פורסם ב-JEWISH JOURNAL OF LOS ANGELES 10 ביולי, 2025

כתבה בולטת בעמוד הראשי של הניו יורק טיימס השבוע תקפה בחריפות את הפצצת מרכז העינויים האיראני בידי ישראל, ואף רמזה כי מדובר ב"פשע מלחמה". מעניין לשאול כיצד היה העיתון מגיב לו ארה"ב היתה עושה לאושוויץ את אשר עשתה ישראל לבית הכלא האכזרי אווין בטהרן.

אמנם אווין לא היה מחנה השמדה, וההתעללות באסיריו לא היתה שואה נוספת, אבל ההפצצה ותוצאותיה מעלות שאלות דומות לאלו הצצות בדיונים היסטוריים על כישלון בעלות הברית להפציץ את אושוויץ. גם כאשר הטיימס גינה את התקיפה הישראלית, הוא הודה כי אווין הוא "סמל ייחודי לדיכוי," מקום בו "שלטונות איראן מענישים מתנגדים באמצעות כליאה, חקירות, עינויים והוצאות להורג." הכתבה הארוכה ציינה שהפצצות פגעו ב"אגף 209 הידוע לשמצה שבשליטת כוחות המודיעין," אך לא הסבירה מדוע האגף כל כך ידוע לשמצה. כדי להבין זאת יש לפנות למקורות אחרים, כגון ספר הזיכרונות המצמרר של הנגמה חג' חסן משנת 2013, פנים אל פנים עם החיה: נשים איראניות בבתי הכלא של המולות.

חסן ועוד חמש נשים נכלאו בתא כה קטן עד ש"אפילו אי אפשר היה לשכב בו בנוחיות." חלקן היו מתנגדות-משטר. אחת היתה נערה בת 16 שכל חטאה היה שהחזיקה בספר רומנטי. בגדיהן היו מזוהמים מדם ופציעות כתוצאה מעינויים שעברו. הן חלקו מברשת-שיניים אחת בלבד. המזון כלל ארוחה אחת ביום – כמעט לא ראויה למאכל. נשות התא עונו האופן קבוע. הקצינים שחקרו את חסן התפארו שהם "טובים יותר בעינויים" מעמיתיהם. היא עברה סבל בל יתואר. כמו כן הייתה עדה למקרים רבים של "השפלה מינית", כולל אונס נערות ע"י סוהרים טרם הוצאתן להורג.

הטיעון המרכזי בכתבה ב-ניו יורק טיימס היה כי הפצצת אווין פגעה באזרחים חפים מפשע. קשה לקבוע כמה נהרגו או נפצעו, כיוון שהעיתון הסתמך על מקורות איראניים ממשלתיים. המיספר הכולל מוערך בעשרות, כולל אסירים וקרובי משפחה שבאו לבקרם.

ערוץ 13 מאזרבייג'ן שידר סרטון יוטיוב בו נראים אסירים נמלטים מבית הכלא בעקבות ההפצצה. מיספרם המדויק אינו ידוע.

כאשר ממשלת ישראל החליטה לתקוף מתקנים גרעיניים באיראן, לא היה בכך מניע צבאי לסייע לאסירי אווין. התקיפה הזו היתה מחווה הומניטרית בלבד. לרוע המזל אין לישראל פצצות שמסוגלות לפתוח מנעולים מבלי לפגוע באנשים, או להרוג סוהרים בלבד. משמעות הדבר היא שהפגיעה בבית הסוהר עלולה לסכן חפים מפשע – אך גם להוציא לחופשי רבים אחרים.

בזמן מלה"ע השנייה עמדו בפני בעלות הברית דילמות זהות – אך הדבר לא מנע בעדן מלהפציץ מטרות הכרחיות:

* בפברואר 1944 תקפו מטוסי קרב בריטיים את כלא אמיין בצרפת הכבושה על מנת לשחרר לוחמי מחתרת. המטוסים פגעו במטרות מוגדרות כגון ביתני-משמר וחומות ספציפיות. 258 אסירים נמלטו, אולם 102 אחרים נהרגו. הניו יורק טיימס וגופי תקשורת אחרים לא העבירו אפילו בדל של ביקורת על המבצע. פקיד בקונגרס היהודי האמריקני גזר את המאמר מתוך ה-ניו יורק טיימס ושלח אותו לעוזר שר ההגנה ג'והן מקלוי בצרוף פתק שתיאר את המבצע כ"בדיוק מסוג התקיפות שאנחנו מבקשים כדי לשחרר את הכלואים במחנות המוות הגרמניים." ממשל רוזוולט דחה עשרות פניות דומות מארגונים יהודיים.

* תקיפות כגון זו על אמיין נודעו כ"הפצצות מדויקות," אבל כמובן היה גבול למידת הדיוק אותה ניתן להשיג. כמו בכל המלחמות לעיתים נפגעים בלתי מעורבים.

* באפריל 1944, למשל, הפציצו הבריטים ארכיון בהאג שבו שמרו הגרמנים מידע מסוכן למחתרת ההולנדית. הבניין הושמד כמו גם מחנה SS סמוך, אבל 64 ארכיברים ועוברי אורח נהרגו.

