נפתלי בנט חוזר לפוליטיקה. הוא רשם מפלגה והוא המוביל ביציבות בסקרים. פחד בנט נפל על נתניהו, ותעשיית השקרים וההסתה הולכת ומתמקדת בבנט. הרשתות מלאות במיחזור המיתוס על "בנט הנוכל שגנב את קולות הימין כדי להקים ממשלת שמאל קיצוני עם האחים המוסלמים והיה ראש ממשלה לא לגיטימי כי עמד בראש סיעה עם 6 מנדטים."

ממשלת "השמאל הקיצוני" של בנט הייתה ציונית יותר, לאומית יותר, ניצית יותר וביטחוניסטית יותר לאין ערוך מממשלות נתניהו. נתניהו החל במסע דה-לגיטימציה לממשלה עם רע"ם שנייה אחר שכשל בניסיונות נואשים להקים ממשלה עם רע"ם.

מאמר זה נועד לנתח את המיתוס השקרי ולעמת אותו עם העובדות.

לאורך כל מערכת הבחירות לכנסת ה-24, התרוצץ נפתלי בנט, מנהיג ימינה, בכל רחבי הארץ, התראיין אינספור פעמים בכל כלי התקשורת, ובכל הזדמנות חזר על הבטחת הבחירות מס' 1 שלו ושל מפלגתו, ליבת המסר שלהם – אנחנו נמנע סיבוב בחירות חמישי.

הוא הציג את סכנת סיבוב הבחירות החמישי כלא פחות מאסון לאומי, אסון כלכלי, אסון משילותי, סכנה של הידרדרות לאנרכיה, עוד שנה ללא תקציב מדינה. הוא הישיר מבט לאזרחי ישראל והתחייב לעשות הכול כדי שלא יהיה סיבוב בחירות חמישי. הוא התחייב שלא יהיה סיבוב חמישי, כי ימינה תמנע זאת.

המסר מס' 2 של בנט בבחירות היה: "אנחנו לא מחרימים אף אחד." גם על כך הוא חזר יום אחרי יום, פעמים רבות ביום, במפגשים עם בוחרים, בחוגי בית ובראיונות לתקשורת. הוא הציג את המסר הזה כייחוד של ימינה. כולם מחרימים אלה את אלה – אנחנו היחידים שלא מחרימים אף אחד.

למה הוא היה צריך לומר זאת? כי המסר השלישי שלו היה, שאנחנו באים להחליף את נתניהו, שעליו ועל שלטונו הוא מתח ביקורת חריפה. המסקנה המתבקשת מן הביקורת הייתה הודעה שהוא לא יישב עם נתניהו, כפי שהתחייבו תקווה חדשה וישראל ביתנו. המסר שלו היה הפוך: אלה מחרימים את נתניהו, אלה מחרימים את לפיד, זה מחרים את ההוא וההוא מחרים את זה. אנחנו אחרים. אנחנו לא מחרימים אף אחד.

מניעה בכל מחיר של סיבוב חמישי, אי החרמה של אף אחד וחתירה לסיום שלטונו של נתניהו – אלה היו המסרים של בנט, עמם הוא פנה אל הבוחר, להגשמתם הוא ביקש ממנו מנדט.

ימים ספורים לפני הבחירות בנט מעד. על אף הערכתי הרבה לבנט, אני חייב להודות שהמעידה הזו היתה מפגן של חוסר מנהיגות. הוא הלך לקנוסה – לערוץ התעמולה של נתניהו, ערוץ 20, והתחייב לא להקים ממשלה בראשות לפיד ולא ברוטציה עימו. הוא נראה מפוחד ומבוהל, וכמי שכפאו שד סתר לחלוטין את אחד המסרים המרכזיים שלו – לא להחרים אף אחד. כשראיתי אותו חותם על המסמך הזה, דימיתי לנגד עיניי את התמונות של חטופי דעא"ש מצהירים הצהרה שהוכתבה להם, כשהם יושבים על ברכיהם, ובריון מזוקן מניף מאכלת מעל ראשם.

ונשאלת השאלה – כאשר יש סתירה בין הצהרה חד פעמית לבין המסר שעליו חזר מנהיג אלפי פעמים, איזו התחייבות חזקה יותר? החד-פעמית, או ליבת המסר?

