* מחיר הנורמליזציה – הסכמי אברהם היו הישג מדיני גדול לישראל – הרחבת מעגלי השלום והנורמליזציה, חיזוק מעמדה של ישראל באזור ושבירת הווטו של הפלשתינאים על השלום במזה"ת. גם לא נדרשנו לשלם עליהם מחיר כואב של ויתור על שטחים. [בזכות ה"סמרטוט"?]

יש לישראל אינטרס מובהק להרחיב את ההסכם למדינות נוספות. בוודאי שיש אינטרס מובהק להסכם שלום עם סעודיה, הן כיוון שזו מדינה קרובה שאנו חולקים עימה גבול [?], ובעיקר בשל מעמדה הבכיר במזה"ת ובעולם המוסלמי.

אבל לא בכל מחיר. ישראל אינה יכולה להשלים עם תוכנית גרעין סעודית. גם לא אזרחית. תשתית גרעין אזרחי יכולה בנקל להיות תשתית לגרעין צבאי. גרעין בידי מדינה ערבית, גם אם היא חתומה עימנו על חוזה שלום, היא איום חמור על ביטחון המדינה. אין להסכים גם להתנייה הסעודית להסכם – התקדמות למדינה פלשתינאית, שאף היא איום של ממש על ישראל.

* הניסיון המר של המדינה הפלשתינאית – מקס ובר (1864-1920) הוא אבי הסוציולוגיה המודרנית ותורת המינהל הציבורי. הוא היה היסטוריון, סוציולוג, מדען מדינה, כלכלן ופילוסוף וממנסחי החוקה הדמוקרטית של רפובליקת ויימאר. בקורס המבוא למדע המדינה שלמדתי אצל פרופ' שלמה אהרונסון ז"ל לפני 34 שנים, הגותו של הפילוסוף הגרמני הזה היתה ליבת הקורס.

ובר הגדיר את המדינה, באחת ההגדרות המקוריות והמדויקות ביותר – הגוף שהוא בעל מונופול על האלימות. זו הגדרה משמעותית יותר מכל הגדרה אחרת שאני מכיר. אם האו"ם מכיר במדינה, אך יש בה עשרה צבאות ומאזן אימה ביניהם, היא לבטח הרבה פחות מדינה מיישות שאינה מוכרת כמדינה, אך יש לה מונופול על האלימות.

לאחר הסכמי אוסלו, הרשות הפלשתינאית ביהודה ושומרון – באזורי A ו-B וב-90% מרצועת עזה, היתה מונופול מוחלט על האלימות, ולכן היתה זו מדינה פלשתינאית עצמאית. אותן שנים, שבהן פלשתינאי ראה חייל ישראלי רק בטלוויזיה, היו שנים שבהן הרש"פ היתה לרשות טרוריסטית, שהפעילה טרור מתאבדים קטלני נגד אוטובוסים, מסעדות ודיסקוטקים בישראל ורצחה 1,500 ישראלים. ב-2002 צה"ל ערך את מבצע "חומת מגן", שבו ריסק את תשתיות הטרור ומה שחשוב יותר – מאז ועד היום יש חופש פעולה מלא לצה"ל, לשב"כ ולכוחות הביטחון באזורי הרש"פ ביו"ש. גם היום יש משטרה פלשתינאית חמושה, יש בתי כלא פלשתינאים, יש שב"כ פלשתינאי, אך אין לרש"פ מונופול על האלימות, ולכן הרש"פ כבר אינה מדינה עצמאית. לעומת זאת, מבצע "חומת מגן" ברצועת עזה בוטל ברגע האחרון, וצה"ל לא פעל בתוך עזה. הרש"פ המשיכה להיות בעלת המונופול על האלימות בעזה, ולכן עזה המשיכה להיות מדינה פלשתינאית. ב-2005 קיבלה מדינת עזה את יתרת שטח עזה, עם נסיגת ישראל בהתנתקות. ב-2007 חמאס השתלט על הרצועה, והמונופול על האלימות עבר לידיו. לאורך כל אותן שנים, מדינת עזה תקפה אותנו, שיגרה עשרות אלפי רקטות לעבר אוכלוסייה אזרחית בישראל, חימשה את עצמה לדעת והתעצמה עד שביצעה את זממה ב-7 באוקטובר.

בשנות אוסלו העליזות ביו"ש ומאז ועד 7 באוקטובר בעזה, חווינו על בשרנו את משמעותה של מדינה פלשתינאית בלב א"י. הלקח – לא עוד. לא נסכן את עצמנו במעשה טירוף של הקמת מדינה פלשתינאית נוספת ממערב לירדן.

