שושלת אסד היתה שושלת רודנית רצחנית, שטבחה במאות אלפים מאזרחי סוריה (ההגדרה "מבני עמה" אינה נכונה, כי אין באמת עם סורי, ולכן הגדרתי זאת "אזרחי סוריה"). שושלת אסד היתה אוייב מר של ישראל, נדבך מרכזי בציר הרשע האיראני ומרכיב משמעותי בטבעת האש שאיראן בנתה סביבנו. שלטון אסד, האב והבן, חימש וחיזק את חיזבאללה. במלחמת האזרחים, קיומו הפך להיות תלוי בחיזבאללה. הוא איפשר יצירת איום איראני וחיזבללאי על ישראל.

בתקופת המו"מ על נסיגה מהגולן, אחד הטיעונים בעד הנסיגה היה שהסכם עם ישראל ינתק את סוריה מציר הרשע האיראני. טענה זו היתה משאלת לב, אך היא היתה מנותקת מן המציאות. אסד הוא בן העדה העלאווית, שהיא עדת מיעוט של פחות מעשירית מתושבי סוריה. היתה זו רודנות של מיעוט קטן ושנוא. העלאווים נחשבים בעיני הסונים כופרים ואף עובדי אלילים, ואינם מוכרים כמוסלמים. לעומת זאת, השיעים מכירים בהם. לכן, ההישענות באיראן, עד כדי תלות באיראן ובחיזבאללה, היתה הכרח דתי וקיומי של משטר אסד. ואכן, במלחמת האזרחים, רק תמיכת איראן וחיזבאללה לצד תמיכת פוטין ורוסיה, איפשרו את שרידותו של אסד במשך 13 שנים וחצי. ברגע שחיזבאללה הוכה בלבנון, ואיראן נחלה מכה קשה, התאפשרה נפילת אסד.

נפילתו של משטר אסד היתה בשורה טובה לנו ולעולם החופשי. האם הוא הוחלף במשטר טוב יותר?

אחד הארגונים המרכזיים במרד נגד אסד, היה צבא סוריה החופשית. היה זה ארגון חילוני, פרו מערבי. אילו הארגון הזה היה תופס את השלטון בסוריה, היה זה סיכוי להפיכתה של סוריה למדינה נורמטיבית, המקיימת יחסי שכנות טובים עם ישראל ואולי אף פרטנר לחוזה שלום בין המדינות.

אך מי שעלה לשלטון הוא אחמד חוסיין א-שרע המכונה "אל ג'ולאני".

מיהו א-שרע?

בראשית 2003, כשהיה בן 21, אחרי שאימץ השקפת עולם ג'יהאדיסטית קנאית, עבר א-שרע לעיראק, והצטרף לארגון אל-קאעדה. הוא עלה לגדולה בארגון, עלה במהירות בסולם הדרגות והיה מקורבו של מנהיג הארגון בעיראק א-זרקאווי. הוא נלכד בידי ארה"ב וישב בכלא במשך חמש שנים. בכלא היה ממנהיגי אסירי הארגון. לאחר שחרורו המשיך בפעילותו בארגון, ומונה לראש המבצעים במחוז נינווה.

בתוך אל-קאעדה, ארגון הטרור הקנאי, שביצע את מתקפת הטרור על ארה"ב ב-11 בספטמבר 2001, השתייך א-שרע לזרם הקיצוני, שהקים את דאעש. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, נשלח בידי מנהיג דאעש, אבו בכר אל בגדאדי, להקים את הארגון בסוריה. א-שרע הקים את הארגון ג'בהת א-נוסרה ועמד בראשו. בשנים הבאות ניתק את ארגונו מדאעש וחבר שוב לאל-קאעדה. ב-2013 הכריזה מחלקת המדינה האמריקאית על א-שרע כטרוריסט עולמי, והכריזה על פרס בסך 10 מיליון דולר על ראשו.