דומני שהתשובה ברורה. ברור שהמסר לא להחרים, שהיה מסר מרכזי כל כך, תקף יותר מהצהרה חד פעמית הסותרת אותו. ובמיוחד, כאשר המשמעות של כיבוד ההצהרה החד-פעמית היתה סותרת את המסר המרכזי, כלומר מביאה בוודאות לסיבוב בחירות חמישי.

אך האם באמת אותה הופעה מבישה בערוץ 20 היתה התחייבות?

בנט לא קרא התחייבות בלתי מותנית. הוא הציג הסכם דו צדדי עם נתניהו. על פי ההסכם, הוא מתחייב לא להקים ממשלה עם לפיד בתנאי שנתניהו מתחייב לא להקים ממשלה עם רע"ם. נתניהו לא חתם על כך, כמובן, ולכן ההסכם כולו אינו תקף.

הטענה נגד בנט שהפר את התחייבותו לבוחר היא שקר אחד גדול. הוא היה נאמן להתחייבותו לבוחרים הרבה יותר מרוב הפוליטיקאים.

כאשר בנט הציג את ההסכם המותנה – התחייבות הדדית שלו ושל נתניהו, הוא ידע היטב מה הוא עושה. הוא ידע שנתניהו לא יתחייב לכך. כי ליבת האסטרטגיה של נתניהו היתה הקמת ממשלה עם רע"ם.

רע"ם היתה הבייבי של נתניהו. רע"ם היתה הסטארט-אפ הפוליטי של נתניהו. רע"ם היתה בת טיפוחיו של נתניהו. הוא טיפח וליטף אותה במשך שנתיים, הבטיח לה הבטחות מרקיעות שחקים והביא אותה לפילוג הרשימה המשותפת, והליכה לבחירות בנפרד, כדי להצטרף לממשלתו של נתניהו.

נתניהו הבין שהוא איבד את הרוב היהודי בכנסת. אחרי שלושה סבבים הוא הבין שאין לו שמץ של סיכוי להקים קואליציה על טהרת מפלגות ציוניות. ואחרי שהכיש את כחול לבן, לאחר שקפצה להציל אותו אחרי כשלונו בסיבוב השלישי, הוא ידע שאף אחד לא מאמין לו ולחתימת ידו ואף מפלגה לא תחזור על הצעד של כחול לבן. והוא הכין את נשק יום הדין – רע"ם. אמנם אין לו רוב בכנסת, אבל מפלגות הימין תלכנה איתו, ואליהן תצטרף רע"ם והרוב שלו מובטח. ואכן, על פי תוצאות הבחירות, היה לימין + רע"ם רוב. נתניהו היה משוכנע שיש לו ממשלה.

הרי בפגישה לפני הבחירות עם מנהיגי מחאת העצמאים, שהוקלטה בסתר, אמר להם נתניהו שהחרדים וסמוטריץ' מצביעים לפי מה שהוא רוצה. היה לו ברור שהם ילכו אתו לממשלה עם רע"ם, במיוחד אחרי שהוא פעל במרץ בלתי נדלה לכניסת מפלגת הציונות הדתית לכנסת. רע"ם היתה תעודת הביטוח של שלטונו.

ואכן, מיד לאחר הבחירות רע"ם התייצבה, ועמדה להצטרף לממשלת נתניהו-ימין-חרדים.

הסיבוב הרביעי, כמו שלושת קודמיו, הסתיים ללא הכרעה. בפני נפתלי בנט עמדו שתי אפשרויות – ממשלה עם נתניהו והימין וממשלה עם גוש השינוי. בנט בחר בגוש נתניהו. הוא התחייב לנתניהו שהוא הולך איתו, ושבע האצבעות של ימינה מובטחות לו. משמעות נכונותו ללכת לממשלת נתניהו, היתה שהוא מוכן לממשלה עם רע"ם. כיוון שהוא התחייב למנוע בכל דרך סיבוב חמישי, הוא היה מוכן להכשיר ממשלה עם רע"ם. אגב, כאשר בנט התחייב להביא לנתניהו 7 אצבעות, הוא ספר גם את עמיחי שיקלי, שתמך בממשלת נתניהו עם רע"ם.

