* פתרון אלים או פתרון טיפש – אם מישהו מאמין שנתניהו עמד לאשר תקיפה באיראן, הוא אינו מכיר את נתניהו, גם כמעט שלושים שנה מאז בחירתו הראשונה לראשות הממשלה. לכל היותר, היה זה עוד תרגיל של "החזיקו אותי."
העובדה שהגענו למצב הנוכחי, שבו איראן קרובה כל כך לנשק גרעיני, היא המחדל הביטחוני הגדול ביותר של נתניהו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שנתניהו הוא האחראי לו.
טראמפ דוהר באובססיביות לעסקת גרעין עם איראן, שתהיה תבוסה צורבת של מעצמת העל העולמית לשלטון האייתולות, ברוח שסימֵן בהסכם השערורייתי עם הטרוריסטים החות'ים, שאיפשר להם להמשיך לתקוף את ישראל. במסיבת העיתונאים, שבה עשה שיימינג לנתניהו ואישר שהזהיר אותו מפני תקיפה באיראן, דיבר טראמפ בשבח עסקת הגרעין, ואמר שהבחירה היא בין פתרון חכם לפתרון אלים. לא, הבחירה היא בין פתרון אלים, לפתרון טיפש או ליתר דיוק לאי-פתרון. החכם כאן הוא חמינאי, לא טראמפ.
נתניהו, שכראש האופוזיציה תקף בחריפות את בנט ולפיד בטענה שקרית שהבטיחו לארה"ב לא להפתיע אותה, אף שהדבר לא היה ולא נברא, התחייב בפני טראמפ לא להפתיע אותו.

* שלוש ערי אוהלים – אספקת מזון לאזרחי עזה נכונה וחיונית מבחינה מוסרית, מדינית, הסברתית ומבצעית. זאת, בתנאי שהיא מגיעה ישירות לאזרחים ולא באמצעות חמאס.
במשך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות אספקה ביום. רוב האספקה הגיעה לחמאס. חמאס מילא את מחסניו ואת צרכי המחבלים, השתמש באספקת המזון להעמקת תלות האזרחים בו ושליטתו בהם, סיפסר במחירים וחמס את האוכלוסייה כדי למלא את קופתו. בסכום הזה גייס עשרות אלפי מחבלים חדשים, שילם משכורות והתחמש. ושעה שפינקנו אותו במאות משאיות ביום, עמוסות כל טוב כך, הוא הרעיב את חטופינו. באופן הכושל שבו ניהל ראש הממשלה את מלחמת הדשדוש, יצרנו במו ידינו את המכשול הגדול ביותר בפני הניצחון.
כעת, באיחור אופנתי של עשרים חודשים, השתנתה שיטת החלוקה. אין לי ספק שחמאס יעשה הכול כדי לשבש אותה, ואני מקווה שצה"ל ערוך לסיכול המזימה.
בעיניי, אין די באזורים לחלוקת מזון. נכון היה לבנות שלוש ערי אוהלים לתושבים, בפיקוח שלנו על הכניסה אליהם, ובכך להפריד בינם לבין חמאס. כך, ניתן יהיה להטיל מצור מוחלט על שאר שטח הרצועה, ולהילחם ביתר עוצמה בחמאס תוך מזעור דרמטי של הפגיעה בבלתי מעורבים.

* כן, אבל – על ישראל להיענות למתווה וויטקוף. לא כי זה מתווה טוב. נהפוך הוא, הוא מתווה רע. רע מאוד. אך כל הסכם עם הטרוריסטים הוא בהכרח הסכם רע, ואחרי למעלה מ-600 יום יש לנצל את ההזדמנות לשחרור מחצית החטופים.
בהצעת וויטקוף, כפי שהודלפה, אם הפרטים מדויקים, נאלץ לבלוע הרבה צפרדעים. יש סעיף אחד שעליו יש להתעקש. אין להסכים לחזרה לשיטת אספקת המזון הקודמת, שמעצימה את שלטון חמאס ומאריכה בלי סוף את המלחמה. על הנקודה הזאת יש להתעקש. על ישראל להודיע שהיא מקבלת את כל שאר התנאים כמות שהם, ללא כל ויכוח, אך מתעקשת על הסעיף הזה.

