טקס יום הזיכרון בגמלא השנה, היה אירוע משמעותי בהיסטוריה של הגולן. לראשונה, היה זה טקס משותף עם הכפרים הדרוזים. בטקס הוקראו שמות ההרוגים הדרוזים, וראש המועצה המקומית מג'דל שמס נשא דברים בטקס. בני משפחות שכולות דרוזיות ישבו בקהל ועמדו דום בשירת "התקווה", בקריאת ה"יזכור" ובתפילת "אל מלא רחמים".
הסיבה לכך טרגית – הטבח הנורא בילדי מג'דל שמס ורצח תושב עין קיניה מרקטה בק"ש. אבל זהו ביטוי לשינוי ביחסינו עם שכנינו הדרוזים. את האירוע הזה עלינו לבחון בפרספקטיבה רחבה, של יחסינו עם הדרוזים בגולן, עם כלל הדרוזים בישראל ועם הדרוזים במזה"ת.
היחסים בין ההתיישבות היהודית בגולן לדרוזים בגולן ידעו תהפוכות. בראשית הדרך, הדרוזים התחברו מאוד להתיישבות ותמכו בריבונות ישראלית על הגולן, כולל איזרוח הדרוזים וגיוסם לצה"ל. הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה ישראלית מסיני, חולל שינוי דרמטי בעמדתם. הם ראוי בישראל משענת קנה רצוץ, הבינו שמי שנסוג מסיני עלול לסגת גם מהגולן, והם הגיעו למסקנה שהאינטרס שלהם הוא לאמץ אוריינטציה סורית, כדי לא להיפגע אם תהיה נסיגה וכדי למנוע פגיעה בדרוזים בסוריה, שרבים מהם הנם בני משפחותיהם. הם התנגדו לחוק הגולן, הם התנגדו לקבלת האזרחות הישראלית (שבטיפשות ניסינו לכפות אותה בכוח) ובתקופת המו"מ עם סוריה קראו לנסיגה ישראלית. עם זאת, בשיחות לא לתקשורת, שמענו מהם זמירות אחרות. ככל שסכנת הנסיגה מהגולן גברה, כך גברה תמיכתם בסוריה. האוריינטציה על סוריה התחברה עם התמיכה של הדרוזים בסוריה בנשיא אסד. לאחר כישלון המו"מ, החל תהליך הדרגתי של ישראליזציה של הדרוזים והתקרבות לתושבים היהודים בגולן, ומאז מלחמת האזרחים המגמה הזאת הלכה והתעצמה.
נפילת משטר אסד והאיום על הדרוזים בסוריה, יצרו הזדמנות לחיזוק משמעותי של הקשר עם הדרוזים בגולן. על ממשלת ישראל ועלינו – תושבי הגולן, להציב כמטרה מהלך גדול של התאזרחות כללית של הדרוזים בגולן ושל שירות בניהם בצה"ל. מהלך כזה יחזק את יציבותה של ריבונותנו על הגולן, ותחזק את היכולת שלנו להביא להכרה בינלאומית בריבונותנו. מהלך כזה גם יחזק את היחסים בין מדינת ישראל לאזרחיה הדרוזים, שהתערערו בשנים האחרונות בעקבות מסע ההסתה נגד חוק הלאום, שכביכול פוגע בזכויותיהם של הדרוזים, אף שאין לכך שחר.
רדיפת הדרוזים בסוריה, מאתגרת את הברית בין ישראל לבין האזרחים הדרוזים, כולל הדרוזים בגולן. אנו, מדינת הלאום של העם היהודי, הנושא באחריות לעם היהודי באשר הוא, יכולים להזדהות עם תחושת האחריות של הדרוזים בישראל למצבם של הדרוזים באשר הם.
השלטון החדש בסוריה, הוא שלטון איסלמיסטי סוני קנאי. הטבח שעשה שלטון א-שרע ("אל ג'ולאני") בעלאווים נתפס כנקמת-דם בעדה של אסד, שטבח בסונים בהמוניהם. זה נכון, אך לא פחות מכך זו רדיפה על רקע דתי, כיוון שבעיני הסונים (להבדיל מן השיעים) העלאווים נחשבים כופרים. כך גם הדרוזים. ולכן, הדרוזים בסוריה נמצאים תחת איום קיומי מיידי.
הברית בינינו לבין הדרוזים אזרחי ישראל, עומדת במבחן. האם ישראל תסייע לבני עמם של האזרחים הדרוזים, שנמצאים בסכנה? חובתנו המוסרית כלפי הדרוזים בישראל, היא להגן על הדרוזים בסוריה. כיהודי וכישראלי אני גאה בכך שישראל סיכלה בשבוע שעבר טבח המוני בדרוזים. באופן כללי, אני סבור שישראל נוהגת נכון בסוריה מאז נפילת משטר אסד, אם כי אני בספק אם הממשלה גיבשה אסטרטגיה ארוכת טווח בנדון.
