* חזון לאיראן – לפני כשנה כתבתי מאמר שכותרתו: "חזון לישראל", ובו הצגתי את תפיסתי ומצעי למדינת ישראל בנושאים השונים.
וכך כתבתי על איראן: "איראן היא אוייב מר ומסוכן של ישראל, שחותר להשמדתה ונלחם בה באמצעות בניית מעטפת חנק טרוריסטית סביבה, שנועדה לפגוע בה ושאכן פוגעת בה קשות, ובאמצעות ניסיונה לייצר נשק גרעיני. הציר האיראני ספג מכות קשות במלחמה, אך ישראל חייבת להכות בראש הנחש, ובעיקר – לסכל בכוח את מימוש תוכנית הגרעין. יש לעשות זאת בשותפות עם ארה"ב ובהובלתה, אך אם ארה"ב תשתמט מן האתגר, יהיה על ישראל לעשות זאת בעצמה, כדי למנוע איום על עצם קיומה."
כך אני מבקש שיתגשם החזון כולו.

* מבחנו של טראמפ – לא היה לו עוז הרוח ליזום ולהוביל.
אך עתה עומדת בפניו הברירה – להיכנס להיסטוריה כמנהיג העולם החופשי שהכריע את האיום הגדול ביותר על העולם החופשי מאז היטלר, או... כנאד נפוח.
מבחנו הגדול של טראמפ.

* תפס טראמפ – טראמפ: "השגנו שליטה בשמי איראן."
השגנו?! מי?
תפס עלינו טראמפ.

* קונסיסטנטיות – מי שתומך בהתלהבות בפעולה באיראן ומשבח על כך את ראש הממשלה נתניהו שהוביל את המהלך, ובמקביל טוען שנתניהו אינו אחראי למחדל הנורא שהביא ל-7 באוקטובר הוא קונסיסטנטי – חסיד שוטה שיתמוך בנתניהו כאשר יעשה דבר והיפוכו, ישתבח בהישגיו ויטיל על אחרים אחריות לכישלונותיו.
מי שממעיט מאחריותו של נתניהו על הפעולה המשובחת באיראן ומחלק את כל הקרדיט רק לאחרים ובמקביל רואה רק בנתניהו את האשם במחדל וממעיט מאחריותם של אחרים הוא קונסיסטנטי – שונא מדופלם ואוטומטי של נתניהו, שיתנגד לו כאשר יעשה דבר וכשיעשה את היפוכו, יטיל עליו אחריות לכישלונותיו וישבח אחרים על הישגיו.
מי שתומך בהתלהבות בפעולה באיראן ומשבח על כך את ראש הממשלה נתניהו שהוביל את המהלך, ורואה בנתניהו את האשם הראשי במחדל 7 באוקטובר, הוא קונסיסטנטי – אדם ענייני ששופט מנהיג על פי מעשיו ותוצאותיו.
נתניהו אחראי למחדל 7 באוקטובר ולהצלחת מבצע "עם כלביא" משתי סיבות. האחת היא, כי הוא ראש הממשלה, הוא מקבל ההחלטות, הוא מוביל את המדיניות והוא הנושא באחריות להצלחות ולכישלונות. השנייה היא, כי מדיניותו והתנהלותו בשנים שקדמו ל-7 באוקטובר, גם בנושא האיראני, היתה הפוכה למדיניותו שהובילה למבצע "עם כלביא". אז הוא נהג בדחיינות, בפייסנות, בתבוסתנות, בפחדנות, ב"הכלה", בהבלגה, בהתמכרות לשקט ובפאסיביות, עד שהגיעה התוצאה הבלתי נמנעת של הדרך הזאת – מחדל 7 באוקטובר. היום הוא נקט יוזמה פרו-אקטיבית, הקדים רפואה למכה, יצא למתקפת נגד מקדימה, יצא אל מחוץ לגדר, העביר את המלחמה לשטח האוייב, וגילה אומץ מנהיגותי.
מן הראוי להיות צמודים לדרך ועל פיה לשפוט את המנהיגים, ולא להיות אוטומטיים בהערצה או שנאה למנהיג.

