בימים הרי גורל אלה, שבהם ישראל ניצבת מול סכנות חמורות מבית ומחוץ, היה מתבקש שהחברה הישראלית תתגייס כולה למאמץ ולמאבק. למרבה הכאב והצער, ציבורים שלמים אינם נרתמים למאמץ הקיומי. ציבורים אלה כוללים את המיעוט הערבי, את המשתמטים מטעמי "מצפון" צבועים ומטעמי "בריאות" שקריים, ובראש ובראשונה הציבור החרדי, זה שהשתמטותו אומנותו.

בימים הרי גורל אלה, נראה היה שחבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הוא המחסום האחרון הניצב בפני נחשול ההשתמטות המאיים להטביענו. דווקא כאשר צה"ל זקוק נואשות לכל לוחם אין שום מקום וצורך לחוקק חוק המכשיר את שרץ ההשתמטות. על כן תמוהה מאד התפנית המסתמנת בעמדתו של יולי אדלשטיין. הרושם המתקבל הוא שאדלשטיין כבר אינו עומד בלחצים המופעלים עליו, מראש הממשלה ומטה, ועלול לשמוט מידיו את היכולת למנוע את התועבה. על כך כבר אמר יוליוס קיסר: הגם אתה, ברוטוס?

בימים הרי גורל אלה, יש לחזק את ידיו של חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ולדרוש ממנו לעמוד כחומה בצורה בפני המכה העומדת להיות מונחתת על צה"ל. לא חוק השתמטות דרוש, אלא שירות חובה מלא לכל בני ה-18, שלוש שנים בשכר שווה לימנים ושמאלנים, בנים ובנות, חילונים, דתיים וחרדים, נח"לאים וחיילי ישיבות ההסדר, יהודים וערבים (לגבי האחרונים, שירות אזרחי). הדרישה צריכה להיות מיידית, ולא "יעדים" מפוקפקים בעוד X שנים. הדרישה צריכה להיות מלווה בעונשים נשכניים ומרתיעים, אישיים ומוסדיים. זה תפקידו  ושליחותו של אדלשטיין.

בימים הרי גורל אלה על ראש הממשלה לקרוא לסדר – או לפטר – שרים הפועלים במטרה להחליש את צה"ל ולפגוע במפקדו, אשר עושה לילות כימים כדי שצה"ל ימלא את תפקידיו הרבים ולעתים כפויי הטובה.

אם ראש הממשלה ימשיך בפעילותו להכשרת השרץ, ממשלתו תאבד את זכות הקיום שלה, ואת ציבור בוחריה (בסיס ולא בייס), שלא יצביעו בבחירות הבאות בעד מפלגות התומכות בתועבת ההשתמטות.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.

אהוד: משלוח צווי גיוס לאלפי חרדים צעירים, חלקם כבר בעלי-משפחה, הוא דמגוגיה פוליטית ופגיעה בצה"ל. אם מרביתם יתייצבו – אין לצה"ל שום אפשרות לגייס בבת-אחת אלפי צעירים חרדים, בתנאים הלכתיים, כאלה שנהוגים בגדוד "נצח יהודה", ששלשום שכל ארבעה מטובי לוחמיו!

דומני שצה"ל יכול לקלוט ולהכשיר לא יותר מכ-300 צעירים חרדים קרביים בשנה. והאם באמת היינו רוצים שחלק ניכר מחטיבות וממחנות צה"ל יאוישו בחיילים חרדים לפי התנאים שלהם, כולל הדרת נשים מוחלטת!

הנחמה הגדולה שלי בימים אלה היא החיבוק האמיץ, החמלה הגדולה ותחושת הפיוס של עינב, אם החטוף, מתן צנגאוקר, לראש הממשלה ולרעייתו.

הלב עם כל משפחות השכול, משפחות החטופים, עם משפחות הפצועים, עם משפחות העקורים מביתם, עם משפחות האומה העברית העומדת שנה ועשרה חודשים, ליבה פצוע ורוחה רוח עז.

הלב יוצא אל המשפחות שביקשו את אהוביהם שנחטפו ממיטתם כשעיניהם עדיין עצומות לרווחה ומחשבתם כי חלום רע הם חולמים ועוד רגע יסתיים.

הלב יוצא אל משפחות אריות האומה שהתייצבו בטבח שבת שמחת תורה להדוף ולהכניע את האויב ונפלו בשדות המערכה.

הלב יוצא אל משפחות החללים הנמצאים בשבי אנשי התועבה, תלויים ועומדים, ואין יודע אם מתים הם אם חיים.

הלב יוצא אל משפחות הפצועים בלב ובנפש, החרדים מיום המחר הנמים ועיניהם קרועות ממחזות האימה, השותקים וצרחות מטיילות על פניהם.