ב-2016 ניתק א-שרע את ארגונו מאל-קאעדה, בברכת הנהגת אל-קאעדה, שהבינה שהזיהוי הרשמי עמה פוגע ביכולת של הארגון ליצור קואליציה עם ארגונים איסלמיסטים אחרים בסוריה, וחושפת את הארגון להפצצות רוסיות. א-שרע שינה את שם הארגון לג'בהת פתח א-שאם. כעבור שנה נוספת, הצטרפו לארגונו פלגים אסלמיסטים נוספים, והארגון שינה את שמו להיאת תחריר א-שאם. בראש הארגון הזה השתלט א-שרע על סוריה ומינה את עצמו לנשיא זמני.

סוריה נפלה מן הפח האסדי, לפחת האיסלמיסטית, הקנאית, הג'יהאדיסטית. היא עברה מהפטרון האיראני, לפטרון הטורקי. הרודן הטורקי הוא איסלמיסט ואנטישמי, המטיף להשמדת "הישות הציונית". סוריה של א-שרע הופכת לאזור השפעה של ארדואן.

ארדואן, בשנותיו הראשונות בשלטון, נקט בשיטת התקייה. תקייה היא מושג באסלאם, שמשמעותו "הסתתרות", ועל פיו מותר למאמין להסתיר את אמונתו בזמן סכנה. המימוש הפוליטי של התקייה, היא התחפשות למתינות של שלטון איסלמיסטי עד התייצבות שלטונו. כך נהג ארדואן. כך נהג בן חסותו, נשיא מצרים מטעם האחים המוסלמים – מורסי. וכך נוהג היום א-שרע.

התבססותו בשלטון תהפוך את סוריה למדינה איסלמיסטית, ג'יהאדיסטית קנאית, הנהנית מחסותן של טורקיה וקטאר. תהיה זו מדינת-אוייב מרה לישראל.

ממשלת ישראל וצה"ל הפיקו את לקח מדיניות ההתמכרות לשקט; המחדל הנורא שהביא ל-7 באוקטובר, ופעלו נמרצות להשמדת הנשק והתחמושת של צבא סוריה, על זרועות היבשה, האוויר והים שלו, בטרם ייפול בידי הקנאים של א-שרע, ומדיניות זו נמשכת גם היום. בנוסף לכך, צה"ל השתלט על עמדות מפתח חיוניות במזרח הגולן ועל כתר החרמון. אלה צעדים חשובים מאוד, להגנה על ישראל מפני האיום הסורי.

אל לנו להתרשם מהתקייה של א-שרע, שהפילה בפח את טראמפ, שהבנתו במדינאות ובביטחון לאומי ועולמי אפסית, והוא מתמכר לכסף ולכבוד המורעף עליו בידי מדינות המפרץ. טראמפ הוקסם מא-שרע, ותיאר אותו צעיר חכם וחתיך... טראמפ החל בתהליך של הסרת העיצומים על סוריה, צעד שיחזק את שלטונו של א-שרע.

בינתיים, עוד בתקופת התקייה, כוחותיו של א-שרע אינם בוחלים במעשי טבח אכזריים במיעוט העלאווי, הנחשב בעיניהם כופר, וגם בפגיעה במיעוט הדרוזי, שאף הוא מוגדר כופר. ישראל סיכלה טבח בדרוזים בסוריה.

מה על ישראל לעשות? קודם כל, עליה לחזק את אחיזתה בכתר החרמון ובמזרח הגולן. יש להבטיח פירוז מוחלט של דרום סוריה, מדמשק ועד גבול ישראל. יש לכרות ברית איתנה עם הדרוזים, ולסייע להם להקים מדינה דרוזית עצמאית או לכל הפחות מחוז אוטונומי. יש לחזק את הקשר עם המיעוט הכורדי. אמנם הכורדים הגיעו להסכם שיתוף פעולה עם א-שרע, אולם אני מתקשה להאמין שהוא יאריך ימים. חשוב שנשמור על הקשר עם הכורדים, שבעתיד יוכלו להיות בעלי ברית שלנו, והאזורים שבשליטתם – אזורי השפעה ישראליים.

במסגרת התקייה, אומר א-שרע שפניו לשלום עם כל השכנות ובתוכן ישראל. איני מאמין לו. אך טראמפ כבר מפנטז על הצטרפותו להסכמי אברהם.

אם א-שרע יציע לישראל לדון עימה על הסכם שלום, איך עלינו להגיב?

