ועתה, בעת שמתקיימת במלוא העוצמה, אם כל המערכות מול ראש הנחש, מערכה היסטורית שהיו מי שנשבעו בנקיטת חפץ ובשם כל הקדושים כי לא תתקיים, האם יאזרו כוח, האם יצליחו להוציא את המילה הנדרשת, מילה אחת בודדה, "סליחה!"

הוא אינו מלאך, אינו שרף, אינו משיח, אינו א-ל, הוא אדם, בשר ודם אשר ההיסטוריה הועידה אותו לעמוד בצמתי ההכרעה ברגעים ההיסטוריים.

פשטו את עורו, סרקו במסרקות של ברזל מלובן את גופו, מרחו אותו מכף רגל עד ראש בזפת רותחת, הדביקו עליו נוצות דוקרניות במיוחד, הכניסו אותו לתוך חבית לוהטת, סגרו עליו מכל הכיוונים, גלגלו את החבית במורדות הקסטל, לא פעם אחת, לא פעמיים, בכל יום, לעיתים פעמיים ביום.

ניהלו נגדו מסע ציד מתמשך, מסע רדיפה אובססיבי, העלילו עליו עלילות דם, ביצעו באופיו וידוא הריגה, הכפישו, השמיצו, ביזו, רמסו, שיסו, לעגו, בזו לרעייתו ולבני משפחתו, הפכו אותם למשל ולשנינה לבוז ולעג.

הציגו נגדו מיצגי זוועה, נשאו נגדו נאומי הסתה נוראיים מעל כל במה אפשרית בארץ ובעולם, פעלו ללא לאות ובכל האמצעים לקעקע את דמותו, שללו את זכותו לחירות, לצדק, פעלו להשתיקו, להשחיר את דמותו.

נדמה כי מעולם לא התקיים מסע הסתה ושיסוי נוראי כמו המסע הממומן על ידי גורמים עלומים במאות מיליוני שקלים או שמא יורו ודולרים נגד אדם אחד.

נדמה כי מעולם לא חברו השולטים במוקדי הכוח וההשפעה בחיי אומה נגד אדם אחד, מאבק מתוכנן לפרטיו של מערכות המשפט, האקדמיה, התקשורת, גמלאי כוחות הביטחון, גמלאי נושאי משרות ציבוריות בכירות, כולם התכנסו למטרה אחת, החלפת שלטון נבחר ברוב מובהק שלא בדרך דמוקרטית.

ועתה הגיעה עת סליחה, עת הרכנת ראש, עת הכאה על חטא, של כל מי שהטמיעו בשיח הישראלי בשנים האחרונות את המילים: פחדניהו, סמרטוטיתהו, מושחתיהו, גנביהו, דיקטטורתיהו, שפנניהו, עלובניהו, בוגדניהו, רופסינהו, כישלוניהו, ביזיוניהו ועוד הרבה הרבה סיומות של יהו ויהו.

בקשו סליחה מראש הממשלה, בנימין נתניהו, האדם החי המושמץ בעולם, בקשו סליחה מבני משפחתו, בקשו סליחה מבוחריו שהיו למשל ולשנינה, למרמס ולבוז.

בקשו סליחה מאזרחי מדינת ישראל אשר נאלצו לשמש בעל כורחם ובכפייה כניצבים במערכה לא להם, מערכה של שנאה צרופה, של איבה, של מחלוקת, של הפקרה מוחלטת, של פגיעה במכנה המשותף, של הרס ה-יחד, של ריסוק הערבות ההדדית, של עידוד סרבנות ונרמול חציית קווים אדומים, של פגיעה כמעט אנושה בחוסן הלאומי, של ביצוע פיגועי הסברה והענקת חומרי תבערה לשונאי יהודים בעולם, לאנטישמים, למבקשי רעת העם היהודי.

בקשו סליחה מחללי טבח שבת שמחת תורה, מהנטבחים ובני משפחותיהם, מהחטופים ובני משפחותיהם, מהפצועים בגוף ובנפש, מהגולים בתוך עמם, אשר ארגוני הטרור ושונאי ישראל האמינו כי מערבולת השנאה ותסיסת האיבה שהתרחשה בתוככי מדינת ישראל, אשר פירשו את הקרע בעם, את הקריאות לסרבנות, כהזדמנות לטבוח ביהודים.

המרצחים, בני המוות, טעו לחשוב כי הגיעה העת לנצל את מלחמות היהודים ואת הטנטרום שאחז בחלק מההנהגות הקודמות, ולא ידעו כי עם ישראל הוא עם של נצח, "כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו", השאר יסופר בתולדות ישראל.

בקשו סליחה, מראש הממשלה ומשפחתו, מאזרחי ישראל, אם מצפנכם לא אבד, אם מצפונכם לא נעלם, בקשו סליחה.

עמנואל בן סבו

אהוד: הם לא יבקשו סליחה. כך בדיוק נהגו סופרים, עיתונאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים צבועים שלא הפסיקו להשמיץ את רבין, גם מצד שמאל, לפני הירצחו, ואחר כך היטיבו להספיד אותו ולגזור קופונים על הספדיהם!

אני, אולי הסופר העברי היחיד, שתמכתי ברבין ותומך בנתניהו.

"חדשות מחלקה ראשונה", 19 יוני 2025.

תפישת עולם מעשית חייבת להיות מונחית-מציאות, גם אם המציאות עקובה מדם, בלתי-פתירה ומתסכלת. תפישת עולם מעשית אינה משתעבדת למציאות חלופית שהיא, לכאורה, שלווה, פתירה ונוחה.

בדלנים – כמו רוב האנשים – להוטים להימנע ממעורבות צבאית בזירה העולמית, ולמנוע, למזער ולסיים מלחמות וטרור. אבל, האם ניתן למנוע, למזער ולסיים מלחמות וטרור מבלי לעקור מוקד מרכזי של מלחמות עולמיות, טרור וסחר בסמים – משטר האייתולות?! האם מפקד משטרה יכול למזער פשיעה, תוך משא ומתן עם – במקום להילחם נגד – כנופיות פשע?!

השאיפה להתנתק מהטרור האסלאמי, לקדם דו-קיום שלום, ולהתמקד בסדר היום הפנימי בארה"ב, חייבת להתבסס על המציאות ולא על מציאות חלופית. המציאות מתעדת שמתחילת המאה ה-19, כאשר פירטים מוסלמים מצפון אפריקה תקפו ספינות של ארה"ב, הטרור האסלאמי הסוני והשיעי היה נחוש לא להתנתק מ – אלא להפחיד, לתקוף ולהכניע את – המערב ה"כופר", ובמיוחד את "השטן האמריקאי הגדול", כדי להשתית את האסלאם כדת הלגיטימית היחידה בעולם.

הבדלנים מעניקים משקל רב לדוברים רהוטים של משטר האייתולות, לעומת משקל קל-יחסית המוענק לאידיאולוגיה הפנאטית, מגלומנית ואפוקליפטית בת 1,400 השנים של המשטר. הצמרת הדתית מכתיבה את מדיניות הפנים, חוץ והביטחון בהתאם לאידיאולוגיה המעוגנת גם בחוקת האייתולות, בתוכנית הלימודים בבתי הספר, בדרשות המסגדים ובתקשורת הרשמית, ומחייבת את הפלת כל המשטרים הסונים "המשומדים" והכרעת המערב ה"כופר."

