מתוך היומן, 1966
25.8.66. ט' באלול תשכ"ו. ירושלים. ערב עם דוד בן-גוריון. ברבע לשבע צילצלתי אליו למלון "המלך דוד", בו-במקום אמר לי שאבוא בשבע וחצי. החזיק אותי אצלו קרוב לארבע שעות. הלכתי אחרי אחת-עשרה. היתה לי הרגשה שהוא מוכן שאשב עוד שעה-שעתיים – אך לא רציתי לעייפו עד כדי כך. עמדתי על כך שאינני רוצה להרגיז את אשתו – ומוטב שאלך. בערך בשעה עשר הציצה פולה בדלת, [נכנסה עם כוס חלב בידה] ושאלה אם לא הגיע זמן שאלך. כמובן שהצעתי ללכת. אך הוא לא נתן לי. אמרה שהוא עייף, והכחיש.
השיחה היתה די משעשעת. "מה יש, אם מוצאים כבר פעם בן-אדם לדבר איתו? בן הארץ שנולד מבן [של…] וכולי וכולי."
היא: "אז אם הוא בן של בן של מי שנולד בארץ הוא צריך להפריע לך עד מאוחר בלילה?"
וכשסגרה את הדלת ואמרתי שאולי עליי ללכת, חזר והפציר: "היא לא תפריע. היא הולכת לישון ויש לה חדר לבד."
כבר מראשית השיחה אמר שלא ארשום ממנו, אלא יֵשב בעצמו מחר-מחרתיים ויענה על השאלות שהכינותי לו, ויצלצל אליי כאשר יסיימן. [לצורך הראיון בסדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שלימים נדפסה בספרי האנגליUnease in Zion בשנת 1974 בהוצאת קוואדראנגל, ניו-יורק, , ובעברית בספר "אין שאננים בציון" בשנת 1986, בהוצאת "עם עובד"]. שוחחנו אפוא על נושאים כלליים, הן בהארת השאלות ובייחוד על תולדות ההתיישבות בארץ. בכוונה לא בשום שאלה פוליטית-אקטואלית, אלא אם היה לכך קשר לעניין של תהליכים מקיפים יותר.
תולדות המשפחה, מה ששמעתי מאבא, וכל אשר קראתי אודות ארץ-ישראל בתשעים השנים האחרונות [כולל "התלם הראשון" שליווה אותי ככתב-יד של המשפחה מילדותי] – שימשו לי חומר-רקע מצויין כך שדובבתי אותו, וכל עניין שהזכיר או שכח – השלמתי לו כאילו חייתי אני את התקופה.
הוא סיפר על ימיו הראשונים בפתח-תקווה ובארץ. על מגעיו עם מנהיגים ערביים, על פעילותו הדיפלומאטית בימי מלחמת העולם השנייה, על גירושו מן הארץ במלחמת העולם הראשונה, ועוד ועוד.
כאשר נגעה השיחה בעניינים עקרוניים – מחיר הנורמליזאציה, פרי הציונות. השפעת שנאת הערבים כלפי עיצוב נפשו של הדור הצעיר. העובדה שאין לאינטלקטואלים היהודים בישראל בשורה לעולם, וכולי – כל אותם נושאים העומדים במרכז הסדרה, כמו הכנעניות (וקשרו אליה, אותו הכחיש בתוקף) – התברר שאי-אפשר לחדור מבעד למעטה שהוא עוטף עצמו, ביודעין או קרוב לוודאי שלא ביודעין. פזמון אחד בפיו: יש אצלנו אנשים שאין כמותם בכל העולם. מדענים, חקלאים, אנשי-צבא. אפילו פקידים! בני האדם הם עיקר, ולא הספרות.
לא העיצוב והביטוי חשוב לו – אלא בני-האדם. הם "אור לגויים" וכולי.
על הציונות אמר שהיא נובעת משני מקורות: מצוקה נוראה ותקווה משיחית. אם היה קם שלום בראשית ימי המדינה (ואולי גם כיום) – היו היהודים חוזרים והופכים לרוכלים ומתפזרים בבירות-ערב. הציונות אינה מעור אחד. יש זו של הרצל, זו של העולים שבאו ארצה, וישנה זו של יהודי ארה"ב. כשבא לפני שישים שנה לארץ-ישראל – נוכח כי הציונות היא לא הציונות שחשב, והסוציאליזם הוא לא הסוציאליזם שחשב. ה"שוֹק" הראשון היה כאשר נפלו שניים מחבריו, אחד לידו, בסג'רה. מאוחר יותר, היה לו ידיד ערבי שלמד איתו בקושטא וחזר ב-1914 לארץ יחד עימו. כאשר נאסר בי.ג'י. על-ידי התורכים בירושלים (וגורש מאוחר יותר) פגשוֹ אותו ידיד ערבי, עלי פואד כמדומני, ושאלוֹ מה הוא עושה כאן. כשענה שהוא אסור וצפוי לגירוש, אמר לו הערבי: "כידידך אני מצטער על כך, אך כערבי אני שמח שמגרשים אותך."
ומקרה נוסף שקרהו עם מוסא עלמי, דומני בשנות השלושים, אחר שנבחר ליו"ר ההנהלה הציונית, ועדיין האמין בכך שאנחנו מביאים "קידמה" לערבים וכולי, ושעל כן עליהם לקבל אותנו. וכשחזר על טענות אלו בפני מוסא עלמי, אמר לו הלה:
"לא איכפת לי שהארץ הזאת תהיה שוממה עוד כמה דורות – עד אשר אנחנו יהיה בכוחנו לפתח אותה."