הלב יוצא אל כל המשפחות, ללא הבדל, ללא סייג, ללא פוזיציה.

כשחלק ממשפחות החטופים עצרו את עבודת ועדות הכנסת, נעשה המעשה הנכון וההכלה הובילה את המציאות, כשחלק ממשפחות החטופים זעקו בדם ליבם, חירפו, גידפו, ניאצו, ביזו, פגעו במי שהעזו לדבר על המחיר, הספיגה היתה ראויה ונכונה גם אם עיתים עמדה על סף התפוצצות.

כשחלק ממשפחות החטופים הפרו את הסדר הציבורי, חסמו כבישים הבעירו מדורות, חברו לבעלי אינטרסים אשר בינם לבין שחרור החטופים תהום פעורה, ההכלה היתה הבסיס לתוכנית ההתמודדות.

הלב יוצא אל משפחות החטופים אשר היו מי, בשוליים הסהרוריים והקיצונים, שתקפו אותם במילים לא ראויות ואנו גיננו זאת בחומרה וביטאנו שאט נפש.

כך נכון היה לנהוג, עם כל המורכבות והאתגר, עם כל שיבוש סדרי החיים, בכנסת, ברחובות, לב אם ואב פצועים, לב משפחות מיוסרות, לב אדם, הצטיידנו באמבטיה של הכלה ואהבה, חמלה ואמפתיה.

והנה התחוור לדאבון הלב ולכאב הנפש כי ישנן משפחות חטופים ומשפחות שכולות ויש מש-פחות.

מש-פחות. שמותר לפגוע בהן, לזלזל בכאבן, לרמוס את כבודן, להשתלח בהן, לזרוק לאשפה מילים כמו אמפתיה, חמלה, הכלה וספיגה.

מש-פחות. הרואות את טובת האומה קודם לטובתם האישית ביגונם ובכאבם, המתייסרים רגע רגע על יקיריהם החטופים, על חלליהם הממלאים את בתי העלמין הצבאיים, על פצועי הגוף והנפש.

מש-פחות. אשר כשהם מוחים בכאבם מכונים בחלק מהתקשורת כמתפרעים, אשר לא נשמרו עבורם טיפת זעזוע, פרומיל חמלה, או אלפית אמפתיה.

מש-פחות. המוצאות בהנחיית נשיא בית המשפט העליון, מדיונים בבית המשפט העליון, המסולקים בחוסר רגישות, ומכונים על ידי חלק מהתקשורת, 'המתפרעים'.

מש-פחות. 'המתפרעים', הם הורים שכולים לחללי צה"ל, הורים שכולים לנפגעי טרור ואיבה, הורים לחטופים חיים וחללים, אלו 'המתפרעים'.

מש-פחות. היחס המפלה, המקטב, מהנדס התודעה והחלוקה האכזרית והמרושעת בין שתי סוגי משפחות השכול, למשפחות ולמש-פחות הוא חרפה בזויה ועלובה.

חילול הקודש וניתוץ הכבוד למשפחות השכול החל בימי המחאות המופקרות וחסרות האחריות שהובלו על ידי פרופסורים לשנאה, שגרמו להכנסת המאבק הפוליטי לתוככי בתי העלמין הצבאיים, לאחר שהכניסו את הפוליטיקה ואיימו להמיט חורבן גם על צה"ל.

כחלק מהניסיון העיקש והשיטתי של אנרכיסטים ומופקרים, שורפי אסמים וחולמי מדינת כל אזרחיה הממומנים בחלקם על ידי קרנות עלומות ממדינות 'אוהבות ישראל', ניסו ולא יצליחו ליצור בקודש הקודשים של משפחות השכול שתי מציאויות של משפחות ומש-פחות.

תמונת החיבוק והעטיפה הגדולה של מי שנושאת את לפיד המאבק לשחרור בנה החטוף מחובקת עם ראש הממשלה ורעייתו היא ההוכחה כי הניסיון לא צלח ולא יצלח, משפחת השכול, משפחת החטופים, משפחת הפצועים, משפחת העקורים היא משפחה אחת, משפחת עם ישראל חי.