הבדלנים טוענים שמשטר האייתולות אינו מהווה איום על ארה"ב, אלא רק על ישראל וערביי המפרץ הפרסי. אבל, מאז תחילת שנות ה-80, משטר האייתולות – יחד עם חיזבאללה ובהתאם לאידיאולוגיה שלו – מכרסם במעמדה האסטרטגי של ארה"ב ברחבי העולם. לדוגמא, שיתוף פעולה צבאי, כלכלי ודיפלומטי עם כל הממשלות האנטי-אמריקאיות, קרטלי הסמים וארגוני הטרור באמריקה הלטינית.

משטר האייתולות רואה באמריקה הלטינית את "הבטן הרכה של ארה"ב", זירה להקמת מחנות אימונים לטרוריסטים, ואתר לניסויים בליסטיים. יתרה מכך, המשרד לביטחון המולדת, ה-FBI ומנהלת המודיעין הלאומי קובעים שמשטר האייתולות מעורב, יחד עם רוסיה וסין, בהרחבת רשת תאי טרור רדומים על אדמת ארה"ב. בנוסף, משטר האייתולות עוסק בחתרנות ובטרור נגד כל משטר ערבי פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי, במזרח התיכון, בקרן אפריקה, בצפון ובמערב אפריקה, וחותר להשתלט על 48% מעתודות הנפט העולמי ועל נתיבי סחר קריטיים.

בעוד הבדלנים מתמקדים בהווה ובתרחישי עתיד ספקולטיביים, משטר האייתולות מונחה ע"י היסטוריה אסלאמית. לדוגמא, החזון/האידיאולוגיה של המשטר הוא, במידה רבה, נגזרת של קרב כרבלא משנת 680 לספירה, שהוא יסוד הקרע האלים סונים-שיעים. קרב זה מונצח שנתית בצעדות פומביות, כולל הצלפה על גוף הצועדים במוטות ברזל עד זוב-דם. האידיאולוגיה של האייתולות מונחית גם ע"י היעלמות האימאם השנים-עשר, מוחמד אל-מהדי, במאה ה-10, שהופעתו הקרובה, כביכול, תהיה מלווה בהתפתחויות אפוקליפטיות אלימות, וסבל קשה של השיעים, הצבוע בדם "כופרים", שנועד להשתית צדק עולמי.

בדלנים נוטים להניח שכסף מדבר, ולכן, מחוות פיננסיות ודיפלומטיות יכולות, לכאורה, לגרום למשטר האייתולות לאמץ דו-קיום בשלום ומשא ומתן בתום לב. עם זאת, עבור משטר האייתולות (ממש כמו חמאס, חות'ים, חיזבאללה ואש"פ/רש"פ – האידיאולוגיה מדברת הרבה יותר משיקולים כלכליים ודיפלומטיים, כפי שמתועד ב-47 שנות משטר האייתולות שקיבל מהמערב מאות מיליארדי הדולרים, שהופנו לשידרוג יכולות טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות צבאיות מתקדמות לקידום האידיאולוגיה האנטי-אמריקאית.

לאור המחוייבות המוחלטת של משטר האייתולות לאידיאולוגיה אלימה ואנטי-אמריקאית, הברירה העומדת בפני ארה"ב היא להילחם בטרור האסלאמי בשוחות בארה"ב (כגון ה-11 בספטמבר, מרכז הסחר העולמי ב-1993, הטרור הביולוגי אנתרקס, סן ברנרדינו בקליפורניה, אורלנדו בפלורידה, פורט הוד בטקסס), או בשוחות במדינות הטרור האסלאמי.

במקום ללמוד מההיסטוריה על ידי הימנעות מטעויות קריטיות, הבדלנים נחושים לחזור על טעויות, כגון המשא והמתן ההרסני השיטתי עם האייתולות מאז 1978, כאשר הנשיא קרטר תקע סכין בגב השאה וסלל את הדרך לעליית אייתולה חומייני לשלטון. בעוד המערב רואה במשא ומתן צעד לעבר פיוס ודו-קיום שלום, משטר האיית'ולות רואה במשא ומתן אמצעי להולכת-שולל ולמימוש אידיאולוגיה אנטי-אמריקאית באמצעות השהיית המו"מ, ליקוק פצעים, הימנעות ממכה צבאית חמורה, שיקום ושידרוג יכולות קונבנציונאליות, בליסטיות, ביולוגיות, כימיות וגרעיניות.

בעוד שבדלנים מתייחסים למשא ומתן באופן מערבי, משטר האייתולות השתמש מאז 1978 בטקטיקות משא ומתן אסלאמיות בנות 1,400 שנה: תקייה (אקרובטיקה מילולית מוליכת-שולל), חודה (תחבולה במקום שקרים ישירים), קיתמן (הסתרת הכוונות האמיתיות) ותערוף (עמימות ונימוס לכאורה, במטרה לבלבל). טקטיקות משא ומתן אלה הובילו לעליית משטר האייתולות לשלטון ב-1979 ול-JCPOA – של 2015, המאפשר לאיראן להמשיך באופן חוקי בחתירה להתגרענות לאחר 2025.

בדלנים רואים בסנקציות כלכליות אמצעי יעיל לאלץ את משטר האייתולות להתמתן. אבל, מאז 1979, כאשר הוטלו סנקציות כלכליות על ידי הנשיא קרטר, הן לא הניבו מתינות. יתרה מכך, הנשיא טראמפ הטיל סנקציות כלכליות חמורות, שכמעט הרסו את כלכלת איראן, אך הן הוכחו כהפיכות על ידי הנשיא ביידן שהישעה וריכך אותן. יתר על כן, משטר האייתולות מנוסה בעקיפת סנקציות כלכליות בסיוע סין, רוסיה, ונצואלה, קובה, צ'ילה, קולומביה וחלק ממדינות אירופה.

בדלנים אינם מכירים בקשר הברור בין ההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות מבית לבין התנהלות המשטר בזירה הבינלאומית. הבדלנים גם אינם מעריכים נכונה את השתוקקות רוב האיראנים לשינוי משטר, ולכן, הם מניחים שיוזמת ארה"ב לשינוי משטר תביא לסולידריות של האוכלוסייה עם המשטר. שגיאה דומה הביאה את הנשיאים אובמה וביידן לזנוח את העם האיראני בעיצומם של ניסיונות המרד ב-2009 וב-2022.

הבדלנים גם טוענים שיוזמת ארה"ב לשינוי משטר תביא לסולידריות כלל-אסלאמית עם משטר האייתולות, תוך התעלמות מהעובדה שהרוב המוסלמי הסוני (80% מהאוכלוסייה המוסלמית העולמית) רואה במשטר האייתולות השיעי סכנה ברורה ומיידית לעולם הסוני, ובמיוחד לערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, כווית, ירדן, וכו'.

הבדלנים טוענים שקוריאה הצפונית ופקיסטן הגרעיניות אינן מאיימות על ארה"ב, וכך גם תהיה איראן גרעינית. אבל, בניגוד לאיראן, המשטרים של מדינות אלה אינם אפוקליפטיים, ואינם חותרים להשלטת דתם וחזונם על "המערב הכופר". הבדלנים מוסיפים ששינוי המשטר נכשל בעיראק ובאפגניסטן, ונידון לכישלון באיראן, תוך התעלמות מההבדלים העצומים בין איראן לשתי המדינות האחרות, היסטורית, אתנית, דתית, חינוכית וחברתית. בניגוד לאוכלוסיות עיראק ואפגניסטן, רוב האיראנים מתנגדים למשטר השולט עליהם, וכשיר לתהליך הדרגתי של דמוקרטיזציה.

