יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראבּ
ונעורי יהודה ראב (1858-1948) בהונגריה
נערך בספטמבר 1994
המסע מלווה בסרט וידאו שצילם עמנואל בן עזר ובו דברי אהוד בן עזר על רקע המקומות שעליהם הוא מספר.
גייר
מצ'סנק אנחנו ממשיכים במכונית לגייר ((Gyor, תוך שעוצרים רק פעם אחת לכוס קפה ומרק גולש באחת העיירות שבדרך. מגיעים לגייר בשלוש לערך. המפות והניווט מדוייקים ביותר.

במלון ראבה מחכים לנו חדרים הצופים על הכיכר המרכזית ועל בית העירייה של גייר.

.Raba Hotel, Arpad U. 34 H, 9021 Gyor
.Tel. [0036] [96]315-533. Fax [0036] [96] 311-124

בדסק מצפה כבר מחכה לנו מכתב מד"ר לאסלו קיש, בו נאמר בין השאר כי בהזדמנות זו, שאנחנו, נציגי משפחת ראב הנכבדה מבקרים בגייר, כדאי שניפגש עם האנשים המקומיים ונשמע קצת על משפחתנו, והוא מציע שנצא לארוחת-ערב.
אני מבקש מיהודית שתנהל את המשא-ומתן העדין. אני מבין שהוא מזמין אותנו למסעדה, לא לבית-הכנסת, יחד עם כמה נציגים מקומיים, כניראה יהודים. עמנואל מפחד שזה ניסיון ל"שנורריי" של הקהילה המקומית, והכריז עוד קודם לכן שאם פירוש הדבר ללכת לבית-כנסת, הוא נישאר בחוץ. אבל לבסוף הוא מוכן להסתכן.
יהודית שואלת בטלפון את ד"ר קיש אם יהיו גם דתיים, והוא עונה שהוא עצמו אינו דתי. היא אומרת שאנחנו רוצים להשתתף בהוצאות הארוחה, והוא עונה בנימוס שעל זה נדבר.

מלון "ראבה" בנוי משתי יחידות. כלפי כיכר העיר זהו בניין עתיק ששופץ בצורה יפה מאוד, ואילו בצידו האחורי, שם הכניסה והחנייה – זהו בניין מודרני שצמוד לעתיד. דומה כי בזכות ד"ר קיש אנחנו מקבלים חדרים יפים, בבנין הישן, הצופים אל בניין העירייה ואל הכיכר, אבל כל שעה אנחנו שומעים את המוסיקה של השעון העירוני.
בשעה שאנחנו נמצאים עדיין במבואת המלון, אני מעיף עין לעבר הבר, שצופה לכיכר העיר, ורואה זוג עיניים בוערות של בחורה הונגרייה נאה נעוצות בי במבט מקצועי, ישיר וחד-משמעי. יהודית אומרת שאם לא הייתי מסתכל עליה במבט דומה – לא היתה מתנהגת כך.

ב-18.15 אני יורד לקפה של המלון, הצופה לכיכר העירייה, יושב ליד החלון ושותה ספל קפוצ'ינו כדי להיות ער. הקפה חריף מאוד, מצויין. החלב המוקצף כל-כך שמן, שאין צורך בקצפת. הבחורה ליד הבר כבר איננה.

