* אחרי הניצחון – בהנחה שאכן הפסקת האש תצא לפועל, ניתן לקבוע שמבצע "עם כלביא" הוא ניצחון ישראלי. כעת, ישראל חייבת לפקוח עין ולסכל מראש כל ניסיון לשקם את מתקני הגרעין ואת תשתית הטילים. המודיעין הישראלי יושב עמוק על צוואר איראן, והמשימה המרכזית צריכה להיות וידוא שמכלי האורניום המועשר לא הוברחו, ואם הוברחו – להיכן, כדי שידם הארוכה של צה"ל והמוסד תגיע אליו.

במישור המדיני, יש לפעול מול טראמפ, שלא יוותר במו"מ עם איראן, ולא ילך שבי אחרי פנטזיות השלום שלו.

כל הכבוד לצה"ל! כל הכבוד למוסד! כל הכבוד לממשלה ולראש הממשלה!

* פנטזיה מגלומנית – האם נכון להפסיק את האש, או יש להמשיך עד חיסול משטר האייאתולות באיראן?

בעיניי, הפלת המשטר בכוח בידי ישראל היא פנטזיה מגלומנית. ניסיון להגשימה היה מסבך אותנו ותוקע אותנו בבוץ האיראני לתקופה ממושכת, עם כל המחיר הכרוך בכך לעורף הישראלי.

יש לקוות שהמכה שספגה איראן תעורר התקוממות למהפכה באיראן. מאחורי הקלעים נכון לעודד תרחיש כזה.

* הסכם גרעין או הסכם ביטול הגרעין – כעת, לאחר מבצע "עם כלביא", יתחדש המו"מ בין ארה"ב לאיראן.

ברור מה המטרה של איראן במו"מ – להציל את מיזם הגרעין האיראני. אולי הם מבינים שלא יהיה שוב הסכם כמו הסכם מינכן 2 של אובמה, אבל גם בתנאים האלה הם ינסו להגיע להסכם שיציל אותם.

מה המטרה של ארה"ב? עם כל ההערכה לטראמפ על המנהיגות שגילה בהחלטתו ההיסטורית לתקוף את מתקני הגרעין האיראני, אני לא בוטח בו שאינו להוט להגיע להסכם ועלול להגיע להסכם גרעין, ולא להסכם ביטול הגרעין.

על ישראל לעשות כל מאמץ להשפיע על טראמפ במו"מ. ההסכם הראוי היחיד, הוא פירוק מוחלט של מיזם הגרעין, פירוק מה שנשאר ממנו ומנגנון פיקוח ישראלי-אמריקאי שיבטיח את קיומו.

* בדיקת גבולות – כל "סבב" עם הפלשתינאים, בשנות המחדל הארורות של ההתמכרות לשקט, שהובילו לטבח 7 באוקטובר, הסתיים בהפסקת אש. שעה קלה אחרי כניסת הפסקת האש, הפלשתינאים הפרו אותו.

איך ישראל הגיבה? בביטול. לעגנו להם על משחק הכבוד הילדותי הזה, של לירות את הירייה האחרונה. אנחנו מעל זה, כמובן. והבלגנו. או, בכיבוסית – "הכלנו".

אבל הם עשו זאת לא רק כדי להוכיח שהם ירו את הירייה האחרונה, אלא בראש ובראשונה כדי לבדוק את הגבולות. הם רצו לדעת האם הותשנו ואנו מוכנים לספוג ובלבד שלא תהיה שוב "הסלמה", או נגיב בחומרה, גם במחיר הסלמה. בדיקת הגבולות הוכיחה להם תדיר שהותשנו. וכך, המטח האחרון היה ה"טיפה" הראשונה ב"טפטוף". הפסקת האש היתה, למעשה, חלוקת עבודה: אנחנו אחראים על ההפסקה והם אחראים על האש. עד הסבב הבא וחוזר חלילה, עד 7 באוקטובר.

אתמול ב-7:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש. שלוש שעות וחצי מאוחר יותר איראן שיגרה שני טילים בליסטיים לעבר ישראל, תוך הפרה בוטה של הפסקת האש.

כמו הפלשתינאים בעזה, גם הם בוחנים אותנו.

מבצע "עם כלביא", שהוא לא פחות ממבצע מרהיב, הוא תיקון של תרבות ההתמכרות לשקט. למעשה, נקטנו בדרך ההפוכה מדרך המחדל – לא עוד המתנה פאסיבית עד שהאוייב יתקוף אותנו, אלא מתקפת נגד מקדימה כדי לרסק אותו להסיר את האיום מראש.

חשוב מאוד שנוכיח לאיראנים, שגם התנהלותנו אחרי הפסקת האש היא היפוכה של התנהלותנו בשנות המחדל.

לא עוד "הכלה". אסור לנו להבליג על הירי. עלינו להגיב עליו בתקיפה משמעותית, גם אם הדבר יביא לעוד כמה ימי לחימה.

כמובן שהורדת מכ"ם איראני זו הרבה הרבה פחות מתת-תגובה לעומת הראוי על ההפרה האיראנית. עם זאת, יתכן שקשה היה לעמוד מול הטנטרום של טראמפ. לפחות זה לא עבר ללא כל תגובה, וטוב שהורדנו להם עוד מכ"ם.

... ורק שלא נספר לעצמנו שזאת הייתה פגיעת ברק.

