זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 31

זה היה לילה שרבי ושולדנפריי שכב על המיטה ערום על גבו והטפיח את אברו בין ברכיו המורמות. הבחורה הסתובבה בשמלונת קצרה בהירה, ספק חולצה ספק כתונת-לילה. היא לא ויתרה על סרט-המתח בטלוויזיה והיתה נכנסת מדי פעם לחדר-השינה, זורקת מילים אחדות לעבר שולדנפריי כאילו הוא טבח שמחמם את המנה העיקרית לארוחתה, ואין כל דבר יוצא-דופן בפעילותו המיוחדת, וחוזרת לחדר הגדול שמואר מן הסתם באור-כחלחל, וקול יריות ומנגינה דרמטית נשמעים בו.
חיימסון עמד במרפסת-המיטבח הקטנה והתבונן בהם אחוז סקרנות, מחכה לראות מה יתרחש אחר-כך. ואכן, כשהסתיים הסרט קנתה לעצמה הבחורה שביתה בפאת-מיטתו של שולדנפריי, ובעודה יושבת כיוונה לעברו את אור מנורת-הלילה הקטנה. שולדנפריי מיד חיבק אותה בלהיטות כשהוא מתפל סביב גבה בידיו הקצרות, העבות, היה ממשמש בה בחמדנות ותובע ממנה להוריד את השמלונת, כדורש תמורה מלאה עבור כספו. היא מילאה את מבוקשו במעין חוסר-רצון, כמעט בגסות. פתחה את הטרנזיסטור שהציבה על שולחן-הלילה בעל הראי המקושט, השתרעה לה ערומה על גבה ופשקה והרימה את ברכיהָ החיוורות כשהיא מחזיקה בידה איזה ספרון או עיתון מקופל שאותו הרימה ומשכה עימה מן הרצפה, כמו כדי להדגיש שאינה משתתפת-פעילה.
אכן, אמר חיימסון לעצמו, מזלי שאני גר בתל-אביב. תל-אביב איננה סתם עיר אלא גן-חיות אנושי, גן-עדן לסקרנים, ואם אתה עצמך אינך חי אז החיים שמסביבך חיים בשבילך ואפילו המתים בבית-הקברות-הישן ברחוב טרומפלדור מן-הסתם מרקדים כבר בקברותיהם מרוב זונות ואוטובוסים שמסתובבים באיזור.
שולדנפריי כמו יצא מדעתו ולש בבחורה כחס על כל רגע שמא לא יחזור לעולם, גהר עליה וגלש מטה ושיקע פניו במבושיה כאילו זוהי המנה היקרה שביותר בארוחת אכול-כפי-יכולתך וכדאי לזלול רק אותה כדי לקבל את התמורה המלאה ביותר לכספו. היה קיים ניגוד משווע בין אצבעות-רגליה הגסות, המכוערות, עקומות-העצם, ששחור ציפוניהן בלט באור אפילו ממרחק שתי הקומות – לבין קרחתו הנוצצת ועטרת שערו השב, הדליל, של שולדנפריי, שהיה חופר בלובן ירכיה ומשמיע גניחות קטועות ויבשות ומתאמץ בכל כוחו כמוכה-עצירות וכאילו זו לו שם ההזדמנות האחרונה לגעת במערומיה של אישה צעירה.
מדי פעם היה מושך עצמו ומתרומם לעבר פניה כמנסה סוף-סוף לבעול אותה, והוא מרקיד אחוריו במעין חיקוי נלעג ודימוני של משגל. המראה העלה במחשבתו הקודחת של חיימסון את תמונת האונס מתוך "מעיין הבתולים". וכשהיה המאמץ רב מכפי כוחותיו של שודלנפריי, היה שב וגולש ומשקיע עצמו במבושיה, כמבקש לַחלוֹתה ולפצות עצמו בנוגעו בשפתיו העבות באותו פתח יקר נדיר שנבצר ממנו לכובשו בדרך-הטבע.
לאחר ניסיונות אלה שנמשכו שעה ארוכה החל נשמע בגניחותיו מעין בכי קלוש, תיאטרלי-משהו ופאתטי. וכנראה נמאס לבסוף על הבחורה שחשה עצמה מנוצלת פעם אחר פעם מבלי שיארע בה אותו אקט קצר ופשוט אשר למענו נשכרה. ואז הניחה הצידה את כריכת-הדפים שקראה, סגרה את הטראנזיסטור, ובשקט שהשתרר, בדממת-לילה שבחצר-אחורית, שרק נהמת המכוניות מרחוב אוסישקין בחזית הפריעוה, נשמע קולה הבוטח, ההמוני:
"אין דבר שׁרייה. מחר יש בוקר. יש זמן. עכשיו לישון."
אותו רגע נודע לחיימסון לראשונה שמו הפרטי של שולדנפריי, ואז התכסתה הבחורה בסדין מקומט וכיבתה את האור, ובאותו רגע מירה העירה אותו בבהלה:
"אפי, איפה אתה?"
הוא ניגש אליה מהר, על קצות אצבעותיו, מגורה ומשולהב כולו מהצגת-המין שראה, וסיפר מבולבל-קמעה שהלך לבית-שימוש.
"אפי, אניח חושבת שמשהו לא בסדר אצלי. יש לי שוב כאבים ואני מדממת."
"לקרוא לרופא?"
"אני לא יודעת. אולי כדאי ישר לבית-חולים?"
"איך?"
"באמבולנס. במונית. אני יודעת? אתה הגבר, לא? אמרתי לך שאתה צריך ללמוד לנהוג ושתהיה לך מכונית."
חיימסון העווה פניו בחשכה במורת-רוח גלוייה. עוד בטרם הרגישה בכך מירה, הוא התפשט ולבש במהירות חולצה קצרת-שרוולים ומכנסיים קצרים של פיג'אמה, ועתה, באור, פשט אותם ושב והתלבש כמתכונן לצאת לדרך.
"אז מה אתה עומד כמו גולם? גש כבר לטלפון!"
ובאותו רגע שניגש לטלפון ושלח יד לתפוס באפרכסת, החל הטלפון מצלצל מעצמו.
חיימסון נדהם. היה נדמה לו שהוא עצמו גרם לצלצול בהתקרבו. אך מיד התעשת, ובתחושת פורענות נוספת שעומדת לנחות עליו הרים את השפופרת.
זה היה רמי.
"מה קרה?" –
לא. אצל איה אותו מצב כמו שהיה, ברוך-השם, לא השתנה שום דבר רציני. הוא מתנצל על השעה המאוחרת, אבל, אם הם לא ישנים עדיין –
חיימסון לא הניח לו לסיים את המשפט, כי מירה קראה מן החדר השני "מי זה? מה קרה?"
הוא ביקש סליחה לרגע, הניח כף-ידו על האפרכסת, והשיב לה:
"רמי!"
"רמי? מצויין. תגיד לו שיבוא עם הפולקסוואגן, מיד."
"אני חושב שהוא ממילא רצה לבוא."
"אז בסדר."
"רמי," חידש עימו חיימסון את השיחה, "למירה יש כאבים. היא מבקשת שתבוא מיד, אולי נצטרך להעביר אותה לבית-חולים. בסדר?"
רמי נשמע מן העבר השני כמי שהתפכח לפתע מיינו. "אוֹ.קַי. או קי. אני בא מיד. אל תדאג. הכול יהיה בסֵיידר."
"באמת, רמי, תודה. אבל אם זה קשה לך אנחנו יכולים להזמין מונית."
אבל רמי נעלב עד עומק נפשו, "בוא נאמר," השיב לחיימסון, "שאתה מדבר שטויות."