עמנואל בן סבו

על "אלף" מאת פאולו קואלו

מפורטוגלית-ברזילאית – דלית להב

ידיעות אחרונות 2012, 238 עמ'

ההיגדים הראשונים שגרמו לי לרתיעה מהספר שלפנינו היו אינספור טפיחות על השכם שהמחבר טופח לעצמו: קוראים מרעיפים עליו חיבה, מצטופפים כדי לחתום על ספריו באינספור ערים באירופה, בצפון אפריקה, בדרום אמריקה. המו"לים מעריצים אותו, מו"לים מארצות שונות (לונדון, סופיה בבולגריה, ספרד, פורטוגל וכו') מזמינים אותו להתארח, לדבר על ספריו ולחתום על הספרים שרכשו הקוראים, עיתונאים נאבקים לראיין אותו לעיתונים, לטלוויזיה. הוא מעיד על עצמו שהוא סופר מפורסם ועשיר. בנסיעה הארוכה ממוסקבה ברכבת הטראנס-סיבירית, מחכים לו קוראיו שיחתום על ספריו שרכשו, בוולדיבוסטוק הוא זוכה לקבלת פנים מלכותית, ולדימיר פוטין מזמין אותו לשיחה (ראו חלק מהעמודים בהם מפורטים ההיגדים הנ"ל: 19, 23, 26, 51, 34, 81-80, 96, 99, 166-165, 172, 185, 210, 213, 222, 224).

בנוסף לכך הסופר מעיד על עצמו שנשים מטורפות אחריו: לאורך כל הנסיעה ממוסקבה לוולדיווסטוק מתלווה אליו צעירה ממוצא טורקי, וירטואוזית נגינה בכינור מיקטרינבורג, שמצהירה כלפיו אהבה מטורפת (גם אלימות! על כך בהמשך), אחת המו"ליות שלו, מוניקה, מעריצה אותו (עמ' 26); אשתו של מו"ל רוסי מצהירה על אהבתה אליו עד כי היא מוכנה לחיות איתו ועם בעלה במשותף (עמ' 172); באחד מגלגוליו הקודמים (על נושא גלגול הנשמות – בהמשך), נערה העומדת להיות מועלית על המוקד כמכשפה, מצהירה על אהבתה אליו (166-165).

זכורה אמרתו הנכונה של אנרי ברגסון: אין אנשים צנועים, יש היודעים בחוכמה להצניע את רצון ההתבלטות. הסופר שלנו לא שמע על כך. עמוס עוז שלנו זכה ללא פחות אהדה של קוראים בכל העולם, לא פחות מזאת של פאולו קואלו, ולא תמצאו בספריו שבחים עצמיים.

לא רק ההיגדים הנ"ל מעוררים רתיעה בליבי, אלא גם ההתיימרות של הסופר לרמוז שיש לו מפתח לכבשונו של עולם: יש לו מדריך בתחום הסוד ששמו מתחיל באות י', המחבר גם נפגש עם שמאן, המפליא לעשות בסיור הארוך שלו בסיביר. יש מגיד עתידות שיודע לנבא על תאונת דרכים שתארע, ועל מפגש של הסופר עם טורקיה, למרות שארץ זאת איננה בלו"ז הביקורים שלו, ובאמת התאונה מתרחשת, והסופר שלנו פוגש את הצעירה הטורקייה שמתאהבת בו נואשות (עמ' 21, 34, 58). והרי אין דבר יותר מופרך מהתיימרותם של אנשי סוד לדעת מה צופן העתיד.

וכן, אם הקורא מקווה למצוא בספר הסבר בצורה ברורה מה משמעותו של שם הספר "אלף", הוא עשוי להתאכזב, ויצטרך להסתפק ברמזים, כדלקמן: המחבר מעיד על עצמו שאת השם שאל מהיצירה "אלף" של חורחה לואיס בורחס, שבתמצית מתייחס לנקודה במרחב שהכול נכלל בה, כשתודעה אנושית המוגבלת במרחב ובזמן יכולה להשיג את מכלול הבריאה.

בספר שלנו מופיעה ה"אלף" לראשונה בעמ' 69, ומרומז בה מעין נסיעה אל העבר. בהמשך מתואר איך המחבר והילל (המאוהבת בו, כאמור), נכנסים אל תוך ה"אלף" במקום מעבר בין דלתות "ברכבת הטראנס-סיבירית" (עמ' 100). המחבר מעיד על עצמו שהתנסה ב"אלף" בשנת 1982 כשביקר במחנה הריכוז דכאו (עמ' 88). בהמשך מעיר המחבר כי לא ניתן להסביר את "האלף"(עמ' 79, 89), שהיא נקודה ביקום המכילה את כל שאר הנקודות, הווה ועבר, ואנרגיה שמימית. מסתבר שיש "אלף" קטנה, ו"אלף" גדולה (עמ' 89). "אלף" הוא מיספר שמכיל מיספרים עד אינסוף, כי היא נגזרת מהאות הראשונה של האלפבית העברי, הערבי והארמי (עמ' 95). "אלף" דורש אירוע נדיר, רב עוצמה כמו אורגזמה, או כאשר יש התעלות רגשית לנוכח יופי נדיר (עמ' 142).