בניסיונו להקמת הממשלה היו לנתניהו סיעות הליכוד, רע"ם, ימינה, ש"ס ויהדות התורה. יחד – 58 ח"כים. מי שחסרו לנתניהו היו חברי סיעת הציונות הדתית (הרי אף ישראלי נורמלי לא ספר את כנופיית בן גביר כשותפה לממשלה, ונתניהו התחייב בראיונות לכל כלי התקשורת ערב הבחירות שלא יישב עם בן גביר). לפתע הסתבר לנתניהו, שסמוטריץ' לא תמיד מצביע איך שהוא, נתניהו, רוצה.

נתניהו עשה מאמץ אדיר להשפיע על הציונות הדתית. הוא הפעיל מכבש לחצים על רבני הציונות הדתית לשכנע את סמוטריץ' ללכת איתו. הוא יזם פגישה בין מנסור עבאס לרב דרוקמן. הוא שיכנע את הרב טאו והרב שמואל אליהו לתמוך בממשלה עם רע"ם. הרב טאו פסק שאבי מעוז, נציג נועם בציונות הדתית, יתמוך בממשלה. לנתניהו היו כבר 59 ח"כים. גם זה לא מספיק. הלחץ על סמוטריץ' התגבר. עבאס נשא נאום חצי ציוני בשידור חי שבו קרא נוסח מוסכם מראש עם נתניהו. לפני השידור נתניהו שלח את הנוסח לסמוטריץ', להערות. אך כלום לא עזר. סמוטריץ' עמד במריו וסיכל את הקמת ממשלת נתניהו.

במצב הזה, כל מנהיג אחר זולת נתניהו היה מפנה את מקומו לטובת מנהיג אחר מן הליכוד. מנהיג כזה, כל אחד ממנהיגי הליכוד, היה מקים בתוך 24 שעות ממשלת ימין-מרכז רחבה, יציבה, ללא רוטציה, לארבע שנים. אבל כאשר על נתניהו לבחור בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס המפלגתי, הגושי והלאומי, הוא לעולם יעדיף את האינטרס האישי.

ברגע שנגוז הסיכוי להקמת ממשלת ימין-רע"ם, מפלגות לשון המאזניים, רע"ם וימינה, נדרשו לחשב מסלול מחדש.

רע"ם לא פירקה את הרשימה המשותפת ורצה לבחירות במצע אזרחי, כדי להיות באופוזיציה. המסר שלה לבוחריה היה שהיא תצטרף לממשלה כדי לקדם את הצרכים האזרחיים והכלכליים של אזרחי ישראל הערבים. ברגע שהסיכוי של נתניהו להקים ממשלה נגוז, הם הרגישו משוחררים להצטרף לממשלת השינוי.

מה האפשרויות שעמדו בפני נפתלי בנט במצב הזה? על כף אחת של המאזניים עמדה התחייבותו למנוע סיבוב חמישי, התחייבותו לא להחרים אף אחד ולהחליף את נתניהו. על הכף השנייה עמדה הצהרה חד פעמית בערוץ טלוויזיה זוטר, שהיתה צד בהסכם עם נתניהו, שנתניהו לא חתם עליו ולכן לא היה לו תוקף. איזו כף כבדה יותר?

על כף אחת של המאזניים עמד האינטרס הלאומי למנוע אנרכיה ואסון כלכלי ופוליטי. על הכף השנייה עמד האינטרס האישי של נתניהו, המנהיג שרודף אותו, שפוגע בו, שמסית נגדו במשך שנים. איזו כף כבדה יותר?

בנט בחר במובן מאליו – ממשלת השינוי. המפלגה הגדולה במחנה השינוי היתה יש עתיד. ניתן היה לצפות שתקום ממשלה בראשות לפיד. אך בנט בא בגישה אחרת. הוא הסביר שבבחירות לכנסת היה רוב גדול לימין. זו עמדת רוב העם. הוא מוכן לממשלת אחדות עם השמאל והמרכז, אך כזו שתבטא את עמדת הרוב הימני. וכך נקבעה ממשלה פריטטית, בין ימינה ותקווה חדשה לבין מפלגות המרכז, השמאל וישראל ביתנו הימנית. וכך נקבעה הרוטציה בין בנט ללפיד.