* הבדל של שתי אותיות – הנזיפה הכפולה של טראמפ בישראל (!) ובאיראן היא מטורללת. בין מה שעשתה ישראל ומה שעשתה איראן מבדילה אמנם רק מילה אחת בת שתי אותיות, אך זה הבדל של יום ולילה. איראן הפרה את הפסקת האש. ישראל לא הפרה את הפסקת האש.

הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-7:00. ישראל חדלה לתקוף לקראת 7:00. איראן תקפה אוכלוסייה אזרחית במטח טילים בליסטיים שעות אחרי 7:00.

טראמפ תוקף את ישראל על כך שתקפה אחרי שהוא הכריז על הפסקת האש. אולם הוא לא הכריז על הפסקת אש מיידית, אלא על הפסקת אש ב-7:00. חובתה של ישראל הייתה למצות עד תום את הזמן שבידה כדי להמשיך להכות בתשתיות הרשע האיראניות.

* הרגע שבו נולד מנהיג – בהחלטה אחת, אור ל-22.6.2025, הפך הנשיא טראמפ למנהיג.

אחרי היסוסים רבים ולחצים חזקים, החליט טראמפ למלא את חובתו כמנהיג העולם החופשי, ולהגן על האנושות מפני האויב הגדול ביותר שלה מאז היטלר.

בכך הבטיח טראמפ את מקומו בהיסטוריה.

על ההחלטה הזאת ראוי טראמפ לפרס נובל לשלום, כי אין החלטה טובה מזו לשלום העולם.

טראמפ לא היה מקבל את ההחלטה, אלמלא ישראל הקדימה ותקפה באיראן, ואלמלא ההצלחה הפנומנלית של צה"ל והמוסד במלחמה באיראן. מבצע "עם כלביא" היה הכרחי לקיומה של ישראל, אך הוא גם תרומתה הגדולה של ישראל לשלום העולם.

* החלטה בתנאי אי ודאות – בחודשים האחרונים הנשיא טראמפ ניסה בכל מאודו להגיע להסכם גרעין עם איראן. אילו נחתם הסכם כזה, הוא היה מהווה איום על שלום העולם ועל קיומה של ישראל.

מיד עם ראשית התקיפה הישראלית, טראמפ מיהר להבהיר שארה"ב אינה שותפה לה. לאחר מכן, הוא שיבח את התקיפה וראה בה מנוף לחידוש המו"מ. לאחר מכן התהדר שארה"ב (!) השיגה שליטה בשמי איראן. ובסוף השבוע הוא קיבל את ההחלטה ההיסטורית להשמיד את מתקני הגרעין.

הוא לא היה עושה זאת ללא המתקפה הישראלית ואלמלא הצליחה כל כך.

נתניהו החליט לצאת להתקפה בלי שידע אם ארה"ב תצטרף, אף שהוא ידע עד כמה הצטרפותה חיונית לעמידה במטרות. אילו המתין להבטחה אמריקאית, ישראל לא היתה תוקפת, ארה"ב לא היתה תוקפת ואיראן היתה דוהרת לגרעין.

מלחמה היא ממלכת אי הוודאות. מי שממתין לוודאות, לא יעז לקבל את ההחלטות ההיסטוריות המכריעות. תעוזה להחליט למרות אי הוודאות, היא מנהיגות. הפעם נתניהו פעל כמנהיג, ועל כך הוא ראוי לכל שבח. נכון, יש אבות רבים להצלחה הזאת, אבל רק אדם אחד קיבל את ההחלטה, וכפי שהוא היה האחראי במקרה של כישלון, הוא האחראי להצלחה. מי שאינו מבין זאת, אינו מבין מהי מנהיגות.

* הסנטימנט הבדלני – הסנטימנט הבדלני הוא גורם משמעותי ורב השפעה בפוליטיקה האמריקאית, מאז ימיו של הנשיא ג'יימס מונרו, שב-1823 הכריז על דוקטרינת מונרו, השוללת מעורבות של ארה"ב במלחמות אירופאיות וקולוניאליות.

הסנטימנט הזה מלך בכיפה במלחמת העולם השנייה, ובעטיו ארה"ב נמנעה מהתערבות במלחמה נגד היטלר. רק מתקפת הפתע של יפן נגד ארה"ב בפרל-הארבור, ב-7 בדצמבר 1941, אילצה את ארה"ב להצטרף למלחמה.

הרעיון הבדלני קיבל פופולריות מחודשת בשנים האחרונות, בעיקר בקרב הימין הטראמפיסטי. סגן הנשיא ואנס, הוא הבכיר מקרב הבדלנים בארה"ב. בשבוע האחרון היתה מתקפה מרוכזת של הבדלנים נגד הצטרפות ארה"ב למלחמה. בהתאם לחוק הרדיקלים השלובים, טיעוני הבדלנים מהימין הרדיקלי בארה"ב נגד המלחמה דומים מאוד לטיעוני השמאל הרדיקלי, כולל הנימה האנטישמית נגד ישראל, ששולטת בעולם וגוררת את ארה"ב למלחמה לא לה.

החלטתו ההיסטורית של טראמפ לתקוף את מתקני הגרעין האיראני הנחיתה מכה לבדלנים.

* בלי הסכם הגנה – אחת לכמה שנים עולה על סדר היום הרעיון של הסכם הגנה בין ישראל לארה"ב. אני התנגדתי לכך תמיד, מחשש שהסכם כזה יכבול את ידינו ויפגע בעצמאותנו.

