"דבר עם טראמפ, שיסיים את זה" – הפציר בי בבוקר יום שישי מוביל הגז לבישול, בעודו פורק מעל כתפו את המכל הכבד. הוא ביטא בכך את תקוות הרבים שהמלחמה תסתיים במהרה, וכי רק הנשיא האמריקני יכול להביא לכך. מי אני ומה אני, מה לי ולטראמפ, ובכל זאת הגבר המוצק, באין לו "כתובת" אחרת, פונה אליי, הלקוח שלו. חשתי במצוקתו.

להיות מוביל בלוני גז זוהי אולי המשימה המסוכנת ביותר בימים אלה. "מה אתה עושה בשעת אזעקה?" – שאלתיו. "עוצר את המשאית ומתרחק ממנה כמה שיותר," השיב כמי שמכיר בסיכון הגדול שבעבודתו, והוסיף: "אם תיפגע, היא תתפוצץ בכל מקום שבו תחנה, על בלוניה."

זה היה בוקר שקט, כמעט חשבנו שככה יעבור היום עד רדת החשכה, אבל כבר בשעת אחה"צ בקעו הציפצופים מכל מכשירי הטלפון וכולנו רצנו לממ"דים. חשבתי על מוביל הגז ומשאיתו. לוודאי שהוא כבר בביתו, תופס מחסה כמו כל אזרחי ישראל. חשבתי כמה הוא צודק. כמה אנו תולים תקוות ב"מר עולם", ידיד ישראל, כמעט מאבדים סבלנות.

למה הוא מהסס? למה הוא משאיר אותנו לבד במערכה, ישראל הקטנה כנגד איראן הענקית. האם ישנה כוונה נסתרת מאחורי זיגזוגיו? האם משהו נרקם מחוץ לידיעתנו, וכי ארה"ב תצטרף לבעלת בריתה הקטנה ותשלים את מלאכת השמדת הגרעין האיראני, חיסול ראשי המשטר שעדיין נותרו בחיים, ותביא לניצחון המיוחל, הסופי?

המחשבות של שישי בבוקר קיבלו את התשובה המוחצת בראשון בבוקר. משאלתו של האזרח נהג הגז, של כל שוחרי השלום בעולם – נתגשמה בהחלטה ההיסטורית של הנשיא טראמפ. פורדו, המסוכן באתרי תעשיית המוות של איראן, 90 מטר מתחת לאדמה הסלעית, שמיליארדים הושקעו בהקמתו, איננו עוד. מבצע ההונאה של טראמפ מול איראן, שקדם לו מבצע ההונאה הישראלי שקדם למיתקפתו של חיל האוויר שלנו, יצא אל הפועל באופן מושלם.

היה זה בעקבות שבת שקטה בארצנו שבה לא נורו טילים בליסטיים לעבר ישראל. שמענו פרשנים באמריקה שאומרים לנשיא, אל לו להיגרר אחרי נתניהו. אל לה לאמריקה להתערב במלחמה שבין ישראל לאיראן. כך גם "יעצו" לטראמפ מקורביו, סגנו ואנס וסטיב באנון. כנראה היה זה בתיאום עם הבוס. אכן, רק ביכולת אמריקה היה לפוצץ את מקום האימים הזה, פורדו, באמצעות פצצות של כמה טונות כל אחת, חודרות את שכבת הסלע הקשה, הורסות את הצנטרופוגות.

היתה זו שבת שבה בעורף הישראלי, בכל ערוצי הטלוויזיה, בכל מיפגש משפחתי, הכל היה דיבורים, כולם משיאים עצות. בוהים במסכים. הפרשנים למיניהם, בני הסמכא כביכול, פיטפטו עצמם עד בלי די, אומרים דבר והיפוכו. מפריחים ספקולציות.

בעוד אשר ראשי האופוזיציה מגלים אחריות, מבינים את גודל השעה, משבחים את ההחלטה המנהיגותית האמיצה של נתניהו, אותם פרשנים, שאמרו נחרצות, כי אין סיכוי שישראל תפתח במערכה בלא גיבוי אמריקני, שאין לביבי ההססן האומץ לעבור מדיבורים לפעולה, לא רק שאינם לועסים את כובעיהם, אלא שממשיכים לשטוף את מוחותינו במלל חסר תועלת, אפילו מוטה, שאינו תורם בכלום להבנת המצב.

"איך הפכנו לעם שמקדש מלחמות ודם?" – שאל בדף הפייסבוק שלו ראש אגודת הסופרים (והסופרות!), צביקה ניר. "ספארטה מודרנית" – כך הוא הגדיר את ישראל, והוסיף: "אני מאוכזב מכל המפלגות הציוניות שאין בקירבן איש אחד בעל אומץ ושאר רוח, שיביע התנגדות למלחמה הזו."

הוא מבטא בדבריו אלה את הרוח התבוסתנית ששוררת בקרב חלק מאנשי הרוח שלנו, לשעברים, שהמלחמה להבטחת קיומה של ישראל טורדת את מנוחתם. טוב שטייסינו, לוחמינו, האלמונים והאמיצים, מתעלמים מביטויי חלושה אלה, עושים שליחותם באמונה מלאה, בתעוזה רבה, תוך סיכון חייהם, גם כדי שצביקה ניר (אגב, אח שכול) וחבריו יוכלו לכתוב בשקט את ספריהם והגיגיהם.

רצינו שחודש יוני יהיה שקט יותר, שהרי במרכזו כמדי שנה, חגיגת שבוע הספר העברי, אבל הדוכנים נותרו עירומים מספרים, מקוראים ומרוכשים, בגלל כובד השעה, מלחמה היסטורית שגובה קורבנות בעורף, שעוד רבים הספרים שייכתבו עליה כאשר מתקרב רגע הכניעה של גדול אויבינו במאה ה-21. עם הספר שוב מוכיח עוצמת זרועו. שוב יש לנו על מי לסמוך בבית הלבן בוושינגטון, כאשר המעצמה הגדולה בעולם הצטרפה בכל עוצמתה אל ישראל ב"מלחמת שלום העולם החופשי."

אי שם בביתו, או בנסיעה לעוד לקוח, אולי חושב לעצמו מוביל מכלי הגז, שהלקוח הרמת-גני שלו נענה להפצרתו. שהוא "דיבר עם טראמפ." כך או כך, אלה ימים היסטוריים שבהם גאווה היא להיות ישראלי. גאווה היא להיות אמריקני. ובינתיים המלחמה נמשכת, גובה קורבנות והרס.

יוסי אחימאיר

נכתב בממ"ד בקיבוץ בחן, ופורסם לראשונה ב"מעריב", 23.6.2025

2. מראה מתחת לגשר

תחילה היו לבטים. לנסוע או לא לנסוע? לעזוב את הבית הממומ"ד בקיבוץ בחן הרגוע, או לצאת לדרך אל הבית בגוש דן אחרי שבוע של היעדרות ממנו? בכל זאת, אתה מתגעגע לקן הפרטי שלך, לחדר העבודה, לגינה המתייבשת. מצד שני, טילים נפלו ואולי עוד יפלו באזורנו. לבסוף, הפור נפל, הפקלאות הועמסו ואנחנו כבר על כביש 6.

10 דקות של נסיעה – ואז, שלא במפתיע, ציפצוף חד ומוכר של התראה קוטע את מוצרט הנפלא הבוקע מ'קול המוסיקה' ברדיו. מלומדי ניסיון אנחנו מבינים כי נותרו כמה דקות לעצור, לתפוס מחסה, עד לאזעקה – אבל היכן? מתחת לגשר הקרוב כמובן. גשר בטון, שמשמש ממעל את התנועה הצולבת, ממערב למזרח וההיפך. שורה של מכוניות כבר עצרו במקום, נוסעיהן עומדים בחוץ, בוהים בטלפונים. גם אנחנו.

לא כך כל הנהגים. מכוניות רבות חולפות ביעף על פנינו בכביש המהיר והמסוכן, רבות מהן משאיות כבדות וסמי-טריילרים ארוכים. שועטים ברעש רב, מסכנים את העומדים ליד המעקות. האם כל כך בטוחים נהגיהם שלהם לא יאונה דבר? מנגד, מי לידך יתקע שהגשר יגן עליך והיה כי ייפול טיל בקרבת מקום? גשר מאסיבי, עשוי בטון רב, עמודיו עבים, רחב, שמעניק רק אשלייה של ביטחון.

ואז צצה בעייה חדשה – מעקה הברזל המשתרע לצד כל אורך הכביש המהיר הזה. רק צעירים שבחבורה המקרית הצליחו לדלג מעליו, להתרחק כמה שאפשר מן הרכבים. גבר תפס את בת זוגו, הניפה בקושי, כמעט נפלה. קל יותר היה להעביר ילדים ופעוטות. לידי ניצבת צעירה דתייה, סידור בידיה, שפתיה מדובבות פרק תהלים. אני מקנא בה. אם לא יעזור – בוודאי לא יזיק. מוסיף כוח נפשי, אמונה.

אלה שלא עברו את המעקה, כי לא יכלו, נשארו כמוני ניצבים ליד מכוניותיהם, טלפונים בידיהם, מאזינים לעידכונים, מחליפים מידע אלה עם אלה. הסכנה כפולה – טילים ממעל וכביש מסוכן מאוד בצד. אנשים שאינם מכירים אלה את אלה, שנקלעו יחדיו אל מתחת לאותו גשר בכביש 6, מצחקקים, משוחחים יחדיו. תמונה ישראלית. כולם רגועים, חייכנים, מבינים את המצב, כמעט בטוחים שכאן זה לא יקרה, ובכל זאת החליטו לעצור בנסיעתם דרומה. מעין השלמה עם המצב הכללי, שמקווים כי  אנחנו לקראת סופו. המידע הבוקע מהטלפונים מדבר על נפילה הרחק ממקומנו, הפעם באשדוד. לא שזה מנחם, אבל מעין אנחת רווחה ותקווה שלא אירע שם אסון.

נהג משאית ה'שופרסל' הוא ראשון ולהתניע ולחדש את נסיעתו. זהירות! אין זה פשוט לחתוך את הקו הצהוב אל נתיב התנועה הגועש ממכוניות דוהרות – לא פחות מ-120 קמ"ש מהירותן. גם אנחנו מחדשים את נסיעתנו. בדרך עוברים עוד גשרים עם שלטים דהויים שמזכירים את החטופים,  ועוד מראות של ריכוזי מכוניות ונוסעיהן לידם... עם ישראל מבין את המצב הזמני, גאה בצבאו, חי!

יוסי אחימאיר

* אחרי הניצחון – בהנחה שאכן הפסקת האש תצא לפועל, ניתן לקבוע שמבצע "עם כלביא" הוא ניצחון ישראלי. כעת, ישראל חייבת לפקוח עין ולסכל מראש כל ניסיון לשקם את מתקני הגרעין ואת תשתית הטילים. המודיעין הישראלי יושב עמוק על צוואר איראן, והמשימה המרכזית צריכה להיות וידוא שמכלי האורניום המועשר לא הוברחו, ואם הוברחו – להיכן, כדי שידם הארוכה של צה"ל והמוסד תגיע אליו.

במישור המדיני, יש לפעול מול טראמפ, שלא יוותר במו"מ עם איראן, ולא ילך שבי אחרי פנטזיות השלום שלו.

כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד למוסד! כל הכבוד לממשלה ולראש הממשלה!

* פנטזיה מגלומנית – האם נכון להפסיק את האש, או יש להמשיך עד חיסול משטר האייאתולות באיראן?

בעיניי, הפלת המשטר בכוח בידי ישראל היא פנטזיה מגלומנית. ניסיון להגשימה היה מסבך אותנו ותוקע אותנו בבוץ האיראני לתקופה ממושכת, עם כל המחיר הכרוך בכך לעורף הישראלי.

יש לקוות שהמכה שספגה איראן תעורר התקוממות למהפכה באיראן. מאחורי הקלעים נכון לעודד תרחיש כזה.

* הסכם גרעין או הסכם ביטול הגרעין – כעת, לאחר מבצע "עם כלביא", יתחדש המו"מ בין ארה"ב לאיראן.

ברור מה המטרה של איראן במו"מ – להציל את מיזם הגרעין האיראני. אולי הם מבינים שלא יהיה שוב הסכם כמו הסכם מינכן 2 של אובמה, אבל גם בתנאים האלה הם ינסו להגיע להסכם שיציל אותם.

מה המטרה של ארה"ב? עם כל ההערכה לטראמפ על המנהיגות שגילה בהחלטתו ההיסטורית לתקוף את מתקני הגרעין האיראני, אני לא בוטח בו שאינו להוט להגיע להסכם ועלול להגיע להסכם גרעין, ולא להסכם ביטול הגרעין.