אם תקום מדינה פלשתינאית בקווי 4.6.67, רוחבה של מדינת ישראל יהיה קטן יותר במספר נקודות מהמרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הנוחבות ב-7 באוקטובר. רק מדינה מתאבדת תסכים לכך. חפצי חיים אנו, ולכן לא ניתן לזה לקרות.

הטענה כאילו בלי מדינה פלשתינאית נדונו לסיפוח ולמדינה אחת היא שקר. יש פתרונות ביניים. נכון שהיום אין להם פרטנר. אך גם לרעיון המדינה הפלשתינאית אין היום פרטנר, כפי שראינו כאשר ברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים הצעות כאלו. הפתרון הראוי, הוא שהירדן יהיה הגבול בין ישראל לבין המדינה הירדנית-פלשתינאית, ושטחי A ו-B ורוב רצועת עזה יהיו מובלעות ירדניות-פלשתינאיות מפורזות בתוך שטח ישראל. ועד אז, ימשך הסדר הביניים של שלטון אזרחי של הרש"פ בשטחים אלה, לצד חופש פעולה ביטחוני של ישראל, כפי שהדבר מתקיים היום בשטחי הרש"פ ביו"ש, וזה הפתרון הראוי ליום-שאחרי גם ברוב רצועת עזה.

הרש"פ היא ישות בעלת סממנים רבים של מדינה. יש לה נשיא, ממשלה, פרלמנט, בתי משפט, בתי כלא, משטרה, שירות ביטחון, שלטון מקומי, שגרירויות. אבל אין לה מונופול על האלימות, כיוון שהשליטה הצבאית היא של ישראל, ולכן היא אינה מדינה, אלא אוטונומיה. נכון לעכשיו, זה פתרון הביניים הטוב ביותר בעתיד הנראה לעין, ויש להחילו גם על עזה.

* בין כיבוש צבאי לשליטת קבע – כיבוש צבאי של שטח במלחמה, ושליטה ארוכת טווח או שליטת קבע אחרי המלחמה, הם שני דברים שונים.

אי אפשר להכריע את האוייב בלי לכבוש שטח. שיטת הפשיטות, שהיא התגלמות מלחמת הדשדוש, פשטה את הרגל. שוב ושוב נאלצנו להיכנס ולהקיז את דם חיילינו באזורים שכבר היינו בהם שלוש או ארבע פעמים.

כיבוש הרצועה במלחמה הוא הכרח, כדי שנגיע ליום שאחרי. כיבוש השטח הוא בשום אופן לא מימוש תפיסתו של סמוטריץ' על כיבוש קבע וטרנספר. הצעת סמוטריץ' ליום שאחרי היא הצעה אחת מני רבות. בעיניי, טרנספר הוא בלתי מוסרי ובלתי אפשרי והוא לא יקרה. עם הגירה מרצון אין בעייה מוסרית, אך היא לא תקרה. אולי יעזבו כמה אלפים מתוך 2.3 מיליון. כיבוש קבע של 2.3 מיליון פלשתינאים סותר את ייעודה של ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי עם רוב יהודי מוצק לדורות.

אין זה אומר שהאלטרנטיבה היא חזרה לקווי 7 באוקטובר. בשום פנים ואופן. ישראל צריכה להישאר בתוחמת הצפונית, בציר פילדלפי מורחב ובפרימטר של כ-3 ק"מ. ובשאר השטח, חייב להיות חופש פעולה מלא לצה"ל וכוחות הביטחון, לצד שליטה אזרחית פלשתינאית מפורזת. השליטה האזרחית צריכה להיות של הרש"פ, שהיא הרע במיעוטו, אלא אם יוכח שיש פרטנר פלשתינאי פחות גרוע.

* אין ברירה – מאז המחצית הראשונה של שנות ה-90, אנו יודעים על מיזם הגרעין האיראני. נתניהו הצטיין בהעלאת הסוגייה לראש סדר היום הבינלאומי והנכחתו לאורך השנים. אך העובדה שהמיזם לא הושמד, היא מחדל נורא של ישראל, ובראש ובראשונה של נתניהו. הסיפורים על כך שהוא רצה אך השעירים לעזאזל התורנים הכשילו, היא בולשיט.