אני סבור שעל ישראל להקים בשלב הראשון צבא דרוזי, עם מדריכים מקרב הקצינים הדרוזים בצה"ל ומשוחררי צה"ל; פרוקסי ישראלי כדוגמת צד"ל, רק בלי לבגוד בהם, כפי שבגדנו בצד"ל.
צעד כזה ראוי להיות חלק ממהלך אסטרטגי גדול יותר. במלחמת ששת הימים, הציע יגאל אלון, שהיה מדינאי ואסטרטג מרחיק ראות, לכבוש את החורן ולהגיע עד הר הדרוזים ולהקים מדינה דרוזית בשכנות עם ישראל, כאזור השפעה ישראלי. יתכן שהוא הקדים את זמנו, אולם היום, כמעט 6 עשורים מאוחר יותר, יש בידינו הזדמנות לממש את חזונו.
רוב הדרוזים בסוריה יושבים בהר הדרוזים. הריכוז השני בגודלו נמצא למרגלות החרמון. הקמתה של מדינה או לפחות אוטונומיה דרוזית, כאזור השפעה של ישראל. מדינה או אוטונומיה לדרוזים בשני האזורים הללו, עם שטח חיץ ביניהם, הוא אינטרס דרוזי קיומי, והוא אינטרס ישראלי מובהק. מדינה דרוזית באזורים הללו התקיימה במשך 15 שנה, בין השנים 1921-1936; מדינת הר הדרוזים. המדינה לא האריכה ימים, אם כי אוטונומיה דרוזית נמשכה עוד 8 שנים. עובדה זו מעידה על כך, שלמרות שבדרך כלל אין לדרוזים שאיפה לאומית למדינה עצמאית, היו דברים מעולם, וכעת, כאשר קנאים איסלמיסטים משתלטים על סוריה, מדינה כזו עשויה להיות הכרח קיומי לדרוזים.
האינטרס הישראלי העליון בנוגע לסוריה, הוא מניעת התבססות של איום על ישראל מסוריה. זה הלקח העליון ממחדל 7 באוקטובר. הקמת מדינה דרוזית ידידותית לאורך גבולנו עם סוריה, באזור השפעה ישראלית ועם צבא ידידותי, גם ישרת את האינטרס הביטחוני והמדיני של ישראל, וגם יחזק את הברית עם הדרוזים בישראל, כולל הדרוזים בגולן.

2. צרור הערות 11.5.25
* תם פרק – פרק חשוב בחיי תם השבוע.
ב-1980, בהיותי נער בן 17, הקמתי יחד עם חבריי גרעין לקיבוץ הצעיר אורטל. השירות בנח"ל לא היה מטרה בעבורי, אלא אמצעי. מהרגע הראשון ידעתי בדיוק לאן אני חותר – להגשמה בקיבוץ אורטל; הגשמת מאוויי הלאומיים בהתיישבות בגולן והחברתיים – בחיי קיבוץ. אז לא כינינו זאת קיבוץ שיתופי, כי לא היה אחר.
מאז, כל שעשיתי, בכל מאודי, היה קודש להגשמת חלום חיי. אף פעם לא ראיתי במציאות של אורטל אידיאל, אלא מגרש של חתירה אינסופית לעבר האידיאל של חברת מופת. מילאתי פעמים רבות את כל התפקידים המרכזיים באורטל. כמזכיר, הובלתי תהליכי שינוי שהיו בזמנם פורצי דרך ומרחיקי לכת, שעוררו ביקורת בקיבוץ, התנגדות בתנועה והשכנים הפטירו שזה סוף הקיבוץ. אולם המצפן שהוליך אותי לא התבלבל – המטרה שלי היתה לשנות כדי לשמור על אורטל כקיבוץ שיתופי. ואכן, בזכות אותם שינויים, במשך שלושים שנה היינו הקיבוץ השיתופי היחיד בגולן. רבים מחברי אורטל הם אנשים שאני הבאתי, כמדריך גרעינים ובמספר קדנציות כרכז הצמיחה הדמוגרפית. וכך בחינוך ובתרבות ובכל תחומי העשייה והחיים.