לסיכום, אלה שאינם נכונים ליזום שינוי משטר באיראן, עלולים לעמוד מול הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשון אי פעם, שיחייב מלחמה נוראית שעלויותיה יגמדו את העלות הדרושה לשינוי משטר.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

על ספרו של הרב ישראל מאיר לאו

"אל תשלח ידך אל הנער"

ידיעות אחרונות, 2005, 350 עמ'

"אל תשלח ידך אל הנער" הוא ספר אוטוביוגרפי של מי שהיה הרב הראשי לישראל, וכן, בפעם השנייה – הרב הראשי לעיר תל אביב-יפו. הספר מפרט כיצד הצליח לשרוד, כנגד כל הסיכויים, את מחנות הריכוז וההשמדה – בזכות מסירותם של אימו ואחיו ובזכות תושייתו שלו כילד "זקן". כן מפרט הספר את עלייתו ארצה, לימודיו בישיבות, ואת עלייתו המטאורית עד לדרגת הרב הראשי לישראל, תפקיד שהפגיש אותו עם שועי עולם ואיפשר לו להשמיע את דבריו באוזני העולם.

תולדות חייו של הרב לאו מרתקים ביותר, ואותי הרשימה במיוחד הגאווה הלאומית ואהבת הארץ והמדינה המתגלה כמעט בכל עמוד מעמודי הספר (לא ממש חזון נפרץ אצל "לובשי שחורים"). התרשמתי מהטענה המשתמעת בספר שהאמונה נבחנת דווקא כשהאל איננו מובן (ע' 13) – טענה שהיא רחוקה מאורח מחשבתי, אך אני מסוגל להעריך ולכבד אותה; וכן התרשמתי מאוד מהמלחמה המתמדת שלו בתופעה המזוויעה של האנטישמיות.

זכויותיו הרבות של הספר אינן מפחיתות את הכעס שהוא מעורר במסריו באדם "החופשי", ועל כך אני מבקש להעיר שתי הערות:

א. באחד מנאומיו הרבים המצוטטים בספר, בפני מאמיני דתות שונות במילנו, הוא אומר: "לכולנו יש אויבים משותפים: פצצת האטום, האיידס, הסרטן, מחלות הלב, העוני, הבערות, האתיאיזם, הפשע האלימות והטרור" (ע' 276). ואני שואל: איזה עוול לאנושות גרם אי פעם האתיאיזם, לעומת נחלי הדם שגרמו הדתות לאורך כל ההיסטוריה?

אני צריך להבין שהרב לאו מעדיף את מעשי האינקוויזיציה, מסעי הצלב והפרעות הנוראות ביהודים במשך הדורות בשם הדת – על פני אדם שהגיע בשכלו למסקנה המתבקשת שהשמיים ריקים, וכי כל האחריות נופלת על שכלו ומצפונו של האדם! אני צריך להבין שהוא מעדיף את הפנאטים השיעים שפוצעים את עצמם ואת ילדיהם בחג האשורה, ואת הפנאטים הסונים המתאבדים בהמוניהם כדי להשמיד כמה שיותר כופרים! אני מבין שהוא אפילו מעדיף את הפנאטים שלנו המסתמכים על הפסוק המבהיל מספר דברים כ' "לא תחיה כל נשמה" ומתייחסים לערבים כאל אשפת אדם.

ואל נא יצביעו המתחסדים על היטלר וסטלין שהיו כביכול אתאיסטים וגרמו זוועות – אלה היו מייסדים של דתות חדשות, שהפכו את עצמם לאלים – הרי הכול סגדו להם כמו בדת, הם שלטו באמצעות דוגמות שלא ניתן לשנות, אלא רק לפרש, ממש כמו בדת, הם שלטו בהפחדות ובטרור ממש כמו בדת, וחיי אדם לא נחשבו בעיניהם – ממש כמו בדת.

האתיאיסט בבסיסו הוא אדם שלמד כי בחינת המציאות והתעמקות בהיגיון הצרוף אינן מובילות בשום פנים ואופן לכך שקיים אל בורא ומשגיח ונותן "לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (יר' י"ז). אם לא המציאות, ולא ההיגיון – מה נותר כדי "להוכיח" את מציאות האל? נותר התנ"ך – הספר הראשון שלא רק מצהיר על כך שיש אל בורא עולם, מנהיג ההיסטוריה וגומל לבני האדם על פי מעשיהם, הוא אף מתיימר לצטט את האל למילותיו ("כה אמר ה'") ולאיים על הסוטים מחוקיו הבלתי אפשריים.

אלא שכל מי שניחן בחדות הראיה, מבחין מיד שחוקי האל הכתובים בו לא יכלו להינתן על ידי משה, שכביכול דיבר עם האל פנים אל פנים, אלא על ידי אינטרסנטים מאוחרים שסחרו בדבר האל, כמו שגם היום אין חסרים כאלה. את ההיגיון הפשוט הזה הבין כבר ר' אברהם בן-עזרא, שבוודאי לא ניתן להצביע עליו כעל אתאיסט. צריך טונות של תמימות (מוטב היתממות) להאמין ששתי הגירסאות של עשרת הדיברות (שבחלקן הן אפילו סותרות!!!) נאמרו בדיבור אחד. צריך טונות של תמימות כדי להאמין שמשה אמר על עצמו שהוא ענו מכל האדם אשר על פני האדמה (במ' י"ב). צריך טונות של תמימות להאמין שמשה כתב את "פליטות הקולמוס" – בר' י"ב 7, י"ג 7, י"ד 14, כ"ב 14, דב' א' 1 ועוד רבות (מהן משתמע ללא ספק, שאינטרסנטים מאוחרים שמו את "דברי האל" בפיו של משה). צריך טונות של תמימות להאמין שכל הכפילויות וכל הסתירות בחוקי התורה הן פרי רוחו של משה בהשראת האל, כדי לתת לחז"ל ולפרשנים במשך הדורות עניין לענות בו. צריך טונות של תמימות להאמין שבשם האל ניתנו חוקים דרקוניים כל כך רבים, כגון החוק, בו אב יכול למכור את בתו לעבדות (שמות כ"א 7; אגב, אין בכל התנ"ך כולו אופק היסטורי בו תיכחד חרפת העבדות, שבה אדם קונה אדם! על משענת הקנה הרצוץ הזה אפשר לנטוע אמונה בליבו של ספקן?! האתאיסט הוא אדם ספקן, אבל הוא רחוק מהזוועות שהדתות הפיקו במשך ההיסטוריה, ושלהן אנחנו עדים עד היום. והרב לאו רואה באיש המרשה לעצמו לפקפק במסרים המבהילים של הדת – סכנה כמו איידס וסרטן!! איך לא רעד קולו כשאמר את הדברים הנוראים האלה בפני קהל, ואיך לא רעדה ידו כאשר החליט להנציח אותם בספר?!

ב. לאורך כל הספר מופיעים רמזים עבים מאוד לאמונתו של הרב לאו שהוא ניצל מהאפר רק משום שיש לו תפקיד בעולם הזה – להמשיך את שושלת 37 הרבנים שקדמו לו (ע' 63, 68, 71, 80, 132, 158, 212, 306, 339).

מן ההן אתה למד את הלאו: לשאר 6 המיליונים לא היה תפקיד! מיליון וחצי ילדים, שלא ידעו טעם חטא, נרצחו בצורות המזוויעות ביותר, כי לא היה להם תפקיד! הרב לאו בוודאי יותר מתוחכם בשיח שלו מזה של הרב עובדיה יוסף, אך מה ההבדל העקרוני בין אמונתו של זה לבין אמונתו שלו כי השיטפון בלואיזיאנה בא כעונש על בוש שתמך בהתנתקות, ומשום שהכושים בעוונותיהם אינם לומדים תורה! וכך אפשר להמשיך ולטעון טענות דתיות כאלו (התנ"ך מלא בשכמותן!) על ההרוגים ברעידות אדמה, בצונמי, בפצצת האטום בהירושימה, ובכלל – כל ילד חולה סרטן – יש סיבה לסבל שלו ולסבל של הוריו, ויודעי ח"ן יסבירו לך, אם רק תסכים להאמין.

