אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ותשעה

בליל החתונה עם פרלה, יוסקה שם דבורים על הזין

בגלל הצעקה שתקעה פרלה בליל הכלולות של בנו יוסקה בעל פני התורכי, ואשר הידהדה בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ – נתקף הדוד של רותי, מנחם-מוניש גולדשטיק העגלון, בהלה נוראה שגרמה לו עווית של שלשול ושיתוק. לא הספיק ליהנות ממות אשתו וכבר הפך לשבר-כלי החי בחסד כלתו.

פרלה הגברתנית מרימה אותו ונושאת אותו ותוקעת אותו כדחליל – שעות אחדות הוא יושב זקוף על כיסא בשמש וענן זבובים מרחף מעל לראשו, ויתר הזמן שרוע במיטה, עושה את צרכיו תחתיו וסבור שעדיין הוא מוביל את חבית העץ הגדולה בעגלתו ומרוקן אליה את החומר הצפון בצריפוני המחראות שבירכתי חצרות האיכרים, והנה-הנה יגיע לחצרו של סבא ואולי יזכה לבוא רגע לאחר שבת-שבע דודתי העדינה והיפהפיה תצא מן הצריפון, דבר שהתרחש פעם אחת בחייו וממנו כניראה לעולם לא התאושש.

ולמה צעקה פרלה? כי היתה אמורה לאבד את בתוליה. היא הצליחה לשכנע את יוסקה שלא ידעה גבר לפניו והיא גם לא הניחה ליוסקה לחדור אליה עד שקיבלה ממנו את הכתובה והטבעת ברבנות ברחוב יבנה בתל-אביב, מצחה הגדול עטור זר פרחי ניזה פרמיניאקי, "אל תשכחני" בפולנית, שצבעם כחול-סגול עז, ושמלת כלה שאולה הדוקה לגופה כעומדת להתפוצץ יחד עם הקורסט, המחוך.

אחד העדים בכתובתה, פועל, עולה חדש, שנלקח ממסעדת הפועלים הסמוכה בבגדי עבודתו, הביע דעתו לאחר החופה: "אצלנו בווילנה היו אומרים שיפה כמוה צריך לשים בחלון-הראווה של זלקינד (שהיה בעל החנות הגדולה בעיר) ולהוריד את התריס!"

בשמועות הרבות שהילכו על הדרך שבה תיקנה (אז טרם השתמשו במילים שיקמה, שיחזרה, מיחזרה או שיפצה) סניוריטה פצ'וס היא פרלה גולדשטיק את בתוליה או – "עשתה רמונט בקוס," ו"תפרה את הפיזדה," כדברי דודי ההולל אלכס. נזכרו שלפוחיות-אוויר של קרפיון, דם של תרנגולת, ממברנה של עור דק של כבש ואפילו עלוקה צמודה מלאה דם שנמחצה במפשעה ברגע המיחזור של הקרום הלא-קרום-עוד.

יוסקה-דרעק לא היה בעל נסיון רב בנשים יהודיות ולא הבחין בין בתולה לבעולה. הפעמים היחידות שבהן נהג דרך גבר באישה היו כאשר הוביל בעגלה את הצואה לבורות התסיסה בפרדסים כדי שתשמש לדישון העצים ומצא תחת אחד העצים איזו פועלת ערביה כפופה שמעשבת את הגומה ואשר הסכימה-נאלצה להרים בפניו את שמלותיה, מאחור, אלא שלא תמיד ידע בדיוק מה קורה שם בסבך הבדים בשעת מעשה וגם הזבובים הפריעו. הוא היה בטוח שכולן בתולות מפני שתמיד החור שלהן צר עליו ולעיתים סתום ולא פעם היתה הערביה בורחת ממנו מרוב פחד בגלל מימדיו והוא היה נישאר עם אברו הזקור ומתיז באלכסון מדופן הגומה עד לגזע העץ, ובמקום תענוג החדירה היתה לו חדוות הקליעה למטרה.

יום אחד נמאס לו מהערביות הנמלטות מאברו בפרדסים. לפנות-ערב הלך לבית-המרחץ ושיפשף את עורו בזרדים ובעלי-ורדים עד שנעשה אדום כולו ונקי ומדיף ריח טוב עד שגם הזבובים עזבוהו ולמוחרת בבוקר אזר עוז בנפשו ונסע לזיין זונה יהודיה בתל-אביב. הוא שמע את דודי אלכס מספר שכדי לבקע בתולה צריך שצינור-ההשקעה, הוא הזין, יהיה לא רק גדול וחזק אלא שגם יחזיק מעמד זמן רב, וכי אם אישה נאנחת במישגל סימן שהיא נהנית.

