זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 30

ערב אחד חזר רמי מן הביקור היומי אצל איה בבית-החולים. הוא הרגיש צורך של קירבה לאישה. אישה בריאה. מחלתה של איה הפחידה אותו, גם מנעה ממנו מזה תקופת-זמן את הפורקן המועט, המזערי, שהיה נמשך בחיי-נישואיהם. לעיתים היה נצמד בלילה אל אחוריה השופעים ובא על פורקנו בשנתה. ולא היה יודע אם היא ישנה או רק מעמידה-פנים, יותר נכון – אחוריים, כי בחצי-שינה זו היתה מרשה לו הכול.
הוא קרא באחד העיתונים כי בעילת האישה נחשבה בשעתה בעדה התימנית, בהתאם למסורתה הקודמת, לתחום החלטתו הבלעדית של הבעל. ומכיוון שהנשים היו מתעייפות לא פעם מתשוקותיו הבלתי-נירווֹת של אבי-המשפחה, קרה לא פעם במשפחות שבהן נשא האב בתימן שתי נשים – שילדיה של האישה המבוגרת החזיקו את האישה הצעירה ואף פשקו בכוח את רגליה, כדי שהאב יוכל לבעול אותה, למרותה התנגדותה – ובלבד שיניח לאימם, העייפה מתביעותיו. ובפושקו את לחיי-אחוריה של איה ניסה לא-פעם לדמות לעצמו שזוהי אישה צעירה, חדשה, מישהי מאלה שהיה פוגש מדי בוקר בבריכה מסתובבות בביקיני ובטנגה.
משעה שהתגלתה באיה מחלתה, היה נזכר ביחסיו עימה בחלחלה. אף אחת מכל הנשים שעימן שכב עד כה טרם מתה, טרם חלתה במחלה כשֶלה.
זה כמה שבועות שלא ראה את השחיינית. השחייה הקבועה בשעות-הבוקר המוקדמות בבריכת-גורדון, אם רק לא היה זה יום גשום וקר במיוחד – היתה המותרות היחידים שהירשה לעצמו, ובייחוד אחרי שהאינפלאציה קטעה את התוכנית לעבור לגור ברמת-השרון, ובאה מחלתה של איה וטרפה את הקלפים הנותרים, כל שאר התוכניות. רמי נאחז בשגרת הבריכה כיהודי המאמין בתפילותיו, כאילו יש בפעילויות החיוביות הללו כדי לחסן אותו בגוף ובנפש מפני כל אותן מתנות מרות ואכזבות שגורל-חייו מזמן לו – "לזבֵּל תמיד את הדשא בשביל שאחרים ישכבו עליו, כי לכל כלב יש יום אבל לא למי שכתם לבן על מצחו ולכן השיירה נובחת עליו ולא נותנת לו לנסוע," כמו שאומרים.

השחיינית נשמעה מסוייגת בטלפון. לבסוף הסכימה לקבלו בדירתה, למרות השעה המאוחרת. אולי היה משהו בקולו שעורר רחמים עליו, אף כי לא סיפר לה דבר על מצבה של איה, וזאת כדי שלא ייראה בעיניה נבל אם יבקש לשכב איתה בערב זה.
מאחר שאחת משתי הסבתות נהגה לסירוגין לישון דרך-קבע בביתו, טילפן רמי אל השחיינית (בשם זה היה משביע ומעלה את חמודותיה מאוצר זיכרונותיו האירוטיים, אך שמה היה אביבה) מתא-טלפון ציבורי, בדרכו חזרה מבית-החולים. השחיינית פתחה את הדלת בחיוך מתנצל, אספלנית [פלסטר] דבוקה למצחה, וידה הימנית רפוייה-מעט כאילו היתה נתונה עד לפני רגע במיתלה. עקבות שריטות יבשות היו על גב ידה. רמי הרגיש מיד שהיא היתלה בו. שהניחה לו לבוא אליה רק משום שידעה היטב שאינה בכושר הלילה וממילא לא יקרה שום דבר ורק להרגיז אותו תוכל.
"מה קרה לך?" – שאל.
"אתם הגברים, שתישרפו כולכם," ענתה בצחוק מר. "אין לך איזה חבר נורמאלי להכיר לי, מהעבודה?"
"אצלי כולם כוורנים."
"באמת מתאים לי מאוד מישהו מ'חברא-קדישא' מפני ששלשום כמעט ונהרגתי."
"היתה לך תאונה?"
"תאונה! היכו אותי. איך זה נראה לך לקבל סטירת-לחי מבחור שבא לבקר אותך בערב?"
"בחייך!"
"בחייך! בחייך! אל תהיה אידיוט," כפתה עליו סיפור ממושך, כיצד טילפן אליה בחור שהכירה במסיבה, די מגעיל, אשכנזי כזה מבית טוב, אבל... היה לה ערב די עצוב. עם הסיכומים האינסופיים של איזו עבודת-גמר שהיא מושכת כבר שנים רבות. והיה ברור לה שלמיטה אינה רוצה להיכנס איתו אבל כשהציע ללכת לסרט, הסכימה. התפתתה לצאת להתאוורר קצת.
