מתוך היומן 1966

23.5.66. ד' בסיוון תשכ"ו. ירושלים. ערכתי שני ראיונות נוספים לסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים" [לימים ספרי "אין שאננים בציון"]. עם בועז עברון, בתל-אביב בבוקר ה-20.5, ועם פרופ' קורצווייל אתמול אחר-הצהריים בביתו שבאוניברסיטת בר-אילן. הראיונות עצמם היו בחינת חווייה מעניינת, אם כי עדיין רבה מאוד העבודה עליהם, ועם פרופ' קורצווייל עליי להיפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון.
בועז עברון הוא בעל הופעה מקסימה. צעיר ברוחו ובגופו, בעל הופעה של בחור צעיר למרות שהוא עומד ודאי בסביבות [גיל] הארבעים. הוא מדבר מהר, בקושי עקבתי אחריו. השיחה היתה מעניינת. נפגשנו בקפה "ורד" [פינת דיזנגוף-שדרות קק"ל, לימים שדרות בן-גוריון, בקומה השנייה שהיתה בית-ועד לסופרים ומשקיפה על הרחוב והשדרה. רחל איתן כתבה שם בשעתה את "ברקיע החמישי"] ואחר-כך הוביל אותי לביתו [ברמת-גן, לא רחוק מבית החרושת לשוקולד "עלית"] ונתן לי כמה מאמרים שלו כדי להשלים את דבריו. ניסוחיו ועמדתו ה"כנענית" נראים כמשכנעים אך דומה כי כל הזמן הינו עוקף נקודה כלשהי. בכך אף הודה בעצמו. ועוד אמר, כששוחחנו על מוצאו ממשפחת המבורגר, מתלמידי החת"ם סופר מהונגריה [שמקביל במקצת למוצא משפחתי-שלי מהונגריה] – כי חלק מתרעומתו כלפי השמאל והציונות שלו, נובע מאותו רגש קיפוח של המשפחות הראשונות. יואל משה סלומון היה סבא של אימו.
[פרופ' ברוך] קורצווייל הוא אישיות אחרת. תקיף, נוירוטי, בעל כוח מוסרי רב. גלוי-לב עד כדי נימה של רחמנות-עצמית, ויחד עם זאת בעל כבוד רב לזולת. מיוזמתו הציע שניפגש פעם נוספת כדי לסיים את הריאיון (שארך למעלה משלוש שעות, שרובן שיחה מחוץ לראיון) ועשה הכול כדי שארגיש בנוח. הוא מכריז על כך שהוא צנוע – בצורה מעוררת חשד. ויחד עם זאת ניכר שהוא אדם לוחם בעל עקרונות אשר סבל הרבה למענם עד כי נתערבבו אצלו הגורם האישי והאידיאולוגי, הגם שהוא מכחיש זאת בכל תוקף.
שוחחנו על פרופ' שלום, בהיוודע לו [מפי] שאני תלמידו, והוא ניסה לשכנעני כי הוא מעריך את שלום כאישיות אך מתנגד חריף לדעותיו. בין היתר אמר שהללו, הפרופסורים בירושלים, הרסו את חייו משום שלא הסכים לדעותיהם. ומצד שני התפאר שכיום יש לו חמש מאות תלמידים בבר-אילן, ושוב אין עומדת אצלו על הפרק שאלת ירושלים, וכל מאבקו הוא רעיוני טהור, ולא "אן-בלוק" נגדם. הוא מתנודד בין קיצוניות של קטנוניות וצעקות "אני צודק!" ורימום עצמו, לבין גישה מוסרית חזקה ועקיבה. הוא ראה בי כנראה מעין "זירה" למלחמת הדעות בינו ובין שלום: אני חששתי כי היותי תלמיד של שלום, יהפכני בעיניו לאחד ממחנה רודפיו, אך לא כך קרה, בינתיים.
