* למה עסקה בשלבים – אני משתוקק לראות את כל החטופים חוזרים מיד, יחד. ואף על פי כן, אני מציע לחשוב על ההיגיון בעסקה בשלבים.
איננו יודעים מה יהיה בישורת האחרונה של המו"מ. אילו דרישות יעלה חמאס, לפני שיוותר על ה"נכס" שבידיו. אולי תהיינה אלו דרישות שאי אפשר להסכים להן? ואולי פתאום חמאס יספרו שיש בידיהם רק 49? מה נעשה אז? נוותר עליהם אם איננו מקבלים את כל החמישים?
אם יש אפשרות לשחרר היום חלק מן החטופים, צריך לשחרר אותם. ייתכן שבהתעקשות על שחרור כולם בפעימה אחת, עד היום איש לא היה משוחרר.

* מנגנון מסרס – על פי ההדלפות על העסקה הנרקמת, השלטון ברצועת עזה ביום שאחרי יהיה בידי מנגנון בינלאומי. בעיניי, זו טעות.
הדבר החשוב ביותר ביום שאחרי חייב להיות חופש פעולה מוחלט של צה"ל בכל מקום ברצועת עזה. עם זאת, חשוב מאוד שהשליטה האזרחית לא תהיה ישראלית, מטעמים דמוגרפיים. אין לנו צורך בעוד 2.5 מיליון פלשתינאים, ששליטה בהם תסכן את מהותה של ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות.
התשובה הראויה לשאלה בידי מי יהיה השלטון האזרחי, היא – לידי מי שהכי פחות יפריע לחופש הפעולה של צה"ל. שלטון בינלאומי או בין ערבי יפריע מאוד. מוטב לנו שלטון אזרחי של רש"פ, כמו בשטחי A ו-B ביו"ש. יש לנו ניסיון טוב מאוד מאז מבצע "חומת מגן", כאשר צה"ל, שב"כ וכוחות הביטחון פועלים שם בחופשיות ובהצלחה רבה. המקומות שבהם כשלנו וקמו בהם תשתיות טרור, כמו בג'נין, לא נפלו בשל הרש"פ אלא בשל רפיסות שלנו, שמאז 7 באוקטובר התגברנו עליה.

* הכפילו את מיספר הפועלים – תמכתי במדיניות העסקת פועלים עזתים רבים בישראל.
התנגדתי להתמכרות לשקט. קראתי ליציאה למתקפת נגד מקדימה. התנגדתי להעברת מזוודות המזומנים לחמאס. אבל תמכתי בהעסקת פועלים ובהפרדה בין חמאס לציבור. טעיתי. ברור שזו היתה טעות. בדיעבד, זה חיזק את האשליה העצמית שבבסיס המחדל. אנו גם יודעים שפועלים רבים היו המודיעין של חמאס ביישובי הנגב המערבי. לכן, דעתי היום הפוכה. אני מתנגד להעסקת פלשתינאים. המציאות שינתה את דעתי.
תמכתי בהגדלה המשמעותית של מיספר העובדים בישראל בממשלת בנט. תמכתי בהכפלת מספרם בממשלת "מלא מלא". ועכשיו תעשיית השקרים וההסתה מפיצה נרטיב המאשים את בנט ומשכיח את הכפלת המיספר בידי הממשלה הנוכחית.
כדאי לזכור את העובדות, על פי אתר האו"ם – ממשלת בנט הגדילה מאוד את מכסות העובדים, לכ-35,000. ממשלת נתניהו העלתה את המכסות ל-67,000.

* חיץ בין מצרים לעזה – חבל ימית הוקם בצפון סיני, בידי ממשלת המערך, בשנות ה-70, כדי להוות אזור חיץ בין מצרים לרצועת עזה. החבל נעקר, בידי ממשלת הליכוד, בעקבות הסכם השלום עם מצרים.
החיץ שנותר בין מצרים לרצועת עזה, היה גוש קטיף בדרום רצועת עזה, שגם תחילתו בממשלת המערך, המשכו בממשלות הליכוד וממשלת הליכוד עקרה אותו בהתנתקות החד-צדדית. בהתנתקות, ישראל נסוגה גם מציר פילדלפי שלאורך הגבול עם מצרים.
ציר פילדלפי היה לאוטוסטרדת הטרור, ציר הברחות האמל"ח; במקרה הטוב בהעלמת עין של ידידינו המצרים, שותפינו ל"שלום", שתמורתו עקרנו את חבל ימית.
ביום שאחרי ישראל חייבת להחזיק בידיה לצמיתות על ציר פילדלפי מורחב, אחרת הוא יחזור להיות נתיב הטרור.
ובכלל, תהיה זו איוולת לסגת לקווי 7 באוקטובר. האוילב חייב לדעת שכתוצאה מתוקפנותו הוא איבד אדמה.

