אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ואחד

האילם נורדאו חב לדודי אלכס את חייו,

בסימטאות דמשק

ביום הלווייה של דודי אלכס נפל ארל'ה על קברו, טמן פניו בעפר התחוח וגעה בבכי.

מדי שנה, ביום האזכרה, היה ניצב למראשותי המצבה וזר פרחים גדול בידיו. לאחר שמת ארל'ה ניכרה קברו ליד קבר אביו שיח' איסחאק נורדאו, לא רחוק מקברו של דודי – ובן-דודי אבנר, בנו של אלכס, אומר מדי שנה קדיש גם על קברו של האילם ארל'ה.

בשנה האחרונה לחייו של היינץ-משה מהגרביים, המאהב של רותי, לפני שהתאבד, ראינו אותו ניצב כרוח-רפאים, זר פרחים בידיו, המטפחת הצבעונית בכיס הז'קט, למראשותי קברו של האילם – באותה עמידה שבה היה האילם ניצב מעל מצבתו של דודי.

בהיותו תינוק נפל ארל'ה מהשולחן על הרצפה בבית-הוריו וכתוצאה מהחבטה בראשו נעשה חירש-אילם וראשו צמח משולש במקצת.

היו במושבה שאמרו כי סיפור הנפילה לא היה ולא נברא. אימו של ארל'ה היתה אחייניתו של אביו, והפגם בו בא מלידה, בגלל נישואי-קרובים.

ארל'ה גדל פרא, אינו מסוגל ללמוד, ידו בכל ויד כל בו. אביו, שיח' איסחאק נורדאו, העניש והיכה אותו לא פעם, אך ללא הועיל.

לבסוף הצליח האב להשפיע על הברון רוטשילד לממן עבור ארל'ה לימודים מיוחדים באירופה. בנסיון להעניק לנער סיכוי לחיים נורמאליים נסע עימו האב לגרמניה והשאיר אותו במוסד לחירשים-אילמים.

ארל'ה התחנך שם שנים אחדות ולמד לדבר מעט ולקרוא תנועות שפתיים, אך בגרמנית בלבד, כי טרם היה מוסד עברי דומה.

לאחר שפרצה המלחמה העולמית, וגרמניה וצרפת נעשו אויבות זו לזו, חדלו להגיע מפריס הכספים עבור חינוכו של ארל'ה במוסד. למרות זאת המשיכו להחזיק אותו שם, ורק בסוף השנה השלישית למלחמה, בהיותו כבן תשע-עשרה, העלו אותו על רכבת ושלחו אותו חזרה לביתו בפלשתינה.

בדרך פלא הצליח להגיע ברכבת עד דמשק, ושם נתקע.

התורכים חשדו בו שהוא מרגל ורק מעמיד פנים של חירש-אילם כדי להימנע מחקירה. באותה תקופה התגלתה רשת הריגול של אהרונסון בעתלית. התורכים חקרו את האילם כדרכם ועינו אותו, אך לא הוציאו דבר מפיו כי לא היה מה ואיך.

לבסוף זרקו אותו לרחוב בלא כלום, לא תעודות ולא כסף. כך הסתובב בחורף בחוצות דמשק קרוע-בגדים, יחף ומלא פצעים, כאשר פרחחים ונבלים מתעללים בו ומנסים לאנוס אותו למשכב זכר, כדרך המזרח.

אלכס דודי, שהיה מנהל העבודות חוות הנסיונות החקלאיים של אהרון אהרונסון בעתלית, לא השתתף ברשת הריגול שהקימו, והפעילו מעתלית, אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה. סבא אסר על דודי להשתתף בריגול מפני שהיינו נתינים אוסטריים וסבא לא רצה שבנו יבגוד בנאמנות שלנו לממלכה האוסטרו-הונגרית, שהעניקה למשפחתנו חסות והגנה מיום שעלינו ארצה במאה התשע-עשרה.