גייר, ערב במסעדה "נמרוד"
כפי שקבענו טלפונית, ב-18.30 מופיע במבואה ד"ר קיש. אני מספר לו מיד בלבביות על טיולנו ההיסטורי. נותן לו את התמונות שבני ראב צילם ב-1989, ושאני שיכפלתי בצבע אחדות מהן. נותן לו תרגום אנגלי של השיר שלי "מה נישאר ממשפחת בן עזר?" – ומקור הונגרי ותרגום עברי ל"שיר התרנגול", שביטא את געגועיהם של יהודי הונגריה לציון, והשפיע על סבא יהודה ואביו אלעזר בהחלטתם לעלות ארצה ב-1875.
ארבעתנו יוצאים עימו במכונית הטטרה המהודרת שלו למסעדה בשם "נמרוד", שם הזמין שולחן לשמונה איש.
תחילה אנו נימצאים עימו בלבד. אני מתאר בפניו את תולדות משפחתנו ואת מטרת סיורנו, עוד לפני שמתיישבים אני שואל אותו באופן דיסקרטי אם יהיו כאן לא-יהודים, ואם יהיה אפשר לדבר חופשי, וד"ר קיש מבטיחני שאפשר לדבר על כל נושא ללא חשש. הוא גם מתנצל שאשתו לא באה הערב, בגלל מחלה, שכניראה נמשכת כבר זמן רב.
מופיע זולטן סי, מנהל העיריה, הדובר רק הונגרית וגרמנית. גבר גבוה כבן חמישים ויותר, בעל גוף צנום, גמיש, אף ארוך ועיניים מימיות קצת. זמן קצר אחריו מופיעות שתי נשים. אווה, אישה מבוגרת, יפה, שיער שיבה ופנים עגולות שזופות, העובדת במשרדו של ד"ר קיש. מריאנה, קטנה, בהירה, ממושקפת ופקחית מאוד. מתברר ששתיהן יהודיות וביקרו פעמים אחדות בישראל ויש להן גם קרובים שם.
אנחנו מוותרים על מנות ראשונות. עמנואל לוקח שניצל, אני וג'ודי קורדון בלה מצויין, ואני לא נפרד מסאלאט המלפפונים הטריים ההונגרי. מנה אחרונה אני מבקש גלידה אבל מקבל סלט פירות עם קצפת, גם כן לא רע.
ד"ר קיש יושב בראש השולחן, לימינו זולטן. ד"ר קיש פותח את הפגישה בהסבר על בית הכנסת המקומי, על השיפוצים הנחוצים בו, וזולטן מגיש לנו חוברות מהודרות על תולדות בית-הכנסת והתוכניות לשיקומו. בפתח החוברת ציור צבעוני עתיק של העיר ראב, כיום גייר, כפי שניראתה בסוף המאה ה-18, מצודה ליד הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה, ששימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים, התורכים.
אני זוכר שב-1987 אמרו לנו בבודאפשט שהבעייה בשיפוץ בית-הכנסת היא שהוא ניאולוגי, ולכן האורתודוכסים בישראל ובתפוצות מתנגדים לגיוס תרומות עבורו. לתומי אני שואל את ד"ר קיש אם בית-הכנסת בגייר הוא ניאולוגי או אורותודוכסי? שאולי על כן הוא אינו זוכה לתשובה, כדבריו, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות.
בנקודה זו מתערבת מריאנה בשיחה ומסבירה לנו בעברית כי בית-הכנסת של גייר נמכר כבר לפני חמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, המונה רק כמה עשרות יהודים, בתנאי שהבניין לא ייהרס. עתה משפצים אותו כדי שישמש מרכז תרבות לכל צפון-מערב הונגריה.