ומה עכשיו? כאשר טראמפ דוהר להסכם גרעין עם איראן, מה אפשר לעשות? אפשר לתקוף במהלך המו"מ או אחרי הסכם? אפשר לפעול נגד טראמפ, שאינו סובל התנגדות, ובוודאי פעולה אקטיבית לסיכול מדיניותו? הוא נוקם ונוטר ואלים, הוא בלתי צפוי ואין לו סנטימנטים. הפגיעה ביחסי ישראל-ארה"ב, שהם נכס ביטחוני ומדיני חשוב ביותר, עלולה להיות קשה. והחבלה של נתניהו ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית תקשה מאוד על תמרון פוליטי בארה"ב.

מחיר פעולה ישראלית עצמאית באיראן יהיה כבד ביותר. אבל המחיר של נשק גרעיני בידי איראן כבד לאין ערוך.

אין ברירה!

* מדינאי כושל וקצר רואי – נתניהו אינו אשם בהתהפכותו של טראמפ נגדנו, כפי שזלנסקי אינו אשם בבגידת טראמפ באוקראינה.

אבל נתניהו הוא זה שיצר את הציפיות המוגזמות. את הציפייה שטראמפ הוא המשיח. את הציפייה שטראמפ עובד אצל נתניהו. את הציפייה שדרמר ינהל את טראמפ.

על הדרך, הוא חיסל את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ובכך חיזק את כוחם של הפסוודו-"פרוגרסיבים", האנטי ישראלים, בתוכה. הוא פירק את התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. הוא הרס את כושר התמרון של ישראל בארה"ב.

טראמפ הוא הפכך. כפי שכעת הוא התהפך עלינו, לא באשמת נתניהו, מחר הוא עשוי לקום ברוח פרו ישראלית, ולא הודות לנתניהו. הוא בלתי צפוי, ניהיליסט, חסר עכבות וסנטימנטים. נתניהו אינו אחראי לכך. אך את הנזק שהוא גרם ליחסים עם ארה"ב יהיה קשה מאוד לתקן. הוא פשוט מדינאי כושל וקצר ראות.

על ישראל להיערך ולהכין מערך מקרים ותגובות לעוד הנחתות אנטי ישראליות של טראמפ. ועם כל הקושי בכך, ייתכן שלא יהיה מנוס גם מעימות עם ממשלו.

* מאזן שחרורו של עידן אלכסנדר – החדשות הטובות: חייל צה"ל עידן אלכסנדר משתחרר. הוא משתחרר בלי שישראל נדרשת לשלם כל מחיר בעבור שחרורו. אפילו מחבל אחד לא ישוחרר תמורתו. יתכן שיחד עימו ישוחררו גם ארבעה חטופים חללים בעלי אזרחות אמריקאית, גם הם ללא תנאי.

החדשות הרעות: מו"מ ישיר בין ארה"ב לחמאס, שזה הישג אדיר לחמאס. המו"מ הזה מעל ראשה של ישראל ומאחורי גבה, שזו פגיעה קשה במעמדה של ישראל. המהלך הזה נעשה לצד צעדים אנטי ישראליים נוספים של הנשיא טראמפ. והנזק החמור – פגיעה באמון של אזרחי ישראל לא רק בממשלת נתניהו, אלא גם במדינת ישראל ובצה"ל, אם חייו של חייל בעל אזרחות אמריקאית שווים יותר משל חייל שאין לו אזרחות זרה.

על הממשלה לחתור לעסקת לשחרור כל החטופים, במחיר כבד ביותר, ולו בשל המחיר החברתי הנורא של הימנעות משחרור החטופים. עם זאת, חייבת להיות בתוכנו מחויבות מלאה לחידוש המלחמה אחרי העסקה, כי אסור לנו להשלים עם ניצחון הטבח.

וכיוון חשיבה נוסף – אין זה מן הנמנע שגיוס המילואים והחלטת הקבינט על הרחבת המלחמה ועל מבצע "מרכבות גדעון", הביא את חמאס לשחרר את עידן ללא תנאי. אם כן, ייתכן מאוד שהלחץ הזה יקדם גם עסקה, חלקית או מלאה.

* מה הוא שילם? – האמירה הפופוליסטית שלטראמפ איכפת מאזרח חטוף שלו יותר מלממשלת נתניהו, היא דמגוגיה.

איזה מחיר טראמפ שילם על שחרור עידן אלכסנדר? האם יש ראש ממשלה כלשהו שיסרב לשחרור חטופים ללא מחיר?

