על "הרומנטיקן", ספרו של מריו ורגס יוסה
מספרדית – עינת טלמון
אחוזת בית 2016, 359 עמ'
בספר שלפנינו שתי עלילות מקבילות, שהסופר מדלג מהאחת לשנייה, מבלי שהקורא מבין מה מקשר ביניהן: העלילה האחת מתרכזת בפליסיטו יאנקה ומשפחתו; והשנייה – בריגוברטו ומשפחתו.
פליסיטו הוא בעל חברת הסעות (אוטובוסים ומשאיות) בשם "נביהואלה" בעיר פיורה, השוכנת כאלף קילומטרים צפונית מזרחית ללימה בירת פרו. הוא נשא לאישה את חרטרודיס, שהועסקה על ידי אימה "השתלטנית" (בעלת פנסיון זול) בזנות, ואשר כפתה על פליסיטו (שהיה אז נהג משאית דלפון) נישואין עימה בהיותה בהריון. נולדו לה שני בנים: מיגל "הלבנבן", שנחשד על ידי פליסיטו (שהוא צ'ולו, כלומר בן תערובת בין לבן לאינדיאני) כממזר, והבן השני – טיבורסיו. פליסיטו אינו אוהב את אשתו, המתוארת כרעייה טובה ואדוקה בדתה, אבל בעלת חיצוניות דוחה. יש לו פילגש "מוחזקת" (כבר שמונה שנים) בשם מאבל, שחומת עור יפהפייה, צעירה ממנו בהרבה שנים. הוא שכר לה דירה, העניק לה קצבה חודשית, מתנות לרוב ואהבה עזה המתאימה יותר לגיל הטיפש-עשרה מאשר לאיש הצועד אל גיל הזקנה. יש לו גם חברה מולאטית בשם אדלאידה, שהוא מתייעץ בה בכל מעקשי חייו, משום שפעם אחת היא הזהירה אותו מפני תאונה, אשר באמת קרתה, והוא ניצל בה בנס. מאז הוא שומע בקולה, ומבקש ממנה לקבל עבורו עצות מ"הישות" שמרעיפה עליה השראה. הוא מעריץ את אביו המנוח, אליניו יאנקה, שהיה אמנם אנאלפבית, אבל שבר את גבו בעבודות הבזויות ביותר כדי שבנו יזכה בהשכלה. העצה של אביו שלא ייתן לאיש לרמוס אותו – הפכה עבור פליסיטו לצוואה מחייבת, וכאשר הוא החל לקבל מכתבים מאיימים הדורשים ממנו דמי חסות, הוא מסרב לכך בתוקף, אפילו כאשר המאיימים שורפים את משרדו. הוא מחציף פניו כנגד הסוחטים ומפרסם מודעה בעיתון "אל טיימפו", שבה הוא מביע סירוב מוחלט להיכנע למאפיה, אפילו יפגעו בנפשו. אלא שהסוחטים חוטפים את מאבל אהובתו, ואז בעצת המשטרה, הוא מפרסם בעיתון מעין כתב כניעה, המוביל לשחרורה של מאבל. מדהימה היא העובדה ששני שוטרים שלומיאלים, קפטן סילבה וסמל ליטומה, הנראים בתחילת עיסוקם בפרשת הסחיטה כאפאטיים ואימפוטנטים – מתגלים כבלשים וירטואוזיים שמצליחים לפענח את תעלומת הסחיטה והחטיפה (עמ'170, 205-201, 209, 212, 215, 239, 244, 247).
העלילה השנייה מתרכזת, כאמור, בריגוברטו, עורך דין, מנהל חברת ביטוח בלימה הבירה, חברה השייכת לדון איסמאל קררה. ריגוברטו נשוי בשנית ללוקרסיה. אשתו הראשונה, אלואיסה, אם בנו אלפונסו (פונצ'יטו) נפטרה. בין ריגוברטו ובין לוקרסיה שוררת אהבה גדולה, ויחסי אישות סוערים. פונצ'יטו בן ה-15 הוא נער נבון המכבד את הוריו, ואוהב את אימו החורגת, נתון לאורך כל הספר למצבי רוח בעקבות מה שהוא מכנה הופעתו של אדם בשם אדילברטו טורס, שאיש מלבדו אינו רואה אותו, ואשר יודע כל פרט על מה שקורה במשפחתו, בקורות חייו ובנפשו של פונצ'יטו עצמו. אדילברטו מתוודה בפני פונצ'יטו וידויים אינטימיים ביותר, ומרבה לבכות במחיצתו. ההורים מביאים אותו לפסיכולוגית, לכומר וכו' כדי לגמול את הנער מההזיות האלו שמדרדרות את התנהגותו, אבל אדילברטו זה מופיע כל פעם מחדש במקומות בלתי צפויים לחלוטין.