עכשיו אני מבין מדוע לא הצליחו עד כה לקבל תרומה מאיזשהו גוף יהודי או ישראלי.
ד"ר קיש אומר שכל תרומה תירצה, אפילו קטנה, כי מפעל השיפוץ הוא אדיר ודורש משאבים רבים, ומחר נוכל לבקר בבית הכנסת ואפילו יפתחו לנו במיוחד את שעריו.
אני מחליף מבט עם עמנואל – השנור בכל זאת נישאר! – ומבטיח לד"ר קיש ולמר זולטן כי מהיותי סופר ועיתונאי, אוכל לכתוב על הנושא באחד העיתונים בארץ.
אנחנו יושבים במסעדה שעה ארוכה אחרי תום הארוחה, עד אחרי 23.00 לערך, ומשוחחים כל הזמן. אני משלב קטעי שאלות על חומר היסטורי של המשפחה. מתברר שמריאנה היא אוצר בלום לידע. היא מורה למוסיקה, ילידת גייר מדורות. אביה שעמד בראש שרידי הקהילה נפטר לפני שנתיים אך בני ראב עוד הספיק לפגוש אותו ולהצטלם עימו ועם ד"ר קיש.
אני פותח את "התלם הראשון", שתמיד מלווה אותי, וקורא בפני מריאנה בעברית, ובתרגום חופשי לאנגלית, שניים-שלושה משירי המרד של קושוט. היא זוכרת את המנגינה והמילים של אחד השירים של קושוט, ורושמת לי את המילים בהונגרית בתעתיק עברי, ובעברית, וכן את התווים. גם את המנגינה והמילים של "שיר התרנגול" היא יודעת, מזמזמת אותו, ורושמת לנו את התווים.
אני משאיר לה תרגום אנגלי של פרקים מספרי "פרשים על הירקון" העוסקים בהונגריה. כעת כבר אין לי צורך בהם. לד"ר קיש זה לא אומר הרבה. בעצם הוא אינו מעוניין במשפחה שלנו אלא שנגייס תרומות לשיפוץ.
אנחנו שמים לב לתופעה מעניינת. בעוד אנחנו סבורים שהזכרת שמו של קושוט, גיבורה הלאומי של הונגריה, ושל מלחמתו לעצמאות – גורמת למארחינו נחת בגלל השפעת גיבורם הלאומי על אבות-אבותינו, לא כך ניראים הדברים בעיני ד"ר קיש ומר סי. מתברר שתחת דגל הלאומיות ההונגרית ושל "הונגריה הגדולה" או "השלימה", בטרם נחתכה מכל צד – מתקבצים כיום בהונגריה אלמנטים ימניים קיצוניים, פאשיסטים, ושוחרי-סיפוח.
תקוות ד"ר קיש ומר סי היא כי קיצונים אלה לא יגיעו לשלטון ולא יסחפו את המדינה להרפתקאות לאומניות. דווקא לאחר הבחירות האחרונות ירד כוחם של הלאומנים.
מנושא זה מתגלגלת השיחה לעניין המיעוטים. יש מיעוטים הונגריים גדולים בסלובקיה, ברומניה, ובעוד אזורי גבול שהיו פעם הונגריה. וגם בהונגריה עצמה יש מיעוטים של עמים שכנים. לדברי ד"ר קיש מהלכת הונגריה בנושא זה על חבל דק. למשל, בפרשת היחסים עם רומניה. משתדלים שכל טיפול בשמירת מעמדו של המיעוט ההונגרי ייעשה דרך, ובתיאום – השלטון המרכזי ברומניה, כדי שלא ייווצר רושם של חתרנות הונגרית שמסכנת את רומניה.