* באוגוסט 1944 הפציצו האמריקנים מפעל טילים בתוככי מחנה הריכוז בוכנוולד הידוע לשמצה. המפעל ובתוכו כ-100 אנשי SS ומשפחותיהם הושמדו, אבל מעריכים כי גם 388 עובדי-כפייה נהרגו וכ-1000 נפצעו.

* באוקטובר 1944 הבריטים הפציצו את מטה הגסטפו בצפון דנמרק. מסמכים קריטיים הושמדו ועשרות גרמנים נהרגו. שני לוחמי מחתרת דנים הצליחו להימלט. השלישי נהרג. מאש המטוסים נהרגו 10 אזרחים בלתי מעורבים בבניין סמוך.

* באוגוסט 1944 תקפו מטוסים אמריקנים את מפעל הדלק הסינטטי בקומפלקס התעשייה של אושוויץ למרות שידעו מראש כי 600 שבויי מלחמה בריטים מוחזקים שם, ואמנם 38 שבויים בריטים נהרגו במתקפה הזו.

* במרץ 1945 תקפו מטוסים בריטים את מטה הגסטפו בקופנהאגן, תקיפה שאפשרה ל-18 אסירים דנים להימלט, אלא שפצצות תועות פגעו בשוגג בבית-ספר סמוך וגרמו ל-125 אבדות בנפש.

בפני ישראל עמדה הבחירה: להמשיך במדיניות הבינלאומית של התעלמות מהזוועות באיראן או לקום ולעשות מעשה, גם במחיר של פגיעה אפשרית בבלתי מעורבים. הישראלים נקטו בצעד המוסרי הנכון, גם אם אמנסטי אינטרנשיונל כינתה אותו "פשע מלחמה."

בתוך דקות השיגה ישראל יותר מכל גילויי הגינוי ודמעות התנין של אמנסטי בנושא כלא אווין.

תרגם והביא לדפוס,

חזי רפופורט

בוקה ראטון, פלורידה.

זהו סיפור על ילד אחד, במקרה הנכד שלי, שחר. הוא נולד לאבא שכל החיים החזיק עפרון ביד, ולא היתה פיסת נייר שהגיעה לידיו בלי שימלא אותה בקישקושים שהתחברו לדמויות של אנשים או חיות או סתם נופים מעוררי התפעלות.  היופי שנזל מתוך אצבעות ידיו לא פסח על הבן, שחר, שנולד יפה תואר, ואימו  אפרת, ילידת המושב סתריה, חשבה שאין ילד יותר יפה ממנו בעולם.

אחרי קרוב לשנתיים הבינו ההורים שהילד היפה שלהם שייך לאותם ילדים נבונים שמבינים מה רוצים מהם, גם יודעים לבטא את מה שהם רוצים, אבל דברים פשוטים כמו קריאה וכתיבה רחוקה מהם והם מדורגים כשייכים לקשת האוטיסטית.

כשמלאו לשחר 8 שנים, הסתבר שאורי אביו, שמאז גיוסו לצבא לא הפסיק לעשן כשתי קופסאות סיגריות ליום, חלה בסרטן הריאות ונפטר. אפרת, ששחר היה כל עולמה  מילאה את כל בקשותיו, וכשיום אחד הוא אמר לה שהוא רוצה לפגוש את האיש מהטלוויזיה שקוראים לו גיא פינס, הבטיחה למלא את בקשתו, הפכה עולמות עד שהשיגה את האיש המבוקש, הוא נעתר לבקשתה והזמין את הילד אליו לאולפן. גיא אירח את שחר  ואימו בחביבות רבה, הראה לשחר את המצלמות, את המיקרופים ואפילו ליטף את ראשו.

כאשר יצאו מאולפני הרצליה ושחר הלך נירגש לצדי אימו, שאלה אותו אימא איך היה. שחר לא ענה וכשאימו חזרה על שאלתה, הרים אליה את ראשו ואמר:  ''אני רוצה להיות מפורסם!''

את כל זאת סיפרה לי אפרת באחד מימי שישי כשבאו לבקר ואני שאלתי את שחר אם זה נכון.  הוא אישר את הדבר ואני הבטחתי לו בליבי לבוא לעזרתו.

ההזדמנות לממש את הבטחתי הגיעה לפני כשנה, כאשר בבית הפלמח חגגו לי את יום הולדתי ה-95. בסוף החגיגה הזמינו גם אותי לבמה ואני סיפרתי על הילד שרצה להיות מפורסם והזמנתי אותו יחד עם אימו לבמה. בבוקרו של אותו יום שאלתי את שחר ליתר ביטחון אם הוא באמת רוצה להיות מפורסם ואם לא יתבייש לעלות לבמה. אמר שלא והבטיח שיענה על כל מה שאשאל. כאן באתי לעזרתו והצעתי לו שישאל על הבמה מה שחוא שואל תמיד כשהוא בא אליי. הוא תכף הבין את הרמז ושאל: ''יש קינוח?'' 