האם זה דמוקרטי שראש מפלגה בת 7 מנדטים, שהצטמצמה ל-6 מנדטים בפועל, יהיה ראש הממשלה ולא מי שעומד בראש מפלגה בת שלושים מנדטים?

השאלה הזאת היא היתממות, של מי שכביכול אינם מכירים את המשטר הפרלמנטרי. אם מפלגה תקבל 59 מנדטים אבל אף מפלגה לא תהיה מוכנה להצטרף אליה לקואליציה, היא לא תהיה מפלגת השלטון. ראש הממשלה הוא מי שקיבל את תמיכת רוב סיעות הכנסת. האיש הזה היה בנט. הוא היה ראש הממשלה החוקי של ישראל ובחירתו לראשות הממשלה היתה דמוקרטית לעילא ולעילא.

נתניהו הוביל מסע דה-לגיטימציה ארסי נגד ממשלת בנט. לא היו לו גבולות. כל אמצעי היה כשר בעיניו להפיל את הממשלה. הוא נהג בחוסר אחריות משווע, כראש אופוזיציה למדינה. כאשר הצליח לשחד את עידית סילמן הנמושה, הוא השיג את מטרתו.

הוא חזר לראשות הממשלה והמיט על מדינת ישראל ועל העם היהודי את אסון 7 באוקטובר. מאז, כל מעייניו לברחנות מוגת לב מאחריותו, הפלתה על שעירים לעזאזל, סיכול חקירת המחדל, הפצת תאוריות קונספירציות מטורללות על איזה "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, בדיית על

ילות דם נוראיות על צה"ל והשב"כ, והכל בשל אובססיה להישרדות בשלטון בכל מחיר.

14 ראשי ממשלה היו לישראל. נתניהו אינו נמנה עם 13 הטובים שבהם. על ראש הממשלה הכושל לרדת מהבמה הציבורית. הראוי ביותר להחליפו הוא נפתלי בנט. יהיה בכך צדק היסטורי. והפעם הוא יעמוד בראש הממשלה, כמנהיג המפלגה הגדולה. נקווה שהוא גם למד מטעויותיו, ולא יבחר עוד לתפקיד טיפוסים כמו סילמן, שיעמידו את נשמתם למכרז, לכל המרבה במחיר.

[אהוד: אכן, מי יתננו חמישה מנדטים בנט ראש ממשלה במקום שלושים וארבעה מנדטים (סקר שלמה פילבר) ל"סמרטוט"-בלשונך נתניהו! תגיד, מה כל כך בוער לך לערער את ישראל?]

2. צרור הערות 21.5.25

* סיכול ממוקד שיטתי – איני יודע מי הם המועמדים לרשת את מוחמד סינוואר. אני יודע שאת כולם עלינו לחסל.

* בין סיוע הומניטרי לתחזוקת האוייב – סיוע הומניטרי הוא סיוע שמגיע ישירות לאוכלוסייה האזרחית, למשפחות, לאנשים. זה לא מה שנעשה עם האספקה, שהכנסנו לעזה לאורך חודשי המלחמה. זה לא היה סיוע הומניטרי אלא אספקה לאוייב. הכול הגיע לידי חמאס. חמאס הידק את שליטתו ברצועה, באמצעות השליטה על אספקת המזון. הוא גם הפקיע מחירים וכך מילא את קופתו, שילם משכורות, גייס מחבלים חדשים ונהנה מאורך נשימה. ושעה שהרעפנו עליו משאיות מלאות כל טוב, הוא הרעיב את בני הערובה במנהרותיו.

ידענו זאת, ואף על פי כן המשכנו להזרים לאוייב את חמצן קיומו, בלחצו של הנשיא ביידן. היתה זו איוולת בלתי רגילה, ואף על פי כן דבקנו בה לאורך למעלה משנה.

