זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 33

קברו את איה בחולון. ליד אבא שלה.
הם הלכו קילומטר של חול ועברו על פני דונאמים של מצבות. ראובן ברנע היה גם הוא בין נושאיה. רציני, בכובע-לבד ירוק-כהה וצר-שוליים. עזב את עסקי השעשועים והטלוויזיה ובא לקבורתה.
"אותי, לפחות, יקברו במושבה," אמרה מירה. "זה נורא להיות קבור בבית-קברות של עיר גדולה."
ולי לא איכפת היכן יקברו אותי, הירהר חיימסון. במושבה, בחולון. האדמה היא אחת בכל מקום.
"לנו, בני המושבות הוותיקות, יש תמיד לאן לחזור." הוסיפה בשחצנות.
ועל זה את חושבת כאשר קוברים את חברתך הטובה ביותר. התרתח חיימסון בנפשו. את ואימא שלך, אגודת מגן-דוד שחור. אם מישהו נולד במושבה אז אין לו תקנה, אפילו חי יותר ממחצית-חייו בתל-אביב.

רמי באבל, קטן ורציני, לא הזיל דמעה. בכו רק ארבע האימהות. גם מבעד למשקפי-השמש הכהים הורגשה בפניהן חרושות-הקמטים צריבת-הבכי ואדמומיות-העיניים. ליד אימה של איה ניצב רופא. כאשר התמוטטה הזריק לה זריקה.
הילדים נשארו אצל שכנים. קהל המלווים לא היה רב, ורבים בו קשישים, בני דורן של האימהות.
רמי בכיפה שחורה, על תלולית חול טרי, גבוה מכולם, אמר קדיש. קולו היה צלול. הוא לבש מכנסיים ארוכים ונעל נעליים שחורות. כמו לעבודה.
"יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם ויתנשא, ויהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא."
לנו החילונים זאת התפילה היחידה שאנו אומרים. הרהר חיימסון. וטוב שרוב המילים הארמיות דומות לעברית. אולי היו צריכים להלחין את כולה ואז היינו זוכרים אותה בעל-פה. והוא החל מזמזם בפה סגור ובמנגינת השיר הפופולארי "עושה שלום במרומיו" את "יתגדל ויתקדש שמה רבא / בעלמא די-ברא כרעותה, / וימליך מלכותה / ואימרו, אימרו אמן / יעשה שלום, / יעשה שלום, / שלום עלינו ועל כל ישראל – "
איה, איה קדומי. גרגירי-חול של חולון לוטפים את שדייך ואחורייך. עכשיו את שותקת. לא עוד תרעידי התנחלויות בצחוקך הפרוע ולא תקראי עליהן קוקריקו ולא תתיישבי בדירה חדשה ברמת-השרון, ולא תזיזי עם התחת שלך אפילו עוד גרגיר אחד של חול.

אורי בן עמי ניצב שם, בדול ומופרש מכולם, רציני במידה הנכונה, כיודע שכל הפרזה או המעטה באבל ייזקפו לחובתו.
חיימסון ומירה השגיחו בו אך מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליו. וכשהתפזרו עברה על פני אורי בהבעת-בוז גאיונה, כאילו הוא האשם במותה של איה.
חיימסון התקומם בליבו. אמנם האבל על מות איה השכיח ממנו את פרשת הטופס שמצא על שולחנה של מירה בבואו לדירה הריקה. ומירה התנצלה מאוחר בלילה בדמעות, בדרכם חזרה מבית קדומי, (לשם הזעיקה אותו בשורת-האבל כשטילפנה מירה אליו לדירתה, אחרי שחזר מהמשרד) –
"אין לך כבר מה לעשות ביום שכזה? – רק להיטפל אליי בגלל איזה טופס אידיוטי שהתנועה הפמיניסטית חילקה כתעמולה. מילאתי אותו סתם כך, מתוך שיעמום. פשוט לשם שעשוע."
הדבר ששיכנע אותו ביותר היו הציטוטים מווירג'יניה. את זה בוודאי לא התכוונה להגיש לרבנות. גם הרמזים על כוח גבריותו החמיאו לו.
"אפשר לחשוב – " הפטיר.
חיימסון לא הבין דבר.