* תמונת ניצחון לטבח – צרפת וסעודיה רוקחות את תמונת הניצחון הגדולה של טבח 7 באוקטובר – ועידה בינלאומית בניו-יורק שתסתיים בהכרה במדינה פלשתינאית, או לפחות בהצהרת תמיכה במדינה כזו. ארה"ב, בראשות המשיח טראמפ, אינה נוקפת אצבע כדי לסכל את הפיגוע.
טבח 7 באוקטובר היה תוצאה ישירה של הימצאות מדינה פלשתינאית עצמאית ברצועת עזה. בשנים שבין אוסלו ל"חומת מגן", כאשר שטחי הרש"פ ביהודה ושומרון היו מדינה עצמאית, זה עלה לנו ב-1,500 נרצחים.
מדינה פלשתינאית עצמאית בקווי 4.6.67, תהפוך את ריכוז האוכלוסייה הישראלי הגדול והצפוף בישראל ל"עוטף מדינת הטרור הפלשתינאית", כאשר בכמה מקומות המרחק מן הגבול לים הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לנתיבות, שאליה הגיעו המחבלים לטבוח ב-7 באוקטובר.
טבח כמו 7 באוקטובר, שבו אלפי "מחבלים עם כפכפים" יפשטו על גוש דן, יעלה לנו בחיי עשרות אלפי ישראלים ויסכן את קיום המדינה.
יהיה המחיר המדיני אשר יהיה – אסור לנו לעולם להסכים לקיומה של מדינה פלשתינאית נוספת בין הירדן והים. הירדן יהיה גבולה המזרחי של ישראל והגבול בינינו לבין ירדן/פלשתין. כל פתרון לאוכלוסויה הפלשתינאית ביהודה ושומרון וברצועת עזה, יהיה כפוף לעקרון העל הזה. כי בנפשנו הדבר.

* לפי התנהגותו של מקרון, כנראה שאשתו לא מכה אותו מספיק.

* מבחן הידידות – טבח 7 באוקטובר הסעיר ושילהב את רוחות האנטישמיות בעולם ועורר את גל האנטישמיות הנורא ביותר מאז השואה, שנמשך כבר עשרים חודשים.
הטבח גם יצר הרבה מאוד תגובות של סולידריות עם ישראל ואהדה אליה.
אבל מבחן הידידות איתנו אינו רחמים עלינו כאשר שוחטים אותנו, אלא תמיכה גורפת בנו כאשר אנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית. תמיכה בלתי מסויגת במלחמתנו עד שחרור החטופים ומיטוט חמאס. אילו, למשל, כל הצבועים שלוחצים עלינו ותוקפים אותנו, היו מפעילים סנקציות קשות וחרם כלכלי על קטאר, הפטרון של חמאס, עד שחרורם ללא תנאי של כל החטופים, הם היו משוחררים כבר לפני שנה ויותר.
אף מדינה מקרב המדינות הצבועות שתוקפות אותנו, אילו הותקפה כמונו ב-7 באוקטובר, לא הייתה עוצרת לפני השמדה טוטלית של האוייב או לפחות כניעתו. ולבטח עם הרג של הרבה יותר בלתי מעורבים מאשר במלחמתנו.

* היפוכו של המחדל – כמי שמרבה למתוח ביקורת על נתניהו, מן ההגינות שכאשר הוא ראוי לשבח – אשבח אותו.
חצי שנה חלפה מאז הפסקת האש בלבנון, והאופן שבו ישראל אוכפת אותו ראויה לכל שבח.
המדיניות הנוכחית היא היפוכה המוחלט של מדיניות המחדל, שהובילה לשבעה באוקטובר, ועוד יותר מכך, מהמחדל החמור אף יותר בלבנון, שאילו חיזבאללה היה תוקף, התוצאות היו קשות לאין ערוך מאשר בנגב המערבי.
מה היה המחדל? ההבלגה וההכלה מול היווצרות איום טרוריסטי חמור על גבולנו, והימנעות מיוזמה התקפית, מחשש משתק מפני הסלמה. במילים אחרות – התמכרות לשקט.
ומה אנו עושים היום בלבנון? היוזמה בידינו, ואנו נוקטים בפעולה התקפית מתמדת, שמקשה מאוד על חיזבאללה להשתקם. צה"ל נשאר בנקודות מפתח בדרום לבנון, תוקף כל התארגנות חיזבאללה, הרג כבר יותר מ-200 מחבלים. חיזבאללה המוכה אינו יורה לעברנו, אך הוא מנסה להשתקם ולהתארגן ואיננו מאפשרים זאת.
וכשאנחנו פועלים כך, גם צבא לבנון חש יותר ביטחון להשליט את ריבונותו ואינו עוד אסקופה נדרסת של חיזבאללה, כפי שהיה.
יש לקוות שישראל תתמיד בדרך זו. זה גם נותן מרחב תמרון להסכם עם חמאס, בהנחה שאחרי ההסכם נפעל כפי שאנו פועלים בלבנון.