על ישראל לעשות כל מאמץ להשפיע על טראמפ במו"מ. ההסכם הראוי היחיד, הוא פירוק מוחלט של מיזם הגרעין, פירוק מה שנשאר ממנו ומנגנון פיקוח ישראלי-אמריקאי שיבטיח את קיומו.

* בדיקת גבולות – כל "סבב" עם הפלשתינאים, בשנות המחדל הארורות של ההתמכרות לשקט, שהובילו לטבח 7 באוקטובר, הסתיים בהפסקת אש. שעה קלה אחרי כניסת הפסקת האש, הפלשתינאים הפרו אותו.

איך ישראל הגיבה? בביטול. לעגנו להם על משחק הכבוד הילדותי הזה, של לירות את הירייה האחרונה. אנחנו מעל זה, כמובן. והבלגנו. או, בכיבוסית – "הכלנו".

אבל הם עשו זאת לא רק כדי להוכיח שהם ירו את הירייה האחרונה, אלא בראש ובראשונה כדי לבדוק את הגבולות. הם רצו לדעת האם הותשנו ואנו מוכנים לספוג ובלבד שלא תהיה שוב "הסלמה", או נגיב בחומרה, גם במחיר הסלמה. בדיקת הגבולות הוכיחה להם תדיר שהותשנו. וכך, המטח האחרון היה ה"טיפה" הראשונה ב"טפטוף". הפסקת האש היתה, למעשה, חלוקת עבודה: אנחנו אחראים על ההפסקה והם אחראים על האש. עד הסבב הבא וחוזר חלילה, עד 7 באוקטובר.

אתמול ב-7:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שלוש שעות וחצי מאוחר יותר איראן שיגרה שני טילים בליסטיים לעבר ישראל, תוך הפרה בוטה של הפסקת האש.

כמו הפלשתינאים בעזה, גם הם בוחנים אותנו.

מבצע "עם כלביא", שהוא לא פחות ממבצע מרהיב, הוא תיקון של תרבות ההתמכרות לשקט. למעשה, נקטנו בדרך ההפוכה מדרך המחדל – לא עוד המתנה פאסיבית עד שהאוייב יתקוף אותנו, אלא מתקפת נגד מקדימה כדי לרסק אותו להסיר את האיום מראש.

חשוב מאוד שנוכיח לאיראנים, שגם התנהלותנו אחרי הפסקת האש היא היפוכה של התנהלותנו בשנות המחדל.

לא עוד "הכלה". אסור לנו להבליג על הירי. עלינו להגיב עליו בתקיפה משמעותית, גם אם הדבר יביא לעוד כמה ימי לחימה.

כמובן שהורדת מכ"ם איראני זו הרבה הרבה פחות מתת-תגובה לעומת הראוי על ההפרה האיראנית. עם זאת, יתכן שקשה היה לעמוד מול הטנטרום של טראמפ. לפחות זה לא עבר ללא כל תגובה, וטוב שהורדנו להם עוד מכ"ם.

... ורק שלא נספר לעצמנו שזאת הייתה פגיעת ברק.

* הבדל של שתי אותיות – הנזיפה הכפולה של טראמפ בישראל (!) ובאיראן היא מטורללת. בין מה שעשתה ישראל ומה שעשתה איראן מבדילה אמנם רק מילה אחת בת שתי אותיות, אך זה הבדל של יום ולילה. איראן הפרה את הפסקת האש. ישראל לא הפרה את הפסקת האש.

הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7:00. ישראל חדלה לתקוף לקראת 7:00. איראן תקפה אוכלוסייה אזרחית במטח טילים בליסטיים שעות אחרי 7:00.

טראמפ תוקף את ישראל על כך שתקפה אחרי שהוא הכריז על הפסקת האש. אולם הוא לא הכריז על הפסקת אש מיידית, אלא על הפסקת אש ב-7:00. חובתה של ישראל הייתה למצות עד תום את הזמן שבידה כדי להמשיך להכות בתשתיות הרשע האיראניות.

* הרגע שבו נולד מנהיג – בהחלטה אחת, אור ל-22.6.2025, הפך הנשיא טראמפ למנהיג.

אחרי היסוסים רבים ולחצים חזקים, החליט טראמפ למלא את חובתו כמנהיג העולם החופשי, ולהגן על האנושות מפני האויב הגדול ביותר שלה מאז היטלר.

בכך הבטיח טראמפ את מקומו בהיסטוריה.

על ההחלטה הזאת ראוי טראמפ לפרס נובל לשלום, כי אין החלטה טובה מזו לשלום העולם.

טראמפ לא היה מקבל את ההחלטה, אלמלא ישראל הקדימה ותקפה באיראן, ואלמלא ההצלחה הפנומנלית של צה"ל והמוסד במלחמה באיראן. מבצע "עם כלביא" היה הכרחי לקיומה של ישראל, אך הוא גם תרומתה הגדולה של ישראל לשלום העולם.

* החלטה בתנאי אי ודאות – בחודשים האחרונים הנשיא טראמפ ניסה בכל מאודו להגיע להסכם גרעין עם איראן. אילו נחתם הסכם כזה, הוא היה מהווה איום על שלום העולם ועל קיומה של ישראל.

מיד עם ראשית התקיפה הישראלית, טראמפ מיהר להבהיר שארה"ב אינה שותפה לה. לאחר מכן, הוא שיבח את התקיפה וראה בה מנוף לחידוש המו"מ. לאחר מכן התהדר שארה"ב (!) השיגה שליטה בשמי איראן. ובסוף השבוע הוא קיבל את ההחלטה ההיסטורית להשמיד את מתקני הגרעין.

הוא לא היה עושה זאת ללא המתקפה הישראלית ואלמלא הצליחה כל כך.

נתניהו החליט לצאת להתקפה בלי שידע אם ארה"ב תצטרף, אף שהוא ידע עד כמה הצטרפותה חיונית לעמידה במטרות. אילו המתין להבטחה אמריקאית, ישראל לא היתה תוקפת, ארה"ב לא היתה תוקפת ואיראן היתה דוהרת לגרעין.

מלחמה היא ממלכת אי הוודאות. מי שממתין לוודאות, לא יעז לקבל את ההחלטות ההיסטוריות המכריעות. תעוזה להחליט למרות אי הוודאות, היא מנהיגות. הפעם נתניהו פעל כמנהיג, ועל כך הוא ראוי לכל שבח. נכון, יש אבות רבים להצלחה הזאת, אבל רק אדם אחד קיבל את ההחלטה, וכפי שהוא היה האחראי במקרה של כישלון, הוא האחראי להצלחה. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין מהי מנהיגות.

* הסנטימנט הבדלני – הסנטימנט הבדלני הוא גורם משמעותי ורב השפעה בפוליטיקה האמריקאית, מאז ימיו של הנשיא ג'יימס מונרו, שב-1823 הכריז על דוקטרינת מונרו, השוללת מעורבות של ארה"ב במלחמות אירופאיות וקולוניאליות.

הסנטימנט הזה מלך בכיפה במלחמת העולם השנייה, ובעטיו ארה"ב נמנעה מהתערבות במלחמה נגד היטלר. רק מתקפת הפתע של יפן נגד ארה"ב בפרל-הארבור, ב-7 בדצמבר 1941, אילצה את ארה"ב להצטרף למלחמה.

הרעיון הבדלני קיבל פופולריות מחודשת בשנים האחרונות, בעיקר בקרב הימין הטראמפיסטי. סגן הנשיא ואנס, הוא הבכיר מקרב הבדלנים בארה"ב. בשבוע האחרון היתה מתקפה מרוכזת של הבדלנים נגד הצטרפות ארה"ב למלחמה. בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים, טיעוני הבדלנים מהימין הרדיקלי בארה"ב נגד המלחמה דומים מאוד לטיעוני השמאל הרדיקלי, כולל הנימה האנטישמית נגד ישראל, ששולטת בעולם וגוררת את ארה"ב למלחמה לא לה.

החלטתו ההיסטורית של טראמפ לתקוף את מתקני הגרעין האיראני הנחיתה מכה לבדלנים.

* בלי הסכם הגנה – אחת לכמה שנים עולה על סדר היום הרעיון של הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני התנגדתי לכך תמיד, מחשש שהסכם כזה יכבול את ידינו ויפגע בעצמאותנו.

בהצטרפות ארה"ב להתקפה על מתקני הגרעין האיראני הגיעו היחסים בין ישראל לארה"ב לפסגה חסרת תקדים, ללא הסכם הגנה. זה לא היה קורה ללא התקיפה הישראלית לאורך השבוע האחרון. ספק רב אם ישראל הייתה רשאית לתקוף אילו הייתה כבולה בהסכם הגנה.

אני מקווה שהרעיון הזה יירד סופית מהפרק.

* ההונאה העצמית על מתקפת החיוכים – עיני העולם כולו נשואות היום לכיוונו של אדם אחד - האייתולה סייד עלי חוסייני חמינאי. מה עובר בראשו? מה הוא יחליט? מה הוא יעשה? האם הוא מתאבד שיעי שילך עם הראש בקיר ויפתח במלחמת גוג ומגוג נגד "השטן הגדול"? האם הוא מנהיג פרגמטי שיודע מתי צריך לעצור ולוותר כדי להציל את הקיים?

מנסים לנבא את החלטתו מתוך היכרות עם דרכו עד כה, מתוך עיון במיתוסים השיעיים, מתוך לימוד החלטותיו של חומייני בסיטואציות דומות במקצת. ההערכות הן שונות וכך גם הנבואות. על דבר אחד הכול מסכימים –על פיו יישק דבר. ואת אף אחד לא מעניין מה דעתו של נשיא איראן פזשכיאן, כי ברור לכל שהוא כלל לא פונקציה בשיקולי אסטרטגיית העל של איראן. הנה, עוד סיפור שסיפרנו לעצמנו ורבים בתוכנו האמינו לו, כחלק מן ההונאה העצמית. סיפור ה"רפורמיסטים". סיפור תפקיד הנשיא. הסיפור על הנשיא רוחאני ו"מתקפות החיוכים" שלו, שהביאו את אובמה לחתום איתו על הסכם מינכן 2.

את הנשיא בוחר העם האיראני, אך הוא בוחר אותו מתוך רשימת מועמדים שחמינאי אישר. וחמינאי לעולם לא יאשר מועמדות של מי שדרכו אינה מקובלת עליו. וראו זה פלא, תמיד נבחר המועמד שחמינאי רוצה שייבחר.

ההבדל בין אחמדיניג'אד לרוחאני, הוא ההבדל בין הטקטיקות שחמינאי בוחר בהן מעת לעת כדי לקדם את דרכו. האסטרטגיה של חמינאי היא הצטיידות בנשק גרעיני. כאשר הטקטיקה לקידום המטרה היא הסכם עם ארה"ב, הוא בוחר במי שמתאים לקידומה.

כל סיפור רוחאני והסכמי הגרעין הוא הונאה עצמית של המערב, ששיחק לידיו של חמינאי.

* הפרשנות הווגנריסטית – ההתקפה הישראלית על איראן אפילו לא מדגדגת את הגרעין האיראני ונתניהו יודע זאת. אז מה תכלית המבצע?

הסיבה שאין עדיין פצצה היא שבמחלוקת בין המחנות בצמרת איראן, ידם של מתנגדי הפצצה, "הרפורמיסטים", היא על העליונה. מטרת המבצע היא לחזק את תומכי הפצצה, ולגרום לגירעון איראן. הדבר יביא למלחמת נצח, שהיא המטרה של נתניהו.

הקונספירציה המטורללת הזאת היא תמצית מאמרו של ההיסטוריון המוזר ד"ר אדם רז ביום שישי ב"הארץ".

לכאורה, עוד אחד מרצף הפשקווילים השוקניסטיים נגד "עם כלביא". אז זהו, שלא. אמנם "הארץ" מחבק את אדם רז בשנים האחרונות, אך רז אינו שוקניסט.

כדי להבין זאת, כדאי לקרוא מה רז כותב על אוסלו (אם כי לא ב"הארץ"). בעיניו, אוסלו היא מזימה משותפת של פרס וערפאת מאחורי גבו של רבין, שנועדה להכניס את אש"ף ליו"ש ועזה, כדי להביא למלחמת נצח, שהיא המטרה של שניהם. פרויקט אוסלו הוא ההמשך הישיר של פרויקט דימונה, ושני המיזמים נועדו להבטיח מלחמת נצח. זה לא שוקניזם, כמובן.