התוכנית פעלה ללא דופי. הזמנתי את שחר ואימו לבמה ושם שאלתי את הקהל אם הם רואים את הילד הזה? 

כולם צעקו ''כן!'' 

וכששאלתי אם יראו אותו ברחוב ידעו שהוא שחר. שוב חזרה השאגה של ''כן'' ואז שאלתי את שחר אם הוא רוצה לשאול משהו. כאן הילד התבלבל ושכח מה הוא צריך לשאול. אני כבעל ניסיון של קרוב למאה שנות חיים, לא איבדתי את עשתונותיי, קירבתי את אוזני לשפתיו ואמרתי: ''הילד שואל אם יהיה קינוח.''

אז קינוח לא היה, אבל לאפרת היה פנקס מוכן ואני הודעתי שמי שרוצה חתימה משחר המפורסם שייגש לבמה אחרי המסיבה והוא יחתום.

מאז עברה קרוב לשנה. שחר סיים את לימודיו בבית הספר המיוחד והתקבל לכפר שמואל שבו  תלמידים כמותו מתקבלים לעבודה.  את סיום הלימודים חגגה כל הכיתה שלו בטיול לפארק שעשועים בבאר שבע. שם עלו על קלנועיות מיחדות, שוטטו בגן, ובסוף התיישבו לאכול צהריים. שחר בחר לשבת על הארץ בצל אחד העצים ולא שם לב שאחד הילדים עלה על קלנועית, הפעיל אותה והיא טסה ודרסה אותו.

ההלוויה היתה במושב סתריה ואני בדברי ההספד סיפרתי את הסיפור שכתבתי עכשיו.

פוצ'ו

לפוצ'ו היקר,

איתך באבלך הכבד ובאבל משפחתך על מות נכדך שחר, זאת בשמי ובשם כל חברינו המשותפים, ותיקי סומליו"ן, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער.

שלך,

אהוד

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה באזכרה ליצחק שמיר: "דבריו מהווים גם כעת מפת דרכים לישראל"

97 שנה מפרידים ביניהם. האחד ניצב איתן על רגליו, חיוך גדול שפוך על פניו. הוא לא רק זקן חברי לח"י החיים עימנו עד 120, הוא גם המתנדב המבוגר ביותר בצה"ל. זהו עזרא יכין, שהגיע כמדי שנה בשנה לאזכרה למפקדו, יצחק שמיר ז"ל, ביום חם במיוחד בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

השנייה ספונה בעגלתה, נולדה רק לפני חודש וחצי, מוקפת בהוריה ואחיה. נינה נוספת לשולמית ויצחק שמיר, בת נוספת לנכדתם מיכל דיאמנט, מנהלת העמותה להנצחת לוחמי חירות ישראל.

תחת שמש קופחת "נפגשו" השניים ביום שישי, יחד עם עוד עשרות אנשים, בני המשפחה, כמה מוותיקי לח"י, עוזריו ויועציו של שמיר בלשכת ראש הממשלה ה"היא", ועוד כמה בודדים שזוכרים ומתגעגעים, סביב חלקת הקבר, למרגלות מצבת האבן הרבועה, שחורה, במלאת 13 שנה לפטירתו ו-14 שנה לפטירתה. הפעם כיבד את האזכרה בנוכחותו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה ולצידו ישב השר זאב אלקין, והיו שם גם יאיר שטרן, יורם אטינגר ודוד חיים, הרצל מקוב ושמוליק סלבין, דורי יונגמן וחיים עמר, הרב יוסף גערליצקי איש חב"ד ובנו, וכמובן – איך לא – ציון דעוס הנהג המסור ואיש הסוד, שחילק ורד אדום לכל אחד מבאי האזכרה.

חברי כנסת מהליכוד? – רק אחד מהם טרח להגיע, ח"כ אושר שקלים, וגם שר לשעבר, בני בגין.

יו"ר הכנסת נשא ראשון דברים: "כשחושבים על יצחק שמיר, עולה לנגד עינינו דמות לוחם המחתרת האמיץ; אדם שלא חשש להילחם למען תקומת עמו והגשמת חלום הדורות, תוך סיכון עצמי רב. שר החוץ, שכונן פריצות דרך ביחסים הבין-לאומיים עם מדינות רבות עוצמה כמו סין, הודו וברית-המועצות ,ראש הממשלה העומד כסלע איתן אל מול לחצים בין-לאומיים ואתגרים ביטחוניים.

"עולה לנגד עיני גם דמות יושב ראש הכנסת, שפתח את שערי משכן הכנסת בפני נשיא מצרים סאדאת, וניצח על קבלת הפנים הממלכתית ומלאת ההדר הבית"רי, שהפכה מלחמה לשלום. ממרום מושב יושב-הראש העביר את ההצבעות הדרמטיות על הסכמי קמפ דיוויד והסכמי השלום עם מצרים, כשהוא נאלץ להתעמת עם עצמו והשקפותיו כמו גם להתמודד עם התנגדויות והפרעות מצד חבריו לרעיון, לדרך ואף למחתרת."

