עונת עצומות המחאה התעוררה מחדש. קבוצות יהירות מתלכדות יחדיו על מנת לפרסם את מחאתן או התנגדותן למהלך כזה או אחר של הממשלה או הכנסת, תופעה שהיתה נפוצה בעבר. העיתון שנהנה מכך במיוחד הוא כמובן "הארץ". בתשלום? – לא בטוח. הן עיתון זה מזדהה עם כל מחאה נגד הממשלה שנואת נפשו. ולא רק הממשלה, גם נגד הציבור ברובו.

ביום שישי למשל, כוכב עמודי החדשות היה לא אחר מאשר ה"עיתונאי" ישראל פריי. היאך מעיזים לעצור לחקירה את הלז, שעלז על נפילת חמישה מלוחמינו ברצועה? – קובל העיתון במאמר מערכת וקובע: "זוהי חציית כל קו אדום בשמירת חופש הביטוי והאכיפה בררנית על רקע אידאולוגי..."

מודעה אחת, בעמודו הראשון של העיתון, עניינה החלטת ועדת הכנסת להמליץ למליאת הכנסת להדיח את ח"כ איימן עודה. עשרות לשעברים מן הממשלה והכנסת פונים בזעקה אל המחוקקים: "זהו תקדים מסוכן, אם ייחצה הקו האדום הזה, יוסרו כל החסמים, עתיד הדמוקרטיה בידיכם ממש..." אנשי השמאל והמחאה מרבים להשתמש בביטוי: "חציית קו אדום." מוציאים תיסכולם.

אל חשש. עודה לא יודח, לא יימצאו 90 החתימות (שלושה-רבעים מכלל 120 חברי-הכנסת) שיצביעו כנדרש בעד אקט דרמטי שכזה. אחד שכן יצביע בעד (אלא אם לא יעמוד במילתו) הוא יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד: "אני תומך בהדחתו של עודה בגלל סדרת התבטאויות בלתי נסלחות – ובראשן ההשוואה בין החטופים הישראלים למחבלים והאמירה 'עזה תנצח' בשעה שישראל נלחמת באירגון טרור רצחני. לדמוקרטיה יש חובה להגן על עצמה, ובתפישתי עודה, המסרב לחזור בו, חצה את הגבול."

ניפנוף בביטוי "איום על הדמוקרטיה" היה מאז ומתמיד נשקו האחרון, חסר התוחלת, של מחנה "המדינה שלנו", שניספחו אליו עתה כמה "שמות" שהיו בעבר בליכוד, נהנים בחיק האופוזיציה לנתניהו. ניפנוף ב"דמוקרטיה", במיוחד במצב שנתונה בו מזה כשנתיים המדינה הדמוקרטית היחידה במזה"ת, לא רק שהוא מעוות, אלא מצטייר בעיני שכנינו כאחת מחולשות ישראל, שיש לנצלה ולתוקפה.

אנחנו גאים בהיותנו דמוקרטיה – הפעם בלי מרכאות – אבל אין פירושה אנארכיה, איש הישר בעיניו יתבטא – במקרה זה איימן עודה, וזאת בניגוד לשבועת הנאמנות שלו למדינה, ובתמיכה באויביה. נבחרי העם חייבים – לפחות הצהרתית – להוקיע את הח"כ, שאינו מסתיר מעל בימת הכנסת אליה נבחר את דעותיו הבוגדניות.

אפילו בדמוקרטיה צרופה ישנם סייגים. תופעה בלתי נסבלת כזאת אין לעבור עליה לסדר היום. ולא – זה לא צעד נגד החברה הערבית בכללותה. רוב אזרחי ישראל הערביים נאמנים למדינתם.

בעיתון, התומך במדינה פלסטינית ומאשים את ישראל בפשעים נגד האנושות, פורסמה מודעה נוספת, הפעם של "קהילת המשפט בישראל". פורסמה בעוד עיתונים. "אזעקת אמת" – מצהירים חותמיה, ח"כים, משפטנים, יועצים, אקדמאים, מהממשלה ממשרדי עורכי דין גדולים ועשירים. מתנגדים להחלטת הממשלה להדחת היועמ"שית, ומגדירים אותה כ"בלתי חוקית".