זאת, אף על פי שהיתה אלטרנטיבה. גיורא איילנד הציע אותה כבר בתחילת המלחמה. האלטרנטיבה היתה הקמת שלושה מתחמי ענק – מובלעות הומניטריות לאוכלוסייה האזרחית בצפון הרצועה, במרכזה ובדרומה, בשליטת ישראל, שנהנות מאספקה הומניטרית מלאה ומטיפול רפואי נאות. הכניסה למתחם – בשליטתנו, כדי להבטיח שלא יכנסו מחבלים. להודיע שמי שלא עובר למתחם עד מועד שנקבע – לוקח זאת על אחריותו, כי שאר השטח יוגדר כשטח מלחמה ויוטל עליו מצור מוחלט.

הפסקת הסיוע לפני כחודשיים היתה צעד נכון. אבל מדוע לא ניצלנו את החודשיים האלה להקמת המתחמים? למה, כדרכה של הממשלה הזאת, אנו גוררים רגליים ודוחים כל דבר עד אחרי הרגע האחרון. וכך, הגענו לסף משבר רעב בעזה, ותחת הלחץ הכבד של ידידינו בעולם, נגררנו לפתוח מחדש את השערים לסיוע, שבהכרח יגיע שוב לחמאס. ממשלת חלם.

* איוולת מדינית – הסכמת ישראל לקטאר כ"מתווכת" הייתה איוולת מדינית ממדרגה ראשונה.

קטאר היא חמאס. חמאס הוא קטאר.

שמא נתניהו השתכנע מהקמפיין הממומן שיצא מלשכתו?

* בדרך לאלי כהן – בשבוע שעבר, עם החזרת גופתו של צביקה פלדמן, כתבתי שבזכות שהייתנו בסוריה, יש סיכוי שנביא גם את גופתו של אלי כהן.

זה עוד לא קרה, אבל המוסד כבר הצליח לתפוס אלפי מסמכים הקשורים אליו, תמונות ופריטים אישיים שלו.

* במי הם פוגעים – הוצאת עוד צווי 8 בידי ממשלה, שמקדמת חוקי השתמטות ונשענת על משתמטים ומפלגות השתמטות, מקוממת. למרות זאת, הצבעת מפלגות האופוזיציה נגד הוצאת צווי 8 אינה אחראית. אנו במלחמה – מי יעשה את המלאכה אם לא יאושרו הצווים? העומס על היחידות הסדירות עצום ואין הן יכולות לשאת לבדן את המשא הכבד.

מה נותנת ההתנגדות לצו? במי היא פוגעת? במשתמטים? זה לא אכפת להם. לכאורה, בממשלה. אבל מדובר בביטחון המדינה. ביטחון המדינה אינו מגרש למשחקי ברוגז.

צריך להילחם בחרפת ההשתמטות הממארת ובחתירה להחלפת ממשלת ההשתמטות, אך לא באמצעות תוספת פגיעה בביטחון, על הפגיעה שגורמים המשתמטים.

* גמילה חיונית – נתניהו: "ישראל צריכה להיגמל מהתמיכה הביטחונית." אני מסכים איתו. ברור שזה תהליך מדורג וארוך. וכנראה שאין המדובר בגמילה מוחלטת. אולם אחד מלקחי המלחמה, הוא חתירה לעצמאות חימושית מקסימלית. אנו זוכרים את האמברגו שהטיל ביידן על ישראל במהלך המלחמה. וכאשר טראמפ מאיים על נתניהו "נטוש אתכם,", הוא רומז כמובן לסיוע הביטחוני.

ספק אם נוכל אי פעם לספק בעצמנו את כל צרכי הביטחון שלנו, אך יש לשאוף למקסימום עצמאות. יש לחזק מאוד את התעשיות הביטחוניות. כמה רחוק ראה שר הביטחון משה ארנס, שנאבק על מטוס הלביא ובאופן כללי הציב כיעד מרכזי את התעשיות הביטחוניות. יש לחזור למדיניות הזו.

* מעליל עלילה זדונית – קטן על יאיר גולן להיות אופוזיציה לממשלה. אין לו בולטות בתור שכזה. אז הוא בוחר להיות אופוזיציה למדינה. כך הוא מגיע לכותרות. והוא מעליל עלילות דם זדוניות על מדינת ישראל, על צבא ההגנה לישראל, על בנינו הלוחמים.

