על ספרו של מישל וולבק "כניעה"
מצרפתית – עמית רוטברד
בבל 2015, 280 עמ'

הספר הזה אמור להיות דיסטופיה של העתיד הקרוב (שנת 2022) בצרפת, שבו בעקבות מהומות שגלשו למלחמת אזרחים – נוצרת הזדמנות ל"אחווה האיסלאמית" לחבור לסוציאליסטים (נגד מפלגתה של מארין לה-פן הלאומנית) ולהשליט על צרפת שלטון איסלאמי.
דיסטופיה כזאת אמנם קיימת בספר, אבל עיקר הספר הוא וידוי ארוך, מייגע ומשעמם של הדובר, שהקורא מתוודע רק לשם הפרטי שלו – פרנסואה. הדובר הוא מלומד שהכין בתנאים קשים מאוד עבודת דוקטור נחשבת על הסופר הנטורליסטי-קתולי בן המאה ה-19, שסיים את חייו במנזר, הלא הוא ז'וריס קרל הויסמנס ("להיפך", ""עם הזרם"). השם הזה מוזכר עשרות פעמים (!) בספר, יחד עם מסות והרצאות (!) רבות על יצירתו, אורח חייו, הגיגיו וכו'. פרנסואה עצמו הוא רווק, אנטיפת, שונא אדם, מנותק מהוריו במשך שנים רבות, ורק במותם הוא מתעניין בירושה. הוא נחשב לעילוי, ולכן התקבל ללמד באוניברסיטת פאריס 3, ומגיע לדרגת פרופסור. חיי המין שלו מתוארים בפרוטרוט, כולל המשגלים שלו עם הסטודנטיות, ובעיקר עם סטודנטית יהודייה בשם מרים (שנאלצת להגר לישראל בגלל עליית האיסלאם בצרפת). הוא מבקר באתרי פורנו, וכשנמנע ממנו מגע עם סטודנטיות (פוטר מהאוניברסיטה משום שלא מיהר להתאסלם), הוא מבלה במכוני ליווי. התיאורים של המשגלים הם מפורטים, וכוללים שמות "עממיים" של אברי המין. אני אינני פוריטן, אבל אני מודה שלא פעם סלדתי ממה שקראתי (ראו עמ' 22-21, 34, 96-94, 100, 155, 185-184).
בשל קונייקטורה היסטורית (צפויה!) האיסלאם משתלט על המדינה. בראש המחנה עומד מוחמד בן עבס, איש כריזמטי מאוד, שצרפתים רבים הולכים שבי אחריו. לבן עבס יש שאיפות אימפריאליות – הוא מתכוון לאחד את כל אירופה וכל אגן הים התיכון לאימפריה שתהיה גדולה מזאת של אוגוסטוס קיסר.
בינתיים בעולם האקדמי קורות תמורות מפליגות: נשיאת האוניברסיטה פרופ' שנטל דליז מפוטרת (לא יהיו נשים בסגל!) ובמקומה ממונה רובר רדיז'ה, הפרו-פלסטיני, מחרים את אנשי האקדמיה של ישראל, ובעצמו המיר את דתו לאיסלאם. פרנסואה ומורים אחרים פוטרו, והובטחה להם פנסיה מכובדת. במקומם ממונים מרצים בינוניים כמו סטיב, שקודם ליקק (אני מתבייש לכתוב מה...) לנשיאה הקודמת, ועכשיו הוא "מלקק" לנשיא החדש. משכורתו היא פי שלושה מהפנסיה של פרנסואה, כי המתאסלמים זוכים לא רק למיספר נשים (כך הנשיא, וכך סטיב), אלא גם למשכורות גבוהות ולדיור אקסקלוסיבי, כי מדינות הנפט הערביות הרי משופעות בדולרים שנועדו להיות מוזרמים להפצת האיסלאם. על האוניברסיטה מופיע הירח, סמל האיסלאם, על הקירות פסוקים מהקוראן, והסטודנטיות והמזכירות עטויות בורקה.