מירה ישבה במושב הקדמי. חיימסון מאחור, פיתל רגליו הארוכות בין שמיכה, ברווז-מפלאסטיק וחוברות-הדרכה לגידול-דבורים.
ה"פולקסוואגן" התחבטה בכל שקערורית שבכביש והשמיעה צליל-פח עמום. הטילטול הכאיב למירה. באורות החולפים של התנועה הבאה לקראתם, וברמזורים, נעצה עיניה בשתיקה כאובה. דברים רבים עלו והתערבבו במחשבתה יחד. רמי או.קַי. רמי. בריחתו. הריונה הראשון. נישואיו. ניסיונו המרגיז והרגשני לחזור אליה אחר שנים כך סתם, רק בשביל שתהיה לו עוד אחת מן הצד, לאחר שאיה נמאסה עליו. והיא גירשה אותו אז. ילד היה פעם לשניהם בביטנה. בנם בכורם. ועכשיו איה חולה ורמי מוביל אותה, את מירה, ויש בכך מעין צדק פיוטי, כמו אצל וירג'יניה.
האם יש לרמי רגשות אשמה וכפרה כלפיה באותו מובן אכסיסטנציאלי שבובר כתב עליו? ואולי רמי הוא מעין שליח דימוני? – שקד, מוקד, שליו, ברזל, ברנע או מירון היה ודאי מוצא (כל אחד מהם) להופעתו הפתאומית והאֵיאוֹס-דֵקְס-מָכִינִית הזאת של רמי איזו הגדרה קולעת – ארכיטיפית, מיטאריאליסטית, סימבולית, מיטאפורית או מיטאמורפוזית. למשל, מירה קדומי אבר-מין זיכרי היא כמו חנה גונן, ורמי ואפי תאומים מקיפים אותה כשני אשכים ערביים, עזיז וחליל, ונוסעת היא קדימה כדי שיבדקו את המטען שבקירבה, שהוא העובר שראשיתו בזרע, בריח הוונילה שהפכה לדם, דם לידה או מפלה, והציונות, כמו ואדוזה, לא, ואדוצ'ה, כמו במונאקו או בסמיוטיקה –
ובסמיוטיקה שבו הכאבים וחתכו במעיה עד דמעות כשהיא בולמת צעקתה. אלוהים ענש אותך, מירה. יותר מדי טוב היה לך. או להיפך, רע. כרגיל. מחר השיעורים לא יתקיימו. המורה לספרות מפילה. המורה לספרות יולדת. המורה לספרות מולדת. המורה לספרות יופִילָה. נעימה ששון כותבת שירים. הוֹפַּלַה הוֹפַּלַה הוּפַּלַה. מוטיב הבן שלא נולד בשירי המשוררות העבריות. בן לו היה לך, חייממסון קטן. רויטל, הפסיקי לצחוק! (ולגלגל עיניים כמו פרה. בחזה כשלך תוכלי להיניק עדר עגלים. למה לא הלכת ללמוד בוויצ"ו? השירים שאת כותבת נעימים כאגזמה). חשבתי להספיק לסיים איתכם את השנה בטרם אלד. מילא. את "מאדאם בובארי" תלמדו בעצמכם. הִינה פלובר כתב ספר גרוע, "החינוך הסנטימנטאלי", ובכל זאת הצליח להוציא מתחת ידיו יצירת-מופת כמו "מאדארם בובארי".
ובבובארי – שוב כאב חד. וכבר נכנסו בבית-החולים והגיעו לחדר-מיון.
רצית להיות חכמה, מירה, והתחתנת עם חיימסון. אלוהים מרפא לך כל תיסכול בכך שהוא שולח לך תיסכול אחר במקומו. אם הילד שלך ילך לאיבוד אז מן החלון את זורקת את חיימסון החוצה.