הצרה הגדולה של ריגוברטו נובעת מכיוון בלתי צפוי: הוא התכוון לצאת לפנסיה מוקדמת, בגיל 62 כדי ליהנות מעולם האמנות, המוסיקה והספרות, שהוא כמה אליו כל חייו, ובשל עבודתו, הוא נאלץ להסתפק בפירורים של העולם המופלא אותו הוא מעריץ. הוא גם חשב לקחת את לורקרסיה לטיול באירופה, שאת אתריה ואת תרבותה הוא העריץ. אלא שאז נפלה עליו צרה גדולה: איסמאל קררה, בעל חברת הביטוח, שהתאלמן מאשתו קלוטילד, מחליט לשאת לאישה את עוזרת הבית שלו ארמידה, קריאולית, צעירה ממנו בכמעט ארבעים שנה; וכל כך למה? משום שהוא מבקש להדיר את שני בניו התאומים (בניה של קלוטילד), מיקי ואסקוביטה, מהירושה. הבנים ידועים כהוללים, גנבים, רמאים, שיכורים ומסוממים, שאביהם היה צריך להשקיע ממון רב כדי להצילם מהכלא (אנסו נערה, נהגו בשכרות ודרסו זקן וכו'). כשאיסמאל שכב בבית חולים בעטיו של התקף לב, הוא שמע את בניו מדברים בקרבתו (בחושבם שהוא ללא הכרה), עד כמה הם מתאווים שהזקן יתפגר, כדי שיוכלו לרשת את הונו. איסמאל יודע שאחרי מותו התאומים ידרדרו את חברת הביטוח, ויבזבזו את ההון על הוללותם ומעלליהם. על כן הוא משארי אצל עורך דינו צוואה המורישה את כל הונו לארמידה. איסמאל מבקש מריגוברטו ומנרסיסו, נהגו, שישמשו עדים בפני ראש העיר לחתונתו עם ארמידה. ריגוברטו המום מהחלטת הזקן בן ה-82, ובטוח שהצעד הזה יגרום ללעג בעיני כל העיר, אבל איסמאל עומד על דעתו, ומיד אחרי החתונה הוא נוסע עם ארמידה לירח דבש באירופה. על ריגוברטו ועל נרסיסו נוחתת צרה גדולה, כי התאומים אינם מוכנים להסכין עם הגזירה של אביהם. הם דורשים מהשניים לחזור בהם מהעדות, ולהצהיר בפני שופט שהעדות נכפתה עליהם, כי אביהם הוא דמנטי, ולכן הנישואין אינם תקפים. כשהשניים מסרבים, התאומים מתחילים לאיים גם באלימות, וגם בהליכים משפטיים: טופלים על ריגוברטו כל מיני אשמות שווא, שבעטיין הוא מחויב להתייצב בפני שופט חוקר, הם מבטלים את יציאתו לגמלאות מוקדמות, ועוצרים את הפנסיה שלו וכו'. נרסיסו פשוט בורח מלימה מאימת התאומים. כל חלומו של ריגוברטו לפרישה נינוחה ולטיול חלומות באירופה – נגוז.
לבסוף חוזר איסמאל ללימה מאושר מהחופשה, וגם מעסקיו: הוא מצליח למכור את כל מניותיה של חברת הביטוח לחברת ביטוח איטלקית, כך שלתאומים לא תהיה שום גישה לכספים, ואם ירצו לפנות לערכאות, החברה האיטלקית פשוט תמעך אותם. הכול יכול היה להיות נפלא, אבל איסמאל הזקן מתעלף, ונפטר בבית החולים. לארמידה מציבים ארבעה שומרים כדי להגן עליה מפני התאומים, והיא בכל זאת נעלמת, באמצע המו"ם עימם על הפיצויים שהם דרשו מהאלמנה הצעירה. התאומים אובדי עצות – הם בזבזו את כספם על עורכי דין בכל מיני תביעות סרק, ועכשיו הם חסרי אונים, כי בלעדי ארמידה הם לא יראו פרוטה. הם מנסים להאשים את ריגוברטו בחטיפה, אבל מבינים שהוא בעצם קרש ההצלה היחיד שנותר להם.