כאשר הזונה שמצא יוסקה בחצר, ברחוב הירקון ליד הים, הרגישה שהוא חודר וחודר ואיננו נגמר ואיננו גומר, אז במקום להיאנח, כמצופה ממנה על פי סיפוריו של דודי ההולל אלכס, היא נבהלה כל-כך שהושיטה את ידה לאחור ולפתה את צינור-ההשקעה שלו בבסיסו, שהיה עדיין בחוץ, והתחילה צועקת עליו ומקללת: "תגמור, תגמור כבר יא חתיכת פיזדאמאטי תורכי! מה אתה חושב לך, בשביל הכסף ששילמת אני אסכים דבר כזה תותח? תגמור כבר, פוצוואטה!" – והיא משכה אותו בכוח החוצה, "ילען אבוהא ואבו-אבוהא! כמו כשעוקרים אינג'יל מן תחת אל-ארד! [יבלית מתחת לאדמה!]" כך, לדברי דודי, סיפר לו יוסקה.

יוסקה כל-כך התאכזב, שעזב אותה עומדת רטובה ופניה אל הקיר, כשהוא מפטיר: "שתלכי לעזאזל גם את, יא חתיכת בתולה מסופלסת!" – וברח ממנה ברגל לתחנה המרכזית בלי לגמור ובלי הכסף ששילם לה. בתחנה גילה שהארנק שלו נעלם, ולכן גם למושבה חזר ברגל, פוחד פן תבוא אחריו ותזהה אותו בנקל בגלל פני התורכי שלו ותגלה מה עשה לה, ככה איימה עליו, או היה נידמה לו שאמרה. זו הסיבה שחשש ללכת למישטרה ולהתלונן עליה שכייסה אותו.

יוסקה עצמו התקשה בקריאה אבל שמע מדודי אלכס שקרא בספר שעקיצות דבורים שומרות על קישוי האבר זמן ממושך, וכי כך הפאקירים הערומים בהודו מסוגלים להחזיק את אבריהם זקורים במשך ימים רבים מבלי לפלוט זרע, כשהם מניחים עליהם מפעם לפעם דבורה לעקיצה, וחוזרים שוב ושוב על מילות הקסם: "אום נא פת מי הום!"

עוד הסביר לו דודי הלץ שבעילת בתולה כמוה כעישון ראשון של מקטרת חדשה. הפנים רגיש וחשוף ואם גחלת הטבק חזקה מדי, העץ נחרך בין-רגע, ואילו מקטרת משומשת כמוה כאישה בעלת ניסיון, שאצלה הדפנות כבר התעבו מרוב ביאות ולכן אין צורך לנהוג בה בעדינות יתירה.

בוקר קיץ אחד יצאנו בראשות מורנו חניאל גרינבלט-גבעוני, זקן חביב ואיטי, אל המכוורת. שם עמד וחיכה לנו בסבלנות יוסקה-דרעק בעל פני התורכי, הבן-דוד של רותי, מקטרת חדשה מעלה עשן בפיו, ובכפות ידיו הגדולות הוא מחזיק צנצנת שקופה בעלת מיכסה זכוכית עגול כבוכנה, שוליו משוייפים, וקצהו עשוי גולת זכוכית גדולה שנוצצת לעומתנו בשמש. בצנצנות שכאלה אמא היתה מחמיצה מלפפפונים.

גרינבלט-גבעוני היה בבחרותו המורה של ארלטי קלדם, של דודיי ודודותיי, של אבי ואימי וגם של יוסקה. הוא שירת כחייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה והיה אחד ממפקדי ההגנה על המושבה כאשר הערבים התנפלו עליה לאחר אותה מלחמה. בזכות תבונתו הצבאית הוקם בצפון המושבה קו עמדות הגנה שמנע את נפילתה. הוא היה מורנו לטבע. חדרו מלא מבחנות ואביקים ומבערי-ספירט וחומרים חימיים. לימד אותנו לאסוף פרחים, להגדיר אותם ולייבשם. גרינבלט-גבעוני הפעיל את התחנה המטרואולוגית של בית-הספר העממי "רוטשילד". מדי בוקר הייתי עוזר לו להחליף את הגליון שעליו נרשמו מעלות החום ודרגות הלחות של היממה האחרונה.

בחורף הייתי מודד בכלי זכוכית בעל שנתות את כמות הגשם היומית ורושם אותה ביומן. היומנים הגדולים שבהם נרשמו הנתונים המטרואולוגיים היו עתיקים מאוד, אני חושב שהתחילו לרשום בהם בתקופת התורכים. באחד מהם רשום עד היום שיר אהבה שכתבתי אז לרותי גרשוני וחתמתי: "נאמן התחנה המטאורולוגית", ואני מגלה זאת כאן כי הדיוק הכרונולוגי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ואחרת אנה אני בא?