בשנה השלישית למלחמה העולמית, כאשר המושבה התמלאה במהגרים שגורשו מתל-אביב ומיפו, הצליח הקונסול האוסטרו-הונגרי בירושלים קראוזה לקבל הקצבה כספית מהממשלה האוסטרית, שהיתה בת-בריתה של תורכיה במלחמה, והשיג כסף אפילו מג'מאל-פאשא העריץ, וכל זאת לשם תמיכה במשפחות היהודים שהיו נתינים אוסטרו-הונגריים. נוסד ועד של הנתינים האוסטרים ובראשו סגן הקונסול של אוסטריה ביפו, שמעון רוקח, שהתיישב במושבה שלנו בזמן הגירוש.

סבא התמנה למזכיר הוועד, המשרד נקבע בביתו, ותפקידו היה לערוך את רשימות הנתינים, לחלק את ההקצבות, לנהל את החשבונות ולדווח לקונסוליה האוסטרית בירושלים.

נתיניו היהודים של הקיסר פרנץ-יוסף ירום הודו, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה לשליט רב החסד, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. רגש הנאמנות אף התחזק אצל סבא בשנים שחי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות אוסטריה, שדאגה לנתיניה היהודים והגנה עליהם.

אותו קיץ, אהרונסון כבר ישב במפקדת הצבא הבריטי בקהיר, אבשלום כבר נהרג בנסותו לחצות את המידבר ולהגיע למצרים, יוסף לישנסקי, "התכשיט" כפי שכונה-לגנאי בפי האיכרים, קיבל על עצמו את המשך עבודת הריגול למען הבריטים, יחד עם שרה אהרונסון – ואילו סבא פקד בכל תוקף על דודי אלכס לחזור מעתלית למושבה ולנתק עצמו מעבודת הריגול.

כאשר נתגלתה הרשת, והתורכים החלו בחיפושיהם אחרי לישנסקי, במעצרים ובעינויים, חשש דודי שגם הוא ייאסר, ומי יודע מה יעלה בגורלו כאשר יחקרוהו.

למזלו, הגנראל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, הטיל אז על הזואולוג ישראל אהרוני להכין לו תצוגת חיות ועופות מפוחלצים למוזיאון הזואולוגי שרצה לבנות עבור הסולטן באיסטנבול. כניראה לא היו לתורכים הנסוגים דאגות אחרות.

אהרוני, הוא ארז"ף, ראשי תיבות "אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה" ב"תמול שלשום" של עגנון – שכר את דודי אלכס בתור צייד ואף סיפק לו רובה-ציד. במשך חודשי עבודתו בלבנון לא עלו התורכים על עקבות דודי. תפקידו כצייד למען ג'מאל-פאשא העניק לו כיסוי מוחלט, וליתר ביטחון אף גידל זקן עבות עד שלא היה אפשר להכירו.

בחול המועד סוכות בא למושבה מפקד המשטרה התורכית ביפו, המודיר-פוליס ג'לאל-ביי, בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים וקבע את מושבו במלון "חובבי-ציון", בכניסה למושבה מצד מערב.

הוא גייס מלשינים שחיזרו על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם נשלחו לבלוש ולגלות היכן מסתתרים הפרארים, המשתמטים והעריקים מעבודת הצבא, וכן חברי רשת הריגול.

אצלנו קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצו וברחו מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשו ריקות מפחד התורכים. מי שהעיז לצאת החוצה בלילה, היה יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המושבה, ועימם המהגרים מתל-אביב ומיפו, הכינו לעצמם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים ברחו לפרדסים, אך החיילים סרקו את המושבה ופרדסיה. הם לכדו פרארים, לכדו מזייפי-דרכונים או מהגרים חסרי תעודות, אבל את לישנסקי, שלפי השמועה הסתתר בפרדס של מסייה קלדם, אותו לא מצאו.

בבית-הכנסת הגדול כונסו כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. שיח' איסחאק נורדאו, שנתמנה למוכתר, ראש המושבה בחסד התורכים, עלה לבמה שבמרכז האולם הגדול, היכה באגרופו על הדוכן, והכריז:

"על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישנסקי, המסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

רבים מתושבי המושבה נאסרו, אלה בתור משתמטים מן הצבא התורכי ואלה בתור חשודים בריגול נגדו. רובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות.

מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים למלון "חובבי-ציון" אל המודיר-פוליס ג'לאל ביי, שם היו נחקרים תוך שימוש בפלקות ובמכות רצח, וצעקותיהם הידהדו בחלל המושבה מן הגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ, ובתום העינויים היו נשלחים בשיירות לגלות דמשק או במקרה הטוב יותר לבתי הסוהר בירושלים.

היישוב היהודי כולו, לא רק במושבה, היה נתון לשרירות הלב ולעריצות של שלטון מתנוון אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פאטריוטיות תוקפנית. היה הכרח להשמיד כל מסמך שהיה עלול להוכיח את "בגידת היהודים" ואת רצונם לכבוש את הארץ, כביכול.

תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, בולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה שבהם רשומה הבעלות על הקרקעות, כל אלה הוחבאו או הועלו באש בידי המחזיקים בהם, מחשש שיתגלו. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים אילו הספיקו התורכים למלא את כל זממם, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה, כאשר כל היישוב היהודי מחכה להם כמושיעים.

באחד מימי החורף, כאשר דודי אלכס עסק בציד ובפיחלוץ בבית-הספר החקלאי התורכי בכפר טניל [תי"ו ונו"ן בפתח, יו"ד בסגול] שבלבנון, הגיעה אליו טלגרמה: "מגרשים את משפחתך מהמושבה. בוא לקחתם בתול-כרם. שמעון רוקח."

דודי עזב את עבודתו, ולאחר יומיים יצא לדרך והגיע לדמשק במכונית יחד עם קומנדנט, קצין גרמני, שעימו התיידד.

בבואם חלפו על פני כיכר המארג', זו הכיכר המרכזית של העיר, וראו שתי גופות של תלויים בהירי-פנים, בחלוקים, עם שלטי קרטון גדולים מחוברים לחזה – מתנודדות על עמודי התלייה.

אלכס רשם בפנקס היומן שלו, ברמז, מטעמי ביטחון: "הבוקר השכם תלו 2 לבנים על המרג'ה."

זה היה ביום ראשון ה-15 בדצמבר, ואלה היו גופותיהם של יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, חברי ניל"י, שנאסרו על ריגול, נשפטו ונתלו בידי התורכים. דודי הכיר אותם.

עד שימצא דרך להמשיך ברכבת לתול-כרם בילה דודי בדמשק בחברת קצינים גרמניים אשר ישבו בחבורה בחזית בית-קפה הצופה אל כיכר המארג', אל התליות, ההמון, ואל מצבה גדולה לכבוד הסולטן עבדול-חמיד שהתנוססה שם.

הם ישבו על שרפרפים קלועים, מוקפים חבורות של דמשקאים שעישנו נרגילות ושתו קפה ללא סוכר מספלונים קטנים. שפע תרבושים אדומים, כאפיות צחורות, עקאלים שחורים והמולת שיחות, שרובן לא נועד לאוזן זרה. לפתע, בלהט השיחה, הוציא אחד הקצינים תמונה של בחורה נאה והתפאר בה בפני דודי בגרמנית:

"אתה רואה כמה יפה היא?"

"מי היא זו?"

"הארוסה שלי!"

דודי נדהם, כי הכיר מיד בתמונה את בת-ציון, בתו של שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, והמוכתר של המושבה.

למראה התמונה החל דודי חושד שאולי הקצין מערים עליו ובוחן אותו – אם יזהה את בת-ציון, יקשור עצמו בכך לעבודת הריגול. דודי ידע שגם את אביה של בת-ציון, את מוכתר המושבה שיח' איסחאק נורדאו, אסרו התורכים כאשר חיפשו במושבה את המרגלים. דודי גם חשש פן התרחש משהו נורא במושבה, אולי נלקחה בת-ציון נורדאו בשבי? – אולי עשו התורכים בה ובחברותיה תועבות כפי שעוללו לנשים הארמניות באנאטוליה?