השלום הוא משאת נפש, ואם אוייב מושיט את ידו לשלום, גם אם איננו מאמינים לכנות כוונותיו, אין זה נכון לדחות את היד המושטת. אולם על ישראל להעמיד תנאי ברור – הכרה סורית במדינת ישראל בגבולותיה הריבוניים, הכוללים את הגולן, היא תנאי למו"מ.

הסלוגן ההיסטורי "משא ומתן ישיר ללא תנאים מוקדמים" מיושן, ואבד עליו כלח. אחרי כמעט שישה עשורים של התיישבות ישראלית בגולן וכמעט ארבע עשורים וחצי של ריבונות ישראלית על הגולן, הגולן חייב להיות מחוץ לכל מו"מ עתידי, וכפי שלא נדון עם מדינה על גוש דן, כך הגולן צריך להיות מחוץ לכל מו"מ.

2. צרור הערות 18.5.25

* מחדד את המחשבה – על פי הקלישאה, להב הגיליוטינה מחדד את המחשבה.

האמת שבבסיס הקלישאה, היא התובנה ההישרדותית, שעל פיה אדם בסכנת חיים מוחשית, חד יותר בהחלטותיו, שהן החלטות של חיים ומוות.

הדבר נכון לכל בעלי החיים, אבל מותר האדם מן הבהמה, שהוא יכול להפעיל את התבונה וללמוד מן הניסיון שלו ושל אחרים, ולפעול נכון גם בלי שאקדח מוצמד לרקתו. האמנם?

בשמונה באוקטובר, כשראינו בעליל את משמעות מלחמת הקיום שלנו, לא היה ישראלי שפוי אחד שהטיל ספק בכך שזו מערכה שחייבת למגר את חמאס והג'יהאד האיסלמי, ושאסור להסתפק בפחות מכך. זו התובנה ההישרדותית המובנת מאליה. אך ככל שאנו מתרחקים, יותר ויותר אנשים חוזרים לדוגמות הישנות והמיושנות שלהם, שאבד עליהן כלח בשבעה באוקטובר.

ושוב עולים קולות תבוסתניים ופייסניים, מן הסוג שהמיט עלינו את הטבח, עם סיסמאות אנטי מלחמתיות עבשות ולהג הזוי על "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל" וכל החרטא הזה.

יש מקום למחלוקת ולביקורת על דרך ניהול המלחמה. אני מותח ביקורת כזו מתחילתה. יש מקום לדרישה לתעדף כעת את שחרור החטופים.

אבל חזרת הרוח הרעה של עייפות מהמאבק על קיומנו וחירותנו, היא המבוא לעוד ועוד שבעה באוקטובר.

נכון, אין ניצחון ללא שחרור החטופים. אך שחרור החטופים אינו ניצחון בלי מיטוט חמאס. ובמלחמה הזאת אין תיקו. אם הניצחון לא יהיה שלנו, הוא יהיה של הטבח. ויהיה זה ניצחון שיהדהד בכל העולם המוסלמי – טבח וחטיפה המונית הם הדרך המוכחת להבסתנו.

בכל יום ויום חייב ישראלי לראות לנגד עיניו את שבעה באוקטובר, ולהישבע: לעולם לא עוד.

* המיתוס הפאתלוגי של "מלחמת ברירה" – במלחמת שלום הגליל, שהיתה מלחמה צודקת מאוד, הגם שנעשו בה שגיאות חמורות (ובראשן ההסתמכות על חבורת העבריינים הנוכלים של הפלנגות בראשות באשיר ג'מאייל), פרץ המיתוס השקרי של "מלחמת ברירה". לכאורה, מלחמה שלא הותקפנו בה בפועל, אלא אנו ירינו את הירייה הראשונה, היא "מלחמת ברירה", ולכן היא אינה צודקת ואף בלתי לגיטימית.

על פי האבסורד הזה, מלחמת ששת הימים לא היתה לגיטימית, כי יצאנו בה למתקפת נגד מקדימה, על פי תורת הביטחון של ישראל. אילו הותקפנו בידי מצרים, ירדן וסוריה בגבולות 1949, ספק אם היינו שורדים את המלחמה. על פי האבסורד הזה, אילו היינו מקדימים ויוצאים למתקפת נגד מקדימה ערב מלחמת יום הכיפורים, היתה זו מלחמה בלתי לגיטימית. רק המכה הקשה שחטפנו ביום הכיפורים, הפכה את התגוננותנו לצודקת.