* בין אקטיביזם חלוצי לאקטיביזם של עריקה – השוקניה היא עיתונות מגויסת. בכל פעם שעם ישראל מתגייס כדי להגן על ביטחונה של מדינת ישראל, על חירותה ועל קיומה, השוקניה מתגייסת נגדו.
בקמפיין נגד מלחמת המגן של ישראל ברצועת עזה, המלחמה מוצגת כתוקפנות ישראלית שיעדה הוא ג'נוסייד אכזרי. ה-7 באוקטובר כבר אינו מוזכר בקמפיין הזה, אלא לכל היותר כדי לגנות את השימוש בו כתירוץ לג'נוסייד. לאחרונה גם החטופים מוזכרים בו פחות ופחות. אם עד לאחרונה הם היו חלק מן הקמפיין, כלומר לא זו בלבד שאנחנו מבצעים פשעים נוראים נגד האנושות, אנחנו גם מפקירים את החטופים, לאחרונה כנראה שעצם הזכרת החטופים עלולה לבלבל את הקורא ולגרום לו לשכוח שישראל היא הרוע המוחלט.
הקמפיין הגיע כבר לשלב, שאין עוד צורך להסביר ולשכנע שמדובר בתוקפנות וג'נוסייד. זה כבר מובן מאליו. הפשקווילים יוצאים מנקודת הנחה שהקורא כבר מבין זאת, ומכאן נלך הלאה – לגינוי מי שאינם עושים את מה שצריך לעשות לנוכח הזוועות, ובעיקר – לערוק מן המלחמה.
במוסף "הארץ" האחרון, אור קשתי, מהגרועים בדבוקת שוקן, יצא נגד תנועות הנוער ותנועות הבוגרים הכחולות, על כך שהן מתקרנפות ולא קוראות לעריקה מן המלחמה. הוא אינו מרגיש צורך לשכנע מהי המלחמה, והוא רק מזכיר קצת את "המובן מאליו" כנקודת מוצא למתקפה שלו. הוא מזכיר שמדובר ב"הזוועות בעזה... הרג האזרחים הסיטונאי, ההרעבה והגירוש... הפשעים בעזה... מבצע ההרעבה... הרעבה שיטתית ומכוונת" וכד'. ומכאן הוא יוצא נגד המשת"פים: "שתיקת המרצים, התאדות איגודי הסטודנטים, השיתוק שתקף את האמנים." כל אלה הוזכרו כדרך אגב, כי החץ המורעל נשלח בפשקוויל הזה נגד תנועות הנוער: "השתיקה של תנועות הנוער צורמת במיוחד." הוא תוקף את התנועות ואת המכינות הקדם צבאיות הקשורות לשמאל הציוני, ומלקה אותן על "הכישלון המוסרי לנוכח זוועות המלחמה."
קשתי אינו מעלה על דעתו את האפשרות, שאולי תנועות הנוער רואות את המציאות אחרת לגמרי? אולי מדובר בפטריוטים ישראלים שיודעים שצה"ל מגן על המולדת ושם מקומם, להיות בראש הלוחמים? לא. בעיניו מדובר בקרנפים, שאינם מעזים לשחות נגד הזרם, ולכן אינם אלא משת"פים. בצורה ציורית אפשר לומר שבעיניו אלה שמחרפים את נפשם וכבר חודשים רבים הכדורים שורקים ליד אוזניהם והם מסכנים את חייהם ואת שלמות גופם ונפשם, וחלקם חוזרים אל התופת גם אחרי הפציעה ואף אחרי הפציעה השנייה, אינם אלא מוגי לב. הגיבורים הם העריקים מן המערכה. הוא לא מעלה על דעתו שההתגייסות המרשימה של בוגרי התנועות למלחמה, היא היא מימוש הערכים שעליהם הם התחנכו בתנועה, אלא היא כביכול בגידה בערכים שתגרום להם ל"קושי להסתכל במראה."
הטריגר לכתבה, הוא התארגנות של קומץ בוגרי התנועות, שחתמו על עצומה היוצאת נגד התנועות וממרידה לעריקה המונית מהמלחמה. אגב, לא מוזכר כאן כי בוגר "החלוץ" שאירגן את העצומה הוא פעיל מרכזי בארגון העריקה הוותיק "שוברים שתיקה". אותו קומץ מועלה על נס כמי ששומר על הערכים ולא מתקרנף.
לזכותו של קשתי ייאמר, שהוא מפרסם את תגובת התנועות. וראה זה פלא, התגובות מזכירות את מה שאסור להזכיר. את... שבעה באוקטובר (!). רגע... תזכירו לי... שבעה במה? מצטער. לא מכיר.