הבאתי כאן את רמזיו של הסופר לגבי משמעות השם "אלף", וכפי שהוא מעיד – הקורא צריך לחוש, ולא להבין.

בעיניי ההיגדים האלה סהרוריים לגמרי.

יש בספר עוד מונחים מסתוריים כמו "חישוק האור", שאינו שייך לעולמנו הנוכחי, והוא מוביל לדלתו של "האלף" ואל קשר אל חיים קודמים (עמ' 126, 127), וכן מצוין במקומות רבים תשוקתו של הדובר להיות מלך בממלכתו (לדוגמה, עמ' 44).

וכעת לפרשת היחסים של הדובר עם הילל, כנרית וירטואוזית שמוכנה לוותר על הקריירה המובטחת שלה על מנת להיות עם הדובר, ולהצטרף אל מסעו בן השבועיים ברכבת הטראנס-סיבירית ממוסקבה לוולדיווסטוק. כשהעורכת והמו"לים המצטרפים למסע מפנים אליה כתף קרה. וזאת לדעת: הדובר בן 59, נשוי לכריסטינה (בחיים היא באמת אשתו השנייה של המחבר) ואב לילדים, ואילו הילל רק בת 21. היא נדחקת לסעודה שנועדה לכבוד הסופר המהולל, ומודיעה למסובים כי עברה התעללות מינית על ידי שכן כשהיתה בת עשר. בהמשך היא מצהירה אינספור פעמים על אהבתה אליו, ונושקת לו על שפתיו, מחבקת אותו, נכנסת אליו למיטה, ומצהירה שהיא רוצה לחיות איתו, כועסת על כך שהוא אינו נוגע בה (זה לא ממש נכון, הוא מלטף את שיערה ונרדם על שדיה החשופים, ומבקש ממנה לא לגלח את שיער הערווה – עמ' 147, 203, 214). היא דורשת ממנו במפגיע להצהיר שהוא אוהב אותה (עמ' 178), נכנסת ערומה אל חדרו, כשהיא מנגנת בכינור (עמ' 203-194). היא מצהירה שהיא אוהבת אותו כמו את המלחין שופן, ונדהמת שלא מתחשק לו לעשות עימה אהבה (עמ' 205). הוא מוכן להודות שהוא אוהב אותה כמו נהר (מה זה?) מרוב תסכול היא מאיימת לקפוץ מהחלון, היא מכה אותו עד זוב דם, ואז הוא מודה שהוא אוהב אותה, אבל לעולם לא יהיה שלה (187, 228, 235).

מסתבר שהוא כן חושק בה, והוזה על אפשרות של סקס פראי איתה (עמ' 121-120), אבל נרמז בספר שההימנעות ממגע מיני מלא עימה נובעת מאהבתו לאשתו. ואם כן, ההתנהגות שלו היא חסרת שחר לחלוטין: הוא דורש מהמארגנים לאפשר להילל להיות קרוב אל תאו ברכבת, והכול רואים את ההתקרבות בין השניים, ואת הכניסות של הילל את תאו, ואל חדרו במלון, כלומר, בהתנהגותו הוא מאפשר לסובבים לרכל עליו בנושא רגיש כל כך, כשסובביו משוכנעים שהוא מתעלס עם הצעירה המאוהבת.

ה"אלף" שאלף פנים לה, שאינם מתיישבים עם הריאלייה, מובילה את הקורא אל העולם המיסטי של גלגול נשמות, אמונה הנפוצה בעולם ההינדי, ואצל אחינו הדרוזים. הדובר "יודע" שהוא גלגול של נזיר דומיניקני, שישב בדין באינקוויזיציה, אשר בשל הלשנה הובאו שמונה נערות אל העינויים (גלגל שורף ופוצע, מיטה, בה מותחים איברים עד שהם מתפקעים). מילה שלו יכלה להציל את הנערות, אך נמנע מלומר אותה כי היא הצהירה לנוכח האינקוויזיטור שהיא אוהבת אותו. הדובר מחליט כי הילל היא בעצם הנערה החמישית מבין המובלות למוקד, ולכן הוא צריך לבקש ממנה מחילה.

הילל זורמת עם סיפור הגלגול הזה, וכמו הנערה שהופשטה ערומה באינקוויזיציה בשנת 1492, כשליד ערוותה שומה שהיא סימן לשטן (עמ' 159 ואילך), כך הילל נכנסת ערומה כדי שהדובר יבחין בערוותה הגלוחה. היא מסכימה שהיא גלגול של הנערה המעונה ההיא (עמ' 168). למחבר יש הרבה "עברים" שמהם הוא התגלגל: הוא היה סופר צרפתי במאה ה-19 (עמ' 213) חש את רוחות משפחת הצאר ניקולאי השני שהוא ומשפחתו נרצחו על ידי הקומוניסטים. בתוך ליבו של המחבר מופיעים לא רק גלגוליו מהעבר, אלא גם נופים ומראות מן העבר (מעיין בהרי הפירינאים, חופי אירלנד, רחוב בלונדון, קתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה, מכשפות ערומות ליד מדורה, גבר יורה באשתו ובמאהב וכו'.