לפני שנתיים וחצי נפל דבר. בהצבעה עקרונית, רוב חברי אורטל, 59%, הכריעו בעד "הפרטה" ומעבר לקיבוץ מתחדש. אין זה רוב מספיק לקבלת החלטה מעשית על השינוי, אך זה רצון הרוב. עד רגע ההצבעה, ניסיתי בכל כוחי לשכנע בעד הקיבוץ השיתופי. ברגע שהתקבלה ההחלטה, כתבתי בקבוצת הפייסבוק של הקיבוץ "אין לי אורטל אחרת." הכרעתי האישית, וכך גם של חבריי השיתופניקים, היתה שאיננו מנהלים מלחמת מאסף נגד השינוי ולא ננסה לנצל את כוח השליש כדי לכפות באמצעות התקנון את רצון המיעוט על הרוב. נבחרתי לצוות ההסכמות שהוביל את השינוי, ובמשך שנתיים בנינו תוכנית מפורטת, שעלתה ביום חמישי להצבעה (דיגיטלית שתימשך ארבעה ימים).
זה יום עצוב בעבורי, יום שבו נשבר החלום שהניע אותו מאז ימי נעוריי. אולם מיד כשהחלה ההצבעה, לא דחיתי ולא התמהמתי, אלא הצבעתי בעד. וכך כתבתי בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: "הצבעתי עכשיו בעד השינוי. בלב כבד, כי אני נגד דרך החיים הזאת, אך מתוך שלמות עם הבחירה האחראית להעמיד את לכידות אורטל בראש. זה סוף פרק משמעותי בחיי. מאז הצטרפותי בגיל 17 לגרעין, כל כולי הייתי קודש להגשמת הרעיון הקיבוצי. מעתה, מה שיעמוד לנגד עיניי הוא שמירה מרבית על הרוח הקיבוצית במתכונת החדשה"

* רמ"י נגד ההתיישבות – בשנת 2011 קיבלה הכנסת את החוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות, המכונה חוק ועדות קבלה. החוק איפשר ליישובים כפריים קהילתיים קטנים בפריפריה שליטה מסוימת על בחירת המצטרפים אליהם, באמצעות ועדת קבלה אזורית, בהובלת המועצה האזורית, עם נציגות של היישוב, אך בלי שיהיה לו רוב, ועל פי אבחון חברתי, שיבחן את התאמתו לקהילה. החוק אישר זאת ליישובים שגודלם עד 400 משפחות. כשאיילת שקד היתה שרת הפנים היא הובילה חקיקה שאיפשרה ועדת קבלה גם ליישובים עד 700 איש.
עוכרי ההתיישבות נלחמו נגד החוק הזה, שאותו הם הציגו כ"גזעני". הם הציגו אותו כחלק מ"גל חקיקה גזענית אנטי דמוקרטית" בלה בלה בלה. מי שאינו בקיא, כלומר רוב האוכלוסייה, היו בטוחים שהחוק יצר שינוי דרמטי. עד אותו היום לא היו ועדות קבלה ומאותו היום היו ועדות קבלה.
המציאות הפוכה. מראשית ההתיישבות הציונית, היה מובן מאליו, שליישוב כפרי קטן יש אוטונומיה מוחלטת בבחירת חבריו, כי אי אפשר לקיים חיי קהילה בלי בחירת השותפים, כפי שאי אפשר לקיים חיי זוגיות בכפייה. החל משנות ה-90, גורמים פוסט ציונים, בהובלת עיתון "הארץ", ארגון "עדאלה", ארגון "הקשת המזרחית" ועוד, החלו בג'יהאד אנטי התיישבותי. מטרתם היתה לחסל את ההתיישבות הציונית, והתירוץ היה ועדות הקבלה, שהוצגו בצורה שלילית ומעוותת כ"סלקציה גזענית" וכו'. למרבה הצער, בית המשפט העליון, שמבכר כמעט תמיד את שיח הזכויות על פני טובת הכלל, בין אם זה קולקטיב קהילתי או הקולקטיב הלאומי, פסקו פסקי דין ברוח הקמפיין הזה. נוצר סחף שבאמת עלול היה לחסל את ההתיישבות, וכדי לעצור אותו התקבל החוק, שיש בו הרעה דרמטית בחופש של היישוב לבחור את חבריו, אבל הוא מציל את עצם האפשרות להשפיע על הרכב היישוב, לפחות ביישובי הספר.
ועדות הקבלה האזוריות עובדות בשיתוף פעולה מלא עם היישוב. לוועדת הקבלה מגיעים מועמדים לקליטה שעברו תהליך היכרות ביישוב והומלצו בידי היישוב.
רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) קיבלה בתחילת 2024 החלטה אנטי התיישבותית, שאינה סותרת את לשון חוק ועדות הקבלה, אך מנוגדת לרוחו. על פי ההחלטה, המוכרת כהחלטה 86, תישלל מהיישובים היכולת להמליץ לוועדות הקבלה על המועמדים ולערוך סינון מוקדם, אלא רמ"י תשווק מגרשים ליישובים במכרז והזוכים ייבחרו בהגרלה, כאשר תהיה בה עדיפות מסוימת לנכים, למשרתים במילואים ולבני המקום. הזוכים בהגרלה יידרשו לעבור, כנדרש בחוק, בוועדת הקבלה האזורית. ההחלטה הזאת חותרת תחת רוח חוק ועדות הקבלה, שנועד לאפשר ליישובי הספר את האוטונומיה בבחירת חבריהם. ההחלטה הזאת פוגעת קשות בהתיישבות ותעודד רכישת מגרשים לנדל"ניסטים, ספסרי קרקעות וסתם שוחרי וילה בכפר, במקום קליטת אנשים המתאימים לרוח היישוב, המקבלים את ערכיו, שמצטרפים אליו כדי להיות שותפים לו בעשייה, בפעילות, בהתנדבות ובתרומה לקהילה.
יש לציין, שחוק ועדות הקבלה, ולפיכך גם החלטת רמ"י, נוגעים לקליטה קהילתית, כלומר קליטה ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות בקיבוצים ובמושבים. אין עדין כל מגבלה על קליטה לאגש"ח – האגודה השיתופית החקלאית, כלומר לחברות בקיבוצים ובמושבים. אבל אני בטוח שעוכרי ההתיישבות יתנפלו בעתיד גם על הקליטה לאגש"חים. איני רוצה לתת רעיונות, אך אני יכול לשער את הנימוקים שבהם הם ישתמשו.
במקום שמדינת ישראל תחזק את ההתיישבות בספר לאחר מלחמת "חרבות ברזל", היא מחלישה אותה ופוגעת בה. ההתיישבות היא הגשמת הציונות. פגיעה בהתיישבות היא פגיעה בציונות.

* טיל מתימן באישור של טראמפ.

* בדרכו של אובמה – כשאובמה ביקר בקהיר בלי לבקר בישראל, היה זה האות לגישתו המנוכרת והלעומתית כלפי ישראל, שהגיעה לשיאה בהסכם הגרעין האיראני.
כעת טראמפ עומד לבקר בסעודיה ובמפרציות ולדלג על ישראל. בינתיים הוא דוהר להסכם גרעין עם איראן. ודוק – לא הסכם לפירוק הגרעין אלא כשמו כן הוא – הסכם גרעין, המאפשר את המשך מיזם הגרעין.
היעלה על הדעת שטראמפ ימכור את ישראל? דומני שקיבלנו קדימון לכך בהסכם שלו עם החות'ים, המרשה להם להמשיך לירות על ישראל.

* טראמפ בוגד בישראל – לפני שבועות אחדים כתבתי על בגידת טראמפ באוקראינה, והבעתי חשש שמי שבגד באוקראינה עלול לבגוד גם בנו.
בתגובות שקיבלתי ממעריצי טראמפ, היתה תמיכה בבגידה באוקראינה או הכחשת הבגידה, וביטחון מוחלט בכך שטראמפ עובד אצלנו.
למרבה הצער, אנו מקבלים לאחרונה עוד ועוד אינדיקציות מדאיגות מאוד באשר ליחסו של טראמפ לישראל. לצד צעדים חיוביים, כמו חלקו בעסקת החטופים, הפסקת האמברגו שהטיל ביידן וחידוש אספקת החימושים, הגיבוי למלחמתנו בעזה ומלחמת חורמה באנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב, הסימנים המדאיגים מאיימים מאוד.
הדילוג על ישראל בביקורו של טראמפ במזה"ת מעביר מסר למרחב הסובב אותנו, שישראל אינה כל כך חשובה בעיני ארה"ב, וזו פגיעה קשה במעמדה האזורי של ישראל. ריצת האמוק של טראמפ להסכם גרעין עם איראן הוא איום של ממש על ביטחון ישראל. אם נכונות הידיעות על עסקת גרעין עם סעודיה, זו סכנה נוספת. גרעין אזרחי הוא תשתית לגרעין צבאי. ישראל היא המדינה היחידה במזה"ת שיש איום על קיומה, ולכן יש לעמוד על מונופול ישראלי מוחלט התחום הגרעין. בעיניי, גם גרעין תמורת נורמליזציה עם ישראל, כפי שהציע ביידן, הוא הסכם מסוכן. כעת מסתבר שטראמפ הולך להסכם גרעין ללא נורמליזציה עם ישראל. ההסכם של טראמפ עם הטרוריסטים החות'ים היה למעשה הסכם המתיר להם לשגר טילים לעבר ישראל, ובלבד שלא יירו על ספינות אמריקאיות. גם הרעפת האהבה מצד טראמפ לאויב הטורקי – הרודן האנטישמי ארדואן, אינה סימן מבשר טוב.