ובכן, מסתבר שחניכי ובוגרי תנועות הנוער אינם מפונקים שלא בא להם לצאת לרחובות. "בחודשים הראשונים הן [התנועות א.ה.] התגייסו לעזרת הקהילות שנחרבו ב-7 באוקטובר וסייעו למאות אלפי האנשים שנעקרו מבתיהם. למשל, חלק ניכר מהחינוך הבלתי פורמלי במלונות שבהם התגוררו העקורים היה באחריותם." כן, אקטיביזם זה לא לרדת לכביש ולצרוח "בושה בושה," אלא לעשות עשיה אקטיבית למען החברה הישראלית. זה אקטיביזם חלוצי. התנועות משתתפות גם בפעילות לתמיכה במאבק להחזרת החטופים, והוא לועג להם על שבשעה שהם מפגינים למען החטופים "הפשעים בעזה לא זכו להתייחסות של ממש." כי חטיפת אזרחים, נשים, ילדים וקשישים מבתיהם והתעללות בהם לאורך כמעט שנתיים במנהרות אפלות, הרעבתם ורצח של עשרות מתוכם, הם לא "הפשעים בעזה." הפשעים הם המלחמה נגד החוטפים, הרוצחים והאנסים.
אחד מראשי החותמים על עצומת ההמרדה לעריקה, מספר ש"אני התחנכתי על עצרות הזיכרון לרבין." כלומר, הוא מנסה, בבורותו, לגייס את רבין לעריקה. רבין?! מה היתה דעתו על העריקה? כאשר הוחלט ב-1993 להעניק את פרס ישראל לפרופ' ישעיהו ליבוביץ', הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין שיחרים את הטקס, כי אינו מוכן ללחוץ את ידו של מי שמטיף לסרבנות (בתגובה ליבוביץ' ויתר על הפרס). אגב, כעבור חודשים אחדים, לאחר שנחתם הסכם אוסלו, ליבוביץ' – נביא הסרבנות, אמר שמעכשיו הסרבנות אינה לגיטימית, כי אם אחרי אוסלו הפלשתינאים ימשיכו להילחם נגדנו, יש הצדקה מלאה לכך שנשיב מלחמה שערה. אנו זוכרים היטב מה עשו הפלשתינאים מאז אוסלו. אותו חותם על העצומה גם אמר ש"לא מספיק לקרוא את יגאל אלון" וצריך "לעשות את הדבר הצודק." הדבר הצודק הוא לערוק מן המלחמה. אפשר לקבוע בוודאות שהנ"ל לא קרא את יגאל אלון, ואם קרא לא הבין, ואם הבין לא הפנים, אבל הוא מייצג את הנגטיב המוחלט של דרך אלון.
בתגובות נשמעות אמירות שבעיני קשתי ודומיו הן בלתי נתפסות. למשל, ש"אפיק ההגשמה הטבעי הוא שירות צבאי, פיקוד וקצונה." הוא, וקומץ הממרידים לעריקה לועגים לתנועות, על כך ש"הגישה הבסיסית של התנועות הכחולות היא ש'אם חסר גלגל אני גלגל'... האמירה המיוחסת לטרומפלדור." הם לועגים ל"שיח הביטחוני" שבולט בתנועות "ובמיוחד בנוער העובד". הכתבה בזה למי שמוגדר כ"אדם שהיה דמות מפתח בין בכירי התנועה," שהסביר ש"ב-7 באוקטובר איבדתי את האמפתיה שהייתה לי לעם הפלסטיני." דובר הנוער העובד והלומד אמר בתגובתו דברי כפירה כמו "חניכי ובוגרי התנועה, נרצחו, נחטפו וחלקם שילמו בחייהם בהגנה על הארץ... כתנועה ציונית אנו גאים בחניכינו שבוחרים לצאת ולהגן על המדינה." ובתגובת "מחנות העולים" נאמר ש"התנועה מחנכת לשירות משמעותי וקרבי בצה"ל, בפרט בימים אלה של איום ביטחוני אדיר-ממדים." ומזכ"לית "השומר הצעיר" אומרת משפט חשוב מאוד: "אנחנו לא מוציאים את עצמנו מהכלל."
כי מי הם אלה שמפנים עורף לחברה שממנה הם באים ולמדינתם, בזים לכאב עמם ולמצוקת חברתם ומטיפים לעריקה מהמלחמה על הגנת המדינה? ההגדה של פסח היטיבה להגדיר אותם. "רשע, מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם? לכם ולא לו." ההגדה מיטבה להגדיר את הרשע ככופר בעיקר. כי מהו העיקר? הערבות ההדדית. כל ישראל ערבין זה בזה. תנועות נוער שמחנכות על ערכים כמו ערבות הדדית וסולידריות, אינן יכולות להצטרף לרֶשע הזה. הן מחנכות להקמת אליטה משרתת, חלוצית, שהיפוכה המוחלט הוא "אליטה" נוטשת, עורקת.
חלק מתגובות ראשי התנועות לא היו לטעמי. הן היו אפולוגטיות, מצטדקות, מול המתקפה המרושעת של קשתי ושל קומץ הממרידים, במקום אמירה ברורה, שאנחנו חונכנו ומחנכים על הרוח של "ראשונים תמיד אנחנו באור היום ובמחשך, לפקודה תמיד אנחנו!"

