על "אבשלום אבשלום" מאת ויליאם פוקנר

מאנגלית – אמציה פורת

עם עובד 1983, 380 עמ'.

לפני כארבעים שנה ניסיתי לקרוא את ויליאם פוקנר, והרמתי ידיים אחרי שלושים עמודים – החלטתי אז, ואני מחזיק בדעה זאת גם בזקנתי, כי הספרות נועדה גם להעניק לקורא הנאה אסתטית, ואילו התמודדות מתסכלת עם חידות איננה הגמול שהקורא ראוי לה.

ובכן, מדוע בחרתי בזקנתי להתמודד שוב עם מה שנחשב לספינת הדגל של יצירתו של פוקנר – "אבשלום אבשלום"? כי חשתי שאם התמודדתי עם "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, השייך לאותה אסכולה של זרם התודעה, מן הראוי להתמודד שוב עם מי שנחשב לגאון ספרותי, עטור פרסים (ביניהם פרס פוליצר ופרס נובל), ואשר בחירי הסופרים שלנו מצהירים שפוקנר הוא מורה הדרך שלהם. ובכן, עשיתי את זה בחירוק שיניים, ולולא ההסברים בסוף הספר (של המתרגם אמציה פורת), אני מודה שרוב הספר היה עבורי חידה אחת גדולה עם אינספור נעלמים.

יש ברומן הזה המון מלל שחוזר על עצמו, ולא הצלחתי להבין מי המדבר (במונולוגים), ועל מה הוא מדבר. בניגוד לראשומון, סרטו של אקירה קורוסאווה, על פי יצירתו של אקוטגאווה ריונוסוקה, שם לכל גיבור יש גירסה שונה לאותו אירוע, הרי שבספרנו הדוברים השונים מזכירים את אותם אירועים, כשמוסיפים מידע מוסתר נוסף, ועדיין ההתרחשות נותרת סתומה. בהמשך יש דיאלוגים בין שני סטודנטים, קוונטין ושריב (שרבלין), המזכירים בשנת 1909 את אותם אירועים שהתרחשו קרוב לחמישים שנה קודם. ולא רק זאת, הם יודעים לצטט את דבריהם של אותם גיבורים קדומים.

אחד הקוריוזים שמשכו את ליבי לאורך הקריאה הוא שהגיבור הראשי תומס סתפן, שבקושי למד מיספר חודשים בבית ספר, ולמד קרוא וכתוב בכוחות עצמו – בקיא במיתולוגיה היוונית: מכנה את הסוסה שלו פנלופי, מעניק שם לבת שלו, שנולדה לו ממשפחה כושית, בשם קליטמנסטרה, ובקיצור – קלייטי, מוזכרים בספר גם אגממנון וקסנדרה, פריאמוס ותיסבי (של אובידיוס), וסתפן מדומה ל"מקבת'" של שייקספיר.