אלעד שמיר הנכד דיבר על "הכוח שבאמונה בלב," כביטויו של הסבא, לאמור, לא נתקיים בלי שיהיה בתוכנו הבסיס החיוני של אמונה בצדקתנו, בזכותנו. "אני לא רק נכד, אני גם לוחם, ובעוד ימים ספורים אני יוצא לסבב שירות חמישי בלבנון," העיד אלעד על עצמו. "השבנו לאויבינו כגמולם. בשאון הקרב, כולנו אחים, יחד במשימה להגן על ישראל, אבל שיח מפלג רק מחליש אותנו. כשאני חושב על סבא, המוטו שלו היה 'ויעשו כולם אגודה אחת.' הוא מנע בגופו מלחמת אחים ויזם את האחדות הלאומית."

מיכל דיאמנט הנכדה דיברה על היגון והגאון שהיו מנת חלקנו בשנה וחצי האחרונות, היגון – 7 באוקטובר, הגאון – 13 ביוני, הניצחון על איראן. גם היא דיברה על הצורך בהסכמה לאומית רחבה כדי לשרוד, וקבלה על כך ש"מנהיגינו אינם מובילים להסכמה רחבה."

ההתרפקות על זיכרו של יצחק שמיר אינה רק נחלת המעטים שבאים ביום השנה לתת כבוד והוקרה למנהיג שהיה "כסלע איתן". דבריו – כפי שאמר ח"כ אוחנה – "ממשיכים להאיר את דרכנו ולהוות מפת דרכים למדינת ישראל גם כעת," כשהוא מצטט מנאום ראש הממשלה ביום העצמאות תשל"ט:

"בין מהלכי השלום מזה ומבצעי מלחמת מגן מזה, מזדקרת בבהירות מופלאה דרכו של העם היהודי בארץ ישראל, דרך רבת סיכונים אך ישרת לב, דרך חצובה בסלע ההכרה ההיסטורית: למדברים שלום – מושטת היד בכנות, בידידות, בנכונות, בפתיחות ובנדיבות, ולבאים להצמיתנו ולהשמידנו – מושט ללא היסוס אגרוף הברזל המבטא את רצון החיים של עם עייף מטבח בניו והנאלץ להלום ולהכות בלי רחם באויביו, אשר הינם גם אויבי החיים והשלום."

עוד זמן-מה התרפקו הבאים על זיכרם של יצחק ושולמית, לא לפני שזרים כיסו את מצבותיהם והקהל שר את שני ההימנונים: "חיילים אלמונים" ו"התקווה".

יוסי אחימאיר

* מה אכפת לנו מהדרוזים בסוריה – למה אנחנו צריכים לסייע לדרוזים בסוריה? מה זה ענייננו?

א. בינינו לבין העדה הדרוזית בישראל כרותה ברית חיים וברית דמים. חיילים דרוזים רבים נפלו על הגנת המדינה במלחמה הזאת. כאשר בני עמם, ולעתים בני משפחותיהם, נטבחים בהמוניהם במרחק יריקה מישראל, חובתנו המוסרית לצאת לעזרתם, כפי שהיינו עושים אם הנטבחים היו יהודים.

ב. העולם הצבוע שותק. אלה שתוקפים אותנו כשאנו מממשים את זכותנו וחובתנו להגנה עצמית, עומדים מנגד מול הטבח בדרוזים. אל ג'ולאני, טרוריסט ג'יהאדיסט עם עניבה, הפך למאמי העולמי וילד התפנוקים "הגבר המושך" של טראמפ. אם נחשה, יהיה ג'נוסייד של הדרוזים. במקום שאין אנשים, נהיה אנחנו אנשים.

ג. אילו הייתי חייל דרוזי בצה"ל הייתי לוקח את הנשק שלי, עורק מיחידתי, חוצה את הגבול כדי להגן על אחיי. כך יעשו דרוזים רבים אם ישראל תעמוד מנגד.

ד. יש כאן אינטרס לאומי גם מעבר לנושא הדרוזי. בהסתערות על הדרוזים, צבא הג'יהאד חותר לכיוון גבולנו כדי להתבסס בו. האם אחרי 7 באוקטובר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו התבססות של איום מצד אל-קאעדה על גבולנו?

ה. האינטרס שלנו הוא הקמת מדינה דרוזית מג'אבל דרוז עד למרגלות החרמון, ברוח חזונו של יגאל אלון.

* מבחן הנאמנות – הדרוזים בישראל עומדים בכל מבחן נאמנות אלינו. כעת מבחן הנאמנות הוא שלנו; נאמנות לבעלי בריתנו.

נאמנות אינה דמגוגיה פופוליסטית זולה כמו קריאות לבטל או לשנות את חוק הלאום, אלא התייצבות אמיתית לצידם בעת צרה וצוקה; לא בדיבורים – במעשים.