*
יומיים שכבה מירה בבית-החולים שבו גססה איה, ואיה לא ידעה על נוכחותה כי רמי וחיימסון נדברו ביניהם שלא לספר לה. ומירה היתה חלשה מכדי להתעניין בגורל חברתה, וכל אשר רצתה היה לשוב מוקדם ככל האפשר הביתה.
ארבע האימהות הסתובבו בבית-החולים בנעליים אורתופדיות ובעיניים מואדמות ועם סלי-קש ובהם צנצנות עמוסות מחית תפוחי-עץ ושניצלים בקופסאות מפלאסטיק, והן מחליפות ביניהן בשורות-איוב.

*
כשחזר חיימסון לבדו אל דירתה של מירה התפלא לראות כי התריסים בחדר-המיטות של שולדנפריי אינם מוגפים למרות שהיתה זו כבר שעת-צהריים מאוחרת, וחלונו שפונה לצד דרום מוצף שמש. ועוד יותר התפלא לראות את שולדנפריי עצמו שוכב על מיטתו דומם, מכוסה שמיכה שנתונה בציפה שהאפירה, ואין בחורה, ואין טפיחות על אבר, רק איזו הרגשה של נטישוּת של אדם ודירה גם יחד. מדי פעם הסתובב שולדנפריי על צידו בעמל רב ובלע אנחת-כאב, ואיש לא היה בדירה מלבדו.
חיימסון התלבט אם עליו לרדת לדירתו של שולדנפריי ולהזעיק עזרה ולחקור כיצד אפשר להתקשר עם בנותיו. היתה לו הרגשה שהוא מתבונן, יחידי, באדם טובע, ולא רק שאינו עוזר לו אלא נמנע גם מלהזעיק אחרים לעזרה.
רגע ועוד רגע היסס, ולבסוף עייפותו גברה עליו והוא הגיף היטב את תריסי הדירה, והֶחשיכה, ושכב לישון, כשקולותיהם העמומים של ילדים ואימהותיהם המתחילים להתקבץ מעברו השני של הרחוב, בגן שעל גדת הירקון, מלווים אותו. וכבר אינו יודע אם חולם הוא או בהקיץ נשמעות מעין-צפירות של ניקוי הטורבינה הענקית בתחנת-רידינג ושולדנפריי הולך לקראתו ברחוב עם הסל וחצי-הלחם וגביעי היוגורט מחנות-המכולת הסמוכה, ועיניו מדממות.