באשר ליחס לאלוהים ולדת הספר מציע עמדה והיפוכה: מצד אחד הוא מעריץ את ישוע ואוהב אותו (עמ' 178), ומצטט פסוקים מהברית החדשה, משוכנע שיוחנן המטביל הוא גלגולו של אליהו הנביא, ואף מביא את הסיפור על ישראל בעל שם טוב שהבעיר מדורה ביער, והתפלל לישועת בני עמו, וכל האדמו"רים שבאו אחריו ושכחו את מקום היער, המדורה והתפילה, ונותר רק הסיפור, ומצד שני, הוא מביא את דבריו של יאו, המתורגמן הסיני הנלווה אל הדובר ברכבת הטראנס-סיבירית, שאמר כי חדל להאמין באלוהים לאחר שהוא לקח את אשתו האהובה (עמ' 75), וכן, הוא קובע שתפילות לא עוזרות – אלוהים קרוב אלינו אם נתפלל אליו, ואם לא (עמ' 114). המחבר משווה את האשליה שמוכר הקומוניזם לאשליה שמוכרת הדת (עמ' 177). מבולבלים? אני בוודאי!

קורא שצלח את הרשימה הזאת, מבין מן הסתם שהספר הזה של פאולו קואלו איננו "כוס התה" שלי, ובוודאי תוהה מדוע טרחתי לקרוא אותו עד הסוף ולכתוב עליו בכזה פירוט – ובכן, ידוע לכול כי פאולו קואלו נחשב לסופר גאוני, "האלכימאי" שלו הופץ בכל העולם, ועל הכריכה שעל הספר שלפנינו כתוב: "'אלף' הוא ספרו הטוב ביותר של קואלו, הוא שופע טוהר, פשטות וכנות." אני הרשיתי לעצמי להיות הילד שנוכח לדעת שהמלך ערום, למרות ההתפעלות של כל המומחים על תפארת בגדיו של המלך, בסיפורו-משלו של האנס כריסטיאן אנדרסן.

משה גרנות

אהוד: אם איני טועה ליוותה שערורייה של בלוף בדבר המקורות שייחס לספרו "האלכימאי".

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ושמונה

קשים נעורים. חליבת העז עם יונה הכובסת.

מדיף ריח זרע, זבל, עשן-כביסה וחלב

הוריי לא ידעו מה לעשות בי, והעז, גם היא, בעקיפין, היתה פרק בפרשת שילוחי לכפר-הנוער בהרי ירושלים.

בחצר שלנו עבדה מדי שבוע כובסת צעירה, יונה, מהמעברה הסמוכה למושבה. היתה באה לעבודתה בחלוק פרחוני, רחב, וכניראה לא לבשה מאומה תחתיו. כאשר היתה יושבת בצל עץ הזית, מנערת מדי פעם את פירורי הפריחה הלבנבנים שנושרים על שערה השחור, העבות, ושחלקם צף במי-הסבון המקציפים בפיילה, היא גיגית הנחושת שעליה היתה מתכופפת בחצי-גו – הזדקר לעיניי חזה הצעיר מבעד למפתח חלוקה הרחב.

אני חיפשתי תירוצים לעבור בחצר על פניה כדי לחטוף הצצה באוצרותיה המצודדים, שבלטו כחיטובי-שנהב מתוך הצל. השתגעתי לגעת בהם ולא ידעתי איך להגיע לכך. שכלי המתבגר אמר לי, באופן עמום, שהנושא המשותף להתקרב באמצעותו אל יונה הדדנית הוא ללמד אותה לחלוב את העז – בדיר הקטן, אנחנו נתייחד, ואז –

החלומות-בהקיץ ששגיתי בהם הביאו אותי כניראה לעזות-מצח נואשת במיוחד שהתבטאה בכך שהצלחתי להביא את יונה הכובסת אל העז בעלת העטינים מלאים. כיוונתי היטב את השעה – אימי יצאה מן הבית והלכה לקניות במכולת. לקחתי סיר מהמיטבח, למרות שטרם הגיעה שעת החליבה, ויחד עם יונה, שנסחבה אחריי באי-רצון, ועיניה השחורות מביעות תמיהה וחשש, כרעתי ברך לצד העז הלבנה.