"מדורת השבט" של חלק לא קטן מגורמי המשפט בהווה ובעבר התלכדו יחד בעצומה אחת, שבה הם מביעים חרדתם "לעתידה של מערכת המשפט, תקשורת חופשית והדמוקרטיה הישראלית." שוב – ניסיון נואל להכתים את ישראל, שלא כפי הגדרתה, כמדינה לא דמוקרטית באמת.

אין צורך להכביר מילים על עו"ד גלי בהרב מיארה, שהגיעה לתפקיד כמעט משום מקום, הפכה לגורם הדומיננטי במדינה, מתנשאת על כל מערכות השלטון. אפילו מי שמינה אותה, אז שר המשפטים גדעון סער, מסתייג לחלוטין מהתפקיד הדורסני שהיא ממלאת בימים אלה, עד כדי מניעה מהממשלה כמעט כל יכולת לתפקד ביעילות, ועוד בתקופה כה רגישה.

כבר דובר רבות על מהות תפקיד היועץ המשפטי. כמשפטן-על, הוא אכן אמון על שלטון החוק, עומד על המשמר כדי שהרשות המבצעת לא תחרוג מהחוק. כיועצת-על, תפקידה של היועמ"שית לסייע לממשלה, לא להקשות עליה ויהי מה. בבחינת ייקוב הדין את הממשלה, כפי שנוהגת ברוב יוהרה בהרב-מיארה.

כל יום שבו היא נשארת בתפקיד, ניזקה עולה על תועלתה. מקשה על הממשלה שלא לצורך, בוודאי בתקופה שבה הדרג המדיני-ביצועי-צבאי מנהל את המערכה הקריטית בכל החזיתות, למען ביטחון המדינה. אגב, גם על מודעה זו חתומים אותם שני שרי משפטים לשעבר, שהיו מבכירי הליכוד.

ולא הזכרנו מודעות קודמות, חתומות בידי ציבור חותמים קבוע ומתוסכל, נגד מינויו של אלוף (מיל') דוד זיני לראש השב"כ. כי הרי מה חשובים ביטחון המדינה ותיפקוד השב"כ לעומת ההתרסה נגד כל צעד שנוקטת הממשלה הנבחרת? עצומות עלייך, ישראל הדמוקרטית. הנייר סובל הכול.

יוסי אחימאיר

תרומה ייחודית לארה"ב

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 6 ליולי 2025.

מתקפת חיל האוויר על משטר האייתוללות הדגישה את מעמדה האסטרטגי של ישראל כנושאת המטוסים הגדולה ביותר של ארה"ב, שאינה זקוקה לנוכחות אמריקאית, לא ניתן להטביעה, ועוגנת באזור קריטי לארה"ב, שהוא מוקד הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי, זירת 48% מעתודות הנפט העולמיות, וצומת חשובה של נתיבי ספנות. למעשה, ישראל חוסכת לארה"ב את הצורך לייצר, לפרוס ולתחזק עוד כמה נושאות מטוסים אמיתיות באוקיינוס ההודי והים התיכון, בלוויית מיספר עוצבות כוח יבשה בעלות שנתית של 20-15 מיליארדי דולרים.

המתקפה האווירית והקרקעית סילקה מכשולים להפצצה אמריקאית חסרת-תקדים על שלושה מתקני גרעין איראניים קריטיים, כאשר ישראל שיתקה את מערך ההגנה האווירית האיראנית, השמידה את חיל האוויר האיראני, חיסלה מנהיגי צבא איראניים, ושיבשה את מערכות האינטרנט והפיקוד, הבקרה והשליטה של איראן.

המתקפה האווירית היתה אחת המתקפות האוויריות המורכבות ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, וכללה 200 מטוסי קרב מתוצרת ארה"ב שהשמידו 1,100 מטרות המרוחקות למעלה מ-1,100 מייל מישראל. היא הדגישה את ישראל כחנות יוקרה ואולם תצוגה ייחודי של התעשייה האווירית של ארה"ב, ומשכה תשומת-לב של מדינות השוקלות רכישת מטוסי קרב – לעליונות המטוסים האמריקאים על פני אלו של רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, איטליה ושוודיה, שאין להן חנות יוקרה ואולם תצוגה דומים.