בשלב מסויים של השיחה מספרת ג'ודי לד"ר קיש, היושב לימינה, על אלכס ראב, שאינו מסוגל לחזור להונגריה בגלל מה שהתרחש כאן בתקופת השואה.
ד"ר קיש עונה לה שבאמת זו היתה תקופה קשה מאוד. ההונגרים מאוד התנגדו למה שקורה, אבל לא יכלו לשנות. הנה, סיפרו אצלו במשפחה שכאשר סבתו ניסתה לעזור לשכניה היהודים ולהעביר להם לחם – הגרמנים שברו לה את היד!
רק עתה אנחנו מבינים לפתע באיזו אי-הבנה היינו שרויים – ד"ר קיש, שעד כה היינו בטוחים שהוא יהודי, אולי ראש הקהילה היהודית במקום – כלל אינו יהודי! אלא יועץ כלכלי לעירייה, כניראה גם בפרוייקט שיקום בית-הכנסת.
בשובי ארצה אני מספר על כך לבני ראב, שאותו אירח ד"ר קיש יחד עם שפיגל, אביה של מריאנה, ובני נידהם. הוא היה בטוח שד"ר קיש הוא מראשי הקהילה היהודית. אני מתחיל לחשוב שאולי הקשר של ד"ר קיש האלגאנטי עם שפיגל הקשיש היה כרוך גם במכירת בית-הכנסת לעירייה.
 לקראת סופה של השיחה מתעורר זולטן סי, אולי בעקבת היין, וההבנה שתרומה מאיתנו לא יקבל – והוא שואל בהונגרית כמה שאלות, שד"ר קיש מתרגם לנו.
"האם איננו חוששים שישראל היא יצור מלאכותי? שיום אחד ירצו היהודים לחזור ממנה לארצות שמהם באו?
"מה דעתנו על היהודים שאינם עולים לישראל, כמו אלה שנמצאים כיום בגייר?"
אני עונה שהערבים אכן חשבו כך שנים רבות, אבל לאחרונה נוכחו לדעת שהיישות הישראלית אינה ניתנת לעקירה, ולכן החלו בתהליך השלום עימנו.
אנחנו קיימים כדי להיות בית לכל יהודי, אם רק ירצה לעלות. אנחנו שמחים שיש קהילות יהודיות משגשגות מחוץ לישראל, כמו בארה"ב או בצרפת. אנחנו מקווים שמצב היהודים ברוסיה, כמו גם המצב הכללי שם, יהיה מצויין. אבל אם מצבם של יהודי רוסיה יורע, וירצו לעלות לישראל, נקבל את כולם. זו ההצדקה לקיומנו כמדינה. זה פרי הניסיון ההיסטורי שלנו.
הבעייה שלנו, והיא ודאי גם בעייתה של הונגריה, היא של תרבות ושפה לאומית קטנה בתוך עולם שהולך ונעשה אחיד. ראינו את ההתקדמות העצומה שעברה על בודאפשט מ-1987, כאשר ביקרנו בה לראשונה, ועד היום, ואנחנו שמחים על כך. זהו תהליך של אירופיזאציה ואמריקאניזאציה שמבשר את חזרתה של הונגריה למערב. אין כמעט זכר לרוסיה ולקומוניזם. אבל, הסכנה היא של חוסר יכולת להתמודד עם הציוויליזאציה האנגלית-אמריקאית החובקת-כל. זו סכנה של טשטוש, של שאיבת מיטב הצעירים לארה"ב, של היותם אזרחי-העולם, הגדלים על תרבות הטלוויזיה והמחשבים, ומנותקים מתרבותם הלאומית.
ד"ר קיש אומר שבתו נמצאת באנגליה, והוא שמח מאוד שלאחרונה החלה להתעניין יותר במולדתה, והיא עתידה לחזור. גם בנו למד בארה"ב, וחזר.