אדם רז אינו שוקניסט אלא וגנריסט. הוא תלמידו המובהק של ד"ר יגאל וגנר, היסטוריון תמהוני, אבי אסכולת חוג "אורנים". זו קונספירציה חובקת עולם, שעל פיה כל הפוליטיקה הגלויה לעין היא הצגה גדולה, והאמת היא שהעולם מחולק לשני מחנות, החוצים את האליטה המדינית בצמרות כל המפלגות והמדינות. החלוקה היא בין אנשי ההון היצרני לאנשי ההון הפיננסי. אנשי ההון הפיננסי חותרים למלחמת נצח, שמשרתת את האינטרס הפיננסי שלהם, והדרך לכך היא הגרעין ויצירת מאזן אימה גרעיני. מחנה "הרעים" כולל את בן גוריון, דיין, פרס, בגין, נתניהו, ערפאת, הברון רוטשילד, צ'רצ'יל והיטלר. מחנה "הטובים" כולל את משה שרת, אשכול, פנחס לבון, יגאל אלון, רבין, ברק, שרון, אולמרט, אבו מאזן, נאצר, סאדאת והרצל.

הם רומזים שרבין בערוב ימיו ניסה לבטל את הסכם אוסלו וזו הסיבה לרצח. עובדה, פרס החליף אותו.

בקונספירציה המטורללת של אדם רז יש באג. על פי התאוריה שלהם, טראמפ שייך לטובים – אנשי ההון היצרני שוחרי השלום. מאמרו של רז הקדים ביום וחצי את המתקפה האמריקאית. איך רז יסביר את צעדו?

אני מנחש, מתוך הכרת הראש של הכת הווגנריסטית, שטראמפ חיסל את מתקני הגרעין כדי לסכל את המזימה של נתניהו וחמינאי, או משהו כזה.

* השוואה נואלת – ביום חמישי, לאחר הפגיעה בביה"ח "סורוקה", פירסמתי רשומה קצרה בזו הלשון: "והרי התחזית – מחר ב'הארץ' יתקפו את הצביעות הישראלית, הרי גם אנחנו תקפנו 'בתי חולים' עאלק בעזה."

טעיתי. למחרת הם לא תקפו את ישראל ברוח זו. הם המתינו עוד גיליון אחד. ביום א' ג'קי חורי וניר חסון יצאו בהשוואה הסוטה הזאת. "ישראל תקפה בחודשים האחרונים עשרות בתי חולים. רבים מהם חדלו מתפקוד; רבים נכתשו עד עפר, אחרים ניזוקו ביותר, בכולם שובשה מאוד היכולת לספק טיפול רפואי." הם לא תקפו את חמאס שהפך את בתי החולים למתקני טרור, שזה כשלעצמו פשע מלחמה, אלא כמובן את ישראל על שתקפה את מתקני הטרור הללו. הם הכחישו את העובדה שבתי החולים שימשו את הטרור, וליתר ביטחון הוסיפו: "גם הימצאות של לוחמי חמאס, ואפילו של נשק, בבית חולים, אינה מצדיקה פגיעה בו, בדיוק כשם שהימצאות של חיילי צה"ל בסורוקה אינה מלבינה את ההתקפה של איראן." לא מדובר במחבלים מרצחים, אלא ב"לוחמים" כמו חיילי צה"ל. כלומר העובדה שפצועי צה"ל מטופלים ב"סורוקה" היא אקוויוולנטית בעיניהם לשימוש הציני בבתי החולים כמפקדות טרור רצחני. את ההתקפה הטרוריסטית על "סורוקה" הם רואים בחיוב, כי היא "הזדמנות להציב מראה, ובה תשתקף דווקא דמותנו."

ומה עוד חדש ברח' שוקן? יסמין לוי, שתוקפת בחריפות את ישראל, מאשימה את אזרחי ישראל שהם "נתינים כנועים" ו"ומהנתינים נדרש להיות ברווזים ממושמעים בממ"ד." יחיעם וייץ מגדיר את המתקפה הישראלית על מתקני הגרעין והטילים באיראן "מלחמה מיותרת, קטלנית, שאין בה שיקול דעת. היא נפתחה משיקול אישי-פוליטי, ולא משיקולים ממלכתיים-ביטחוניים." הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שבניגוד לנתניהו הבליג מול עיראק במלחמת המפרץ.

השוואה מטופשת. שמיר היה שר החוץ בממשלת בגין שהשמידה את הכור העיראקי והיה שותף לצעד ההיסטורי הזה, שקדם בעשור למלחמת המפרץ. במלחמת המפרץ ארה"ב תקפה בעיראק. החלטתו של שמיר להבליג היתה היענות לבקשה אמריקאית לא להפריע, כדי לא לפגוע בקואליציה של המדינות הערביות שתמכו בה. אפשר לחלוק על החלטתו של שמיר, אבל אין כל מקום להשוואה בין שתי סיטואציות שונות לחלוטין.

איריס לעאל תוקפת את ישראל שיצאה להילחם בנשק שלא קיים. אני רגיל שלעאל משמשת שופר של התעמולה הפלשתינאית. הנה, היא משמשת גם שופר של התעמולה האיראנית. טוב שלא אמרה שאיראן מייצרת "גרעין לצרכי שלום"... ואורי משגב מכנה את מבצע "עם כלביא": "הפשע המושלם, נגד מדינת ישראל ואזרחיה."

* הסמן של ההתמכרות לשקט – אריה דרעי מגדיר את שבעה באוקטובר נס גדול, כיוון שהוא הביא אותנו להבנת התוכנית הגדולה להשמדת ישראל, והביא אותנו להחלטה על מבצע "עם כלביא".

מנהיג ציבור צריך להיות ערל לב ומנותק באופן קיצוני כדי לכנות את האסון הגדול ביותר בתולדות עמנו מאז השואה "נס". אבל הוא צודק בהבנתו, שבלי שבעה באוקטובר לא היינו פועלים נגד איראן. הוא מציג זאת כהסתר פנים אלוקי ליום אחד כדי לאותת לנו. כנראה שהוא צריך לתרץ את השאלה איפה אלוהים היה בשבעה באוקטובר.

אבל מוטב שנבחן את הנושא באופן רציונלי. שבעה באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מחדל מתמשך – תפיסת ביטחון של הבלגה וההתמכרות לשקט. אם היה נס, הוא הפליטה המוקדמת של סינוואר, שלא המתין להוראה מטהראן למתקפה משולבת.

המחדל לא היה במדיניותו של נתניהו כלפי חמאס. המחדל התפוצץ מול חמאס. אך המחדל הגדול יותר היה מול חיזבאללה. המחדל הגדול מכולם היה מול איראן.

לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא הפיק את לקח המחדל, ושינה את דרכו. "עם כלביא" אינו מימוש ייעודו רב השנים של נתניהו, כפי שטוענים דקלמני הנראטיב הפגאני המעודכן, אלא זו פניית פרסה חדה מדרכו רבת השנים.

לא היה לו שותף נאמן מדרעי בדרך המחדל. דרעי הוא ותיק הפוליטיקאים הישראל. הוא היה שם כבר ב-1988. בכל ממשלה הוא היה הסמן של קו ההבלגה וההתמכרות לשקט, בשם ה"אחריות". במקום להכות על חטא ולומר: חטאתי, פשעתי, עוויתי, תעתעתי, הוא מספר סיפורים פסוידו-מיתולוגיים.

* סמל התבוסה – מתחילת המתקפה על איראן אני מצפה להודעה על הפצצת השעון הענק בטהרן הסופר לאחור את הימים, השעות והדקות עד להשמדת ישראל.

כאשר אנחנו תוקפים מתקני גרעין וטילים, מה החשיבות בתקיפת שעון?

ברור שזה לא העיקר, אבל יש חשיבות לסמלים. הסמל הזה הוא סמל מגייס ומלהיב לשנאת ישראל ולתקווה להשמדתה. פיצוצו הוא סמל לתבוסתם של מי שמייחלים לכך.

שמחתי מאוד לשמוע על פיצוץ השעון.

* אליטה משרתת – מאז תחילת המבצע, יש זרם עכור של ניסיון לנכס פוליטית את הטייסים, כמו בבדיחת הקרש העבשה שקפלן התרוקן כי הקפלניסטים בטהרן וכן הלאה. זו אמירה נואלת. ככל הידוע לי, מי שהפציץ בטהרן אינו חיל האוויר של קפלן, אלא חיל האוויר של מדינת ישראל, של צבא ההגנה לישראל שהוא צבא העם. אותו הצבא של לוחמי גולני, השריון, הנדסה קרבית, הצנחנים, הנח"ל והתותחנים, שאיבדנו מאות מהם במלחמה על קיומנו.

יש בזרם העכור הזה שני מסרי תועבה. האחד, הוא הפרדה בין איזה צבא אליטיסטי לבין צבא של פשוטי העם והצגת הטייסים כמקשה פוליטית אחת. כמובן שמדובר בהבל ורעות רוח.

הדבר החמור מכל, הוא הצגת ההצלחה הגדולה של חיל האוויר באיראן כהצדקה רטרואקטיבית של סרטן הסרבנות. מעין אמירה ילדותית כמו: "אתם גיניתם את הסרבנים? הרי הם אלה ש..."

כמובן שההיפך הוא הנכון. ככל שתרומתם של הטייסים לקיומה ולביטחונה של ישראל גדולה יותר, כך האיום בסרבנות היה חמור יותר. הרי מה משמעותו? הצמדת אקדח לרקת המדינה ואיום שאם לא תנהג על פי עמדותיי הפוליטיות, לא אגן על אזרחיה. ככל שאדם חיוני יותר, כך סרבנות שלו חמורה יותר.

נכון שהסרבנות הממארת נשארה בגדר איום בלבד. ברגע האמת, כל המאיימים עשו את ההיפך המוחלט מהאיום שלהם, וביצעו את תפקידם, שלשמו מדינת ישראל השקיעה כל כך הרבה בהכשרתם. אין ספק שעלינו להצדיע להם, כמו לכל חיילי צה"ל, על כל מה שעשו לאורך כל המלחמה. אך יש לומר, שהם מילאו את חובתם, לא יותר משאר הלוחמים. ראוי לצפות מכל מי שאיים בסרבנות לחזור בו, אחרי 7 באוקטובר, ולהתנצל בפני עם ישראל.

ההבדל בין טייסים שתוקפים את איראן לטייסים שמאיימים בסרבנות, הוא ההבדל בין אליטה משרתת לאליטה מנוונת. גם אם חלק מאנשי האליטה המשרתת השתייכו לפני שנתיים לאליטה המנוונת.

יש לקוות שהחברה הישראלית נגמלה מנגע הסרבנות הממארת, ולא נתמודד עוד עם הסרטן הזה.

* ואם שוב נופתע – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ונוכחנו בכך שוב בשבועיים האחרונים. הדבר החשוב ביותר הוא ההפתעה. נוכחנו בכך שוב לרע ולטוב ב-7 באוקטובר ולהבדיל ב"עם כלביא".

היוזמה חייבת להיות תמיד בידינו. עלינו לסכל מראש את האיומים עלינו.

וגם אז, אין שום הבטחה שלא נופתע. לכן, עלינו להיות ערוכים גם להפתעה. לשם כך, בראש ובראשונה, חובתנו להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. במילים אחרות, הירדן חייב להיות גבולנו המזרחי.

שנית, יש להקים הגנה מרחבית חזקה, של התושבים באזורי הספר, שיהיו מאורגנים, מאומנים ועם נשק וציוד בבתיהם, מוכנים להגנה יישובית ואזורית מיידית במקרה של הפתעה.

שלישית, עלינו להבטיח רצועת ביטחון להגנה על קו היישובים הראשון, בתוך שטחו של האויב, בדרום לבנון, במזרח הגולן ולאורך רצועת עזה.

רביעית, להכין ולאמן את צה"ל למתן תגובה מיידית למתקפת פתע. בכתבה בטלוויזיה על חיל האוויר במבצע "עם כלביא", דובר על הפער הבלתי נתפס בין תפקודו משמיט הלסתות של חיל האוויר במבצע באיראן, לבין תפקודו הכושל ב-7 באוקטובר, ונאמר שזה ההבדל בין מבצע יזום לבין תגובה על מתקפת האוייב. חיל האוויר וצה"ל כולו חייבים ליצור תורת לחימה להגנה מפני מתקפת פתע ולהתארגנות מיידית לבלימה אפקטיבית ולמתקפת נגד.

* לא שוכחים – חילוץ החללים החטופים יונתן סמרנו, עפרה קידר ושי לוינסון מוכיח, שגם כשאנו לוחמים באיראן, איננו שוכחים את החטופים.