מסתמן שטראמפ בוגד בישראל.

* חיבוק אוטואנטישמי לטראמפ – הפובליציסט הבכיר בניו-יורק טיימס תומאס פרידמן, הוא אנטי טראמפיסט קיצוני, מהקיצונים שיש. והנה, לפתע פתאום הוא פרסם מאמר שבו הוא מחבק את טראמפ. מה קרה?
פרידמן הוא יהודון אוטואנטישמי. הוא צופה בתפנית האנטי ישראלית של טראמפ בשבועות האחרונים, בכך שהוא בחר לפסוח על ישראל בדרכו לסעודיה ובפרסומים על כך שטראמפ חותר להסכם עם סעודיה ללא נורמליזציה עם ישראל, והוא מתפעל. הוא פרסם פשקוויל אוטואנטישמי ואנטי ישראלי מבחיל, כמכתב גלוי לנשיא טראמפ, שבו הוא מעודד אותו להמשיך בדרך הזו ולהגביר אותה, כדי לפגוע עוד ועוד במדינה השנואה עליו. האובססיה החולנית האוטואנטישמית שלו חזקה יותר מהאובססיה האנטי טראמפית שלו. כאשר טראמפ פועל נגד מדינת ישראל, הוא מתייצב לצידו. הוא פותח ב"אדוני הנשיא טראמפ היקר," וממשיך מיד בהבהרה: "יש מעט מאוד יוזמות שיזמת מאז כניסתך לתפקיד שאני מסכים איתן – למעט במזרח התיכון. העובדה שאתה נוסע לשם בשבוע הבא ופוגש את מנהיגי ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – ושאין לך תוכניות להיפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בישראל" וכו' וכו'. כל צעד אנטי ישראלי של טראמפ משובח, וככל שיפגע יותר בישראל, הרי זה משובח.
האובססיה של פרידמן היא למדינה פלשתינאית, שכל בר דעת מבין אחרי 7 באוקטובר שהיא איום על עצם קיומה של ישראל, וכנראה דווקא לכן הוא כל כך מתלהב ממנה. על חמאס דווקא יש לו ביקורת. "אין לי שום אהדה לחמאס. אני חושב שזה ארגון חולה שגרם נזק עצום למטרה הפלשתינאית." חבל שהם טבחו ורצחו ואנסו וערפו ראשי תינוקות ישראלים. זה פגע במטרה הפלשתינאית.
בדרך כלל, כאשר אני קורא מאמר, אני מחפש בו את משפט המפתח, שדרכו אני מבין את תובנת העל שמפעילה את הכותב. זה המשפט שמצאתי במאמרו של פרידמן: "בנוגע למזרח התיכון, יש לך כמה אינסטינקטים עצמאיים טובים, אדוני הנשיא. לך בעקבותיהם. אחרת, עליך להכין את עצמך למציאות המתקרבת הזו: נכדיך היהודים יהיו הדור הראשון של ילדים יהודים שיגדלו בעולם שבו המדינה היהודית היא מדינת מצורעים."
זה הפרידמניזם המזוקק. הסביבה הפסבדו-"פרוגרסיבית" האופפת אותו היא אנטישמית קיצונית, שהאנטישמיות שלה ממוקדת במדינה היהודית, ומושלכת לכל היהודים. היא גורמת לפרידמן להתבייש ביהדותו, והוא מזהיר את טראמפ, שחלק מנכדיו יהודים, מהגורל הצפוי להם; לא באשמת האנטישמיות, אלא באשמת מדינת ישראל. את מלחמת המגן שישראל מנהלת אחרי טבח 7 באוקטובר הנורא, הוא מציג במשקפי התעמולה האנטי-ישראלית הקיצונית כפשע מלחמה אחד גדול, ולא בכדי הוא מצטט מפשקוויל המערכת של השוקניה שיצא בחריפות נגד המלחמה.
אני מכבד את מי שקוראים לעסקת חטופים גם במחיר הפסקת המלחמה. הם מבינים שמדובר במחיר כבד אך הם מוכנים לו למען המטרה הקדושה של החזרת החטופים. אני משער שרובם יתמכו בחידוש המלחמה לאחר החזרת החטופים, אם ביוזמה ישראלית מיידית, כזו שאני תומך בה, ואם בניצול שעת כושר שחמאס לבטח יספק לנו בעתיד.