*
בראשית הערב מצלם עמנואל בווידאו ובמצלמה רגילה את המסיבה, ושומעים קטעי שיחה אגביים. אני מצרף פסקול לתמונה, כאשר תופיע בסרט הערוך:

ערב במסעדה "נמרוד" בגייר, מסעדת בשר הציד, הטובה בעיר. כאשר באה לראשונה נציגות של משפחת ראב הנכבדה לעיר גייר, עורך להם קבלת פנים ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, היושב בראש השולחן, ולצידו מר זולטן סי, מנהל העיריה. שניהם לא יהודים. הם מנסים לעניין אותנו בתרומה לשיקום בית-הכנסת הגדול של גייר, שיהיה מרכז תרבותי לכל צפון- מערב הונגריה. אני מבטיח להם לעשות על כך כתבה בעיתון בישראל.

ליד ג'ודי בן עזר יושבת מריאנה שפיגל. אביה המנוח של מריאנה היה ראש הקהילה של גייר בשנים האחרונות. הקהילה מונה עתה רק כמה עשרות יהודים, ונמצאת בסימן שקיעה. מריאנה היא מורה למוסיקה. היא מזהה את שיר המרד של קושוט משנת 1848, שיר שסבא יהודה רשם מהזיכרון ב"התלם הראשון", והיא רושמת לנו את תווי השיר:

"קושוט לויוש הודיענו
 הנה תם חילו לגווע
 לו רק שוב ציוונו קושוט
 ונזעקנו לחילו."
(התלם הראשון, עמ' 29)

*
בתום השיחה אנחנו יוצאים החוצה וד"ר קיש מסיע אותנו חזרה למלון. ימים אחדים לפני הנסיעה הלכתי עם יהודית לרחוב אלנבי פינת ברנר או טשרניחובסקי, לחנות של תשמישי קדושה ומזכרות. קנינו שם ארבע "חמסות" עם ברכה, בגדלים שונים, מתוך הנחה שאולי נצטרך לתת מזכרות בגייר. קשר המכתבים שלי עם ד"ר קיש החל עוד מהארץ. עכשיו, לפני הפרידה, יהודית מוציאה את המזכרות העטופות ואנחנו מעניקים אותן לד"ר קיש, לזולטן סי, לאווה ולמריאנה.

*
לילה במלון ראבה בגייר. שעון המגדל על בניין העירייה ממול משמיע מוסיקה של אחת אחר-חצות. יהודית כבר ישנה. גם אני עייף, יום עמוס. ודאי השמטתי קטעים רבים מהשיחה המרתקת ב"נמרוד" שהתנהלה רובה באנגלית עם קצת תרגומי ביניים לעברית, הונגרית וגרמנית. מחר תיקח אותנו מריאנה לראות את בית-הכנסת, בית-הקברות, והעיר הישנה, ומכאן ניסע לקומארנו ולנוגי-מגיאר.

יום 6. יום ראשון, 18.9.94.
גייר – ברטיסלבה
בוקר במלון ראבה. אין בריכה. ארוחת-בוקר בינונית, חביתה קצת יותר טובה. קפה גרוע. אני מזמין אספרסו מבית-הקפה שבאולם הסמוך, שם שתיתי אתמול. קונה גלויות של המלון גם כפי שניראה פעם, ושולח ארצה אחדות.

ב-9.30 באה מריאנה שפיגל ולוקחת אותנו מהמלון. היא אומרת לנו שד"ר קיש עשיר מאוד וזו לא היתה בעייה בשבילו להזמין אותנו לארוחה.
אנחנו יוצאים איתה במכונית, המזוודות כבר בפנים, לראות קודם כל את בית-הכנסת, הנתון בשיפוצים. בתמונה שצילם בני ראב ב-1989 ניראה הבניין יותר טוב. עתה גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, ומראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר. לדברי מריאנה היו בה 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום יש עשרות בודדות.

נעשה קר. 14 מעלות. חורף. אנחנו ממשיכים לבית-הקברות. הוא נמצא על גבול העיר, באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין, אך הבתים בני קומה אחת בלבד. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים כאן שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים.
בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד עשירות ומפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.
בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעירייה. הם ניראים מאוד פרימיטיביים, כמו מהסרט "סליחה אתה נושך את צווארי (נשף הערפדים)" של רומאן פולאנסקי. הם לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם בבאר קטנה שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, מבפנים לחומה, ליד המצבות. אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.
מריאנה אומרת שכאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.
אנחנו מוצאים כמה מצבות של ראב, שגם בני ראב צילם אותן – גיולה ראב ואחרים, גם של משפחת אהרנטל, אימו של יהודה. אין זמן לסרוק את כל בית-הקברות. המצבות העתיקות דהויות מאוד ובלתי קריאות ואין אפשרות לגלות את מצבתו של אותו יהודה שטרן (ראב), שמת ודאי לפני כמאתיים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו. מתחיל לרדת גשם דקיק.
באוהל יזכור עשוי אבן עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על הקירות – נמצא ספר או פנקס של בני הקהילה שניספו בשואה, ובהם אולי עשרה או עשרים שמות של ראאב, אבל שמות פרטיים לועזיים ואין כל אפשרות לדעת אם הם שייכים למשפחה.
איני בטוח, אבל דומני כי שני בניו של יהודה שטרן ראב – שלמה ראב וזלמן ראב – לא המשיכו לגור בגייר.
עושים כמה צילומים רגילים, ואחר-כך מחוץ לבית-הקברות, בסימטה, אני מספר את סיפורו של יהודה שטרן-ראב:

