דלק או מים למדורת המזרח התיכון?

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 15 ביולי 2025

סוגיית המדינה הפלסטינית משפיעה על כל המזרח התיכון, ולא רק על מדינת ישראל. האם מדינה פלסטינית תוסיף דלק או מים למדורת המזרח התיכון?

התמיכה בהקמת מדינה פלסטינית מושפעת על ידי התבטאויות מתונות של נציגי הרשות הפלסטינית במפגשים עם ברי-שיח ישראלים ומערביים. אבל, ההתבטאויות המתונות הופכות לאנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות כאשר הרשות הפלסטינית פונה לנוער הפלסטיני בגנים ובתי הספר, למתפללים במסגדים ולברי-שיח ערביים. לעומת התבטאויות מתונות המייצגות את טקטיקת ה"תאקייה" – שנועדה להטעות את "הכופר" ולקדם את האינטרס המוסלמי – החינוך לשנאה וטרור וההסתה במסגדים מייצגים באופן אותנטי את האסטרטגיה הפלסטינית.

התמיכה בהקת מדינה פלסטינית מעוצבת (מאז הסכמי אוסלו מ-1993) לפי מציאות חלופית, נינוחה וספקולטיבית, המופרכת בעקביות על ידי המציאות המזרח תיכונית האלימה וההפכפכה.

לפי המציאות החלופית של אדריכלי אוסלו וממשיכיהם, הרשות הפלסטינית היתה צריכה להימנע מטרור, מחינוך לשנאה ולהסתה, לדבוק בדו-קיום, דמוקרטיה וזכויות אדם, לנהל משא ומתן בתום לב, ולזנוח אידיאולוגיה שורשית בת מאה שנים, המחוייבת לחיסול – ולא רק לצמצום שטחה של – המדינה היהודית.

אבל, מסמכי היסוד של פת"ח ואש"פ – שהם מקור הסמכות של הרשות הפלסטינית – מחוייבים ל"שחרור פלסטין", וגובשו לפני 1967 (1959 ו-1964), ומתייחסים ל"כיבושי 1948."

בניגוד לתומכים בהקמת מדינה פלסטינית, מנהיגי ערב אינם מעניקים משקל רב להתבטאויות הפלסטיניות. הם מבינים שבמזרח התיכון קיים פער בלתי-ניתן-לגישור בין התבטאויות להתנהלות, ובמיוחד בסוגייה הפלסטינית. לכן, הערבים מתמקדים בהתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, שהפכה את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, כפיות טובה ובגידה בין-ערביים.

בניגוד לתרבות המערבית הנוטה להתמקד בהווה ובעתיד, הערבים מבינים שההיסטוריה היא הבסיס לתכנון מדיני. הערבים זוכרים, לא שוכחים ולא סולחים. לדוגמא, הם זוכרים את בגידת הפלסטינים במצרים ובסוריה בשנות ה-50' וה-60', כאשר ההנהגה הפלסטינית שיתפה פעולה עם טרור "האחים המוסלמים" נגד המארחים במצרים ובסוריה.

ב-1970 הפלסטינים בגדו במארח הירדני, ופתחו במלחמת אזרחים להפלת המשטר ההאשמי. בין 1970 ל-1982 הם הביאו חורבן על המארח הלבנוני, גרמו לסדרה של מלחמות אזרחים ולפלישה צבא סוריה, עד שגורשו לתוניסיה.

ב-1990 הפלסטינים בגדו בכווית, שהיתה המארחת הערבית הנדיבה ביותר, קלטה 400,000 פלסטינים (אנשי פת"ח) ואיפשרה להם לטפס לעמדות בכירות. כצפוי, הפלסטינים הצטרפו לפלישת סדאם חוסיין לכווית באוגוסט 1990 והיללו אותו כ"סלאח א-דין המודרני." לכן, עם חזרת השייח' סבאח לשלטון בינואר 1991, הוא גירש כמעט את כל 400,000 הפלסטינים, ללא תגובה ערבית משמעותית.

מנהיגי ערב גם מודעים לשיתוף הפעולה השיטתי של הפלסטינים עם גורמים רדיקליים כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, אייתוללה ח'ומייני, ארגוני טרור במזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית, "האחים המוסלמים" (ארגון טרור סוני הגדול בעולם), צפון קוריאה, ונצואלה, ניקרגואה, קובה, רוסיה וסין.

מנהיגי ערב מעריכים שמדינה פלסטינית תפעל לפי ההתנהלות הפלסטינית העקבית במאה השנים האחרונות, ולכן תוסיף דלק למדורה המזרח-תיכונית, ותאיים על כל משטר ערבי מתון-יחסית. לכן, המנהיגים הערבים מרעיפים על הפלסטינים מלל חמים, אך (מאז 1948) נמנעים מכל מעש ממשי להקמת מדינה פלסטינית. לדוגמא, ירדן ומצרים שלטו ביו"ש ובעזה עד 1967, ולא קידמו את הרעיון. כמו כן, אף מלחמה ערבית-ישראלית לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית, ואף אחד מ-6 הסכמי השלום בין ישראל לערבים לא הותנה בהקמת מדינה פלסטינית.

בנובמבר 2023 דחה כינוס משותף של "הליגה הערבית" וארגון מדינות האסלאם הצעה פלסטינית-איראנית-אלג'יראית להפסקת יחסים דיפלומטים, תיירותיים, כלכליים וביטחוניים עם ישראל. למרות המלל הפרו-פלסטיני, מדינות ערב לא מקריבות אינטרסים לאומיים על מזבח המדינה הפלסטינית.

הערבים יודעים שמדינה פלסטינית ממערב לירדן תהווה גזר דין מוות למשטר ההאשמי ממזרח לירדן, כפי שהתריע המלך חוסיין בתגובתו להסכמי אוסלו בספטמבר 1993, וכפי שטענו מפקדי צבא ירדן בטקס החתימה על הסכם השלום ישראל-ירדן באוקטובר 1994.

הערבים מבינים שהפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי ומלחמות אזרחים בין ארגוני טרור פלסטיני, "האחים המוסלמים", טרור מונחה-איראן, דאע"ש ושבטים בדווים מפוצלים. המצב הכאוטי יגרור תגובת דומינו לכיוון חצי האי סיני, יעניק רוח גבית למאמצי "האחים המוסלמים" להפיל את המשטר של הגנרל א-סיסי, ויביא לאיום ברור ומיידי על המשטרים המתונים-יחסית בערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.

