זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 34
חלפו כחודשיים ימים. הסתיו הגיע. הים הנשקף מחלון דירתה של מירה היה שקט וחסר-תנועה כדבש סמיך. סירות-מפרש זעירות היו נטועות על פניו כאילו נדבקו. רק המטוסים-הקלים והמסוקים המשיכו לנחות ולהמריא, לנחות ולהמריא, חותכים בקו-אלכסוני מעל האופק את ארובת-רידינג הגבוהה כאילו הם עוברים בעדה.
מירה מיעטה לשהות עם חיימסון. כשהיה חוזר מהמשרד לא מצא אותה בבית. מדי ערב היתה נמצאת ברמת-אביב, מתמסרת לטיפול באורית'לה וביובלי הקטן. חיימסון שמח על כך משום שהיה חופשי לנפשו לשוטט ברחובות ללא-מטרה, לטרוף מנות פלאפל והמבורגר ומיני-מתיקה (שהגבירו את צריכת הסוכריות נגד צרבת שלו), כשהוא מושך עימו תחת בית-שחיו עיתון-צהריים מסמורטט, כמתכוון לשבת במקום כלשהו ולסיים קריאתו בו. בדרך-כלל היה חוזר לדירתה של מירה עד לשעה תשע כדי שלא להפסיד את החדשות בטלוויזיה. אז, ולעיתים קרובות גם מאוחר יותר, היתה מירה מגיעה.
היא שוחחה עימו כמעט רק על אורית'לה ויובלי. כיצד יובלי אינו מקבל מרותה של סבתא זו וגם האחרת, אלא חוזר ואומר להן להנאתו: "סבתא את מטומטמת..." ורק היא, מירה, מצליחה להרגיע אותו, שוכב במיטתו ושר:
"אלוהים שלי,
רציתי שתדע,
חלום שחלמתי על אימא במיטה – "
ואילו אורית'לה התכנסה בתוך עצמה, מסרבת להודות באבל שנתפס בעיניה כמין עוול מכוּון נגדה בכך שלקחו ממנה את האם שהיתה לרשותה, כמו לשאר בנות-גילה. היא בילתה הרבה אצל חברותיה, וגם הביאה אותן הביתה והירבתה בצחוק ומשחקים, למגינת-לב הסבתות. היא תובעת את המגיע לה בשעשועים וכך מנסה להתגבר על חסרונה של איה, ואילו הסבתות חרדות לשמור על אווירת האבל.
מירה קנתה כמה ספרי-פסיכולוגיה, גם באנגלית, העוסקים במצב של יתמות ואלמנות, והיתה לומדת ומשננת אותם ומרצה את תוכנם בפני רמי, שהקשיב בצייתנות ובהכרת-תודה אך ללא שמץ התלהבות.
מצב רגלה של אורית'לה הורע. מקום השבר שב והתמגל, וייתכן כי תצטרך לעבור ניתוח נוסף. מירה ורמי נסעו עימה כבר פעמיים-שלוש לבית-החולים, לצילום ולבדיקה, וטרם הוחלט דבר.
מירה דיברה על הילדים כאילו הועמדו לרשותה, כפיקדון יקר. חיימסון ראה בכך תגובה נפשית מובנת לאחר לידת-הנפל שלה, שהיא מחפשת לעצמה עיסוק שמעניק לה הרגשת אימהות. אולי מוטב כך מאשר אילו נעשתה שונאת-ילדים בעקבות מה שאירע לה.
לעיתים רחוקות היו אוכלים יחד ארוחת-ערב מאולתרת וקרה, מתבוננים בתוכניות הטלוויזיה והולכים לישון. שעה ארוכה היתה מירה מבלה בבית-השימוש. היא לא יכלה להתרגל לאסלה שבביתה של איה. מה עוד שיובלי הקטן היה רץ אחריה לשם ועומד מעבר לדלת וקורא לה וגם מציץ מבעד לחור המנעול.