פתאום, כשהחלו חוזרים ואימא של איה כבר פונתה במכונית, התנפל רמי על תלולית החול הטרייה והחל צועק ובוכה מרה ומכה בידיו על האדמה:
"איה, איה, למה את מתה לפניי? למה? מה נעשה בלעדייך? למה זה ככה בחיים? למה זה ככה בחיים? למה הטובים הולכים ראשונים? מי יגדֵל את הילדים עכשיו? איה מה עשית, מה עשית, מה עשית לי – "
אפשר לחשוב שהיא התאבדה.

אורי בן עמי עצר והתבונן ברמי.
"אתה בטח תתחתן מהר מאוד." ברחו בחשאי מילים מפיו בניע-שפתיים.
מבטו נפגש במבטה של השחיינית שניצבה ליד מצבה סמוכה. פקעות שדיה בחולצת הטריקו כמו קראו תגר על הקברות. היא פיענחה את הנאמר בשפתיו אך הוא לא ידע מי היא. והחיוך המסוייג וזיק-ההבנה שניצתו ביניהם לרגע, נקטעו מיד.

החברים של רמי ממקום עבודתו הקודם, במשרד-המשפטים, הרימו אותו והרגיעוהו. דומה כי החשיבות שבה התייחסו אליו, פייסה אותו. והוא צעד, הלוך והתרחק, מובל בין שניים מהם כאיזה נשיא או ראש-ממשלה ששומרי-ראשו מגוננים עליו.

אורי בן עמי הביט אחריו והירהר בכך שאף-פעם אינו יכול להאמין במניעים נעלים וזאת מפני אותה ספקנות מתמדת שבו, המבטלת-מראש אפשרות של התעלות מכל סוג שהוא. היעדר שמץ חגיגיות. אי-אמונה בכל שאר-רוח, בכל מניע אידאליסטי, אלטרואיסטי. דחייה ברורה שהלכה והתפתחה בו במשך השנים כלפי מילים גבוהות, כלפי יחסים ומצבים חגיגיים-כביכול, שבעיניו מסתברים תמיד כבעלי מניע אחר, נמוך יותר, אינטרסנטי וקטנוני.
ולא רק זאת אלא כל פעם שהוא גומר לכתוב ספר חדש הוא שואל את עצמו אם זה באמת הספר שאותו התכוון לכתוב – מפני שכל כך הרבה דמויות ומצבים זרים פלשו בינתיים לתוכו ואין אפשרות לעוקרם ממנו. ואיה זו שהעריצה אותו והשוכבת עתה בחול הלח של חולון, ושידעה גם להקניט אותו – "אתה סופר של כאבי-בטן," אבל באמת היו לה כאבי-בטן, כבר אז התאוננה. ועכשיו מתה. איה. איה בן עמי שנעשתה קדומי, וילדה את אורית ויובל וגרגירי חול של חולון לוטפים עתה את שדיה ואחוריה והיא שותקת ולא עוד תרעיד התנחלויות בצחוקה הפרוע ולא תקרא עליהן קוקוריקו ולא תתיישב בדירה חדשה ברמת-השרון ולא תזיז בתחת שלה אפילו גרגיר אחד של חול אבל תמשיך להתקיים בדמיונו-היוצר של אורי ובילדיה מרמי, וכשיקראו פעם הילדים את ספריו ידעו מי היתה אימם ומה הפסידו, או הרוויחו, בכך שכמעט והיו ילדיו של אורי בן עמי, אשר הדורות הבאים יודו לו על שתיעד אותנו בספריו ולא הותיר דבר לדמיון.
איה השמנמנה והתאוותנית, איה הנלהבת, והדברנית, שהתעקשה להשיגו לעצמה ולגרש מנפשו את נלי שלו החלומית והנפתלת, איה ששנאה בכל ליבה את נלי הגאה אף-על-פי שלא פגשה בה מעולם, ולבסוף אמרה – "אני מבינה אותה היטב, מדוע לא רצתה להתחתן עם בן-אדם איום כמוך!"
והוא הסתלק בצעדים מדודים מבלי שנפגש או החליף מילה עם איש. אל ראובן ברנע לא רצה לגשת כי נותר בו משקע מר כלפיו מן התקופה שהתגרש מאיה (ראובן פגש אותו אז פעם אחת ואמר לו בגלוי: "על אחד כמוך הערבים אומרים – "שׁוּפְת אִנַאר מִן תִיז מַרַתוֹ!' – את האור הוא רואה מבעד לעכוז של אשתו."
האחת שהכירה אותו היטב, אימא של איה, התעלפה. והשנייה – מירה, התעלמה ממנו. אולי מוטב כך. הריהו כאורח זר בחתונה שחורה. אילו איה לא נישאה בינתיים וילדה ילדים – היו מאשימים אותו במותה, בכך שהרס את חייה ועשה ממנה צחוק בספרים ובמחזות שלו.
והוא נזכר בשיר שכתב לה כאשר נודע לו כי ילדה את בתה-בכורתה, וכמובן לא שלח לה אותו ולא פירסמו, וכדי למנוע אפשרות של זיהוי אף הפך את הבת לבן. ושורותיו התנגנו בו עתה, כמין כתובת של רעל למצבתה של איה – אילו ניתן היה לחרוט עליה דברי אמת.
בסך-הכול או בלי זוהי רק סתם התאכזרות-מילולית מצידו כלפי נשים מסכנות מבלי שיינתן להן אפילו פתחון-פה. כי בסופו של דבר, מה הוא מבין בנפש האישה?