ההשלכות הגיאו-פוליטיות עלולות להעביר את השליטה ב-48% מעתודות הנפט העולמי – ואת השליטה על נתיבי סחר קריטיים בין אסיה לאירופה – לידי משטרים רדיקלים כמו איראן, "האחים המוסלמים", סין או רוסיה, לחזק את מוקד הטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ולפגוע בביטחון הפנים והכלכלה של מערב אירופה וארה"ב.

בניגוד לחסידי רעיון המדינה הפלסטינית המעלים על נס התבטאויות מתונות של מנהיגים פלסטיניים, מנהיגי ערב דבקים במציאות המזרח תיכונית המלמדת שהנמר הפלסטיני אינו מחליף חברבורות (אסטרטגיה), אלא רק טקטיקות.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

על "לפני היות אחוזת בית"

מאת נחמה פוחצ'בסקי

עמדה 2025, 266 עמ'

נחמה פוחצ'בסקי, ממייסדי המושבה ראשון לציון, איכרה עמוסת עבודה ברפת, בלול, בגינת הירק, במטע, כשהיא גם מעמיסה על עצמה תפקידים למען הקהילה, נאבקת למען שוויון הזכות לבחור ולהיבחר לנשים – חושפת בכתביה ידע מעורר קנאה בתרבות בכלל, ובספרות בפרט. ברומן "במדרון" – הרומן הראשון שנכתב על ידי סופרת ארצישראלית – הקורא מוצא אזכורים (מפי הגיבורים) של הברונית ברתה פון זוטנר, כלת פרס נובל לשלום, את המחזה הקומי של אוסקר וויילד "המניפה של גברת ויינדרמיר", את הספר "מיתה" של ארתור שניצלר, את היוצרים רומן רולן, אדגר אלן פו, ניטשה, גי דה מופסאן, את הסופר הפולני סטניסלב פשיבישבסקי, את הרומן האנטי-מלחמתי של אריך מריה רמרק "במערב אין כל חדש", את הלוחמת על זכות הבחירה לנשים ג'יין אדמס.

שפע של ידע מן המין הזה ניתן למצוא גם באסופה שלפנינו – "לפני היות אחוזת בית", בה כתביה של נחמה בספרות יפה ובעיון – באסופה זאת מוזכרים רומן רולן, מופסן, שיינברג, ברטה זוטנר, שטיינמן, אדגר אלן פו, ניטשה, אלפונס דודה, שופמן, ברנר, פיכמן, אנאטול פראנס, פשיבישבסקי, וכמובן "אלטנוילנד" של הרצל, ויש גם מאמר ביקורת מפורט על המשוררת אלישבע.

אני מנסה לפתור חידה זאת על הידע הרחב של נחמה פוחצ'בסקי, נפ"ש, בתרבות ובספרות, ואני מניח כי בשנים שקדמו לנישואיה ליחיאל מיכל פוחצ'בסקי, עלייתם ארצה והשתתפותם בייסוד המושבה ראשון לציון – היא הרי נישאה ב-1889, כלומר, כשהיתה כבר בת 21, לאחר שאציל רוסי חיזר אחריה, ולאחר שכתבים שלה התפרסמו ב"המליץ" (בגיל 16!) ולאחר התכתבות שלה עם בחיר משוררי העברית באותה תקופה – י"ל גורדון. אני מניח שעיקר הידע הרחב שלה נקנה בשנים ראשונות אלו.

במאמר שכתב מו"ל הוצאת "עמדה", המשורר, הסופר ומבקר הספרות רן יגיל, מצוין בצדק רב כי בדומה לי"ח ברנר, גם נפ"ש היתה "צופה לבית ישראל", וכמוה היא מצביעה על הייאוש שתוקף את החלוץ לנוכח הקשיים האדירים העומדים לנגדם של אלה המבקשים להחזיר עטרה ליושנה, ולהקים כאן יישוב עברי המתקיים מעמל כפיו. נדמה שאין סיכוי להתגבר על המכשולים הרבים: העבודה הקשה בארץ לוהטת מחום, שהחלוצים לא היו מורגלים בה, עוינות הערבים, שבאה לידי ביטוי בשוד ורצח, ולימים גם הפוגרומים הנוראים בתרפ"א ובתרפ"ט, היעדר היענות של יהודים לעלות לארץ לאחר הצהרת בלפור, פגעים של טבע – בצורות, ארבה, מחלות הקוטלות את העופות ואת גידולי השדה.

ב"במדרון" אנו פוגשים את חיים זלצמן (אולי יש רמז בשם: חיים של מלח). הוא הגיע עם כסף מהגולה, ובנה בית חרושת בירושלים, אבל פושט שם את הרגל. אחר כך הוא רוכש כרמים במושבה, אך נאלץ למכור את אותם, ולהתפרנס כחלבן המחזר על פתחי בתי האיכרים. הוא ממשכן את ביתו כדי להשיג הלוואה שתאפשר לרעייתו, פשה, להפליג לסנטוריום בווינה. חייו מידרדרים מדחי אל דחי "במדרון", שהוא מעין רומן "אח" ל"שכול וכישלון" של ברנר. ליד הייאוש ברנר הרי מציג גם את ה"אף על פי כן", וכפי שנראה, אצל נפ"ש, למרות הייאוש – יש "אף על פי כן" גדול.

בספר שלנו אנו פוגשים די הרבה מיואשים, ואף מתאבדים: שרה, גיבורת הסיפור "הלכה" (אגב, נפ"ש מכנה את סיפוריה – "ציור", "רשימה"), מתייסרת על כך שגנבה מצעירה אחרת בשם זינה את בחיר ליבה, משה קליצ'קין. כשמתברר לה שמשה ניסה לחזר אחרי צעירה אחרת בשם שולמית, היא מחליטה להתאבד בים יפו.

בסיפור "אורות וצללים" הדודה שרה מאוכזבת מאוד מכך שלא תרמה כפי שחלמה לבניין הארץ. היא רצתה להיות מורה, להיאבק למען זכויות הנשים, ומכל חלומותיה, לא הגשימה דבר, ורק העבודה בגינה, ואהבתו של אישה, יצחק, מנחמים אותה.

בסיפור "בלעדיה" מסופר על איכר שמכר את נחלתו וירד מהארץ.