* קודשי חייהם ופרי עמלם – ב-15 באוגוסט 1949 הציג ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, מעצב תורת הביטחון של ישראל, את חוק שירות הביטחון בפני הכנסת. בנאומו, הוא הציג שלושה מרכיבים להגנת המדינה: הצבא הסדיר, צבא המילואים וההתיישבות בסְפָר.
בכל נאום או מאמר שלו על תפיסת הביטחון, קיבלה ההתיישבות מקום מרכזי. כך בנאום במסדר הנח"ל בנובמבר 1948: "ביטחון המדינה לא יושתת אך ורק על כוחות המגן הצבאיים. דרכי התיישבותנו יקבעו את ביטחון המדינה לא פחות משיטות בניין הצבא. רק התיישבות חקלאית צפופה לאורך הגבולות – שלשלת של משקים בצפון הארץ, על חוף הים, לאורך הירדן, בערבות הנגב – תשמש תריס נאמן ביותר לביטחון הארץ מפני התקפות חוץ. לא ביצורי אבן דוממים, אלא חומת אדם חיה, עובדת ויוצרת – החומה האחת שאינה נרתעת ונפגעת מכלי משחית של האויב – יש ביכולתה לשמור על גבולות הארץ. הבניין המבוצר ביותר אפשר לקעקע ולערער במכשירי חבלה מתוקנים ומשוכללים, אולם כל כלי משחית לא יצלח על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי-חייהם ופרי עמלם."
כל תחקירי הקרבות בקיבוצים ב-7 באוקטובר מעידים למה התכוון בן גוריון בדברו על בני אדם עזי רצון ורוח, השומרים ומגינים על קדשי חייהם ופרי עמלם. קומץ לוחמים בכל יישוב נלחמו בעוז רוח ועקשנות, בנחיתות מספרית, בנחיתות בנשק ותחמושת, חתרו למגע, הסבו אבדות כבדות לאוייב, הצילו חיי מאות ישראלים ורבים מהם נפלו בקרב, כשהם נלחמים עד נשמת אפם האחרונה.
כך, למרות שכיתות הכוננות היו קטנות, מדוללות, עם מעט נשק שאופסן בנשקיה ובלתי מאומנות. אם צה"ל ימשיך ויעצים את המגמה שהחלה מאז הטבח – מחלקת הגנת יישוב גדולה בכל יישוב, חמושה ומצוידת היטב, עם הנשק וכל ציוד הלוחמה בבית, עם אימונים ושמירת כשירות, לצד יחידות הגמ"ר (הגנה מרחבית) אזוריות ויחידות התערבות, תהיה זו תוספת כוח משמעותית להגנת המדינה. אילו כך היה ב-7 באוקטובר, התוצאות היו אחרות לגמרי.

* הצעת חוק חדשה – אני מציע בזאת הצעת חוק חדשה – לבטל את תפקיד ראש הממשלה.
אם ראש הממשלה אינו אחראי על הביטחון הלאומי של ישראל, אינו אחראי למנוע אסון כמו טבח שבעה באוקטובר, "אין לו בדל של אחריות" כפי שכתב אחד מחסידיו השוטים, וכל האחריות היא על הכפופים לו, חבל על המשכורת שאנו משלמים לו, ועל לשכתו, עוזריו, יועציו, נהגיו, מאבטחיו וכנף ציון.