*
משעברו כמה ימים ומירה לא נראתה הפצירה איה ברמי בכל לשון של בקשה שמירה תבוא לבקרה. מפי אורית'לה, שהיתה באה עם רמי לבקרה אחרי-הצהריים, שמעה כי מירה חדלה לבוא גם אליהם, והחלה דואגת.
רמי טרם סיפר לה על לידת-הנפל המוקדמת של מירה.
מירה הפצירה באימהות, ברופאים ובחיימסון, שיניחו לה לחזור מוקדם ככל האפשר לדירתה. היא לא יכלה לשאת את אווירת בית-החולים. להתבונן ביולדות הכבדות, המאושרות וקרועות-הפות, שהתנהלו לאיטן במחלקה הסמוכה עם כתמי-חלב כהים על שדיהן שגבהו כהרים – אל אגף-התינוקות.
חיימסון לא התלהב משיבתה המוקדמת לדירה. נוח היה לו במנוחה בת הימים האחדים. להסתובב ערום בדירה כבימי רווקותו ולנוח מהערותיה המרגיזות ומשתיקותיה המַלְאות ומן ההתמוגגות שתפסה אותה לאחרונה למקרא "אורלנדו".
הוא ניסה לקרוא בספר ולעמוד על סוד התפעלותה, אך התמלא בחילה ושיעמום, ונשבע כי לא ייקח עוד לידו דבר שכתבה סופרת זו.
בצהרי היום השלישי שכר חיימסון מונית והחזיר את מירה. בדרך דיברו מעט. מירה שאלה לשלומה של איה, דבר שנמנעה לעשותו בשוכבה בבית-החולים, מרחק לא רב מחברתה. כשהגיעו לרחוב אוסישקין ניצב אמבולאנס ליד הכניסה לבניין מגוריהם, וכשעלו עוד הספיק חיימסון לראות, ממרפסת המיטבח, את שתי בנותיו של שולדנפריי מקימות אותו ממיטתו ומלבישות את גופו המשותק-למחצה. הן הופיעו עוד בערב הקודם והפכוהו מצד אל צד וטיפלו בו במין נחישות חסרת-רחמים, כמצדיקות לחלוטין את עונשו.
לא היו אפוא לשולדנפריי לא בוקר חדש ולא עדנה אחרונה אז, עם הזונה. דומם שכב יממה לאחר שזו עזבה אותו, מבוהלת כנראה, השכם בבוקר, וחיימסון, זה השותף הדומם להתעוררות-גבריותו האחרונה של שודלנפריי, אף הוא לא הזעיק עזרה, משום שחשש מפני הרושם הרע שתעורר סקרנותו היתירה.
שולדנפריי נלקח למוסד-למשותקים בעצם היום שבו חזרה מירה מבית-החולים. הוא עזב לצמיתות את דירתו ומיטתו והותיר את חשבונות ועד-הבית באי-סדר גמור. לימים התברר שאפילו את העברת מניות חברת "גוש... חלקה..." של הבית על שמה של מירה לא הסדיר כהלכה. אולי מפני שנטר לה טינה.
אימהּ של מירה חיכתה להם בבית, והמקרר היה מלא במאכליה המשובחים. היא ניסתה לעודד את מירה, ללא הצלחה.
מירה ישבה כל אותו ערב ליד החלון בחדרה הגדול, התבוננה אל ארובת-רידינג שאורותיה האדומים-צהובים מנצנצים וזר עשן דליל עולה מפתחה, ובכתה בלי קול. החלב הציק והכאיב לה, וכל מה שעשתה כדי להקל על הלחץ– לא הועיל.
זו פעם ראשונה בחייה שחלב שפע משדיה, ולריק.

*
למחרת לפנות-ערב הופיע רמי והפציר בה לנסוע עימו לבקר את איה, וכדי שלא להיוותר עם עצמה ומכאוביה, הסכימה.