* חלופה למשטר המחנאות – הייתי בין מייסדי תנועת הדרך השלישית בשנות התשעים, שבהמשך הדרך היתה למפלגה, בהנהגת אביגדור קהלני. הדרך השלישית קמה מתוך המאבק על הגולן. ההתיישבות בגולן הייתה בעיקר מיזם של תנועת העבודה, בהובלת ממשלות תנועת העבודה ובביצוע תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. כאשר ממשלה בראשות מפלגת העבודה הובילה מהלך לנסיגה מהגולן ולעקירת היישובים, ראינו בכך הידרדרות של מפלגה שאיבדה את דרכה, והיגררות אחרי מרצ ושלום עכשיו. צפינו שהשלב הבא יהיה ויתור על בקעת הירדן, נכונות להקמת מדינה פלשתינאית והסכמה לחלוקת ירושלים, וכל אלה אכן קרו שנים אחדות מאוחר יותר, בתקופת אהוד ברק.

את הדרך השלישית הקמנו, בעיקר אנשים מתוך הזרם הניצי בתנועת העבודה, וזו היתה דרכה של התנועה החדשה. התוכנית המדינית שבנינו, הייתה ברוח תוכנית אלון, מותאמת לשנות ה-90. הצטרפו אלינו גורמים מתונים מקרב הציונות הדתית וההתיישבות ביש"ע, שתמכו בקו המתון שלנו אל מול ההקצנה בציונות הדתית.

הדרך השלישית הטריפה את הקיצונים מימין ומשמאל. יוסי שריד לעג לה. אחת הסיסמאות שלנו היתה "נפגשים במרכז", והוא אמר שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, אפילו יותר מים המלח. הוא ראה במרכז בריחה מאידיאולוגיה. הוא כיבד את הימין וראה בו אידיאולוגיה, גם אם פסולה, אך זלזל במרכז, שאין בו אידיאולוגיה.

כמובן שזו היתה שטות, היתה גם היתה לנו אידיאולוגיה, אבל בעיני אנשים קיצונים אידיאולוגיה פירושה קיצוניות. נהגתי לומר אז, שאנו מציגים חלופה שלישית ודוחים את הדיכוטומיה שבין שולה לגאולה (אלוני וכהן, בהתאמה) ובין ביילין לפייגלין. לעומת אנשי ה"אף שעל" – אף שעל לפלשתינאים / אף שעל לישראל, הצגנו דרך מורכבת.

היום אני פעיל בתנועת הרבעון הרביעי, וגם היא בונה אלטרנטיבה מרכזית, עם תוכנית להסכמות רחבות בסוגיות שעל סדר היום הלאומי. וגם היא מתקבלת באותה עוינות מצד הקיצונים, כיוון שהיא קצת משבשת להם את תמונת העולם הדיכוטומית.

בשבוע שעבר השתתפתי בוועידת התנועה. סיפרה לי חברה מהיישוב הדתי חספין בגולן, פעילה בתנועה, שהיא נתקלה באותו יום בהערה "את הולכת לוועידה של השמאלנים האלה?"

זו שאלה מוכרת לאנשי הרבעון הרביעי, שרגילים לתגובות מצד הסביבה שלהם – אתה אידיוט שימושי של השמאלנים/ימנים האלה? השמאלנים רואים בדרך הרביעית מפלגת ימין והימנים רואים בה מפלגת שמאל, כי אלה ואלה אינם מסוגלים להבין שיש חלופה לדיכוטומיה שלהם. אלה ואלה חושבים שמי שאינו במחנה "שלנו" הוא בהכרח במחנה "שלהם".

במוסף "הארץ" הופיעה כתבה בעקבות ועידת הרבעון הרביעי, ושוב, אותה גישה של קיצונים נוסח יוסי שריד, שאינם מסוגלים לעכל את תופעת המרכז, המביע מורכבות ומתייחס למורכבות של החיים.

בכתבה רואיין הפילוסוף הפוליטי ש"י אגמון, שאמר, בין השאר: "לפי הרבעון הרביעי, בעיית היסוד של החברה הישראלית היא קיטוב, אבל קיטוב יכול לנבוע מכך שצד אחד מקצין, כמו במקרה של התנועה הכהניסטית. במצב כזה צריך להכריע אותו פוליטית, אך המרכז החלול לא מביא בחשבון את האפשרות הזאת."

כלומר, מבחינתו המרכז הוא חלול. הימין הוא כהניסטי, וכל מי שאינו כהניסט צריך להיות בשמאל ולהביס את הימין. אבל מה שנותן את הכוח לפנאטים כמו הכהניסטים והשוקניסטים הוא החלוקה הדיכוטומית למחנות. כל מחנה סגור בתוכו ומצופף שורות, וכך אנשים נורמטיביים מוצאים את עצמם פתאום במחנה אחד עם בן גביר או עם עופר כסיף, מגוננים עליהם ונגררים אחריהם. איך מחנה שלם ראה כלגיטימי את סרטן האיום בסרבנות המונית, צעד שעד לאחרונה היה רק בשולי השמאל הרדיקלי? זאת תנועת הראי של ההשלמה עם הכהניזם וההיגררות אחריו. ההקצנה ההדדית במחנות השונים קורעת את החברה הישראלית ומסכנת את קיומה. חייבים לשבור את הדיכוטומיה הזאת.

הדרך לכך היא יצירת מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי רחב, שמבטא את הרוב הדומם, שיהווה חלופה למשטר המחנאות הדיכוטומי, הפלגני, שמסכן את המדינה.

* הפחד מהרבעון הרביעי – אימה ובעתה תוקפות את מחנה 6 באוקטובר, מחנה הקרע והפילוג, על שתי דפנותיו, לנוכח התעוררות מחנה ההסכמות הלאומיות.

ועידת הרבעון הרביעי, שהיתה מפגן כוח מרשים של מחנה ההסכמות, עוררה תגובות של בלבול, אצל אלה שהעולם מסודר היטב בעיניהם לטובים (אנחנו) ורעים (הם), ולפתע העולם הזה מתערער, כאשר הרוב הדומם מתחיל להשמיע את דברו.

מרכיב משמעותי בוועידת הרבעון הרביעי, היתה הצבתם של עשרות דוכנים של עשרות ארגונים נוספים הפועלים לאחדות לאומית ונגד הקרע (חבל שלא ניתן להם ביטוי גם מעל הבמה). בכתבה של הילו גלזר במוסף "הארץ", שסיקר בעוינות בולטת את הוועידה, והציג אותה כוועידת ימין לאומנית, תחת הכותרת "חרבו דרבו בדרכי נועם", הוא לא היה יכול להתעלם מכך, וחיפש סתירות בין הארגונים הללו. האמת היא שאין מה להתאמץ – אכן מדובר בארגונים שונים, שלכל אחד סדר יום משלו, אך המכנה המשותף בין כולם רחב, ושיתוף הפעולה ביניהם יהפוך אותם לכוח בעל עוצמה בציבוריות הישראלית.

גלזר אינו מבין, למשל, מה עושה שם ארגון דרך שירה בנקי, שהוקם בידי הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים לפני 11 שנים. על פי השקפת עולמו הפשטנית, ישי שליסל, הרוצח של שירה בנקי, הוא "הימין", הוא המחנה "שלהם". לפיכך, שירה בנקי היא מהמחנה "שלנו". בין המחנות יש מלחמת נצח. מה יש לארגון דרך שירה בנקי לחפש שם?

אלא שאין הוא מכיר את הארגון, שמטרותיו הן ההיפך מהקו שלו ושל עיתונו: "'דרך שירה בנקי' הוקמה על מנת לעסוק בפעילות חינוכית-ערכית ולקדם מתינות במרחב הציבורי. התקווה שלנו היא שהרוב השפוי והדומם, שהרים את קולו בעקבות הרצח של שירה בתנו, ימצא את כוחו ויבנה חברה מתונה ובריאה יותר, בה המיעוטים הקיצוניים והצעקניים ידחקו לשוליים. מטרתנו לקדם חברה טובה יותר, ערכית ומאוזנת, הרואה את הפרט במכלול הציבורי ונותנת לכל אדם את מקומו."

את אביה של שירה, אורי בנקי, אני מכיר עוד מהשירות במילואים בצנחנים. נפגשנו שוב בהתארגנות שקמה לפני שנים אחדות, תחת הכותרת "פורום עמק השווה", שפעל ליצירת הסכמה לאומית ונגד הקרע, אך הקורונה עצרה את פעולתו. עם הקמת התנועה לציונות ממלכתית, לאחר 7 באוקטובר, הזמנתי את אורי להצטרף, והוא אחד הפעילים המרכזיים. יש בינינו חילוקי דעות, אך הסכמה מלאה בצורך בפוליטיקה של הסכמות ובחתירה לאחדות לאומית.

דרך שירה בנקי היא בדיוק הדרך המנוגדת למחנה המיעוטים הקיצוניים והצעקניים, השולט ביד רמה בשיח בישראל, והיא פועלת לדחיקת המחנה הזה לשוליים. בדיוק כמו התנועה לציונות ממלכתית. בדיוק כמו הרבעון הרביעי. המתקפה המתלהמת של "הארץ" נגד הרבעון הרביעי, נובעת מפחד מפני הדחיקה הזאת.

כפי שמוסף "הארץ" מכנה את הרבעון הרביעי "חרבו דרבו בדרכי נועם", כך גם תמונת הראי שלהם מימין. הרב אורי שרקי, יוצא בחריפות נגד הנהירה של רבים מקרב הציונות הדתית לרבעון. הוא מכנה את הרבעון הרביעי "השמאל המחייך". והוא תוקף בשצף קצף את הארגון: "התכנים שהוא מבקש לאגד מסביבם את הציבור בישראל ולעגן אותם בחקיקה, הינם ברובם מסוכנים לעם ישראל... הם מגדירים את מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. האמת היא שבניגוד למה שהשמאל הפרוגרסיבי משדר, ושמשמש בקביעות את פסיקות בג"ץ, מדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה, אך לא דמוקרטיה ליברלית... היותה יהודית היא מבחינתם כפופה להיותה דמוקרטית, בעוד שהאמת היא להיפך... הדיבורים על מחויבות ליהדות התפוצות, ועל גיוון לכתחילה, הינם מילות כיסוי להחדרה כפויה של היהדות הרפורמית לפסיקה המשפטית של מדינת ישראל... הוא הדין לגבי הרצון לאפשר לציבורים מקומיים לקבוע את הנורמות של התנהלותם. זה ניסיון לעקוף את הסטטוס-קוו בענייני דת... הרעיון של 'עצמאות בית המשפט' מבקש להנציח את הניכוס מחוסר הסמכות של בית המשפט של סמכויות שלטון שהוא לקח לעצמו... החזרה המתמדת וההדגשה של הצורך לדאוג למיעוטים ולשלבם בחברה, מתעלמת מהעובדה שחלק משמעותי של הציבור הערבי אינו מקבל את הציונות ועוין את מדינת ישראל. יש כאן ניסיון לבטל את משמעותה של מדינת ישראל כמדינת לאום... מושג השוויון המוזכר אצלם תכופות, משמש בשנים האחרונות כעילה לביטול כל תוכן זהותי-יהודי... בפוליטיקה יש הכרעה של הרוב, הכופה את מדיניותו על המיעוט, גם אם הוא מתחשב בו."

כך אורי שרקי מימין, וכך אורי ברבש משמאל, התוקף בחריפות את הרבעון הרביעי: "כל הניסיונות לבנות מרכז פוליטי חדש המבוסס על הסכמות רחבות, 'אחדות במקום קיטוב' (כלומר טשטוש עמדות במקום חידודן), עתיד משותף וכד', שמתעלמים מהעוול המשווע שאנחנו מקיימים ברשות ובסמכות בשטחים, שמתעלמים מפשעי המלחמה שאנחנו מבצעים בעזה, שמתעלמים מהיחס הגזעני המזעזע שלנו לפליטים ולמהגרי עבודה, שמתעלמים מ-53 חטופים בעזה, שלא באים חשבון עם תפיסות עולם גזעניות של עליונות יהודית שרואה בלהט"בים ובחילונים מחלה ממארת... כל הניסיונות הללו הם אסון לחברה הישראלית. כי הניסיון של הרבעון הרביעי להתעלם במופגן מכל אלה הוא לא מוסרי. לא יהודי. לא אנושי...

"לפני הכול נדרש מאתנו חשבון נפש עמוק ומייסר, הכאה על חטאים, ובקשת מחילה וסליחה... הניסיון לקרוא לאחדות, להסכמות רחבות, לעתיד משותף, הוא השחתה של השפה ומה שהיא מייצגת."

המרחק בין שרקי לברבש קטן הרבה יותר מהמרחק בין כל אחד מהם לרבעון הרביעי ולמחנה ההסכמות הרחבות. לשניהם נוח מאוד במצב הקיים של מלחמת נצח בתוכנו, מהשנאה ומההסתה. התעוררות הרבעון הרביעי מערערת את הסדר שממנו הם נבנים.

הם מ-פ-ח-דים.