סוף הספר "פותר" את כל הבעיות: השוטרים חושפים שהסחטן היה מיגל, בנו של פליסיטו, שגם ביים חטיפה של מאבל. בעקבות הגילוי מקיים פליסיטו שיחה אכזרית עם מיגל הממזר, שתמורת משיכת התלונה נגדו הוא נדרש לוותר על שם המשפחה (יאנקה), ולעזוב את פיורה; אחר כך הוא מקיים שיחת פירוד ממאבל. ארמידה חיה בעושר אגדי באיטליה, ומזמינה אליה את ריגוברטו ומשפחתו, וכן את פליסיטו ומשפחתו, אלה שנתנו לה מקלט בעת היעלמותה מלימה. כל המעורבים זוכים למתנת ידה של האלמנה, ונרסיסו, הנהג הנאמן שחתם על עדות בעירייה, וגם סייע לארמידה לברוח, זכה במשרה בחברת הביטוח האיטלקית ובמכונית חדשה. אפילו פרשת ההזיות של פונצ'יטו מגיעה לכדי פתרון (לדעתי, פתרון הזוי בהחלט!) – סוף טוב!
הקורא איננו מבין לאורך רוב הספר מדוע הסופר קופץ מעלילות העיר פיורה לעלילות הבירה לימה. רק בעמ' 273 נודע לראשונה לקורא כי ארמידה, אלמנתו העשירה של איסמאל קררה, היא אחותה הצעירה של חרטרודיס, אשתו של פליסיטו מפיורה, וכי היא ברחה אליה מאימת שני התאומים ומאימת העיתונאים שלא נתנו לה מנוחה. בעצם יש רמז עמום לכך כבר בעמ' 250. מכל מקום במשך רוב הספר נבצר מהקורא להבין מדוע שתי עלילות במקומות רחוקים זו מזו כאלף קילומטרים – משולבות זו בזו. לא רק זאת, הסופר נוהג לשלב מחשבות או שיחות קודמות אל תוך שיחות "עכשוויות".
ריגוברטו, שמן הסתם מגלם בעצם את דמותו של הסופר עצמו, הוא אגנוסטיקן, אדם ספוג תרבות – הוא מצטט יצירות ספרות (בעיקר מזכיר את "דוקטור פאוסטוס" של תומאס מאן), מקשיב ליצירות מוזיקליות קלאסיות, מביע התעניינות באמנות (בעיקר באמנות ארוטית - עמ' 235-234). השיחה ארוטית שלו עם לוקרסיה, בה הם מדמים מה קרה בין איסמאל הזקן וארמידה, ושבעקבותיה הם מתעלסים – נשמעת ממש לא טבעית (עמ' 65-60), כנ"ל השיחות "הבוגרות" בינו ובין בנו (ראו לדוגמה – עמ' 194).
כמעט כל מפגש בין הגיבורים נסב סביב שולחן אוכל ושתייה, וכל ארוחה מתוארת בפרוטרוט; כנ"ל פירוט התעמלות הצ'י קונג שפליסיטו מבצע כל בוקר – איך היא מתבצעת, מי הסיני שלימד אותו, ומה היה גורלו (ראו – 318-321).יש עוד סיפורי ביניים שקשה להולמם כמחויבים ללוז העלילה.
השאלה הנשאלת בסיום הקריאה: למי התכוון הסופר כשהעניק לספר את השם "הרומנטיקן"? – האם לאיסמאל הזקן שמתאהב בערוב ימיו בעוזרת הבית שלו? האם פליסיטו, שמתאהב נואשות במאבל המולאטית, שגורמת לו למפח נפש? האם ריגוברטו, שהוא בבואת הסופר עצמו, המאוהב באשתו השנייה, לוקרסיה, ובתרבות אירופה? הסופר לא פירש, אלא הרשה לקורא להמר על כוונתו.
הספר מעניין בהחלט, ולעיתים אפילו מותח, אבל לא הייתי מתייג אותו כיצירת מופת.
משה גרנות