בהצטרפות ארה"ב להתקפה על מתקני הגרעין האיראני הגיעו היחסים בין ישראל לארה"ב לפסגה חסרת תקדים, ללא הסכם הגנה. זה לא היה קורה ללא התקיפה הישראלית לאורך השבוע האחרון. ספק רב אם ישראל הייתה רשאית לתקוף אילו הייתה כבולה בהסכם הגנה.

אני מקווה שהרעיון הזה יירד סופית מהפרק.

* ההונאה העצמית על מתקפת החיוכים – עיני העולם כולו נשואות היום לכיוונו של אדם אחד - האייתולה סייד עלי חוסייני חמינאי. מה עובר בראשו? מה הוא יחליט? מה הוא יעשה? האם הוא מתאבד שיעי שילך עם הראש בקיר ויפתח במלחמת גוג ומגוג נגד "השטן הגדול"? האם הוא מנהיג פרגמטי שיודע מתי צריך לעצור ולוותר כדי להציל את הקיים?

מנסים לנבא את החלטתו מתוך היכרות עם דרכו עד כה, מתוך עיון במיתוסים השיעיים, מתוך לימוד החלטותיו של חומייני בסיטואציות דומות במקצת. ההערכות הן שונות וכך גם הנבואות. על דבר אחד הכול מסכימים –על פיו יישק דבר. ואת אף אחד לא מעניין מה דעתו של נשיא איראן פזשכיאן, כי ברור לכל שהוא כלל לא פונקציה בשיקולי אסטרטגיית העל של איראן. הנה, עוד סיפור שסיפרנו לעצמנו ורבים בתוכנו האמינו לו, כחלק מן ההונאה העצמית. סיפור ה"רפורמיסטים". סיפור תפקיד הנשיא. הסיפור על הנשיא רוחאני ו"מתקפות החיוכים" שלו, שהביאו את אובמה לחתום איתו על הסכם מינכן 2.

את הנשיא בוחר העם האיראני, אך הוא בוחר אותו מתוך רשימת מועמדים שחמינאי אישר. וחמינאי לעולם לא יאשר מועמדות של מי שדרכו אינה מקובלת עליו. וראו זה פלא, תמיד נבחר המועמד שחמינאי רוצה שייבחר.

ההבדל בין אחמדיניג'אד לרוחאני, הוא ההבדל בין הטקטיקות שחמינאי בוחר בהן מעת לעת כדי לקדם את דרכו. האסטרטגיה של חמינאי היא הצטיידות בנשק גרעיני. כאשר הטקטיקה לקידום המטרה היא הסכם עם ארה"ב, הוא בוחר במי שמתאים לקידומה.

כל סיפור רוחאני והסכמי הגרעין הוא הונאה עצמית של המערב, ששיחק לידיו של חמינאי.

* הפרשנות הווגנריסטית – ההתקפה הישראלית על איראן אפילו לא מדגדגת את הגרעין האיראני ונתניהו יודע זאת. אז מה תכלית המבצע?

הסיבה שאין עדיין פצצה היא שבמחלוקת בין המחנות בצמרת איראן, ידם של מתנגדי הפצצה, "הרפורמיסטים", היא על העליונה. מטרת המבצע היא לחזק את תומכי הפצצה, ולגרום לגירעון איראן. הדבר יביא למלחמת נצח, שהיא המטרה של נתניהו.

הקונספירציה המטורללת הזאת היא תמצית מאמרו של ההיסטוריון המוזר ד"ר אדם רז ביום שישי ב"הארץ".

לכאורה, עוד אחד מרצף הפשקווילים השוקניסטיים נגד "עם כלביא". אז זהו, שלא. אמנם "הארץ" מחבק את אדם רז בשנים האחרונות, אך רז אינו שוקניסט.

כדי להבין זאת, כדאי לקרוא מה רז כותב על אוסלו (אם כי לא ב"הארץ"). בעיניו, אוסלו היא מזימה משותפת של פרס וערפאת מאחורי גבו של רבין, שנועדה להכניס את אש"ף ליו"ש ועזה, כדי להביא למלחמת נצח, שהיא המטרה של שניהם. פרויקט אוסלו הוא ההמשך הישיר של פרויקט דימונה, ושני המיזמים נועדו להבטיח מלחמת נצח. זה לא שוקניזם, כמובן.

אדם רז אינו שוקניסט אלא וגנריסט. הוא תלמידו המובהק של ד"ר יגאל וגנר, היסטוריון תמהוני, אבי אסכולת חוג "אורנים". זו קונספירציה חובקת עולם, שעל פיה כל הפוליטיקה הגלויה לעין היא הצגה גדולה, והאמת היא שהעולם מחולק לשני מחנות, החוצים את האליטה המדינית בצמרות כל המפלגות והמדינות. החלוקה היא בין אנשי ההון היצרני לאנשי ההון הפיננסי. אנשי ההון הפיננסי חותרים למלחמת נצח, שמשרתת את האינטרס הפיננסי שלהם, והדרך לכך היא הגרעין ויצירת מאזן אימה גרעיני. מחנה "הרעים" כולל את בן גוריון, דיין, פרס, בגין, נתניהו, ערפאת, הברון רוטשילד, צ'רצ'יל והיטלר. מחנה "הטובים" כולל את משה שרת, אשכול, פנחס לבון, יגאל אלון, רבין, ברק, שרון, אולמרט, אבו מאזן, נאצר, סאדאת והרצל.

הם רומזים שרבין בערוב ימיו ניסה לבטל את הסכם אוסלו וזו הסיבה לרצח. עובדה, פרס החליף אותו.