* מה חולל את השינוי – אין גורם השנוא על אנשי השמאל הרדיקלי האנטי ציוני, כמו השמאל הציוני. לא בכדי, השוקניסטית קרולינה לנדסמן תקפה בחריפות את "הריצה של ה'קפלניסטים' אל תוך הקוקפיט." בהנחה שרבים מהטייסים שייכים לשמאל, ציפייתה מהם הייתה לערוק מהמלחמה ולא לתקוף את מתקני הגרעין והטילים באיראן. אבל היא אינה מופתעת מכך שהם משרתים "את נתניהו," כיוון שריצתם אל הקוקפיט היא "האמת המזוקקת של הפוליטיקה הישראלית: הם לא היו רצים אילו באמת האמינו למה שהם אומרים על נתניהו." כלומר, השמאל הציוני שונא את נתניהו, ומתנגד למרכיבים בהתנהלותו, אבל במהות, השקפת העולם שלהם זהה לשלו, "הם רואים את המציאות דרך העיניים שלו." ולכן, נתניהו ניצח, אך ניצחונו המשמעותי אינו בקלפי, זה ניצחון שולי, אלא בכך ש"הוא הצליח לשעבד את התודעה הפוליטית של דור שלם."
היא שוגה לחלוטין בכל המהלך שהיא מציירת, ובעיקר באופן שבו היא מתארת את דרכו של נתניהו. לטענתה, הוא אינו מאמין בשלום, והסכמי אברהם אינם שלום כי הם לא נחתמו עם אויבים, והמטרה שלו היא "מלחמת נצח", ובשנות שלטונו הרבים הוא הצליח להנדס את עם ישראל כולו, זולת השמאל הרדיקלי, לתמיכה במלחמת נצח.
אכן, נתניהו מבין בפיכחון שאין לנו פרטנר לשלום עם הפלשתינאים בעתיד הנראה לעין, אבל הוא רחוק מאוד משאיפה למלחמת נצח. ההיפך הוא הנכון. כל דרכו לאורך כל השנים נבעה מסלידה ממלחמה, מרצון למנוע אבדות בקרב חיילי צה"ל ואזרחי ישראל, והאסטרטגיה שלו היתה שיש לפעול תמיד כדי לדחות את המלחמה ככל הניתן, להימנע מ"הרפתקאות" ביטחוניות, ובינתיים ישראל תתחזק ותתעצם, כלכלתה תשגשג וכך גם מעמדה הבינלאומי. לדעתי, זו גישה ראויה מבחינה ערכית, אלא שהיא מנותקת מהמציאות המזרח תיכונית. אנו נמצאים מאז קום המדינה תחת איום השמדה, ששכנינו לא ויתרו עליו, והם כל הזמן עסוקים בהתעצמות כדי להוציא את מזימתם לפועל. כדי לסכל את המזימה, עלינו להסיר מראש את האיום, ולא להמתין לכך שהם יפתיעו אותנו בשעת כושר. תפיסתו של נתניהו היתה, שעל ישראל להכיל את התעצמות האויב, להבליג על הטרור ולקנות שקט בכסף ובכך להרוויח עוד ועוד זמן. המציאות טפחה על פנינו ב-7 באוקטובר. 7 באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מדיניות ההתמכרות לשקט. אף ש-7 באוקטובר היה האסון הגדול בתולדות המדינה, הוא גם היה נס גדול; נס הפליטה המוקדמת של סינוואר, שלא פעל בתיאום עם נסראללה ועם חמינאי. מתקפת פתע משולבת נגד ישראל מכל העברים, היתה נגמרת אחרת לגמרי, ואני מעדיף לא לדמיין את התרחיש.
נתניהו הנהיג את המדינה על פי התפיסה הזאת, והיא היתה בקונצנזוס בהנהגה המדינית, בצמרת הביטחונית ובתקשורת. ההתנגדות לנתניהו היתה עצומה, אך היא התמקדה בסוגיות אחרות, בנושאי שחיתות וטוהר מידות, במהפכה המשטרית ובהתנהלות הממשלה והתנהלותו האישית. יש מחלוקת אידיאולוגית בנושא הפלשתינאי. אך מתנגדי נתניהו היו שותפים מלאים לתפיסתו הביטחונית – ההתמכרות לשקט.
מדוע, אם כן, היום, כאשר הוא פועל הפוך מכפי שפעל אז, קודם בסוריה ועכשיו באיראן, הציבור תומך במדיניות זו באופן גורף? כי הציבור חווה את מה שנתניהו חווה ב-7 באוקטובר. נתניהו יודע שמחדל 7 באוקטובר לא היה שמישהו לא העיר מישהו באיזה לילה, אלא המדיניות שהוא הוביל, ולכן הוא שינה אותה מן היסוד. גם הציבור מבין זאת, ולכן מתקפת הנגד המקדימה זוכה לתמיכה רחבה כל כך. הכול מבינים, שהשאלה היא האם אנחנו נתקוף את איראן עכשיו, או היא תתקוף אותנו בעיתוי המתאים לה, ואז התוצאות תהיינה קשות לאין ערוך מאלו של 7 באוקטובר.
רק השמאל הרדיקלי, השוקניסטי, נשאר תקוע, ולא הבין מה קרה כאן ב-7 באוקטובר.