נושא נוגה אחר בקובץ הוא בתחושת חוסר התוחלת של סופר אל מול דלתות נעולות של הוצאות ספרים. בספרנו נמצא מכתב שכתבה נפ"ש ל-י"ל גולדברג שישתדל אצל מר שטיבל כדי שיסכים לפרסם סיפור שלה, סיפור שהמשורר יעקב פיכמן התפעל ממנו (עמ' 152). את המצוקה הזאת של כל סופר, שאיננו זוכה להכרה, פירטה הסופרת שלנו בסיפור "לא מצא כלום". הגיבור של סיפור זה הוא צבי אלוני, לבלר-מזכיר, רווק, בן קרוב לשלושים, מאוהב נואשות בפנינה שוורצמן, נשואה ואם לתינוקת בשם יפה. הוא חש תלוש (מוטיב חוזר בספרות העברית של תחילת המאה העשרים): האיכרים רואים בו סוציאליסט, והפועלים רואים בו בורגני. הוא קורא את סיפוריו בפני פנינה, והיא מסתייגת, כי לדעתה הם גלותיים מדיי, והוא משתכנע שאין ערך ליצירתו, ומתאבד. אגב, בסיפור מסופר גם על צעירה יפה שהתאבדה (עמ' 49, וראו גם עמ' 60). גם ברומן "במדרון" יש סופר מתוסכל בשם שלום כץ, שסיפוריו מתויגים גם כן כגלותיים.

תשומת לב מיוחדת ביצירתה של נפ"ש נתונה לעדה התימנית, נושא המופיע גם ב"במדרון". מצד המחברת יש אמפתיה, ואהדה לעדה הזאת, לשכונה המטופחת שלהם למסירותם לתורה ולעבודה (עמ' 56-55). ליבה דואב בראותה אותם יורדים מן האונייה בחוף יפו, יחפים, בקושי לבושים, אך מאושרים שהגיעו לארץ ישראל ("בלעדיה", עמ' 119). נפ"ש כועסת על האיכרים שמעסיקים פועלים ערבים, ולא תימנים הרעבים ללחם. ממש כואב לה על כך שיש המזלזלים בהם.

סיפור מרגש במיוחד הוא "רק פתקה", בה הגיבורה היא שמעה, ילדה תימנייה, העובדת אצל גברת במשק בית, וליבה כמה ללמוד בבית הספר. היא מאמינה שאם תבקש מהגברת פתקה, היא תתקבל ללמוד, אבל דודתה מחזירה אותה אל המציאות המייאשת: אם תלכי ללמוד, איך נתפרנס? מה נאכל?

אהדתה של נפ"ש לעדה זאת, אינה מונעת ממנה להצביע על אטאוויזם דתי שעדה זאת לוקה בו. עיקר הביקורת משתמעת בסיפור "אפיה ואסונה": האסון של אפיה הוא שהיא אינה יולדת ילדים למוסה, וזה רואה בכך חטא לעצמו, המחייב אותו לשאת אישה שנייה. מוסה מכה את אפיה, והיא בורחת לאחיה, המבקש פיצוי כספי על מעשיו של מוסה.

בסיפור אחר מתוארת האישה בעדה התימנית כשפחה (עמ' 56). נודע לקורא שמוסה קנה את אפיה בזול, כמנהג התימנים, כי היתה גרושה. לבסוף אפיה נכנסת להריון, ונודרת נדר שאם תלד בת, היא לא תמכור אותה כמו שקרה לה. בלידה הקשה אפיה מייחלת למוות, הבעל אינו מסכים שתבוא מיילדת, וגם לא רופא, המובאים ליולדת למרות התנגדותו, שהרי רק אלוהים מרפא, ולא רופא. בטיוטה של הסיפור יש שתי גירסאות לסוף, באחת מהן מוסה נושא ילדה, והיולדת והוולד מתים. האטאוויזם של מוסה בא לידי ביטוי גם בכך שלפי דעתו אין ללמד בנות תורה, כי כפי שקבעו חז"ל: כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות.

וכאן המקום להצביע על "האף על פי כן" של נפ"ש, שהוא הרבה יותר רחב מאשר אצל ברנר. קודם כול, יש ביצירתה תיאורי נוף (בעיקר, זריחה, שקיעה, גשם, ליל ירח) שמרנינים את הלב (עמ' 65, 71, 85, 114, 119), ושנית, במיספר סיפורים יש אופטימיות זהירה: בסיפור "ההחלטה" הגיבור זילבר חוכך בדעתו לחזור לפודוליה, שם בית החרושת שבבעלותו נמצא במצב של קריסה, אבל כשהוא שומע את בתו שרה מאושרת – הוא מחליט להישאר בארץ.

בסיפור "עצת ילדים" קורה אסון במשפחה – פלטיאל הצבע נופל למשכב, ומת, אשתו חולה, ואין מי שיפרנס – הבן גבריאל מחליט להפסיק ללמוד, ואחותו בת-שבע (לא לומדת – היא בת!) מחליטה להיות משרתת, וכך יפרנסו את אימם החולה.

בסיפור "אורות וצללים" ההורים משיאים את בתם דבורה לחסיד שוטה. היא בורחת ממנו, אבל הוא מסרב לתת לה גט במשך שתים עשרה שנה. שמואל אהובה ממתין לה, ונושא אותה לאישה, למרות שחלתה בשחפת. הוא מביא אותה לארץ ישראל, ובארץ החמה, במושבה גלילית, מתחדשים נעוריה.

נחת גדולה יש לסופרת שלנו מסיוריה בארץ – היא נפעמת מהתפתחותם של היישובים העבריים, כמו כפר סבא, מגדיאל, עין חי (לימים – כפר מל"ל), רעננה. בחזרה הביתה ממלון בצפת, שם הבריאה ממחלה, היא מבקרת בשתי הדגניות, במפעל המים של רוטנברג, בתל-יוסף ובעין חרוד, ונפעמת מבית הגידול של ילדי הקיבוץ בבתי הילדים. לעומת זאת, מצב רוחה נעכר כאשר היא רואה את אנשי "החלוקה" בטבריה ובצפת, את הלכלוך, העוני והניוול של היישוב הישן.