הוא זכר היטב את הביקור שערך במושבה הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, את הארוחה בביתו של ראש הוועד, את בקבוקי היין והקוניאק הריקים-למחצה, את הקצינים התורכים הלהוטים לשתות, את השרב המעיק של טרם אביב, כאשר מחלונות ביתו של ראש הוועד, מבין הברושים והדקלים, נשקפו שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

"נרים כוס," התרברב ג'מאל-פאשא קצר-הקומה בצרפתית מצויינת, "לניצחון על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים! כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר שערכתם לכבודי עם דגלי עות'מניה אצלכם נזכרתי איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!"

הוא צחק, מלוויו צחקו אחריו, והמארחים היו אנוסים לחייך כמי שכפאם שד.

"בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אליי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'! –

"אחד משלנו, זקן, העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, באצבע..." הוא זקר אצבעו נמוך כדי להמחיש היכן תקע אותה הזקן, ודודי חש כאילו נתקעה חרב בבטנו, "ולבסוף בחר ילדה, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות," ליקק הגנרל את שפתיו, "שש מג'ידיות... א-פרופו, גם אצלכם, במושבה, ראיתי בנות יפות..." צחק, "א-פרופו, ראיתי קודם את הפרדסים שלכם, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם, והיום איש בשורה אני לכם – אני מזמין אתכם, כל היהודים, לבוא ולהתיישב בכפרי הארמנים הריקים שבאנאטוליה. אתן לכם שם קרקעות, אתן עזרה והקלות רבות כדי שתוכלו לפתח את החקלאות – שם," התרגז פתאום, "ולא כאן! לכך לא אסכים לעולם!"

מי יודע מה היה סופה של אותה שיחה נוראה – זאת כאשר האיכרים שהוזמנו לסעודה הכפוייה מצליחים אך בקושי לבלוע את עלבונם ולכלוא את זעמם – אלמלא התמלאו לפתע כל האוזניים רחש כבד שבא מבחוץ והלך וגבר מרגע לרגע, וכאילו השמש הסתירה פניה, וחשכה ירדה על הארץ.

יושבי החדר ניגשו אל החלונות ונשאו עיניהם לשמיים. הם עמדו נדהמים ולא יכלו להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את האור, שהיה עמום בלאו-הכי, בגלל החמסין. לאט-לאט התרגלו עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם הבחינו באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, החלו נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל. מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים, העטים מלמעלה כענן שחור. מבול שרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

"ארבה! ארבה בא!" רצים ברחובות אנשים באימה ובחרדה.

מיד קיצר ג'מאל-פאשא את ביקורו, ובדברי פרידה קצרים ונרגזים, בצרפתית, הוא מיהר לרכוב עם שיירתו אל מחוץ למושבה.

אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, לקחו פחים וגיגיות בידיהם וגם רעשנים ויצאו לפרדסים ולשדות, היכו בפחים וגינגנו בגיגיות וטיחטחו ברעשנים והקימו רעש חזק כדי להבהיל את הארבה ולגרשו, אך זה קיפץ בהמוניו מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

ההרעשה בפחים והגינגוג בגיגיות והטיחטוח ברעשנים היו כולם לשווא.

כאשר התרומם הארבה ממקום אחד, התעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חבטו בארבה. אחרים הביאו נפט, שפכו על הארבה ושרפו אותו, או שאספו אותו בדליים לתוך חביות ושם שפכו עליו את הנפט בעל הריח החריף והדוחה שסרחונו דבק בבגדים ובידיים. הארץ השחירה מן הארבה המזמזם באוויר, ותחת כל מידרך כף-רגל חרק הארבה בהימעכו, דחוס כמרבד-חי ומסליד תחת סוליות הנעליים. ענפי העצים הלבינו, מעורטלים מקליפתם.