הכוורות ניצבו על גבול פרדסי המושבה, ליד תחנת הרכבת. במשך השנה לא היתה בהן עבודה רבה. התכונה הגדולה היתה ביום רדיית הדבש. נדרשנו לבוא בתלבושת מתאימה. הפריט החשוב בה ביותר היה כובע "הלמט" של אבא, כובע טרופי גדול עשוי שעם, ששימש את החיילים הבריטיים במלחמת העולם הראשונה. כובעים כאלה רואים בסרטים המתארים את הודו בתקופה שהבריטים שלטו בה. סביב ה"הלמט" תופרים רשת בד שקופה, או רשת מתכת דקה התפורה בד בשוליה, אוספים את השוליים סביב לצוואר ומכניסים לצווארון החולצה, סוגרים היטב, וכך אין לדבורים אפשרות לעקוץ את אזור הפנים. חלקי התלבושת האחרים היו מכנסיים ארוכים מבד עבה, נעליים גבוהות, חולצה עם שרוולים ארוכים וכפפות לידיים.

גרינבלט-גבעוני לבש אוברול לבן מכותנה עבה שעוקצי הדבורים לא יכלו לחדור דרכו. הוא לא חשש מעקיצות ולפעמים היה ניגש לכוורות ללא שום לבוש-מגן, ובידו רק מפוח שמעלה עשן. הוא הבעיר עתה את האש במפוח-היד. העשן הבריח את הדבורים וכך היה אפשר להתקרב לכוורות. גרינבלט-גבעוני ניגש לכוורת, הוריד את המכסה, ובתוך ענן הדבורים שריחף מעליה שלף מתוכה בזו אחר זו את מסגרות-העץ שבהן בנו הדבורים את תאי הדונג שבהם אצרו את הדבש. על מקומן הניח מסגרות חדשות שהכילו כל אחת לוח חום-צהבהב עשוי דונג יצוק בדוגמת הבסיסים של התאים. הדבורים היו ממשיכות לבנות על הלוחות המוכנים את התאים לדבש.

"יוסף גימ"ל תלמידי-לשעבר," אמר גרינבלט-גבעוני, "אם אתה מבקש דבש טרי, חזור בעוד שעות אחדות ואתן לך."

יוסקה הענק הסביר בנימוס רב שהוא רוצה דבורים, לא דבש.

הוא התהלך בקירבנו בלי לבוש מגן אך שום דבורה לא התקרבה אליו. דבורים אינן טיפשות, הן מתקרבות לצוף ולא לחרא. חלפו אמנם ימי העגלה עם חבית העץ המובילה את הזבל מהמחראות בחצרות לבורות-התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים, במרבית הבתים כבר היו בתי-שימוש מחוברים לביוב, ובהם אסלה וניאגרה בעלת ידית עם שרשרת שמושכים בידיתה והמים יורדים, (חידוש שבו ראו האיכרים הוכחה נוספת לעליונותנו על הפלחים) – אבל שמץ מריח חבית הצואה דבק כניראה ביוסקה לנצח, עובדה, הדבורים חגו סביבו במרחק מבלי לעקוץ אותו, זאת אולי גם בגלל עשן המקטרת.

יוסקה מצידו התנגד ללוכסוס החדש של אסלות וניאגרות. הוא המשיך לחרבן מאחורי השיחים בחצר, להתנגב בחלוקי-אבן ואחר-כך לשטוף היטב את סדק-אחוריו בכריעה ליד הברז הנמוך שסביבו צמחו שיחי הנענע.

הנענע צורכת הרבה מים, וצמחה דרך-קבע ליד הברזים בחצרות המושבה. לא היה סאלאט ראוי לשמו בלעדיה. לא היו אחוריים שלא ספגו את ריחה בשעת השטיפה. אחדים מאיכרינו המשיכו לחרבן בחצרותיהם עד קום המדינה.

דודי אלכס, ששום דבר במושבה לא ניסתר מעיניו ומאוזניו, סיפר שיוסקה הצהיר בפניו, בקשר לאסלה, כי לעולם לא יניח את ישבנו החשוף על מקום שבו נגעו אחוריה הערומים של אימו. עצם המחשבה על כך גורמת לו עצירות.

חורף אחד ארבו אלכס ואבי ליוסקה בשיחים על גבול החצר במטרה לחכך סירפד באחוריו החשופים ולהביא לכך שיפסיק לחרבן בחוץ ולהסריח את חלל המושבה, אך בראותם תולעת ענקית משתלשלת ויוצאת מפתח עכוזו, הם נבהלו מאוד ומיהרו להסתלק.

לא הבנו לשם מה נחוצות ליוסקה דבורים.