בערב פגשתי את עגנון וליוויתי אותו מבנייני המוסדות [הלאומיים] ועד תחנת הרכבת. דיברנו על קורצווייל, על הראיונות [שלי] בהם הוא, עגנון, גילה עניין רב ואף ניסה "להתערב" ולומר לי את מי לראיין ומי אינו כדאי. כששאלתיו על הקירבה בינו לבין בשביס-זינגר, נרתע, והכחיש, באותה תקיפות והרמת-קול שבה צעק קורצווייל "אני צודק!" לגבי ויכוחו עם [גרשם] שלום על [ספרו של שלום] "שבתי צבי" – את הקשר ביניהם [בין בשביס-זינגר לעגנון]. הצטערתי שבמקום לשמוע קודם עד סופה את דעתו של עגנון על בשביס-זינגר, נפתיתי להעיר מיד בראשונה על הקִרבה שביניהם. אמנם מאז אותה שיחה ראשונה, בהיותי כבן עשרים, עם עגנון בביתו [בתלפיות] – לא הייתי אצלו, אך במשך השנים, בירושלים, פגשתיו פעמים רבות ברחוב ותמיד ביקש ממני ללוותו, וכך היה סיפק בידינו לשוחח הרבה ויכולתי לשמוע לא מעט מדעותיו ולעמוד על טיבו.
[ברומאן "המושבה שלי" (2000) צירפתי יחד שתי פגישות עם עגנון בירושלים, כאשר סופו של הקטע מתייחס למסופר בקצרה ביומן. סיום השיחה עם עגנון היה כה חי, שכתבתי אותו ברומאן כמעט במדוייק, על פי הזיכרון, אך נדמה לי שהעליתי אותו על הכתב או סיפרתי אותו גם במקומות אחרים. חלק ניכר מהפרטים, כמו ה"רומאן" שלו עם דודתי אסתר, בדויים לחלוטין:
חזרתי בערב באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה ברחוב יפו, ליד כיכר-ציון. פגשתי מולי במדרכה את ש"י עגנון. פניו הצרים של הסופר היו משוכים כבר ברזון-זיקנה, כקלף חום-ורדרד עטור כתמים, הזכיר לי את עטיני העז שהיתה לי במושבה. עיניו הפיקחיות, הכחולות – בחנו אותי, כמבקש לשאוב בסתר את מהותי אל קירבו, והכול מתוך סקרנות עזה.
חרף מיבנה גוו הרופף, הצנום, והליכתו המרקדת-משהו, כדרך אנשים נמוכים השואפים לגבוה – היתה בו זריזות שובבה שלא תאמה את גילו. כאשר דיבר בהברה האשכנזית המתנגנת, המלעילית, נשמע כמתלוצץ על סגנון השיחה שלו-עצמו, כאילו באפשרותו לדבר גם אחרת, אך אינו רוצה בכך.
הוא שמח לפגוש פרח-ספרות כמוני, שמבלי לפרסם מילה כבר בער כולו ברצון ההתבלטות וההתייחדות של אבירי הספרות הצעירה. בשעתו קיבל אותי לביקור בביתו שבתלפיות, לאחר שכתבתי לו שסיימתי לקרוא את כל כתביו, וברצוני לפוגשו. אולי נעתר לי גם בזכות הידידות שלו עם דודתי יעל [בת-דמות של דודתי אסתר ב"המושבה שלי" + בידיון], על חוף הים בתל-אביב, בנעוריה. היא סיפרה לי שיום אחד שכבו יחד אלא שברגע האחרון נמלט מחדרה והיה עליה לגמור ביד.
[כאמור – בדייה גמורה שהכנסתי לרומאן].
עתה תפס בחביבות בזרועי, ונשען עליי קמעה בהליכתו. לאחר שיחה קצרה, שבמהלכה חשתי כי דבר-מה מציק לגדול סופרינו (שאמנם באותה עת טרם זכה בפרס נובל), פנה הוא אליי בשאלה מתנגנת:
"אֶפשֶׁר גם אתה צריך להשתין?"