בקונספירציה המטורללת של אדם רז יש באג. על פי התאוריה שלהם, טראמפ שייך לטובים – אנשי ההון היצרני שוחרי השלום. מאמרו של רז הקדים ביום וחצי את המתקפה האמריקאית. איך רז יסביר את צעדו?

אני מנחש, מתוך הכרת הראש של הכת הווגנריסטית, שטראמפ חיסל את מתקני הגרעין כדי לסכל את המזימה של נתניהו וחמינאי, או משהו כזה.

* השוואה נואלת – ביום חמישי, לאחר הפגיעה בביה"ח "סורוקה", פירסמתי רשומה קצרה בזו הלשון: "והרי התחזית – מחר ב'הארץ' יתקפו את הצביעות הישראלית, הרי גם אנחנו תקפנו 'בתי חולים' עאלק בעזה."

טעיתי. למחרת הם לא תקפו את ישראל ברוח זו. הם המתינו עוד גיליון אחד. ביום א' ג'קי חורי וניר חסון יצאו בהשוואה הסוטה הזאת. "ישראל תקפה בחודשים האחרונים עשרות בתי חולים. רבים מהם חדלו מתפקוד; רבים נכתשו עד עפר, אחרים ניזוקו ביותר, בכולם שובשה מאוד היכולת לספק טיפול רפואי." הם לא תקפו את חמאס שהפך את בתי החולים למתקני טרור, שזה כשלעצמו פשע מלחמה, אלא כמובן את ישראל על שתקפה את מתקני הטרור הללו. הם הכחישו את העובדה שבתי החולים שימשו את הטרור, וליתר ביטחון הוסיפו: "גם הימצאות של לוחמי חמאס, ואפילו של נשק, בבית חולים, אינה מצדיקה פגיעה בו, בדיוק כשם שהימצאות של חיילי צה"ל בסורוקה אינה מלבינה את ההתקפה של איראן." לא מדובר במחבלים מרצחים, אלא ב"לוחמים" כמו חיילי צה"ל. כלומר העובדה שפצועי צה"ל מטופלים ב"סורוקה" היא אקוויוולנטית בעיניהם לשימוש הציני בבתי החולים כמפקדות טרור רצחני. את ההתקפה הטרוריסטית על "סורוקה" הם רואים בחיוב, כי היא "הזדמנות להציב מראה, ובה תשתקף דווקא דמותנו."

ומה עוד חדש ברח' שוקן? יסמין לוי, שתוקפת בחריפות את ישראל, מאשימה את אזרחי ישראל שהם "נתינים כנועים" ו"ומהנתינים נדרש להיות ברווזים ממושמעים בממ"ד." יחיעם וייץ מגדיר את המתקפה הישראלית על מתקני הגרעין והטילים באיראן "מלחמה מיותרת, קטלנית, שאין בה שיקול דעת. היא נפתחה משיקול אישי-פוליטי, ולא משיקולים ממלכתיים-ביטחוניים." הוא מעלה על נס את יצחק שמיר שבניגוד לנתניהו הבליג מול עיראק במלחמת המפרץ.

השוואה מטופשת. שמיר היה שר החוץ בממשלת בגין שהשמידה את הכור העיראקי והיה שותף לצעד ההיסטורי הזה, שקדם בעשור למלחמת המפרץ. במלחמת המפרץ ארה"ב תקפה בעיראק. החלטתו של שמיר להבליג היתה היענות לבקשה אמריקאית לא להפריע, כדי לא לפגוע בקואליציה של המדינות הערביות שתמכו בה. אפשר לחלוק על החלטתו של שמיר, אבל אין כל מקום להשוואה בין שתי סיטואציות שונות לחלוטין.

איריס לעאל תוקפת את ישראל שיצאה להילחם בנשק שלא קיים. אני רגיל שלעאל משמשת שופר של התעמולה הפלשתינאית. הנה, היא משמשת גם שופר של התעמולה האיראנית. טוב שלא אמרה שאיראן מייצרת "גרעין לצרכי שלום"... ואורי משגב מכנה את מבצע "עם כלביא": "הפשע המושלם, נגד מדינת ישראל ואזרחיה."

* הסמן של ההתמכרות לשקט – אריה דרעי מגדיר את שבעה באוקטובר נס גדול, כיוון שהוא הביא אותנו להבנת התוכנית הגדולה להשמדת ישראל, והביא אותנו להחלטה על מבצע "עם כלביא".

מנהיג ציבור צריך להיות ערל לב ומנותק באופן קיצוני כדי לכנות את האסון הגדול ביותר בתולדות עמנו מאז השואה "נס". אבל הוא צודק בהבנתו, שבלי שבעה באוקטובר לא היינו פועלים נגד איראן. הוא מציג זאת כהסתר פנים אלוקי ליום אחד כדי לאותת לנו. כנראה שהוא צריך לתרץ את השאלה איפה אלוהים היה בשבעה באוקטובר.

אבל מוטב שנבחן את הנושא באופן רציונלי. שבעה באוקטובר הוא התוצאה הבלתי נמנעת של מחדל מתמשך – תפיסת ביטחון של הבלגה וההתמכרות לשקט. אם היה נס, הוא הפליטה המוקדמת של סינוואר, שלא המתין להוראה מטהראן למתקפה משולבת.

המחדל לא היה במדיניותו של נתניהו כלפי חמאס. המחדל התפוצץ מול חמאס. אך המחדל הגדול יותר היה מול חיזבאללה. המחדל הגדול מכולם היה מול איראן.