* הקול המעורר – בשנתיים האחרונות השתתפתי בבית מדרש "הקול המעורר" במדרשה ב"אורנים". בית המדרש עסק בדמותו ובהגותו של מו"ר המחנך, הסופר והמשורר יריב בן אהרון, מענקי הרוח של התנועה הקיבוצית, כליווי לכתיבת הביוגרפיה שלו בידי תלמידו המובהק תום נבון. בחלק מהמפגשים קראנו את הפרקים הנכתבים בביוגרפיה והיינו קבוצת ביקורת ותמיכה לכותב. בחלקם עסקנו בהגותו של יריב. ובחלקם הבאנו מרצים שעסקו בנושאים שהיו חלק מתפיסתו של יריב. כאשר עסקנו בהתיישבות, אני הייתי המרצה. נושא הרצאתי היה התיישבות ביטחונית.
בית המדרש פעל בתקופת מלחמה, כשתמיד חלק מן החברים היו במילואים. אני, למשל, הגעתי אליו עד דצמבר האחרון במדים ועם נשק. כמובן שהמלחמה השפיעה מאוד על הדיונים ועל תוכן הלימוד.
רוב חובשי בית המדרש הם אנשים מהנהגות תנועות הנוער והבוגרים "החלוץ", "מחנות העולים", "השומר הצעיר" ומן המדרשה ובית אלון. ואחדים, כמוני, הוזמנו באופן אישי ולא כנציגי ארגון. היה לי נעים לשבת עם הנהגת תנועות הנוער. במיוחד נהניתי לראות את התהליך החשוב שעובר עליהם בעקבות 7 באוקטובר – החזרת שיח ההגשמה בהתיישבות באזורי הספר לחיי תנועות הנוער, לאחר כארבעה עשורים שבהם הם זנחו אותו לשווא. לי, כנושא דגל ההתיישבות בתנועה לאורך העשורים הללו, כמעט כקול קורא במדבר, זו היתה חוויה מתקנת, והיה לי נוח בתפקיד המומחה בר הסמכא בתחום.
ב-2010 הוזמן יריב להשתתף בכנס משותף של תנועות הבוגרים של תנועות הנוער עם ארגונים מתונים בציונות הדתית, בעקבות צאת ספר הפיגולים "תורת המלך". בין השאר, אמר יריב: "בוער משהו בחצרה של הציונות הדתית, יש איזו תבערה... אבל מה עם התבערות שבוערות בחצר שלנו?... היום נעסוק בימין המשיחי הקיצוני ההזוי, ומחר נעסוק בשמאל הקיצוני הפוסט-ציוני המתבולל. ומתי נעסוק ממש בעצמנו?... הרי גורלה של הציונות הוא הנושא בעצם... הכישוף המשיחי פועל כקוטב ימני-לאומי במחנה אחד, והכישוף המשיחי התחיל לנגוס דרך 'עכשוויזם' של שלום ו'עכשוויזם' של ויתור על הציונות בצד השני. והרי באמת מה שעומד בפנינו, בפני כל אחד ואחת מהיושבים פה, זוהי הדרך הארוכה והקשה והאפורה של ההגשמה ושל המשך הקיום והבנייה של החיים שלנו. אנחנו לא נמצאים ב'אחרית הימים', אלא בימים, לא ב'קץ ההיסטוריה' אלא בהיסטוריה... איך מחסנים את הגופים האלה משהכישוף המשיחי שנוגס בשוליים ומרעיל את הנפשות? הופך את המרכז ללא מסוגל להתמודד עם המגנטיות של השוליים?... איפה חוט השדרה של הציונות בתוך המציאות הזאת?"