הייתי חולב מנוסה. אצבעותיי גמישות. ארוכות. במשפחה אמרו שנכון לי עתיד כפסנתרן אלמלא נעדרתי כל שמיעה מוסיקלית. "סילוני-החלב הדקים התנגנו כשריטות פעמונים בדפנות הסיר הריק," תיאר אלימלך שפירא ב"הירקון שבלב" את חליבת העיזים במושבה שלנו, "הצליל הלך והתעמעם ככל שהסיר איבד מריקותו. שכבת קצף צחורה התגבהה מעל פני החלב, תסיסת בועותיה המתפקעות רחשה במנגינת-לוואי שקטה וחמימה. המו-המו מעיו של הסיר השבע, וריח החלב הטרי עלה מקירבו."

ריח החלב היכה בנחיריי. נשמתי עמוקות, פוחד מעט, אד חם עלה מצווארי. אצבעותיה השחומות של יונה איבדו מברקן והתמלאו חריצים מההשרייה במי-הכביסה המלבינים עד שהיה להן מעין גוון של קלף מקומט. יונה שלחה את כף-ידה אל עטיני-העז הוורודים, המנומרים כתמים חומים ויבלות אחדות, ושהיו מיטלטלים כשתי שקיות – ובאותו רגע התגלה לפניי שוב מיפתח חלוקה ובו חזה הצעיר, הזקוף, שגביעי-פיטמות כהים בקצותיו. ידיי רעדו בין מגע באצבעותיה, הנוגעות בעטין כדי להדריך אותה בו – לבין התשוקה הבוערת לתחוב אותן לשמלתה –

אני כבר לא זוכר בבירור כיצד הסתיים אותו מעמד. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי, וכמו בחלום הושטתי יד אל קימוריה השרויים בצל, שהיו חלקים ונוקשים, אפילו קרירים, ומשכתי חזק בפיטמתה שהיתה שחומה ככפתור שוקולד. אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? – ולאחר רגע התדהמה שאחז בה, ועיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן כאילו נשפך בהן קפה, יקדו משטמה של השפלה ומצוקת-דורות כלפיי – קפצה יונה בקללה עמומה ועזבה אותי ואת העז, וכאשר קירטעה – ואולי היו אלה רגליה הדקות של העז המבוהלת – נשפך החלב על רצפת הגללים העשוייה עץ. אני נהדפתי, מתנשם ומתיז, אל פינת הדיר. מדיף ריח זרע, זבל, עשן כביסה וחלב. העז חייכה אליי בעיניה הוורודות הזגוגיות, זקנקנה הזדקר ואוזניה התנפנפו כאילו היא שמחה לאידי ומלגלגת עליי.

מבוייש ומלא גועל כלפי עצמי חציתי את החצר וחזרתי לביתי, מבלי להעיף מבט לעברה של יונה, ששבה לכבס בעיסוק רב, מכה בגיגית, המים ניתזים לכל עבר, העשן עולה, והכל רותח על סביבותיה –

החלפתי בגדים, חלפתי במיטבח על פני שקיות בד לבן שניראו כעטינים ואשר מהן טיפטפו מי גבינת-העיזים שהכינה אימי. לקחתי את אופניי ואת רובה הטוטו שלי, לקחתי לוח מטרה וכדורים, ונסעתי אל חלקת הבוטנים שחכר אבי באדמות חורזרזור שבמערב המושבה.

שם, על מדרון, בין פרדסים עתיקים, שכנות-חושחש הושתלו לגזעיהם מצדדים כדי להחליף את כנת הלימון המתוק – ערכתי מיטווח פרטי. התוצאות היו גרועות למדי, ללא משקפיי – ראיתי בקושי את עיגול המטרה ואת הכוונת הקדמית, וכאשר הרכבתי אותן, היטשטשו כתפי הכוונת האחורית. קלע עלוב הייתי מעודי, אבל חלמתי על היום שבו ארכוש רובה טוטו מסוג שטוצר, ככלי שהיה לבן-מושבתנו נחמיה סירקיס, אלוף הארץ בקליעה למטרה. התקנאתי בקנה העבה, השחור, שניראה בעיניי סמל של גבריות ועוצמה.

כאשר חזרתי הביתה כבר לא ניראתה יונה בחצר.

איש לא דיבר איתי על אותו מאורע. עד היום איני יודע אם התלוננה עליי ואם לא. כעבור שבועיים הופיעה אימה של יונה לעבוד במקומה. יותר לא ראיתי את יונה בחצרנו אבל הגירוי הנורא שעוררה בי המשיך לשגע אותי ופנה עתה כלפי אימה, שהיתה מבוגרת, מכוערת, ואם לילדים נוספים.