* חד דרכוני – אין לי ולעולם לא יהיה לי דרכון זר. לא לי ולא לילדיי. כבר כשילדיי היו נערים הבהרתי להם, שלעולם לא יחשבו לבקש ממני לדאוג להם לדרכון זר, למרות שיש לי זכאות "גנטית". הדרכון הוא זהות. כציוני, הזהות היחידה שלי היא ישראלית. אין לי שום זיקה לגולה, שממנה הורי ברחו.

העמדה הזו לא נסדקה היום כהוא זה.

* בזכות ישיבתנו בסוריה – החזרת החלל השבוי צבי פלדמן, היא תוצאה ישירה של ישיבת צה"ל בסוריה. אני מאמין שלא רחוק היום שנגיע גם ליהודה כ"ץ, ואולי אולי גם לאלי כהן.

* אופוריה בשוקניה – מהרגע שטראמפ התהפך עלינו, הוא נהיה גיבור השוקניה.

עודה בשאראת, לדוגמה, כתב שזו הכרזת העצמאות השנייה של ארה"ב, שלראשונה אינה נוהגת כרפובליקת בננות ומדינת חסות של ישראל.

* אם אלפר יאמר אמת – השטות התורנית של רוגל אלפר: "לב הביביזם הוא מלחמת נצח."

הרי אסון שבעה באוקטובר הוא תוצאה ישירה של הרתיעה של נתניהו ממלחמה ומכל יוזמה מלחמתית. אם אלפר יאמר את האמת, הוא יודה שהדרך שלו, שבוצעה בידי נתניהו, המיטה עלינו את שפיכות הדמים הנוראית. אז הוא ממציא עלילות שווא.

* עריק מלחמה ושמו יואב פורת – השוקניה מגויסת להמרדה לעריקה מהמלחמה, בפשקווילי המערכת, בפשקווילי הכותבים הקבועים בדבוקת שוקן ובפשקווילים של עריקים, שבזכות עריקותם, התשפוכת שלהם מגיעה לעמודי הדעות.

כזה הוא עריק המלחמה יואב פורת. למה אני מכנה מי ששירת במלחמה הזאת יותר מ-130 יום, עריק מלחמה? כל עוד הוא מילא את חובתו האזרחית ושירת, הוא לא היה עריק. ברגע שהוא החליט לערוק – הוא עריק. למה הדבר דומה? לגנב. עד הגניבה הראשונה הוא לא היה גנב. מרגע שגנב לראשונה, הוא גנב.

הפשקוויל של עריק המלחמה מלא בתירוצים להצדקת מעשהו המחפיר. הוא השמיע דעות, שעם חלקן אני מסכים, כמו הביקורת על אי חקירת המחדל ועל חוק ההשתמטות. אבל ברגע שהוא בחר לערוק, עמדותיו אינן רלוונטיות. כמו המשתמטים, הסיסמה שלו היא "תמותו ולא נתגייס." מבחינתי, וראוי שכך יהיה מבחינת החברה הישראלית, ברגע שאדם בחר לערוק, לא מעניין מה הוא אומר. מה שחשוב הוא מה שהוא עשה. ומה שהוא עשה זו בגידה כפולה – במדינה ובחבריו הלוחמים.

הוא מספר, באיזו התפתלות להצדקת מעשהו הנואל, שבצה"ל הוא למד על חשיבותם של ערכים כמו רעות. אז למה אתה בוגד בערך הזה. כאשר רעיך לנשק מחרפים את נפשם כדי שתוכל לכתוב פשקווילים ממרידים, אתה תוקע סכין מורעלת בגבו של כל אחד מהם, ומסובב אותה.

הסרבנות הממארת תמיד היתה בזויה, אבל מי היה מאמין שאחרי 7 באוקטובר עוד יהיו כאן עריקים? הרי ב-7 באוקטובר למדנו בצורה הברורה ביותר שהמלחמה היא על עצם קיומנו, לא רק כמדינה, אלא הקיום האישי של כל יהודי וישראלי. ב-7 באוקטובר למדנו מה קורה כאשר צה"ל אינו נמצא שעות אחדות. רק אדם שפל, ערל לב, חסר מצפון וחף ממוסר מסוגל לערוק מהמלחמה אחרי 7 באוקטובר.

כותב עריק המלחמה: "...התגייסתי ב-2000, כלומר הגעתי לגבול לבנון אחרי הנסיגה. שם, במקום לחוות קרבות קשים, עקבתי אחרי עדרי כבשים. זה היה שונה לחלוטין ממה שהיה לפני כן, לפי הסיפורים ששמעתי מאחי הבכור כאשר חזר ממוצבים בעומק לבנון." הוא כתב זאת כדי להסביר שהמלחמה היום מיותרת ולכן הוא עורק ממנה.