* פרקטיקה נאצית – כיהודי, איני יכול שלא להזדעזע עד עמקי נשמתי, כשאני רואה את קלגסי הג'יהאד של אל-ג'ולאני מגלחים שפמים וזקנים של שייח'ים ונכבדים דרוזים, כדי להשפיל אותם ואת דתם; זו פרקטיקה נאצית מוכרת. כך עשו הנאצים לרבנים יהודים.

* חד"ל – אזרחים דרוזים שחודרים לסוריה, אינם מועילים לכלום, אינם יכולים לעשות דבר, ואם חלילה אחד מהם ייחטף, כולנו נקלע לבעייה.

אבל איני שולל הקמת יחידה דרוזית שתצא להגן על אחיה, בנשק של צה"ל ובמדים של צה"ל. כמו הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה; חי"ל – חטיבה יהודית לוחמת. אולי תקום חד"ל – חטיבה דרוזית לוחמת?

אני מציע לא לשלול על הסף את הרעיון.

* הדלת המסתובבת 2 – אחרי ה"שלום של אמיצים" עם ערפאת, רב המרצחים הפך את השטחים שעברו לשלטונו למתחמי טרור, והוביל מתקפות טרור קשות נגד ישראל.

הוא שיחק את המשחק של, "זה לא אנחנו, זה חמאס." לפעמים, כשדרשנו ממנו לגנות, הוא גינה, בקריצה. וכשדרשנו ממנו לעצור מבוקשים, הוא "עצר" אותם ומיד הם שוחררו. "מדיניות הדלת המסתובבת," כינינו את ה"מעצרים."

אבל עד מתקפת הטרור "האינתיפאדה השנייה", עוד היו רבים בתוכנו, פרס בראשם, שסיפרו לנו שהמפגעים הם "אויבי השלום", בניגוד לערפאת, "הפרטנר".

נזכרתי בכך בעקבות נאומו של הרודן הג'יהאדיסט אל ג'ולאני, שהתנער מאחריותו לטבח הדרוזים ואמר שיעצור את המבצעים.

האם נחזור לדפוס ההונאה העצמית?

אגב, ערפאת לא התחפש לאיש עם החליפה.

* המשותף רב מן המפריד – יולי 2024 – טבח הילדים הדרוזים במג'דל שמס.

יולי 2025 – הפוגרום בדרוזים בסווידא.

את הטבח במג'דל שמס ביצע חיזבאללה. את הטבח בסווידא – המיליציות האיסלמיסטיות של אל-ג'ולאני. חיזבאללה הוא ארגון שיעי. המיליציות – סוניות. בין הארגונים רובצת תהום של שנאה הדדית. אלה ארגונים אויבים.

אך המשותף להם רב על המפריד ביניהם. שניהם ארגוני טרור ג'יהאדיסטי קנאי. שניהם שונאים את ישראל ואת הדרוזים.

* הכרח ביטחוני – עד 7 באוקטובר, ההתנגדות להשתמטות החרדית היתה בעיקר מטעמים ערכיים, עקרוניים. ההשתמטות הותקפה בעיקר בשם ערך השוויון. אני יצאתי נגדה בעיקר בשם ערכי היהדות.

ההתנגדות הערכית נכונה ומוצדקת, אולם היום הסיבה העיקרית היא הכרח ביטחוני. צה"ל קטן על עומס המשימות ההכרחיות להגנה על המדינה. ישראל מוקפת אויבים, אך צה"ל אינו מסוגל לנהל מלחמה רב זירתית. אילו הותקפנו ב-7 באוקטובר במקביל מכל חגורת האש שאיראן הקימה סביבנו, לא היו לנו מספיק כוחות כדי להגן על המדינה, ולבטח לא למתקפת נגד רב זירתית.

יש צורך בהגדלה משמעותית ביותר של צה"ל, כדי שיוכל לעמוד במשימותיו. יש צורך למלא את השורות של אלפי ההרוגים והפצועים. יש צורך להקל על הנטל הבלתי נסבל של המילואים, ועל הפגיעה הקשה בכלכלת המדינה בשל עומס המילואים, לא רק בשל התשלום על המילואים אלא גם בשל קריסת העסקים ומקומות העבודה של המילואימניקים.

כל עוד הבעייה היתה במישור הערכי בלבד, אסור היה להתפשר על העיקרון, אך ניתן היה להתפשר על קצב השינוי. נהגתי לכתוב, שברור לי, שאי אפשר לתקן באבחת חרב, עוול של עשרות שנים. לכן, חשבתי שצריך ליצור את השינוי בהדרגה.

היום ברור שאין לנו הפריבילגיה הזאת. יש מקורות נוספים להגדלת צה"ל, ואנו חייבים למצות את כולם, ויש לשנות את הרכב צה"ל ולהגדיל את חלקו בסד"כ של הדרג הלוחם ותומך הלחימה. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא גיוס החרדים – מגזר שלם בחברה הישראלית שמשתמט מן ההגנה על המולדת.

* הפרדת רשויות – בריאיון ל"קול ברמה" אמר השר דודי אמסלם כי "יולי אדלשטיין שבר את כל הכללים. מי הוא בכלל? הוא יושב ראש ועדה, מה הוא מכנס מסיבת עיתונאים? הוא לא אמור להביע את דעתו, הוא אמור לעשות את עבודת הממשלה! אני קורא לראש הממשלה להדיח אותו. יש פה מדינה לנהל."