המתקפה הדגישה את תיפקוד ישראל כמעבדה בתנאי-קרב ומרכז חדשנות של תעשיות הביטחון וכוחות הצבא של ארה"ב. כמו השימוש הישראלי השיטתי בכמה מאות מערכות לחימה מתוצרת ארה"ב, גם המתקפה האווירית הניבה שפע של לקחים טכנולוגיים, מבצעיים, תחזוקתיים ותיקונים. לקחים אלה משדרגים את המוצרים האמריקאיים, חוסכים לתעשיות הביטחון בארה"ב 10-20 שנות מחקר ופיתוח, המסתכמים במיליארדי דולרים, משפרים את התחרותיות האמריקאית בשוק העולמי, מגדילים את היצוא, מרחיבים את בסיס התעסוקה בארה"ב, ומשדרגים את תורות הלחימה של זרועות הצבא האמריקאי. להיטות חיל האוויר האמריקני לתמרונים משותפים עם חיל האוויר הישראלי נובעת מהערך המוסף המוענק לחיל האוויר של ארה"ב מהניסיון הייחודי של הטייס הישראלי למוד-הקרבות.

עקב אתגרי ביטחון ייחודיים, חיל האוויר מפתח תורות לחימה משנות-משחק, כגון ניטרול מערכות הגנה אווירית ויצירתיות בקרבות אוויר. תורות הלחימה מועברות לחיל האוויר האמריקאי, כפי שהיה גם גורל לקחי יוני 1982 מההשמדה פורצת-הדרך של 20 סוללות טילי קרקע-אוויר סובייטיות מתוחכמות בבקעת הלבנון (מבצע "ערצב 19"), תוך הפלת 82 מטוסי "מיג" – שעדיין משפיעים על פעילות ומערכת האימונים של חיל האוויר האמריקאי, הממעט לחוות מבצעים של "להיות או לא להיות."

ישראל מהווה מרכז מחקר ופיתוח ייחודי עבור תעשיות הביטחון האמריקאיות, כמו גם עבור כ-250 ענקי הייטק בארה"ב שהקימו בישראל מרכזי מרכז ופיתוח בתחומי חקלאות, רפואה, תרופות, רכב, תוכנות מחשב, אלקטרוניקה, תקשורת, פינטק, אינטרנט וכו'. ארה"ב ממנפת את כוח-המוח-הישראלי לביצור מעמדה המוביל בתחרות הבינלאומית.

המתקפה הישראלית על איראן חיזקה את כוח ההרתעה של ישראל וארה"ב מול הטרור השיעי והסוני האנטי-אמריקאים, המונחים ע"י חזון בן 1,400 שנים המחייבם להכניע את "השטן האמריקני הגדול". המתקפה הישראלית פגעה קשות ביכולות הצבאיות של איראן, ולכן החלישה איום קטלני על כל המשטרים הערביים הפרו-אמריקאיים, כמו ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין, ירדן, מצרים ומרוקו, החשים את מאכלת האייתוללות על צווארם. הפגיעה במעמד האסטרטגי של משטר האייתוללות פוגעת גם בנכונות מדינות באמריקה הלטינית ("הבטן הרכה של ארה"ב") לשתף פעולה עם איראן וחיזבאללה בטרור ובהברחת סמים נגד האמריקאים.