הלא אי אפשר להקים מהן נחיל אם אין מלכה ביניהן. גרינבלט-גבעוני היה נזהר שלא לשלוף מהכוורת את המסגרת שבה שוכנת מלכת הדבורים. רק היא יכולה להטיל ביציות, שמהן בוקעות דבורים חדשות. אם תמות, תתבטל הכוורת. עתה חפן מורנו בכפפותיו, המרובבות דונג ודבש, דבורים אחדות שדבקו בהן, הניח אותן בזהירות בצנצנתו של יוסקה ואיחל לו מזל טוב.

יוסקה הלך ונעלם בפרדס שהשתרע בין המכוורת לבין תחנת הרכבת "מסילת הירקון". עשן מקטרתו היתמר כסימן שאלה מעל שער-ראשו שגלש לאחור. ציור שכזה ראיתי פעם אצל הצייר נחום גוטמן, שהירבה לצייר את המושבה שלנו. קטר קיטור שחור תקע צפירות אחדות והתרחק לעבר ראס-אל-עין כשהוא גורר רכבת של קרונות-משא ריקים, מתנהל לאיטו בין פרדסים ושדות ירוקים. התחנה נבנתה לאחר הההתקפה הגדולה על המושבה, בעיקר לשם משלוח פרי ההדר בחורף.

לפתע, מבין הצמרות, נשמעו קריאת כאב עזה וקללות בערבית ובאידיש מפי גבר, ולאחריהן צריחות וקללות אחדות בערבית נשית, שנמשכו והתרחקו לאזור הפרדסים של הביצה והירקון.

"דבורה, דבורה חרוצה נפטרה." חייך בצער מורנו הזקן חניאל גרינבלט-גבעוני לתוך שפמו הלבן, שנחבא עם פניו מאחורי הרשת במסכת הרדייה, ולחש לעצמו בשובבות: "דבורה לדבורה לפני מותה מזמזמת: 'עקצתי לתלמידך יוסף את הזרג!'"

הדבורה, כידוע, עוקצת רק פעם אחת ואחר-כך מתה.

היינו תמימים. לא שיערנו בנפשנו שדודי ההולל אלכס הכין את המורה גרינבלט-גבעוני לכך שיוסקה דרעק יבוא לקחת דבורים לליל החתונה. חשבנו שאולי עקץ יוסקה פרא-אדם בדבורה מצנצנתו את אחת הפועלות הערביות בפרדס.

חרף הלבוש המיוחד הצליחו מדי פעם דבורים לחדור לסדק זה או אחר בבגדינו ולעקוץ אותנו. המקום התנפח וכאב. התנפח וכאב. התחיל גם להיות חם מאוד, הזיעה נזלה מהפנים ולא היה אפשר לנגב אותה. הציק גם צווארון החולצה שהיה מכופתר עד לכפתור האחרון. הכפפות התמלאו דבש דביק ולא היה אפשר לגעת דרכן בשום מקום בגוף. כשהיה מישהו צועק בכאב או מוקף דבורים רבות מדי, היה המורה גרינבלט-גבעוני מפיח עליו עשן ממפוחו ומגרש אותן כשהוא מזמזם בתוך מסכת הרדייה חרוזים שחיבר לעצמו.

אחרי שהוצאנו את המסגרות עם חלות הדבש הבאנו אותן לצריף קטנטן שניצב ליד המכוורת ובו הצנטרפוגה, קדירת ברזל גדולה שבמרכזה ציר ועליו פסי ברזל שאפשר להדק עליהם מסגרות של תאי דונג המלאים דבש. המורה גרינבלט-גבעוני גילח במכשיר חד את הפתחים הקטנים של תאי הדונג, קבע את המסגרות במרכז הצנטרפוגה, ואנחנו סובבנו את הידית הגדולה המפעילה אותה. ככל שהציר בפנים נע מהר יותר, כך מתנופת הסיבוב ניגר הדבש ונפלט מן התאים אל הדפנות, נזל לאיטו ונאגר למטה.

רדינו שעה ארוכה דבש שריחו המשכר והמתוק מילא את הצריף. בטרם התפזרנו הגיש כל אחד מאיתנו למורה גרינבלט-גבעוני צנצנת ריקה שהביא מהבית, והוא מילא בה דבש טרי מהצנטרפוגה, שלפעמים צפה בו דבורה מתה. גם הוסיף לכל אחד פיסה של חלת דבש ובה תאי דבש חתומים עדיין. לעסנו את החתיכות כמסטיק עד שהדבש נמס כולו ונישאר רק הטעם המוזר של הדונג הדומה לשעווה, והיינו יורקים אותו.