המנוסים שבאיכרים הזהירו:

"זוהי רק ראשית הצרה שבאה עלינו. נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק והגזם הצעיר יפשטו בשדות, יעלו בפרדסים ובכרמים, ויכלו כל עלה וכל גבעול שנותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

 ואכן, הארבה המבוגר לא הזיק כל-כך כמו הדורות שבאו אחריו.

שבועיים אחרי שנחת התחילה ההזדווגות. מיליונים, מיליונים, זה על זה כחול אשר על שפת הים. הנקבה הטילה צרור ביצים, שהיו קשורות יחדיו, באדמה הרכה ובחולות, בכרמים, בדרכים ובפרדסים.

הממשלה התורכית הוציאה צו שכל נפש, גם ילדים וזקנים, צריכה להביא שלושה רוטל של ביצי ארבה לבית הוועד. היו חופרים בטוריות ומוציאים אותן מהאדמה ואוספים בשקים. הפקידים התורכיים שמו שק על שק, אבל במקום לחסל את השקים, השאירו אותם.

אחרי שלושים יום בקעו הביצים בשקים, הילק יצא החוצה ונחשוליו החלו לזרום ולהתפזר בחצרות, סביב בית הוועד, משם התפשט לעבר הפרדסים ואל כרמי הגפנים והשקדים שלא היו מוגנים. כאשר גמר אותם, חדר לבתים ואכל את התריסים ואת הווילונות. נחשולים אלה עלו גם מכל השטחים העצומים שבהם הטיל הארבה את ביציו, וזרמו על פני האדמה. ובאשר הופיעו, שם נותרו הפרדס והכרם חשופים מעליהם הירוקים.

ומה לא עשו כנגדם? עטפו את גזעי העצים בצמר, כי אמרו שעל גבי הצמר אין הילק עולה. עטפו אותם בנייר עבה וחלק, שלקחו ממחברות הילדים. לשווא.

והנזק עוד גבר כאשר הילק הפך לגזם. אלה היו קטנים ושחורים. קשה לתאר את עוצמתו של הגזם. לא היה מעצור נגדו. הוא הלך גלים-גלים. חומרי הדברה לא היו. האיכרים פעלו בשארית כוחותיהם כדי להציל את הפרדסים והכרמים. אספו את הגזם וקברו אותו בבורות. הקיפו את הפרדסים בקירות מצופים פח. חפרו תעלות סביב לגבולות המושבה וקירו אותן בפחים כי אמרו שהגזם לא יכול לטפס. וכל אותו זמן היתה הרגשה שהארץ מתנועעת ורוחשת מתחת לרגליים והכל חורק ומלא גועל והייאוש הלך וגדל.

האיכרים ניסו אמצעים ותחבולות חדשים והוציאו מים מהבריכות והציפו בהם את התעלות שחפרו, וגירשו את הגזם למים כדי להטביעו, אבל הוא לא מת. ועל גבי פגרי הגזם זחל הגזם החי ועבר את התעלה וחיש מהר ניראו גם עצים אלה ערומים מכל עלה. הם הביאו משרוקיות ומסרו אותן לפועלים, כי השמועה אמרה שהגזם חושש לרעש. אבל הגזם המשיך לעבור מענף לענף ומעלה לעלה. מישחה שמשחו בה את העצים, למנוע את טיפוס הגזם, לא הועילה כנגדו אך לעצים הזיקה מאוד כי סתמה את נקבי הנשימה של הקליפה, ולאחר-זמן העצים שניצלו התייבשו אף הם.

במשך ימים אחדים נאכלו יותר מאלפיים דונם נטועים והיו כבתי-קברות. העצים לבנים, הגזם אכל את קליפות העץ. כמו צבא ממשומע עבר מעץ לעץ. כשגמר לאכול את המושבה, זרם אל הירקון והקים עליו "גשרים". אחד נאחז בשני וכך היו מתקדמים ומתקשרים עד שנוצר גשר של שלושה מטר והגזם זחל עליו ועבר את הנחל צפונה.