* סולם ליועמ"שית – בג"ץ נתן לממשלה וליועמ"שית שבוע לנסות להגיע להסכמות בנושא מינוי ראש השב"כ. טוב עשה. יש כאן מסר לצדדים ולציבור, שבג"ץ מעדיף לא לפסוק בסוגיות של ניהול המדינה, אלא כמוצא אחרון. התכבדו נא ונסו לחסוך זאת מאיתנו, אמרו השופטים.
יש בהחלטה הזאת גם מסר ליועמ"שית, שבג"ץ (או לפחות רוב חברי ההרכב), אינו שלם עם פרשנותה הגורפת לפסיקת בג"ץ בנושא רונן בר, ומגיש לה סולם לרדת מהעץ, בלי שהוא ייאלץ לבטל את חוות דעתה.
הפתרון פשוט מאוד. יש למנות את ראש השב"כ בדרך המקובלת – המלצה של ראש הממשלה, בחינת טוהר כפיו של המועמד בידי ועדת גרוניס והחלטת ממשלה. את בעיית ניגוד העניינים יש לפתור באיסור על ראש השב"כ הנבחר לעסוק בפרשת קטארגייט, או לחלופין להשאיל עד תום החקירה את צוות החקירה, עם כל הכלים שברשותו, למרותו של פרקליט המדינה.
מוטב שבג"ץ לא יפסוק זאת, אלא הצדדים יסכימו על כך.
כל הפרשה הזאת היתה נחסכת מאתנו, אילו בג"ץ קיבל את עמדת סגן הנשיא סולברג, ונמנע מפסק דין בנושא הדחת ראש השב"כ, לאחר שהתייתר עם התפטרותו של רונן בר והחלטת הממשלה לבטל את ההדחה. סולברג החכם הציע לא להיכנס לסבך שעמית לא יודע איך לצאת ממנו.