שעה שישראל נמצאת תחת מתקפה בינלאומית קשה, בשל מימוש זכותה להגנה עצמית, הוא מוסיף עוד קיסם למדורה האנטי ישראלית בדברי הבלע שלו.

הוא רוצה להיות אלטרנטיבה לממשלה הרעה הזאת? הוא?! תמונת הראי של סמוטריץ', שותפו למחנה 6 באוקטובר?

אם ממשלת העל-מלא הזה תישאר, חלילה, בשלטון, זה יהיה באשמה ישירה של יאיר גולן ושל קנאים פנאטים מסוגו.

* פרסונה נון-גרטה – יש להקים הנהלת משותפת של הנהגת האופוזיציה לממשלה. צריכים לשבת בה בנט, ליברמן, יועז הנדל, בני גנץ ויאיר לפיד. יחד עליהם ליצור אלטרנטיבה ראויה לממשלה.

אין מקום בגוף הזה ליאיר גולן. שיקים עם איימן עודה את הנהלת האופוזיציה למדינה.

* יקיר ערוץ 14 – בימין הישראלי נהוג לתקוף את הסקרים, בטענה שהם מוטים. עובדה, הם אומרים, כמעט תמיד נתניהו מקבל בבחירות יותר מאשר בסקרים. העובדה נכונה, אך אינה מצדיקה את הטענה. הסקרים אינם אמורים לנבא את תוצאות הבחירות, אלא לשקף תמונת מצב של יום הסקר. הימים האחרונים לפני הבחירות, הם ימים, שבהם רבים מקבלים את ההחלטה, אך כבר אסור לפרסם סקרים. במפלגות השונות מסקרים הסקרים הפנימיים בימים האלה את התנודות של הימים האחרונים.

טענת ההטייה אינה הגיונית. איזה אינטרס יש לסוקרים להטות את הסקרים? האינטרס שלהם הוא להוכיח אמינות ודיוק, כדי למשוך לקוחות חדשים. זו פרנסתם. לא בכדי, הסוקרים שהיו הקרובים ביותר לתוצאות, מתהדרים בהצלחתם.

והנה, בערוץ 14 הסקרים מוטים. לא בכדי, כל הסקרים מראים תוצאות דומות, ואין שום קשר לסקר של ערוץ 14. האם ההיגיון שהצגתי קודם אינו תקף, כאשר מדובר במומו פילבר? מסתבר שלא. כנראה שהאינטרס שלו הוא להתקבל מחדש בבייס, השוטם אותו ורואה בו "שטינקר". לשם כך, הוא פוגע באמינות סקריו ומשרת את צרכי נתניהו. כאשר נתניהו צריך להוכיח שלמרות 7 באוקטובר הוא מוביל – הוא מוביל בסקרים של פילבר. כאשר בן גביר מתעמת עם נתניהו, הסוקר מיד מעניש אותו ומקרב אותו לאחוז החסימה. ובחודשים האחרונים בולטת תופעה מעניינת – יאיר גולן נוסק בסקרים הללו. הוא כוכב. הוא יקיר ערוץ 14. הוא מקבל 17 מנדטים. הוא המוביל בקרב מתנגדי נתניהו.

יאיר גולן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנתניהו ולבייס הימנני בשנים האחרונות. הוא תעודת הביטוח לשלטון ביבי-בן גביר. המטרה שלהם היא לבנות אותו כדי שיהיה המוביל מול נתניהו. הסקרים המחניפים נועדו לבנות אותו כמנהיג, כדי שימשוך קולות אנטי ביביסטיים.

לא תהיה לנתניהו מתנה טובה יותר מאשר בחירות בין נתניהו לגולן. זה ה"ביבי או טיבי" התורן.

* יאיר גולן מתחרה עם יאיר נתניהו.

* הצהרה דרמטית –אזרחי ישראל!

כשלתי.

בדברים שאמרתי היום, העללתי עלילת דם נוראית על מדינת ישראל ועל צה"ל.

הדברים שאמרתי נוגדים את כל סיפור חיי, את כל מה שעשיתי למען המדינה בעשרות שנות שירותי בצה"ל.