* ד"ר מוות – בראיון לתוכנית "עובדה" סיפרה אורי מגידיש, התצפיתנית שנחטפה וחולצה כעבור כשלושה שבועות, שחברתה נועה מרציאנו נרצחה ביד הרופא שאמור היה לטפל בה בבית החולים "שיפא". אני שמעתי על כך מאביה בתצפית נחל עוז, לפני חודשים אחדים. אך הסיפור לא קיבל הד ולא השתרש בתודעה.
האם כבר חיסלנו את המנגלה הזה?
ישראל חייבת להפיץ את הסיפור הזה, כך שיהדהד מקצה העולם ועד קצהו, כאשר העולם הצבוע תוקף אותנו על שאנו מפציצים בתי חולים.

* נאמבר 1 – רצונה של פדויית השבי לירי אלבג לחזור לשרת בצה"ל, הוא ניצחון רוח האדם, רוח האישה, הרוח היהודית, הרוח הציונית, הרוח הישראלית.
אני מצפה מצה"ל לאשר לה לשוב להתגייס לשירות משמעותי.

* תת אלוף שהוא אלוף – תפקידו הפיקודי האחרון של משה פלד, חבר בית השיטה, היה מפקד חטיבה 847 – חטיבת מרכבות הפלדה.
מאז, במשך למעלה משלושים שנה, משה ממשיך לשרת במילואים כנהג מוביל טנקים. מדי שנה, גם כאשר כיהן כח"כ וסגן שר, עלה משה על מוביל טנקים ושירת במשך חודש כנהג. מאז המלחמה שירת חודשים רבים במילואים בתפקיד זה, גם בהיותו בן 80!
משה אינו עונד דרגות. הפעם היחידה מאז תחילת המלחמה שהוא ענד את דרגות האל"מ, הייתה בטקס הוקרה שנערך בבית הנשיא למילואימניקים, שעל פי גילם הכרונולוגי הם אמורים להיות זקנים. השבוע הוענקה למשה דרגת תת-אלוף! הוא ראוי לה. והוא ימשיך לשרת כנהג, ולא יענוד את הדרגות.

* יו"ר הרבעון הרביעי – ביום חמישי בחרו חברי תנועת הרבעון הרביעי את יו"ר התנועה.
שני מועמדים מצוינים עמדו לבחירה - ד"ר יואב הלר ועו"ד משה תורג'מן.
בחרתי ביואב הלר, מייסד הרבעון הרביעי, מנהיג חכם, יצירתי וכריזמטי, שמחויב לרעיון הלכידות הלאומית והחתירה להסכמות כהכרח קיומי לישראל.
יואב הלר נבחר ברוב של 79.5% מהמצביעים.

* ניצחון הביביזם – תופעות כמו סרבנות, עלילות דם על המדינה א-לה אולמרט, יעלון לשעבר ויאיר גולן, דיבורים על ירידה מהארץ או העברת כספים לחו"ל, הם ניצחון עומק היסטורי של הביביזם.
אין כוונתי רק למישור הפוליטי; לכך שתופעות כאלו משרתות את נתניהו, והן עלולות להשאיר אותו, חלילה, בשלטון, למרות מחדל 7 באוקטובר.
אני מתכוון לדבר מה הרבה יותר עמוק. לניצחון תודעתי.
הדיבר הראשון בדת הביביסטית, הוא: המדינה היא ביבי. לא בכדי, הם רואים במי שמתנגד לנתניהו או מבקר אותו, כמי שפוגע במדינה ואפילו בוגד.
התובנה הזאת חילחלה עמוק כל כך, עד כדי כך שהקיצונים בשונאיו של נתניהו הפנימו אותה, וכדי לפגוע בנתניהו הם פוגעים במדינה, שאותה הם מזהים איתו. כדי לפגוע בנתניהו הם מעלילים עלילות דם על המדינה. הם אינם רואים בצה"ל את צבא העם, שהחוזה של חייליו הוא עם אזרחי ישראל שעליהם הם מגינים, אלא כצבא הוד מלכותו, שאותו אינם רוצים לשרת.
הם הצד השני של מטבע הביביזם.