השורה התחתונה: המתקפה פורצת-הדרך של חיל האוויר על איראן מדגישה את העובדה שבניגוד לתובנה המקובלת, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי של 3.8 מיליארד דולרים, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה לארה"ב מאות אחוזי תשואה שנתית. ישראל מהווה מכפלן-דולרי ומכפלן-עוצמה ייחודיים עבור ארה"ב, השופכים אור על הכביש הדו-סטרי בין וושינגטון לירושלים לתועלתן ההדדית של ארה"ב לישראל.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ככה נראית אוטו אנטישמיות, עם שפם קטן, מגפיים עשויי עור, אגודל משמאל לימין, חוקי גזע, דגל שחור, רעב, צמא, גולגולות ומוות.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, עם ציורי שער המחנה הארור, הכרזה על גטו, פתרון סופי, תיאור של מחנות ריכוז, השבת המילה סלקציה.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, השוואה כחלק מעלילת דם מרושעת ומתמשכת, בין אושוויץ לעזה, בין בוכנוואלד לרפיח, בין צוררים למנהיגים עכשוויים, בין הרייכסטאג לממשלה.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, כאשר אנשי שמאל רדיקליים, סרבני קבלת תוצאות הבחירות, מאובחנים כחולי שנאה סופניים וחשוכי מרפא – מזהים תהליכים של נאציזם במדינת ישראל היהודית דמוקרטית.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, בשרי נעשה חידודין חידודין מגיוס השואה לצרכים פוליטיים, להרחבת השסע בעם, להעמקת התהום בינינו, לפירוק החברה היהודית בישראל. כאשר מדינת ישראל וצבאה המוסרי בעולם, מבקשים להקים בשטח סטרילי עיר הומניטרית, בעזה כדי להעניק לתושבי עזה , בהם המחפים על פשע, מזון וביטחון אישי.

התועמלנים האוטו אנטישמים בתקשורת ובאקדמיה, מצמצמים ומאחדים שורות, מחדירים בכוונת מכוון מושגים ומילים של שואה בסערה לחיינו, בדקתי חזור ובדוק, לא מדובר ביום השואה, או ביום השואה הבינלאומי, מדובר בסתם יום של חול ובצורך הבלתי נשלט של הזויים אלה לזנב בעם היהודי.

והנה הן המילים הנשמעות על ידי אנשי השמאל הרדיקלי, ללא בושה, ללא גבולות, מילים הפוצעות את ליבו של כל יהודי בעולם, מחנות ריכוז, גטו, פתרון סופי, סלקציה, ההומניטארי משחרר, קריקטורות אנטישמיות, מדי נאצים, מגפי עור, שואה.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, שנאה עצמית, שנאה לאומית, חילול הקודש, גיוס הנורא בטרגדיות היהודיות-אנושיות לצרכים פוליטיים, נגד איש אחד, נגד ממשלה אחת, נגד רוב העם.

מה לנו כי נלין על האנטישמים ברחבי העולם, על שונאי היהודים באוניברסיטאות, על מבקשי נפשה של מדינת ישראל וחלומם למחות מתחת לשמיים את היהודי האחרון.

אנטישמים אלה המהדהדים את האוטו אנטישמיים מבית, ההשוואה הנוראה, השימוש המזוויע בסממני השואה, ההשוואה המקוממת ,היא פיגוע אסטרטגי נגד מדינת ישראל.

עד לא מכבר זעו אמות הסיפים מקריאות נאצה ושימוש מרושע בזיכרון השואה, הגינויים הגיעו מכל גווני החברה הישראלית שהוקיעו את המוזילים והפוגעים בזכר השואה.

זילות השואה והשימוש בה, תוך חילול הקודש, לצרכים פוליטיים, הפך בקרב אוכלוסייה טהרנית ,פרוגרסיבית, מוכת שנאה, ללחם חוקם, כוס התה ושגרה נוראה.

השימוש בשואה והפיכתה למטבע עובר לסוחר היא סוג של הכחשת השואה, בדיוק כמו המכחישים ברחבי העולם, המקבלים לגיטימציה מהאוטו אנטישמים הקובעים כי יהודים ולוחמים במדינת ישראל היו לנאצים המבצעים פשעים ורצח עם בעזה.

ככה נראית אוטו אנטישמיות, החברה במדינת ישראל בזה לחבורת האוטו אנטישמים, קומץ שחבר באמירותיו, בציוריו, במאמריו ובפרשנויותיו לגרועים שבמכחישי השואה והאנטישמיים ברחובות העולם.

אסור לנו כאזרחים וכמדינה לנרמל את זילות השואה.

ככה נראית אוטו אנטישמיות.

2. אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות

אברהם אזולאי, מלח הארץ, הלוחם מיצהר שבגבעות השומרון נלחם במחבלים מבקשי נפשו ועד כלות, בגבורתו ועוז רוחו על הבאגר בלב חאן יונס אל מול מחבלים היורים בו לחם ומנע מהמחבלים לחטוף את גופתו למנהרות עזה.