* מבלבלים להם את הסדר – "הארץ" יצא בחריפות נגד הרבעון הרביעי בטענת היותו ארגון ימין לאומני דתי בתחפושת. גדי טאוב, אינטלקטואל לשעבר וקונספירטור לשהווה, כתב שהכתבה הזאת היא מזימה של "הארץ" לדחוף ימנים לארגון השמאל הרבעון הרביעי. קשה למחנה 6 באוקטובר, אנשי השמאלימין הרדיקלי, להתמודד עם מי שמבלבל להם את הסדר המחנאי.

* תקיפה מינית של בן גביר – המשטרה עצרה מפגינות למען שחרור החטופים וחקרה אותן בעירום מלא בתחנת המשטרה.

זו התעללות מינית ופגיעה בוטה בכבוד האדם וחירותו. זו התוצאה של הפקרת המשרד לביטחון פנים בידי דוצ'ה של כנופיה ברברית, פשיסטית וגזענית.

יש להוקיע את המעשה הבן גבירי הברברי הזה, בלי קשר לדעתנו על ההפגנה. אני לא חושב שכעת זה זמן להפגנות, אבל זכות ההפגנה היא זכות יסוד, הן הפגינו כחוק, וגם מי שמפגין בניגוד לחוק, אינו אמור בשום אופן לחוות פגיעה מינית מצד המשטרה, שתפקידה להגן עליו.

יש לבעוט כבר את ראש הכנופייה.

* ביד הלשון: אין רגע דל – בכתבה בערוץ 12 על חיל האוויר במבצע "עם כלביא", התראיינה (בפנים מטושטשות) קצינה בצוות קרקע של חיל האוויר, ותיארה את בולמוס העבודה שלהם במהלך המבצע. "אין כאן רגע דל," היא אמרה.

הביטוי "אין רגע דל" הוא של נעמי שמר, בשירה "אין לי רגע דל" (1981), שהפזמון החוזר שלו הוא:

כי אין לי רגע דל

או סקנדל או פסטיבל

והו והא ואל תשאל

אין לי רגע דל.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

כשישב שר ההיסטוריה לכתוב על ימינו אלה הוא בוודאי יצבוט את לחיו, ישפשף עיניו, יסדיר נשימותיו, יבדוק שוב ושוב אם אינו חוקר קומדיה או סאטירה מורכבת, יקרא שוב וישאל שוב, ההיית או חלמתי חלום?

שר ההיסטוריה יפגוש עולם הפוך, עליונים שהיו לתחתונים, קורבנות שהיו לנאשמים, האור שהיה לחושך, הטמא לטהור, המותר לאסור, הטוב לרע.

שר ההיסטוריה יביט משתאה ומוכה בתימהון בגורמים להתפוררות החברה היהודית-ישראלית, בפירוק המובנה על ידי מיעוט כוחני, אלים, מייצר תודעת שנאה, מחולל כאוס, מוביל מרד על גבול מהפכה נגד שלטון נבחר.

שר ההיסטוריה ישתומם אל מול השתלטות אלימה של מיעוט בעם האוחז במוקדי הכוח והשליטה, במערכות המשפט, בתקשורת, באקדמיה, בכלכלה, בקרב גנרלים וראשי מערכות ביטחון לשעבר, יתהה בקול מה היה להם, מה הוביל אותם לעסוק באובססיביות בפירוק המכנה המשותף היהודי, לכתוב פרק אפל בהיסטוריה היהודית המתחדשת.

שר ההיסטוריה יבקש לנוס מהימים הללו, להרים רגליו ולברוח כל עוד נפשו בו, מהרוח הרעה המנשבת בקרב חלק מהעם ומנסה לעקור כל מה שרוח יהודית-ישראלית בו.

שר ההיסטוריה יצבוט בלחיו שוב ושוב, יתקשה להאמין שראש הממשלה המנהל מלחמה בשבע חזיתות, המנהל את המדינה על אתגריה ומורכבויותיה, המגיע מספר ימים בשבוע למשך מספר שעות בכל יום לבית המשפט לדון על ויסקי, שמפניה ובאגס באני, מציאות מופרעת, הזויה, מציאות בלתי הגיונית בעליל, מציאות שדגל שחור ענק מתנוסס מעליה.

כששר ההיסטוריה יישב לכתוב על מאורעות הימים האלה הוא לא יאמין במה עסק המיעוט ובמה עסק החלק הגדול מהעם, יתבונן במצפן המוסרי המנופץ, בהיגיון שנזרק ממגדלי עזריאלי, יבחן את מכונות הרעל המזוקק, את מהנדסי התודעה, את מחריבי ה-יחד הלאומי, יעמיד סוללת מאבחנים מתחום רפואת הנפש לחקור באמות מידה רפואיות מה היו הגורמים לטנטרום שאחז באנשים סבירים שהפכו לאובססיביים כרוניים מסוכנים לעצמם ולמדינה.

שר ההיסטוריה ייבלע את רוקו אל מול הפצת השנאה והתועבה האנושית, אל מול התנגדות המהפכה הישראלית לניצחון הצבא על שונאי היהודים, ישאל בקול, מבלי להמתין לתשובה, "תגידו, השתגעתם? המטרה מקדשת את כל האמצעים?"

שר ההיסטוריה ירעיף סופרלטיבים על החלק האחראי בעם, משמרי הממלכתיות, מבקשי החיבורים והאחדות, אנשי ההכלה והאיפוק אל מול הסתה מופרעת וקשה, אל מול מסעות הציד והרדיפה.

שר ההיסטוריה ייאלץ לכתוב את פרק ימינו אנו, פרק של רוב העם המבקש חיבור, התובע תקומה ותחייה, המיודד את הרוח היהודית הישראלית שניעורה, של דמוקרטיה איתנה, של עוז ורוח.

שר ההיסטוריה ייחרד מאופן ניהול השבת החטופים והחטופות לאוהביהם, מהשימוש הפוליטי והציני בסוגייה אנושית נוראה זו, ימחה שוב ושוב את הדמעות הזולגות מאליהן על הכאב, על החרדה, על הדאגה, ויחקור את התנהלות המדינה, האופוזיציה והקואליציה בסוגייה כאובה זו.

שר ההיסטוריה יכתוב ועיניו דמעות על המדכדכים, המחלישים, התבוסתניים, המבקשים לעצור את מלחמת התקומה בכל מחיר ולהשיב את הטרור לגדרות היישובים היהודים.

עבודה רבה ממתינה לשר ההיסטוריה, חף מפוזיציה, חף מרעשי רקע, חף מאינטרסים פוליטיים, חף משנאה חולנית, אובססיבית, בלתי הגיונית בעליל.

לשר ההיסטוריה נכונו כתיבת פרקי הימים הללו, ימים מוזרים משונים, ימים של תבוסה וגבורה, של ניצחון וכישלון, של תקומה וחידלון, של אור גדול וחושך מסמא.

עמנואל בן סבו

ולמה זה היה חשוב

הרשו לי להזכיר דבר שכבר כתבתי בעבר, איראן היתה נכס לארצות הברית.

למה ?

דווקא בגלל שאינה רציונלית, דווקא כיוון שהיא מונהגת על ידי האייתולות ששלטונם אכזר ושונה מכל מה שהדמוקרטיה האמריקאית רואה כנכון.

כך גם קובה ממשיכה בדיכוי נורא של אזרחיה למרות שלאחר התמוטטות ברית המועצות היו לארצות הברית ימים שבועות חודשים ושנים בהם יכלו בקלות להחליף את המשטר שם. אמריקה נמנעה לעשות זאת לא בגלל החשש מקובה הקומוניסטית או פטרוניה אלא בגלל שקובה הקומוניסטית היא דוגמא חיה לכישלון הגדול של הרעיונות הסוציאליסטיים ההפוכים לערכים האמריקאים.

איראן אינה קובה אבל גם שם ההמונים רחוקים מחופש ומצבם הכלכלי רע ומר.

המרוץ המטורף של איראן אחר הגרעין ואחר טילים ארוכי טווח וחיבורה הדתי לריכוזי שיעים במרחב הפכו את הרפובליקה האיסלמית לכלב שוטה שכל שכנותיה פחדו ממנו. דרכם של כלבים שוטים לנשוך כל העומד סביבם. גם האיראנים היוו ומהווים איום על סביבתם כולל על סעודיה וארצות המפרץ.

אבל בגלל האיום האיראני ארצות המפרץ ובעיקר סעודיה הפכו תלויים וסמוכים על הגנתה של ארצות הברית. תלות בעלת משמעות גדולה לכלכלה האמריקאית. לא רק בגלל הנשק האמריקאי שהם רוכשים בדולרים שלא חסרים להם. אלא גם כפיפות לצרכים כלכליים אחרים של ארצות הברית בתחום האנרגיה.

לאמריקאים היה נדמה כי האיום האיראני על המדינות הסוניות תחת שליטה. איומם על ישראל היה בכמה סדרי-גודל גדול יותר.

חיזבאללה, חמאס חותים וגם חלק מערביי הגדה נתמכו באופן פעיל על ידי משמרות המהפכה האיראניים. גדל במרחב דור שהתחנך על שנאה לישראל, אבל אצל האיראנים השמדת ישראל הפכה להיות במידה רבה ההצדקה לקיומם. מלחמת אוקראינה הוכיחה כי השקעות האיראנים בכטב"מים הפכו אותם לבעלי יכולות מסכנות קיומנו. הוסיפו על כך את המרוץ לאטום וברור כי מבחינתם הם ספרו כבר את השעות להשמדת מדינת ישראל.

במצב זה לא היתה לישראל ברירה אלא לצאת למלחמה נגדם. אמריקה לא עשתה זאת במקומנו כי איראן מבחינת האמריקנים היתה המפתח ליציבותם בתחום האנרגיה ובתחום תעשיות המטוסים ואמצעי בליסטיים אחרים.

אמריקה היא ידידתנו אבל נדמה היה לקובעי המדיניות האמריקאית כי יש בכוחם להוריד מהלחץ האיראני על בנות בריתם באזורנו וזה כנראה נכון אבל לא היה בכך די להציל את מדינת ישראל מאסון.

אנחנו בעלי ברית נאמנים של ארצות הברית אבל יחסה של איראן אלינו לא דמה ליחסם למאוימים האחרים. חומת האש שיצרו סביבנו היתה בהזדמנות הראשונה ממיטה אסון על מדינת ישראל. לכן המלחמה שבה ממשלת ישראל יצאה מולם היתה מהלך הגנה הכרחי ברגע האחרון בטרם כלותנו. הצלחת חיל האוויר בהשמדה כמעט מכרעת של המפעלים המלחמתיים ושל הפיקוד הצבאי האיראני, נדמתה כשומטת משותפינו האמריקאים את התפקיד החשוב של המגן והפטרון של ארצות המפרץ ובעיקר של סעודיה.

הצטרפותה של אמריקה למלחמה הפכה אותה לשותפה בכירה בניצחון על איראן וכך היא מכהה ופותרת במידה רבה את הבעייה האקוטית של מדינת ישראל במרחב. שכנינו במרחב, גם כאשר נזקקים לנו, מעדיפים לא לראות את המצב כנורמלי.

כאשר נחתם ההסכם עם ירדן בטרם הטכסים המצולמים, נסענו קבוצה קטנה של חוקרים ישראליים לעמאן לפגוש וליצור שיתופי פעולה עם קולגות ירדניים. הכרתי את נשיא האוניברסיטה בעמאן באותו זמן, משבתון משותף ומפגישות בכנסים בינלאומיים, קיוויתי לראותו בהזדמנות המפגש. בטרם יצאנו קיבלתי הודעה כי הוא עסוק מאוד ולא יוכל לבוא למפגש, הבנתי.

בישיבות שקיימנו הצענו לחוקרים הירדנים הצעירים לחצות את הגשר ולבלות ימים אחדים במעבדה שלנו כדי ללמדם שיטות שעסקנו בהן לגילוי נגיפי צמחים. הירדנים היו מוכנים בתנאי שנעביר את ההשתלמות למעבדה אמריקאית. נשמע תירוץ טוב לנסיעה לארצות הברית אבל מאחורי התירוץ הסתתרה סיבה פחות נעימה – אי נכונותם לקשר ישיר עם המדינה הציונית.

גם הפעם הצטרפותה של ארצות הברית לסילוק האיום האיראני יש בה כדי לפתור בעייה מחיבת פתרון יצירתי עם האויבים.