התיאור ב"פרקי המסע" הוא עבורי חידה: אנו קוראים במקומות שונים על כך שהמשק בראשון לציון איננו מפרנס את בעליו, שהם תדיר קצרים בכסף (עמ' 133, 138, 157, 164, 172), והנה, נחמה (בלי יחיאל מיכל בעלה) יוצאת לסיור של שבועות בארץ ובלבנון, המצריך שכירת סוסים לרכיבה, שכירת מורה דרך ערבי, תשלום על שיט באונייה מיפו עד חיפה, ומלבנון עד יפו – כל זה בוודאי עלה הון. בכל המקומות בהם היא עוברת, היא כותבת רשמים, ואלה מתפרסמים ב"העולם" בעריכת נחום סוקולוב. היא מתארת את הדרך מירושלים, דרך מוצא ליפו, את חיפה שכמעט אין בה נפש יהודית, סג'רה (אילנייה), פגישה עם הסובוטניקים הגרים, מסחה (כפר תבור), עמק יזרעאל הפורח שכולו ערבי, יבנאל, כפר קמא הצ'רקסי, טבריה, ראש פינה הנדמית לגן עדן, ובה בית הספר המהולל, משמר הירדן (ממנה בורחים מפחד הקדחת), מטולה, ומכאן אל לבנון – נבטיה, צור, צידון, בירות, בה היהודים אינם יודעים עברית, רק צרפתית. אחר כך הגיעה לזחלה ובעבדה. מסתבר ש"הפטנט", לפיו גברים יושבים לפנים, ונשים מאחור היה תקף גם בארץ ישראל וגם בלבנון – בדיליז'אנס, נשים נדרשו לשבת במושבים הלא נוחים מאחור. כמו הנוסעים הגדולים, גם נפ"ש מביאה את רשמיה מכל מקום בו עברה, וזאת באמת תעודה היסטורית יקרה מפז.

המו"ל רן יגיל הציע לכנות את האסופה הזאת בשם "לפני היות אחוזת בית", וזאת, כנראה משני טעמים: הראשון כי חלוצי העלייה הראשונה קדמו לאחוזת בית כמעט בשלושה עשורים; והטעם השני: מסתבר שנפ"ש התבקשה על ידי הרב אהרן מרדכי פרימן למלא את מקומו בניהול אסיפה ביפו שנועדה להחליט על הקמת פרוור יהודי מצפון ליפו, לימים – אחוזת בית, ומאוחר יותר – תל-אביב.

שני נינים נפלאים יש לנחמה פוחצ'בסקי – היוצרת ד"ר אורה עשהאל, והמשורר והצייר עצמון יניב, אשר ערכו והביאו לדפוס את "במדרון", ואורה עשהאל אשר הפיקה את האסופה שלפנינו עם אפרט מדהים, הכולל, בנוסף למקובל, גם תרגום (מכתב של הרצל לרב ריינס בעניין אוגנדה), ואפילו חוות דעת של גרפולוגית. המסקנה המתבקשת היא להציע לכל סופר לברור היטב מי יהיו ניניו.

משה גרנות

אסטרולוג, 2001

פרק ארבעים

"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!"

וככה שלחו אותי לכפר-הנוער בהרי-ירושלים.

אילו היה הדבר קורה לפני המלחמה, אולי היו שולחים אותי למוסד החינוכי לעבריינים צעירים בגרמניה: "דער צוקונפט בומצן", פעמי העתיד, שאליו נשלח יוסקה-דרעק בנעוריו אחוזי התזזית.

היה כניראה לחץ ציבורי במושבה על הוריי לסלק אותי מהר ככל האפשר, אחרת קשה להבין מדוע ניאותה הנהלת הגימנסיה לבטל את גזירת הגירוש ללא תעודה, שהוטלה עליי, ולהעניק לי תעודה זמנית ומכתב שמפרט את תכונותיי החיוביות, את יחסי החם לחקלאות ובמיוחד לעיזים ולגידול ירקות (בגימנסיה למדנו גם את המקצוע "עבודת האדמה"), כל זאת כדי שאתקבל בכפר-הנוער החקלאי. ציידו אותי גם בהמלצות, האחת חתומה בידי נשיא התאחדות האיכרים והשנייה בידי יושב-ראש המועצה הכפרית, וגם המלצה מהרב המקומי, שלימד אותי את ההפטרה לבר-מצווה.

לימים, כאשר החלו להישמע קובלנותיהם של עולי עיראק ותימן על סבלם בתהליך קליטתם בארץ, ועל הקיפוח שנמשך עד היום – עלה בדעתי שגם חיי שלי השתנו קצת בעקבות עלייתם ויכול היייתי גם אני לבוא בטענות, אוהו! – היכו אותי ואת הזין חטפו לי! – הנה כי כן, אילו הייתי סופר יהודי מזרחי הייתי ודאי מתלונן על הקיפוח. אילו הייתי סופר יהודי אשכנזי הייתי ודאי קושר את כתיבתי לשואה. מאחר שאיני אלא כרוניסטן איכרי עברי מהמושבה, אשתוק, וזאת חרף היותי שייך למיעוט המושכח ביותר בארץ, לעלייה הראשונה. אי אפשר להבין אותי מבלי לקחת זאת בחשבון.

ברכבת לירושלים, ומשם בשני אוטובוסים של "המקשר" ו"אגד" – הגעתי לכפר-הנוער ולא חדלתי לבכות בחשאי כל רגע שבו נישארתי לבד. בוכה ואומר לעצמי: גירשתם אותי מבית-הספר, סילקתם אותי מהמושבה, ואמרתם שאני נצר לזרע החצוף והמתנשא של משפחתי. אין דבר. יום יבוא ואראה לכם. כאשר עצמות כולכם תירקבנה – כבר יזכרו אתכם רק מתוך מה שאני אכתוב עליכם ואתאר אתכם. זאת תהיה ההיסטוריה שלכם. סבא המיתולוגי שלי יסר אתכם בשוט ואני אייסר אתכם בעקרבים.

מילדותי הייתי נער סגור וחלש. משחקי-תחרות לא אהבתי. במחסן שבחצר-ביתי, ליד הדיר, הקמתי מעבדה, שם התבודדתי ושיחקתי בפלסטלינה ובהמצאות שונות, בראתי ממלכות שבדמיון, מחנות-צבא, תותחים, אוניות-צעצוע העולות באש בפיילות נחושת מלאות מים, מטוסי-נייר ובהם תאים לטייסים זעירים, אנשי פלסטלינה. גם הרביתי לקרוא ספרים, בשכיבה על הספה, עד שטענו בבית כי גופי מתעקם, ובמשפחה התגבשה דיעה שאני אולי לא כל-כך נורמאלי, שהרי מי משחק בפלסטלינה בגיל בר-מצווה ויותר?