אחרי חמישים יום צמחו לגזם כנפיים, הפך לחסיל המתנועע במהירות בעזרת הכנפיים שצמחו לו, וכמו על פי פקודה – התרוממו כולם ולא נישאר מהם זכר.

אותו יום, ביושבו בחזית בית-הקפה שעל כיכר המארג' בדמשק, שקוע בהרהוריו על הארמניות צחות-העור שנאנסו בזרגים של אנשי-הצבא התורכים מסולסלי השפמים ובותרו בחרבותיהם המעוקלות, ועל הארבה המתועב שהשמיד כמעט כליל את פרדסי המושבה וכרמיה ואת תנובת שדותיה, לא הראה דודי אלכס שום סימן לכך שהוא מזהה בתמונה את בת-ציון נורדאו, שאת טעם שפתיה זכר וגם את סיכת "ציון" העברית הזעירה שמוצמדת לחולצה בתמונתה ופעם נדקרה בה אצבעו כאשר ניסה לנשק אותה באומרו: "אני דוד שלך!"

ומדוע דוד? – באשה-ריבה, סבתה של בת-ציון מצד אימה, הביאה עימה למושבה, בעלותה ארצה, ברכה מרב גדול בחוץ-לארץ. הוא הבטיח לה נאמנה שילדיה לא ימותו.

לאחר שמתה בדיפטריה פייגלה, הבת הבכורה של סבא וסבתא, ונותר להם רק אלכס, ילד קטן שחששו מאוד לשלומו למרות שלא היה חולני כלל, באה סבתא אל באשה-ריבה וביקשה ממנה ש"תיקנה" אצלה את הילד.

דודי אלכס הובא אל באשה-ריבה ושהה אצלה יום שלם. הוא זכר את טעם ריבת הענבים, סוק, שמרחה לו באשה על פרוסת לחם שחור. זכר את ריח המזווה בביתה. ישב אצלה במיטבח, סיפר מעשיות מצחיקות כבר אז, בילדותו, ואכל בתיאבון.

לפנות-ערב אמרה לו באשה-ריבה: "אינגלה, אינגלה, גיי! [לך!]"

והוא חזר לביתו.

היום שבילה בביתה היה יום ה"מכירה" שלו, שיהיה בנה של באשה-ריבה כדי להסיר מעליו את המזל הרע, שלא יחלה וחס ושלום ימות, כאחותו הגדולה ציפורה. וכשהיה פוגש את בת-ציון, לאחר שבגרה, ועוגב אחריה, והיא מתחמקת, נהג לגעור בה:

"תני כבוד לדוד שלך!"

דודי החמיא ליופייה של האלמונית שבתמונה וגם שיבח את מזלו הטוב של ארוסה הקצין הגרמני. ואולם הלה מזג כניראה לכוסו עראק זחלאווי יותר ממים, כי לפתע נפל שיכור כלוט על צווארי דודי והתוודה בדמעות כי התמונה אינה של ארוסתו אלא החרים אותה כאשר חקר חירש-אילם אחד, שהיה חשוד בריגול ושוחרר.

"מה עלה בגורלו?" השתדל דודי שקולו יישמע אדיש.

"ודאי מתגלגל באחד הרחובות," בכה הקצין והחזיק בידו של דודי, לבל ילך.

דודי הבין מיד במי מדובר אך כדי שלא להיראות נחפז, מצא זמן לספר לקצינים את המעשה בשיירת הבידואים שנדדה במידבר זמן-רב וכל מלאי המזון שנותר להם לא היה אלא שקים אחדים מלאים דבלות-תאנים.

לעת-ערב הגיעה שעתם לחנות. הם עצרו. הבריכו את הגמלים, התפללו, פרשו את העבאיות על פני החול והוציאו את דבלות-התאנים. תחילה שברו בהן את רעבונם אך עד מהרה זללו מהן בכל פה, עד להתפקע.

לאחר שמילאו בטנם חשו גועל כלפי הדבלות שנותרו, ממש בחילה למראיהן. ומאחר שזחה דעתם עליהם, וליבם גס בתאנים המיובשות – אספו את כל הדבלות הנותרות לערימה אחת על פני החול, עמדו סביבה במעגל והטילו בה את מימיהם.