המדיניות של בן עבס "מיטיבה" עם צרפת: כיוון שהנשים מודרות מהעבודה – האבטלה מצטמצמת. כיוון שחינוך החובה מוגבל עד גיל 12, התקציב חדל להיות גרעוני. את הנשים מלמדים להיות עקרות בית, והגברים לא צריכים להיות מודאגים מכך שהם אינם יודעים איך הנשים המיועדות להם נראות – יש שדכניות שרואות את הכלות המיועדות בעירומן, מעריכות את שוויין, כמו סחורה, ומציעות אותן רק לגברים מתאימים.
שמו של פרנסואה כחוקר מצטיין של הויסמנס הולך לפניו – הוא מוזמן על ידי בסטיאן לאקו, מהוצאת הספרים גלימור, לכתוב מהדורה מדעית ליצירתו של סופר זה, ורובר רדיז'ה, נשיא האוניברסיטה החדש (לימים שר בממשלה של בן עבס) מחזר אחרי פרנסואה, שיחזור ללמד באוניברסיטה לאחר שיתאסלם.
לרדיז'ה עצמו יש אישה בת ארבעים (מבשלת) ואישה בת חמש-עשרה (למטרות אחרות). הוא משכנע את פרנסואה שהאושר האנושי טמון בכניעה, כניעה של המאמין לאל, וכניעת האישה לגבר (עמ' 244-243), מכאן שמו של הספר. כדי לחזק את הטענה, מוזכרת יצירתה של דומיניק אורי (שמה האמיתי – אן דקלו, שם עט – פולין דיאז'), שָם הגיבורה נכנעת לחלוטין לגברים (הסדיסטיים). רדיז'ה מתאר עד כמה הפטריארכאליות והפוליגמיה הן הכרח של הברירה הטבעית, ועד כמה החלאל הוא מזון עָל – מזון אורגני. בסופו של דבר פרנסואה משתכנע ומתאסלם.
אלא שכל המתואר לעיל הוא חלק קטן מאוד מהרומן – רובו עוסק בתמצית מחקריהם השונים של הפרופסורים השונים, במסעות של פרנסואה מחוץ לפאריס (פעם בריחה מפחד מלחמת אזרחים, אז הוא מגיע למדונה השחורה ברוקמאדור, ופעמיים בעקבות מקומות שהייתו של הויסמנס). הספר מתרכז בנושאים שוליים לחלוטין, כמו התפריט (לפרטיו!) אצל העמיתים שמזמינים אותו להתארח אצלם, סוגי היין (דיוק חייב להיות!) הרצאות על כלכלה ופוליטיקה, האקזמה שקיבל והתקפת הטחורים שקפצה עליו.
הוא נפגש עם סילביה, בת זוגו של אביו המת (שלא היה בקשר עימו מזה עשר שנים), וזאת הזדמנות לתאר אותה, את המיצובישי שלה, את הדירה של אביו על הפוחלצים וכו' וכו'. הוא מתאר בפרוטרוט את הספרייה של רובר רדיז'ה, ומציין בדיוק (בסנטימטרים!) את גודל הספרים. בסוף הספר מודה הסופר שלא למד מעולם באוניברסיטה, ואת כל הידע שאב ממורה באוניברסיטה פאריס 10 – אגאת' נובאק-לשלביה, אבל זה לא מפריע לו להפגיז את הקורא בשמות של עשרות סופרים צרפתיים מימי הביניים ועד העת החדשה, של חוקרי ספרות, מדענים, הוגים, מדינאים כמו ניוטון, דרווין, איינשטיין, פרויד, ניטשה, רישלייה, טרוצקי, טוינבי, וכו' וכו' – לקסיקון שלם, וממש קשה למצוא להם קשר סביר ללוז היצירה שאמורה להתרכז בעתיד הקרוב של שלטון האיסלאם בצרפת, באירופה ובעולם בכלל.
חידה היא בעיניי איך ספר משעמם כזה הפך לרב-מכר עולמי.
משה גרנות

אהוד: אני מודה לך על כך שלעיתים קרובות ברשימותיך אתה פוטר אותי מלבטים ספרותיים על כך שלא קראתי ספרים "חשובים" ומשעממים – אבל נדמה לי שעדיין יש כמה פוחלצים כאלה בספרות העברית החדישה, שכבר אינה חדישה כל כך כיוון שמרבית יוצריה ה"חשובים", בהם בני-דורנו מ"הפליאדה" ו"הקלאסיקה בת-ימינו", כבר מתו.