אכן, מאז 2000 עקבנו אחרי עדרי כבשים. ובינתיים כוח רדואן הפך את הכפרים הצמודים לגבולנו למוצבי טרור חמושים, עם משגרים בכל בית, והצטייד במאות אלפי רקטות ובעשרות אלפי טילים מדויקים. ואילו פלש לגליל במקביל לפלישה לנגב המערבי, הטבח בצפון היה גדול לאין ערוך מאשר בדרום, ומדינת ישראל היתה בסכנה קיומית. תמכתי בנסיגה מלבנון, וב-7 באוקטובר הבנתי שטעיתי. אבל הוא עוד רואה עדרי כבשים, ולא מבין למה אנחנו נלחמים בשיות תמימות.

על החברה הישראלית להוקיע את עריקי המלחמה. אני מקווה שיהיה לעריק הנ"ל הרבה זמן לחשוב על מעשהו המחפיר, מאחורי סורג ובריח.

אגב, באותו עמוד יהודית קרפ משווה את מלחמת המגן בעזה לשואה, כמו המנוולים בין מכחישי השואה.

* שקט יענה בשקט מודל 1940 – ב-10 במאי 1940, לפני 85 שנה בדיוק, פתחה גרמניה הנאצית במבצע "אבחת מגל", לכיבוש הולנד, בלגיה, לוקסמבורג וצרפת. בכך היא שמה קץ לחודשים ארוכים של "המלחמה המדומה"; חודשים של כביכול מלחמה, אחרי הכרזת מלחמה, שבהם הצבאות היו מגוייסים, אך לא נלחמו. המתקפה היתה הצלחה אדירה לגרמניה הנאצית.

ההיסטוריון ד"ר תמיר הוד פרסם בוויינט מאמר לציון 85 שנה למבצע. המאמר שלו מבהיר מדוע חשוב לדעת היסטוריה, לא רק כדי להכיר את העולם ולדעת את העבר, שזה ערך חשוב מאוד כשלעצמו, אלא כמאמר הקלישאה – מי שאינו לומד מן ההיסטוריה, נידון לחזור עליה. המילים המובילות במאמרו הם "מחדל" ו"קונספציה", ואי אפשר שלא להיווכח בדמיון בין המחדל של ארבע המדינות הללו, שהתבסס על קונספציה שגויה, לבין המחדל של ישראל בעשור ויותר לפני 7 באוקטובר. "להלן רשימה חלקית ביותר של הגורמים לקריסה הצרפתית באותם ימים: מריבות פנימיות; פילוג; עיוורון מדיני; נשים שהשפיעו על בני זוג שעמדו בראש המערכת; אנשים שטוב היה לו תפסו כל תפקיד מלבד זה שאותו מילאו בפועל; מלחמת העולם הראשונה כעבר שאינו עובר וכמובן הקונספציה. נראה שתמיד יש קונספציה שהאויב מסרב לאמץ."

מספר תמיר הוד: "עיתונאי שביקר בחזית שאל את החיילים מדוע הם לא יורים בגרמנים המשוטטים חופשי מול עיניהם. החיילים, המומים משהו משאלתו, ענו לו: 'אם נירה עליהם הם יירו בחזרה'." בתרגום לעברית ישראלית של העשור שקדם ל-7 באוקטובר קוראים לזה "שקט ייענה בשקט." הוא מספר על האמונה העיוורת בקו מז'ינו, שמזכירה את האמונה העיוורת בגדר הביטחון ו"חמש שכבות המגן."

ועוד מתוך המאמר: "החדירה הגרמנית דרך הארדנים קשורה לכישלון נוסף של הצרפתים והבריטים. בשלבים הראשונים של 'אבחת מגל' נוצר פקק השריון הארוך בהיסטוריה והטנקים של הוורמאכט עמדו במקום במשך זמן רב. טייסים צרפתים העבירו מידע מודיעיני ותמונות של הפקק, ולו החליט גמלן להפציץ את טורי השריון, ישנו סיכוי סביר שהמבצע היה מסתיים זמן קצר לאחר שהתחיל. ... אחת הסיבות לא לתקוף את טור השריון היתה הפחד של גמלן מתגובה גרמנית שתכלול הפצצה על התיישבות אזרחית בצרפת. התנהלותו מבהירה כיצד נולדה גישת ה'אם נירה עליהם הם יירו בחזרה'."

