זאת כמובן אם שופטי נתניהו – מהקרקס של מחריבי מערכת המשפט בישראל, יאשרו לנאשם היעדרות של ימים אחדים מחקירותיו לצורך נסיעה לאוסלו לקבל את פרס נובל לשלום.

תרומה ייחודית לארה"ב

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 6 ליולי 2025

מתקפת חיל האוויר על משטר האייתוללות הדגישה את מעמדה האסטרטגי של ישראל כנושאת המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב, שאינה זקוקה לנוכחות אמריקאית, לא ניתן להטביעה, ועוגנת באזור קריטי לארה"ב, שהוא מוקד הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי, זירת 48% מעתודות הנפט העולמיות, וצומת חשובה של נתיבי ספנות. למעשה, ישראל חוסכת לארה"ב את הצורך לייצר, לפרוס ולתחזק עוד כמה נושאות מטוסים אמיתיות באוקיינוס ההודי והים התיכון, בלוויית מיספר עוצבות כוח יבשה בעלות שנתית של 20-15 מיליארדי דולרים.

המתקפה האווירית והקרקעית סילקה מכשולים להפצצה אמריקאית חסרת-תקדים על שלושה מתקני גרעין איראניים קריטיים, כאשר שיתקה את מערך ההגנה האווירית האיראנית, השמידה את חיל האוויר האיראני, חיסלה מנהיגי צבא איראניים, ושיבשה את מערכות האינטרנט והפיקוד, הבקרה והשליטה של איראן.

המתקפה האווירית היתה אחת המתקפות האוויריות המורכבות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, וכללה 200 מטוסי קרב מתוצרת ארה"ב שהשמידו 1,100 מטרות המרוחקות למעלה מ-1,100 מייל מישראל. היא הדגישה את ישראל כחנות יוקרה ואולם תצוגה ייחודי של התעשייה האווירית של ארה"ב, ומשכה תשומת-לב של מדינות השוקלות רכישת מטוסי קרב – לעליונות המטוסים האמריקאים על פני אלו של רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, איטליה ושוודיה, שאין להם חנות יוקרה ואולם תצוגה דומים.

המתקפה הדגישה את תיפקוד ישראל כמעבדה בתנאי-קרב ומרכז חדשנות של תעשיות הביטחון וכוחות הצבא של ארה"ב. כמו השימוש הישראלי השיטתי בכמה מאות מערכות לחימה מתוצרת ארה"ב, גם המתקפה האווירית הניבה שפע של לקחים טכנולוגיים, מבצעיים, תחזוקתיים ותיקונים. לקחים אלה משדרגים את המוצרים האמריקאיים, חוסכים לתעשיות הביטחון בארה"ב 10-20 שנות מחקר ופיתוח, המסתכמים במיליארדי דולרים, משפרים את התחרותיות האמריקאית בשוק העולמי, מגדילים את היצוא, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את תורות הלחימה של זרועות הצבא האמריקאי. להיטות חיל האוויר האמריקני לתמרונים משותפים עם חיל האוויר הישראלי נובעת מהערך המוסף המוענק לחיל האוויר של ארה"ב מהניסיון הייחודי של הטייס הישראלי למוד-הקרבות.

עקב אתגרי ביטחון ייחודיים, חיל האוויר מפתח תורות לחימה משנות-משחק, כגון ניטרול מערכות הגנה אווירית ויצירתיות בקרבות אוויר. תורות הלחימה מועברות לחיל האוויר האמריקאי, כפי שהיה גם גורל לקחי יוני 1982 מההשמדה פורצת-הדרך של 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתוחכמות בבקעת הלבנון (מבצע "ערצב 19"), תוך הפלת 82 מטוסי "מיג", שעדיין משפיעים על פעילות ומערכת האימונים של חיל האוויר האמריקאי, הממעט לחוות מבצעים של "להיות או לא להיות."

ישראל מהווה מרכז מחקר ופיתוח ייחודי עבור תעשיות הביטחון האמריקאיות, כמו גם עבור כ-250 ענקי הייטק בארה"ב שהקימו בישראל מרכזי מרכז ופיתוח בתחומי חקלאות, רפואה, תרופות, רכב, תוכנות מחשב, אלקטרוניקה, תקשורת, פינטק, אינטרנט וכו'. ארה"ב ממנפת את כוח-המוח-הישראלי לביצור מעמדה המוביל בתחרות הבינלאומית.

המתקפה הישראלית על איראן חיזקה את כוח ההרתעה של ישראל וארה"ב מול הטרור השיעי והסוני האנטי-אמריקאים, המונחים ע"י חזון בן 1,400 שנים המחייבם להכניע את "השטן האמריקני הגדול". המתקפה הישראלית פגעה קשות ביכולות הצבאיות של איראן, ולכן החלישה איום קטלני על כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ומרוקו, החשים את מאכלת האייתוללות על צווארם. הפגיעה במעמד האסטרטגי של משטר האייתוללות פוגעת גם בנכונות מדינות באמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב") לשתף פעולה עם איראן וחיזבאללה בטרור והברחת סמים אנטי-אמריקאיים.

השורה התחתונה: המתקפה פורצת-הדרך של חיל האוויר על איראן מדגישה את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי של 3.8 מיליארד דולרים, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. ישראל מהווה מכפלן-דולרי ומכפלן-עוצמה ייחודיים עבור ארה"ב, השופכים אור על הכביש הדו-סטרי בין וושינגטון לירושלים לתועלתן ההדדית של ארה"ב לישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

יום אחד, שלוש הפגנות, שתי ערים, שתי אג'נדות וסיקור מעוות ומוטה אחד, בחלק המכריע של כלי התקשורת.