מה שהצית מאוד את דימיוני בקשר למורה השקט והאהוב שלנו, חניאל גרינבלט-גבעוני, הוא שאמרו שבחר שלא להוליד ילדים מתוך כוונת-תחילה. יחסיו עם אביו, שנישאר בגולה והתנגד לעלייתו ארצה, היו קשים במיוחד. לדעתו, כך סיפרו אצלנו במושבה – היה אביו משוגע, והוא פחד שהתכונות האלה תעבורנה בתורשה לילדים שייוולדו לו.

האיכרים שלנו היו מאוד מושפעים מכוחה של התורשה. לא שלמדו את חוקי מנדילוב אלא ראו את התורשה בפעולה יומיומית, בהשבחת זני הפלחה והמטעים ובהרבעת הסוסות, הפרות והעיזים.

שלא לדבר על הדבורים, וכיצד הן מגדלות את מלכתם.

אפשר לומר שכחקלאים הם האמינו בתורת הגזע, וכי כל זה הסתדר אצלם מצויין עם מושגי הייחוס והחיתון, ועם ההבדלים בין משפחה טובה למשפחה נחותה או פגומה ("אז מה אם היא יפה וחכמה? יש משוגע במשפחה שלה! יוולדו לכם ילדים לא-נורמאליים – ובסוף עוד תצטרך לטפל בה ולאשפז אותה במוסד!") – מושגים שאותם ירשו, כפי שהיה דודי אלכס אומר: "מהעיירות המצחינות של מזרח-אירופה."

איננו יודעים אם היתה לכך השפעה על החלטתה של ארלטי קלדם להתאבד. אולי אם בימי רווקותו, כאשר היה מאורס לארלטי, היה מורנו השקט והאהוב שוכב איתה ומעבר אותה במקום לכתוב לה שירי אהבה, אולי אם היתה מרגישה אותו בנרתיקה ולא רק בנפשה, לא היתה מרעילה את עצמה.

אשתו הראשונה של מורנו התגרשה ממנו בשל התנגדותו להוליד. לימים עברה לתל-אביב ושם ילדה שתי בנות פגומות גנטית לבעלה השני (איך זה מסתדר עם חוקי התורשה, אני לא יודע), שדווקא היו לו שני בנים מוצלחים מאשתו הראשונה, אלא שמאז שנטש את אימם, שוב לא דיברו איתו לעולם.

אשתו השנייה של מורנו האהוב חניאל גרינבלט-גבעוני היתה תלמידה שלו שהעריצה אותו ועימה התחתן בתנאי שתוותר על הולדת ילדים, וכך אמנם היה. הוא המשיך לגדל דבורים ולכתוב שירים שלא זכו לפירסום ולהערכה. דפיהם מילאו את כל המגירות בביתו. אשתו היתה תופסת ברחוב את אבי ואומרת לו: "תיראה מר בן-עמי, אני יודעת שטשרניחובסקי משורר גדול, אבל להשוות אותו עם השירים של חניאל..."

חזרתי הביתה עקוץ, מלוכלך בכתמי דבש ודונג דביקים שספגו אבק ועשן, ועם צנצנת דבש טרי מפריחת הפרדסים באביב. אותו לילה, ודאי בהשפעת כל אלה, לראשונה בחיי היה לי קרי לילה. חלמתי על נשים ערומות וגם על זין גדול שדבורים עוקצות ומנפחות אותו עד שהדבש נפלט מראשו, והתעוררתי רטוב.

צעקות פרלה החוגגת את אובדן בתוליה הממוחזרים היו כאין וכאפס לעומת געיות-הכאב הנוראות שהחל להשמיע אותו לילה בעלה הטרי יוסקה.

העקיצה שבה התנסה בפרדס ליד הרכבת לא לימדה אותו לקח. המנה היתה כזו שעדיין היה יכול לעמוד בה ואפילו ליהנות לאחר שהצליח לקלוע זרע בגזע, כשהוא פולט ממרחק שני מטר מחוץ לגומה. אבל לליל כלולותיו השתמש ליתר ביטחון ביותר מדבורה אחת, מאלו שנותרו בצנצנת בעלת המיכסה עם גולת הזכוכית, ולאחר שהעוקצים נתקעו באברו וההנפחה לא פסקה, לא פסקה – נגרמו לו יסורי תופת.

תחילה רץ כמשוגע אל דודי אלכס והיכה בענף יבש על התריסים מפני שאיש לא ענה על קריאותיו המאיימות: "קוס אמכ אלכס! ילען-דינו פיזדול פראנסאווי שלך! צא החוצה וניראה אותך גבר מה עשית לי הרסו לי הדבורים את הפיפי! בגללך יש לי ייסורי תופח אפילו השישמה ששמתי עליו לא עוזרת... יחרב ביתכ!"

אחר-כך ניסה להזעיק את דודו, את יינע-מייער קוס-אוחתו בעל הפה העקום, שגר מול דודי, אבל מביתו החשוך לא נשמעה שום תשובה. אולי ישן אותו לילה עם "די פלאחטע", הפלחית שלו שולוקטה אל-פחל, בטן מול בטן או מול עגבותיה, בפרדס.