* מי ישלם? – כל ראשי האופוזיציה התייצבו באופן מוחלט לתמיכה ללא סייג במבצע "עם כלביא". נפתלי בנט מופיע בכל תחנות השידור בעולם ומביא את דברה של ישראל ומתמודד עם הביקורת הבינלאומית. ראש האופוזיציה יאיר לפיד, וראשי מפלגות האופוזיציה בני גנץ, ליברמן ויאיר גולן הביעו תמיכה מלאה במבצע. מפלגות האופוזיציה לממשלה הצביעו נגד הצעת האי אמון של מפלגות האופוזיציה למדינה. הן גם ביטלו את ישיבת ארבעים דקות שיזמו השבוע.
גם התקשורת הישראלית – ערוצים 11, 12 ו-13, "כאן ב'" וגל"צ משדרים הזדהות מוחלטת עם המבצע.
כמובן שעיתון "הארץ" מגויס גם במלחמה זו, כמו בכל מלחמה, נגד ישראל.
והקיצונים בקרב פעילי המחאה נוטפים ארס, מרמור ונרגנות.
כך, למשל, פעיל המחאה הרדיקלי אייבי בנימין: "עלויות המבצע באיראן עד כה – מעל 9.5 מיליארד שקל. כל יום מעל 3 מיליארד שקל. מי ישלם? אתם!"
גאון! ומי ישלם בדמים תרתי משמע את עלות טיל נושא ראש נפץ גרעיני שייפול על ישראל? ומי ישלם בדמים תרתי משמע את עלות ירי אלפי או עשרות אלפי טילים בליסטיים על ישראל?
השנאה מטמטמת.

* היום שאחרי – צריך לחשוב על היום שאחרי.
גם אחרי השמדת מיזם הגרעין, חייב להיות מנגנון אמריקאי-ישראלי חזק ואפקטיבי, לפיקוח ולהבטחה שלא יהיה ניסיון לחדש את המיזם.