משה בר-יוסף

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים וארבעה

מדוע התאבדה ארלטי קלדם? חידוש כוח-הגברא של אביה מסייה בוריס בזכות זריקות הקופים. נקמת לטיפה שטבעה בפרדס

באותו רגע כבד של אבל התאהב מסייה בוריס באפרת ירקוני, חברתה הטובה של בתו ארלטי. אפרת ואביתר למדו בכיתה אחת עם ארלטי ועם יעל דודתי, ובמשך שנים היו השתיים, פעם זו פעם זו ולעיתים שתיהן יחד, מאוהבות באביתר. אפרת היתה בת-בית במשפחת קלדם, כך הכיר אותה בוריס אבל מעודו לא חיבק את גופה המעולף בזרועותיו ולא נרעד למגעה כמו בשעת ההלווייה. גם לאחר שהפכו לזוג נאהבים נישארה אפרת לגור בחדרה שבבית הוריה וגם נותרה רווקה כל ימיה.

מסייה קלדם היה גבר נאה, בהיר-שיער הנוטה לג'ינג'י, עיניו כחולות ומלאות חיות. שפמו היה צהבהב גם הוא וקצותיו מזדקרים. היתה לו דרך הליכה כשהוא נוטה קצת הצידה. בתקופת התורכים, כשחבשו רוב האיכרים תרבושים אדומים, נהג חוואג'ה בארס, הוא מסייה קלדם, לחבוש את התרבוש כשהוא נוטה לצידו האחר, וכך היתה דמותו מתאזנת.

לאחר שבאו הבריטים, לבושים מדים טרופיים שסיגלו לעצמם במושבות אפריקה ובמזרח הרחוק, חבש מסייה קלדם, וכמוהו איכרים אחרים, כובע שעם עגול בצבע חאקי שנקרא "הלמט". כך היה מופיע, נוהג בכרכרה או הולך ברחוב, בידו או על זרועו מקל-טיול שידיתו מגולפת בצורה אמנותית. זו היתה האופנה של איכרים בעלי מעמד. מסייה קלדם התגנדר בלבושו כדנדי אנגלי או כשחקן ראינוע צרפתי. אפילו נעליו היו מעודנות, עשויות עור ז'מש רך, עם כפתורים.

גן גדול הקיף את ביתו המרווח. הגג מכוסה רעפים. מרפסת קצרה, מגולפת עץ וסגורה, פנתה לגן ולרחוב. מרפסת שנייה, ארוכה, מקורה אף היא עץ, נמשכה לאורך הבית המרובע בצידו הפונה לחצר. מסייה קלדם היה בין הראשונים שבנה בית כיסא וחדר-אמבטיה מודרניים בחצר. הגן היה נטוע עצי נוי ועצי פרי, שדרות של הדסים וטויה, ועל המרפסות טיפסו שיחי יסמין. בכל היתה איזו אווירה של אריסטוקראטיות. של פסנתר וצרפתית, כמו ברומאן רוסי.

מסייה קלדם נשלח בנעוריו מטעם הברון ללמוד אגרונומיה בצרפת, ובשובו עבד מטעם פקידות הברון בהדרכת האיכרים. הוא נטע פרדס, חידש שיטות בהרכבת ההדרים ובמלחמה במחלותיהם, וכן בקטיף ובאריזה, המציא את הרכבת-התמך ופיתח את ההרכבה על כנת החושחש, התפוז המר, ומשום כך כונה גם – אבו-אלחושחש. קלדם כמעט שלא דיבר עברית אלא בעיקר אידיש, צרפתית וערבית.

הבית המפואר ניצב מול בית-הספר העממי "רוטשילד", שבו עבדה אפרת כמורה במשך שנים רבות. בכיתה אל"ף למדתי אצלה קרוא וכתוב. כאשר באים בטענות על האובססיות המוזרות שיש לי בכתיבה, אני עונה: "מה הפלא? הלא לכתוב למדתי אצל אפרת, פילגשו של אביה של המתאבדת ארלטי, שהיתה גם החברה הכי הטובה של דודתי יעל, שגם היא לימדה אותי, תה-תי תה-תי..."

קשה לדעת מדוע הלך ליבה של אפרת שבי אחרי מסייה קלדם ועוד יותר כיצד הסכימו לכך הוריה. אך מה יכלו לעשות? היחסים בין אפרת לבוריס הלכו ונתהדקו והם נהגו בחופשיות גמורה וכל המושבה ידעה על כך. מסייה קלדם היה מבקר לעיתים קרובות בחדרה של אפרת. מדי בוקר היה מחכה לה ליד גדר ביתו, מול בית-הספר העממי "רוטשילד" שבו לימדה, והם היו משוחחים בטרם נכנסה ללמד. לאחר שאשתו של קלדם עברה לגור בפריס, היתה אפרת הולכת אליו גם בהפסקה הגדולה. אנחנו, התלמידים, היינו רואים את הפגישות של המורה עם הגבר המבוגר ואפילו ידענו שהשניים נוסעים כל קיץ לפריס ושמה הוא קונה לה את הבשמים בעלי הריח המיוחד, שלא היה כמותם במושבה.

היינו אפילו מתאפקים שלא להיכנס לבית-השימוש עד שהמורה אפרת תיפנה לצרכיה, כי בהיכנסה לשם היתה מרססת סביב מהבושם הפריסאי שקנה לה קלדם, ולאחר שהיתה יוצאת נותר אחריה ענן של ריח טוב וזר שטיהר את התאים המסריחים.

אפרת ירקוני הופיעה תמיד באותה תסרוקת אסופה, עם סרט בצורת פרפר מאחור, אופנה שאותה לא שינתה מעולם, אולי מן התקופה שמסייה קלדם התאהב בה. השיער היה חלק, שחור, ואסוף במהודק לאחור. למן היום שבו נהרג אחיה אביתר בהגנה על המושבה היא לבשה בגדים כהים.

מסייה קלדם היה בעל מעמד נכבד במושבה. יחסיו עם אפרת ירקוני התנהלו בגלוי ומתוך כבוד רב לשניהם. הסובלות העיקרית היו אשתו. ובתו ארלטי. אף שלא היה יפה-תואר או גבה-קומה, חובב נשים מושבע היה, אולי בהשפעת שנות לימודיו העליזות בצרפת. עוד לפני שהחלה פרשת האהבים שלו עם אפרת, עוד לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה – נמצאה ערביה צעירה צפה טבועה בבריכת-ההשקאה בפרדסו. בני-משפחתה טענו שהיתה בהריון ממנו, והאשימו אותו במותה. העלילו עליו שרצח אותה, ומפחד נקמתם נאלץ לברוח למצרים.

גברת קלדם היתה אישה יפה, חכמה ואצילה, ושמרה על ריחוק מסויים משאר הנשים במושבה. בגידותיו של בעלה אכלו את ליבה. כאשר מסייה קלדם ברח למצרים ונתקע שם בימי המלחמה, היתה היא נוהגת בכרכרה פתוחה עם שמשיה לבנה ומנהלת את כל ענייני המשק הגדול של המשפחה, אבל כשחזר מסייה קלדם מגלותו לא נתאחו הקרעים.

ארלטי היתה בחורה משכילה ורוחנית, דמות יפה, מעודנת, בעלת תרבות גבוהה ונפש של משוררת אף כי כתבה רק צרפתית וכל כתביה אבדו. אביה שלח אותה ללמוד בפריס, משם חזרה עם משקפי פנסנה, ללא מסגרת, ובצאתה לרחוב היתה מטיילת עם מקל, ממש כאביה.

ארלטי ודודתי יעל היו חברות מילדות. כבר בנעוריה ביקרה ארלטי בפריס, הביאה ליעל מרוח העולם הגדול ועזרה לה בלימוד הצרפתית. היתה מספרת לה על הקומפוזיטור צזאר פראנק, ועל הרקדנית איזאדורה דונקן, שאותה הכירה אישית.

אפילו הסופר חיים ברנר, שגר תקופה במושבה שלנו, התפעל מדמותה של ארלטי ותיאר אותה ברומאן "שכול וכשלון" מבעד לעיני גיבורו יחזקאל חפץ. חפץ יושב בשמש על ספסל ליד מלון רבינוביץ, "הוטל-הפועלים", ברחוב פינסקר, נתון ב"תקופת הדיבור הנוראה", מצב של התערערות נפשית, של דמיונות וחלומות. והוא מהרהר כיצד הילדה הנאווה, אשר ראה בבית-הספר, תגדל ותהיה:

"כלילת היופי והשלמות, נפש-גבר וחן-אישה יתלכדו בה. והיא כבר כבת שבע-עשרה, והוא בן שלושים וחמש, פי-שניים משנותיה, דווי וסחוף, אבל היא תאמר לו: 'אין דבר, ראיתי את עינוייך, ובת-לווייה בחייך הקשים הנני רוצה להיות. אבי הוא העשיר במושבה, ואני היפה בבנות. אבל אני עוזבת הכל והולכת איתך, כי בך בחרתי.' לא, היא לא תאמר כך, היא לא תדבר אליו בלשון גסה שכזו. היא תיגש ותניח את כפה עליו בלי אומר – והכל יובן מאליו והכל יתוקן לאושר שכולו טוב."

ארלטי שבה ארצה מלימודיה בפריס כשהיא שקועה בדיכאון הולך וגובר. כעבור חודשים אחדים התאבדה. שמועות משמועות שונות רחשו במושבה על הדרך שבה התאבדה. בכרוניקה אני חייב להביא את מרביתן.

לילה אחד לא שבה הביתה. למוחרת מצאה אותה סבתה מוטלת ללא רוח חיים בבקתה שבקצה החצר. היא שמה קץ לחייה ברעל שטמנה שנים אחדות קודם לכן בטבעת שעל אצבעה, מחשש שהתורכים יתעללו בה אם יגלו שהמרגל לישנסקי הסתתר בפרדס של אביה.

מילאה את הבקתה בפרחים, ושם נירדמה ולא קמה, כמו אופליה.

כיצד ייתכן שבחורה שכל החיים לפניה, עשירה, מיוחסת ומלומדת, ירתה בעצמה באקדח, בביתה? ארלטי היתה חולה בנפשה. היה היתה רגישה מאוד, היא היתה חולמנית וכואבת. לא התאימה למציאות. להווי הקשה בארץ.

הסיבה להתאבדותה היתה בגידתו הגלוייה של אביה באימה, שעברה לחיות בפריס, ויחסיו עם המאהבת שלו, בת-גילה ומי שהיתה חברתה הטובה ביותר של ארלטי, אפרת ירקוני.

הכל החל באותה נערה ערביה טבועה בבריכה בפרדס של מסייה קלדם, שהרתה לו, לכן ברח למצרים, מפחד נקמת הדם של משפחתה, אך אבי הנערה נשבע לנקום. חיכה שנים. לאחר ששבה ארלטי מצרפת ארב לה יום אחד ואנס אותה כאשר שוטטה לבדה בפרדס ואף נופף בגאווה את תחתוני-פריס המוכתמים שלה בכפרו, לכן התאבדה.

סיפרו שארלטי החזיקה בידיה איבריק, כד חרס, מלא מים. כאשר הערבי תקף אותה, ניפצה את הכד על ראשו ואולם גם בראש זב דם ומים הוא התגבר עליה וניפץ את בתוליה אל גומה בפרדס.

סיפרו שהלכה להתאבד בירקון וכבר כאשר היתה טבועה-למחצה משה אותה הערבי, אנס את גסיסתה ושב וזרק את גופתה לנחל.

בתקופת חייה האחרונה התיידדה ארלטי עם המורה שלנו חניאל גרינבלט-גבעוני, שחיזר אחריה והיה ארוסה. דודי אלכס סיפר שחניאל היפה כתב וקרא לה שירים וניפח לה את הראש בדיבורים – אך מאומה לא עשה! – אילו היה שוכב איתה, אולי ארלטי לא היתה מתאבדת. ועוד אמר שהשמועה הכוזבת על אינוסה באה מגרינבלט-גבעוני כדי לחפות על בטלנותו ובגלל המצב הטיפשי שנותר בו לאחר התאבדותה.

חברא קדישא של המושבה התכוונה לקבור את ארלטי ליד הגדר, כדין מתאבדת.

ואולם השפעתו וכוחו של מסייה קלדם העשיר הביאו לכך שנקברה בחלקה המיוחסת של בית-הקברות, בגבעה שעל גבול הפרדסים. כדי שלא לחרוג מההלכה התקינו סביב חלקת הקבר גדר ברזל נמוכה. מסייה קלדם נטע למראשותיה עץ ארז הניצב עד היום, לא רחוק ממצבות סבי וסבתי, אבי, דודי אלכס ודודותיי בת-שבע ויעל.

באותה ערוגת גדר נקברו מסייה קלדם והגברת אשתו לצידיה של בתם ארלטי. שניהם יחד, לאחר השנים הארוכות של הפירוד.