המיתוס הזה, שהשתרש בתוכנו, הפך מתקפת נגד מקדימה נגד חמאס בעזה ל"מלחמת ברירה" בלתי לגיטימית. ההימנעות מהמלחמה הזאת – היא לב המחדל שהביא לטבח. אך אילו יצאנו למתקפה הזאת, היינו נתקלים בהפגנות סוערות נגד "מלחמת הברירה" ולגל של סרבנות ממארת. רק המוראות של 7 באוקטובר, איחדו את העם סביב המלחמה. אך יש לציין, שאילו יצאנו למלחמה בעוד מועד ומנענו את הטבח, היא היתה צודקת יותר מהמלחמה שיצאנו אליה בתגובה לטבח. כלומר, אין צודק יותר ממניעת הפורענות.

והנה, מסתבר שדימנציה קולקטיבית שפקדה חלקים בציבור הישראלי, השכיחה מהם את 7 באוקטובר, והיום הם יוצאים נגד המשך אותה מלחמה, אף שמטרותיה טרם הושגו, ואם לא נשיג אותן, יהיה זה ניצחון הטבח והמבוא לטבח הבא. ואם עד לאחרונה מי שיצא נגד המלחמה היה חייב להשתמש בחטופים כתירוץ לכך, היום הם כבר אינם זקוקים לכך. הם יוצאים נגד עצם המלחמה.

ישראל היא מדינה המוקפת באויבים החותרים להשמיד אותה. ב-7 באוקטובר קיבלנו תזכורת מה הם זוממים. המלחמה בישראל החלה ביום הקמתה, ובעצם חמישים שנה קודם לכן, מראשית הציונות. זו מלחמת אין ברירה שנכפתה עלינו.

במלחמת האין ברירה הזאת, הבחירה שלנו היא בין יוזמה אקטיבית להסרת איומים, לבין המתנה פאסיבית להתממשות האיום. פחות מעשרים חודשים אחרי 7 באוקטובר, רבים בתוכנו מעדיפים את ההמתנה הפאסיבית. הם לא למדו דבר.

* באיחור של שנה וחצי – את מה שאני מתרשם שאנחנו עומדים לעשות כעת בעזה, היה עלינו לעשות לפני שנה וחצי, מיד אחרי הטבח. אז, עם לגיטימציה בינלאומית וקונצנזוס לאומי, היינו נכנסים בכל הכוח ומכריעים את האוייב. זו לא חוכמת הבדיעבד. אמרתי זאת בזמן אמת. מלחמת הדשדוש המתמשכת וחסרת ההכרעה, הביאה אותנו למצב שבו אנו נמצאים.

* איכות הסביבה – עולם ללא מוחמד סינוואר יהיה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שלו.

נקווה מאוד שהחיסול הצליח.

* חיבוק נשיאותי לפטרון של הטבח –קטאר היא הפטרון של חמאס, יותר מאיראן. קטאר היא הספונסר של חמאס. קטאר היא שמימנה את התעצמות חמאס (בחסות מדיניות הפרוטקשן של ממשלתנו הכושלת). קטאר היא המממנת של טבח 7 באוקטובר. קטאר היא מדינת טרור. קטאר צריכה להיות מדינה מצורעת, מוקעת ממשפחת העמים.

אבל קטאר טובעת בכסף. וטראמפ נדבק לכסף כמו שחרא נדבק לחרא. ושנה וחצי אחרי הטבח, הוא מחבק חיבוק עז את קטאר, מתפעל מהכבוד שמדינת הטרור מרעיפה עליו, ואף מחמש אותה במיטב הנשק. שעה שטראמפ מוביל מלחמת חורמה מוצדקת לחלוטין בגלי האנטישמיות באוניברסיטאות האמריקאיות, הוא כורת ברית עם קטאר, שמימנה את הגל האנטישמי הזה, ובנתה אותו בכספיה לאורך שנים.

