מתוך היומן, 1966
20.2.66. ל' בשבט תשכ"ו. ירושלים. היום סיימתי את כתיבת הרומאן "395-" ["אנשי סדום"] בעמוד ה-400 בדיוק. בדפדוף ראשון על פני כתב-היד השלם ניראה לי שמצפה כאן עבודת סגנוּן, קיצוץ ועריכה ניכרת – כמעט אין דף ללא עשרות תיקונים, ומי יודע אם לא אצטרך בסופו-של-דבר לתקתק את כל הרומאן פעם נוספת, אחרי העריכה. אני משער לעצמי שהדבר יארך עוד כחודש, חודש-וחצי (וזאת בתנאי שלא אצטרך לתקתק את הכול).
לפני ימים אחדים קיבלתי את חוברת "אמות" האחרונה (ובה גם רשימה משלי) ופתאום נפלו עיניי על שיר בשם "תשליך", חתום – גבריאלה. ללא שם-משפחה. מיד הפך הדבר תעלומה, וחזרתי והפכתי בשיר שוב ושוב. קודם כל – אין ביטחון שזאת היא שכתבה אותו, וגם אם היא זאת – מי יודע למי התכוונה? וגם אם… וכי מה אני יכול לעשות? יש דרכים פשוטות יותר. אך מיד מצאתי רמזים: השיר פותח במילים: "ירד הוא אליי לשמוע…" ומצאתי בו את שמי בהיפוך סדר האותיות – אהוד. ועוד משפטים כמו: "ידעתי כי היה עימי בשתיקתו," – "כך נחרז בתפילה אדם אל אדם," – "ועמדה התפילה (באוויר) כל הלילה – " וסימני מקום ואווירה (האם אפשר לכתוב שיר כזה מבית גבוה, מן הקומה התשיעית, ברמת-אביב?): "ירד הוא אליי לשמוע את הערב הנמתח בין מים למים…" – "לחלוחית של חופים, אורות נפקחים בספינות רחוקות." – "פורש אלוהים ענק הדמעות על המים." ומדוע אין שם המשפחה?
שיר יפה. אך אם שלה הוא – שוב אינו נמדד במושגים של יופי אלא של שיחה ורצון למצוא קירבה. האם ייתכן שזו היא המדברת מתוכו? חלמתי עליה הלילה. נוכחתי שוב לדעת כמה דק הוא טיח-השִכחה המכסה על יחסי הפנימי אליה. כמה עליי לחשוש מכל מפגש מקרי (שטרם אירע), מכל פגישה חדשה. כמה אני כבול.
הנה השיר במלואו:

תשליך

ירד הוא אליי לשמוע את הערב הנמתח
בין מים למים,
את אוושת סוף הנחלים, רשרוש דייריו הקטנים
בהרות-אדמדמות צנחו אז לפגוש באד ירקרק
מיתמר,
ועלו חלומות לחבק את הרוחב.
ידעתי, כי היה עימי בשתיקתי.
הרגעים שהיו, הרגעים שיבואו. הזמן ניגר טיפות –
טיפות
מחליק על חמוקי כוכים קמורים וחשוכים, ושוזר
דו-שיח האזוב והאבן. געגועים ארוכי מיתר
נטויים, נפרטים תו-תו, חומקים אל החוץ
ופושטים מעגלים-מעגלים ונושקים לחי.
כך נחרז בתפילה אדם אל אדם.
לחלוחית של חופים, אורות נפקחים בספינות
רחוקות. המון אדם גולש ונפרש לאורכי הגדות
בדממה.
מתרפקת צלליתם הכהה על הירוקת
לראות איך פורש אלוהים את ענק הדמעות
על המים.
ועמדה התפילה (באוויר) כל הלילה –

לעיתים אני מחכה לאות. גאוותי מונעת ממני לשאול, לחקור. להיוודע. גם אני מפחד להיראות מגוחך. אחרי המכתב בראש-השנה – שוב לא אעשה זאת פעם נוספת. אם רוצים למצוא אותי – יש דרכים פשוטות – הרמת-טלפון אחת, והקשר מתחדש…

[לימים עתיד להתברר לי, מפיה, ואולי עוד קודם לכן, כי השיר הוא אכן שלה. ואם איני טועה הוא השיר היחיד שפִירסמה בימי חייה. היתה לה ידידות רבת-שנים, ולדעתי הרסנית, עם המשוררת בת-שבע שריף, אלא שפיצי מעודה לא התנהגה כמי שכותבת או שרואה עצמה משוררת, ואילו בת-שבע סחבה אותה לא פעם לחוגי משוררים וסופרים, והיתה מביטה עליי מגבוה.
חשבתי שפיצי כתבה את השיר גם מפני שניגונו דומה מאוד לשיר הידוע והסוחף של אורי-ניסן גנסין הפותח במילים: "והיה כי ישוב מנוּדוֹ ויבוא אל ארצי, / אני אהיה שלווה. / וכי יפקוד בית אימי ואני אראה פניו – / שוב אראה בפניו, / אני אהיה שלווה…" השיר מופיע בסיפור "אצל" (כתבי אורי ניסן גנסין, כרך א, ספריית פועלים, 1946, עמ' 290) ופעם נוספת במדור "שירים" של גנסין (כתבי אורי ניסן גנסין, כרך ב, ספריית פועלים 1946, עמ' 35), אך דומני שאינו פרי-עטו של גנסין עצמו אלא עיבוד לשיר של משורר רוסי. את סיפוריו הידועים של גנסין "הצידה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל" (שגם בו מופיע השיר) קראנו ולמדנו אצל יעקב בהט בתיכון חדש, וחברנו יעקב וקסלר אף הִרצה עליהם.
פיצי עצמה החלה ללמוד באוניברסיטה בירושלים שנה או שנתיים לפניי, ובחרה בביולוגיה ובפילוסופיה, צירוף מוזר ויומרני, שהיה אמור להעניק ביטוי רוחני לחיפושים שלה אחר מהות החיים. כך היתה חוזרת בכל הזדמנות על הפעם בה פגשה את פרופ' קורצווייל באיזו מסיבה חברתית ושאלה אותו כיצד הוא לא מאבד את כושר האבחנה הספרותית למרות החומר הרב והשנים הרבות שהוא קורא. ככל שאהבתי אותה, כאשר היתה חוזרת שוב ושוב על הסיפור הזה, נראתה בעיניי פתטית ופרטנציוזית, מעמידה-פנים.
במסגרת החוג לפילוסופיה היתה באה להרצאות וצריכה לא פעם חומר הרצאות ששמעתי יחד איתה, כמו למשל שתי החוברות: "היסודות האונטולוגיים של ההכרה", רשימות לפי הרצאותיו של ד"ר יעקב פליישמן, ערך אהוד בן-עזר (ראב), שהוצאתי במפעל השכפול בשנת תש"ך, 1960. לימים נטשה את הפילוסופיה וסיימה את לימודי הביולוגיה, ועבדה שנים רבות במכון הביולוגי בנס-ציונה, אם איני טועה בהדרכת ד"ר משה אהרונסון, אחיו הבכור של פרופ' שלמה אהרונסון. שלמה, שכינויו היה "טוטם", למד אף הוא איתנו במגמה הספרותית בתיכון חדש בתל-אביב].
אהוד בן עזר