אבל הבחור הופיע חמש דקות בדיוק אחרי תשע וחצי, שעה שברור כי ללכת לסרט כבר מאוחר, והיא, טיפשה שכמותה, לבושה ומאופרת ועצבנית, דבר ראשון אמרה לו:
"קרה משהו?"
"לא, מה יש?" הוא אומר.
"אז אני מבינה שאת הסרט כבר הפסדנו."
"הפסדנו. לא נורא." לא איכפת לו. "יש עוד דרכים לבלות."
והכול עדיין במסדרון, כמעט בפתח.
"תשמע," היא אומרת לו, "לצאת החוצה לשבת בבית-קפה לא מתחשק לי עכשיו, ולשבת בבית אני רגילה לבד."
"אז מה?" הוא אומר לה בשחצנות כאילו זה אינו נוגע לו.
"אז תסיק את המסקנות."
"ו..."
"ותיקח את עצמך מפה ותשחרר אותי מנוכחותך – "
"את משוגעת – "
"אז אני משוגעת – "
וטראחח... הוא סוטר לה בכל כוחו. "אם תעשי לי עוד פעם דבר כזה אני אהרוג אותך!"
והיא, טיפשה שכמותה, במקום לקשקש לו משהו והעיקר להיפטר ממנו ושיצא כבר החוצה, תוקעת לו – "לא תהיה פעם אחרת!"
ואז הפסיכופאט הזה, שבא מבית טוב, שני ההורים שלו רופאים, דוחף אותה בתנופה אחת מהמסדרון אל אמצע המיטבח והיא נופלת והקודקוד שלה נדפק בדלת הזכוכית של תנור-האפייה ושובר אותה, "תאר לעצמך!" – ובמזל היא יוצאת ללא חתך עמוק בפניה.
"כמעט רציתי לצלצל אליך, רמי." היא ממשיכה ומספרת לו שהלכה להתלונן במשטרה. נכון, אולי עשתה טעות שהניחה לפסיכופאט להדביק לה נשיקה במסיבה ולרקוד איתה צמוד. מגעיל אחד. מה הוא חשב לעצמו?
בתחנת-המשטרה הסביר לה השוטר עובדות-חיים אחדות. "את בחורה יפה וגרה לבדך והוא בטח לא התכוון ללכת לסרט איתך. רצה משהו אחר. תשמרי על עצמך, גברת אביבה, תשמרי. אם עוד פעם יאיים עלייך בטלפון או ינסה לתקוף אותך – מיד תודיעי לנו, וגם כדאי שתלכי לקופת-חולים כדי להוציא תעודת-רופא על הנזק שנגרם לראש שלך."
והיא ממשיכה באותו קול שבו סיפרה את דברי השוטר: "כן ככה זה אתם כולכם הגברים, רואים את זה בעיניים שלהם, רק לזיין אתם רוצים, לא איכפת לכם יפה-מכוערת, העיקר שיהיה איזה סידור נוח לבוא אלייך פעם בשבוע ולהשתחרר אצלך מהעודפים. אני רואה שאתה לא כל כך מקשיב, רמי, מה קרה לך?"
רמי הרים אליה עיניים, מבטו מפוזר, כצונח מעולם אחר, ואמר:
"איה הולכת למות."
נדמה היה שדפי השרטוט הארכיאולוגיים שלה הזדקרו פתאום כאוזניים שקופות לשמע הדממה שנפלה בחדר, וכאילו כיבו מכונה רועשת. אביבה אמרה בקול צרוד ורך, "רמי – " אך רמי כבר קם ללכת. איזו בחילה נוראה וקור בעצמות מילאו אותו. היה נדמה לו שהוא עצמו מסוגל להפליק לה סטירת-לחי ולזרוק אותה אל התנור.
"אני מוכרח ללכת – "
"לא. לא. תישאר. ספֵּר." הפצירה בו דאגנית ואימהית. בשורת-המוות ריככה אותה. "איפה היא?"
"בבית-חולים. אני בא משם."
"אולי אתה צריך עזרה? עם הילדים? שמע, מה אני מבלבלת לך את המוח עם הכמה מאות לירות העלובות תביעה אזרחית על תיקון הדלת של התנור שהגשתי נגד הפסיכופאט הזה בבית-המשפט לתביעות-קטנות – כשאני יכולה לעזור לך, רמי, ברצינות, אני אוהבת ילדים, יש לי גישה מצויינת אליהם... וגם אתה, יכול עוד להישאר קצת..."
אך רמי כבר היה בפתח. "לא. לא תודה. באמת. אם אצטרך אטלפן אלייך, אביבה," והסתלק למטה וכפכפיו מקישים במדריגות בהתרחקו. וכשהגיע ליד מכוניתו עמד והקיא את כל קרביו. הקיא ובכה על אורית'לה ויובלי ועליו עצמו, על חייו המחורבנים וחסרי-המזל, ועל המניות העולות שלו בתור אלמן-לעתיד.
וכשהתאושש נסע כברת-דרך, עצר ליד מסעדה לילית, שתה כוס מיץ תפל להפיג את הטעם הרע בפיו, וטילפן. השעה היתה קצת מאוחרת אבל לחזור הביתה לא היה מסוגל. הוא טילפן לדירתה של מירה. בשעות כאלה אדם מחפש ידידים.
אהוד בן עזר
המשך יבוא