מתוך היומן, 1966
16.4.66. כ"ו בניסן תשכ"ו. ירושלים. ערב אצל [אליעזר] ליבנה. הוא מארגן חוג פוליטי, מעין טרסט-מוחות, שצורתו הראשונית – מכון לעניינים חברתיים ומדיניים. בין השמות שהזכיר כמשתתפים בפגישות עד כה: צביקה כסה, אורי ראפ, דן ביתן ואחרים. חלקם יוצאי את"א [אזרחים תומכי אשכול], חלקם היו בזמנו במפא"י וחלקם לא. תוכניתם – להיכנס למפא"י בתור קבוצה מנחה מבחינה רעיונית, משהו ממין החוג הפאביאני [באנגליה], על פי תנאים שלהם, ולנסות לשנות את המצב מבפנים, או – לחתור לקראת הקמת מפלגה חדשה.
הסברתי לו את עמדתי – גוף פוליטי בישראל של ימינו יכול להיות בעל כוח-השפעה רק בהיסמכו על אחד משני הגורמים: המונים (מפא"י, חרות ורפ"י) או עיתונות ("מעריב", "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"העולם הזה"). מבלי ה"לומפנ-פרולטריון" [אינני מבין מדוע השתמשתי כאן במושג הבלתי-מתאים] או עיצוב מכריע של דעת הקהל – לא יישמע קולו של החוג הזה. גם בקשר לכניסה למפא"י אמרתי שלא נראה לי. שאל – "ואם יקבלו את תנאינו?" – אמרתי – "אשקול אז את העניין מחדש. אך אני בטוח שאם תיכנסו, תשחַק אתכם העשייה המפלגתית והציבורית."
על כל פנים, אמרתי שברצון אשתתף בכינוסי החוג כדי לתהות על קנקנו ולבחון את עמדתי. אמרתי שאינני מדבר כפוליטיקאי אלא כסופר. כל חלקי בהשפעה הוא בכתיבה, במילים. כאן יש לי עמדה עצמאית במידה ואני יכול לפרסם את דבריי בעיתונים. אינני חושב לפנות לעשייה כלשהי, על כן אין שיקוליי כשיקוליהם. תמיד אעדיף לעמוד מן הצד ולבחון את הדברים. אם אֵכּנס למפא"י – אזיק לשמי ולא אועיל מאומה לשינוי דמותה. ועוד הוספתי – בלי עיתון, לפחות שבועון דוגמת ה"ניו-סטייטסמן" – אין עתיד לחוג ממין זה. קולו לא יישמע. השפעתו של עיתון רציני תהיה רבה יותר מכל צורת פעילות אחרת, מה עוד שאין חוג זה יכול להישען על תמיכה עממית רחבה. על כל פנים, התארגנות זו נראית סימפאטית יותר מזו של "העולם הזה כוח חדש".
ליבנה עצמו, ככה-ככה. ער למדי מבחינה רוחנית לגבי אדם בגילו ומִדורו, ויחד עם זאת, משהו מתנהל אצלו בכבדות בשעת הדיבור, בייחוד על נושאים ספרותיים ואינטלקטואליים. אולי, מרוב שכבר חזר על דעותיו עשרות ומאות פעמים, וקשה לו להסבירן כל פעם מחדש. ביתו נאה מאוד. וילה סגורה ומבוצרת. סמל הפרטיות האנגלית.
ביקש שאשלח לו רשימת ספרים לקריאה. שוחחנו גם על הנושא של האנאלוגיה [ההקבלה] הצלבנית. הוא עצמו כתב על כך וחקר, וביקש שאשלח לו את הביטויים הספרותיים של אברהם ב. יהושע ["מול היערות"] וד. רביקוביץ [השיר על הצלבנים].

[הווילה של ליבנה בירושלים, בדרך להר הרצל, היא זו שבעטייה זרקו אותו ממפא"י לאחר שלא מצאו דרך אחרת להיפטר מדעותיו המציקות ומן הביקורת שלו. אביו של ליבנה, שם משפחתם היה לבנשטיין, היה יהודי אמיד מלודז', שכמו סבי מצד אימי, חנוך יששכר ליפסקי, קנה לפני מלחמת העולם הראשונה חלקת אדמה לשם נטיעת פרדס בפתח-תקווה. האיכר שהביא את הבטון לבריכות שבפרדסי הארץ, דניאל ליכטנשטיין, היה אח של סבתי, שרה גאולה ליפסקי. כולם מלודז'. בפרדסים של לבנשטיין וליפסקי טיפל האיכר ברוך גולומב מפתח-תקווה, אשר אחרי מלחמת העולם הראשונה התאבד, לאחר שלא עמד בלחץ, כנראה של סבי חנוך שהגיע עם משפחתו ארצה בשנת 1921 – על כך שהפרדס לא היה פרדס. בפגישה אז עם ליבנה לא דובר על כך כי דומני שהוא לא ידע על הקשר שלי למשפחת ליפסקי ואני לא ידעתי על הקשר של אביו לפרדס בפתח-תקווה.