* ראש קטן הלכתי – כאשר בשעת מלחמה ישראלים, יהודים, שתקועים למעלה משבוע בגולה, משתוקקים לחזור לארץ ישראל, חלקם מילואימניקים שרוצים לחזור לשירות, אחרים בעלי מקצועות חיוניים כמו רופאים ואנשי צוות רפואי, אחרים רוצים ויכולים לתרום כאזרחים וכמתנדבים, וכולם רוצים להיות בשעה הקשה אך הגדולה הזאת בארצם, בקרב בני עמם, לחוות אתם את הימים הללו, להיכנס למקלט עם משפחתם ועם שכניהם, וכשסוף סוף ישראל החליטה להוציא מבצע חילוץ, פוסק הרב הראשי דוד יוסף, שזה לא פיקוח נפש ולכן אין להחזירם בשבת, ושרת התחבורה הקקיטוסקרטית מצייתת, בניגוד לאינטרס הלאומי הציבורי המובהק.
איני רוצה להיכנס כאן לסוגיות דת ומדינה, ולשאלה איזה מעמד יש לרב הראשי בסוגיה הזאת ובמיוחד כאשר מדובר בחברות טיס פרטיות. אני רוצה לדון בסוגיה מהצד היהודי. הרב דוד יוסף מגלה ראש קטן הלכתי, הוא חושב בקטן, הוא מבחין בין עיקר לטפל ומעדיף את הטפל, הוא אינו יודע להתעלות לגודל השעה. אין הוא מבין שחזרת יהודים לארץ ישראל, בוודאי בשעת מלחמה, שקולה כנגד כל המצוות כולן ובוודאי שהיא דוחה שבת. זו לא דרכו של הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית. זו לבטח לא דרכו של הרב הראשי לשעבר הרב גורן. ככה זה כאשר החרדים השתלטו על הרבנות והיא מנותקת מתפיסת עולם ציונית.
להערכתי, אפילו הרב עובדיה, אביו של הרב הראשי, היה פוסק אחרת.
אצטט מדברים שכתב בנדון גרשון הכהן: "זה אולי יסוד המסר החתרני באגדת חז"ל על נהר הסמבטיון, שגועש כל ששת ימי המעשה ונרגע בשבת, ושבטי ישראל שהוגלו אל מעבר לסמבטיון לא יכולים לעבור אותו ולשוב לארץ ישראל בכל הימים, שבהם הנהר גועש וסוער, ובשבת למרות רוגע הנהר אינם יכולים לחצות אותו מפני קדושת השבת. כאן טמון המסר המנוגד לרעיון שאם היו ישראל שומרים שבת אחת מיד היו נגאלים. כלומר יש רגע הירואי שמחייב פריצת גדר למען העלייה לארץ ישראל ויכול להצדיק את חילול השבת. במילה 'סמבטיון' יש זיקה פונטית למילה שבת/סבט. האגדה בעצם מעזה להציב את האבסורד שתולה את המשך הגלות באי היכולת לפרוץ ולו לפעם אחת את קדושת השבת. את הרעיון הזה הבין לעומק הרב קוק, ביחסו לחלוצי דגניה ועין חרוד."

* פיקוח נפש – סיכול הפיגוע בקפריסין מצביע על איום מיידי – ריכוזי הישראלים הצובאים על הנתיבים חזרה הביתה הם יעד לפיגועי טרור של איראן ושלוחותיה.
הריכוזים הללו כבר לא היו צריכים להיות שם. ישראל כבר היתה צריכה לחלץ אותם בשבוע שמאז פרוץ מבצע "עם כלביא".
בעיניי, לא רק הסכנה לביטחונם, אלא התפיסה שחובתנו להחזיר ישראלים שמבינים שבעת מלחמה מקומם כאן, והם נתקעו בחו"ל, מצדיקה את חזרתם המיידית, ומהבחינה היהודית, כפי שאני תופס את היהדות, יש לעשותה גם בשבת. קל וחומר, כאשר אנו מבינים שזה פיקוח נפש במלוא מובן המילה.

* הלוגרמה – כאשר יש לנו הרוגים, פצועים רבים ובהם פצועים במצב קשה, עדיין היתה לנו נעדרת, מעל אלף איש מפונים שביתם חרב בנוסף למפונים מהצפון ומהדרום, וכבר 623 יום 53 חטופים, מופיע ראש הממשלה המנותק בבית החולים "סורוקה" שנפגע בפגיעה ישירה, ומה שיש לו לומר לאומה, זה שיש מחיר למלחמה, הנה לבן שלו נדחתה החתונה.
בבקשה, שכנעו אותי שזה לא אמיתי, אלא עיבוד של AI.