ולנו, למרבית החרפה, חלק משמעותי בלגיטימציה לקטאר, לפני הטבח ואף אחריו.

* אמיצים: השידור החוזר – אחרי ההסכם של טראמפ עם הטרוריסטים החות'ים, המתיר להם לשגר טילים לעבר ישראל, הוא כינה אותם "אמיצים".

וזה הזכיר לי את ה"שלום של אמיצים" עם רב המרצחים ערפאת.

מזרח תיכון חדש #2.

* בקשיש – טראמפ מכר את ישראל תמורת מטוס ג'מבו.

* הצד החיובי של טראמפ – הדבר החיובי אצל טראמפ הוא הפכפכותו. מחר הוא עשוי לקום על צד אחר ולתמוך שוב בישראל.

* מה עמד מאחורי צווי המעצר – הצורר האנטישמי חאן, התובע בטריבונל האנטישמי בהאג, הוא אנס. הוא אנס פעמים אחדות עורכת דין פקיסטנית, שהיא פעילה אנטי ישראלית, ואיים עליה שאם תתלונן, הדבר עלול לשבש את צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט.

מה עומד מאחורי צווי המעצר ההזויים נגד ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל? דמי שתיקה של אנס לנאנסת, שהיא פעילה אנטי ישראלית.

כבר זמן רב ידוע על מעלליו של הצורר, אך הוא לא פוטר ואפילו לא הושעה ורק עכשיו "יצא לחופשה." כך פועל הגוף שמתיימר להשגיח על הצדק בעולם.

ארגון שקם כדי להילחם בפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, הופך להיות זרוע של ארגון טרור שביצע פשעים נוראים נגד האנושות. ארגון שקם כדי שלא תהיה עוד שואה, הפך לארגון אנטישמי פעיל. ומה הפלא שארגון שמשרת, למעשה, ארגון שביצע רצח ואונס המוניים, מכשיר אנס כתובע במשפט שדה אנטישמי נגד הדמוקרטיה היהודית, שנאבקת בטרור הרצחני, ונגד זכותה להגנה עצמית?

על העולם החופשי (יש דבר כזה?) לפרק את הטריבונל האנטישמי בהאג, ולהקים תחתיו בית דין ראוי, שוחר שלום, צדק ודמוקרטיה.

* נחמה פורתא – המעשה האחרון בחייה של צאלה גז, ברגעיה האחרונים, היה להביא חיים חדשים. ואולי יש בכך נחמה.

יהי זכרה ברוך ואיחולי החלמה לתינוק.

* הפגנה אנטישמית – המפגינים בבזל אינם מפגינים נגד המלחמה, אלא נגד קיומה של ישראל. לכן הם שורפים דגלי ישראל. זו גם המשמעות של דגלי אש"ף שהם מניפים. כל מהותה של הלאומיות הפלשתינאית היא נגטיבית – שלילת זכות קיומה של ישראל.

זו הפגנה אנטישמית.

* מונוגמיסט וחד דרכוני – ברשומה שפרסמתי, סיפרתי שעוד כשילדיי היו נערים הבהרתי להם שלא יבקשו ממני אף פעם לממש את זכותי-זכותם לדרכון אירופי, כי אין ולא תהיה לי כל אזרחות אחרת, זולת הישראלית. זו תפיסתי הציונית.

והתבקשתי להסביר זאת. "מה הקשר בין דרכון זר לציונות?"

לתפיסתי, תעודת זהות, כשמה כן היא. היא ביטוי לזהות. אני אזרח אך ורק של מדינת ישראל. זאת הזהות שלי. זאת הציונות שלי. והיכולת שלי לקבל אזרחות זרה, לא קיימת מבחינתי. כזה אני. יש לי אישה אחת ואזרחות אחת.

ועוד משהו. האתיקה שלי היא קודם של חובות ואח"כ של זכויות. זו האתיקה היהודית והציונית. ולא רק שלנו. זכורה אמירתו של קנדי: "אל תשאל מה מדינתך יכולה לעשות בעבורך. שאל מה אתה יכול לעשות בעבור מדינתך."