זו הפרדת הרשויות ועצמאות הכנסת – ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה בכנסת. תפקיד יו"ר ועדה בכנסת אינו לפקח על הממשלה, אלא לעשות את עבודתה.

המהפכה המשטרית נועדה להשליט את הממשלה בצורה דומה גם על הרשות השופטת.

* נציג הפריץ – כשראש ממשלת המיעוט מזמין את נציג הפריץ למשפטו, הוא אינו מתנהג כמנהיג מדינה ריבונית, אלא כגבאי שטעטל בקהילה בגולה.

* מים מתוקים – בעקבות גל פשקווילים בשוקניה המטיף לירידה מהארץ, ויורדים המבטאים תיעוב עמוק למדינה ולישראליות, יוסי מרשק פרסם מאמר, שהוא שיר הלל לחיים בארץ ולכך שילדיו יגדלו בארץ והיא עתידם.

אני הייתי כותב זאת אחרת לגמרי. הוא לא הזכיר את היהדות ואת היהודיות. כאילו הישראליות צמחה מעצמה. גם לא ערכים ציוניים. אלה הדברים העיקריים שהייתי כותב. אך הוא הציג ישראליות טבעית, ילידית, שאוהבת את האוויר ואת השמש של ישראל, כי זה האוויר שלנו וזו השמש שלנו. והזכיר את תחושת הזרות בתקופה שחי בניו-יורק. וכתב שגם אם מצב המלחמה הוא תמידי, אין מקום טוב יותר בעבורנו.

וגם אם מבחינתי חסרים בדבריו עומק ופרספקטיבה רחבים יותר, הזדהיתי עם כל מילה. ושמחתי, ממש שמחתי, למצוא נווה מדבר ומים מתוקים כאלה, במדבר הצחיח של "הארץ".

* סוטה אכול שנאה – הפשקווילן יגאל סרנה, מגדיר את מלחמת המגן של ישראל אחרי טבח 7 באוקטובר: "ישראל פתחה לראשונה בתולדותיה, מונהגת ע"י כנופיה מובסת, במסע השמדת עזה, רצח עם נרחב והכחדת המקום... ישראל הפכה לפושעת המלחמה הגדולה של המאה ה-21 ושמטה את הקרקע תחת רגליה. בני אדם נורמליים לא יעמדו בנטל האשמה. אחרים שיעמדו, כי נטרפה דעתם או כי אינם בני אדם, יישארו בתהליך ארוך של דעיכה. עזה מתה יחד עם ישראל. כל יום שעובר מעמיק את הקבר. זה האסון הכי כבד מאז המלחמה העולמית. וטרם ראינו הכול."

ואיך הוא מציג את הטבח? מרד עבדים מטורף, אחרי שנות גיהינום ארוכות, שהצליח מעבר למצופה על ידי מנהיגי העבדים. מעשה התאבדות שאהידי לאומי.

דברי ההבל והבלע ההזויים שלו, מצביעים בעיקר על מצבו הנפשי המעורער, של מי שהוגדר בידי בית המשפט כשקרן וגורש בבושת פנים מ"ידיעות אחרונות" עקב הידרדרותו. את הפוגרום הנורא של 7 באוקטובר, הפשע הנורא ביותר מאז השואה, הוא מתאר כמין ספרטקוס הירואי ואת מימוש זכותה וחובתה של ישראל להגן על אזרחיה הוא מציג כאפוקליפסה. כפי שתיאורו את העבר ואת ההווה חולני, כך גם תקוותו לעתיד. הוא מפנטז את מותה של ישראל. הוא מרייר על העמקת קברה של ישראל. הפנטזיה על קבורתה של ישראל מעוררת בו אורגזמה.

נצח ישראל לא ישקר, מדינת ישראל תלך מחיל אל חיל, וסרנה יצטרף לערימה של סוטים אכולי שנאת עמם, שדבריהם אינם שווים כקליפת השום.

* מה חושב אהרון ברק על התיישבות יהודית – בהסכת המצוין של ד"ר ניקולאי טבך "מה החזון שלך?" שהפורמט הרגיל שלו הוא ראיון עומק אישי עם אנשים, המתארים את חזונם (גילוי נאות, גם אני התארחתי בהסכת), שודר פרק במתכונת שונה – "דיבייט" בנושא חוק הלאום, במלאת לו 7 שנים, בהשתתפות עדי ארבל מפורום "קהלת", התומך בחוק, וד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, המתנגד לו. היה דיון מצוין, עמוק, ענייני ויסודי, וגם ברוח טובה וחברית, חרף המחלוקת הנוקבת.

לקראת סוף הדיון, נשאל עמיר פוקס מה היה משנה בחוק הלאום. הוא ציין שני תיקונים. האחד, הוא הוספת סעיף המציין, בסמוך לקביעה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, את עקרון השוויון המלא לכל אזרחי המדינה. השינוי השני הוא ביטול סעיף ההתיישבות, שבעיניו הוא סעיף מפלה (לטענתו, זה הסעיף המפלה היחיד בחוק).