הדברים שאמרתי מכתימים את המדים שלבשתי ואת הדרגות שנשאתי.

אני בוש ונכלם על דבריי, ואיני רוצה להסתתר מאחורי תירוצים.

אני מאמין גדול בנטילת אחריות ובדוגמה אישית. אלה הערכים שעליהם גדלתי ועליהם חינכתי דורות של לוחמים ומפקדים.

לפיכך החלטתי לפרוש מן החיים הפוליטיים.

* מסיתים להפיכה צבאית – לצד קמפיין ההמרדה של השוקניה לעריקה מהמלחמה, מתנהל קמפיין המרדה ממוקד הקורא לרמטכ"ל לבצע הפיכה צבאית, ולסרב להורות לצה"ל להילחם. יגיל לוי, בטירופו, אפילו כתב את האבסורד שאין לרמטכ"ל סמכות להורות לצה"ל להילחם, כי המלחמה היא כזו וכזו.

האחרונים שיש להם זכות כלשהי לצייץ על המהפכה המשטרית, הם הממרידים האלה, שמסיתים להפיכה צבאית נגד הממשלה הנבחרת בזמן מלחמה. הם האחרונים שיש להם זכות דיבור על... "דמוקרטיה", כי הם הגרועים באויבי הדמוקרטיה.

* המסר של יובל רפאל – הפעם האחרונה שבה צפיתי באירוויזיון, היתה ב-1979, ואני נער בכיתה י'. ישראל אירחה באותה שנה את האירוויזיון בירושלים והשיר "הללויה" זיכה אותנו בניצחון שני ברציפות.

מדוע איני צופה מאז בתחרות? בשל הרמה האמנותית הנחותה שלה. למה לי לבזבז ערב שלם על השעמום הזה?

אולם בכל שנה אני מקפיד לצפות בשיר הישראלי ופעמים רבות צפיתי בספירת הקולות.

כמובן שאני מאחל תמיד הצלחה לנציג הישראלי ואני מאושר כשהוא מנצח.

עם זאת, מאז שנציגי ישראל החלו שרים באנגלית, ההזדהות שלי פחתה. זו נמיכות קומה והתבטלות תרבותית. הרי אם יש ערך למפגש אמנותי בינלאומי, הוא במפגש תרבויות ולא בהתבטלות תרבותית, היוצרת מגדל בבל של שפה אחת ודברים אחדים.

שורה בעברית, לא כל שכן ציטוט מהתנ"ך, עדיפה על לא-כלום, אך אינה תחליף לשיר בעברית.

האירוויזיון הוא אירוע פוליטי מאוד, במיוחד בנוגע לישראל. על אחת כמה וכמה בשנתיים האחרונות. טבח שבעה באוקטובר הסעיר את דמיונם של האנטישמים ושילהב את יצריהם. אנו עדים לגל אנטישמי שלא היה כדוגמתו מאז השואה. והוא בא לידי ביטוי ביחס לישראל באירוויזיון. זה בלט יותר בשבדיה אשתקד ובמידה פחותה בשווייץ השנה. ראינו את קריאות החרם. ראינו את ההתפרעויות של המפגינים האנטישמים מחוץ לאולם. וראינו את ההתפרצויות האנטישמיות לעבר הבמה במהלך הופעתה של יובל רפאל. ראיתי את האנטישמי בעל המראה הארי הבולט, כשהוא צווח "פרי פלסטיין." ברור שהוא רוצה שפלסטיין תהיה פרי פרום ד'ה ריבר טו ד'ה בי, במתכונת של פלסטיין פרי בהתנחלויות ניר עוז ובארי ב-7 באוקטובר.

יובל רפאל המקסימה, ניצולת הטבח, עוררה את גאוות כולנו. היא מגלמת את המסר, שהם לא ינצחו אותנו. אתמול היא שכבה תחת ערימת גופות והעמידה פני מתה, כדי שהפלשתינאים לא ירצחו אותה, והיום היא מייצגת בגאווה את מדינת ישראל מול מיליוני צופים. סיפורה מגלם את קריאתה בתום הביצוע שלה: עם ישראל חי!