*
איה התרוממה ממיטתה, בשרה רפוי וצבע עורה חיוור כקלף ושערה סתור ודהה. היא חיבקה את מירה שגחנה לעומתה, ושתיהן פרצו בבכי. רמי מיהר לצאת מן החדר, פן לא יתאפק גם הוא.
הן התלחשו ביניהן שעה ארוכה, ומירה עתידה שלא לגלות לעולם, לשום איש, מה נאמר ביניהן ומה סופּר באותה שיחה שהיתה הגלוייה והארוכה ביותר מכל השיחות שעוד זומנו ונותרו בין שתיהן יחד.

*
בדרך חזרה אמרה מירה לרמי:
"אני לא חושבת שהנישואים שלי עם חיימסון יחזיקו מעמד עוד זמן רב."
רמי אמר: "בסך-הכול, בואי נאמר שאולי את לא שופטת אותו נכון?"
אבל מירה ענתה: "הוא לא-נורמאלי. ואתה יודע זאת בדיוק כמוני."

*
כשחזרה מירה לדירתה פגשה את חיימסון יושב במיטבח ואוכל לחם בדבש בדיוק כמו בסיפור "שלושה ימים וילד".
גמלוני, חשוף-גו, שעיר ומגעיל. עורו היה בהיר-בהיר כי שנא שמש, בריכה וים. ומשום כך התבלטו ביותר דבלולי צמר השיער השחור על חזהו וגבו.
"על מה דיברתן?" נהם.
מירה נעצה בו מבט מלא סלידה, ושתקה.
רק אז הרים ראשו מהלחם והדבש והתבונן בה. וכשחש בפשר-מבטה, נרתע לרגע ומיד הסתיר רתיעתו, כחושש שמא הסגירה אותו.
"אמרה משהו בקשר לילדים?" השתדל לטוות שיחה.
"לא. התווכחנו על ההתנחלויות." הסתלקה מירה מן המיטבח. היא היתה פורצת בבכי אילו ניתן לה להיות לבדה בדירתה.

*
רמי השתדל שלא להימצא עם איה בגפו. נוח היה לו שיהיו עימם תמיד אחת האימהות, או הילדים, או מירה. וברגעים הבודדים שהם נותרו הוא ואיה לבדם, שתקו או דיברו על ענייני יום-יום בבית כדי להסתיר את המועקה.
המחלה פרצה מרחמה של איה ושלחה גרורות לכל עבר. סיוטיה הגרועים ביותר התממשו. לא היה אפשר להסתיר ממנה דבר. אך כשם שבהיותה בריאה-עדיין היתה נפשה אחוזה תמיד בפחד המחלה, כן האמינה עתה כי הסיבה למחלתה היא פסיכוסומאטית, ומקור הנגע נמצא בנפשה. ומחשבה זו אשר בה כירסמה-עצמה והתכרסמה, כמו הקלה עליה מעט, בנוסח הידוע שלה של "אמרתי לכם..." – להראות שהצדק תמיד עימה.
אבל, היא נזכרה, יום אחד, עוד לפני שחלתה, פגש בה ראובן ברנע ברחוב ואמר לה: "אפילו עכשיו זה לא מאוחר. תעזבי את הכול ובואי לגור איתי. העסק מתרחב. הטלוויזיה לווייתן שבולע הכול. יכולנו לעשות חיים לא-נורמאליים. כל החיים עכשיו טלוויזיה. נוסעים לחוץ-לארץ בלי-סוף מהטלוויזיה. כל עם-ישראל יושב על יד הטלוויזיה, זה יותר אמיתי מאיתנו, הטלוויזיה. וכשתתרחש המלחמה הבאה אז לא אנחנו נראה אותה בטלוויזיה אלא הטלוויזיה תַראה או תִראה אותנו מתים ברחובות, כי הטלוויזיה היא-היא המציאות האמיתית היחידה, ואילו אנחנו חזיון-חולף. מה תקעת את עצמך עם בעל וילדים, איה, זה לא בשבילך, איה, אני מכיר אותך, איה, זה מילכוד. את נוצרת לחיים אחרים לגמרי! תעשי, תעשי משהו בהקדם האפשרי לפני שהמצב יגמור אותך – "

*
כשהיתה כבר תחת השפעת הגז-המרדים בחדר-הניתוח, החלה איה מדברת ובוכה מתוך תרדמתה:
"אני לא אשמה, תגידו למירה שאני לא אשמה, ושתסלח לי, לא התכוונתי לפגוע בה... אני לא אפתח יותר כפתור בחולצה... מירה בחורה נהדרת, מירה, ושתסלח לי..."
אהוד בן עזר
המשך יבוא