כשקראתי ושמעתי את הסיקור על מצעד הגאווה בירושלים בו השתתפו מאות או שמא אלף בני אדם הייתי בטוח שהסיקור יהיה בהתאם למיספר המשתתפים המתמעט בכל שנה.

כשקראתי ושמעתי את הסיקור על הפגנת השמאל הקיצוני נגד ממשלת ישראל בו השתתפו כאלפיים בני אדם, אשר כמסורת חלק מהפורעים מסתיים בשירת הסתה וחסימות כבישים בריוניות, הייתי בטוח שהסיקור יהיה בהתאם.

כשקראתי ושמעתי את הסיקור על הפגנת מאה אלף האזרחים בירושלים, השרים, המוחים, אשר חתמו את העצרת בשירת "התקווה", אשר לא התעמתו עם שוטרים, לא חסמו כבישים, לא הבעירו מדורות, ממלכתיים עד הסוף, הייתי בטוח שיזכו לסיקור הוגן.

הו תמים שכמותי, מציאות השקר ניצחה שוב ובגדול, ההפגנות שסוקרו בהרחבה, בהערכה, באופן המוטה ביותר היו כמובן נגד הממשלה, בעד הגאווה, מאה אלף אזרחים פלוס ועוד פלוס, היו בעיני התועמלנים לאבק בדרך, שקופים, פנטזיה.

בעידן הטכנולוגי המתקדם מאוד מתעוררים בכל בוקר למציאות חדשה, טובה או עגומה, בה מגלים כי עבודה נוספת שנעשתה על ידי בני אדם מתייתרת ומושלכת בכאב או בשמחה לפח ההיסטוריה של מה שהיה לא יהיה שוב.

אחד המקצועות שהתייתר אל מול המציאות המתעדכנת הוא מקצוע העיתונאות, הפרשנות, מקצוע חשוב ורב עוצמה, ממלכה שביעית היו שקראו לו, מקצוע שחולל תמורות, הציב את הנושאים העקרוניים על סדר היום הציבורי והיה כמעט בבחינת תורה שירדה מהשמיים, שהרי: "כתוב בעיתון."

ומאז שנשתבשה דעתן של הבריות, עוד הרבה לפני התאוצה בפיתוח הטכנולוגי, יתרו עיתונאים שהפכו לתועמלנים, לכתבי חצר, לשכירי עט, למהללי האג'נדה הפרטית, למלחכי פינכה, לבעלי אינטרסים, שהפכו את המקצוע המכובד והחשוב לביב שופכין, או כמאמרו של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, הלא הוא "החפץ חיים", "לאוספי אשפתות מקרנות הרחוב וצוברן למקום אחד," זבלנים.

ומאז הזניית המקצוע הפכה לעובדה נוראה, מייאשת, מסוכנת, מה שהיה אמור להיות תקשורת הוגנת, שאינה מוטה, נטולת אינטרסים, תקשורת המדווחת על אירועים ואינה מייצרת אותם, הפך לביב שופכין עצום המתעצם מיום ליום.

המתחזים לעיתונאים התגלו כקוסמים סוג ד', יצרו יש מאין, ליהטטו בפרשיות מופכרות, איחזו את עיני הקוראים והשומעים, הפכו עצמם למופקרים וחסרי אחריות אישית וציבורית.

בעשור האחרון באופן בוטה וגס במיוחד, התועמלנים הפכו את האמת לשקר, את האור לחושך, את המותר לאסור, את הטהור לטמא, בראו עולם חדש של "עיתונאים ופרשנים", הכפיפו את האמת, היללו את השקר, יצרו מציאות מדומה.

האכזבה הנוראה שלי כצרכן חדשות ביקורתי, מפוכח, מתמודד, היתה דווקא מהקרובים אליי אשר יותר ויותר משמיעים באוזניי: "אל תצפה לא תתאכזב," מסרב להתייאש, הזניית מקצועות העיתונאות היא חרפה על ראשם של מי שהתנקשו בעיתונאות האחראית והלא מוטה.

בשולי הדברים, חייב לציין כי עדיין נותרו איים קטנים, מצומקים, של אנשי תקשורת בודדים המבצעים עבודתם באחריות ובמקצועיות, איים קטנים של תקווה גדולה.

2. הגלדיאטורים

איזה עם יפה יש לנו עם של מתנדבים, מתגייסים, גיבורים, עם של אורות נוצצים ומזהירים, עם שהטוב שבו גובר על הרע, שהאור גובר על החושך, עם של אהבה.

ישאל השואל, האומנם? הרי רבים בעם חשים כי רוחות רעות מאיימות לשוב ולהכניס את העם לסחרחורת, למחלוקת, לפלגנות, לשיח גרדומים, שיח שנאה, לכאוס שליווה אותנו בשנה שקדמה לטבח שבת שמחת תורה.

ולא היא, רובו המכריע של העם, לאחר טבח שבת שמחת תורה, מבקש אחדות אמיתית, חיבורים, מבקש לשמור על הרעות והערבות ההדדית, על ה-יחד היהודי-ישראלי, אם כן מדוע שבה וגם ניצבה תחושת הרע המאיים להטביענו?

ובכן, התחושה היא תחושה, ברם, המציאות שונה בתכלית, מדובר בקומץ חסרי אחריות, מופקרים, שורפי אסמים, פונדמנטליסטים אשר קולם נשמע למרחוק כאילני הסרק אשר קולם נשמע למרחוק.