לכן קרא אותי לשיחה מוסה, המדריך המבוגר ממני בשנתיים, בתנועת הצופים, והסביר לי את מצבי – "אתה סובל מרגש נחיתות, מתבודד, מסמיק בחברת בנות, אתה לא רוקד. אתה נמצא מחוץ לפעילות החברתית של השיכבה. אני מציע שתתחיל לכתוב פליטונים שבהם תתאר את הפעולות והטיולים של החבר'ה, וכך אולי תשתחרר מרגש הנחיתות שלך. ואם תכתוב יפה, גם הבנות ודאי תשמנה לב אליך."

העיתונים ההיתוליים שהתחלתי לחבר זכו להצלחה מסויימת, על כל פנים – חבריי לא הפריעו לי בשעת הקראתם, ומי שהוזכר – גם אם ליגלגתי עליו, ראה זאת לעצמו לכבוד גדול. רותי מלכת הכיתה, שלא רק אני אהבתי אותה אלא גם אחדים מחבריי – כבר ביקשה ממני בהשאלה את אופניי החדשים, שקניתי ממתנות הבר-מצווה, ואני התכוונתי, בהזדמנות הראשונה שבה נימצא שנינו לבד, לשאול אותה את השאלה המכרעת – אם היא אוהבת אותי, ואם תשובתה תהיה חיובית – להציע לה חברות, וקביני-ביני-בינימאט נקמת הדם שבין המשפחות שלנו, אני הרי לא הולך להרוג אותה אלא לאהוב אותה, והדם הטמא במשפחה שלה משגע אותי!

והייתי מזמזם שוב ושוב את שירו מכמיר-הלב של נתן יונתן (שאני מביאו כאן כצייר המוסיף גוון מתוק של דבש לדיוקן שהוא מצייר): "הינשאי ספינה ושוטי / מה רבים הכיסופים / לי נערה יש ושמה רותי / המצפה באלה החופים..."

והנה, בדיוק עתה גורשתי לכפר-הנוער.

התקופה שבה שהיתי בכפר שבהרי ירושלים ניראתה לי, גם שנים לאחר מכן, כמצערת ומשפילה.

היא צפה ועולה כמבעד לערפל שכיסה, לילות רבים במשך השנה, את הגבעה שעליה היה בנוי הכפר. לא יכולתי להסתגל לעבודה הגופנית. תיעבתי משמעת. שנאתי חקלאות. סבלתי מהקור. רעבתי דרך-קבע. בלימודים היו לי ציונים לא רעים, אך באשר לשאר – נותרתי נער מסתגר, אגרוף קפוץ לכל קטטה מיותרת, למרות חולשת גופי. התלמידים הבוגרים בכפר-הנוער ידעו זאת וחיפשו מהרגע הראשון הזדמנויות להכות אותי. בשנה הראשונה עברתי טקס השפלה, שעד היום אני נזכר בו בחלחלה. פליטונים לא היה למי ועל מי לחבר. הכבוד היחיד שנפל בחלקי היה שכאשר בא לבקר בכפר ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול, הטילו עליי לכתוב ולקרוא את נאום הברכה בשם התלמידים. אשכול לחץ את ידי באצבעו הקטומה, שאל לשמי וסיפר לו שבבחרותו היה עגלון במושבה, הכיר את סבי ועדר בפרדסו.

דבר אחד בעל-ערך משך אותי להישאר בכפר-הנוער החקלאי והוא – לשם הגיעה גם רותי גרשוני. היא לא נשלחה כעונש או בחשד של מופרעות, כמוני. לא. פשוט, שיינע-פשה אימה, המכונה אנא חוואג'ה, אושפזה בבית-משוגעים לאחר שהחלה מסתובבת ערומה בבית הגדול, שדיה מתנודדים, מנגבת את הרהיטים ואת הרצפה בשמלותיה ושורפת חתיכות לחם עטופות בלירות כמו שמבערים חמץ. ועוד סיפרו במושבה כי כאשר סנדרל בטיפשותו ניסה להתעלם ממוזרויותיה והחמיא לה על החזה המדהים שלה, ענתה לו: "ושאלת את עצמך למה עדיין הם גדולים? כדי ששמה למעלה גם לתולעים יהיה מה לאכול!" – והיא לא לשמיים התכוונה אלא לגבעת בית-הקברות של המושבה.

סנדרל הזקן, שעל פי גילו היה יכול להיות סבא של רותי, שלח את בתו לכפר-הפראים שלנו. אותה תקופה כבר הייתי תקוע חזק מאוד באהבתי אליה, כי היתה שונה מבנות האיכרים האחרות. הייתי מוקסם מהסוד הטמא של מוצאה. איתי בבית דיברו רק עברית. אילו הבנתי אידיש, הייתי מגלה פרטים רבים יותר מהשיחות של המבוגרים במשפחה שלנו על משפחתה. "החיות הצהובות האלה," היה אלכס דודי מכנה את שתיהן, האם והבת.

בגלל רותי לא ברחתי חזרה למושבה. במקצועות ההומאניים, ובייחוד בכתיבת חיבורים – רותי ואני היינו הטובים בכיתה. אך בתום החורף הראשון עזבה את הכפר. היא מעודה לא חשבה שהכפר נורא כל-כך. תמיד היתה מוקפת אהבה. רבים העריצו אותה ושאפו להגיע לחברות איתה, ולו גם לשבוע אחד. רק אני לא זכיתי בכך מעודי, למרות שהייתי היחיד שכתב ושלח לה, בסתר, שירי אהבה. הנה אחד מהם:

"בין שמש וירק והוד והדר / ויפעה / בין להט כבדבד ומתקתק של סמדר / בגבעה / בין לחש נטף-טל בעוד ליל חדר / בצנעה / צחה וברה מטל רחוצה / ניעורה נערה בגערת / קרן-פז מעוררת אורה."

השירים שכתבתי בנעוריי לרותי גרשוני צהובת השיער, בעלת הדם הכחול, קשורים גם לדודתי הסופרת יעל, שאצלה ואצל אפרת, אחות אביתר, אהובה המת של יעל, למדתי קרוא-וכתוב.