ואילו סבתו של יוסקה, פייגה-דובע קוסוחוב, אימו של יינע, שנישארה לבדה בבית הגדול, פחדה ודאי לענות לנכדה הביריון, או שכבר נעשתה חירשת.

לכן רץ יוסקה אל דווידוב ודפק גם אצלו על התריס וצעק: "שריפה! שריפה לי בפיפי דווידוב! ייסורי תופח! דחילכ צא כבה לי אותה עם האוטו-מים שלך!"

דווידוב הצנום נהג באוטו-מים הירוק של המושבה.

מדי יום היינו מצפים בקוצר רוח לבואו לרחובנו. הרבה תענוגות לא היו לנו. בקושי קיבלנו גרושים אחדים לקנות כוס גזוז או חצי מנה פלאפל. גלידה היתה חלום. מי שזכה שיקנו לו גביע ובו כדור אחד, אפילו פעם בחודש, היה מלך הרחוב.

הקמצנות היתה משותפת לרוב ההורים ובאה כתוצאה מכך שהמצב הכלכלי היה בדרך-כלל קשה. ההוצאה העיקרית היתה על מזון למשפחה. יתרת המשכורת הספיקה בקושי לביגוד והנעלה, לתשלום לבית-הספר ולהחזרת חובות. כמעט כולם היו שרויים בחובות, בייחוד האיכרים. כל בצורת או ברד או קרה או שיטפון או עוצר שהטילו הבריטים – היו פוגעים ביבולי השדות או הפרדסים.

הקמצנות באה גם מתוך עקרון. אמרו: "מה יש, האוכל בבית לא מספיק טוב בשבילך? לא צריך לבזבז כסף בקיוסקים, זה יקר ולא נקי. אתה יוצא לדרך – קח סנדוויץ' ובקבוק מים טעימים, שזורמים לברז מהבאר של המושבה, ואל תקנה בחוץ שום דבר. מספיק יקר הוא אפילו כרטיס האוטובוס. מה, לקחת טכסי ספיישל? – זאת שחיתות! טכסי לוקחים רק אם חס ושלום צריך להוביל מישהו באופן דחוף לבית-חולים ואין שום דרך אחרת."

כפיצוי היו לנו תענוגות חינם. אחד מהם הביקור היומי של האוטו-מים של דווידוב.

צבוע בירוק כהה, הקבינה עשוייה עץ ולה צופר מכסיף על גגונה, שניראה כמו קאסקט ענק. מאחור מיכל מים מלבני, כצעצוע-קובייה ארוך. מצדדיו שני מזלפים עגולים שמכוונים מטה לעבר הכביש. וכולו רטוב ונקי מהמים הניגרים מעל המיכל הירוק כל פעם שאדון דווידוב ממלא אותו מהצינור הגבוה בתחנת מכבי-האש.

זו התחנה שנשרפה כליל לילה אחד, ומאז היו צוחקים עלינו בשאר המושבות.

כאשר בטיול השנתי ישנו לילה בבית-הספר בזכרון-יעקב, עמדו הפושטאקים הזכרונים ברחוב, כמו אנשי סדום, ולעגו לנו ודרשו שנוציא החוצה את הבנות שלנו כדי למזמז אותן ולזיין להן את התחת [כמו שחיים ברנר תיאר אותם בסיפורו "מכאן ומכאן"], ואנחנו החזרנו להם קללות והשתנו עליהם מהקומה השנייה, ואז הם התפרצו פנימה והתחילו להכות אותנו ולשלוח ידיים לבנות שלנו, ואלה פרצו בצווחות נוראות שהבריחו אותם.

והכל התחיל בגלל צריף מכבי-האש שלנו, שעלה באש.

באותה תקופה העלילו עלינו בתל-אביב ואמרו שהילדים במושבה שלנו כל-כך טמבלים שהם מאמינים שמכבי-האש הם אלה שתפקידם להדליק את האש, והתחבר על כך אפילו שיר מלעוג, על משקל מזמור, ששמור בארכיונו של ידידי אליהו הכהן.

כאשר האוטו-מים הירוק היה עובר לאיטו ומרביץ את הרחוב במים, היה עולה בנחירינו הריח הנפלא של האבק שנפלו עליו הטיפות, כריח הגשם הראשון שיורד בסוף הסתיו ופוגש באבק שהצטבר בחודשי הקיץ החמים והיבשים. היינו יושבים על שפת המידרכה במכנסי התעמלות קצרים, יחפים, מחכים שהאוטו-מים יעבור ויתיז עלינו ממזלפו המכוון לעבר המידרכה. האוטו היה מתקרב בהקפצת טיפות מים באבק, כמו אשד. כזה תענוג זה היה! כיף! כיף חיים! מקלחת ביום קיץ חם, כאשר מהאוויר ומרגלינו הרטובות נודף הריח הנהדר של גשם על האבק.