במדרש רבה כתוב: "אומרים לאילני מאכל, למה אין קולכם הולך? אמרו להם: אין אנו צריכין, פירותינו מעידין עלינו. אומרים לאילני סרק, למה קולכם הולך? אמרו להם: הלואי נשמע קולינו ונראה. אמר רבי הונא: לא משום הטעם הזה, אלא אילני מאכל על ידי שהן כבדים בפירותיהם, לפיכך אין קולן הולך, אבל אילני סרק ע"י שהן קלים בפירותיהם קולן הולך."

אילנות הסרק צווחים את שנאתם בשל שליטתם במוקדי הכוח, על אף היותם מיעוט זניח ולא נחשב, התחושה שהם מייצרים הוא כי מדינת ישראל על סף קריסה כלכלית, אקדמית, משפטית, חברתית, מדינית, צבאית, על סף חורבן בעקבות "קץ הדמוקרטיה" ועוד.

קומץ הגלדיאטורים הנושפים בעורפה של החברה הישראלית, השולטים במוקדי ההשפעה, מפיצי הרוע והשנאה שבו לסורם, בשבוע בו מדינת ישראל מסלקת את איום הגרעין האיראני, בשבוע בו העם מתאבל על אזרחים הנרצחים בעורף, ביום בו העם מתאבל על שבעה קני המנורה שנשברו, אריות האומה שנפלו בסערת הקרב בעזה כינו מפיצי הארס את הנופלים כמי שנפלו לשווא כחלק מ"כת אוכלי מוות."

ביום בו נפלו גיבורי ישראל הי"ד, רונן, מתן-שי, אלון, רונאל, ניב, מעיין-ברוך, שחר, ביום בו חרב עולמן של שבע משפחות, ביום עוד טרם הובאו למנוחת עולמים, היו מי מאילני הסרק, הסיקריקים שאצה להם הדרך לפרסם את דברי הבלע והשנאה האיומים שמבעבעים בהם.

אין המדובר באנשי שוליים הזויים וסהרוריים, באנשי הירכתיים, מדובר באנשים מרכזיים בעלי מעמד ציבורי, האוחזים במוקדי הכוח, אשר נמצאים במתקפת טנטרום.

הראשון, צורח בשידור חי על שר בממשלת ישראל, ומכנה אותו, "אוכלי מוות והדם על הידיים שלכם," השני, כותב ברשעותו: "כת המוות," השלישי מכנה את 29 נופלי המכינה הקדם צבאית בעלי, במלחמת התקומה, אריות האומה, גיבורי ישראל, "טאליבן," הרביעי, מונה את החללים וחותם: "כדי שסמוטריץ וסטרוק יהיו שבעים," החמישי, "אתם אוכלי מוות ורוצים עוד ועוד." מחריד, מזעזע, מחליא, אנטישמי.

ככה נשמעים גדולי האנטישמים בעולם, ככה נשמעים שידורי התעמולה של ארגוני הטרור, ככה נשמעים החרדים מניצחון ישראל במערכות נגד מבקשי נפשנו ודורשי רעתנו, ככה מדברים הגלדיאטורים הפוגעים בחוסן הלאומי, המבקשים לפצוע את נפש האומה, ככה מדברים הפונדמנטליסטים בעיצומה של מלחמה, נגד מוסרי הנפש לתקומת העם היהודי, ככה מדברים המחלישים, המדכדכים, המופקרים.

הם המיעוט, הם הקומץ, הם השוליים, הם הקיצונים, אנחנו הרוב, אנחנו – השמאל והימין הציוני, השמאל והימין שאוהב את המולדת, את האחים, שמתפלל להצלחת מדינת ישראל, לשוב החטופים, לרפואת הפצועים, להנצחתם של אריות האומה, לקוממיות מדינת ישראל.

אם יש את נפשכם לדעת עד לאלו דיוטות תחתונות, שפלות ונבזיות ירדו חולי הרלב"ת מוכי הטנטרום והאובססיה, קראו את כתב השטנה של האוטו אנטישמית, נכדתו של נשיא המדינה, שמעון פרס, ממחוללי אסון אוסלו, מיקה אלמוג, פרצופה המכוער והעלוב של חבורת ההזויים.

"החיילים הוקרבו קורבן למולך כדי שאימא של אבנר תוכל לתפור שמלה לחתונה. שתוכל לפזר גופות של ילדים כמו עלי כותרת בדרך לחופה. הם הוקרבו כדי שאבא של יאיר יוכל למזוג את דמם כמו שמפניה אדומה ולשתות אותו בתאווה לחיי המשך שלטונו המעוות הרצחני."

טרם נמצאה תרופה למחלה הסופנית וחשוכת המרפא, תפילות להחלמתה של מיקה נכדת סוניה.

3. כל אחד חרוז של גבורה בתקומת העם היהודי

ערב שבת קודש, פרשת 'חוקת', עוד מעט ילבשו הבתים בעולם היהודי חג, בתי הכנסת יהמו מתפללים, מלאכי השלום ילוו אותם לביתם, יביטו בשולחנות הערוכים, במפה הלבנה הצחורה, בפמוטי השבת ובכיסא הריק, החסר, המייבב בלי קול.

סמל יאיר אליהו, לוחם הנדסה קרבית בחטיבה הצפונית מהיישוב עזר נפל בקרב בצפון רצועת עזה, החלל ה-21 בחודש האחרון.

שיגרת הנופלים מחרידה ומזעזעת, החשש מנרמול המוות, מנרמול מות הקדושים, מטרידה ומדאיגה, ביקשתי בבוקר שישי, כשהותר לפרסום נחת על ראשי, לזכור את שמו, מראהו, מקום מגוריו, משהו אחד באופיו של אחד, רק אחד מעשרים חללי החודש האחרון ולא עלה הדבר בידי.