הרב לאו מזכיר בספרו (ע' 252) את המשפחה הדתית המלבבת שנהרגה כמעט כולה במסעדת "סבארו", שהוא עצמו ערך בזמנו את חופתם, וגם הספיד אותם במותם – מן הסתם גם פה יש איזה סוד אלוהי שאנשי דת מיומנים יודעים לפענח…

אני מבקש להצביע על עוד שני עניינים הגורמים למצער להרמת גבה:

א. הרב לאו שופך טונות של שבחים על עצמו באמצעים ישירים ועקיפים (ע' 71, 132, 158, 159, 166, 167, 182, 194, 249, 266 ועוד). קשה להאשים אותו, כי מקורות חייו ניתן ללמוד שמדובר באמת באיש המעלה, שגם בורך בחן ובהרבה מזל. חוץ מזה, כבר לימד אותנו אנרי ברגסון כי אין אנשים ענווים – יש אנשים שיודעים בתבונה להסתיר את תאוות ההתבלטות שלהם. דווקא משום שאינני מפקפק במעלתו זו של הרב, אני חשתי לאורך כל הקריאה מבוכה גדולה על מבול השבחים העצמיים.

ב. כבר ציינתי לעיל עד כמה אני מעריך את מלחמתו של הרב לאו באנטישמיות העכשווית, ואת מלחמתו בנטייה של עמי העולם להשכיח את מוראות השואה (הוא נשאל על ידי נוסעים במכונית חולפת במלבורן: "יהודים, האם שילמתם מחיר הגאז שהשתמשתם בו בתנור?" – ע' 325, וכן ע' 231 ועוד).

מוזר בעיניי שלא רמז אפילו רמז קל שקיימים משכיחי השואה מבין אחינו, בני עמנו: בשנות השמונים של המאה הקודמת היה מרוח על תיאטרון "הבימה" על האנדרטה לזכר מייסדי תל אביב, על קירות בתי כנסת: "אשכנאצים!" – "אשכנזים לבוכנוואלד!" שלושת חודשי עבודות השירות שנפסקו לשר אבו-חצירא נחשבו בעיני חסידיו ל"שואה ספרדית", ו"האשמים" בפסק דין זה – השר יוסף בורג ז"ל וקצין המשטרה בנימין זיגל ז"ל כונו "המאפיה של הנאצים". אינטלקטואלים כמו סמי שלום שטרית טענו בשנות התשעים של המאה הקודמת שדי להם ללמוד כל היום על העיירה היהודית ועל השואה, האשכנזים אינם אפוטרופוסים על הסבל האנושי; וביום השואה הוא הדליק בבית הספר שבהנהלתו (שאסר לקלוט בו אשכנזים!) – 7 משואות – לזכר כלל הסבל האנושי.

הרי יש כאן לא רק ניסיון להשכיח את השואה, אלא גם תשוקה עזה להאשים את הקורבנות במעשי הזוועה של מעניהם. האם כבוד הרב לאו לא היה בארץ כשהדברים האלה קרו?

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ושלושה

מותו הנורא של אביתר ירקוני

בהתנפלות הגדולה על המושבה

הצעקות שכיוון דודי אלכס לעבר ראש השומרים שיח' איסחאק נורדאו – הידהדו ליד אותן מדרגות בית הוועד שבמרומיהן, בבוקר יום ההתקפה הגדולה על המושבה, ניצב שיח' איסחאק על המרפסת, הרחבה כבמה, ודיבר אל הקהל, שהיו בו הרבה נשים מפוחדות שעמדו בחצר למטה ובכו.

"שוועסטערס, מוטערס, ווייבערס, מיר גייען פאר אייך אין פאייר! מיר גייען אייך באשיצן! מיר וועלן היטן אויף אייר כובד!" – אחיות, נשים, אימהות, אנחנו הולכים למענכן באש! אנחנו הולכים להגן עליכן, אנחנו נשמור על כבודכן!

וירד בשלוות-מלכות במדרגות, רובה על כתפו, עבר על פני איכרים קשישים וחמורי-סבר שקלשונים בידיהם וגרזינים עם קתות קצרות תחובים בחגורותיהם, עלה על סוסתו השחורה ופקד על פלוגת הרוכבים מבני-המושבה לצאת אחריו צפונה אל הפרדסים, אל החזית.

אך נסיון הגבורה של הפרשים שלנו לעצור את ההתקפה על המושבה, נכשל. פלוגת הרוכבים התפזרה ונסה חזרה למושבה. אביתר, סגנו של שיח' איסחאק, נותר מאחור – ונסוג לבדו במשעול בין הפרדסים. עגלון ערבי, שעבד במשק של אביו והשתתף עתה בהתקפה, ירה בו מבין העצים והכדור פגע בגבו. אביתר המשיך לרוץ צעדים אחדים, נפל, התרומם שוב – ונפל לבלי קום עוד. התוקפים הערבים, שזעמו על הקורבנות הרבים שנפלו בשורותיהם, שעטו בפראות אל גופתו החמה-עדיין. הם עטו עליה, ביתקו בפגיון את בטנו, כרתו את אבר-מינו, חלצו אחת מנעליו ומילאו אותה בו ודחפו לתוך מעיו הפתוחים של אביתר ירקוני, אהוב-ליבן של ארלטי ושל דודתי יעל.

בלילה הקודם ערך שיח' שאקר, מנהיג השבט שעמד בראש התוקפים, סעודה נדיבה. נשחטו ארבעים כבשים כדי להאכיל בהן את כל הבאים בצל אוהלו, אלה העומדים להתנפל בעלות השחר על המושבה. הנשים אפו פיתות דקות, הזקנים הופקדו על הקפה.

באוהל הגדול הצטופפו בישיבה מזרחית עשרות מבני-השבט ומהאורחים. אלה שהכירו את המושבה כבר חילקו ביניהם את הנשים הצעירות כשהם מתארים את יופיין אחת לאחת, ובראשן שיינע-פשה גרשוני זהובת השיער ובעלת החזה העצום, שעצם הזכרתו – גרמה לגברים לעצום עיניים ולפצוח בשירי ערגה ממושכים עד כלות הנשימה, ומראה השמשיה הלבנה שלה הסוככת על עור פניה הצח, וההפלגות והסלסולים בדמיון על אודות הקוס שלה... וארלטי קלדם הענוגה בנשים, הניראית כנסיכה בהרמון, שרק הזכרת שמה מטריפה את דעת הגברים שזכו לחזות בה בעבודתם במושבה וחולמים לגעת בה, ואילו השאר מסתפקים לשמוע את תיאור חמודות השתיים, ואחריהן של שאר האיכרות, בנותיהן, עכוזיהן, אפילו של הזקנות שעורן יבש בשמש והילדות שטרם צימח שער ערוותן.

הם נשבעו להרוג במושבה עד הגבר האחרון, לשלול שם כל מה שאפשר ולהעלות באש את הבתים.

מהאוהלים הסמוכים כבר עלתה השירה החדגונית של הנשים המעודדות את הגברים היוצאים בבוקר לקרב.

גמלים רבצו בחשיכה, טעונים על דבשותיהם פחי נפט, שהעלה ריח חריף ודוחה של לפני שריפה.