וכשסיימו, התעטפו בעבאיות שלהם ונירדמו בלב שבע ובשלפוחית קלה.

עם בוקר קמו רעבים, והנה – אבוי! – לא נותר עוד דבר-מאכל בכליהם לבד מאותה ערימה של דבלות מושתנות.

הסתובבו כה וכה, תוהים מאין תבוא ישועתם, ובינתיים הגניבו מבט לעבר הערימה כשהם נבוכים ומתביישים איש מפני עצמו ומפני רעיו המתבוננים בו.

אבל הרעב מרפא כניראה כל בושה, כי לבסוף אזר אומץ אחד הבידואים, ניגש בהיחבא אל קצה הערימה, שלף דבלה אחת, נשף בה מכאן ומכאן, גילגל אותה בחול הזך ושב והרים אותה ונשף בה והריח ואמר –

"בחיאת אללה, על זאת לא השתנו!"

והגיש אותה אל פיו ולעס בחיוך חמוץ.

לאחר היסוס ניגש השני ועשה כמעשהו, והשלישי, והרביעי, תחילה בהיחבא ואחר-כך בגלוי. והכל חזרו על דבריו: "אללה ישהד [אלוהים יעיד], על זאת לא השתנו! בחיאת אללה, על זאת לא..."

לא עבר זמן רב והערימה חוסלה כמעט כולה. מרוב בושה לא יכלו להביט זה בעיני זה, אך אז גילו למזלם דבלה צמוקה אחת, אחרונה, מושלכת לרגליהם, שחורה ומיובשת. קורצת להם מן החול.

מה לעשות?

ומיד אמרו כולם פה-אחד: "עלייך, עלייך ורק עלייך השתנו!"

וכך נגולו באחת מעל ליבם אבן הבושה וכובד הכלימה, והם עלו על גמליהם ויצאו שמחים וקלי-רגל לדרכם, ומה הלקח? דבלה שהשתנת עליה אינה מסריחה כל זמן שנמצאת עימה אחת צמוקה ומכוערת ממנה.

מה היה הקשר של הסיפור למצב? לא היה, רק להרוויח זמן.

לאחר שישב כשלוש שעות עם הקצינים השתויים בבית-הקפה הצופה על כיכר המארג', התנצל דודי שהוא עסוק ויצא לחפש את ארל'ה, ואכן מצא אותו לא רחוק משם באחת הסימטאות ובמצב נורא. פרחחים רעי-לב הקיפו אותו והכריחוהו לשלוף מבין קרעי-בגדיו את אברו הגדול ולאונן, ויש אומרים שגם בעלו אותו כמנהגם, חזור ובעול.

דודי לבש מעיל צמר משובח, חבש כובע-ציידים בעל תיתורה רחבה ונעל מגפי-עור. הוא לא התקשה, בעצם הופעתו ובגערה חריפה אחת או שתיים, "הסתלקו מכאן, כלבים בני כלבים..." – להבריח את הנבלים שהתעללו באילם. מיד לקח איתו את הנער לחמאם, בית-המרחץ, רחץ אותו, קנה לו חליפת בגדים, קנה לו דברי אוכל, חבש את פצעיו, קנה לו כרטיס לרכבת והעלה אותו עליה ושינן לו לחזור במשך כל הדרך רק על שתי מילים: יפו, ושם המושבה שלנו.

לא דודי ולא האילם ידעו כי באותה שעה ממש כבר היה יצחק נורדאו עצמו, המוכתר וראש השומרים שלנו, אביו של ארל'ה, כלוא מאחורי קירות האבן של כלא חאן אל-באשה הסמוך.

האילם הגיע למושבה בלילה חורפי בחודש דצמבר.