שגרת המוות, שגרת הנופלים אסור לה שתהפוך למעשה שגרה, עצרתי בעצמי ושבתי לחודש האחרון, קראתי שעה ארוכה על:

ליאור שטיינברג, אופק ברהנה עומר ואן גלדר, אלון פרקס, חן גרוס, יואב רוור, תום רוטשטין, אורי יהונתן כהן, נועם שמש, טל מובשוביץ, נווה לשם, סתו חלפון, מתן שי ישינובסקי, רונאל בן-משה, ניב רדיע, רונן שפירו, שחר מנואב, מעיין ברוך פרלשטיין, אלון דוידוב, יניב מיכלוביץ, ישראל נתן רוזנפלד.

כל אחד עולם ומלואו, כל אחד חרוז של גבורה בתקומת העם היהודי בשרשרת הדורות, חלק מהסיפור היהודי של העם השב למכורתו, לנחלת אבותיו.

ערב שבת קודש, פרשת 'חוקת', עוד מעט ילוו בני משפחה ואוהבים את יאיר אליהו הי"ד בדרכו האחרונה, למנוחת עולמים, עוד מעט, לפני בן השמשות יינשאו הספדים, עוד מעט בן הערביים תישמע יבבה חרישית, יבבה של געגוע, יבבה של זיכרון, יבבה של אהבה, יבבה של היה איש ואיננו.

ערב שבת קודש, פרשת 'חוקת', בגן העדן הסתיימו ההכנות, מסדר הכבוד של צחורי הכנף מוכן, על כיסא הכבוד יושב וממתין לבואו של יאיר אליהו הי"ד, עוד רגע ייפתח השער, והוא ייכנס בצעדים מדודים, כיסא הכבוד ירעד והמלאכים ינופפו בכנפיהם הוא רק יביט וישאל: 'אתה אברהם? אתה אליהו? אתה משה? כולכם כאן לכבודי?' והם ישיבו במקהלה חרישית, בשפה ברורה ונעימה 'כן בננו, כן, זכינו ללוות אותך עד כיסא הכבוד.' דממה.

ערב שבת קודש, פרשת 'חוקת', יאיר הי"ד נטמן בבית העלמין הצבאי באשדוד, בעזר, יישוב שלא שמעתי את שמו מימיי, לבית הכנסת המפואר, לא יגיע השבת יאיר הי"ד, הוריו, חוה ויניב, ואחים מיכל ועידו ממאנים להאמין כי עלם החמודות שלהם צירף אותם בנופלו למשפחת השכול הגדולה.

ערב שבת קודש פרשת 'חוקת', עוד רגע קט, "לכה דודי", "שלום עליכם", קידוש, ומלאכי השרת עם מלאכי השלום עוצרים מול בית נוסף, בית בו הכיסא מייבב חרש ואין מנחם.

ראויים הנופלים שננצור את זכרם לעד ונכתוב מעט מחייהם בציפורן זהב על לוח ליבנו, ראויות המשפחות השכולות אשר בניהם נפלו בסערת הקרב על תחיית האומה היהודית שיידעו כי קורבנם היקר חקוק בלבבות, אין אנו מנרמלים את המוות, אין אנו מסכימים לשגרת מוות, כל נופל הוא עולם ומלואו, כל נופל הוא קודש קודשים ואנחנו, החיים בזכותם, מבטיחים לזכור ולהזכיר, על במותיך חלל.

ורגע טרם תתקדש השבת "הותר לפרסום" כי גיבור ישראל, אסף זמיר הי"ד נפל בקרב בדרום רצועת עזה, ארץ אל תכסי דמם.

ובשמיים המולה, מתחת ומעל כיסא הכבוד מלאכים מתכוננים לבואו של אסף שנאסף אל אחיו ובארץ תוגה וצער.

עמנואל בן סבו

אסטרולוג 2001

פרק שלושים ושבעה

הגירוש מבית-הספר. עמוד הקלון שהפך לעמודו של הקב"ה, ו"פתשגן הוועד"

יום אחד אמר לי דודו מזרחי: "אני יודע שיש חלשי אופי שעושים את זה," ועיניו העמיקו חדור בפניי, כמנסה לגלות את צפונותיי. "אני עוד לא עשיתי את זה אף פעם ואני מאוד מקווה שאוכל להחזיק מעמד. זה בניגוד לטבע. ואם אתה מתחיל אתה לא יכול להפסיק, כמו מחלה."

תחילה חשבתי שהוא מתכוון לשכרות של אביו שלמה, המתגלגל בבוץ ליד חנות היין של שמרל. אחר-כך הבנתי שדודו מתכוון להתמכרות לדבר אחר.

התביישתי. הסמקתי. קינאתי בדודו על אופיו החזק. הדבר התחיל אצלי בכתמים לחים, מדיפים ריח מתקתק, על מכנסי הפיג'מה כשהייתי מתעורר מדי בוקר, זוכר תמונות עמומות של מחזות חמדה שראיתי בשנתי. מה תגיד אמא? הייתי שוטף בחשאי את מכנסיי וקורא במסתרים שלושה כרכים כחולים בהוצאת "מצפה" – "השאלה המינית" לאבגוסט פורל.

סופר שם על גבר אחד, בווינה, שהכריח אם ובתה לשתות את זרעו מעורבב בשתן ובקפה, וקיים איתן יחסים שלא כבדרך הטבע.

