מתוך היומן, אפריל 1966
2.4.66. י"ב בניסן תשכ"ו. ירושלים. לפני ימים אחדים ראיינתי את ד"ר שלמה אבינרי לסדרה שלי ב"מאזניים" – "מחיר הציונות" [לימים "אין שאננים בציון"]. היה ערב נעים וגדוש שיחה נאה. בין היתר סיפר לי סיפור מעניין על הקשר בין התפטרותו של בן-גוריון, על רקע פרשת המדענים הגרמניים במצרים – ומשפחת ראב. מקור הסיפור הוא ישעיהו בן-פורת, איש רפ"י.
כאשר נתקיימה הישיבה בה הִרצה "הממונה", איסר הלפרין (הראל), את פרשת המדענים, והחזית שבדעתו לפתוח, איומים, עיתונות, תגליות [גילויים] ופעולות הפחדה, נוכחו בישיבה בן-גוריון ומאיר עמית, ואולי עוד אדם, ששכחתי שמו, ואילו [שמעון] פרס היה אותו זמן בחו"ל. ה"ממונה" גמר את הצעתו ושאל את בן-גוריון לדעתו.
בן-גוריון אמר, "רגע, אני עוסק עכשיו בדיוק בתולדות משפחת ראב מפתח-תקווה, ומצאתי איזשהו ענף רחוק שלהם שקשור בהתיישבות בארגנטינה." (מימיי לא שמעתי על כך, אך כנראה שהוא כותב את ההיסטוריה כמו [את] תולדות הפרשה ["פרשת לבון"]). וצריכים להביא לו, מישהו ממזכיריו שחזר או חוזר משם – איזה שהן תעודות שגילה בקשר למשפחת ראב, ומדוע התעודות לא הגיעו. הדבר כנראה אינו נותן לו מנוח.
העז "הממונה" להפסיקו ושאל מה בכל זאת עם הפעולה? –
"טוב," אמר בן-גוריון, "אבל התעודות על משפחת ראב…"
וחוזר חלילה.
אחרי שבוע חזר פרס ארצה, והמערכה נגד המדענים, לפי הנחיות "הממונה", כבר היתה בשיאה. רץ פרס אל בן-גוריון, והלה אמר – "אני? כלל לא נתתי את הסכמתי."
החלו כל המשתתפים בישיבה משחזרים את הדיונים. עמית אמר שאינו יודע, הוא בטוח שבן-גוריון דיבר על משפחת ראב, אך אינו בטוח אם נתן את ההוראה. איש מן הנוכחים לא יכול היה אפוא להתחייב לבטח ששמע את בן-גוריון נותן הסכמתו.
על רקע זה, הפסקת הפעולה, התפטרות "הממונה", וכל שנבע ממנה – באה אחר-כך התפטרותו של בן-גוריון. לפחות עשו "רוחות הרפאים" של משפחתנו איזשהו שירות טוב למדינה גם בשנים האחרונות.
אהוד בן עזר