הייתי לוקח לפעמים את המקל שלי, מקל רועים גדול ועבה שמצאתי באחד השבילים (אולי רועה ערבי איבד אותו) והולך יחף בחולות עד לביתה של דודתי יעל. המקל היה חלק ועבה, וכל פעם שהזין היה עומד לי, הייתי מודד ומסמן עליו בחריטה קטנה עד להיכן הגעתי, כדי לראות אם אני יכול כבר להתחרות בזובים של הנערים הערבים. הללו אהבו לשלוף אותם בתקווה שאנחנו, הנערים העבריים, נתגרה מהם ונסכים לשפשף להם או לתת להם להכניס לנו מאחור, מה שכמובן מעולם לא הסכמנו, גם בגלל גאוות המושבה שנטע בנו שיח' איסחאק נורדאו, ראש השומרים, שחזר ושנה באוזנינו את הפתגם הערבי: "מי שזיינתי אותו יהיה לי שפחה או עבד כל ימיו."

הייתי צועד בשביל החול, בין משוכות הפרדסים. כאשר החול היה חם וצרב את כפות רגליי, השתדלתי לפסוע בצד השביל, בנתיב שנותר בו קצת צל, עד שהייתי מגיע לבית של דודתי, בקצה השני של המושבה.

בימים ההם לא היה טלפון בבתים. אנשים היו מבקרים זה אצל זה סתם ככה, בלי להודיע מקודם. אם לא מצאו אף אחד בבית שבו ביקרו, היו לוקחים מטאטא או מגרפה, מהחצר, ומשעינים אותם על ידית הדלת. לאחר ימים אחדים, כשהיו נפגשים במקרה ברחוב או בשוק, היו אומרים: "ביקרנו אצלכם בשבת אחר-הצהריים, השארנו לכם סימן!"

לפעמים היו עוברים על פני כמה בתים ולא מוצאים אף אחד. אמא נהגה לסחוב את אבא לביקורים גם אצל אנשים שלא אהב, והוא כינה את הביקורים האלה, כאשר לא מצאו אף אחד – "ביקורים מוצלחים"!

הביקורים אצל דודתי יעל היו מוצלחים. היא אמרה שההליכה שלי אליה יחף בחולות מזכירה לה את ימיה הראשונים של המושבה. "הנוף היה אז אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומהגבעה שעליה עמד בית הסבא שלך עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות ירוקים וצהובים, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת. אז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמת המושבה שלנו, ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתארה היום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר."

לא כל-כך הבנתי. אחר-כך דודה יעל היתה מושיבה אותי לאכול במיטבח. ילד רזה הייתי והיא השתדלה תמיד שאוכל אצלה הרבה. כל פעם שהיתה באה אלינו ומסתכלת על הצלעות שלי, שבלטו מחזי הרזה (כל הקיץ הייתי הולך חצי ערום במכנסי התעמלות כחולים), היתה גוערת בהוריי ואומרת: "מרעיבים את הילד!"

לאחר ששבעתי הייתי עוזר לה לקטוף פירות בגן שלה. היא גרה בבית קטן מוקף עצים, ובגן גדלו תפוחי-עץ וחבושים וגם דובדבנים חמוצים ואדומים, שקראו להם בשם דובדבנים יפאניים, וניראו כעגבניות קטנות וכרסתניות. פה ושם היו גם שיחי גפן נמוכים, ואם התרנגולות והילדים של השכנים לא אכלו את הענבים, היה אפשר למצוא אשכולות אחדים.

בילוי אחר שלי אצל דודתי יעל היה לגזור את הבולים מהגלויות הישנות ששלח לה מביירות הבחור שאותו אהבה בנעוריה, וזאת בתקופה שלמד שם רפואה. הבולים נשאו את תמונתו של הקיסר האוסטרי פראנץ יוזף, בעל השפם הלבן.

תחת שלטון התורכים הלא-יעיל פעלו בארץ-ישראל שירותי דואר מטעם הקונסוליות של המדינות זרות, ובהן גם אוסטריה. לאחר שנים רבות, כאשר תיעדתי בכרוניקה דומה את החיים של דודתי, ורציתי לדעת את התאריכים של הגלויות ששלח לה האהוב שלה מביירות, כעסתי מאוד על עצמי, הילד, שחתך את הבולים עם החותמות שעליהן היו מודפסים תאריכי המשלוח של הגלויות.

ואז התאהבתי משוגע ברותי גרשוני, שלמדה איתי בכיתה, וכתבתי לה שירי אהבה ומילמלתי עליה לעצמי משפטים מוזרים כמו: "רותי גרשוני מתרחצת בחלב, ושערותיה מתבדרות ברוח כגלי שיבולים זהובים אווריריים בים חיטה שהבשילה," או: "עיניה של רותי גרשוני הן ירוק-פרדס עם דבש כהה," או: "את מה שאוהבים רוצים למצוץ!" או: "הקוס הקדוש של רותי שלי מתוק כמו התוך הלבן של אנונה בשלה רק שלא פולטת חרצנים שחורים."

הייתי בטוח שבאהבה זה כמו בלקבל ציון על חיבור. ככל שהחיבור יותר טוב, אתה מקבל ציון יותר גבוה, וככל שהשיר שכתבת לבת יותר יפה, יותר היא מעריכה אותך ואוהבת אותך ומסכימה להיות החברה הפרטית שלך מפני שאתה כל-כך כשרוני וגם אוהב אותה בצורה יוצאת מן הקלוץ, סליחה, מן הכלל, בשירים שלך.

גם הייתי בטוח ששירים שנכתבים מתוך אהבה חזקה כזאת הם השירים כי טובים בעולם. ומאחר שיש לי דודה שהיא לא רק מורה שלימדה אותי קרוא וכתוב אלא גם סופרת, אני אביא אותם אליה, שתקרא ותגיד לי מה דעתה. כולם היו מהסוג של "בין שמש וירק והוד והדר ויפעה" – דודה יעל קראה אותם, הביטה בי במבט שטרם הבנתי שהוא מבט של דאגה ורחמים, ואמרה לי:

"אני עוד מקווה שפעם יצא ממך משהו!"

מיד שמעתי את פעמוני התהילה הספרותית מצלצלים באוזניי, ואת המשפט שמתחיל במילים: "הסופר החשוב אורי בן-עמי אמר..." – ואז נואלתי, זאת אומרת, הייתי מספיק אידיוט כדי לשאול אותה: "מה? מה יצא ממני, דודה יעל?"

"שתעזוב סוף-סוף את השירים המטופשים האלה ותבחר לך מקצוע מועיל בחיים – תפתח חנות מכולת או גאראז' או שתהיה נהג ב'אגד'!"

אלה היו המקצועות הכי נחשבים, בייחוד המכולת, מפני שזו היתה תקופת ה"צנע" והיה מחסור גדול במצרכי מזון. מכרו אותם רק למי שהיה לו פנקס נקודות (או תלושים), שאותם חילק משרד האספקה והקיצוב כדי לקנות בשר, ביצים, שמן, סוכר, קמח ומצרכי יסוד נוספים.