יריות המגינים בלמו עתה את התוקפים הערבים על קו העמדות הצפוני, וזאת ברגעים המסוכנים שלאחר נסיגת פרשי המושבה, אך המצב היה חמור בגלל המחסור בתחמושת. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נישאר במושבה אוסף כדורים גדול לרובים תורכיים, אנגליים, גרמניים ואוסטריים, התחמושת נמצאה במעורבב, ומאחר שלא דאגו למיין לפני הקרב את הכדורים, קשה היה להשתמש בהם עכשיו. בחצר בית ועד-המושבה ישבו ילדים בני עשר ויותר ועסקו במרץ ובעיניים נוצצות בניקוי כדורים שהובאו ממחסנים וממרתפים והיו מוצר יקר ערך.

מסייה בוריס קלדם עבר ברחובות רכוב על סוסתו והמריץ כל מי שפגש בדרכו לבוא לעזרת הלוחמים העומדים בכוחותיהם האחרונים: "שם בעמדות נהרגים, ואתה עומד כאן?!" ובאותה תנופה ירד מהסוסה, רץ ועלה במדרגות בית ועד המושבה אל הקומה השנייה, התפרץ פנימה והודיע לחברי ועד ההגנה שהוא יוצא ברכיבה למפקדת הצבא הבריטי ביפו, להזעיק עזרה. "אם כעבור יום לא אשוב, חפשו את גופתי בשדות!" עלה על סוסתו, והריץ אותה בדהרה ובדרכים עוקפות.

בחצי שעה הגיע קלדם לתל-אביב. כל הדרך ראה מול עיניו את לטיפה המתה עומדת ערומה בשמש מול קילוח המים הפורץ מצינור ברזל עבה ועטוף ירוקת שמזרים את מי הבריכה לפרדס, הטיפות עוטפות את שדיה ואת ערוותה במסכים של מים, שוטפות ממנה את ריח העשן והזיעה והסוסה, וקלדם צמא לחבק את צווארה מאחור ולשתות אותה כולה. ברחוב הרצל נפלה תחתיה הסוסה ולא קמה. קלדם המשיך דרכו במכונית ליפו, לבניין הסארייה שבכיכר, מול מגדל השעון. עלה במרוצה במדרגות ונכנס ללשכת מפקד הצבא. סיפר לקולונל הבריטי על מצב ההתקפה הערבית, על פלוגות הצבא הבריטי החונות באפס-מעשה בסביבות המושבה. דרש לתת להן הוראה לצאת מיד לעזרת המושבה הנתונה בסכנת חיים.

בעודו מוסר פרטים אלה נפל קלדם והתעלף, אך הבריטים פעלו ללא דיחוי. שתי פלוגות של חיילים הודיים יצאו לעזרת המושבה מצפון ואווירון צבאי טס בשמיה וזרק פצצות אחדות שהניסו את התוקפים מדרום.

הקצינים הבריטים שראו את המחנה הגדול של אלפי הערבים שעלה על המושבה מצפון ומדרום נידהמו להיווכח שרק קומץ מגינים עצר אותם עד לבואם. כאשר נודע כי הערבים גורשו, התכנסו ובאו רוב התושבים לחצר בית הוועד, התנשקו ורקדו במעגל ושרו יחדיו זקנים וצעירים, נשים וגברים, זקנים וטף, חרף הקורבנות והפצועים.

שלוש עגלות נשלחו מהמושבה לחזית ושבו טעונות הרוגים ופצועים מקרב הערבים. גופות החיים והמתים נערמו לגובה בין סולמות-הצד, כעגלות עמוסות חציר. העגלות חנו בחצר בית הוועד. אנשי המושבה, שאך שעות אחדות קודם-לכן עמדו בסכנת כיבוש, שחיטה, ביזה ואונס, זעמו על כפיות הטובה של שכניהם, בהם פועלים ערבים שעבדו בחצרותיהם ובפרדסיהם שנים רבות. עתה התגודדו סביב העגלות ודקרו את המתים ואת הפצועים מבעד למוטות הגבוהים של הדפנות. אחד העגלונים שפך על פצוע חומצה גפריתית, שהכינו הנשים לשם הגנת המושבה אם יתפרצו הערבים אל הבתים פנימה. שיח' איסחאק נורדאו, שנקע את רגלו שעה שנסוג על סוסתו בצהריים וזו קרסה מפגיעת כדור, שמע את המהומה וצלע לעבר הדוקרים וגער בהם והרחיקם מהעגלות, אך אלה צעקו כלפיו:

"מחר תחזירו את הערבים לעבוד ולשמור כאן, כאילו שום דבר לא קרה?!"

"לעולם לא!" וכדי לתת תוקף לדבריו ניגש אל עגלה עמוסה גוויות, שלף את חרבו מנדנה, טבל את להבה בדם שנטף מבין מוטות העגלה, שלף אותו כשהוא אדום עד הניצב, קירב את הלהב אל פיו כטועם ממנו בלשונו, הניף את החרב גבוה מול פני הקהל ונשבע:

"ברידערס און שוועסטערס, איך, שיח' איסחאק נורדאו, שווער מיט די בלוט, א פיס פון עראבער זול מער נישט טרייטן אוף די ערד פון אונזרע מוישבה!" – אחיי ואחיותיי, בדם הזה אני, שיח' איסחאק נורדאו, נשבע לכם שיותר לא תדרוך כף-רגלו של ערבי במושבה שלנו!

לצורך כתיבת הכרוניקה, שכל פרט בה חשוב לי מאוד, נסעתי ביום חורף גשום למושב בעמק יזרעאל, בוססתי בבוץ וגביתי עדות מאביתר, בנו של אחד העגלונים (שהאנגלים העמידוהו למשפט ביפו על התעללות בפצועים, והיה צורך להבריחו מהמושבה לעמק). אביתר, שאביו קרא לו על שם אביתר ירקוני הי"ד, טען שהמעמד לא היה כפי שאני מתאר אלא שבסך-הכל הניח אביו בתחתית העגלה את הפצועים ומעליהם את ההרוגים וכך, כשהגיע לחצר בית-הוועד, היו כולם במצב של העליונים.

בהלוויות של אביתר וההרוגים האחרים שלנו, שהתקיימו למוחרת, השתתפו כל אנשי המושבה. כאשר הובאו הגוויות העטופות בטליתות אל חצר בית הוועד, פנה אל הקהל דודי אלכס, שהשתתף אף הוא ביום הקרב, ואמר:

"אני דורש לכבד את הקדושים – ולשבת ישיבת-דומייה על הארץ במשך חצי שעה."

כל הקהל ישב וגעה בבכי חרישי, כמעט ללא קול. הדומייה נמשכה כחצי שעה. המראה היה מזעזע. מאות אנשים ישבו על האדמה, בין העצים רמי הצמרות, לרגלי גרם המדרגות הגבוה של בית-הוועד, ובכו מרה בשתיקה. גם המפקדים הבריטים והחיילים ההודיים, שכיבדו בנוכחותם את מסע האבל, עמדו סביב, עיניהם דומעות, והקצינים הצדיעו.

אז סיים אלכס את הדומייה, רמז לקהל לקום על רגליו, ואמר: "בין התוקפים אתמול היו הרבה מהפועלים הערבים, שעבדו בפרדסי המושבה במשך שנים רבות. ואנו נשבעים, בשם כל הציבור הזה, שיושב על הארץ ברגשי קודש, וכשלפנינו מוטלים חללינו שנפלו בהגנה על המושבה שלנו – במעמד כל תושבי המקום אנחנו נשבעים שלא ניתן יותר דריסת רגל לפועלים הערבים במושבה!"