מבחינתי, לקבל אזרחות פולנית או רומנית (אלו האפשרויות שלי) רק כדי לקבל זכויות ממדינה שאיני משלם לה מיסים, איני משרת בצבאה ואיני תורם לה מאומה, זו טפילות. זו גלותיות. יש לי מדינה אחת, שאני חש אחריות עליה, שאני ממלא את חובותיי כלפיה ונהנה מזכויותיי ממנה. די לי בכך.

* מה ייעשה לשופט ברוזה – מה צריך לעשות לשופט ברוזה, שמרבה להתגולל בגסות וברשעות בדתיים?

בדיוק מה שהיו עושים, בצדק, לשופט שהיה מדבר כך על הערבים.

בדיוק מה שהיינו דורשים, בצדק, שייעשה לשופט במדינה אחרת שהיה מדבר כך על היהודים.

* לא ייתכן משפט צדק – מה יחוש בעל דין דתי שיידרש להתדיין בפני השופט הדוסופובי יורם ברוזה, שהוא יודע מה הוא חושב עליו ומה הוא מאחל לו? האם יכול להיות לו אמון בשופט? האם ייתכן משפט צדק, אחרי שנודעו השקפותיו הדוסופוביות הקיצוניות?

אילו הוא חשב את הדברים בליבו – גם אז הוא אינו ראוי לשיפוט, אך לא היינו יודעים זאת. כך גם אילו אמר את הדברים באיזו שיחה פרטית בביתו. אבל הוא אמר את הדברים בישיבות שופטים, תוך שהוא מעליב קשות שופטים דתיים הכפופים לו.

הגיבוי שקיבל, בימים הראשונים אחרי הפרסום, השופט ברוזה ממערכת המשפט, בעייתי אף יותר מהדברים שלו. אני מקווה שהגינוי המאוחר של הנשיא עמית, מבשר על התעשתות המערכת. אין מקום לדוסופוביה ולכל סוג של גזענות בבתי המשפט.

* נסיבות בעייתיות – ינון מגל משתלח בגסות ובארסיות באימו של עידן אלכסנדר, כיוון שלא הודתה לנתניהו על שחרור בנה, והוסיף ש"נסיבות חטיפתו" של עידן "בעייתיות".

הוא צודק. הנסיבות הבעייתיות הן שראש ממשלה כושל, שהביביריון הזה סוגד לו, המיט במחדלו ארוך השנים על העם היהודי את האסון הגדול ביותר מאז השואה.

* מה רוצה חנין מג'אדלה – העיתונאי וההיסטוריון עפרי אילני הוא אנטי ציוני. רק לאחרונה כתב במוסף "הארץ", שמאז העלייה השנייה הציונות היא גזענית וברוטלית, כוחנית ואנטי ליברלית, והיא האשמה ב"שפל המוסרי שהגענו אליו," במלחמת המגן בחמאס בעקבות טבח 7 באוקטובר (שנשכח ברח' שוקן), או בלשונו: "טבח המוני, אכזרי וחסר הבחנה בפלסטינים."

והנה, חברתו לדבוקת שוקן חנין מג'אדלה מאשימה אותו בהאשמה נוראית. היא מציגה אותו כ"שמאל ציוני", רחמנא לצלן. מה חטא, מה פשע ומה עווה אילני, שהיא מאשימה אותו, שלא בצדק, בציונות?

הסיבה לכך, היא שבמאמר שכתב אילני נגד המלחמה, ויש לציין שהשוקניה כבר אינה זקוקה לחטופים כתירוץ להפסקת המלחמה, המוגדרת בפיה כותביה "פשע מלחמה", הוא כתב את הפסקה הבאה: "הלוואי שהשאלה על חורבן עזה היתה רק סוגיה היסטורית כואבת. הלוואי שזה היה מצבנו. יש אנשים ששואלים את עצמם 'איך נתמודד עם האשמה?' זו שאלה חשובה, אבל יש שאלה חשובה הרבה יותר: איך להפסיק את ההרג? עם האשמה אפשר יהיה לחיות. אפשר יהיה להסביר איך זה קרה, באופן משכנע יותר או פחות. עמים רבים עשו את זה. אבל עם הפצצות בלתי פוסקות אי אפשר לחיות, פשוט אי אפשר. אי אפשר לחיות גם בלי מזון ובלי מים."