מירה לא הניחה לחיימסון להתקרב אליה מאז נעשתה בה הפלה, וזאת בטענות ומטענות שונות שכרוכות במצבה הבריאותי והנפשי. וחיימסון קיבל גם זאת, אך במוחו הצטברו אדים סמיכים, כבדים ומרעילים. נשים ונערות הטריפו עליו את דעתו. וכלפי מירה החל חש סלידה וזרות, כאילו מיצה כבר כל מה שהיה יכול לקבל ממנה. וגם איזו הרגשת אשמה כאילו זרעו היה מקולקל ולא החזיק מעמד ברחמה.
הוא לא הבין דבר. הוא חשב שכך טבעם של חיי-נישואים, משום שלא הכיר חיי-נישואים אחרים מאלה, גם אצל הוריו.

*
ואילו רמי באבלו עלה כפורח. ידידים משכבר-הימים, בהיותו יושב-ראש תא הסטודנטים של גח"ל [גוש חירות ליברלים] באוניברסיטת תל-אביב, באו עתה לבקרו. כמעט כולם מצבם הכלכלי היה טוב משלו, ואחד מהם חבר-כנסת. אפילו בחתונתו לא זכה רמי לכבוד שכזה.
בעיתון הופיעה מודעת-אבל של מתרחצי בריכת-גורדון "לחברנו רמי קדומי על מות אשתו איה," וכן מטעם מועצת-הדבש. באו גם כוורנים מן הצפון, העמק והשרון, והביאו צנצנות של דבש כמו כדי להמתיק את האבל.
וכשראתה מירה את כל הדבש הנערם במיטבח נזכרה בחיימסון שיושב ומורח דבש על לחם במיטבחה, רכון על פרוסתו ונועץ בה את עיניו שנעשו קצרות-ראייה, ממש כמו צבי ב"שלושה ימים וילד".
הכוורנים, עורכי-הדין, חבר-הכנסת, החדרים המבהיקים בנקיונם, מודעות ההשתתפות באבלו, השיחות הפוליטיות כל אימת שמבקר חדש היה מופשר-קימעה מאווירת האבל שהישרה עם בואו, והסתגל לשיחה שמתחדשת לאחר הפסקה כפוייה – כל אלה שיוו לרמי מישנה-חשיבות וכובד-ראש. לקול הבאס העבה שלו האזינו בהערכה שלא זכה לה מימיו, וכשהיה נועץ בשיחתו את ה"בוא נאמר" ו"כמו שאומרים" ו"אוֹ.קַי." ו"יַעַנִי" ו"בסך-הכול" ו"בסיידר" ו"ככה זה בחיים" – שוב לא נשמעו כקלישאות שחוקות אלא כמילות-קוד שנהוגות בשכבות המצליחים. זאת ועוד, רמי חזר והדגיש לא פעם את פרשת התנחלותם במפגור, כאילו היתה איה איזה קורבן של מעשה הירואי, וכאילו תנאי-החיים הקשים ששררו באותו יום השפיעו על מחלתה.
כך זרע רמי סביבו פרקים נבחרים מעברו. והחברים השזופים והדברניים שעימם היה שוחה מדי בוקר בבריכת-גורדון הוסיפו אף הם נופך של חשיבות לאבלו. כמעט כולם, גברים כנשים, היו מבוגרים ממנו, ובעלי-מעמד, ואותות-החיבה שהראו לו, וההווי המיוחד להם שהתגבש בבקרים הקרים – כמו באו להוכיח כי רמי בעיניהם הוא בחור כארז ובעל למופת. את איה הם כמעט מעולם לא ראו, וגם לא ביקרו קודם בביתו. משלחת המתרחצים באה לבקרו באבלו, אך אביבה השחיינית לא היתה ביניהם.
היא לא הופיעה ורמי היה זקוק לה. בערבים לא היה נאה שייצא מהבית, הוא התבייש מפני אימו ואימה של איה, וגם ממירה. וכך הצליח לבקר אצל אביבה רק לפנות-ערב. היא קיבלה אותו בחום, בכתה מעט, ומיד הכניסה אותו למיטתה והתמסרה לו בתחושת אימהות עזה, וברכות נפלאה, נמסה, כאילו היא מבקשת לבלוע אל קירבה אותו ואת יגונו גם-יחד.