ואז, אומר בי.ג'י., הבין שאין עם מי לדבר וכי כל הטיעון הזה אינו עומד במִבחן. מה עוד שבתור ערבי – הוא חושב שהיה מרגיש בדיוק כך כלפינו – היהודים.
מבחינה גופנית הוא ניראה כפלא ביולוגי. קשה להאמין שמתקרב הוא לגיל שמונים. פניו עגלגלות והעור צח ואדמוני כתינוק. מעט מאוד קמטים. הריהו מקפץ רוב הזמן על כורסתו, ובאמצע הדיבור קם מדי פעם ו"עושה הצגות" – כיצד דיבר אליו ערבי זה וזה, ומה היתה העוויית פניו. כיצד חיבקו מוסא עלמי בלונדון וכיצד נפל על צווארו. קשה היה לי להאמין שהוא מבוגר מאבא בשמונה עשרה שנה. אבא ניראה לי כה זקן ותשוש בשנותיו האחרונות. ואילו זה – כתחייה חדשה. כאילו הזמן לא יכול לו. מן הסתם יגיע בשקט עד לגיל התשעים וחמש.
כשהתאחרה השעה, אחרי אחת-עשרה, וכבר קמתי ללכת, התפלא [בן-גוריון] שעדיין מוקדם כל-כך. הביט בשעונו – שמונה ורבע. מסתבר ששעונו עמד [מלכת] ועל כן לא שם לב והתפלא עליי שאני כבר מבקש ללכת. אך עדיין לא היה בטוח שעונו של מי נכון, ואמר בחיוך קונדסי שיש לו רדיו בחדר השני, ומיד הופיע עם טרנזיסטור ביד והחל משחק בכפתורים, כילד מגודל בצעצוע. וכל דמותו נמוכה, עגלגלה, עם ראש של תינוק וגוף של יהודי בא בימים, שמן למדיי. מדי פעם אף תקע נאדות בחופשיות יתירה, כאילו היינו יושבים בפרדס אחר יום עבודה. [תקע בהתרוממו מעט עם מרפקיו על מסעדי הכורסה, כמתואר להלן], לבסוף מצא את "קול ישראל" ברדיו, לסוף החדשות.
אינני סבור כי ימי שלטונו בתקופה האחרונה עמדו בסימן הסניליות, הטירוף או ההתדרדרות הגופנית והבריאותית. העניין שונה. הוא פשוט מאמין במשהו אמונה כה חזקה, עד שחדל לשים לב כי הסובבים אותו אומרים לו רק מה שהוא חפץ לשמוע – ומאחורי גבו עושים כחפצם, בשמו. האמונה המיסטית שלו בצעירים שלנו, באנשים שלנו – היא עקב אכילס שלו. הוא איבד את חוש הביקורתיות. מאחר שהחליט שדיין שייך לקטגוריה זו: שוב לא היה באפשרותו לראות את מגרעותיו של דיין וכיצד משכוֹ באף לענייניו שלו. פרס ודיין, שניים אלה, פשוט "סיבנו" אותו לצרכיהם שעה שהם משמיעים, ונראים לפניו, אותם נעימות ודברים בהם חפץ. על כל טענה פסימית שלי, ענה – "אבל שמעתי מאנשים שבאו מחו"ל, אמרו, סיפרו לי – שלא ראו עוד בעולם מפעל כזה, אנשים כאלה." ואף לרגע אחד לא העלה על דעתו שאולי אמרו לו כך לשם נימוס, או מתוך הערצה עליו, או כדי שלא לצערו. לא, הוא ראה בכל התמימות האפשרית בדברים האלה משום הוכחה ניצחת לעליונותנו.
ומי הם האנשים הנפלאים שלנו? דינה וֵרת סיפרה לו על עבודתה באפריקה ועל ההערצה שמעריצים אותנו שם – והרי לך אור לגויים.
יהושע כהן בשדה בוקר הנפרד מילדו בן החמש ושולחו ללמוד בקיבוץ אחר.
המתיישבים המרוקאים בחבל לכיש, (שהיו רוכלים).
דיין שטִלפן אליו באמצע הלילה בליל פעולת התגמול על קלקיליה ושאל רשות להשתמש בטנקים כדי לחלץ את כוח החסימה. "אני מתפלא עליו," אמר בי.ג'., "שטִלפן אליי. כי אני לא הייתי במקומו מהסס רגע להפר את ההוראה שלא להשתמש בטנקים, תותחים ומטוסים בפעולה זו – שעה שמדובר בהצלת חיי אדם. ומה היה קורה לו למשל הייתי חולה? לוּ לא מצא אותי בטלפון?"
פשוט לא העלה על דעתו שהטנקים נשלחו זה מכבר, וצִלצלו אליו רק כדי להפיס את דעתו.
ועוד, הוא ניראה אדם צמא מאוד לשיחה. כאילו ריק לו מאוד. ומעט מאוד אנשים מבינים אותו.
על הכנעניות אמר שאינו מבין מה זה, בביטול, והכחיש כל שייכות אליו. בזהותו את ישראל עם היהדות – פשוט אינו מבין כיצד ייתכן קרע עם היהודים המעריצים את הארץ.
אהוד בן עזר