בשנים שלפני הקמת המדינה, ובשנותיה הראשונות, ערך אליעזר לבנשטיין את הירחון המעולה "בטרם", שהוקדש לבעיות חברה ומדינה. הירחון היה מתקבל בביתנו, ובשנת 1949 לערך קראתי בו מאמר של אברהם שרון (שבדרון), שהיה מראשי הספרייה הלאומית בירושלים, על המיעוט הערבי בישראל. הוא היה נחרץ בדעתו שיש להיפטר גם מהם בעוד מועד על ידי הגלייתם. כתבתי לו מכתב הסכמה עם דעתו, וקיבלתי ממנו מכתב תשובה בכתב-יד מעוגל וברור, ובו שאל גם מה הקשר שלי למשפחת ראב, ואם אינני טועה, הזכיר גם את דודי ברוך, שגם הוא כתב אליו וקיבל ממנו (משרון) תשובה. דעותיי בנושא בשנים הבאות השתנו לגמרי.
עם מאיה ליבנה, בתו של אליעזר ליבנה, למדתי שנתיים בתיכון חדש, וכל שנת השמינית ישבנו יחד לשולחן הראשון באמצע הכיתה. יש צילום על שני עמודים של הכיתה שלנו, שמינית ספרותית, 1954, ב"במחנה נח"ל" בראיון שערך עימנו יצחק ליבני, ורואים בשולחן הראשון באמצע מצד ימין את מאיה ואותי. בפינה הימנית ביותר, ספסל שני ליד הקיר, רואים את פיצי. זוהי התמונה היחידה שהיתה לי ממנה, כי מעולם לא נתנה לי תמונה שלה, וגם לא הצטלמנו יחד. אני שלחתי לה תמונות אחדות, שצילם אותי בירושלים אלפרד ברנהיים, לקראת צאת "המחצבה" לאור.
פגישה דומה עם פוליטיקאי היתה לי שנה או שנתיים קודם לכן, כאשר יוסף ספיר, שהיה ידיד של אבי בנימין, ואשר כיהן שנים רבות כראש העיר פתח-תקווה, כאחד ממנהיגי הציונים הכלליים, ולימים כשר בממשלה – הזמין אותי אליו לשיחה בווילה הדו-קומתית ברחוב פיק"א בפתח-תקווה, רחוב שאנחנו גרנו במעלה שלו, לא רחוק מבית-הספר פיק"א. ספיר ביקש אז ממני אם אוכל לארגן לו פגישה עם קבוצה של צעירים מחוג החברים והידידים שלי, כדי שיוכל להופיע בפניהם. לצערי לא היתה לי "קבוצה" כזו ולא יכולתי למלא את משאלתו, אבל נהניתי מהשיחה איתו, מהישיבה בסלון הגדול, המרוהט בסגנון אנגלי אריסטוקראטי, כאשר הקיר הפונה לרחוב בנוי מעוגל כחצי קשת מלאה חלונות. ומעליו, בקומה השנייה, מרפסת באותה קשת. דומני שזה היה בסגנון ה"באוהאוס" של שנות השלושים. התרשמתי מאוד גם מהספרייה, ומעומק השכלתו של יוסף ספיר. הוא נראה והתנהג כלורד אנגלי, מורם מעם. אבי בנימין סיפר לי שיוסף ספיר היה אחד האנשים האמיצים ביותר שפגש בחייו.

מפליאות אותי הרצינות והנחרצות שבהן אני מתייחס אל עצמי, ואחרים מתייחסים אליי באותה תקופה בתור סופר ואפילו בתור אדם ציבורי במקצת, כאשר כל מה שעומד לזכותי הוא רומאן ומחזה אחד, "המחצבה", שאמנם זכו לכיסוי נרחב בתקשורת, ורשימות ביקורת ספרותיות רבות בעיתונים – וכן חדר שכור, אהבה נכזבת וחיי סטודנט נצחי. זאת בתקופה שכל מאורות הספרות העברית עדיין חיים – עגנון, הזז, אלתרמן, לאה גולדברג, דודתי אסתר ראב, יוכבד בת-מרים, שלונסקי, רטוש, אצ"ג, עמיחי, אבידן, מוסינזון, קורצווייל ורבים אחרים, שלא לדבר על החיים איתנו כיום – שמיר, יזהר, ברטוב, נתן שחם, זך, רביקוביץ, שקד, מירון ואחרים, שכבר אז היה מעמדם מבוסס. נדמה לי שכיום, בשנת 2003, קשה הרבה יותר לסופר צעיר לבסס את מעמדו בזמן קצר יחסית, וזאת דווקא משום שהתקשורת התעצמה עשרות מונים ואילו המוספים הספרותיים הצטמצמו מאוד].
אהוד בן עזר