חלומותיי, בתקופה שבה טרם ידעתי אישה ומהי בכלל דרך הטבע, נעשו פרועים. משכו אותי בעיקר הפרקים על המישגל והסטיות. שאלתי את עצמי אם הווינאי הירשה לנשים לשים גם סוכר. העניין ניראה מושך, מלא רגשי אשמה ומבטיח עיסוק לכל החיים, אך לא התקשר בדמיוני עם גופה הנכסף והלבן כחלב של רותי גרשוני, עם מראה פניה האהובות, דמויות הלב, עם עיניה המבריקות בירוק-פרדס ודבש כהה, ועם פרפור הנשיקות שחלמתי להרעיף על פיה.

עד מהרה גיליתי כי לאותו פורקן לילי אפשר להגיע גם בהקיץ. התביישתי. הרגשתי שאני מתרוקן. חוטא. נחלש. הכל קוראים על מצחי את מעשיי המגונים. אך כבר בשבוע הראשון לתגליתי חזרתי עליה מדי יום, ולבסוף נדרתי נדר, שאם עוד פעם אחת זה יקרה לי – אשרוף את אוסף הבולים שלי.

יום התאפקתי. כמעט פחדתי להיכנס לבית-השימוש. למוחרת, מעשה שטן, נישארתי לבדי בבית. תחילה הבטחתי לעצמי רק דפדוף חטוף בספר של פורל. כאשר הגעתי לפרק על צמיחת השדיים, לא יכולתי להתאפק.

מיד אחר-כך יצאתי בהחלטה סהרורית ושרפתי את הבולים, גם את אלה שגזרתי מהגלויות הישנות של דודתי יעל, ושהיו יקרים במיוחד. וזמן רב לאחר מכן הצטערתי על כך, מאחר שהעונש לא עזר, ואילו את הבולים לא היה אפשר להחזיר.

האמת היא שמנעוריי נחשבתי מוזר וקשה-חינוך.

הוריי לא ידעו מה לעשות בי. ביום שואה אחד, בראשית הקיץ, הרבצתי למורה לתנ"ך בבלאך [שני הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא]. כעונש גורשתי מהגימנסיה. אני מתבייש לספר שבבלאך היה איש זקן, חלש ממני, אך ציפורניו היו חדות ושורטות. הוא לא היה אשם, גם לא אני. באותו יום הייתי תורן-הכיתה, חבריי ירדו לשחק כדורגל בחצר, ולפני רידתם הפכו את המכתבות ופניהן לאחור.

אני לא לקחתי חלק במשחק לא מפני סלידתי מההתפלשות באבק ובחול אלא מאז המכה הנוראה שקיבלתי בראש מהכדור שבעט בי הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין (למזלי לא היתה לכך השפעה על שכלי ועל התפתחותי הנפשית).

בבלאך תפס אותי בהפסקה ושלח אותי לקרוא להם שיסדרו את הכיתה. איש מחבריי לא שמע לי. האמת, אני גם לא התאמצתי ביותר. היכרתי אותם היטב. לא היו באים, בשום אופן.

באותו יום, שהוקדש לזכר השואה אך טרם היה גדוש טקסי-אבל וצפירות, נדחקה לאחר הצלצול חבורת התלמידים המזיעים אל הכיתה, ואני אחריהם. וברעש, בצהלות-הפרא שלהם למראה הכיתה ההפוכה, נשלחה אליי לפתע ידו של בבלאך לבן-השיער, עיניו יקדו, והוא התחיל לשרוט את פניי בחמת-רצח, ולצווח עליי כאישה. אני החזרתי לו באגרוף, ובעודנו נאבקים, אחוזים יחד, עמד מאחוריי אחד מקבלני-הבניין הגדולים של המושבה, לעתיד, ובעט באחורי המורה.

בעיטות אלה נזקפו גם הן לחובתי כאשר גירשו, רק אותי, מבית-הספר.

גירשו סופית, ללא חנינה. ללא תעודה.

חודשים אחדים לפני כן, מושפע מאוד מקריאת "כה אמר זרתוסתרא", בתרגומו של פרישמן, כתבתי חיבור נלהב על אותו אדם עליון מיסתורי, והוא, כמובן – אני, המבקש לכבוש את מקומי בחברה. זו היתה תקופה סוערת: התבגרות, אוננות, תהפוכות אידיאולוגיות תוך חיפוש אחר העקרון המניע את החברה האנושית. במרוצת שנה אחת בלבד נעשיתי חסיד של דויד ריקרדו וספרו על הכלכלה המדינית. קראתי את ספרו של פרויד על פשר החלומות, וניהלתי יומן חלומות. קראתי את "כלכלה ומישטר" לז'אן באבי ו"קורס קצר בפילוסופיה", ונעשיתי למשך חודשיים מארקסיסט. אחר-כך קראתי מאמרים של אברהם שרון-שבדרון בירחון "בטרם", על השאלה הערבית, וכתבתי לו שאכן יש לגרש את כל הערבים שנותרו בארץ, בעקבות אחיהם הפליטים. אבל החיבור על ניטשה היה השיא –

במושבה פשטה שמועה שיצאתי מדעתי. אני מושפע מדיעות נאציות. קורא יותר מדי. לא פלא שהרבצתי למורה. "הוא כותב חיבורים על אדם עליון?" אמרו בלי להבין. "אומרים שכתב בחיבור – 'כשאתה הולך אל אישה אל תשכח את השוט!' – מה הוא חושב? שהכל מותר לו! הוא מסוכן – "

לשמע הדברים הללו, אנשים שלא הכירו אותי, סיפרו שאני ביריון.

אני, שאת צלעותיי ראו מבעד לעורי, צנום וחלשלוש. אפילו כדורגל חששתי לשחק, פן יפילו אותי!