רמי נטל את המגיע לו בשתיקה ובשיניים הדוקות, בחילה מסויימת היתה מתעוררת בו כשהיה נוגע באבריה הכמוסים של אביבה ונזכר באיה. וחשד עמוק פירכס בו כי בגוף שהוא כובשו עתה אל תוך הכרים וחותר בו – אין אהבה רבה כלפיו, רק מידה של רחמים ורגשנות ותועלת. כאילו בהתייחדו עימה הוא חותם על שטר-התחייבות. מעיינות-תשוקה פורצים לפי פקודה מראשה הקר והמריר והמחושב, והאורגזמה שלה גם היא עומדת-לפירעון במועד מאוחר יותר.
ואכן, הפגישות הספורות הללו הסתיימו עד מהרה משום שאביבה הפצירה בו לקחתה עימו לביתו ולהכיר את ילדיו, והוא דחה זאת באמתלאות ובתירוצים שונים – הסבתות, רגישות הילדים, הזמן הקצר שעבר מאז פטירתה של איה (את מירה לא הזכיר).
אך אביבה חשה עד מהרה כי מבעד לסיבות הממשיות-לכאורה מסתתר איזה גזר-דין נחרץ כלפיה, שהוא אינו חושב להתחתן איתה אי-פעם. והיא שבה לסורה. פתחה את הפה הגדול שלה – "אני מרגישה כמו זונה איתך," – "מה יש, אני לא נקייה, אני מפחידה ילדים?" – "אתה מתייחס אליי כמו אל פילגש למרת שכבר אין לך אישה," – והבריחה אותו.

באחת הפעמים האחרונות, לאחר שאביבה ניערה אותו מעליה, כמעט והתפתה רמי לאסוף נערה צעירה שעמדה בשולי דרך-חיפה והציעה עצמה. ורק ברגע האחרון לחץ בכוח על דוושת-הדלק והסתלק.
אוֹ.קַי., אמר לעצמו, כסף זה אמנם לא הדבר הכי חשוב בחיים, אבל אם הידרדרת עד כדי כך שאתה צריך לקנות אהבה בדרך-חיפה, אז בוא נאמר שנדלק לך אור-אדום!
זה היה לאחר שהחזיר את מירה לביתה. במכונית, על המושב מאחוריו, היו מונחים ספר-כיס על "חובותיו של הורה בודד" שקנתה לו מירה, וכן רומאן בשם "יום האם" של רוברט מיינר, שנתנה לו אביבה ימים אחדים לפני שזרקה אותו.

על פי סדר יומו הרגיל היה רמי חוזר מהעבודה ופוגש בביתו את מירה והילדים ואת אחת הסבתות, והכול נקי ומצוחצח והאוכל טעים. את הטלוויזיה לא פתחו עד תום השלושים, למרות מחאותיה הנמרצות של אורית'לה, להן הצטרף כמובן גם יובלי. ורמי היה יושב במכנסיים קצרים ובכפכפי-העץ ושומע את מירה מסבירה לו את מצבו על-פי ספר-כיס אנגלי בפסיכולוגיה, כאילו היה תלמיד בכיתתה.
והיו ערבים בודדים בהם נגה עליו אור מיוחד, שהביא את מירה למסקנה כי רמי השתנה ונעשה סוף-סוף בן-אדם שדעתו מיושבת ואפשר לסמוך עליו.

*
חייו של חיימסון נעשו קשים ומציקים מאוד. יצרו החזק ביקש לעצמו פורקן יומי, ממש כבימי רווקותו. ואילו מירה חיתה כבר בעולם אחר של אימהות-חורגת ושל סלידה מפני מגעו בה. תמו צוקי-אפריים וצוּקְצִיק ועל-הצוק ולילות-הזיעה וקריאות-החמדה. תמה גם מסירותה לו ושוב לא היה איכפת לה שהוא מהלך בבגדים מקומטים ומפזר רגליו ברשלנות, גבוה, כפוף ומשמין והולך, וכבר אינו דומה כלל למראה המכובד והמהימן שהיה לו כאשר הופיע ב"כלבוטק" ונחרת כך בזיכרונם של צופי הטלוויזיה הישראלית.