כאשר התאבדה ארלטי היתה דודתי יעל נשואה כבר לסוחר אמיד ורגשני שחמד מאוד את גופה ואת ארצישראליותה והיה מנשק את אצבעות ידיה ורגליה המושלמות להפליא ואיפשר לה חיי עושר שעליהם לא חלמה מעודה, הוא נשא אותה על כפיו והעריץ אותה. אך אהבתו הגדולה רק הפחיתה את רצונה להמשיך לחיות איתו באותה עיירת-מרפא לעשירים שאליה לקח אותה, ליד קאהיר, בין המידבר, הפירמידות והנילוס. במחברותיה הישנות מצאתי כתוב:

...פגשתני הידיעה המבהילה על מות חברתי, מתה. לא איבדה את עצמה בידיה. נקטפה ייאמר, טבעה כחבצלת בביצה תחת זעף המטר... ובא צרור כתבים שעליהם כתוב היה שמי, מכתב היה שם מארלטי אליי, ובו נאמר:

"אתמול בערב בא גרינבלט היפה. כרע ברך, נרגש. ביקש ידי. לנשק כפות רגליי רצה. אמר שהן זכות. דיקלם בדמעות שיר שתירגם מגרמנית מאת משורר יהודי ששלח יד בנפשו והוא בן עשרים ושלוש שנים בלבד:

"'אהובתי, הה כי בליל כזה מצאתיך, / אותך נעלה, בין כוכבים עוברת! / מה ארצה כרוע בצידי הדרך / את מצחי בעפר ללחוץ / את דמי וחיי לפנייך הזיל, בחשכה, / בלילה על פני החול – – – '

"אמרתי לו: '!trop tard' [מאוחר מדי!] ובכיתי גם אני.

"את הבעירה האמיתית בי הן איש לא יכבה...

"בין סבכי היסמין ישבנו, בגן אבי הנואף. בשערי הרטוב עוד עמד ריח עשן הכביסה שבחצר. וגרינבלט דיקלם משלו: 'עוד עקבות רגלייך הזכות, בחול הגן לאור ירח נמות – '

"סלדתי ממגע ידו. 'להבה לבנה,' קרא לי, 'עלית מאופל הקרקע, כבדת-פליאה וגורל. שחי [חי"ת בחיריק] עלינו עם ערב, בענן שמלותייך הלבנות, על פני כרמים אלה...'

"את הבעירה האמיתית בי הן לא יכבה מטהו הדל... לפעמים אני משוגעת יען כי יצרי גדול וחזק. דומה אני לאבי. חטאה אנוכי. יען כי בחלומותיי רוכבת, כגבר...

"'ואון גברים במנוף מחשבתך,' כתב לי גרינבלט.

"הנה כך חייתי וכך מתי, למי זה איכפת.

"רציתי לשרוף, לגנוז את יומניי אלה, למה ידע זר את חיי, האין זה די שאני ידעתים? ובסוף חסתי, לא על הכתוב אלא עלייך, אשר נגעת בחיי יותר מכולם, את, אשר את צמאונך לנפשי הרגשתי תמיד. אהבתי אותך ואת נישאת לגבר זר ומגוחך. הא לך. הנה תדעי 'הכל'. זהו השי האחרון שלי לחיים. לא, לא לחיים כולם כי להם איני שייכת זה כבר, אלא לך. אשר נפשך ליוותני תמיד."

אובך המידבר התערב בענני הערב. אנשים – נמלים שחורות זוחלות על פני מישורי המידבר. רוחות מגוללות עננים כערימות זבל בוער. מתחת מעטה אפור קורנת השמש קרניים גדולות ורודות וירוקות עד למחצית השמיים. הנמלים זוחלות על קצה האופק, מקום פירמידות עוד זוקפות שדי בתולים בין צעיפי האבק. למה הלכת, ארלטי? למה? הן בכדי לראות זנב ענן זה בלבד – כדאי לחיות.

כמה טובה הכתיבה בכרוניקה שאין בה צורך להמציא דבר אלא רק לתעד את המאורעות ולאששם בתעודות עתיקות. ולעיתים הסודות החשובים ביותר, שהם לב הסיפור, כבר נכתבו בידי אחרים על גבי נייר המצהיב עתה מיושן. וככה הם יישארו לנצח.

לימים נחלש כוח-הגברא של מסייה בוריס קלדם אך טרם פסה תאוותו לחיות עם נשים.

הוא נסע, כפי שנהגו עשירי העולם, לקליניקה המפורסמת של דוקטור דנילו ראאב הנמצאת בעיירת-המרפא דאבוס שבאלפים השוויצריים. שם קיבל סידרה של זריקות הורמונים, שהופקו מקופים, כדי לחזק את יכולתו לזקוף את מקלו הרך.

מסייה קלדם שב למושבה ביצרים מחודשים אך לרוע המזל אלה לא היו ממוקדים רק במטרה אשר לשמה נסע להתרפא. לא יאומן אך לזריקות הקופים היתה השפעת-לוואי נדירה שגרמה לו, בגילו – לטפס על עצים! – הוא נהג להכין לעצמו שקית אגוזים והיה עולה עימה בזריזות למרומי אחת הצמרות ושם יושב ומפצח אותם ומשליך את הקליפות למטה! ויש שאפילו נשבעו שראו אותו מתגרד! –

לילה אחד הזעקנו את האילם נורדאו, המומחה לטיפוס על עצים, כדי שיוריד בזהירות את מסייה קלדם בסולם מן הצמרות ויחזירו הביתה.

האילם נורדאו סבל להיפך, מעודף הורמונים.

כאשר היה רואה נערה הולכת ברחוב היה שולף לעומתה את אברו ומנענע אותו כשהוא משמיע קולות חנוקים של ערגה לאישה, קולות שהיו מבהילים ומבחילים את הנערות.

לעיתים היה מפתיע את אחת הילדות מקרוב וצובט קשות בעכוזה או שהיה רודף אחר להקה של בנות המושבה כשהוא מכה בכף יד שמאל על זרוע ימין ומשלח את האגרוף באלכסון קדימה כאבר זקוף האומר – אזיין אתכן! הן היו בורחות ממנו בהשמיען קולות של צחוק מתגרה ופחד, כלהקת תרנגולות הנסה מפני נמיה שחורה שחדרה ללול.

כאשר התקפי היצר של ארל'ה נורדאו הלכו וגברו, והאיכרים, שחרדו לגורל בנותיהם באו בטענות אל אביו ואיימו להתלונן על האילם במשטרה, החליט שיח' איסחאק שיש להשיאו לאישה, ויהי מה!

באותה תקופה החלו לבוא למושבה עולות חדשות שברחו מפחד השלטון הנאצי המתחזק בגרמניה. הן היו חסרות-כל, רעבות ללחם, לעבודה ולקורת-גג. אחת הפליטות, לוצי שמה, גננת צעירה מברלין שלא ידעה מילה עברית, הגיעה מן הטיילת בתל-אביב – ישר לביתו של שיח' איסחאק נורדאו בתור "משורתת", כפי שסבי מצד אימי היה אומר, ואותה השיאו לאילם בטקס קצר ברבנות, בלי אורחים בכלל, חוץ מדודי אלכס, מיטיבו של האילם, ששתק ולא אמר דבר על כך שכבר הכיר את לוצי כאשר העלה אותה בנישואים פיקטיביים ארצה. למרבה המזל יכלה לוצי להבין את האילם בזכות הגרמנית שלימדוהו בנעוריו במוסד לחרשים-אילמים בגרמניה. שבועות אחדים היה מרביע אותה כל לילה שלוש-ארבע פעמים כמו פר מיוחם וגם דוחף לה אצבעות לתחת, והיא היתה בוכה.

יבש וצרוד בכתה, בדמעות של ייקים.

האילם נורדאו עבד בתור גנן של ועד המושבה ומדי בוקר היה יוצא לגזום את כפות הדקלים הגבוהים, שעל סנסניהם טיפס במהירות כקוף. ידיו היו חזקות כרגליו, ואצבעותיו מחוספסות כמשור. הוא לא היה זקוק להורמונים של קופים כדי לטפס על עצים ונשים. בהיותו במרום הצמרת היה אוסף תנופה בנדנוד הלוך-וחזור, הלוך-וחזור – ולפתע ניתק ועף אל הצמרת הסמוכה ונאחז בה בעשרים אצבעותיו המסוקסות – וכל אותה עת לסתותיו הדוקות על צידו הכד של המשור. הוא היה ניראה אז כעטלף ואנחנו, הילדים, היינו בטוחים שברצותו הוא עף באוויר.

בוקר אחד עופף האילם באמצע העבודה ונחת במפתיע בבית אביו, שם גר עם לוצי באחד החדרים. ניגש על קצות בהונותיו אל החדר, ולא מצא אותה. הלך לחפש אחריה והגיע ברגל מהמושבה לתל-אביב ושם גילה אותה על חוף הים – בחברת סטודנט יקה שבחיקו בכתה.

הוא עמד וסידר היטב את מכנסיו הרחבים, שהחולצה תמיד בורחת מהם. שבר כיסא-נוח להשכרה, חבט במקל ביקה הצעיר וגם גימגם אותו בקילול. זאת אומרת הפוך. על הפוך. מילא היה מגמגם: "יקה פוץ!" – אבל ארל'ה: "פארפולכטע יודע!" – ולא נח עד שקיפל אותו והשכיבו מעולף בחול.

אחר-כך תפס בלוצי והחזיר אותה לבית אביו במושבה, גרר אותה בשערותיה לחדר, לקח סנדה והחל להפליא גם בה את מכותיו, מבלי לדעת שהיא כבר הרה שעתיים ואולי חודשיים, עד אשר לשמע צעקותיה נכנס שיח' איסחאק אביו וגירש אותו בהצלפת שוט שבו חינך אותו מילדותו.

לאחר המכות עזבה לוצי את האילם ואת המושבה שלנו.

שיח' איסחאק היה מרוצה שמחוללת השערוריה נעלמה. במשך חודשיים לא יכלה לוצי לשבת על התחת הייקי העדין שלה, והיה זה ממש נס שהסנדה לא גרמה לה הפלה. היא נעשתה בת-זוגו של תעשיין יהודי שעלה מלודז' והקים בארץ בית-חרושת לגרביים, ושאצלו עבדה תקופת-זמן בתור מטפלת בבנותיו, לאחר שאשתו היפה ברחה ממנו ועברה לחיות עם בעל בית-קולנוע ידוע בתל-אביב, אקרא לו כאן – שושנסקי. "הוא לקח את המשורתת שלו," נהג לומר סבי מצד אימי על התעשיין הלודז'אי. הלה אימץ את הילד של לוצי, שייתכן כי היה ממזר, אין יודעים אם אביו היה האילם (שמעודו לא נתן גט ללוצי) או הסטודנט היקה מחוף הים, שהכיר את לוצי עוד מברלין.

על הסטודנט ועל לוצי שרו אז ליצני תל-אביב: "בחוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה! [פ"א בסגול] / ובן-זוגה שטודנט צעיאה / אהף אותה הרבה. / אחרי חצי שנה, / נולד להם ילד יפה [פ"א בקמץ] / ב...חוצה לארץ בעיר ברלינה / היה גננת יפה..."

הבן המוכשר היינץ-משה, שאמנם גימגם קצת, ומצד שני היה בעל אקצנט פולני, גדל בעושר אך גם תחת מועקת הסוד האפל של ממזרותו הכפולה ואולי המשולשת.

כאשר חיזר אחרי בחורות בעיר התפאר הבחור בשליפת המטפחת הצבעונית מהז'קט והנה היא בצורת תחתוני אישה ורודים, כך סיפרו.

לאחר שנים היה מועמד רציני בבחירות לתפקיד נשיא התאחדות התעשיינים, אך כאשר חייו עמדו לפתע בפני משבר – הוא הואשם במעילה והפסיד את בית-החרושת, שאותו ירש יחד עם בנותיו של אביו-מאמצו, ברח למשך שנים אחדות ללונדון, וזמן לא רב לאחר שחזר ארצה שם קץ לנפשו לפנות-בוקר אחד ביריית אקדח על מרפסת הפנטהאוז שלו.

אני שונא אותו. בגלל רותי. את העיניים הייתי מוציא לו אם רק היה עדיין חי!

ה"שטודנט" מהשיר כיהן שנים רבות בתור מנהל כללי של בנק ידוע בתל-אביב, נעשה עשיר כקורח אך נישאר רווק כל ימיו. לא היו לו ביצים לאחר שהאילם ריסק אותן כאשר שבר לו את התחת. בביתו, קרוב לחוף הים, היה לו אוסף נדיר של צילומי ערוות, תקריבים שלא היו מביישים את ירחון הערוות הנועז "האסטלר", שהעלה סוג צילומים אלה למדרגת אמנות חדשה ורבת יופי, כולל החור הקטן של פי הטבעת. בתמימותו (יקה נישאר יקה) רצה ה"שטודנט" (לא אוכל לנקוב בשמו) לתרום את אוסף הנרתיקות שלו למוזיאון הארץ. שם כמובן סירבו, וכך האוסף המדהים צפון עד היום בכספתו הגדולה, שמפתחותיה מצויים בידיהם של מנהלי עזבונו.