דווידוב המנומנם, בכיפה בוכרית רקומה, הוציא ראשו מהחלון ושאל: "למה אתה צועק, יוסקה-דרעק?"

"אל תשאל, אל תשאל, ייסורי תופח, שרפו לי דבורים את הפיפי והוא בוער, צא מהר ושים עליי מים, הרבה מים, כל האוטו מים שיקפיצו את העוקצים החוצה ויקררו לי הפיפי!"

יצא דווידוב כשהוא מחזיק פנס-כיס של סוללת "ראן" תוצרת-הארץ, התניע את האוטו מים, האיר בפנסיו והפעיל את המזלפים בעוצמה רבה. מול אחד המזלפים כבר עמד יוסקה ושטף את מכשירו הנפוח כשהוא ערום מכותנתו ומטה.

אומרים שבריצתו מבית דודי אלכס לבית דווידוב עבר יוסקה המרסק גם על פני צריף מכבי-האש "כבאי הירקון" וביקש את מפקד התחנה מנדלה גלבוע לשטוף לו את הזין בזרנוק המים, ומספרים שמכיוון שמנדלה סירב לו – העלה לאחר ימים אחדים את צריף מכבי-האש באש כאשר זרק את המקטרת החדשה שלו, עם גחלת הטבק הבוערת, אל פינת הג'ריקנים של הבנזין בתחנה.

לימים, בתקופה שבה הדתיים החלו לכפות את השבת שלהם על המושבה ולהשתלט עליה, והפכו אותו, את הבן-דוד של רותי, הרה"ג ר' יוסקה גוש-זהב (גולדשטיק), לגיבור הדת שיש להביאו לדוגמה ולמופת – הם הפיצו שמועה שהשריפה היתה אות משמיים שניתן שנים רבות מראש כדי להזהיר, מפני סופו המר, את ראש העיר החילוני האחרון, שהתנגד להם, את גאול גלבוע, בנו של מנדלה גלבוע, מפקד מכבי-האש שהיה אלוף מחזיקי הזרנוק במידל-איסט.

והוא היה אלוף! – בערב שריפה אחד נואל אבי לייעץ משהו מהצד, בקול רם, למנדלה גלבוע רחב המימדים בעת שעמד מול האש והחזיק בזרנוק המתיז סילון לבן ועז אל לב הלהבות. מנדלה הסתובב לענות לו והזרם העיף את אבי אל גג האורווה שבחצר ממול. שנים היה אפשר לראות את כיפוף הפח במקום המכה, ואת סימן המכה בזרועו של אבי.

מנדלה גלבוע היה מומחה לאפיית עוגות ונהג להחליף מתכונים עם אחדות מן היפות שבאיכרות המושבה, כולן נשואות. דודי ההולל אלכס, שראה בכל איכרה שבוגדת בבעלה גם בגידה אישית בו וזאת משום שלא בגדה בבעלה איתו – סיפר שכאשר מנדלה גלבוע מלמד את אשת ראש המועצה כפרית (או המועצה מקומית, שכחתי לשאול על כך את אימי לפני מותה) לאפות במיטבחה – הוא ממחיש לה את הלישה על לובן שדיה ובוחש לה את התחת בזרנוק שקיבל מן הטבע ולא ממכבי-האש.

כאן עליי לחזור ולהעיר שאולי היה דודי הולל ואולי שום אישה לא היתה ראוייה בעיניו להערצה משום שאף אחת לא התקרבה למדרגתה של שרה אהרונסון.

בקשר למועצה הכפרית, בהתחלה היתה לנו פקידות הברון, בראשה עמדו דירקטורים דוברי צרפתית, אחר-כך ועד המושבה, אחר-כך הוקמה המועצה המקומית, רק לבסוף באה העיריה, שעדיין הותירה את כל שטחי החקלאות והפרדסים שלנו בידי המועצה הכפרית, עד שהעיר בלעה גם אותם בבתיה, בבטוניה ובמזבלותיה.

כי ככל שנעשתה המושבה יותר עיר, כך נותר ממנה פחות מושבה, ומאז שנעשתה לגמרי עיר, הפכה פחות חשובה אפילו מאשר היתה בתקופתה כמושבה. לתושביה כיום אין שמץ מושג נכון על ראשיתה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לקוות שהכרוניקה שלי תאיר את עיניהם לדעת את תולדותיה לאשורן ולחדש את מסורת חגיה, את יום חג הזיכרון לאביתר ירקוני ולחבריו שנהרגו בקרב על הגנת המושבה ואת יום חג החמלניציקיה שנתייחד בהכנת מופלטצ'ינקות טריות בסגנון הירקון. כי אני, הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי.