643 ימי המלחמות, בשבע החזיתות, והגיבור מן הגבעות, אברהם אזולאי, צנחן ולוחם ששירת 287 ימי מילואים, נפל בקרב של גיבורים.

אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות, הוא סיפורה של הארץ האהובה, סיפורו של ילד ונער שאהבת ארץ ישראל בערה בו, שהובילה אותו לעלות על הגבעות, להתחבר אל האדמה, אל הצאן, את הטרשים, להתמסר למדינה שכל כך אהב.

אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות, תושב חוות שקד שבגבעות יצהר בשומרון, נשא לפני שלושה חודשים את אהבת חייו רות.

נפרד ממנה, חתן היוצא מחופתו ומיהר לטפס על הבאגר, להרוס תשתיות טרור למוטט תאי מחבלים, למגר את האוייב שבא מן השנאה.

אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות, מהחלוצים הנועזים, האמיצים, האוהבים את הארץ המובטחת שלא על תנאי, הקים חברה לעבודה עברית, רק בן 25 וחותמו ניכר במסעו הקצר בתחנות חייו השונות.

עלם החמודות, אברהם כמשל, חשוב להדגיש ולהבליט את היותו של אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות, כנער גבעות שכל עצמותיו אומרות אהבת המולדת עד מסירת הנפש.

נוער הגבעות מוצג בציבוריות הישראלית בהכללה כנוער אלים, מתגרה, בריון, עבריין, נוער חסר מעצורים ומסוכן לחברה הישראלית בהיותו נוער תלוש ונטוש, חסר עכבות.

נוער הגבעות שאברהם היה אחד מהם מוקע במשך שנים רבות אל עמוד הקלון, נרדף על המחלקה היהודית, מנוע גיוס לצה"ל, מכונה על ידי פוליטיקאים מאגף מסוים כ"נוער הזוועות".

יש בחברה הישראלית גם מי שרואים בנוער הגבעות בהכללה חלוצים, בוני הארץ, מצילי הגבעות, החומה מפני פלישת הפלשתינאים ומניעת השתלטות על קרקעות, קביעת עובדות, חלוצים כבר כתבנו?

אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות הוא ההוכחה שהכללה היא הרת אסון ועוול בל יכופר, נוער הגבעות אינו מקשה אחת, אינו רק עבריין ואינו רק צדיק, אינו רק אלים ואינו רק נופת צופים, אינו רק פוגע בפלשתינאים ואינו רק בונה בתי יהודים, אינו מקשה אחת.

הביטו בפניו הטובות והמאירות של נער הגבעות, הציצו אל ליבו של אברהם אזולאי, הגיבור שבא מהגבעות, הקשיבו אל נשמתו, ראו את הנער החולם והמגשים, הבונה, התורם, האוהב ישראל.

בפעם הבאה כשתשמעו על "נוער הגבעות", על "נוער הזוועות", תיזכרו את הנער שבא מן הגבעות, את אברהם אזולאי שלחם למען עם ישראל, שמסר נפשו לכבודה של ארץ ישראל, שהיה מופת של חן וחסד, בנייה ויצירה, יהודי מן הגבעות, יהודי של ארץ ישראל, יהודי שכולו אהבה.

עמנואל בן סבו

על "החתונות שלנו" מאת דורית רביניאן

עם עובד 1999, 264 עמ'.

הרומן שלנו מתאר את קורותיה של משפחת עזיזיאן בארץ ישראל, משפחה ששורשים לה בפרס, הודו וטורקיה, ולפני שאביע דעתי על רומן זה, אשרטט בקווים כלליים את העלילה ואת הדמויות הפועלות:

בראש משפחת עזיזיאן נמצא סולי, דייג, הדמות הגברית היחידה בספר שמתוארת בצורה חיובית: הוא אוהב את אירן אשתו, ואת בנותיו, הגם שהוא מעין אורח בבית, כשהוא חוזר מהים, הוא מתקבל על ידי המשפחה באהבה גדולה.