אנחנו נמצאים בגייר, ששמה במאה הקודמת היה ראב, ומשם מקור השם ראב. בעיר הזאת גר בסוף המאה ה-18 יהודה שטרן, שהוא אבי-אבי משפחות ראב ובן עזר.
המקום שאנו נמצאים בו הוא סימטה – בין בתים של הרובע היהודי לשעבר, ובין החומה של בית-הקברות, וממעל לחומה אנחנו רואים את הגג של בית הטהרה.
במקום הזה לא קבורים כניראה קרובים ישירים של משפחת ראב, אבל כמעט בטוח שבאיזור הזה גר אותו יהודה שטרן ראשון, בבתים של הרובע, שאנחנו רואים.
כיום הרובע הזה אין בו יהודים.

*
אני רושם, להוסיף לסרט, על רקע צילומי המצבות בבית-הקברות היהודי:

אחת המצבות העתיקות, השקועות בעשב, בבית-הקברות בגייר, היא אולי של אבינו הקדמון יהודה שטרן – אבל אי-אפשר לפענח אותן. מצאנו כאן מצבות אחדות של משפחת ראב ואהרנטל, ומצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, שמונח באוהל "יזכור" עשוי אבן, בלב בית-הקברות. ואולם לא מצאנו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

*
מבית-הקברות אנחנו נוסעים במכונית עם מריאנה לגשר מעל נהר ראבה. עמנואל מצלם תמונה פאנוראמית של הכנסייה, המצודה, הגשר והנהר, ואני חוזר על הסיפור:

המילה ראב בקלטית עתיקה פירושה – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, ומשעה שזכו בעצמאות, השמיטו את השם ראב.
זה מקור השם ראב, שאותו יהודה שטרן, שחי בגייר בראשית המאה הקודמת, והיה סבו של לאזאר ראב – אימץ לעצמו.
עינינו רואות עכשיו את נהר ראבה. ראב, השם הגרמני של העיר גייר במאות הקודמות – נישאר רק בשמו של הנהר, ראבה.

*
לעמנואל יש כאב ראש, וג'ודי מצוננת. הוא נישאר במכונית, ליד גדת הנהר והגשר, מול הכנסייה היפה, ואנחנו עושים סיבוב עם מריאנה אל תוך המצודה של גייר, על פני המקום שבו מתחבר הראב עם הדנובה, ואל הגשר שעל הדנובה. למעשה מדובר באפיק דרומי של הדנובה, ואילו הדנובה עצמה זורמת כמה קילומטרים צפונה לגייר.
עם מריאנה אנחנו שבים לרובע העתיק. יום ראשון היום, יום מנוחה, ורוב החנויות סגורות. מריאנה לוקחת אותנו לקפה יפה בסימטה עתיקה, איזור הניראה משוחזר בחלקו. שם הקפה "פאטיו". אני ניגש לקרוא לעמנואל, ואנחנו שותים קפה ואוכלים עוגות טובות ולוקחים את הכתובת של מריאנה, לשם המשך הקשרים עימה. בחצר, בפאטיו, ניצב פסל שיש מודרני מקסים, משולב בזרימת מים, והשיש שקוף ומלא גידים כמו גוף חי.
חוזרים למכונית, מסיעים את מריאנה לביתה, ויוצאים, מגייר. המזוודות כבר מהבוקר במכונית – לכיוון קומארום.
אהוד בן עזר