אלא שאת ההסכמה הכללית קרעה זעקתו של מנהיג הפועלים זיאמה פולונסקי, שנקלע להשתתף אף הוא בקרב ההגנה על המושבה. פניו עודם מפוייחים מאבק-השריפה, התרומם וקרא במיבטאו הרוסי הכבד: "בורז'ואים [בורגנים] שקרנים! רק תשקוטנה במקצת הרוחות ותבוא עונת הפרי, אתם תחזירו לבוייארות [לפרדסים] שלכם את הפועלים הערבים ותשליכו את הפועל העברי לכלבים של המישטורה הבריטית! תחזקנה ידי כל אחינו הפועלים, ולא רק בימים של אסונות ודמים! ליבי, ליבי לך אביתר, לך ולחבריך הרצוחים, אחינו [חי"ת צרוייה] בדם אתם, אחים! עתה היכה האיש הישראלי שורש בל-ייעקר, ועל מעט אפרו אפשר לשבת ולחלום על מולדת!"

ההלווייה יצאה לדרכה מחצר בית הוועד. רחוב חובבי-ציון הלך והשחיר לאורכו במלווים שהתקדמו לעבר בית-הכנסת הגדול. הניחו את הגוויות על הרחבה המוגבהת, וגרישה ירקוני הספיד את בנו בקולו המאנפף-קמעה:

"אני מאושר שזכיתי להיות עד חי למאורע היסטורי זה בחיי המושבה. אני מתגאה בבני אביתר, שנפל קורבן כיהודי אמיתי על מזבח העם והמולדת. אביתר בני, מסרת את דמך לעם שלך... נפלת בהגנה על מושבתנו ואתה צעיר כל-כך..."

כאן נפסק דיבורו מרוב התרגשות. אפרת בתו, תאומתו של אביתר, נפלה מתעלפת על גוויית אחיה. מסייה בוריס קלדם גחן עליה להרימה. רב המושבה המשיך את טקס האשכבה: "ימתקו לקדושים, שנפלו על קידוש השם, רגבי עפרם, וזכרם יהיה קדוש לנו ולדורותינו."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

שלום לכולם,

מקווים ששלומכם טוב ככל הניתן בימים המורכבים שכולנו עוברים. 

בתקופה זו, אנו רואים לנכון לדחות את המפגש שתוכנן ל-29 ביוני, ולקיימו במועד מאוחר יותר ובימים רגועים יותר. 

נציין כי התאריך העברי של היום, כ"ו סיון, הוא היום בו הגיעו למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו יהודי ג'יור שנשלחו בטרנספורט השני מן העיר. 

רבים מאיתנו מציינים ביום זה את יום הזיכרון לבני משפחותינו יוצאי העיר. 

ביוני 1944 גורשו יהודי העיר בשני טרנספורטים:

* הטרנספורט הראשון יצא ביום ראשון, כ' סיון, 11 ביוני, והגיע לאושוויץ-בירקנאו שלושה ימים לאחר מכן: כ"ג סיון, 14 ביוני. 

* ביום הגעת הטרנפורט הראשון יצא מג'יור הטרנספורט השני, אשר הגיע כאמור לייעדו בשבת, כ"ו סיון, 17 ביוני.

שני הטרנספורטים יצאו מחנה הצריפים בדרך בודאי (Budai), בתמונה למטה מופיע שלט הנצחה שהוצב בשנה שעברה במקום בו שכן מחנה זה. 

נמשיך לשמור על זכרם של בני משפחותינו, ונשתמע בהמשך.

בשורות טובות לכולם.

בתאריך יום ד׳, 14 במאי 2025 ב-21:51 מאת Amir Livnat‏ :‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הזמנה למפגש ראשון של קהילת יוצאי ג'יור (Győr) בישראל

כחלק מהיוזמה לחדש את הקהילה המפוארת של יוצאי ג'יור בישראל, נשמח להזמינכם למפגש ראשון שיתקיים:

ביום ראשון, 29 ביוני 2025, בשעה 17:30 באמצעות זום.

במהלך המפגש נשמח להכיר זה את זה, ולשמוע בקצרה את הקשר של כל אחת ואחד לעיר ג'יור.

נציב לעצמנו מטרה משותפת:

להכיר, לאתר ולאחד את כל צאצאי השורדים – את המעטים שעדיין איתנו, את הילדים שהקימו משפחות מפוארות, ואת הנכדים והנינים – ולחבר את כולם ליצירת קהילה חיה ונושמת בארץ.

נזכור וניזכר ביקירינו ונגבש יחד רעיונות לקידום תהליכי הנצחה ומשמעות לדורות הבאים.

קישור לזום יישלח בסמוך למועד המפגש.

מחכים לראות את כולכם!

הועד המארגן

רוני, ערן, דב, עמיר, גדי

Gad Frishman frishmang@gmail.com גד פרישמן

Amir Livnat amirlivnat@gmail.com עמיר לבנת

Ronnie Ben-David ronnie.bendavid@gmail.com רוני בן דוד

Eran Ben-David eranbd1@gmail.com ערן (רני) בן דוד

Peter Hoffman dov-h@netvision.net.il דב הופמן

Best Regards,Amir Livnat

אבי ז"ל, אליעזר ראב, נולד בכפר סילש. בימי נעוריו, בשנות הארבעים של המאה שעברה, (היא תקופת המרד של קושוט נגד אוסטריה), למד בישיבת פרסבורג המפורסמת. לפי ספורי אבא נספחו בזמנו מרבית ה"בחורים" אל המרד הזה, בהשפעת ראש הישיבה הרב שרייבר בעל "כתב סופר". עמדתו של ה"כתב סופר" היתה שבאם ינצחו ההונגרים בלי שאנו היהודים נהיה משתתפים עמהם במרד – קשה יהיה להשיג אצלם חנינה; עלינו לפעול איפוא עם העם אשר בתוכו אנו יושבים. אחדים מן ה"בחורים" עלו גם בדרגה בגלל הצטיינותם במלחמה והיו ממקורבי קושוט, (אחד מאלה, יששכר בר צוובנר, עוד הכרתי באופן אישי בבואי ירושלימה. בירושלים היו מקנטרים אותו בכנוי "קושוט", ועוד ידובר עליו בפרקים הבאים). אותו זמן נסגרה ישיבת פרסבורג, ואבא אשר לא רצה להצטרף למרד, נדד ביחד עם מי שהיה גיסו בעתיד, בנימין שטמפפר (אביו של יהושוע שטמפפר) לקרואטיה אשר עמדה אז מנגד למרד. הם סובבו בכפרים כרוכלים ולאחר כמה הרפתקאות שעברו עליהם שכך המרד ואבא חזר להונגריה.

מתוך "התלם הראשון", 1956, 1988.

לאחרונה שבנו מסיור בהונגריה ובסלובקיה, באזור שבין אגם הבלטון, וספרים ווארפאלוטה לבין גייר, קומארנו, צ'לובו (נוגי-מגיאר) וברטיסלבה (פרסבורג) – כל אלה תחנות בדרך עלייתם של ראשוני פתח-תקוה מהונגריה לארץ-ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-19. הסיור, שלווה בתחקיר היסטורי מפורט, גם תועד וצולם בווידאו, ואני מקווה שבשנה הקרובה אוכל לחזור על המסע המרתק הזה עם צוות טלוויזייה מקצועי, כי זוהי הראשית של הראשית של העלייה הראשונה.

בסיורנו הגענו לעיר גייר ((Gyor, ששמה בעבר היה ראב ((Raab. ראב, בקלטית עתיקה, פירושו – חאן, פונדק דרכים. הרומאים קיבלו את השם מהקלטים, ואחריהם המשיכו בו הגרמנים והאוסטרים. ההונגרים קראו לעיר גייר, על שם אחד מגיבורי השבטים המדיארים, והשמיטו את השם ראב.