וכעת – על מה מדובר ברומן, דברים שלולא ההבהרות בסוף הספר, לא הייתי מגיע אליהם בכוחות עצמי: תומס סתפן, נולד בווירג'יניה, למד, כאמור, זמן קצר בבית ספר, נפגע עד עמקי נשמתו שלא מאפשרים לו להיכנס בבגדיו הבלויים למבנה של עשירים, בורח מהבית להאיטי, כי אמרו לו ששם אנשים מתעשרים. לימים הוא נושא לאישה את יולליה בון, בתו היחידה של בעל מטעים של קני סוכר, אבל כשנודע לו שהיא שמינית ממוצא כושי, הוא נוטש אותה ואת הבן שנולד ממנה – שרל בון. יש רמז שהוא מתעשר משוד אניות, ומגיע לעיר ג'פרסון שבמדינת מיסיסיפי הדרומית, קונה מאינדיאני אחוזה בגודל של מאה מיל, במרחק 12 מיל מהעיר ג'פרסון, נוטע מטעים, מגדל כותנה, ובונה בית ענק בסיועו של אדריכל צרפתי. עובדים באחוזה שלו עשרים כושים "פראים". בעיר מבקשים לאסור אותו על פשעיו, אבל שני ג'נטלמנים, שכנראה היו להם עסקים מפוקפקים עימו, חותמים לו ערבות, והוא נושא לאישה את אלן, בתו של אחד מהם ששמו גודיו קולדפילד, בעל חנות בעיר. לחתונה מוזמנים מאה אנשים, אבל מגיעים רק מעטים, וגם אלה מקללים וזורקים בוץ על הכלה. סתפן עוצר את הכושים שמבקשים לפגוע בזורקי הבוץ, כי אילו עשו כן, יש סיכוי שתוך דקות היו נרצחים – בקהל היו אקדחים וסכינים. לתומס סתפן ואלן קולדפילד נולדים שני ילדים: הנרי ויהודית, אבל מסתבר שסתפן הוליד משפחה כושית, את קליטמנסטרה – קלייטי, שהפכה להיות שפחתו, ומאוחר יותר הוליד בת שמתה מנכדתו של ווש ג'יימס ("אדם לכל עת", שסתפן הרשה לו לגור בבקתת דיג שבאחוזתו, והוא משמש כמשרת). לווש יש בת בשם מליסנט, שמתה בבית בושת בממפיס, וכאמור, בתה היא נכדתו של ווש, מתעברת מתומס סתפן.

הנרי נרשם בגיל עשרים לאוניברסיטה, ושם הוא פוגש סטודנט מבוגר (בן 28), עשיר ויפה, בשם שרל בון, ואין לו מושג שהוא בעצם אחיו החורג. הם נהיים חברים טובים (בהמשך הם גם מתגייסים לאותו גדוד של סטודנטים שמשרתים בצבא הקונפדרציה במלחמת האזרחים בשנים 1865-1861). הנרי מזמין את חברו זה לבית אביו (האחוזה נקראית "סתפנס הנדרד", כלומר, אחוזה בעלת מאה מיל רבועים של סתפן) בכוונה שישתדך לאחותו יהודית, ואמנם מרומז שהיה בינו ובין יהודית מעין אירוסין. תומס סתפן מגלה לבנו ששרל בון הוא למעשה אחיו הבכור. הנרי בטוח שאביו משקר, אינו מאמין, ולבסוף משתכנע שמדובר באמת. הנרי ושרל מבלים, כאמור, שנים במלחמת האזרחים, שרל מועלה לדרגת סגן, והם דואגים זה לזה במצוקות שונות ובפציעה, ואז מסתבר ששרל מחליט כן לשאת את יהודית לאישה, על אפם וחמתם של סתפן ושל הנרי, וכל זה, למרות שלשרל יש פילגש כושית שילדה לו בן ששמו שרל אטיין סן ולרי בון. גם בן זה נושא אישה כושית, ונולד ג'ים בונד, שבהמשך יסתבר שהוא הצאצא היחיד מבית סתפן.

לקראת סוף מלחמת האזרחים מגיעים שני החברים לאחוזה, כשיהודית בטוחה שמדובר בחתונה קרובה, אלא שהנרי הורג את שרל בירייה, מבשר ליהודית שלא תהיה חתונה, בורח מהמדינה, אולי לדרום אמריקה, ושינה את שמו. לפליאת הכול, יהודית מוכיחה אדישות מוחלטת למותו של ארוסה, ומסתבר שהסיבה היא כי מצאה בכיסו של שרל בון המת תמונה של אשתו הכושית, ולא תמונה שלה.

יש גם רמז שווש ג'ימס הרג את סתפן שהכניס להריון את נכדתו (ילדה בת מתה – עמ' 288).

לפני מותה מבקשת אלן מאחותה רוזי, שתשגיח על ילדיה. רוזי, בתו הקטנה של קולדפילד (קטנה מהאחיינית שלה, יהודית, בארבע שנים! אימה ילדה אותה בת ארבעים, ונפטרה בלידה). רוזי, שמעולם לא חוזרה על ידי גבר, מגיעה לאחוזה, ונענית לסתפן לשאתה לאישה – היא בת עשרים, והוא בן שישים (שבינתיים הוכר כגיבור מלחמה וכקולונל בצבא הקונפדרציה). בסוגריים נזכיר שאביהן של אלן ורוזי, גודיו קולדפילד, התנגד לפרישה של מדינות הדרום מארצות הברית, הסתגר בעליית גג, כדי להסתתר מהמגייסים למלחמה. רוזי העלתה לו מזון לעליית הגג, אבל הוא הרעיב את עצמו למוות.