היתה סיבה מוצקה לכך שהאילם נורדאו כינה את ה"שטודנט" דווקא בכינוי אנטישמי ונאצי.

מאחר שידע לקרוא רק גרמנית, היה ניזון מעיתונים גרמניים בלבד. הוא לקח או קיבל אותם, משומשים, כאשר היה נשכר לנסר את כפות הדקלים הגבוהים במושבות הגרמניות שרונה ווילהלמה.

האיכרים הטמפלרים היו אנשים דתיים ישרי-דרך שבאו בעקבות משיחם לחונן את עפר הארץ הקדושה להם. כאשר עלו הנאצים לשלטון הופיע אצלנו בכרכרתו ידידו הנאמן של סבי, האיכר הטמפלרי שטללר מווילהלמה, ואמר שבא להתנצל על התנהגות הפיהרר כלפי היהודים, הוא בוש ונכלם בשל כך. ואולם צעירי הטמפלרים, שנולדו בארץ, אלה הקימו סניפים של המפלגה הנאצית במושבות ובשכונות של הגרמנים בארץ-ישראל, לבשו מדים עם סרטי צלב-הקרס, ערכו מצעדים והכינו עצמם להיות גאולייטרים כאשר הארץ תיכבש על-ידי אחיהם בני-עמם, מה שהיה קרוב מאוד להתרחש בימיו של הגנרל הגרמני ארווין רומל, ששעט כלפינו על שריוניו במידבר המערבי, והיתה כאן הרגשה שזה הסוף.

האילם נורדאו אהב לשתות בירה מקומית בביר-האלה שבמושבה וילהלמה. שם גם התבונן בתאווה רבה באחוריהן התפוחים של בנות האיכרים שעבדו כמוזגות בבית-הבירה, ציחקקו בגרמנית ועיכסו בין השולחנות כשבידיהן הספלים הגבוהים – אך הוא נזהר שלא לצבוט בירכיהן הוורודות כאשר טפח מהן היה מתגלה לו בהתכופפן.

לאחר שקרא בעיתונים הגרמניים התחיל להיות מושפע מהתעמולה הנאצית ("ויין יודן בלאט און מסר שפריצט!" – כשדם יהודים ניתז על הסכין!) – עד כדי כך שלעיתים היו רואים אותו פוסע ברחובות המושבה, ה"פולקישע ביאובכטר" תחת זרועו, והוא מניף את זרועו במועל-יד נאצי ונובח: "הייל היטלר!"

ואולי התנהג כך רק בגלל האכזבה שהנחילה לו הפליטה הייקית לוצי, שבגדה בו.

ביתו של גרשוני הצולע, "אבא" של רותי, עמד במעלה רחוב המייסדים, לא רחוק מהבית של מסייה קלדם.

לפעמים, כאשר גרשוני היה נוסע בענייני פרדסו ואגודת "פרדס" לנמל יפו ומקים שם צעקות שהידהדו עד לרציף הבחרג'יה: "ביג'י יום א-סחטוט! [הגיע יום הפרוטה!] יוישער און שפארזאמקמט! [יושר וחיסכון!] אתם עוד תתגעגעו אליי! בזכות פרדסנים כמוני ניצלה אגודת 'פרדס' מפשיטת-רגל גם בשנותיה הקשות ביותר!" –

– היה מסייה בוריס קלדם, מחוזק בהורמוני-קופים משוויצריה ובזכרונות ליל החמסין שבו הציל את בעלה המפרפר ברגליים יחפות מחנק בין שדיה המגולים בקריאה הבלתי-נשכחת "זוז הצידה!" – עולה לחדר-השינה שבקומה השנייה של בית גרשוני ותוקע לשיינע-פשה היפה, צהובת השיער ושחורת העיניים.

באחת הפעמים אף הוכרח להשתלף בחיפזון מבין רגליה, לוותר על ההשתעשעות בחזה הגדול ובפיטמותיה שמידתן כבישליק והן עסיסיות ומחוספסות כפרי-צבר מקולף – ולברוח מהחלון האחורי של המיטבח לעבר ביתו דרך כל החצרות הסמוכות – וזאת לאחר שנשמע צליל מתכתי עמום בפתיחת שער הברזל של החצר, וגרשוני ניראה מקרטע בשביל, בין שיחי הטויה המחטיים.

מסייה קלדם היה גבר מן הסוג הרגיל והמסוגל לבגוד גם באישה שעימה הוא בוגד באשתו, כלומר באפרת, כפי שנהג לימים שר-הביטחון שלנו משה דיין שבגד באשתו ובמאהבתו עם הבחורה אלישבע, אך לא עיבר אותה ולא הקים לו ממנה יורש, כמעשה דוד בבת-שבע.

יום אחד עבר דודי אלכס ברחוב וראה את האילם נורדאו עומד ליד ביתו של גרשוני בחגורה פתוחה וב"חנות" פרומה ומסדר מחדש את מכנסיו, כי החולצה היתה תמיד בורחת לו. כאשר הבחין ארל'ה במיטיבו, הוא דודי המתקרב – סיים את איוורור הביצים והידוק החגורה, השמיע טפיחה אחר טפיחה במחאו כף שמאל על אגרוף יד ימין בתנועה מגונה, הצביע בשמחה עצומה כלפי הקומה השנייה, ליעלע בגרונו הסדוק – וציפצף צרור מילים קטוע, שרק דודי הבין את גמגומן וידע לחקותן בצירוף תנועותיו של האילם:

"חוואג'ה בארס – הווא בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל! חוואג'ה בארס – בניקו קוס-מרת-סקנדר אבול-באר'ל!"

אדון בוריס – הוא מזיין את ערוות אשתו של סנדרל אבי-הפרד!

יש במושבה זקנה אחת שטוענת שלא מסייה בוריס קלדם אלא אבא שלי הוא שברח מבעד לחלון המיטבח של גברת שיינע-פשה גרשוני כאשר שמע את בעלה נכנס בדלת, וכי הדבר קרה כבר לאחר שהיה נשוי לאימי. אני לא מאמין, הלא תהום היתה פעורה בין שתי המשפחות מאז הרג הפרד של גרשוני את דודתי בת-שבע, כמו בין שני שבטים בידואים שנקמת-דם עומדת ביניהם לדורות.

מצד שני, אנחנו נוטים תמיד לחשוב שהורינו הם היחידים שלא נאפו, ואחר-כך מרחמים עליהם שכל חיי נישואיהם לא היה להם אלא את עצמם והשתעממו.

אילו הייתי כותב רומאן הייתי מפתח את הנושא מצידו הפסיכולוגי ומשלב בו משפטים חכמים ופאראדוכסים מבריקים המעידים על היקף ידיעותיי ועל אנינות טעמי ומאפשרים למי שקרא שלושה עמודים ממני או ראיון איתי לצטט אותי בשיחות חברתיות:

"כמו ש[השם שלי] אומר: מחר תזרח השמש."

"כמו ש[השם שלי] אומר: אני חושב משמע אני קיים."

"כמו ש[השם שלי] אומר: הציונות מתה."

ואכן השמש זורחת.

הקורא החושב עדיין קיים.

והציונות, יוק! – שום דבר לא התחדש בארץ מאז תקופת התורכים.

ואולי באמת להם יאתה התהילה, לסופרים ולהוגי הדיעות שעליהם כבר כתב אלימלך שפירא, שכל דבר מקורי שהם אומרים אין בו שמץ של אמת, וכל דבר אמיתי שהם אומרים אין בו שמץ של מקוריות, ואלמלא טיפשות קוראיהם לא היה להם שמץ של קיום.

ולפעמים היה משתעל ומוסיף: "אבל כרוניקות עתיקות הן כמו התנ"ך, כל דף שפותחים בהן עומד כסיפור-לעצמו."

תאוות הבשרים של מסייה בוריס קלדם לבסוף הרגה אותו.

הוא חטף שבץ או התקפת-לב (המילה התקף טרם הומצאה) כאשר שגל בפרדסו פועלת, הפעם יהודיה. ההתקפה תפסה אותו כניראה תחת עץ, כי שם גם מצאו אותו שוכב כשמכנסיו מופשלים, ביציו לחות ופניו בעפר התחוח. הפועלת המבוהלת והרטובה

רצה למושבה להזעיק עזרה. אך כשבאו כבר היה מאוחר.

חרף השמועות וההתבדחויות על אודותיו, רבים קינאו במסייה קלדם שזכה למות גיבורים בגומה שבפרדסו. הלווייתו היתה מכובדת, ראש העיר וראשי התאחדות האיכרים, ובהם הנשיא משה סמילנסקי, הספידו אותו. חבריו מלשכת "הבונים החופשים" רקדו על קברו במעגל ולבסוף ניתקו את זרועותיהם השלובות במחווה אצילית ומפחידה.

מאחר שלא הייתי בטוח בפרטים שאלתי את אימי הזקנה והיא השיבה: "אני זוכרת שסיפרו שמסייה קלדם קיבל התקפת-לב כאשר זיין בפרדס את המזכירה שלו, אבל אני משביעה אותך שלא תכתוב על כך בספר שלך. ושגם לא תזכיר את הערביה שהתאבדה בפרדס שבו מת."

בספרו "הירקון שבלב" מתאר אלימלך שפירא את אהבתו של מסייה בוריס קלדם ללטיפה, הנערה הערביה שטבעה בפרדסו. הוא מתאר אותה מבעד לעיניו של קלדם. הוא קורא לו בשם מסייה קלוד ליכטנשטיין, פרדסן צעיר, רווק עדיין. לטיפה עובדת כפועלת בפרדסו.

מי שלא ראה את עיני לטיפה – לא ראה עיניים יפות מימיו. זקופה, מהירה, לבושה כותונת כחולה, מטפחת לבנה מכסה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נופלות ויורדות מעל ראשה על שכמה וריח עשן הטאבון עולה מהן. עיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות. מתוך בבותיה נזרקו רסיסים של שמחה, חיים ותאווה.

בזכותה מצאתי עניין חדש בעבודתי בפרדס. כשהיה ליבי כבד ורוחי נעכרת, הייתי מביט בעיני לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעליי כמו ביד קוסמת. לעיתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אליי, את ברק עיניה החם.

פתאום נעלמה. לאחר ימים אחדים פגשתי אותה. היא הביטה אליי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליהן. רגעים אחדים החרישה.

"אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיח' מפג'ה." אמרה.

"ואת?"

"טוב לי המוות..."

ושוב החרישה. ואחרי-כן שאלה:

"חוואג'ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?"

"רק אחת, לטיפה."

"ואצלכם אין מכים?"

"לא, איך אפשר להכות את זו, שאתה אוהב, שאוהבת אותך?"

"אצלכם לוקחות הנערות את אלה שהן אוהבות?"

"בוודאי."

"ואותנו מוכרים כחמורים..."

עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.

"אבי אומר," הוסיפה אחרי רגע, " כי היה נותן אותי לך לו היית למוסלמי..."

"לי?..."

למרות רצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אליי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.

"לטיפה," אמרתי, "היי ליהודיה ואקחך..."

"אבי יהרגנו, אותי ואותך..."

יום אחד ראיתי אותה עולה מן הרחצה בבריכת ההשקאה החדשה שבפרדס, עוטפת את גופה הלח בעבאיה, והיא וכסותה בצבע האדמה. אז באתי עליה. בכל חום נעוריה קיבלה אותי לטיפה. גופה השחום, הנערי, התפתל סביבי כאילו יחידים אנחנו לא רק בפרדסי הצעיר אלא בתבל כולה... כאילו מולדת חדשה נבראה לי בה...

מסייה קלוד שבסיפור מקווה מאוד שלטיפה תלד לו בן. לאחר שנים, באוסטרליה, הוא נושא אישה לא-יהודיה שיולדת לו שש בנות. אלמלא פחדה לטיפה ממשפחתה וקפצה לבריכה, אולי היה זוכה בבן ממנה. אילו היה שם, היה ודאי קופץ אחריה להצילה.

בסיום הסיפור לא ברור אם לטיפה התאבדה או שאביה הטביע אותה בבריכה כדי להגן על כבוד המשפחה וגם לסבך במותה את מסייה קלוד, שכביכול הטביע אותה כדי למחוק את עקבות הריונה ממנו. ואכן, מסייה קלוד ליכטנשטיין עוזב את הארץ מחשש לנקמת-דם, ומהגר לאוסטרליה.

[הקטע על לטיפה הושאל מסיפורו של משה סמילנסקי "לטיפה"].

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!