העיר העתיקה, ההיסטורית, היתה מצודה ליד זרוע של הדנובה, במקום שנשפך אליה הנהר ראבה (ששימר את השם ראב עד היום), והיא שימשה במשך דורות מיבצר קדמי של אירופה הנוצרית כנגד פולשים מהמזרח, בעיקר העות'מנים.

*

בעיר ראב גר בראשית המאה ה-19 יהודי בשם יהודה שטרן, שהחליף את שמו לראב, והוא אבי משפחות ראב ובן עזר לדורותיהן. בנו שלמה ראב עלה לארץ-ישראל בזקנותו עם אשתו אסתר, ב-1863, כדי להיקבר בירושלים, ובהר הזיתים אכן מצויות מצבותיהם. יהושע שטמפפר, נכדו של שלמה ראב מצד אימו, עלה ברגל לארץ-ישראל ב-1869; וב-1875 עלה בנו של שלמה – אליעזר (לאזאר) ראב, עם שני בנים ושתי בנות, במטרה לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ-ישראל. אחד מבניו של לאזאר, יהודה ראב (בן עזר) – היה אביה של המשוררת אסתר ראב, וסבי. ימי נעוריו של יהודה עד גיל 18 עברו עליו בהונגריה, ובעקבות ספר זכרונותיו "התלם הראשון" יצאנו לסיור, ומצאנו את כל המקומות שתיאר, אך זהו סיפור לעצמו.

*

ביקרנו בבית-הקברות היהודי בגייר. הוא נמצא באיזור הניראה כצירוף של נווה-צדק ובתי אונגרין. כאן היה הרובע היהודי. כיום גרים במקום שכבות אוכלוסיה נמוכות, וצוענים. בית-הקברות מרשים בגודלו ובעושרו. בייחוד מפוארות המצבות של הנפטרים בין שתי מלחמות עולם, כאשר הקהילה הגיעה כניראה לשיא עושרה.

בכניסה, מפנים החומה, גרה משפחה של גויים השומרים על המקום ומקבלים את משכורתם מהעיריה. הם ניראים מאוד פשוטים, לבושים בעניות, מגדלים ירקות למזונם בפינת בית הקברות, ומשקים אותם באמצעות באר קטנה, שמשלשלים אליה דלי כדי להעלות את המים מקרקעיתה. הזמן כאילו קפא כאן מלכת, אבל המקום מלא ירק ועצים, והמון יהודים, רק שהם מתים.

מריאנה שפיגל, המלווה אותנו, שאביה היה ראש הקהילה האחרון בגייר, אומרת שכיום, כאשר מת יהודי בגייר, וצריך לקבור אותו, מזמינים לכאן את אנשי חברה קדישא מבודאפשט.

אנחנו מוצאים כמה מצבות של משפחת ראב, לא מהענף שלנו. יש אמנם חלקה של מצבות עתיקות, דהויות מאוד ובלתי קריאות, אבל אין אפשרות לגלות את מצבתו של אבינו הקדמון יהודה שטרן (ראב), שמת לפני כמאה וחמישים שנה, וקרוב לוודאי שהוא קבור כאן בעשב הגבוה והרטוב שאנחנו דורכים עליו.

בלב בית הקברות, באוהל "יזכור" עשוי אבן, עם שמות מחנות ההשמדה בעברית, על קירותיו – מצאנו פעמים רבות את השם ראב בפנקס הניספים באושוויץ, ואולם לא גילינו בכל אלה שמות פרטיים, עבריים, המתאימים לענף של משפחתנו.

ביקרנו גם בבית-הכנסת הגדול של גייר, הנתון בשיפוצים. גגו מפורק לגמרי, ללא הכיפות, ורובו מוקף פיגומים. המיבנה מדהים בגודלו ובהיקפו, לא פחות מבית-הכנסת הגדול בבודאפשט. הוא מראה על העושר הגדול של הקהילה בגייר, ומבחינה ארכיטקטונית יש בו כר נרחב לחוקרים. לדברי מריאנה היו בגייר 8,000 יהודים לפני השואה, כולם במצב כלכלי טוב, חזרו רק 500, וכיום נותרו עשרות בודדות. בית-הכנסת נמכר לפני כחמש שנים לעירייה על ידי שרידי הקהילה היהודית הזעירה של גייר, שלא יכלו לעמוד בהחזקתו ובשיפוצו, וזאת בתנאי שהבניין לא ייהרס.

מאחר שזו פעם ראשונה שבאה "נציגות" של משפחת ראב לעיר גייר (אני עורך את המסע יחד עם בן-דודי עמנואל בן עזר ואשתו ג'ודי), מקבלים את פנינו ד"ר לאסלו קיש, בעל משרד לייעוץ כלכלי, ומר זולטן סי, מנהל העיריה. הם מבקשים לעניין אותנו בפרוייקט שיקום בית-הכנסת, שישמש מרכז תרבותי לכל צפון-מערב הונגריה. כבר כיום פועל באחד מאגפיו קונסרבטוריון למוסיקה. הם מגישים לנו חוברת מהודרת, צבעונית, על תולדות בית-הכנסת, על אוצרותיו הארכיטקטונים, ועל התוכניות לשיקומו. לדבריהם לא זכו עד היום לתשובה, לא מישראל ולא משום מוסד יהודי אחר בתפוצות, על בקשותיהם לעזרה בשיקום בית-הכנסת.

כאשר ביקרנו ב-1987 בבית-הכנסת הגדול בבודאפשט, הסבירו לנו שאחת הסיבות לכך שאינו משוקם היא שהינו בית-כנסת ניאולוגי, כלומר – ריפורמי, והאורתודוכסיה בישראל ובתפוצות מתנגדת להקצות לו משאבים. כיום הוא מצוי בתנופת שיפוץ אדירה, נאמר לנו שזאת תודות לתרומתו של השחקן טוני קרטיס, ומישהו אמר שזוהי תרומה של האחים ברונפמן מקנדה.

מכל מקום, בית-הכנסת בבודאפשט משופץ כבית-כנסת יהודי פעיל. שונה הדבר בערים ובעיירות שבהם כמעט שלא נותרו יהודים. בווארפלוטה משמש בית הכנסת כגלריה לאמנות וכאולם ריקודים עירוני. בקומארנו עתיד בית-הכנסת האורתודוסי לשמש כבית זקנים כללי, והניאולוגי – הוא מחסן סיטונאי לירקות.

עזרה ישראלית או עזרה של יהודים מחוץ לישראל, לשיפוצו של בית-הכנסת בגייר, אינה תרומה לעם היהודי, כי יהודים חיים כבר לא יתפללו שם. אבל אם עירייה הונגרית משקיעה מאמצים אדירים בשיפוץ מיבנה היסטורי יהודי תוך שמירה על כל מרכיביו המקוריים – יש בכך מצבה מפוארת לעמנו, עדות ומזכרת לדורות – לחיים שהיו שם ונמחקו, ואולי זה אינטרס היסטורי וחינוכי שלנו לעזור להם – למען לא ישכחו ההונגרים איזה חיים יהודיים היו בקירבם לפני השואה, והמבין יבין.

אהוד בן עזר

* חוה ליבוביץ: גרטה טונברג 2 חחחחהההה – מחץ! – אהוד יקר, יאיר גולן כתב ב"הארץ" השבוע שבחים להסדר מדיני. ציטוט: "יוזמה מדינית  היא המשך הלחימה באמצעים אחרים " [משפט חכם שכבר הפך לקלישאה  חבוטה בידי תבוסתנים בעיתון "הארץ" וערוץ 12 13 ובכפוף למגיש 11 – כאילו שלא ידענו].