נציגי המדינות הפנו אלינו כתף קרה, בשיפוטם העויין, המלווה בהערות ארסיות נגד ישראל בתחנות שידור אחדות. אך הציבור הרחב, מסתבר זו השנה השנייה, מאמין לנו ואוהב אותנו, חרף ההסתה האנטישמית, והעניק ליובל ולישראל ניצחון גדול.

יובל רפאל הביאה לישראל כבוד רב!

* כשאיחלתי לישראל תבוסה – פעם אחת ייחלתי לתבוסה של נציגת ישראל באירוויזיון. זה היה בשנת 2000, כאשר להקת "פינג פונג" הניפה בהופעה את דגל האוייב הסורי.

הלהקה זכתה במקום ה-22 מתוך 24 (עוד לא היו אז חצאי גמר), שני מקומות גבוה מדי.

* כפית שטוחה - פרופ' דן מירון מפרסם בימים אלה במוסף התרבות והספרות של "הארץ" ממואר בהמשכים, על אבותיו הרוחניים. הוא סיפר שם איך כנער החל ללמוד באופן קבוע גמרא עם סבו, לאחר שהלה הוכיח לו שאינו מסוגל להבין באמת את שירתו של יל"ג, המשורר הנערץ עליו באותה תקופה יהודה לייב גורדון, בלי להכיר את התלמוד לעמקו. וזה נכון.

זה נכון לא רק באשר ליל"ג. גם את ביאליק אי אפשר להבין ממש בלי הכרת התנ"ך, התלמוד וארון הספרים היהודי. שלא לדבר על עגנון וברנר. גם לא את שלונסקי, אלתרמן ויהודה עמיחי. גם לא את נעמי שמר ואת מאיר אריאל. עולמם התרבותי והרוחני הוא העושר של תרבות ישראל לדורותיה. אין תרבות ללא שורשים תרבותיים. אין תרבות לאומית שאינה יונקת ממורשת אבות. תרבות שנוצרת על מצע מנותק, עמוקה כמו מים בכפית שטוחה.

לאסוננו, מערכת החינוך בעשרות השנים האחרונות מדלדלת את לימוד התנ"ך ואת לימוד היהדות. לקול צווחות הגעוואלד: "הדתה שמדתה." הילדים היום לא לומדים קמצוץ ממה שלמדנו אנו, בוגרי מערכת החינוך בהובלת הקיבוצניקים יגאל אלון ואהרון ידלין.

גם שירתה של רחל שפירא רוויה תנ"ך וספוגה יהדות. המיזם החשוב 929, המנחיל את ידיעת התנ"ך ואהבת התנ"ך בחברה הישראלית, עומד להוציא לקראת הגעתה של שפירא לגבורות ספר, ובו חמישים מאמרים על חמישים משיריה, בפרשנות תנ"כית. גם אני נמנה עם משתתפי הספר. כתבתי מאמר על שירה הנפלא "עוד יום", והצגתי אותו כדיאלוג בין קוהלת לאברהם אבינו, הנמצאים בתוך כל אחד מאתנו.

* ביד הלשון: שער הגולן – נועם אמיר, הפרשן הביטחוני של ערוץ 14, פירסם ידיעה שנפתחה במשפט הבא: "אזרח ירדני הצליח לעקוף את כל מערכות ההתראה של צה״ל ולהגיע עד אחד הקיבוצים ברמת הגולן." האירוע החמור אכן קרה, אך המסתנן לא הגיע לקיבוץ בגולן, אלא לקיבוץ שער הגולן, הנמצא בעמק הירדן, מדרום לצמח, סמוך לנהרות הירדן והירמוך.

שער הגולן השתייך טרם איחוד התנועה הקיבוצית לתנועת הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר. שמו ניתן לו בשל מיקומו – בשער הכניסה לגולן.

קיבוץ שער הגולן עלה לקרקע ב-1937 במסגרת יישובי חומה ומגדל. החלוצים שהקימו אותו היו חברי תנועת השומר הצעיר בפולין וצ'כוסלובקיה, שישבו במשך 7 שנים בראשון לציון, ונקראו קבוצת עין הקורא. במלחמת השחרור נפלו הקיבוצים שער הגולן ומסדה בידי הסורים ושוחררו בהמשך המלחמה.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com