לזכותו של נתניהו ייאמר שהוא הפיק את לקח המחדל, ושינה את דרכו. "עם כלביא" אינו מימוש ייעודו רב השנים של נתניהו, כפי שטוענים דקלמני הנראטיב הפגאני המעודכן, אלא זו פניית פרסה חדה מדרכו רבת השנים.

לא היה לו שותף נאמן מדרעי בדרך המחדל. דרעי הוא ותיק הפוליטיקאים הישראל. הוא היה שם כבר ב-1988. בכל ממשלה הוא היה הסמן של קו ההבלגה וההתמכרות לשקט, בשם ה"אחריות". במקום להכות על חטא ולומר: חטאתי, פשעתי, עוויתי, תעתעתי, הוא מספר סיפורים פסוידו-מיתולוגיים.

* סמל התבוסה – מתחילת המתקפה על איראן אני מצפה להודעה על הפצצת השעון הענק בטהרן הסופר לאחור את הימים, השעות והדקות עד להשמדת ישראל.

כאשר אנחנו תוקפים מתקני גרעין וטילים, מה החשיבות בתקיפת שעון?

ברור שזה לא העיקר, אבל יש חשיבות לסמלים. הסמל הזה הוא סמל מגייס ומלהיב לשנאת ישראל ולתקווה להשמדתה. פיצוצו הוא סמל לתבוסתם של מי שמייחלים לכך.

שמחתי מאוד לשמוע על פיצוץ השעון.

* אליטה משרתת – מאז תחילת המבצע, יש זרם עכור של ניסיון לנכס פוליטית את הטייסים, כמו בבדיחת הקרש העבשה שקפלן התרוקן כי הקפלניסטים בטהרן וכן הלאה. זו אמירה נואלת. ככל הידוע לי, מי שהפציץ בטהרן אינו חיל האוויר של קפלן, אלא חיל האוויר של מדינת ישראל, של צבא ההגנה לישראל שהוא צבא העם. אותו הצבא של לוחמי גולני, השריון, הנדסה קרבית, הצנחנים, הנח"ל והתותחנים, שאיבדנו מאות מהם במלחמה על קיומנו.

יש בזרם העכור הזה שני מסרי תועבה. האחד, הוא הפרדה בין איזה צבא אליטיסטי לבין צבא של פשוטי העם והצגת הטייסים כמקשה פוליטית אחת. כמובן שמדובר בהבל ורעות רוח.

הדבר החמור מכל, הוא הצגת ההצלחה הגדולה של חיל האוויר באיראן כהצדקה רטרואקטיבית של סרטן הסרבנות. מעין אמירה ילדותית כמו: "אתם גיניתם את הסרבנים? הרי הם אלה ש..."

כמובן שההיפך הוא הנכון. ככל שתרומתם של הטייסים לקיומה ולביטחונה של ישראל גדולה יותר, כך האיום בסרבנות היה חמור יותר. הרי מה משמעותו? הצמדת אקדח לרקת המדינה ואיום שאם לא תנהג על פי עמדותיי הפוליטיות, לא אגן על אזרחיה. ככל שאדם חיוני יותר, כך סרבנות שלו חמורה יותר.

נכון שהסרבנות הממארת נשארה בגדר איום בלבד. ברגע האמת, כל המאיימים עשו את ההיפך המוחלט מהאיום שלהם, וביצעו את תפקידם, שלשמו מדינת ישראל השקיעה כל כך הרבה בהכשרתם. אין ספק שעלינו להצדיע להם, כמו לכל חיילי צה"ל, על כל מה שעשו לאורך כל המלחמה. אך יש לומר, שהם מילאו את חובתם, לא יותר משאר הלוחמים. ראוי לצפות מכל מי שאיים בסרבנות לחזור בו, אחרי 7 באוקטובר, ולהתנצל בפני עם ישראל.

ההבדל בין טייסים שתוקפים את איראן לטייסים שמאיימים בסרבנות, הוא ההבדל בין אליטה משרתת לאליטה מנוונת. גם אם חלק מאנשי האליטה המשרתת השתייכו לפני שנתיים לאליטה המנוונת.

יש לקוות שהחברה הישראלית נגמלה מנגע הסרבנות הממארת, ולא נתמודד עוד עם הסרטן הזה.

* ואם שוב נופתע – ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ונוכחנו בכך שוב בשבועיים האחרונים. הדבר החשוב ביותר הוא ההפתעה. נוכחנו בכך שוב לרע ולטוב ב-7 באוקטובר ולהבדיל ב"עם כלביא".

היוזמה חייבת להיות תמיד בידינו. עלינו לסכל מראש את האיומים עלינו.

וגם אז, אין שום הבטחה שלא נופתע. לכן, עלינו להיות ערוכים גם להפתעה. לשם כך, בראש ובראשונה, חובתנו להבטיח גבולות בני הגנה לישראל. במילים אחרות, הירדן חייב להיות גבולנו המזרחי.

שנית, יש להקים הגנה מרחבית חזקה, של התושבים באזורי הספר, שיהיו מאורגנים, מאומנים ועם נשק וציוד בבתיהם, מוכנים להגנה יישובית ואזורית מיידית במקרה של הפתעה.

שלישית, עלינו להבטיח רצועת ביטחון להגנה על קו היישובים הראשון, בתוך שטחו של האויב, בדרום לבנון, במזרח הגולן ולאורך רצועת עזה.