מה שהסעיר אותה, עד כדי כך שהיא האשימה אותו בציונות, לא עלינו, הן המילים "עם האשמה אפשר יהיה לחיות." בכך, היא טוענת, הוא מתבטא בדומה לשמאל הציוני שיכול לחיות עם "הנכבה". הפעם זה לא יילך, היא אומרת, כי בניגוד ל"נכבה" הפעם ה"ג'נוסייד" מתועד. המלחמה בעזה היא "פשע נגד האנושות," היא אומרת, ואין לו שום צידוקים, רק תירוצים. "כל עוד השמאל הציוני נאחז בהסבר (הם התחילו, הם לא קיבלו את תוכנית החלוקה, הם עשו את 7 באוקטובר) כתחליף להכרה בזוועות שביצע, הוא ממשיך באותה שיטה של 1948."

מה היא בעצם אומרת? השיטה של 1948 היא הקמתה וקיומה של מדינה יהודית, שעצם קיומה הוא שואה = נכבה. העובדה שהערבים דחו את תוכנית החלוקה והתנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנתיים וחצי אחרי השואה, ולמחרת הכרזת המדינה פלשו אליה כל צבאות ערב על מנת להטביעה בדם ולהשמיד את היישוב, היא רק תירוץ לפשעי הציונים. כמו ש-7 באוקטובר הוא רק תירוץ ל"ג'נוסייד". אצל חנין מג'אדלה וחבריה לדבוקת שוקן, ה-7 באוקטובר כבר לא קיים, אלא כתירוץ לפשעי ישראל.

אבל אסור לנו לתת למכחישי 7 באוקטובר ב"הארץ" ובעולם, כדוגמת מג'אדלה, להשכיח את מה שהיה כאן. כי ב-7 באוקטובר ראינו לפתע, בקליפת אגוז, בחבל ארץ קטן אחד, במשך יממה אחת, מה צפוי לנו אם פלשתין תהיה פרי, פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי. יהיה לנו מה שהיה לנו ב-1948 אלמלא ניצחנו.

הניצחון שלנו אז, הוא בעיניה שואה. והאסון הגדול שממנו היא חרדה, הוא שננצח גם במלחמה הזאת. כי בעיניה קיומה של מדינת ישראל היא פשע שיש להסירו. אך בלי מדינת ישראל, כל הארץ תהיה ניר עוז ובארי. ואולי זה מה שהיא רוצה?

* אירועים נתעבים באוניברסיטאות ישראליות – חופש הביטוי אינו יכול להכיל שימוש במוסדות המתוקצבים בידי משלם המיסים הישראלי, לצורך פעילות נגד עצם קיומה של המדינה. אזרחי ישראל אינם צריכים לממן אירועים המתאבלים על הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, ומכנים את הקמתה "נכבה", כלומר קטסטרופה, שואה.

לאן עוד תידרדר ההשכלה הגבוהה בישראל?

* תמצית האתוס – בל"ג בעומר מלאו 84 שנים להקמת הפלמ"ח. בהמנון הפלמ"ח נאמר: "לפקודה תמיד אנחנו!"

זו תמצית האתוס החלוצי, הפלמ"חניקי. האתוס של השמאל הציוני. אם מי שאמורים להיות ממשיכי הדרך של השמאל הציוני אינם מוקיעים באופן שאינו משתמע לשני פנים את חרפת הסרבנות והעריקה מהמלחמה, הם בוגדים בדרך ובמורשת התנועה.

* הגשמה או מחאה – בשנה שעברה פירסמתי מאמר בעיתון "זמן קיבוץ", תחת הכותרת "תנועת מחאה או תנועת הגשמה".