* מיהו מנהיג אמיץ – אני שומע את הבייס המאתרג של יאיר גולן, והמסר הוא שסוף סוף יש כאן מנהיג אמיץ, שאומר את האמת שאחרים מפחדים לומר, זו האמת המנהיגותית שאנחנו רוצים ולא רכיכות כמו גנץ, לפיד ובוז'י.
הם מוצאים בו אמת ואומץ, ואני מציע לבחון את הדברים.
אמת?! אני שואל אותם: האם ישראל באמת הורגת תינוקות כתחביב?
וראו זה פלא. אף אחד אינו משיב בחיוב. "פשוט לא הבנתם אותו." ופתאום האיש הישיר, הדוגרי, שמטיח את האמת היישר בפרצוף, זקוק להסברים, למדרשים ולמפרשים, לראשונים ואחרונים, לרש"י ומצודת דוד ולתרגום אונקלוס.
אומץ?! האומץ הוא לא לתת לבייס המתלהם את מה שהוא רוצה. כאלה יש לנו מספיק. אחד מהם הוא ראש הממשלה. מנהיג אמיץ, מנהיג אמת, הוא מי שעומד מול הבייס, מציג לו את האמת המורכבת, תובע אחריות, מרסן את היצרים.
מנהיג שמשלהב את היצרים בבייס אינו אמיץ. דודי אמסלם אינו אמיץ, שלמה קרעי אינו אמיץ, טלי גוטליב אינה אמיצה, יאיר נתניהו אינו אמיץ. ניסים ואטורי לא... טוב הוא טמבל. הרי מה אומר הבייס הביביסטי? "טלי גוטליב היא היחידה שיש לה אומץ לומר את האמת שאחרים מפחדים להשמיע." האם החבורה המפוקפקת הזאת, היא מודל המנהיגות שיש להעמיד כאלטרנטיבה לביביזם?

* הבו לנו מנהיגים מגמגמים – "סוף סוף יש לנו מנהיג שלא מגמגם," שמעתי את אחד ממעריצי יאיר גולן.
וחשבתי על שני מנהיגים. על משה, שהיה "כבד פה וכבד לשון," והיה גדול המנהיגים, כי היה בדיוק האיש שתבע מעמו ולא שילהב אותו במה שרצה לשמוע. היפוכו של הדמגוג הפופוליסט שמחניף לבייס.
ועל לוי אשכול, שנאמר עליו שגמגם בנאום לאומה בתקופת ההמתנה (מה שלא היה נכון), והוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר אחרי בן גוריון, שהוביל את מדינת ישראל לגדול בניצחונותיה, אם כי את התהילה נטל שלא בצדק כריזמטור שלא גמגם. אשכול הצטיין כאיש הפשרה, שהשכיל לגשר על תהומות של איבה בחברה הישראלית והשכיל ליצור הסכמות רחבות. הוא נהג לומר "אני מתפשר ומתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שרציתי מלכתחילה," ללמדך שפוליטיקה של הסכמות היא אפקטיבית.
הבו לנו מנהיגים מגמגמים. מגמגמים במובן של "גם וגם". כאלה שרואים את התמונה המורכבת, שאינה חד חד ערכית, אלא מגלמים ומקדמים עולם ערכים מורכב.

* קרנף מלא מלא – גדעון סער התקרנף מלא-מלא. הוא מדקלם בטבעיות את כל סיסמאות תעשיית השקרים וההסתה, שנגדן הוא יצא בכל כוחו.
בקרוב נשמע אותו אומר: די לאכיפה הבררנית. למה לא חוקרים את 2014?

* השוקניה מגוונת את דף המסרים – דאגה מסתמנת ברחוב שוקן. חשש שהם עלולים לשעמם את קוראיהם. כמה אפשר לכתוב שישראל נאצית ולהשוות את המלחמה בעזה לשואה? רוצים גיוון.
עורך השוקניה אלוף בן הרים את הכפפה. בפשקוויל שפירסם, הוא השווה את המלחמה לרצח העם הארמני. וכמו הטורקים, כך גם אנחנו מכחישים את רצח העם.
ויש הוכחה. למה ישראל אינה מכירה ברצח העם הארמני (שזו שערורייה בפני עצמה, אך אינה קשורה להזייה השוקניסטית החולנית הזו)? ברור, כי מה שהטורקים עשו במאה ה-20 אנחנו עושים במאה ה-21. בטח אם ישראל תתעשת ותכיר ברצח העם הארמני עורך השוקניה יכתוב שהדבר נועד להסיח את הדעת מרצח העם בעזה.
הוא סיפר על ביקור שערך לפני שנים אחדות במוזיאון אטאטורק באיסטנבול. שם הוצגו תמונות מטבח שערכו ארמנים בטורקים. המסר ברור. הנה, גם אנחנו מציגים תמונות מאיזה פיגוע שהיה, לטענתנו, בשבעה באוקטובר, כתירוץ להצדקת הג'נוסייד בעזה.