* ראש הכנופייה – בן גביר צייץ בגאווה ששוטרים עצרו תושב זרזיר שקרא להשמדת ישראל. ואני רק שאלה – אם הם כבר היו בסביבה, למה לא עצרו על הדרך את החוליגנים שעודדו את האיראנים להפציץ את טמרה, ושרו את המנון כנופיית בן גביר "שיישרף לכם הכפר"?

* חקלאים שגרירים – בחודשיים האחרונים עבדו איתנו שלוש קבוצות של סטודנטים מחו"ל – שתי קבוצות מן הפיליפינים ואחת מטוגו, במסגרת תוכנית של סטודנטים לחקלאות שבאים לשנה לישראל, לומדים חקלאות יום אחד במכללה האקדמית תל-חי, ועובדים חמישה ימים בחקלאות ביישובי האזור. משך התוכנית – שנה. ביום ו' הם סיימו את החודשיים שעבדו איתנו באורטל, והיום יתחילו לעבוד במושב רמות בקטיף ליצ'י ומנגו.
נפרדנו מהם ביום שישי, הם הודו לנו ואנו הודינו להם והבענו באוזניהם את הערכתנו לכך שבאו לישראל במצב מלחמה ודבקו בה למרות המלחמה. בשבוע האחרון, אזעקות ומקלטים היו גם מנת חלקם. ביום ה' בבוקר עבדתי עם קבוצה מטוגו כשהיתה אזעקה בשעות היום. שכבתי אתם על אימא אדמה. יומיים קודם לכן, כשעבדתי עם קבוצת פיליפינים, ראינו יירוט כטב"ם בתוך סוריה. והם היו די מבוהלים והייתי צריך להרגיע אותם.
אני בטוח שהם יהיו שגרירים טובים שלנו בארצותיהם.