היא היתה לבושה סמרטוטים צבעוניים באדום ובשחור. שערה אסוף במטפחת כהה. פניה דמו לצב. אותו בוקר כרעה בישיבה מזרחית ליד פח הנפט שניצב במיטבח מתחת לכיור, ובמשאבת-פח חרקנית שאבה ומילאה בקבוק ירוק בנפט שהדיף ריח חריף ודוחה. אני הסתובבתי בחדרים חסר מנוחה, מדמה עלמות צעירות ויפות-תואר ששירתו רוזנים צעירים ובני אצילים, כמו שמתואר בספרים. קראתי כי בימים ההם נחשבה המשרתת לרכוש המשפחה. שיהיה מה שיהיה! – כרעתי לבסוף לצידה ושאלתי אותה בערבית משובשת, כי עברית לא ידעה:

"אנא בעתינכ זובי, טוב, טייב?"

"לא [בקמ"ץ], לא!" השמיעה נהמת סירוב מעל לפח הנפט ולמשאבה החורקת, ומבלי להפנות ראשה אליי. אחוריה בלטו מבעד לכתונת השחורה. הם היו קטנים, כאחוריה יונה, בתה היפה. שאלתי בקול נרגש:

"ליש, למה?"

"האדא חראם, אסור, מן-א-תורה!"

"בעתיני..." התחננתי.

"רוח, לך, יא חרבן אבן אל מקולקל אחד!" הדפה אותי מעל פניה בתנועת ירך אבל אני לא הרפיתי ממנה. איבדתי כניראה לרגע את השליטה על מעשיי. כמו בחלום הושטתי יד מתחת לשמלתה הארוכה.

היא עדיין כרעה ומשאבת הנפט והבקבוק הירוק בידיה. נגעתי באחוריה והפשלתי אותם מהסמרטוטים שבהם נעטפו. הם היו חלקים, קרירים ונוקשים. לרגע דימיתי שהם שדיה הנהדרים של יונה.

אם אמנון הירשה לעצמו לענות את תמר, מדוע אני לא? –

התקרבתי לעברה בכריעה. ממכנסי ההתעמלות הכחולים שלי השתחרר מעצמו הזין שצמח כל המרחק עד לסדק שבאחוריה. נלחצתי בתוכם והרגשתי שאני חודר פנימה כאילו היא עשוייה שמה חמאה – ובאותו רגע גם התפרץ כל און הנעורים הדפוקים שלי ואני מילמלתי, מתנשם, באוזנה המכוסה חצייה במטפחת, "אנא בעתינכ זובי קוויס, קוויס, טוב?"

לאחר רגע התדהמה שאחז בה, סובבה לעומתי אום-יונה את פניה המכוערות. עיניה השחורות, שהיו מצועפות קורי-דם דקיקים בלובן-עשן, כשל בתה היפה, יקדו כלפיי באותה משטמה של השפלה ומצוקת-דורות. היא עזבה בבהלה את המשאבה ואת בקבוק הנפט, שהחל נשפך על הרצפה, ראשה נחבט בשיש מלמטה שעה שקירטעה ממני והלאה. גם אני נהדפתי, מתנשם ורטוב, ועדיין המיזרקה שלי עובדת ומתיזה טיפות לבנות. השתטחתי על רצפת המיטבח הטבולה בנפט חלקלק ודוחה ובזרע ובריח של חרא.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מוזיאון פתח תקווה לאמנות מזמין אמניות ואמנים להגיש מועמדות לתכנית השהות בסדנת ההדפס של המוזיאון לשנת 2026. מועד אחרון להגשת מועמדות: 17.8.

מוזיאון פתח תקווה לאמנות מזמין אמניות ואמנים להגיש מועמדות לתוכנית השהות בסדנת ההדפס של המוזיאון לשנת 2026, שבמסגרתה ייבחרו שני אמנים. התוכנית תתמקד ביצירתה של המשוררת והסופרת אסתר ראב (1894-1981), שנולדה במושבה פתח תקווה להורים שהיו ממייסדיה. היא היתה אחת הכותבות הבולטות הראשונות שנמנתה על ילידי הארץ, ואף נחשבת לעיתים למשוררת הצברית הראשונה. שיריה היו נטועים בחוויית הארץ ונופיה, בקשר לאדמה ולטבע.

במסגרת שהותם יתבקשו המשתתפים לפתח סדרת עבודות חדשות המתכתבות עם עולמה של אסתר ראב, תוך חקירה יצירתית של המפגש בין דימוי חזותי למילה הכתובה. התוכנית תימשך כשלושה חודשים, ותכלול עבודה בסדנת ההדפס של המוזיאון, בליווי מקצועי ובמימון חומרי ההפקה.