"אבל מה שכתבתי הוא אמיתי, הלא אני אוהב אותה, דודה יעל!"

"את מי?"

ידעתי שאסור לי להסגיר את השם רותי גרשוני, ששימל קוסוחוב בן-הפלחית ויוסקה-דרעק בעל פני התורכי הם בני-דודיה, שהפרד המשוגע של אביה הרג את דודתי בת-שבע, ושהיא עצמה ממזרת, ולכן אמרתי רק:

"זאת שלה כתבתי."

"בפעם הבאה תשתדל להתאהב במישהי טובה שתחזיר לך אהבה ומא תשוף א-נאר מן טיזהא ואז גם לא תצטרך לכתוב שירים שהם עוד-לא."

הערבים, כאשר הם לועגים לגבר הנשלט בידי אשתו, אומרים: "הווא בשוף א-נאר מן טיז מרתו!" – רואה את האור מבעד לחור התחת של אשתו. וכן שהוא: "תחת סורמייתה!" – תחת הנעל של אשתו, כלומר, היא דורכת עליו.

בן-דודי אבנר היה הבעלים של דפוס "הירקון". בסרבל כחול היה עומד ומדפיס במכונת דפוס שחורה על גבי ניירות ורודים דקיקים את המארקות, המותגים, של פרדסי המושבה. הניירות הדיפו ריח של חומר החיטוי דפיניל ושימשו לעטיפת התפוזים בארגזי-עץ, בעיקר לייצוא. ריח הצבע של הדפוס התערבב בריח הנייר ובישר כבר באמצע הקיץ את ריח קליפות התפוזים הראשונים של החורף.

לימים, כאשר החלו ספריי נדפסים, אמרה במשפחה דודתי יעל שהיא מעדיפה את הניירות שאבנר מדפיס עליהם על פני מה שאני מדפיס!

טוב. אני מנעוריי לא הפסקתי לכתוב שירים, ובייחוד לאחר שהתאהבתי ברותי גרשוני בעלת העור החלק והצח כחלב, שאם רק היתה מוכנה להראות לי את חור התחת שלה, אוהו! הייתי כורע ברך עד לשם כמו בפני ארון הקודש, והלב שלי היה מתפוצץ מהתרגשות – אבל היא סירבה להיות חברה שלי, ואפילו לא הירשתה לי למזמז אותה ולנשקה או למצוץ לה פיטמה, והיו לה פיטמות נהדרות, עגולות, גדולות, היפות ביותר שראיתי אי פעם בחזה של נערה. חשבתי שהיא מסרבת רק בגלל ששיריי אינם מספיק טובים, וכי עליי להשתפר. וככה השתפרתי והשתפרתי אבל רותי המשיכה לסרב לי, והתעסקה עם אחרים, ודי במרץ. אומרים אפילו שמצצה. ואולי זה הדימיון הפרוע שלי, כרוניקן-גבר קשה לו להבין להבין ללב אישה.

הדבר הכי נורא ששמעתי עליה, זה היה עוד במושבה, לפני שגורשתי – הוא שערב אחד, בפרדס העזוב ליד בריכת השחייה של "מכבי הירקון", הכדורגלן מיספר אחד שלנו בועז חיסין שכב על גבו והיא עלתה וישבה לו על הקטן! מה אני, מטומטם? שככה היא תתנהג? אני בטוח שזאת היתה סתם השמצה מתוך קינאה ביופי המדהים של רותי הקדושה שלי, שאני חושב שכל הצעירים במושבה רצו אז לנייק אותה ולכן המציאו שכאילו אבא שלה אמר עליה: "הבת שלי כולה קוס!"

לאחר שנים, בדרך לירושלים, שמעתי מאחוריי באוטובוס שני סטודנטים מדברים ואחד מהם אמר, כניראה מתוך ניסיון, על ביצועיה הסוערים של רותי גרשוני במיטה: "היא לא שונאת את מה שכולנו אוהבים!" – והרגשתי שעולמי חרב עליי. כל מה שהיתה אמורה לתת לי ורק לי. השרמוטה הלבנה. גברים זרים מזריעים את דמה הכחול ולי אף לא מברשת! [כך היינו מכנים את המגע הקרוב ביותר שעדיין אין עימו חדירה] – בחגורת ברזל הייתי סוגר את הקוס שלה. המקדש שלי. חולל. איך היא יכולה להיות מטומטמת שכזו ולוותר עליי?

ונזכרתי בדודי אלכס המצטט מאוסקר ויילד: "הכל רציני במקדש חוץ מהדבר המעניק לו את קדושתו," ו"רותי גרשוני שלך ער איסט היינער צצקע!" – זאת כבר מדודי-עצמו כי ויילד לא דיבר אידיש.

לימים נעשתה רותי מזכירתו ופילגשו החמה של היינץ-משה מהטכסטיל, בנה של לוצי הגננת הייקית ואולי נכדו של שיח' איסאחק נורדאו בכבודו ובעצמו – שסטר לאביה הרשמי סקנדר אבול-באר'ל גרשוני הצולע – מה שגרם לה אולי דווקא ריגוש מיוחד בשוכבה תקועה תחת היינץ כבד-הפה שעליו אמרו שהוא מזיין לאט ובגלים כמו שהוא מדבר וזה, לבד מעושרו, הוא סוד הצלחתו קצרת-הימים אצל נשים – ובל תישכח גם מטפחת הז'קט שלו הנפתחת בצורת תחתוני אישה ורודים.

הם חיו תקופה בלונדון, לשם ברחו מפני הנושים של בית-החרושת לגרביים, ורותי גם ילדה לו ילד מחוץ לנישואים לפני שחזר אל אשתו ובנותיו והתאבד.