אבל אימהות במושבה הפחידו את ילדיהן שאם יתנהגו כמוני, יזרקו גם אותם מבית-הספר והם ישוטטו כל ימיהם בשדות עם עז ושק ריק, לקצור עשב! עשב! עשב! –

וזקני האיכרים אמרו: "השוט? הוא כתב בחיבור שלו השוט? מה אתם מתפלאים? כבר שכחתם את סבא שלו שהיה מאיים עלינו בשוט כדי שנצא לעבודה בשנת השמיטה? ההתנשאות עלינו עוברת במשפחה הזאת בירושה!"

לדברי חברי דודו קדם זכה בבלאך בכינויו: "מפני שהיה מפליץ מאחור וגם מלפנים!" – ואילו דודתי יעל טוענת שמהיותו יליד פולין היה מבטא בשיעורי התנ"ך את המילה בבל – בבל [שתי הבי"ת דגושות, בצירה ובשווא], כמו בביליון, וככה הפך בבלאך בפי התלמידים, גם בבתיהם.

יום אחד הוזמן עזרא קובלמן שומר-השדות לבית-הספר בקשר להתנהגות של בנו שאול. כאשר בבלאך החל להתלונן, הפסיק אותו עזרא ואמר: "אבל אדון בבלאך..."

על כך חטף סטירת-לחי מהמורה החלשלוש, אבל ריחם עליו ולא היכהו בחזרה.

ומדוע היכיתי אני את בבלאך?

חודשים אחדים לפני כן, במעבדה לפיסיקה, געתה כל הכיתה בפרצי צחוק. המורה צדקה, בחור צעיר שהגיע אלינו מעיראק, קרא לי לעמוד לצידו מול הכיתה.

הגעתי אליו מבלי לחשוש למאומה, ולפתע הוריד על לחיי סטירת-לחי מצלצלת בכף-ידו הגרומה. חשב כניראה שאפשר להמשיך אצלנו בשיטות ההוראה של הארץ שממנה בא.

עזבתי את הכיתה והודעתי בבית כי לעולם לא אחזור ללמוד בבית-הספר. אבא שיכנע אותי להמשיך, אך אני העמדתי תנאי – אם פעם נוספת יכה אותי איזה מורה שהוא, אני אחזיר לו!

באותה תקופה סילקו האיכרים את אבא מעבודתו בניהול גוש כרמים בן מאות דונמים של ענבי-יין, שנטע עבורם על אדמות הכפר הערבי ענבה, שנעזב במלחמה. ("קשה לי להאמין שלפתע-פתאום קמו כולם ועזבו, לפעמים יש לי הרגשה שביום מן הימים הם עוד ישובו!").

העמידו את אבא אל עמוד הקלון, ופשוט הודיעו לו: "אתה מפוטר!"

דודי אלכס כינה את העמוד בשם "עמוד הרישעות".

עמוד עץ חום-כהה, ממורק, ניצב בכניסה לאולם של ועד המושבה. כותרתו היתה מגולפת ציצים ופרחים שעיצב הצייר והפסל בוריס שץ, מייסד "בצלאל", ודאי לצורך אחר.

בכותרת שולב סמל המושבה עם המחרשה והפסוק: "בזעת אפיך תאכל לחם" – וכל הנכנס לאולם היה מנשק את העמוד, כמזוזה, ומרוב פחד.

כאשר האיכרים היו מחליטים לפטר מישהו מעבודתו, היו קוראים אותו אל העמוד ומודיעים לו בקול רם הודעה שנקראה בשם "פתשגן הוועד", ומהדקים אותה בנעץ. רק לאחר הקראת הפתשגן עם חותמת הוועד, והנעיצה בעמוד – קיבלו הפיטורים תוקף רשמי.

כאשר בחנוכה שלאחר הפרעות ברוסיה ערכו הפועלים, על אף האיסור מאת ועד המושבה, נשף פומבי שבו הניפו דגל כחול-לבן ודגל שחור וצירפו את זכר גבורת ישראל בימי קדם עם מחאת היישוב העברי המתחדש בארצנו נגד מעשי הזוועה ביהודים בגולה – אזיי הוועד, שחשש מכל הנפת דגל בגלל השלטון התורכי, הכריז חרם על המתגרים בו ופירסם הודעה שמעתה יתקבלו לעבודה אצל האיכרים רק אותם הפועלים שיבואו לעמוד הקלון ויחתמו על "פתשגן הוועד" – האומר שהם נכנעים לוועד המושבה, ויהודק הפשגן בנעץ לעמוד עם חותמת הוועד, ומי שלא יעמוד בהצהרתו זו – יגורש מהמושבה.

תחילתו של טקס הפתשגן עוד בימי התורכים, כאשר שמרנו בקנאות על אוטונומיה בניהול ענייני המושבה ונמנענו מלפנות לשלטון העות'מני המושחת והנגוע בבקשיש. גם היה לנו "ספר אחוזה" פרטי של המושבה, ובו נרשמו בעברית הבעלות ושינויי הבעלות על החלקות, שנקראו בשם "נומרים".

המנהג פסק לאחר שראש העיר החרדי שלנו (שבא לאחר שקודמו גאול גלבוע חטף מכה של אלה על הראש והפך לצמח) – העביר את הטיפול בנושא לרב הראשי של המושבה, ואת העמוד לבית הכנסת הגדול.

באותה תקופה, לאחר שהחשמלאי הג'ינג'י של בית הכנסת הגדול פוטר בגלל עצלותו, בא אליו בחלום לילה אחד אביו המנוח וגילה לו שהנגיעה בעמוד יש בה סגולה להביא ילדים בריאים לעולם.

"בזיעת אפיך" אמר מר אבא – הוא הגבר, "תאכל" היא האישה ו"לחם" הוא הרך הנולד.