אשתו אירן, היא הדמות שהסופרת מעניקה לה את מירב תשומת הלב – אנו מתוודעים לקורה בליל החתונה (מסרבת לפשוט את הגרביון והתחתונים...), עוקבים אחרי חמש הלידות שלה: הבן מוריס (כל יתרונו הוא בכך שיש לו בולבול יפה...), ואחריו הבנות סופיה, מרסל, ליזי ומתי. יחד עם מתי נולד אח תאום בשם מוני שנפטר. חותנתה של אירן, טוראן, אימו של סולי, מרמזת שלידת תאומים סימן שהאישה בגדה... מסופר שאת מוריס ילדה אירן, בהיותה בת שבע-עשרה, בחדר המדרגות, כשרופא שכן מיילד אותה. היא מאמינה באמונות טפלות למכביר, כגון לבלוע את עורלת הבן למזל, כגון לאכול חמישה לבבות של תרנגולות כדי לחזק את ליבו של הילוד, כגון להשאיר קטע לא מושלם בגובלן שהיא רוקמת, כדי למנוע עין רעה. אירן קוראת בקפה, לוחשת לגירוש שדים, רוכשת קמיעות, בוזקת מלח למזל באפרסק ובאגס, משתטחת על קברות צדיקים. היא מתפרנסת כעוזרת בית, וכן, החותנת טוראן, אימו של סולי, התייחסה לכלתה בקור מופגן. והבן, הלא הוא סולי, סוגד לאימו, וכשזאת גוססת, הוא מורח לק על ציפורני רגליה.

צוין לעיל שסולי הוא הדמות הגברית שזוכה לחסד מאת הסופרת, ואילו שאר הגברים מתוארים כמכוערים בעלי שיניים רקובות, אלימים ושטופים בזימה. הבולט ביניהם הוא מוריס הבן הבכור במשפחה: הוא זוכה ליחס מועדף במשפחה (בן זכר!), כילד הוא חייב לנצח בכל משחק, אחרת הוא מאיים לברוח מהבית, ואף להתאבד. הוא אלים, וכמעט זרק דרך החלון את אחותו כשהיתה תינוקת. בנערותו הציף את קירות חדרו בתמונות של נשים ערומות. בבגרותו הוא נמוך, מכוער וקירח, חובש פאה נוכרית, לא שירת בצבא בנימוק של פגם בלב (גם אחיותיו לא התגייסו בנימוק של דתיות), מתפרנס ממכירת גרעינים בלוינסקי. מתואר איך הוא מזלזל בנשים איתן הוא מתעלס, וכיצד הוא ממהר להתרחץ מ"הלכלוך" של נשים אלו. יש לו גם זונה קבועה עימו מגיל צעיר.

והרי קורותיהן של אחיותיו: סופיה היפה, נשארה פעמיים כיתה, והועברה לבית ספר מקצועי. יש לה המון מחזרים, אבל היא נישאת, כשהיא בת 18 לאיציק קדוש בן 35, עשיר מופלג, בעל עסקים באפריקה. הם גרים בדירת גג בגורד שחקים בבת-ים, ועורכים ירח דבש באיטליה.

אחותה, מרסל, מחזרת אחרי יואל חג'בי, תימני ממושקף, שש שנים, וכשהיא זוכה בו, היא מתמסרת לו, אבל מיד אחרי החתונה היא מואסת בו, ומתגרשת.

ליזי, הבת השלישית, מאוננת לעיני כול מילדות. אימה, אירן, מנסה לגמול אותה מכך על ידי כוויות בידיים, ללא הצלחה. כל מכריה מכנים אותה "שרמוטה", כי היא מראה את החזה שלה לבחורים בגן ציבורי, ושוכבת עם כולם. היא לומדת להיות אחות, ושוכבת עם הפרסונל בבית החולים. כשנדמה לה שנכנסה להריון, היא מחפשת את זה שאמור להיות אבי העובר. לבסוף מתחתנת עם חזי מוצפי, עיראקי ממשפחת אופים. כשמסתבר לליזי שחוזר לה המחזור – הפעם חזי לא מוכן לקיים עימה יחסי אישות, וליזי חוזרת למאהבים שלה מבית החולים. "הפתרון" של חזי: מכות לליזי. מסתבר ששלוש האחיות האלו התחתנו בשנה אחת, אבל כל אחת מהן התגרשה, וחזרה לבית ההורים.