את השיר "בין שמש וירק", שממרחק השנים אכן ניראה בעיניי פאתטי, הקדשתי לרותי לאחר שהסתדרתי לילה אחד בכפר-הנוער להציץ בה מתפשטת בחדרה ולראות לרגע גם את שדיה כאשר היא מתבוננת בהם בחיוך כבוש, מלאכי, כאומדת את ערכם. היא התפתחה מאוד מאז הצצתי לה לראשונה אז, במושבה, וחטפתי סנדה של יוסקה-דרעק על הראש. ואין זה נכון שהצלקת מתחת לעיני השמאלית באה מכך שהבוגרים תפסו אותי מסתתר בין השיחים והרביצו לי. לא. הצלקת נחרטה בי כאשר התנגשתי עם הפרגוסון בקיר המזכירות, בכניסה לכפר, כאשר סחבתי את הטרקטור בניסיון להגיע על גלגליו הגדולים, בלילה, לבדי, לתחנת-הרכבת בירושלים, ומשם לנסוע ברכבת הראשונה, בבוקר, חזרה לביתי. ניסיון הבריחה התרחש לאחר שרותי עזבה את הכפר, ממררת בבכי בערב האחרון, משום שנגזר עליה להיפרד ממוסקה הרפתן הצרוד, ואילו אליי לא שמה לב כלל.

אבל ערב אחד, בחמסין הראשון של האביב, כשבועיים לפני שעזבה, ואני טרם ידעתי שמועד נסיעתה כה קרוב – הסכימה רותי להתלוות אליי בדרך היורדת מהכפר לכביש הראשי.

ריח פריחה חזק עמד באוויר, ומאחורי הגבעות נשמע קול מרוחק של שקשוק גלגלי הרכבת העולה מתל-אביב לירושלים. רותי לבשה חולצה ירוקה קצרת שרוולים, מכנסי התעמלות קצרים, לבנים, וסנדלים. היא נשזפה מעט. גון עורה הבהיר-הוורדרד היה עתה כפרחי שקדיה בטרם חמסין. ריח סבון טרי עלה ממנה. עיניה בירוק-פרדס עז עם דבש כהה, במבט מתגרה, מציעה את עצמה ומסרבת, חירמנו אותי. כמעט השפכתי במכנסיי מרוב התרגשות. הערב היה מלא רחשים וצקצוקים. לפני שהגענו לכביש, פנינו שמאלה ועלינו בחורשת האורנים, שם מצאנו מקום לרגלי אחד העצים, כמו בספר "פאן" של הסופר קנוט האמסון, שלקחתי בהשאלה מספריית הכפר, ועד היום הוא נמצא בספרייתי.

לאחר שגיליתי לרותי, לראשונה בחיי, שאני יודע שהפרד המשוגע של אביה סקנדר אבול-באר'ל הרג את דודתי בת-שבע, אבל אני סולח לה (היא בכלל לא ידעה על מה אני מדבר, אף פעם לא סיפרו לה על כך), ניסיתי לגעת בה.

היא קמה, הדפה את ידי ושאלה: "בשביל זה ביקשת שאבוא איתך?"

"לא," עמדתי גם אני, ובאומץ של מתאבדים שאלתי אותה את השאלה המכרעת, כך חשבתי, לגורל היחסים שבין בן לבת – "אז תגידי, את אוהבת אותי?"

אם תענה בחיוב אגלה לה שאני אוהב אותה, ובוודאי תרשה לי למזמז את שדיה. ולאחר שתהיה מספיק ממוזמזת כדי להיחשב חברה שלי, שייכת רק לי, נוכל להתחתן או משהו כזה, אבא שלה ימכור את הבית הגדול והריק שנישאר להם, ויקנה לנו דירה, או משהו כזה, ורותי תיעשה אישה מבוייתת ואפילו תלבב לי את המופלטצ'ינקות המפורסמות של פייגע-דובע סבתה.

אבל היא גימגמה שזה לא הולך ככה, שלא עונים לשאלה כזו בלי שמרגישים, ועוד מילים –

ואז אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד, והתחלתי להתעסק איתה בכוח, שולח ידיים לחולצתה, תופס, נירגש מן המגע הראשון בגופה, בתפיחת שדה הזקוף, החמקני – אך היא השתחררה ממני מיד, סטרה על לחיי וברחה – ודמותה הלבנבנה נעלמה בחשיכה וכמו נבלעה באד החם, בצל השחור, שעלה מן החורשה הלחה, בחמסין, ומלחיי הפגועה –

כמה קיללתי אותה בליבי, במילים הגסות ביותר, "ממזרת גרמניה, כולם ראו את הסימנים שצבט אותך מוסקה הרפתן!" – וכמה השפלתי את עצמי בפניה, למוחרת ובימים הבאים שנותרו עד לנסיעתה, מסמיק, מתרגש, מפציר בה לפתוח דף חדש ביחסינו, והיא התעלמה ממני, הגבינה, הקורבה הזאת, האלוהית שלי!

לפעמים נידמה לי שתולדות האהבה שלי לרותי הן תולדות המציצנות שלי ולכן היה לי כל-כך קשה ליצור איתה קשר אמיתי במשך כל השנים כי ברגע שהיתה פותחת את הפה הייתי מתרגש יותר מדי וגם אומר לעצמי שהיא סתם מטומטמת וכי אני מתפעל מכל מה שהיא אומרת רק מפני שאני מעריץ אותה ואת הגוף שלה ורוצה לזיין אותו. כן, לא פעם חשבתי עליה בלשון זכר, בייחוד מפני שרציתי לבוא עליה מאחור כי בתולה מלפנים היא כבר בטח לא וככה אהיה אצלה ראשון לפחות בתחת.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

אודה לך אם תואיל לפרסם רשימה שכתבתי על סיפוריה של נחמה פוחצ'בסקי, הסופרת הישראלית הראשונה, שנינתה ד"ר אורה עשהאל ההדירה את הספר.

אני שמח שנעמן כהן מסכים איתי באשר למידת המשכל של יאיר לפיד, ועל כך שכתביו של פאולו קואלו אינם ראויים, למרות פירסומו הרב.

נעמן כהן ממליץ על "הטבלה המחזורית" של פרימו לוי – על ספר זה פירסמתי בחב"ע רשימה (גיליון 2051, 1.5.2025).

שלך –

משה גרנות

* אהוד: ההיסטוריה הישראלית תזכור שהיה זה השגריר האמריקאי שבא לבקר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, גיבור הניצחון על איראן, בזירת המשפט ההזוי שלו ב-16.7 – וזאת כאשר האזור הדרומי של סוריה התלקח לכדי מלחמה להגנת הדרוזים בידי ישראל ממש באותן שעות.

עם זאת אין להעניק חנינה לנתניהו – כי הוא לא אשם. יש פשוט לבטל את המשפט, לשלם לנתניהו פיצויים על הוצאות ההגנה שלו ולהעמיד לדין את תובעיו ותובעותיו שניסו להפילו ממעמדו הפוליטי הדמוקרטי.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!