אפשר – הוא אמר – בשי"ן סגולה.
נבהלתי. אני ועגנון – יחד? ואף שהייתי זקוק מאוד להתרוקן לאחר הנסיעה העגומה באוטובוס הקר, הפטרתי במהירות: "לא, אבל בבקשה, אלווה אותך – "
הוא ניראה כמי שאבן נגולה מעל ליבו.
פסענו יחד במעלה רחוב הרב קוק אל בית-השימוש הציבורי, המואר והנטוש. עגנון נבלע בפנים, אני שומר בחוץ, מתפוצץ להשתין ומתאפק בקור, מפסיד רגע שאינו חוזר לעמוד לצד הסופר הנערץ עליי, שווה בין שווים ליד קיר המשתנה, ולספר על כך לבניי ולנכדיי עד לדור אחרון.
לאחר זמן, שניראה לי ממושך למדי, ואילו כיום, בגילי – סביר, הופיע עגנון בפתח המואר, וארשת פניו רצינית. דומה שחשש ללכת לבדו להיפנות לצרכיו בסביבה זו.
המשכנו במעלה רחוב בן-יהודה, שטרם הפך למדרחוב, ולאורך רחוב קינג ג'ורג', כאשר אני מלווה אותו מתחנה לתחנה על קו האוטובוס המוליך לתלפיות, שכונת מגוריו.
נמשכתי אחר תשוקתו למשוך את השיחה ואת הטיול, מקווה בסתר-ליבי שאולי רותי [בת-דמותה של פ. בירושלים בחלק זה של הרומאן] תחלוף במִקרה על פנינו ותראה אותי בחברת הסופר המפורסם, שאז בוודאי לא תוכל עוד לסרב להפצרותיי ותניח לי לשכב עימה בחדרה הקטן והחמים, אף כי אני מעדיף עתה, יותר מכל דבר אחר בעולם, יותר מהתמסרותה לי – להשתין, פן יקרה לי מה שקרה לגיבורו של קנוט האמסון ברומאן "רעב", שלא היה נעים לו לעזוב ל"צרכיו הקטנים" את הבחורה שבחברתה בילה, ולבסוף הרטיב במכנסיו.
ועוד אמרתי לעצמי, בכעס גובר והולך – הנה אני הולך עם סופר ששני דורות של ספרות עברית חוסים בצל אדרתו הגדולה, סופר אשר כדי להיטיב להבין את כתביו הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטה, ועל מה אני מהרהר?
על השתנה!
ואז, אולי כדי לצאת מן המבוכה, נואלתי להציע בפניו מחשבה, או שאלה, שהרהרתי בה רבות.
האם אינו חושב שכמו שיצירתו-שלו מהווה חולייה ברצף היהודי בין דור הסופרים הצעירים הגדל בארץ – לבין החיים היהודיים שהיו במזרח-אירופה, כך משמש בשביס-זינגר חולייה מקשרת בין הסופרים היהודים באמריקה לבין אבות-אבותיהם שבאו מהעיירה?
כל זה התרחש, כאמור, בטרם זכו עגנון, ואחריו בשביס-זינגר, בפרס נובל לספרות.
"לא!" יקדו עיני עגנון בחמת-פתאום, "הוא – עוכר ישראל!" – הוסיף משפט אחד או שניים בגנות תיאוריו הפורנוגראפיים של בשביס-זינגר – קפץ על האוטובוס שהגיע באותו רגע ממש, ונעלם מעיניי ללא אמירת שלום – ]

אהוד: יומניי, שהיו בכתב-יד, נמצאים כיום בארכיוני שחלקו נמצא כבר בספרייה הלאומית בירושלים. ואילו כל יומניי, כולל הקלדות קובצי היומנים שהיו בכתב-יד, וכל אלה שכבר נכתבו ישירות למחשב בקובצי וורד עברי – מצויים ב"גנזים" וייפתחו לציבור בשנת 2036 במלאת לי 100 שנים.