מאז ימי משה סמילנסקי, משה סטבסקי, י. יערי-פולסקין, אלימלך שפירא ואהרון עבר-הדני – לא קם עוד לשפה העברית כרוניקן איכרי ראוי לשמו, ומי שמזלזל בעבודותינו סופו שימצא את עצמו דחוי ונשכח ממפת הכרוניקה העברית.

דודי ההולל אלכס שיכנע את יוסקה להשתמש בעקיצות הדבורים לאחר שהסביר לו כי התרופה לקישוי האבר "פיזדול פראנסאווי", שנתגלתה בפריס על-ידי הדוקטור היהודי חמיאל פיקהולץ, טרם הגיעה לבית-המרקחת האחים גרין ביפו. ועוד יעץ לו דודי: "אם העקיצה תציק, לפף אותה בשישמה," זו הירוקת הצפה במקווי מים עומדים בחצרות ובפרדסים.

בלילות שבהם לא מצא דודי ההולל אלכס איכרה צעירה להתעסק איתה ולמעוך את שדיה (הוא פירש בצורה מאוד ליבראלית את הברכה הנאמרת תחת החופה: "והתיר לנו את הנשואות!") – היה צובט קצת בצבת את צווארו כדי להתהדר במשך היום בסימנים האדומים של הנשיכות. לא פעם היו מוצאים אותו ישן באמצע היום בגומה בפרדס, עייף מהרפתקאותיו בלילות –

אך למרבה המזל, שלא כגורל ספריו ותעודותיו של דודי, שאותם העכברים כירסמו – צבת הצביטה שלו, ששימשה לפילוח חרוטי סוכר, יחד עם רובה-הציד ומקל הטיולים והמקטרות ואוסף תלתלי-הנשים – עדיין מוצגים מאחורי ויטרינה במוזיאון המושבה "יד לראשונים". מנהל המוזיאון גילה לי כי בקרוב יטביעו אותם על בול של דואר ישראל.

את גופתו ציווה דודי למדע כדי שלא לתת לאנשי המושבה את התענוג לצעוד אחר מיטתו לאורך רחוב חובבי-ציון כשהם מרכלים עליו ומתבדחים על חשבונו וצוחקים על עלילותיו ביום מותו. אבל אנחנו, המשפחה, לא הסכמנו, וקברנו אותו במלוא הכבוד הראוי למעמדנו.

אור הפנסים של האוטו-מים חדר מבעד לחלון הפונה לרחוב, האיר את תקרת חדרו של ארל'ה, האילם נורדאו, והעיר אותו משנתו.

הוא קם וראה מעבר לרחוב את יוסקה המרסק מקפץ חצי ערום מול מזלף האוטו-מים של דווידוב והזין שלו בחוץ.

ארל'ה הלך לאורווה שבה עמדו הסוסים של אביו ולקח את המשערת, מברשת השיער הקשה שמגרדים בעזרתה את עור הסוסים. הוא חצה את הרחוב כשהוא עוצר רגע כדי לסדר את מכנסיו הרחבים, שתמיד החולצה בורחת מהם, ותחת קילוחי המזלף של האוטו-מים גירד במשערת את הזין של יוסקה עד שהאבוב הכאוב התנקה מכל עוקצי הדבורים שנתקעו בו.

"ייסורי תופח," מילמל יוסקה, "וואללה תודה ארל'ה וואללה תודה דווידוב, ייסורי תופח ימח-שמו ילען-דינו אלכס הפזבנק יחרב-ביתו בגללו הרסו לי הדבורים את הפיפי!"

ארל'ה היה גם חירש. בגלל החירשות מילדותו נעשה אילם, וידע לדבר רק קצת גרמנית בעגה עילגת. אבל את הברות שמו של דודי אלכס היה יכול לזהות אפילו מתנועות הפה של הדובר אליו ולכן שאל בגרמנית של אילמים את יוסקה מדוע הוא מזכיר את אלכס.

יוסקה, הנתון בכאביו, לא חש בנימת האיום שנתלוותה לשאלה, ולכן חזר ופתח עליו את הג'ורה, זאת אומרת, שב והטיח בדודי צרור קללות מכוערות באידיש ובערבית.

על כך הרים ארל'ה את המשערת מן הזין העקוץ והפכה על גבה, ואז שב והוריד אותה בחבטה עזה על ראשו של יוסקה בעל פני התורכי, ומיד הסתלק בכעס כשהוא מגמגם מילים גרמניות של אילמים, שנשמעו כיללה, כאילו הוא קיבל את המכה.

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו.

אהוד בן עזר

המשך יבוא