לדירתו של שולדנפריי נכנס לגור זוג צעיר.
לה היו שערות זהב ארוכות וחולצות קצרצרות וחזה צח ופנים סלאביות רחבות של נערה לא-יהודייה. מן הדירה למטה היתה נשמעת האמריקאית שלה בקול נשיי מתנגן ומתרפק, שכבר מורגשת בו עוצמתה של אשת-לפידות. בן-זוגה היה בחור ישראלי, אולי בן-קיבוץ שהתפתה לעזוב עם מתנדבת זרה שבאה למשקו. לעיתים נעדר לילה או שניים והיא מסתכלת שעות ארוכות בטלוויזיה-קטנה שהציבו בחדר-השינה. וכשהוא חוזר מאי-שם הוא מסיר נעלי-עבודה גבוהות, כמו לאחר איזו עבודה קשה ומרוחקת. והיא אליו הומייה באנגלית – "מותק שלי, מותק – " ויחדיו הם משתרעים על מיטת-הזונות של שולדנפריי, וקוראים במכתבים שהגיעו מעבר-לים. קוראים וקוראים והערימה מתרבה וחיימסון מבין מקולותיהם שהם מחכים לכסף, לסכום גדול, שצריך לשפוע מעבר-לים.
ובינתיים הבחור הארוך, ששערו כהה, וידיו שעירות ועורו בהיר, מחשב ועורך בפניה חשבונות באנגלית בסיסית של בית-ספר ישראלי, ובקולו נשמעת אהבה רבה. וכמו כדי להפיס את דעתה מחישוביו הוא חופן את פני-המאדונה שלה בידיו הארוכות ומנשקה על פיה עד שהיא מרימה מבטה כלפי מעלה, אל חיימסון המסתתר – ועוצמת עיניה. והבחור משדל אותה בעדינות ובדרך של הערצה מוזרה, מושיבה על שפת המיטה, במקום שישבה הזונה של שולדנפריי, וגוהר עליה ומלטף את פניה בזהירות כאילו היו כלי-פולחן יקר, ומנשקה וכורע ברך בפניה כמבקש ללמדה פרק בהילכות עבודת-קודש של אהבה. הטקס אילם הוא, אולי מפני עילגות-לשונו וזרות-מוצאיהם, ואולי דווקא בזכות טוהר-אהבתם.
וחיימסון רואה ועיניו כלות. ולפתע כבה החשמל בחדר-השינה של שולדנפריי, ואהבתם שנותרה בחשיכה צובטת בליבו. ומבעד לחלון הפתוח החשוך מתגברת ועולה המיית-היונים האמריקאית, שמיתרגמת אצל חיימסון לעברית:
"חַכה, חַכה יקירי, חַכה מתוק שלי..."
וכשנדמה לו כי הנה-הנה הוא עתיד להתמזג בייחודם ולהתנגן בהם כאילו הוא-הוא השוכב שם עליה למטה במיטתו של שולדנפריי (שלושה ימים היו המזרנים מונחים על אדן-החלון לאיוורור בטרם פרשה עליהם יעלת-החן צחורת-השדיים את סדיניה) – והינה חלה הפסקה קלה, כאילו הרגישו בחלל-נפשו של העומד מעליהם, ובקינאתו העזה באהבתם – והתריס נטרק בקול-רעש וכיסה את חשכת החדר הפעורה בברק-עמום של פלאסטיק כנגד אור הכוכבים.
והיתה דממה גמורה שהופרעה רק מדי פעם על ידי זמזום נחיתתו או המראתו של מטוס-מדחף או מסוק מכיוון שדה-דוב הסמוך, ליד תחנת-רידינג. וחיימסון הדליק את האור במיטבח ופתח את המקרר והחל לועס ובולע מכל הבא ליד, הבטן מלאה והראש מרוקן.
אהוד בן עזר
המשך יבוא