אצל השוקניה ופרידמן ההיררכיה שונה. מטרת העל שלהם היא הפסקת המלחמה. החזרת החטופים היא כלי לצורך הפסקת המלחמה. הם רוצים בהפסקת המלחמה מאותה הסיבה שחמאס חותר לכך.

* נגד הממשלה ובעד המדינה – בוויכוח עם תומך בעריקה מהמלחמה, הוא טען שאני מתיימר להתנגד לממשלה, אך למעשה אני תומך בה וכל מי שמתגייס למלחמה הוא משת"פ שלה.
אין לי עניין להתייחס לטענה חסרת השחר שאני תומך בממשלה. אגב, כמתנגד חריף שלה, אני רואה בתמיכה בה עמדה לגיטימית. אני רוצה להתייחס לתפיסה העקרונית שבדבריו, שלפיה שירות בצה"ל מבטא תמיכה בממשלה.
התפיסה הזאת מנוגדת למהות הממלכתיות ולמהות הדמוקרטיה. צה"ל הוא צבא העם, הוא מגן על המדינה והוא צבא ממלכתי. הוא כפוף לממשלה הנבחרת, אולם הוא אינו שייך לה אלא למדינה. החייל אינו נשבע אמונים לממשלה אלא למדינה. חובתו של כל אזרח לשרת אינה מותנית בעמדה פוליטית או בתמיכה בממשלה.
אני מאמין שבע"ה (בעזרת הבוחר) השלטון יוחלף בבחירות הבאות. מי שתומך בממשלה הנוכחית יתנגד לממשלה הבאה. האם גם אז נצפה ממתנגדי הממשלה לערוק?
משמעות התפיסה הזאת היא פירוק המדינה.
בתפיסה אנטי דמוקרטית רדיקלית, מתייחס הנ"ל לממשלה החוקית של ישראל כאל אוייב ולכן המשרתים בצה"ל, הסר למרותה, הם משת"פים. אני לא מכיר אוייב היושב בירושלים או בקיסריה. האוייב יושב בטהרן, בעזה, בצנעא, בביירות ובדמשק.
מי שמשרת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, ממלא את חובתו כאזרח. כאשר הוא נשלח לעזה הוא נלחם באוייב נורא שחובה להשמידו. מי שעורק מהמלחמה הוא משת"פ. מי שממריד לעריקה הוא משת"פ. הוא משת"פ של חמאס. הוא משת"פ של טבח שבעה באוקטובר.
המשותף לי ולבר הפלוגתא שלי הוא ששנינו נגד הממשלה. ההבדל בינינו, הוא שאני בעד המדינה.

* השלים את סיבוב ההתחרפנות – בוגי יעלון לשעבר, שבשבתו כבוגי יעלון, מעריציו היום כינו אותו "פושע מלחמה", השלים את סיבוב ההתחרפנות וכעת הוא מאשים את צה''ל ואת הרמטכ"ל בפשעי מלחמה, וממריד אותם לעריקה מהמלחמה ( ומכנה זאת בביטויים מכובסים).

* שני ביטויים לאותה תופעה – העריקה מהמלחמה והשתמטות החרדים הן שני ביטויים של אותה תופעה, תופעת: "תמותו ולא נתגייס."

* כשביביאולוגיה מחליפה את האידיאולוגיה – במאמר אפולוגטי של קלמן ליבסקינד ב"מעריב", הוא השיב לחבריו מן המרכז והשמאל, שתוהים איך זה שהימין מצופף שורות סביב נתניהו, למרות הכול ואפילו למרות טבח 7 באוקטובר. ואיך הוא, שמרבה למתוח ביקורת חריפה על נתניהו, עדיין תומך בו.
אתמצת את שני הנימוקים שהוא הציג. האחד הוא, שציפוף השורות נובע מהארסיות והקיצוניות והדה-לגיטימציה לנתניהו מצד מתנגדיו. אני נוטה לקבל חלקית את ההסבר הזה, למרות שאותה קיצוניות היא רק בקרב מיעוט קטן מקרב מתנגדי נתניהו, אם כי מיעוט קולני מאוד.