* את מי הם מעניינים – קבוצת נשים הפגינה בכניסה לבסיס חיל האוויר רמת דוד, בקריאות המרדה לטייסים לערוק מהמלחמה ולסרב להפציץ בעזה. הן נשאו תמונות של ילדים – מגינים אנושיים של המחבלים, שנהרגו בעזה.
הן לא אחזו בתמונות של ילדי בארי, ניר עוז, שדרות, כפר עזה, נחל עוז, חולית, ונתיב העשרה. את מי הם מעניינים?

* אנשי רוח-נכאים – 160 סופרים ואנשי רוח חתמו על גילוי דעת נגד המלחמה. אם בעבר הפסקת המלחמה הוצגה כמחיר שעלינו לשלם למען שחרור החטופים, הרי שכעת החטופים מוזכרים כבדרך אגב ועיקר המיקוד הוא בהתנגדות למלחמה, המוגדרת בסיסמה השחוקה והעבשה "מלחמת שולל".
הם מנסים לעשות הפרדה בין המלחמה הצודקת בעקבות 7 באוקטובר למלחמה היום. אך זו אותה המלחמה שטרם השיגה את יעדיה.
הפסקת המלחמה עכשיו היא הישארות חמאס בשלטון ברצועת עזה ובכך ניצחון אדיר לחמאס, לטבח, ומסר ברור, שיהדהד מקצה העולם המוסלמי ועד קצהו, שהנה נמצאה הדרך להביס את ישראל – מעשי טבח בנוסח 7 באוקטובר ובעיקר חטיפות המוניות.
הם לא למדו דבר מ-7 באוקטובר. אותם מסרים חלולים ועייפים שקדמו ל-7 באוקטובר והובילו אליו. במקום שאנשי הרוח ישיבו רוח במפרשי האומה, יהיו מים צוננים למי שעייפו וכשלו, במקום לחזק את רוח העם, אותם אנשים משדרים רוח נכאים, עייפות, בעיקר עייפות רוחנית ותרבותית, תבוסתנות וחוסר נחישות להיאבק על קיומנו בארצנו.

* הגיברת – כמו אותם לשעברים שאצים רצים לתקשורת הזרה כדי לתקוף את ישראל, כך גם אשתו המפלצתית של ראש הממשלה, בראיון חזירי לתקשורת הזרה, מפיצה את הרעל הביביסטי, את עלילות הדם הזדוניות על איזה שמיפ-סטייט "שמופעל בידי מדינות זרות," נגד מערכת המשפט והצדק הישראלי. אישה [-----] נפש שמעולם לא עשתה דבר חיובי.

* ביד הלשון: וחג שבועות תעשה לך – שיבוש נפוץ למדיי בשנים האחרונות, הוא שירת "בחג שבועות תעשה לך". יש בשיבוש הזה היגיון לוגי – את ביכורי קציר החיטים תעשה בחג השבועות.
אך השיר הוא "וְחַג שָׁבוּעוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים," שהוא ציטוט מספר שמות ל"ד, כ"ב.
השיר הוא צירוף של ארבעה חלקי פסוקים מן התנ"ך שליקט והלחין ידידיה אדמון ב-1927.
בנוסף לפסוק הפותח, צירף אדמון לשיר את הפסוקים הבאים:
הַזּוֹרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ – תהילים קכ"ו, ה'.
אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ – תהלים ס"ז, ז'.
אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ – ביטוי המופיע בתנ"ך פעמים רבות, ובפעם הראשונה בשמות ג', ח'.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com