רביעית, להכין ולאמן את צה"ל למתן תגובה מיידית למתקפת פתע. בכתבה בטלוויזיה על חיל האוויר במבצע "עם כלביא", דובר על הפער הבלתי נתפס בין תפקודו משמיט הלסתות של חיל האוויר במבצע באיראן, לבין תפקודו הכושל ב-7 באוקטובר, ונאמר שזה ההבדל בין מבצע יזום לבין תגובה על מתקפת האוייב. חיל האוויר וצה"ל כולו חייבים ליצור תורת לחימה להגנה מפני מתקפת פתע ולהתארגנות מיידית לבלימה אפקטיבית ולמתקפת נגד.

* לא שוכחים – חילוץ החללים החטופים יונתן סמרנו, עפרה קידר ושי לוינסון מוכיח, שגם כשאנו לוחמים באיראן, איננו שוכחים את החטופים.

* חלופה למשטר המחנאות – הייתי בין מייסדי תנועת הדרך השלישית בשנות התשעים, שבהמשך הדרך היתה למפלגה, בהנהגת אביגדור קהלני. הדרך השלישית קמה מתוך המאבק על הגולן. ההתיישבות בגולן הייתה בעיקר מיזם של תנועת העבודה, בהובלת ממשלות תנועת העבודה ובביצוע תנועות ההתיישבות ותנועות הנוער שלה. כאשר ממשלה בראשות מפלגת העבודה הובילה מהלך לנסיגה מהגולן ולעקירת היישובים, ראינו בכך הידרדרות של מפלגה שאיבדה את דרכה, והיגררות אחרי מרצ ושלום עכשיו. צפינו שהשלב הבא יהיה ויתור על בקעת הירדן, נכונות להקמת מדינה פלשתינאית והסכמה לחלוקת ירושלים, וכל אלה אכן קרו שנים אחדות מאוחר יותר, בתקופת אהוד ברק.

את הדרך השלישית הקמנו, בעיקר אנשים מתוך הזרם הניצי בתנועת העבודה, וזו היתה דרכה של התנועה החדשה. התוכנית המדינית שבנינו, הייתה ברוח תוכנית אלון, מותאמת לשנות ה-90. הצטרפו אלינו גורמים מתונים מקרב הציונות הדתית וההתיישבות ביש"ע, שתמכו בקו המתון שלנו אל מול ההקצנה בציונות הדתית.

הדרך השלישית הטריפה את הקיצונים מימין ומשמאל. יוסי שריד לעג לה. אחת הסיסמאות שלנו היתה "נפגשים במרכז", והוא אמר שהמרכז הוא המקום הנמוך ביותר בעולם, אפילו יותר מים המלח. הוא ראה במרכז בריחה מאידיאולוגיה. הוא כיבד את הימין וראה בו אידיאולוגיה, גם אם פסולה, אך זלזל במרכז, שאין בו אידיאולוגיה.

כמובן שזו היתה שטות, היתה גם היתה לנו אידיאולוגיה, אבל בעיני אנשים קיצונים אידיאולוגיה פירושה קיצוניות. נהגתי לומר אז, שאנו מציגים חלופה שלישית ודוחים את הדיכוטומיה שבין שולה לגאולה (אלוני וכהן, בהתאמה) ובין ביילין לפייגלין. לעומת אנשי ה"אף שעל" – אף שעל לפלשתינאים / אף שעל לישראל, הצגנו דרך מורכבת.

היום אני פעיל בתנועת הרבעון הרביעי, וגם היא בונה אלטרנטיבה מרכזית, עם תוכנית להסכמות רחבות בסוגיות שעל סדר היום הלאומי. וגם היא מתקבלת באותה עוינות מצד הקיצונים, כיוון שהיא קצת משבשת להם את תמונת העולם הדיכוטומית.

בשבוע שעבר השתתפתי בוועידת התנועה. סיפרה לי חברה מהיישוב הדתי חספין בגולן, פעילה בתנועה, שהיא נתקלה באותו יום בהערה "את הולכת לוועידה של השמאלנים האלה?"

זו שאלה מוכרת לאנשי הרבעון הרביעי, שרגילים לתגובות מצד הסביבה שלהם – אתה אידיוט שימושי של השמאלנים/ימנים האלה? השמאלנים רואים בדרך הרביעית מפלגת ימין והימנים רואים בה מפלגת שמאל, כי אלה ואלה אינם מסוגלים להבין שיש חלופה לדיכוטומיה שלהם. אלה ואלה חושבים שמי שאינו במחנה "שלנו" הוא בהכרח במחנה "שלהם".

במוסף "הארץ" הופיעה כתבה בעקבות ועידת הרבעון הרביעי, ושוב, אותה גישה של קיצונים נוסח יוסי שריד, שאינם מסוגלים לעכל את תופעת המרכז, המביע מורכבות ומתייחס למורכבות של החיים.

בכתבה רואיין הפילוסוף הפוליטי ש"י אגמון, שאמר, בין השאר: "לפי הרבעון הרביעי, בעיית היסוד של החברה הישראלית היא קיטוב, אבל קיטוב יכול לנבוע מכך שצד אחד מקצין, כמו במקרה של התנועה הכהניסטית. במצב כזה צריך להכריע אותו פוליטית, אך המרכז החלול לא מביא בחשבון את האפשרות הזאת."