הנימוק השני היה, שההתנגדות אינה לנתניהו אישית, אלא לנתניהו כסמל של הימין. אנשי הימין יודעים שברגע שיעמידו בראשם מנהיג אחר, כל ההתנגדות לנתניהו תעבור אליו. כדי להוכיח שהטענה שגויה אין צורך שיעלה מנהיג אחר מן הימין ונראה מה תהיה התגובה, אלא להביט ארבע שנים אחורה. בראש הממשלה עמד מנהיג שנמצא ימינה מנתניהו, נפתלי בנט, שהוביל מדיניות ניצית הרבה יותר מזו של נתניהו, ולא זו בלבד שלא היתה כלפיו שנאה ותיעוב מצד אנשי השמאל והמרכז, אלא אפילו אהדה, כולל זרימה עם מדיניותו. על כך תיענה מיד המנטרה שהנה, זו הוכחה ל"רק לא ביבי." ייתכן. אבל היא סותרת את הטענה שהאיבה לנתניהו היא כלפי הימין, ולא כלפיו אישית.
יתר על כן, רוב הימין יצאו נגד בנט בארסיות נוראה, שהאיבה לנתניהו מתגמדת לידה. למה? כי הביביאולוגיה, כלומר פולחן האישיות, החליפה את האידיאולוגיה. כאשר ביבי הוא הדרך, הוא אינו יכול לטעות, כי הוא צודק אם יעשה דבר ואם יעשה את היפוכו. וכך דבקים בו גם אחרי המחדל הנורא שלו, שהמיט על מדינת ישראל ועל העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
בפוליטיקת הזהויות, השאלה "הלנו אתה אם לצרנו" מחליפה את השאלה מה טוב למדינת ישראל. וכך אנשי ימין יצאו נגד מנהיג ימין, שראה את טובת המדינה מעל טובת הזהות השבטית, שמתגלמת בנתניהו.

* חף מבינה טבעית – מנהיגות לאומית בשעת מלחמה היתה חותרת ללכד את העם ולא מסיתה, מפיצה קונספירציות, מובילה מהפכה משטרית המפלגת את העם ומקדמת חוקי השתמטות ומימון השתמטות.
מנהיגות לאומית בשעת מלחמה, שמחירה הכלכלי כבד כל כך ומחייב גזירות על הציבור, היתה מגלה דוגמה אישית. היא לא היתה מעלה הצעות חוק להעלאת שכר השרים והח"כים בימים שבהם היא מקצצת בשכר המורים, הגננות, הרופאים, העובדים הסוציאליים וכל עובדי השירות הציבורי. היא היתה מקצצת ב-90% את כל הכספים הקואליציוניים (למה לא 100%? כי יש בהם גם דברים חיוניים. כל מפלגה תבחר את ה-10% החשובים לה), מבטלת את המשרדים המיותרים הרבים ומפסיקה להושיט יד לכיס של המשרתים כדי להעביר לכיסם של המשתמטים.
אבל אין לנו מנהיגות לאומית, אלא מנהיגות ביביסטית, שאינה מנסה אפילו להתעלות בזמן מלחמה. והתעלול האחרון – מינוי הח"כהניסט הביריון אלמוג כהן לסגן שר לענייני בינה מלאכותית. זה היה מצחיק, אם הבדיחה לא הייתה על חשבוננו.
אדם חף מבינה טבעית יהיה אחראי על הבינה המלאכותית.

* געגועיי לשמיר – בטור של נדב איל ב"ידיעות אחרונות" פורסם סקר דעת קהל, ואחת השאלות בו הייתה לאיזה ראש ממשלה אתה מתגעגע? השמות שהוצגו בסקר היו רבין, בגין, שמיר, פרס, שרון ובנט. מעניין שאת ברק ואולמרט כלל לא הציגו, ובצדק.
את הנתון הנמוך ביותר בסקר קיבל יצחק שמיר – 12%. אגב, זו תוצאה לא רעה. לפני חמש שנים הוא לא היה מקבל 3%. אולם עם הזמן מחלחלת יותר ויותר ההכרה בו כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן.
פעמים רבות הבעתי את הערכתי הרבה לשמיר, האיש הענו והצנוע, או כפי שאמר עליו אליקים רובינשטיין "האדם היחיד שפגשתי בחיי שאין לו אגו," שללא כל אמביציה אישית נבחר לראשות הממשלה, ובנחישות רבה הוביל וקידם את מדינת ישראל במימוש יעדיה הלאומיים החשובים ביותר – עלייה וקליטה והתיישבות. קובעי הטעם (מטעם עצמם) הדביקו לו תווית של פסיביות, כי בעיניהם אקטיביות מתבטאת בנסיגות משטחי ארץ ישראל. בתי הקברות מלאים בתוצאות האקטיביות שעליהם הם מדברים. לעומת זאת, מתוצאות האקטיביות הציונית של שמיר, נהנית החברה הישראלית עד היום, בכל תחומי החיים.