* הליך בלתי חוקי – הממשלה זימנה את היועמ"שית לשימוע, בהליך בלתי חוקי. ברור שהיא אינה צריכה לבוא אליו. השאלה היא כיצד היא תמנע מכך. תהיה זו שגיאה אם היא תפסוק שהזימון אינו חוקי. אמנם זו תהיה פסיקה נכונה, אולם במראית עין של ניגוד עניינים. אי הגעה גם תיתן תירוץ לשרים האנרכיסטים לשבור כלים. עליה לנהוג בחכמה, ולעתור לבג"ץ נגד ההליך הבלתי חוקי. כיוון שהוא בלתי חוקי, בג"ץ יפסול אותו.

* ה-שופט בן *** – ח"כית ה[---]ת גוטליב מעבירה את "לה-פמילייה" ממגרש הכדורגל לבית המשפט העליון.

* שני עוכרי ישראל – קראתי שני פשקווילים אנטי ישראליים כמעט זהים, עם אותו מסר של שנאה יוקדת למדינת ישראל ורצון להתערבות זרה נגדה.
האחד של חנין מג'אדלה בשוקניה, שבו היא משבחת ומהללת את איגוד הסוציולוגיה שהחליט להחרים את האקדמיה הישראלית. עוכרת ישראל הזאת הביעה תקווה שבעקבות אותה אגודה יוטלו על ישראל סנקציות כלכליות ומדיניות, כי רק זה יכול להשפיע עליה.
השני של פרופ' משה כהן אליה, שמדרבן את הנשיא טראמפ לפעול בכוח נגד מדינת ישראל ומוסדות החוק, המשפט והצדק שלה, בין השאר בהטלת סנקציות אישיות על השופטים, היועמ"שית והפרקליטות, צווי מעצר בינלאומיים נגדם וכו'. רק זה יכול להשפיע על מערכת המשפט בישראל.
שני עוכרי ישראל מנוולים, שמנסים לגרום להפעלת כוח חיצוני נגד מדינתם, שאותה הם שונאים שנאת מוות.
חנין אליה ומשה מג'אדלה, שני יצורים מיותרים, [---] המין האנושי.

[אהוד: דברי הגנאי היהירים והחצופים שלך על משה כהן אליה ("עוכר ישראל") הם מיפגן של בורות, טיפשות ונבזות. משה כהן אליה הוא משפטן מתון, אחראי וחכם. תענוג לשמוע אותו, אלא אם כן אתה מחשיב גם אותי לאידיוט].

* אין לו חסינות – אלוף (מיל') פולי מרדכי נחקר תחת אזהרה בחשד לקבלת שוחד ומגע עם סוכן זר.
דבר החקירה פורסם ביום רביעי. למחבת בבוקר פרסם דובר צה"ל הודעה המעלה על נס את תפקידו המשמעותי של מרדכי במהלכים לשחרור החטופים, בכמעט 21 חודשי מילואים. אני מצדיע למרדכי על תרומתו החשובה במלאכת הקודש הזאת, אך האם היא מחסנת אותו מחקירה בחשד לפשעים חמורים כל כך?
למה דובר צה"ל צריך להתערב בהליך פלילי נגד קצין, באמצעות הודעת יח"צ, להשפעה על הציבור? זה תפקידו? הוא רק פוגע באמינותו ובאמון הציבור בצה"ל.
אני מאחל למרדכי שהחקירה תעלה שלא נפל רבב בהתנהגותו, אך החקירה חייבת להיעשות ללא כל הנחות.

[אהוד: בתקופת משחקי המונדיאל בדוחא כל ליקוק-תחת לקטאר היה בגדר מעשה פטריוטי ישראלי ולא נחשב לשוחד – כפי שהמאפיה המשפטית שלנו מנסה לצייר אותו כיום].

* מי יחקור את המחבלים – כל עוד חקירת המחבלים היהודים תישאר בידי המשטרה, המקבלת הוראות מהדוצ'ה של המחבלים, לא יקרה כלום והמחבלים ימשיכו לפרוע. הגורם שתפקידו להילחם בטרור הוא שב"כ. יש להפעיל את השב"כ כדי למוטט את הטרור.

* מי שמיידה אבנים בחיילי צה"ל צריך למות.

* אבקת יולי – במשך שנה עמד יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עמידה איתנה מול לחצי נתניהו והבייס, ועמד על האינטרס הלאומי מול האינטרס האנטי לאומי של המשתמטים. והנה, הוא התפורר כמו אבקה. אבקת יולי. ועכשיו הוא עומד להציג חוק השתמטות מושחת.
אין צורך בשום חוק גיוס. יש כבר חוק – אותו החוק שעל פיו אני התגייסתי ועל פיו ילדיי התגייסו. כל שדרוש הוא לבטל את הסדר "תורתו אומנותו" ולהחיל את החוק על החרדים. מה שצריך הוא ניתוח חירום שינתק לחלוטין את מגזר המשתמטים מעטיני תקציב המדינה. זו קודם כל תכנית הבראה למגזר החרדי החולה.