אני תומך בהוספת סעיף השוויון לחוקה, אך לא במסגרת חוק היסוד הזה. חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי אינו עוסק בזכויות האזרח אלא בהגדרה הקולקטיבית הלאומית של המדינה, ולכן השוויון האזרחי אינו נוגע לו. עקרון השוויון צריך להופיע במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבלאו הכי הפסיקה פירשה את השוויון כחלק מכבוד האדם וחירותו, או בחוק יסוד נפרד. הכנסת סעיף השוויון לחוק הלאום, כמוה כקבלת הטענה השקרית שיש סתירה בין ההגדרה הלאומית של המדינה לבין שוויון הזכויות, ולכן חוק העוסק בזהותה היהודית של ישראל זקוק לבייביסיטר שמזכיר את השוויון. אני מסכים שללא סעיף המעגן את השוויון האזרחי, החוקה לא תהיה שלמה. באותה מידה, היא לא תהיה שלמה ללא סעיף המעגן את זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. שני אלה צריכים להיות חלק מן החוקה המתהווה.

את טענתו של פוקס בנוגע לסעיף ההתיישבות אני שולל מכל וכל. השיח שפוקס מייצג הוא שיח זכויות בלבד, בעוד אני מאמין בשיח של מצוות, של חובות, של משימות לאומיות. כשיח של זכויות בלבד, אין מקום בתפיסתו של פוקס לחזון התיישבותי, להתיישבות המגשימה מטרות לאומיות. לכל אלה אין מקום במדינה דמוקרטית. המדינה, מבחינתו, היא אורגן למימוש זכויות, ולהתיישבות הוא מתייחס כאל זכויות דיור. התיישבות יהודית, פירושה זכויות יתר ליהודים בדיור.

בעוד הוא תומך מאוד בחוק השבות, המפלה לטובה יהודים שאינם אזרחי ישראל במפתח הכניסה לארץ, ולכן העלייה היא בעיניו יעד לגיטימי ומוצדק, ההתיישבות היהודית פסולה, כי היא מפלה בין אזרחים. ממשלות בן גוריון בראשית המדינה הציבו יעדים ציוניים ועסקו בעיקר בהגשמתם – עלייה המונית והתיישבות יהודית ברחבי הארץ ולאורך גבולותיה. לשיטתו של עמיר פוקס, הקמת 450 יישובים יהודיים בנגב, בגליל ובשפלה, בשנות החמישים, היו צעד של אפליה אזרחית. אם חלילה, שיח הזכויות הליברלי הרדיקלי היה שולט אז בכיפה, לא היתה קיימת המדינה.

הציונות לא סיימה את תפקידה וגם לא ההתיישבות הציונית. ואין שום סתירה בין זכויות דיור לכל, לבין מימוש יעדים לאומיים בידי המדינה. ומה שהיה טוב בימי בן גוריון ולוי אשכול, טוב גם היום.

את עדי ארבל הכרתי במכון לאסטרטגיה ציונית שבה הוא עבד, כאשר עמדתי בו בראש תוכנית למנהיגות צעירה, בשנים 2010-2011. המכון הגה את חוק הלאום, ניסח את הטיוטות הראשונות שלו וקידם את החקיקה. עדי היה מעורב בחוק. אני רק שמעתי דיווחים.

אחת המטרות המרכזיות של חוק היסוד, טוען ארבל, הוא מתן ארגז כלים לבג"ץ לפרש בפסיקתו את המשמעות היהודית במשוואה "מדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שחוקים אחרים העניקו לבג"ץ ארגז כלים לפרש את היסוד הדמוקרטי. הוא הביע חשש, שבג"ץ ברוחו של אהרון ברק עלול לפסול פעולות ציוניות כמו התיישבות יהודית, ללא חוק יסוד המעגן אותן בחוקה.

אני ממליץ לעדי ארבל לקרוא את המסה של אהרון ברק ב"הארץ", משנת 2018, "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית." ברק מסביר את חשיבותה הרבה של מדינה יהודית, במאמרו, ומתאר מהי בעבורו מדינה יהודית. בין השאר הוא כתב: "מדינה יהודית... היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."

* אורלי פלדמן – בבית העלמין של מרום גולן, ליווינו ביום שישי לדרכה האחרונה את אורלי פלדמן, מעמודי התווך של מרום גולן.

אורלי היתה מנהיגה בעלת מעוף, מנהלת בחסד, ביצועיסטית תקתקנית לעילא ולעילא, חברת קיבוץ מסורה, אופטימית חסרת תקנה. היא הובילה תהליכים אסטרטגיים ותהליכי שינוי גדולים במרום גולן. היתה מזכירת הקיבוץ, ייסדה את ענף התיירות שהוא היום אימפריה, מילאה תפקידים רבים וכיהנה כמנהלת הקהילה של הקיבוצים דן ובית זרע.