כלומר, מבחינתו המרכז הוא חלול. הימין הוא כהניסטי, וכל מי שאינו כהניסט צריך להיות בשמאל ולהביס את הימין. אבל מה שנותן את הכוח לפנאטים כמו הכהניסטים והשוקניסטים הוא החלוקה הדיכוטומית למחנות. כל מחנה סגור בתוכו ומצופף שורות, וכך אנשים נורמטיביים מוצאים את עצמם פתאום במחנה אחד עם בן גביר או עם עופר כסיף, מגוננים עליהם ונגררים אחריהם. איך מחנה שלם ראה כלגיטימי את סרטן האיום בסרבנות המונית, צעד שעד לאחרונה היה רק בשולי השמאל הרדיקלי? זאת תנועת הראי של ההשלמה עם הכהניזם וההיגררות אחריו. ההקצנה ההדדית במחנות השונים קורעת את החברה הישראלית ומסכנת את קיומה. חייבים לשבור את הדיכוטומיה הזאת.

הדרך לכך היא יצירת מיינסטרים ציוני, ממלכתי, דמוקרטי רחב, שמבטא את הרוב הדומם, שיהווה חלופה למשטר המחנאות הדיכוטומי, הפלגני, שמסכן את המדינה.

* הפחד מהרבעון הרביעי – אימה ובעתה תוקפות את מחנה 6 באוקטובר, מחנה הקרע והפילוג, על שתי דפנותיו, לנוכח התעוררות מחנה ההסכמות הלאומיות.

ועידת הרבעון הרביעי, שהיתה מפגן כוח מרשים של מחנה ההסכמות, עוררה תגובות של בלבול, אצל אלה שהעולם מסודר היטב בעיניהם לטובים (אנחנו) ורעים (הם), ולפתע העולם הזה מתערער, כאשר הרוב הדומם מתחיל להשמיע את דברו.

מרכיב משמעותי בוועידת הרבעון הרביעי, היתה הצבתם של עשרות דוכנים של עשרות ארגונים נוספים הפועלים לאחדות לאומית ונגד הקרע (חבל שלא ניתן להם ביטוי גם מעל הבמה). בכתבה של הילו גלזר במוסף "הארץ", שסיקר בעוינות בולטת את הוועידה, והציג אותה כוועידת ימין לאומנית, תחת הכותרת "חרבו דרבו בדרכי נועם", הוא לא היה יכול להתעלם מכך, וחיפש סתירות בין הארגונים הללו. האמת היא שאין מה להתאמץ – אכן מדובר בארגונים שונים, שלכל אחד סדר יום משלו, אך המכנה המשותף בין כולם רחב, ושיתוף הפעולה ביניהם יהפוך אותם לכוח בעל עוצמה בציבוריות הישראלית.

גלזר אינו מבין, למשל, מה עושה שם ארגון דרך שירה בנקי, שהוקם בידי הוריה של שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה בירושלים לפני 11 שנים. על פי השקפת עולמו הפשטנית, ישי שליסל, הרוצח של שירה בנקי, הוא "הימין", הוא המחנה "שלהם". לפיכך, שירה בנקי היא מהמחנה "שלנו". בין המחנות יש מלחמת נצח. מה יש לארגון דרך שירה בנקי לחפש שם?

אלא שאין הוא מכיר את הארגון, שמטרותיו הן ההיפך מהקו שלו ושל עיתונו: "'דרך שירה בנקי' הוקמה על מנת לעסוק בפעילות חינוכית-ערכית ולקדם מתינות במרחב הציבורי. התקווה שלנו היא שהרוב השפוי והדומם, שהרים את קולו בעקבות הרצח של שירה בתנו, ימצא את כוחו ויבנה חברה מתונה ובריאה יותר, בה המיעוטים הקיצוניים והצעקניים ידחקו לשוליים. מטרתנו לקדם חברה טובה יותר, ערכית ומאוזנת, הרואה את הפרט במכלול הציבורי ונותנת לכל אדם את מקומו."

את אביה של שירה, אורי בנקי, אני מכיר עוד מהשירות במילואים בצנחנים. נפגשנו שוב בהתארגנות שקמה לפני שנים אחדות, תחת הכותרת "פורום עמק השווה", שפעל ליצירת הסכמה לאומית ונגד הקרע, אך הקורונה עצרה את פעולתו. עם הקמת התנועה לציונות ממלכתית, לאחר 7 באוקטובר, הזמנתי את אורי להצטרף, והוא אחד הפעילים המרכזיים. יש בינינו חילוקי דעות, אך הסכמה מלאה בצורך בפוליטיקה של הסכמות ובחתירה לאחדות לאומית.

דרך שירה בנקי היא בדיוק הדרך המנוגדת למחנה המיעוטים הקיצוניים והצעקניים, השולט ביד רמה בשיח בישראל, והיא פועלת לדחיקת המחנה הזה לשוליים. בדיוק כמו התנועה לציונות ממלכתית. בדיוק כמו הרבעון הרביעי. המתקפה המתלהמת של "הארץ" נגד הרבעון הרביעי, נובעת מפחד מפני הדחיקה הזאת.