* בונה הארץ – במהלך הדיונים על חוק הלאום, אמר ח"כ ישראל אייכלר, שאין לאום יהודי. יש רק דת. בהצבעה, הוא תמך בחוק.
למה הוא אמר את הדברים? כי זו אמונתו. הוא אנטי ציוני מוצהר וקיצוני. למה הוא הצביע בעד החוק שהוא מתנגד לו מעיקרו? כי זו הפוליטיקה החרדית; תנו לנו להשתמט, ממנו את ההשתמטות שלנו, ונצביע בעד מה שתבקשו.
אייכלר מונה לתפקיד שר השיכון. משרד השיכון הוא משרד חיוני ליישוב ארץ ישראל. כעת, יש לו משימה חשובה נוספת – להעניק הנחות והטבות למילואימניקים באזורים החיוניים להתיישבות. המשימה הלאומית הזאת ניתנת לאדם אנטי לאומי, אנטי ציוני. זה כמו לתת את משרד הביטחון לאיימן עודה או את המשרד לביטחון פנים לבן גביר.
אפילו בבניין הארץ לא נוכל להתנחם.

* תורת המחנות – לאחר 7 באוקטובר פרסם אדם רז פשקוויל ב"הארץ", שבו טען ש-7 באוקטובר אינו הכישלון של נתניהו אלא ההצלחה של נתניהו. נתניהו חיזק את חמאס מתוך מגמה משותפת להם – מלחמת נצח, שהיא מטרת העל של נתניהו.
מאיפה הוא לקח את ההבל הזה? ממשנתו של מורו ורבו יגאל וגנר, הטוען שמלחמת העולם השנייה והתארכותה שנים רבות כל כך היא תוצאת שיתוף הפעולה בין צ'רצ'יל להיטלר, שהמטרה המשותפת שלהם היתה מלחמת נצח, כי הם נבנים ממנה.

* הדלאי ככה – הדלאי למה בן ה-90 אמר שהוא מקווה לחיות עוד 40 שנה, עד גיל 130.
ואני מקווה לחיות עד גיל 102 כדי לראות אם הדלאי למה אכן הגיע לגיל 130.
עשינו עסק?

* מתי – במלאת שנה לרצח חברינו היקרים נועה וניר ברנס, מירי חיזבאללה, בנם מתן הוציא שיר שכתב והלחין לזכרם - "מתי?"
אני מודה, בכיתי כששמעתי את הקלטת ההודעה הקולית האחרונה של ניר למתן, חצי שעה לפני מותו, שמושמעת בסיום השיר.

* ביד הלשון: קב האושר - במילות השיר "חברים" ב"שירונט" כתוב:
קיבלתי קרן שמש וירח וכוכב,
את קו הרחמים, את קו היושר.

מהו קו הרחמים? מהו קו היושר?

דודו ברק לא כתב "קו הרחמים" ולא "קו היושר". הוא כתב "קב הרחמים" ו"קב היושר".
קִבַּלְתִּי קֶרֶן שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ וְכוֹכָב
אֶת קַב הָרַחֲמִים אֶת קַב הַיֹּשֶׁר.

מה זה קב?
בתלמוד הבבלי, מסכת קידושן מט ע"ב נאמר: "עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ." קבין, הם רבים של קב. קַב הוא מידת נפח קדומה, הזהה לנפח של בין 1.2 ל-2.39 ליטר.
דודו ברק כותב בשירו, שהוא קיבל מחברו את מידת הרחמים ואת מידת היושר.
למושג קב היושר יש מקור מיוחד. זהו שמו של ספר מוסר מפורסם מהמאה ה-18 שכתב הרב צבי הירש קידנובר (מהעיירה קוידאנוב שבליטא). הספר נדפס במהדורות רבות. האמת היא שהוא נקרא 'קב היָשָר', אך השם קב היושר נתפס בתודעה (אולי בשל ההגייה האשכנזית).
הרב קידנובר קרא לספרו כך משלל סיבות: קב = צבי (שמו הפרטי של הכותב) בגימטריה, יש בספר ק"ב פרקים, רמז למקומו קידאנוב (אות ראשונה ואחרונה), הישר = שיכול אותיות של הירש.
ביטוי מוכר יותר הוא קב חרובים. הוא לקוח ממסכת תענית כד ע"ב: "אמר רב יהודה, אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת."
תודה לעופר גביש ולדוד אסף.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com