וזו בדיוק אותה התמכרות לשקט שאיפיינה אותנו. ההיסטוריונים שחוקרים את מלחמת העולם השנייה לעולם לא ילהגו שטות אינפנטילית כאילו המחדל היה שמישהו לא העיר מישהו בלילה כלשהו. כך גם ההיסטוריונים שיחקרו את מחדל 7 באוקטובר.

* צורר היהודים מהאג הוא גם אנס.

* מוסר של גנבים – על פי קוד הנאמנות המקובל בעולם התחתון, חברים בארגון פשע יכולים לרצוח זה את זה, אך לעולם לא "ישטנקרו" למשטרה.

כך נוהגים עוכר המשפטים יריב לוין, עוכר התקשורת שלמה קרעי ושר שלושת הכ"פים מיקי זוהר, שנאמנו ומקורבו של ראש הממשלה השרלטן, ביביריון המיקרופון ברדוגו, סוחט אותם ("לכאורה") באיומים, אך הם לא "משטנקרים" עליו לשלטונות.

עוכר המשפטים מאשים את הסוחט באשמה החמורה ביותר על פי קוד העולם התחתון, שהוא משמח רק את "מי שמכנה את עצמו נשיא בית המשפט העליון."

* חכל"ב – בעיצומה של מלחמה על קיומנו, פלש אספסוף ברברי של חוליגנים לבסיסי צה"ל. בראש פראי האדם עמדו ח"כים עבריינים.

אחד מהם הוא חכל"ב (חבר כנסת לבושתנו) ניסים ואטורי. ואטורי זומן לחקירה על פשעיו נגד ביטחון המדינה בזמן מלחמה, ובעזות מצח, תוך צפצוף על החוק, הוא הודיע שאינו מכיר ביועמ"שית ושלא יבוא לחקירה. הוא נפנף בחסינות שלו, כאילו היא היתר לפשעים נגד ביטחון המדינה בזמן מלחמה.

יש להבהיר, שגם טיפשותו לא תעניק לו חסינות. עובדת היותו מטומטם אינה סיבה לתת לו הנחות.

אם הוא לא יגיע לחקירה, יש לקיים אותה בלי לשמוע אותו. יש די ראיות לפשעיו נגד ביטחון המדינה, ויש להגיש נגדו כתב אישום.

ממשלה מקדמת אנרכיה.

* בעקבות גטאס – חבר כנסת לשעבר מהרשימה המשותפת באסל גטאס הבריח לכלא טלפונים ניידים למחבלים. כמו חכל"ב ניסים ואטורי, שפלש בזמן מלחמה לבסיס צה"ל, גם גטאס ניסה להסתתר מאחורי החסינות, וסיפר על חופש התנועה שלו כח"כ, אם כי הוא לא הידרדר לעזות המצח של החכל"ב ולא נמלט מחקירה.

הטיעון הזה לא עזר לו, כפי שלא יעזור לחכל"ב. הוא ישב שנתיים בכלא. אין זכות לח"כ לפגוע בביטחון ישראל.

* אינו ראוי להיות שופט – על פי פרסומים, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, יורם ברוזה, אמר בישיבות שופטים דברי בלע חמורים מאוד ומכלילים מאוד נגד הציבור הדתי. בין השאר נטען, שהוא אמר שכשנסיים עם חמאס נטפל בדתיים ועוד אמירות חמורות לא פחות.

יש לבדוק אם אכן אמר את הדברים. אם כן, הוא אינו ראוי להיות שופט בישראל ויש להדיחו.

* ביד הלשון: תדע כל אם עברייה – עם פרסום הידיעה על שחרורו של החטוף הישראלי, בעל האזרחות האמריקאית, עידן אלכסנדר, אמר יאיר שרקי בשידור בערוץ 12: "תדע כל אם עברייה ששולחת את בנה לצבא, מה צפוי לו, אם אין לו אזרחות אמריקאית."

דבריו של שרקי הם פרפרזה לאחד הציטוטים המפורסמים של בן גוריון, המופיע על שלטים בבתי ספר לפיקוד ובבסיסי ההדרכה של צה"ל: "תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

הפסוק הוא ציטוט מדברים שאמר דוד בן גוריון ב-2 ביוני 1963, בנאום הפרידה שלו מצה"ל, לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ומתפקיד שר הביטחון. "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם –אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com