כפי שמוסף "הארץ" מכנה את הרבעון הרביעי "חרבו דרבו בדרכי נועם", כך גם תמונת הראי שלהם מימין. הרב אורי שרקי, יוצא בחריפות נגד הנהירה של רבים מקרב הציונות הדתית לרבעון. הוא מכנה את הרבעון הרביעי "השמאל המחייך". והוא תוקף בשצף קצף את הארגון: "התכנים שהוא מבקש לאגד מסביבם את הציבור בישראל ולעגן אותם בחקיקה, הינם ברובם מסוכנים לעם ישראל... הם מגדירים את מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. האמת היא שבניגוד למה שהשמאל הפרוגרסיבי משדר, ושמשמש בקביעות את פסיקות בג"ץ, מדינת ישראל היא אכן דמוקרטיה, אך לא דמוקרטיה ליברלית... היותה יהודית היא מבחינתם כפופה להיותה דמוקרטית, בעוד שהאמת היא להיפך... הדיבורים על מחויבות ליהדות התפוצות, ועל גיוון לכתחילה, הינם מילות כיסוי להחדרה כפויה של היהדות הרפורמית לפסיקה המשפטית של מדינת ישראל... הוא הדין לגבי הרצון לאפשר לציבורים מקומיים לקבוע את הנורמות של התנהלותם. זה ניסיון לעקוף את הסטטוס-קוו בענייני דת... הרעיון של 'עצמאות בית המשפט' מבקש להנציח את הניכוס מחוסר הסמכות של בית המשפט של סמכויות שלטון שהוא לקח לעצמו... החזרה המתמדת וההדגשה של הצורך לדאוג למיעוטים ולשלבם בחברה, מתעלמת מהעובדה שחלק משמעותי של הציבור הערבי אינו מקבל את הציונות ועוין את מדינת ישראל. יש כאן ניסיון לבטל את משמעותה של מדינת ישראל כמדינת לאום... מושג השוויון המוזכר אצלם תכופות, משמש בשנים האחרונות כעילה לביטול כל תוכן זהותי-יהודי... בפוליטיקה יש הכרעה של הרוב, הכופה את מדיניותו על המיעוט, גם אם הוא מתחשב בו."

כך אורי שרקי מימין, וכך אורי ברבש משמאל, התוקף בחריפות את הרבעון הרביעי: "כל הניסיונות לבנות מרכז פוליטי חדש המבוסס על הסכמות רחבות, 'אחדות במקום קיטוב' (כלומר טשטוש עמדות במקום חידודן), עתיד משותף וכד', שמתעלמים מהעוול המשווע שאנחנו מקיימים ברשות ובסמכות בשטחים, שמתעלמים מפשעי המלחמה שאנחנו מבצעים בעזה, שמתעלמים מהיחס הגזעני המזעזע שלנו לפליטים ולמהגרי עבודה, שמתעלמים מ-53 חטופים בעזה, שלא באים חשבון עם תפיסות עולם גזעניות של עליונות יהודית שרואה בלהט"בים ובחילונים מחלה ממארת... כל הניסיונות הללו הם אסון לחברה הישראלית. כי הניסיון של הרבעון הרביעי להתעלם במופגן מכל אלה הוא לא מוסרי. לא יהודי. לא אנושי...

"לפני הכול נדרש מאתנו חשבון נפש עמוק ומייסר, הכאה על חטאים, ובקשת מחילה וסליחה... הניסיון לקרוא לאחדות, להסכמות רחבות, לעתיד משותף, הוא השחתה של השפה ומה שהיא מייצגת."

המרחק בין שרקי לברבש קטן הרבה יותר מהמרחק בין כל אחד מהם לרבעון הרביעי ולמחנה ההסכמות הרחבות. לשניהם נוח מאוד במצב הקיים של מלחמת נצח בתוכנו, מהשנאה ומההסתה. התעוררות הרבעון הרביעי מערערת את הסדר שממנו הם נבנים.

הם מ-פ-ח-דים.

* מבלבלים להם את הסדר – "הארץ" יצא בחריפות נגד הרבעון הרביעי בטענת היותו ארגון ימין לאומני דתי בתחפושת. גדי טאוב, אינטלקטואל לשעבר וקונספירטור לשהווה, כתב שהכתבה הזאת היא מזימה של "הארץ" לדחוף ימנים לארגון השמאל הרבעון הרביעי. קשה למחנה 6 באוקטובר, אנשי השמאלימין הרדיקלי, להתמודד עם מי שמבלבל להם את הסדר המחנאי.

* תקיפה מינית של בן גביר – המשטרה עצרה מפגינות למען שחרור החטופים וחקרה אותן בעירום מלא בתחנת המשטרה.

זו התעללות מינית ופגיעה בוטה בכבוד האדם וחירותו. זו התוצאה של הפקרת המשרד לביטחון פנים בידי דוצ'ה של כנופיה ברברית, פשיסטית וגזענית.

יש להוקיע את המעשה הבן גבירי הברברי הזה, בלי קשר לדעתנו על ההפגנה. אני לא חושב שכעת זה זמן להפגנות, אבל זכות ההפגנה היא זכות יסוד, הן הפגינו כחוק, וגם מי שמפגין בניגוד לחוק, אינו אמור בשום אופן לחוות פגיעה מינית מצד המשטרה, שתפקידה להגן עליו.

יש לבעוט כבר את ראש הכנופייה.

* ביד הלשון: אין רגע דל – בכתבה בערוץ 12 על חיל האוויר במבצע "עם כלביא", התראיינה (בפנים מטושטשות) קצינה בצוות קרקע של חיל האוויר, ותיארה את בולמוס העבודה שלהם במהלך המבצע. "אין כאן רגע דל," היא אמרה.

הביטוי "אין רגע דל" הוא של נעמי שמר, בשירה "אין לי רגע דל" (1981), שהפזמון החוזר שלו הוא:

כי אין לי רגע דל

או סקנדל או פסטיבל

והו והא ואל תשאל

אין לי רגע דל.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com