עשרות נשים וגברים, ג'ינג'ים ומעדות אחרות, החלו פוקדים מדי יום את העמוד ונוגעים בו כמו שהיתה שיינע-פשה נוגעת בדג המלוח של סקנדר אבול-באר'ל, וגם משלמים סכום לא גדול לחשמלאי המפוטר על כל ברכה שהביא להם בשם מר אבא שלו.

לעיתים היה הג'ינגי "מלמד את הנשים לאכול" ולדבריו היו לכך תוצאות טובות וזולות יותר מטיפולי ההפרייה ב"בתי-החולים של האשכנזים!" – כי "שבע יפול צדיק וקם" – כלומר הצדיק, שהוא "יסוד עולם" בקבלה, וספירת הזכר, הוא העמוד האבר של הקב"ה.

איש מהמאמינים לא היה מוכן להודות שבמקורו העמוד העושה נפלאות היה עמוד קלון, השייך למסורת המקומית שלנו לא פחות מחג החמלניצקיה ומיום הזיכרון לחללי ההתנפלות הגדולה על המושבה, שבה נהרגו אביתר ירקוני וחבריו.

והרי כל מי שפוטר ליד עמוד הקלון, ובייחוד פועלי העלייה השנייה – לא שכח לעולם את המעמד המשפיל, כפי שגם תיארוהו סופרי העבר – חיים ברנר, אלימלך שפירא, יוסף חנני ויעקב רבינוביץ.

היתה אפילו גירסה חריפה יותר. קשה לי להאמין בה. מי שחרף הפיטורים לא רצה לעזוב את נותן עבודתו, והיה מוכן להמשיך לעבוד אפילו בחינם, היו רוצעים את אוזנו אל עמוד הקלון!

מספרים שככה נהגו בעבד-המדומה הכושי שקנה ביפו האיכר סנדרל גרשוני הצולע במחיר שישה-עשר נפוליונים זהב, ואף נתן כתובת קעקע בזרועו באותיות לטיניות: SG

שהרי חלומם של מייסדי המושבה היה לחדש ימינו כקדם ולחזור לאורח חייהם של אבותינו בתקופת המקרא.

בתגובה לערעור וללעג של אנשים רציונאליים על קדושת העמוד ועל האמונה בניסים בכלל – שרף לאחרונה בן-דוד של החשמלאי, אף הוא ג'ינג'י, את ארון-הסעף של מרכזת הטלפונים האזורית, והיתה אצלנו דממה טלפונית במשך חודשיים.

דוקטור אחד, שדופלם בשלושה מקצועות ונתקבל להורות רק באוניברסיטה דתית אחת ובה התמחה בתולדות העלייה הראשונה – נחלץ לעזרת חבורת המאמינים בכוחו המרפא של העמוד העושה נפלאות בבית-הכנסת הגדול שלנו. במחקרו טען שהעמוד קדוש מראשיתו, שמו לא היה עמוד הקלון אלא הקולון, שפירושו עמוד. וגילף אותו לא בוריס שץ אלא אמן דתי שעלה מהעיר ההררית ג'נעא לירושלים בעלייה הראשונה והתמחה בציור קבר רחל, הכותל ובית-המקדש. החוקר מצא אסמכתא לכך שכאשר נחשד מישהו במושבה בשקר, חייבוהו לגעת בפיתוחי-העץ של העמוד העושה נפלאות ולהכריז בפומבי:

"אני נשבע באלוהים ששלח את משה, ובתורה, ובמה שכתוב בה, ובצדיק יסוד עולם, שאם לא אומר את האמת יהיה דיני כדינם של עבדי פרעה והמן, וכדין מי שעזר לנבוכדנצר להחריב את בית-המקדש ולעשות טבח בבני-ישראל, וכדין מי שאינו מאמין באש שלהטה בסנה, וכדין מי שמחלל את השבת ואינו מאמין בקדושת החגים. אם לא אומר את האמת אהיה בחרם, אובל שוב למידבר ולא אזכה לטעום מן המן והשלווים ולא יהיה לי חלק ונחלה בישראל!"

מהי אפוא אמת היסטורית?

אומרים שהיא סובייקטיבית, תלוי מי הנאראטיב, כלומר איזה ציבור והשקפת-עולם מייצג "המספר הקולקטיבי" שלך. אומרים שהאמת ההיסטורית נמצאת אולי באמצע, בין הגירסאות השונות, מה עוד שצריך להתחשב גם בנאראטיב של הג'ינג'ים, הנשים, הפדרסטים, צאצאי העלייה הראשונה ועוד מיעוטים או קבוצות שהופלו לרעה במהלך ההיסטוריה.

רק מעטים מוכנים להודות שברוב המקרים סיפור ההיסטוריה אינו שונה בעיקרו ממה שכבר ידוע לנו, וכי רוב החידושים שהאינטרסנטים לסוגיהם מגלים בהיסטוריה אינם חדשים, או שאין בהם שמץ של אמת –

אלא לעיתים נדירות, כאשר חוקר רציני מעניק ביושר-לב ובבקיאות רבה פירוש שונה למקורות ישנים וגם חדשים, ובכך מוכיח שגם בעבר קיים מימד אוטופי שאותו טרם ידענו, ומשנה את התמונה הרוחנית שלנו לגבי העבר.

כי הדיוק ההיסטורי הוא נר לרגליי ותומך לביצים שלי, ומבלעדיו אנא אני בא, וכיצד אשא את כובד המשא?

נסחפתי.