מסתבר שקלעתי לדעת גדולים. פגשתי דברים שאמר יריב בן אהרון בכנס צעירים מקיבוצים אחרי רצח אמיל גרינצוויג (1983): "מתוך כאב, מתוך סחרחורת הדמים של הימים האחרונים, מתבהרת עוד יותר הסכנה שבאלימות מילולית שצומחת גם במחנה המנוגד לשלטון... גם הקריאות 'שרון ובגין רוצחים' מסוכנות... יש צורך להבהיר מה בין תנועת מחאה לתנועת הגשמה. אני חושב שיש שוני בין גילויי מחאה של תנועת הגשמה לבין השתקעות במה שקוראים תרבות מחאה, שכל עיקרה הוא התרסה, ואין איתה לא בנייה ולא יצירה לעומק. ... הסטת האנרגיה שלנו למקסם שווא חליפי של מהפכנות אספלט-סאלונית, עם אפשרות של פעולות אלימות, תזיק למשהו מאוד יסודי בראשית בנייננו... בדרך פלא לובש המונח 'עשייה' אדרת חדשה. הפגנה היא 'העשייה'! וחיי הגשמה בקיבוץ מהם?... הפגנות ומחאה כן! ובמלוא הכוח. אבל בצמידות ליעדים פוליטיים, מתוך שיקול של עיתוי ותכלית, שאינו מוכתב על ידי קבוצות שוליים הנותנות שירות עקיף למשטר הקיים (כמובן שלא במתכוון)."

* מכבד את הקהל – ביום חמישי בערב הופיע באורטל יאיר ניצני. שעה וחצי צחקנו בלי הפסקה. וכל זה בלי לרדת על הקהל, בלי וולגריות. פשוט – הומור אינטליגנטי, המכבד את הקהל.

* גלגולו של סופר – הספרייה הלאומית העניקה מתנה נפלאה לאוהבי קפקא, התערוכה – "קפקא: גלגולו של סופר." השם רומז, כמובן, לאחת מפסגות יצירתו, הסיפור "הגלגול".

המוצגים בתערוכה, של קפקא ועל קפקא, מכסים מרחב גדול של נושאים – יצירתו, יומניו, חייו האישיים, הנשים בחייו, יחסיו הסבוכים עם אביו, יחסיו עם חבריו, התקבלות יצירתו (כולל במדינות ערב) והמשפט המפורסם על עיזבונו. ביליתי שם שעות אחדות, בהנאה גדולה.

וגם מצאתי שם שגיאה – נכתב שהאדמו"ר מבעלז דב יששכר רוקח נולד ב-1815, במקום 1851.

* איחולים לגאון – הודעתו של המוסיקאי הגאון מתי כספי על מחלתו ציערה אותי מאוד. מאחל לו החלמה מהירה, רפואה שלמה ובריאות איתנה. ושבחג העצמאות הבא יזכה בפרס ישראל.

* מתנת יום הולדת – חוק הגולן נחקק ב-14 בדצמבר 1981.

היום למדתי שהתאריך העברי של החוק היה ו' בטבת. ו' בטבת הוא יום הולדתי.

* הילד בן שלושים – ערב ל"ג בעומר הוא יום משמעותי מאוד עבורי. לא רק בזכות החג, אלא בעיקר כי זה היום שבו הייתי לאבא. היה זה היום המאושר בחיי.

עמוס נולד ערב ל"ג בעומר לפני שלושים שנה. כן, הילד בן שלושים. קשה להאמין. את יומולדתו הוא חגג עם חבריו לנשק ברפיח. יום הולדת שמח, והעיקר – שתחזור הביתה בשלום!

* ביד הלשון: ברוכין – מקום בחדשות – ברוכין, היישוב שלידו בוצע הפיגוע הקטלני, שבו נרצחה צאלה גז.

ברוכין הוא יישוב קהילתי דתי בגוש מערבא שבשומרון.

שתי סיבות לשם היישוב. האחד הוא קרבתו לכפר הערבי בורוקין שבקרבתו. השני הוא הנצחת הרב ברוך שלום הלוי אשלג, בנו של הרב אשלג, מחבר פירוש "הסולם" על ספר הזוהר.

היישוב עלה לקרקע ב-1999. הקים אותו גרעין קטן, שמנה שש משפחות של תלמידי ישיבת ארץ הצבי ביישוב פדואל. היישוב הוגדר מאחז, ונחשב לשכונה של עלי זהב. ב-2012 הוא הוכר כיישוב עצמאי. היום הוא מונה כ-3,000 תושבים.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com