קלייטי מביאה את שרל אטיין סן ולרי בון לאחוזה, ומסתבר שזה הולל ועבריין, וכי נשא אישה כושית. הוא חולה במלריה צהובה ומדביק גם את יהודית, ושניהם מתים. נשאר רק בנו השחור – ג'ים בונד, שמתגורר עם קלייטי בבית הענק שהולך ומתפורר.

מהדיאלוגים של קוונטין (נכדו של גנרל קומפסון, חברו של סתפן) ושריב, יליד קנדה, מסתבר שבשנת 1909, כאשר רוזי קולדפילד היא בת שבעים וחמש, היא דורשת מקוונטין ללוות אותה ל"סתפן הנדרד", ודורשת ממנו לפרוץ את הדלת הנעולה בקרדום שהביאה מהבית. קוונטין נכנס דרך החלון, ומוצא בתוך הבית את קלייטי הזקנה שמסרבת לאפשר להם לעלות לקומה העליונה. רוזי מכה את קלייטי ועולה. קוונטין עולה גם הוא מתוך סקרנות, ומוצא שם את הנרי שחזר לאחוזה כדי למות בה. רוזי מביאה את סגן השריף לאסור את הנרי שרצח את שרל בון, אבל כשהם מתקרבים לבית, קלייטי מציתה את הבית, וכנראה יורה בעצמה, וג'ים בונד השחור, כאמור, הצאצא היחיד של בית סתפן, ברח ונעלם.

ברומן זה יש סצנות מרתקות של תבוסת צבאות הדרום, ותיאורים חזקים מאוד של החיילים הקרועים והרעבים שאזלה להם התחמושת, וגם רוח הקרב.

הגיבורים מכנים את סתפן "נבל", וזה די ברור לנוכח הנאפופים שלו, חידה היא מדוע הגיבורים מכנים אותו (פעמים רבות!) "אוכל אדם", "דימון".

ג'פרסון היא, כידוע, בירת מיזורי שבמרכז ארצות הברית, לא בדרומה, זירת ההתרחשות בספר. אני מניח שפוקנר החליט על שם זה לרמוז על הנשיא השלישי של ארצות הברית שהעסיק מאות עבדים שחורים באחוזתו, והוליד שישה ילדים מאחת השפחות, ולא הכיר בהם, ואולי רמז גם לג'פרסון דייוויס, נשיא הקונפדרציה הדרומית שדרשה להיפרד מארצות הברית. זאת, כמובן, השערה, שכן מוחשת ההסתייגות של הסופר מההתייחסות המשפילה של הלבנים בדרום כלפי השחורים.

כל מה שכתבתי לעיל מופיע בצורה סתומה מיספר פעמים מעדויותיהם של גיבורים שונים, אבל באמת, לולא ההבהרות שבסוף הרומן, ספק רב אם הדברים היו מתחברים לי. הספר הזה הוא כר פורה לבילוש מצד פרופסורים ומבקרי ספרות, לא ממש מתאים למי שמבקש גם ליהנות מקריאת ספר.

הוגעתי את מוחי מדוע קוראים לרומן מפותל זה בשם "אבשלום אבשלום", הרי אין אף גיבור בשם דויד, אף גיבורה בשם תמר, שלה יש אח חורג בשם אמנון וכד'. פתרון החידה הוא כנראה בכך שהנרי הורג את אחיו החורג בשל אחותו, כשם שעשה אבשלום המקראי לאמנון. הנרי בורח אחרי הרצח למדינה אחרת, כפי שאבשלום ברח אחרי רצח אמנון לסבו, מלך גשור.

משה גרנות