למשתתפים בתוכנית תינתן אפשרות להפיק סדרה של עד עשרה הדפסים, בהתאם למגבלות הגודל ולכלים הקיימים בסדנת ההדפס. הסדרה תודפס במהדורה של שלושה עותקים, מתוכן עותק אחד יתווסף לאוסף מוזיאון פתח תקווה לאמנות. בתום השהות, היצירות החדשות יוצגו בתערוכה, בליווי האוצרת הראשית ד״ר אירנה גורדון.

השתתפות בשהות האמן כוללת שכר אמן בהתאם לתעריפי איגוד האמנים, וכן מענק בסך כולל של 25,000 ש"ח, המיועד למימון הפקת העבודות והתערוכה המסכמת.

להגשת מועמדות יש לשלוח קורות חיים, הצעה לפרויקט, עבודות נבחרות ופרטי התקשרות  בקובץ PDF  אחד – שמשקלו עד 20MB –

לדואר אלקטרוני printpm@ptikva.org.il

על ההגשה לכלול:

קורות חיים

טקסט קצר (עד 300 מילים) בו מתוארת הצעה לפרויקט המתייחס לעולמה ולשיריה של אסתר ראב.

עד 20 דימויים של עבודות קודמות (כולל שם עבודה, טכניקה, גודל ושנה).

פרטי יצירת קשר: שם מלא, טלפון, כתובת דוא״ל.

תנאי הסף להגשה:

השתתפות בתוכנית מיועדת לאמנים פעילים.

לא תתקבלנה הצעות מסטודנטים.

המועמדת או המועמד הציגו תערוכת יחיד או קבוצתית במוסד מוזיאלי בארץ או בעולם.

הגשות שלא יעמדו בדרישות ייפסלו.

השהות תתחיל בינואר 2026 והתוכנית תימשך שלושה חודשים לכל היותר.

המועמדים הנבחרים יתחייבו להגיע על בסיס קבוע, ליום עבודה שבועי בסדנת ההדפס במהלך השהות.

הקול הקורא מנוסח בלשון זכר, אך פונה לכל המגדריםפרסום המועמדים הנבחרים יתקיים ב-26.11מועד אחרון להגשת מועמדות: 17.8לפרטים נוספים mosheru@ptikva.org.il  או 03-9286301

ראש הטופס

שלך –

משה גרנות

אהוד: "זיכרונות אחר מותי" הוא בהחלט ספר נהדר וקשה לי להאמין שמי שכתב אותו הוא פוליטיקאי כל כך לא-חכם!

אולי אימא שלו עזרה לו בכתיבת הספר המעולה הזה?

* אהוד: במאמרה "בן ממשיך" על דוד אוחנה, כותבת דנה זילבר ["הארץ", "תרבות וספרות", 4.7.25]:

"את ספרו על 'המנדרינים' בחר אוחנה להקדיש למוריו בעת לימודיו באוניברסיטה העברית בשנות השבעים, בכותבו בהקדשה, 'למוריי שלימדוני את אהבת החוכמה'. 'דור גבעת רם' (1981-1953) מנה היסטוריונים ופילוסופים ומרצים במדעי הרוח והחברה שראו בהוראתם ובמחקרם ייעוד מוסרי ופוליטי, הפרופסורים גרשם שלום..."

ובכן, למיטב ידיעתי אוחנה מעולם לא היה תלמיד של גרשם שלום, ולמרות שהוא מתיימר להיות תלמידו ולעסוק במורשתו, יש לו הבנה מוגבלת במורשתו. למשל, הוא מעולם לא מזכיר, למיטב ידיעתי, את ראיוני עם שלום "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד" [בספרי "אין שאננים בציון", 1974 אנגלית, 1986, עברית], ראיון שמבלעדיו קשה לחקור ולהבין את ההיסטוריוסופיה של גרשם שלום, שנדמה לי שאוחנה מעולם לא הבין אותה. 

* דבר המרגלת ענת קם שקיבלה כפיצוי טור ב"הארץ": "שבע שעות מפרידות בין ירושלים לוושינגטון הבירה. בזמן שהמשתמש הרשמי של ראש הממשלה ברשת X צייץ את התמונה המחויכת של נתניהו עם מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו (2:06, שעון ישראל) הוא כבר ידע על ההותר לפרסום של 6:00 בבוקר. כשהצטלם מחויך עם הנשיא האמריקאי, שניצב בפוזה של מוכר במגרש מכוניות משומשות, בתמונה שהחשבון הרשמי של הבית הלבן צייץ ב-6:14 שעון ישראל, הוא כבר ידע שחמישה חיילים – עוד חמישה חיילים – נפלו על מזבח הממשלה שלו."

["הארץ", 8.6].

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!