בשנים הקשות של המשבר הכלכלי, בין שתי המלחמות, הפסדנו את הפרדס שלנו. מאז אבא היה שכיר, מנהל עבודות חקלאיות אצל אחרים, עד שפוטר. לעולם לא אשכח את מראה פניו האפורים בשובו הביתה מטקס הפיטורים. אולי לכן גברה כל-כך מרירותו, גם כלפיי. הוא לא הסתיר את אכזבתו ממני ואת חששו שחיי יהיו כישלון כחייו-שלו.

הוא ביקש ממני בגרון חנוק לא להרחיב על כך את הדיבור ואני מכבד את בקשתו כמו גם לגבי סודות אחרים וכמוסים של משפחתנו, שטרם הגיעה השעה לגלותם, אם בכלל. אבל אי-אפשר להבין את המושבה ולהבין אותי בלי לקחת בחשבון את כישלון חייו של אבי.

וכך קרה מה שקרה, ודווקא עם המורה בבלאך הזקן.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מוזיאון פתח תקווה לאמנות מזמין אמניות ואמנים להגיש מועמדות לתכנית השהות בסדנת ההדפס של המוזיאון לשנת 2026. מועד אחרון להגשת מועמדות: 17.8.

מוזיאון פתח תקווה לאמנות מזמין אמניות ואמנים להגיש מועמדות לתוכנית השהות בסדנת ההדפס של המוזיאון לשנת 2026, שבמסגרתה ייבחרו שני אמנים. התוכנית תתמקד ביצירתה של המשוררת והסופרת אסתר ראב (1894-1981), שנולדה במושבה פתח תקווה להורים שהיו ממייסדיה. היא היתה אחת הכותבות הבולטות הראשונות שנמנתה על ילידי הארץ, ואף נחשבת לעיתים למשוררת הצברית הראשונה. שיריה היו נטועים בחוויית הארץ ונופיה, בקשר לאדמה ולטבע.

במסגרת שהותם יתבקשו המשתתפים לפתח סדרת עבודות חדשות המתכתבות עם עולמה של אסתר ראב, תוך חקירה יצירתית של המפגש בין דימוי חזותי למילה הכתובה. התוכנית תימשך כשלושה חודשים, ותכלול עבודה בסדנת ההדפס של המוזיאון, בליווי מקצועי ובמימון חומרי ההפקה.

למשתתפים בתוכנית תינתן אפשרות להפיק סדרה של עד עשרה הדפסים, בהתאם למגבלות הגודל ולכלים הקיימים בסדנת ההדפס. הסדרה תודפס במהדורה של שלושה עותקים, מתוכן עותק אחד יתווסף לאוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות. בתום השהות, היצירות החדשות יוצגו בתערוכה, בליווי האוצרת הראשית ד״ר אירנה גורדון.

השתתפות בשהות האמן כוללת שכר אמן בהתאם לתעריפי איגוד האמנים, וכן מענק בסך כולל של 25,000 ש"ח, המיועד למימון הפקת העבודות והתערוכה המסכמת.

להגשת מועמדות יש לשלוח קורות חיים, הצעה לפרויקט, עבודות נבחרות ופרטי התקשרות  בקובץ PDF  אחד – שמשקלו עד 20MB –

לדואר אלקטרוני printpm@ptikva.org.il

על ההגשה לכלול:

קורות חיים

טקסט קצר (עד 300 מילים) בו מתוארת הצעה לפרויקט המתייחס לעולמה ולשיריה של אסתר ראב.

עד 20 דימויים של עבודות קודמות (כולל שם עבודה, טכניקה, גודל ושנה).

פרטי יצירת קשר: שם מלא, טלפון, כתובת דוא״ל.

תנאי הסף להגשה:

השתתפות בתוכנית מיועדת לאמנים פעילים.

לא תתקבלנה הצעות מסטודנטים.

המועמדת או המועמד הציגו תערוכת יחיד או קבוצתית במוסד מוזיאלי בארץ או בעולם.

הגשות שלא יעמדו בדרישות ייפסלו.

השהות תתחיל בינואר 2026 והתוכנית תימשך שלושה חודשים לכל היותר.

המועמדים הנבחרים יתחייבו להגיע על בסיס קבוע, ליום עבודה שבועי בסדנת ההדפסבמהלך השהות.

הקול הקורא מנוסח בלשון זכר, אך פונה לכל המגדריםפרסום המועמדים הנבחרים יתקיים ב-26.11מועד אחרון להגשת מועמדות: 17.8לפרטים נוספים mosheru@ptikva.org.il  או 03-9286301

ראש הטופס

* משיאי הטיפשות, החוצפה והתמיכה השוקנית בחמאס הרצחני: איריס לעאל: "על שלוש בגידות מדינת ישראל תישפט בראי הזמן ועליהן לא תימצא לה מחילה:

על בגידתה בחטופים והפקרתם לעינויים, רעב ומוות;

על בגידתה באנושיות, קרי הזוועה שעוללה בעזה, ההרס הברוטלי, ההרג ההמוני חסר ההבחנה, ההרעבה המכוונת של אוכלוסייה אזרחית ובה ילדים, שמתו מתת-תזונה או קבורים תחת הריסות הבניינים שהופצצו.

הבגידה השלישית היא זו של דורות של אזרחים, בהם אבות ואימהות, בבניהם ובבנותיהם החיילים, שנפצעו, נהרגו, נפשם התרסקה והם לא העזו להגיד להם: חינכנו אתכם לצייתנות, טעינו. זו מלחמה חסרת תכלית. תפסיקו לציית. תסרבו."

["הארץ" (שטויות) באינטרנט. 6.7.25].

עשיית מחווה בסיגנון בגין –

הזמנת הנשיא הסורי לנאום בכנסת.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!