ועוד ציטוט מפי המלומד יאיר גולן: "גם ההיסטוריה שלנו מחייבת אותנו ללמוד. ב-1967 ישראל רשמה הישג צבאי מדהים אך לא תירגמה אותו להישג מדיני. וב-1973 שילמנו את מחיר ההחמצה. רק אחרי מלחמת יום הכיפורים בא הסכם עם מצרים שנהפך לעוגן בטחוני החשוב ביותר של ישראל מאז..." 

אגב מה עם הקוץ בישבן רצועת עזה שנותרה מחוץ להסכם וגורמת לנו צרות צרורות? מכך מעדיף יאיר גולן להתעלם. ואז הוא ממשיך בתבונתו המדינית הרבה להסביר לנו הפלבאים שכעת לאחר שהנחתנו על איראן מכה צבאית מוכחת זה הזמן לגבש חזית אזורית של מדינות מתונות – ישראל, ארה"ב, מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות מול ציר הרשע האיראני. הקלפים מסתדרים נפלא לפי התחזית הזאת. כפי שבתאוריה הם תמיד מסתדרים נפלא במוחם של אנשי שמאל החכמים שבבני האדם. רק אם אפשר רצוי לעשות קצת קוסמטיקה למציאות ולהתעלם מכמה  קמטים וקפלים מכוערים שיש בה – למה שזה יפריע לתאוריה? כפי שעושה לדוגמא יאיר גולן בנושא עזה והחטופים.

את מאמרו המלומד ב"הארץ" הוא חותם בהיתממות תיאורטית, ציטוט: "דווקא עכשיו על רקע ההצלחות חובה לשאול... אם אלה כוחותינו אם אלה היכולות האדירות שלנו כיצד ייתכן שעדיין לא שוחררו כל החטופים??? וחמאס ממשיך להתקיים בעזה?..." – התשובה לדידו ברורה! זו אינה שאלה של עוצמה צבאית אלא של החלטה פוליטית. וכך ממשיך הבלה בלה בלה.

אופס במסווה של תאוריה  פשוטה והגיונית על מסמוס הישגים צבאיים בעזה  בשל שיקולים פוליטיים קואליציוניים מוביל יאיר גולן את האמת בכחש וכזבים. מדוע כחש? 

כי כל איש פשוט בישראל ולא איזה  בר בירב תיאורטיקן  מבין יפה שישראל עם צבאה האדיר יכולה היתה לחסל את עזה בפחות משבוע אלמלא היו לנו חטופים בעזה שמחובתנו ורצוננו לשמור עליהם כבבת עינינו  ולשחררם בחיים –  נמשכת ומתארכת הלחימה בעזה. וודאי לא בגלל עוצמה צבאית מסורסת כזאת או אחרת.

בברכה,

חוה ליבוביץ

* "ידיעות אחרונות": גרטה טונברג היתה אשת השנה של מגזין "טיים", הוזכרה כמועמדת לפרס נובל לשלום ועוררה השראה ברחבי העולם במאבקה נגד משבר האקלים. אלא שדווקא אחרי טבח 7 באוקטובר, הנערה השבדית החליטה לעטות כאפייה ולצאת למסע אובססיבי נגד ישראל.| איך היא הסבירה את בחירתה להתייחס לנושאים פוליטיים שלא קשורים לסביבה, והאם מעשיה משפיעים על המאבק למען כדור הארץ?

גרטה טונברג הוציאה מיליוני בני אדם לרחובות ברחבי העולם כדי להפגין למען עתיד ירוק לכדור הארץ. היא הפגינה נגד חברות מזהמות בשלל מדינות ולא פעם גם נעצרה במהלך המחאות. אך לאחר מתקפת הטרור הרצחנית שהובילו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר 2023, השתנתה הצעירה השבדית, וחלק ניכר מהזעם שלה מופנה נגד ישראל.

היא עוטה כאפייה, מצטלמת עם דגלי פלסטין, מאשימה את ישראל ב"רצח עם" ודי מתעלמת מקטאר, המדינה שהעבירה במשך שנים כסף לחמאס, כסף שהושג באמצעות רווחים ממכירת הנפט והגז הטבעי שלה – דלק ששריפתו גורמת לפליטת גזי חממה וכתוצאה מכך להתחממות כדור הארץ – מה שטונברג מוחה נגדו כבר שנים.

* עקיבא נוביק: "ייתכן שמלחמה מוצלחת תשפיע דרמטית על הדרך שבה נתניהו ייזכר. אפשר שהישגים גדולים בזירה האזורית יעניקו לו מעמד שונה מזה שמעניקים לו מעשיו בזירה הציבורית. סביר להניח, למשל, שסוגיית ניקיון כפיו תתפוס מקום קטן יותר אחרי מלחמת איראן. האם גם כתם האחריות למחדלי וזוועות טבח עוטף עזה ייטשטש בראייה לאחור לנוכח אחריותו להצלחות בזירה האיראנית? ייתכן. הוא בוודאי יפעל לכך. ועדיין, גם מי שחושבים שמדובר בכתם בל יימחה, שנתניהו מפקיר את החטופים ושנזקיו עולים על תועלתו – יכולים וצריכים לנשוך עכשיו שפתיים ולהכיר בגודל השעה וההישגים. במקרה הזה, עם כל הצער שאולי כרוך בדבר, הצלחתו היא ממש הצלחתנו." ["הארץ" באינטרנט, 22.6].

* מוטי הרכבי: אי אפשר לזלזל בתרומה האדירה של ערוצי 12 ו-13 לתרגיל ההסחה של טראמפ ונתניהו. זוכרים – אין סיכוי שישראל תתקוף. טראמפ זרק את נתניהו מתחת לאוטובוס, האמריקאים לא יתקפו ורק אתמול היה פיצוץ בין טראמפ לנתניהו. נוסיף לזה בעבר אלפי הרוגים ביום, שבועות של עלטה. אז איראן שמעה והאמינה. תודה לערוצי 13 ו-12!

אהוד: ותודה גם לכל מי שבסכלותו כינה את נתניהו "סמרטוט" – אולי כחלק מתהליך ההסחה על-ידי יצירת לגלוג-עצמי על העוצמה הישראלית החכמה!

* אהוד: בבוקר יום שני התעוררנו עם הידיעה המרנינה שארה"ב הצטרפה למלחמה באיראן והשמידה את האתר הגרעיני בפורדו, מבצע שהיה כנראה מעבר ליכולת ההשמדה של חיל האוויר שלנו. ואולם לא עבר זמן רב ושתי התקפות של גלי טילים בליסטיים ענקיים שטפו את הארץ והסבו נזקים קשים. אנשים שחייהם ניצלו הפסידו את דירותיהם וכמעט את כל מה שצברו בחייהם. את עברם. זה נורא. זה כמו להיות מת מהלך.

חיינו בהרגשה שיש לנו כמה שכבות מגן נגד טילים, ופתאום מתברר שאנחנו מצויים פעם-פעמיים ביממה ברולטה רוסית, במשחק גורל אכזר שקובע מי ימשיך לחיות כרגיל ומי יאבד את כל אשר לו.

האם השיקולים האלה נלקחו כאשר יצאנו למלחמה? האם היה אפשר למגן יותר? ממ"ד זה לא פתרון מספיק. פתרון ממשי הוא רק השמדת הטילים בטרם נחתו, זה המיגון האמיתי!

הנזק נמשך והולך והאיראנים הם פנאטים כמו החמאס, לא איכפת להם שנמשיך להרוס את ארצם ולהרוג את אזרחיהם ובלבד שיוכלו להתהדר בכך שפגעו בעוד ישראלים והרסו את בתיהם!

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!