* מקור אי האמון – השופט בדימוס עודד מודריק, מי שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, פירסם בכתב העת "האומה" מאמר, שבו נגע בשלוש סוגיות שבליבת המחלוקת הציבורית: הקריאות להדחת היועמ"שית, המהלך להדחת ראש השב"כ (המאמר נכתב לפני חודשים אחדים, כשהמהלך היה בראשיתו), וקבלת החוק לשינוי הוועדה למינוי שופטים (שיכנס לתוקף בכנסת הבאה).
השופט לא הביע דעה אם נכון להדיח את בר ואת בהרב מיארה, אלא על כך שסמכותה של הממשלה לעשות כן, ושלמרות שאין המדובר במשרות אמון, האמון בין בעלי התפקידים הללו לבין הממשלה וראש הממשלה הכרחי, וכאשר האמון נשבר, ובלבד שיוכח שאכן הוא נשבר, שבירת האמון היא נימוק ראוי להדחה.
עם זאת, מדבריו אני יכול לשער שהוא מתנגד להחלטה האחרונה של הממשלה, לעקוף את ועדת גרוניס בתהליך הדחת היועמ"שית. הוא כתב בפירוש שההליך חייב להתבצע באופן התקין ביותר, ושעל הממשלה להוכיח בתהליך, שאכן אבד האמון, והוא אף אמר שלמרות שההליך מבוסס על החלטת הממשלה, ולא על חוק, הוא מחייב, ואם הממשלה משנה אותו, השינוי יהיה תקף רק בממשלה הבאה אחריה, או במילים אחרות – לא משנים את כללי המשחק באמצע המשחק.
אני מבקש להתמקד בנושא המרכזי במאמר – הוועדה למינוי שופטים. מודריק הסביר מדוע הביקורת נגד החוק החדש שגויה, ומדוע המהלך עצמו נכון.
הביקורת נגד השינוי טענה לפוליטיזציה של בחירת השופטים, ולכך שהשופטים יהיו מחויבים לממנים שלהם, כלומר לפוליטיקאים. הוא שולל זאת מכל וכל. הוא כותב שגם החוק החד משמעי וגם הנורמה במציאות, מוכיחים שמרגע שהשופטים נבחרים הם פועלים אך ורק על פי החוק ולמשפט צדק וכמובן מביאים גם את אישיותם והשקפת עולמם, ואין להם שום מחויבות למי שבחר בהם, והוא בטוח שכך יהיה גם בעתיד. אם טענה זו נכונה, הרי שגם הטענה נגד השיטה הנוכחית שגויה, ואכן הוא אומר בפירוש שגם הטענות מן הצד השני נגד השופטים מופרכות.
ומדוע הוא טוען שהשינוי נחוץ? כיוון שנוצר מצב של אי אמון של הרשות המחוקקת והממשלה כלפי בג"ץ, ואי האמון הזה פוגע בחברה, והוא מאמין שהשיטה החדשה תגביר את האמון.
אולם מודריק אינו מסביר מה מקור אי האמון. הרי הוא עצמו דחה בתוקף את ההאשמות כאילו השופטים אינם עצמאיים, והם פועלים מתוך אינטרסים זרים. והרי הטענות המופרכות הללו הן מקור אי האמון. אם אי האמון אינו מוצדק, למה צריך לשנות את השיטה?
אי האמון נוצר כיוון שהשופטים לא רקדו על פי החליל של הממשלה. לא בכדי, אי האמון הוא גם בשופטים השמרנים, הדתיים, בעלי השקפת העולם הימנית, שהיום הם רוב השופטים בבית המשפט העליון, כיוון שהם פסקו על פי מצפונם ולא רקדו על פי החליל של הממשלה. שינוי השיטה שהתקבל בכנסת, פוגם בשיטה המצוינת של בחירת השופטים בישראל, אך הוא אינו נורא כל כך, והשינוי אינו דרמטי. אבל ספק אם שר המשפטים לוין ויתר על השינוי שרצה לחולל, שהוא לב המהפכה המשטרית – השתלטות הממשלה על הרשות השופטת, בעיקר באמצעות השתלטותה על הוועדה למינוי שופטים. מטרתו היא למנות שופטים מסוג אחר לגמרי, לא השופטים השמרנים המכהנים היום, אלא שפוטים של הממשלה, שיבחרו בידי השלטון כדי להיות זרוע שלו, במיוחד להלבנת החלטות בלתי חוקיות ומינויים מושחתים.
יש מקום לרפורמה משמעותית במערכת המשפט ולחוקק בהסכמה רחבה את חוק יסוד: חקיקה, שיסדיר את מערכת האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון. אני מסכים עם חלק ניכר מן הביקורת על מערכת המשפט, שהביאה למהפכה המשטרית, הגם שאני מתנגד לפתרונות המהפכניים, שכמוהן כטיפול בכאב ראש באמצעות עריפת הראש. אבל בדבר אחד אין לפגוע – השיטה המצוינת לבחירת השופטים כפי שהיא מאז קבלת תיקון סער ב-2008. בנושא הזה, נכון לבטל את החוק שהתקבל לאחרונה.

* ביד הלשון: ויקו לעשות ענבים – במאמר של דן מירון במוסף תרבות וספרות של "הארץ", בחלק הראשון של המסה בהמשכים על הפולמוס של גרשום שלום עם "חכמת ישראל", הוא ציטט מתוך מאמר של שלום "מי יודע אם נספיק עוד להשלים את המוטל עלינו. כי קיווינו למרפא, והנה – בעתה." ועל כך העיר מירון: עפ"י ישעיהו ה', 2: "ויקו לעשות ענבים, והנה – באושים."
מירון היטיב לציין את מראה המקום, אך הציטוט שלו, שהופיע במירכאות כציטוט מן המקור – שגוי. הציטוט הנכון הוא: "וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים." הוא רצה להוכיח ששלום כתב את דבריו כפרפרזה על המקור בספר ישעיהו, אך למעשה הוא התאים את המקור בישעיהו למאמרו של שלום.
מבחינת התוכן הוא צודק. כמו במשל הכרם של ישעיהו, גם שלום מציג תמונה של תקווה שהיתה למפח נפש. אך הניסיון שלו להציג חיקוי מושלם של הטקסט התנ"כי במאמרו של שלום הוא קצת אונס הטקסט.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com