הבת הרביעית, מתי, אינה מאוזנת נפשית, משתוללת בבית הספר, קושרת ילד לקן נמלים כי כינה אותה "משוגעת", הורסת את הריהוט בבית, שורפת את אלבום התמונות של המשפחה, כי אינה מוצאת את התמונה שלה, מאיימת לזרוק דרך החלון את התינוק הבוכה של סופיה. אירן מצילה את התינוק ברגע האחרון, ומרביצה למתי, וזאת מחזירה מכות לאימא שלה. לכן היא נשלחת לפנימייה של ילדים בעייתיים. שם מלעיטים אותה בריטלין, והיא הופכת להיות "עציץ" עם עוויתות בפנים. למתי יש הזיות כאילו נמצאת בשיח עם אחיה התאום המת מוני, השולח אותה למשימות חסרות שחר, וגם לניסיון התאבדות במספריים ובכדורי ריטלין. בסופו של דבר צומחים למתי שדיים, וזה משמח את כל הבית, שמוצאים בכך תקווה, אבל הקורא מתקשה להבין את פשרה.

ובכן, צריך להודות שמדובר בכישרון נאראטיבי נכבד, אביא שתי דוגמאות: תיאור נפלא של המחשבות המשוגעות של מתי (עמ' 134 ואילך), וכן תיאור יפה של הנשיקה בין מרסל ליואל (עמ' 185). אבל מתלווים גם קצת הרהורי ספק: לא ברור מדוע אירן צריכה להסביר את הסיבה שלאל ההינדי גנש יש ראש של פיל (עמ' 188-187), ומדוע מסופר על ינשוף שהתאהב בינשופה מחרסינה, ובקנאתו הוא גורם לשבירתה (עמ' 117 ואילך). לכך צריך להוסיף שיש בספר נימה פורנוגרפית, למשל, בתיאור משכביה של ליזי עם כל דכפין, עבור לאזכור ריח ערוותה לאחר האוננות, ותיאור שלוש האחיות הערומות במקלחת כשהן נוגעות אחת בשנייה ומתגפפות (עמ' 209 ואילך). לא ברור מדוע "עמדת המספרת" בספר משתנה: קודם – "מספרת עדה", אחר כך – "מספרת כל יודעת." וכן, מן המפורסמות הוא שלא ניתן להעניק ליצירה עומק אם הגיבורים שטחיים, וכאלה הם כל גיבורי הספר הזה.

אבל, צריך לשים את ההסתייגויות האלו בצד – עם הצלחה לא מתווכחים – הרומן הזה, כמו הרומן הראשון של דורית רביניאן "סמטת השקדיות בעומריג'אן", שניהם סחפו את קהל הקוראים, והיו לרבי מכר.

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ותשעה

בערוגת הגזר

ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:

"סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!"

נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.

את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה "פועל ראשי" וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.

דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר "השאלה המינית" של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?...

"מה קרה לך, נרדמת?" שואל דודו.

"...לא!" אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.

באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.

הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה".

הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

"יש לך אישו?" שאל יוסוף.

"לא," אמרתי. אין לי.

"עשית לאישו זיג-זג?" המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.

חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? "לא." הייתי כולי ציפייה. "אף פעם."

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:

"זובי שלך גדול?"

אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.

"כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כומו זה? רוצה לראות?"

ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.

"רוצה תחזיק?" קולו ניחר.

אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: "קוקו-ריקו, קוק-ריקו!"

ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.

כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכל! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.

חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון "הבוקר".

"איך היתה העבודה היום?"

"אני לא הולך לשם יותר."

"מה קרה?"

"אין לי חשק."

"אלכס פיטר אותך?"

"לא."

"יותר טוב לגדול פאראזיט?"

"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."

"מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."

"לא צריך. אסתדר לבד."

"גיבור גדול!"

"כן. אם אני רוצה."

אהוד בן עזר

המשך יבוא

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!