ינון כפצע בחיקך

עַכְשָׁיו יוֹצֵא חוֹגֵג הַבֵּן הָאַחֲרוֹן שֶׁל יִחוּמַיִךְ
עַל סַף בֵּיתוֹ דַּלוּת לִבֵּךְ, טֵרוּף שְׁנוֹתַיִךְ הָרָזוֹת,
בִּבְכִי תִּינוֹק נִפְחָד נִזְרַע בּוֹ מִדָּמֵךְ הָרַעַל
שֶׁל כָּל מְאַהֲבַיִךְ הַקּוֹדְמִים, אָחִים מֵתִים שֶׁלּוֹ,
אָחִים בְּכוֹרִים שֶׁלּוֹ, כָּל הָאֲחֵרִים אֲשֶׁר רַחְמֵךְ הֵקִיא
שָׁנִים וְלֹא נִרְגַּעְתְּ. עַתָּה נוֹצָר הוּא בְּצַלְמֵךְ
קָטָן וַעֲרִירִי, פְּקַעַת עֲצַבִּים צוֹרַחַת, נִדְחַק
בָּהוּל בְּעוֹלָמֵךְ, יָתוֹם מֵרַחֲמַיִךְ, עֶבֶד קָט
לְשִׁגְיוֹנוֹת לִבֵּךְ – לָדַעַת סוֹד קוּרִים אֲשֶׁר הָרוּהוּ וּמָה
נִטְוָה מִשְּׁגִיאוֹתַיִךְ בְּשִׁלְדוֹ, וּמָה מֵרִשְׁעוּתֵךְ נִצְפָּן
בְּרוֹאוֹתָיו וּמָה מִבִּעוּתַיִךְ בְּלִבּוֹ וּמָה מִכָּל
מוּזָרוּתֵךְ בְּסֵתֶר מוֹצָאוֹ. הַבֵּן יַקִּיר לָךְ, עֵת
תַּזְקִינִי – אֶרֶס מְרִי יַגְמִיעֵךְ. בְּאֶגְרוֹפִים רָזִים
הוּא יַהֲלֹם בִּדְכִי שָׁדַיִךְ, יִטְעַם גְּבָרִים, עָשָׁן,
צְרִיחוֹת חֶמְדָּה שֶׁלָּךְ עַל יְצוּעִים רַבִּים, יִטְעַם
חִבּוּט הָרֶחֶם הַיָּגֵעַ, יִטְעַם גִּלְגּוּל חָלָב
בִּמְחִלּוֹת הַתַּאֲוָה, יִנּוֹן כְּפֶצַע בְּחֵיקֵךְ, יוֹנֵק
תִּקְוַת שְׁנוֹתַיִך שֶׁחָלְפוּ לָרִיק, עֹנֶשׁ לִשְׁרִירוּת לִבֵּךְ
וֶאֱלֹהִים בֵּרַךְ אוֹתָךְ בִּפְרִי הַבֶּטֶן הָרְעֵבָה
וְהַבְּרָכָה צוֹרַחַת בְּחֵיקֵךְ, הוּא עוֹד יַפְלִיא
אֶת מַכּוֹתָיו בָּךְ, בְּנֵךְ הַקָּט, בְּכוֹרֵךְ.
אהוד בן עזר
המשך יבוא