את חלקה האחרון של הדרך מיפו הלך ברגל, בחושך ובגשם סוחף. עוד בטרם פקד את בית הוריו, והוא רטוב ורועד כולו, ניגש לבית סבי, הקיש על התריס וגעה פעם ופעמיים את שם משפחתנו. כשפתחו לו את הדלת והכניסוהו פנימה, אז המשיך לגעות את שם דודי וחייך בעיניו הכחולות שאותן ירש מאביו, והראה בידיו לצד צפון.

זו היתה דרישת השלום הראשונה שקיבלה המשפחה מדודי מאז נמלט ללבנון, וכך ידעו שהוא עדיין חי.

בעזרת הקונסול האוסטרי בדמשק, כפי שאמרתי, דודי היה נתין אוסטרו-הונגרי – הוא הצליח לקבל תעודת-מסע ברכבת מדמשק לתול-כרם, דרך דרעה ועפולה.

אך כאשר הגיע לתול-כרם התברר לו שאיחר כבר את המועד להגיע למושבה. האנגלים נכנסו לשם לפני זמן קצר. קו הגבול בין שני הצבאות עמד עתה על הירקון, אין יוצא ואין בא.

שנים רבות לאחר מכן מצאתי בארגז של דודי, בין אקדח המאוזר המצוחצח לבין יומני העבודה של חוות [היא נקראה בשם תחנת] הנסיונות החקלאיים בעתלית, רשימות שכתב על תקופת היותו צייד בלבנון ועל שהותו בכפר-סבא.

בכתיבתו לא היה שמץ של דמיון ספרותי, כל מה שרשם ביומנו, אמת הוא. לעומת זאת, סיפוריו בעל-פה היו תמיד מלאי המצאה ודמיון.

הגשמים העזים מנעו ממנו ללכת ברגל מתול-כרם לכפר-סבא. הוא הגיע למושבה הקטנה הזו, שהיתה שרוייה בסבל נורא, רק לקראת סוף דצמבר. הרשימות האחרונות ביומנו מאותם ימים, מספרות:

"שבת. כפי הניראה שמשפחתי נישארה במושבה, מפני שהיום נודע לי שגם בקלקיליה אינם נמצאים, אך מי יודע אם הם עוד בחיים מפני שכפי שמספרים השליכו האנגלים הארורים הרבה פצצות לתוך המושבה, וגם מספרים שהיו הרבה קורבנות אדם.

"ראשון. היום נחליתי בקדחת והתקררות ושיעול נורא. הייתי אצל הרופא סלור, קיבלתי ממנו רפואה וחינין. שאלתי גם ממנו עצה מה לעשות כעת, והוא גם הוא יעץ לי לחכות פה (מלבד מחלתי) עוד שבוע בתקוותו שצבאותינו [כלומר – התורכים] יצליחו בקרוב להשיב לנו את המושבה ואז אוכל להתראות עם משפחתי.

"שני. מתגולל הנני פה בכפר-סבא חולה ומשתעל, גם ליבי לא נותן לי מנוח על העוול הגדול שחטאתי נגד משפחתי בעוזבי אותם בזמן כזה, בלי עזרה והגנה, וזה משפיע מאוד לרעה על בריאותי ומי יודע מה יילד יום.

"שלישי. 1 בינואר. היום מתחילה שנה חדשה ועודנו במלחמה תחת מטר הכדורים והפצצות, חולה ורצוץ וחלש בלי משפחה, מתגולל בתור אורח באורוות בקר ולידי, מי היה מאמין! – מאדאם הירש הידועה ושתי בנותיה הדועכות כנר, ואני כקנה נשבר ואין בכוחי להושיען."

דודי שכב חולה ורצוץ עם הפליטים באורוות כפר-סבא, בנס נותר חי ושב לבית סבא, כשהוא ניראה כצל של עצמו – שב רק לאחר כשמונה חודשים, לאחר שהבריטים כבשו את צפון הארץ, וגם כפר-סבא שוחררה מעול התורכים.

[גם הפרק הזה מבוסס על סיפוריו וזיכרונותיו של דודי ברוך בן עזר ראב].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

ברוך בן עזר ראב. סבא של שלומית גיסין.