שמיר היה מבחינה רבה היפוכם המוחלט של נתניהו ולוין (בהמשך אסביר מדוע אני מזכיר גם את לוין). ולא רק בכך שהוא היה שמרן ולוין מהפכן. בראש ובראשונה כי הוא היה אדם לאומי ומנהיג לאומי. תורת חייו והמצפן שהדריך אותו כל חייו היה הרעיון הלאומי, הציוני. לאומיות היא בראש ובראשונה סולידריות לאומית. כל חייו הוא חתר לאחדות לאומית. לא בכדי, הוא חתר לממשלות אחדות לאומית והקים שתיים כאלה, אך גם כאשר עמד בראש ממשלה שאינה ממשלת אחדות, הוא פעל ללא לאות לאחדות העם.
בבחירות 88' הוא ניצח ויכול היה בקלות להקים קואליציית ימין חרדים. הוא כבר חתם על מיספר הסכמים קואליציוניים. במו"מ עם החרדים, הם דרשו ממנו כתנאי להקמת הממשלה לחוקק חוק שלא יכיר בגיור שאינו אורתודוקסי. פירוש הדבר היה גט כריתות מיהדות התפוצות. שמיר דחה מכל וכל את הדרישה והקים מחדש ממשלת אחדות לאומית. לאחר שפרס הפיל את הממשלה בתרגיל המסריח, שמיר הקים ממשלת ימין חרדים. הפעם החרדים אפילו לא העזו להזכיר את הדרישה הזאת, כי ידעו ששמיר יילך לבחירות, אך לא יסכים לכך.
המצפן של נתניהו ולוין אינו לאומיות, אלא האידיאולוגיה של הימין הפופוליסטי, שהיא יבוא זר של סנטימנט אמריקאי טראמפיסטי, של שנאת אליטות, קונספירציות על דיפ-סטייט ובריחה מאחריות מנהיגותית והשלכת הכישלונות על אותו דיפ-סטייט מסתורי. בעוד הלאומיות חותרת לאחדות לאומית, הימין הפופוליסטי חותר לפילוג. בעוד הלאומיות דוגלת באחדות לאומית מול האויבים מבחוץ, הימין הפופוליסטי מצייר אויבים מבפנים. מדוע הזכרתי את לוין? כיוון שבעוד נתניהו משתמש בסנטימנט הזה וב"הפרד ומשול" כי הדבר משרת את האינטרס השלטוני שלו, יריב לוין אותנטי באמונתו בתפיסה הזרה הזאת.
לוי אשכול, ראש ממשלה הדומה מאוד באופיו ובהתנהלותו לשמיר, נהג לומר "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה." כך היה גם שמיר. הוא היה באמת איש פשרות בזירה הפנים ישראלית, והוא השכיל להוריד את הלהבות של ימי מלחמת לבנון, ובאווירת ההסכמות והפשרה, קידם את סדר היום הציוני שאליו שאף. הפשרה בזירה הפנימית היתה מבחינתו גם אמצעי וגם מטרה. אצל נתניהו ולוין הפילוג הוא גם אמצעי וגם מטרה.

* מנהג שאימצתי - מנהג שלמדתי מחבריי הדתיים הלאומיים ואימצתי בשנים האחרונות - את הדגל שאני מניף לקראת יום העצמאות, אני משאיר עד למחרת יום ירושלים.

* ביד הלשון: אחז בקרנות המזבח – במאמר נגד התנהלותו של רונן בר, ראש השב"כ, נכתב שהוא "אוחז בקרנות המזבח," כלומר מתעקש לא לקבל את הדין ולהיאחז בתפקידו. הביטוי הזה נכון יותר כלפי נתניהו.
מה מקור הביטוי?
בעברית העכשווית הכוונה למי שנאחז בכוח במשרה או תפקיד מסוים בכל מחיר, ולא מוכן לפנותו.
הביטוי המקראי המקורי עוסק בנרדף שמבקש על נפשו באמצעות אחיזה בקרנות של המזבח המקומי. ההיאחזות בקרנות המזבח, כמוה כהימלטות לעיר מקלט. רוצח בשגגה מוגן מפני נקמת דם כאשר הוא אוחז בקרנות המזבח. "וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח" (מלכים א׳ ב', פסוק כ"ח). "וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה לֵאמֹר: הִנֵּה אֲדֹנִיָּהוּ, יָרֵא אֶת-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וְהִנֵּה, אָחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ..." (מלכים א׳ א', פסוק נ"א).
הקרנות הן בליטות בארבע הפינות של המזבח. בחפירות ארכיאולוגיות בא"י התגלו מזבחות עם בליטות כאלו.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com