ההיכרות בינינו היא מאז שנות השמונים המאוחרות, כאשר שנינו שירתנו כמזכירי קיבוצינו; אני בקדנציה הראשונה שלי באורטל והיא בקדנציה הראשונה שלה במרום גולן. לאחר מכן דרכינו הצטלבו לא אחת. כאשר היא היתה מנהלת הקהילה של דן, ניהלתי את "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. יצרנו שיתוף פעולה פורה בין המרכז וקיבוץ דן, שכלל סדר ט"ו בשבט אזורי בדן, אירועים בחגים ועוד.

כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, ראיינתי את אורלי. היא דיברה בהערצה ובעיניים נוצצות על יהודה, מורה ורבה. היא הציגה את עצמה כאשת המעשה שהוציאה לפועל את החזון והרעיונות שיהודה, איש הרוח, הגה.

אורלי נפטרה בטרם עת, בת שבעים, ממחלת הסרטן.

יהי זכרה ברוך!

* ביד הלשון: כפר דרום – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) עלו לקרקע באישון לילה 11 נקודות התיישבות ציוניות בנגב. עלייתן היתה הגורם להכללת רוב הנגב בשטח מדינת ישראל בתוכנית החלוקה, כפי שנכתב במפורש בדו"ח ועדת אונסקו"פ, שהציעה את התוכנית לעצרת האו"ם.

עם י"א הנקודות נמנה הקיבוץ הדתי כפר דרום, שהוקם בידי גרעין של בני המחלקה הדתית של עליית הנוער. השטח, שעליו קם היישוב, בנגב המערבי בואך רצועת עזה, נגאל בשנות השלושים וניטע בו פרדס, אך הוא ננטש במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והועבר לקק"ל.

בתש"ח היו בקיבוץ שלושים חברים, עשר חברות ותגבורת של עשרים לוחמי פלמ"ח. עוד לפני קום המדינה והפלישה המצרית, הותקף הקיבוץ שלוש פעמים בידי כנופיות של "האחים המוסלמים" ממצרים, בסיוע ארטילריה ושריון. ההתקפות נהדפו, תוך שהמגינים הסבו אבדות כבדות לתוקפים. על הקיבוץ הוטל מצור. ביום הקמת המדינה, למחרת ההתקפה השלישית, נכשל ניסיון של חטיבת הנגב לפרוץ את המצור, ורק לוחמים בודדים הגיעו לקיבוץ לתגבורת. למחרת, ביום הפלישה, כוחות מצריים סדירים גדולים כשלו במתקפה הרביעית על הקיבוץ, באבדות כבדות. במשך כחודשיים היה היישוב תחת מצור כבד. בלילה בין 8-9 ביולי, פונה היישוב בחשאי בפקודת המטכ"ל, בעקבות ידיעות מודיעיניות על תוכנית מצרית לכבוש את היישוב בכוח גדול. הכוחות המצריים הרסו את היישוב עד היסוד. הקרבות והמצור על כפר דרום נמשכו 222 יום!

לאחר שחרור האזור במלחמת ששת הימים, הוחלט לחדש את היישוב, כחלק ממדיניות ההתיישבות של ממשלת המערך, על פי עקרונות תכנית אלון. ב-1970 הוקמה במקום, סמוך לאתר המקורי, היאחזות הנח"ל כפר דרום, שהוחזקה בידי גרעיני נח"ל של בני עקיבא. ההיאחזות אוזרחה ב-1976, ובשנים הראשונות שימשה כנקודה הזמנית של חלוצי היישובים נצר חזני, גני טל, גדיד ושליו.

במשך כשנתיים המקום לא היה מאויש, עד שב-1988 החליט שר הביטחון יצחק רבין לאייש אותו מחדש. ב-1989 הוקם היישוב מחדש, כיישוב קבע – יישוב קהילתי דתי. כפר דרום הוא היישוב שספג יותר מכל יישוב אחר במתקפת הטרור של ראשית שנות ה-2000 ("האינתיפאדה השנייה").

היישוב הקהילתי כפר דרום נעקר בהתנתקות, לפני עשרים שנה. חלק מעקורי כפר דרום הקימו את היישוב שבי דרום בנגב המערבי. חלק אחר הקים יחד עם עקורי תל-קטיפא ויישובים אחרים את היישוב נטע בחבל לכיש.

שם היישוב מנציח את היישוב כפר דרום מתקופת המשנה, מקום מושבו של התנא רבי אלעזר בן יצחק. המיקום המדויק של כפר דרום ההיסטורית לא היה ידוע, זולת העובדה שהיה בקרבת העיר עזה. בחפירות ארכיאולוגיות בדיר אל בלאח בשנות השמונים, התגלו שרידי היישוב הקדום.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

יש נושאים בחברה הישראלית הזוכים להתייחסות רק פעם בשנה, עיין ערך, מצוקת ניצולי השואה, בצמוד ליום השואה, מצב העוני, עם פרסום דו"ח עמותות הרווחה, עלויות התרופות המיוחדות, ימים אחדים טרם אישור סל התרופות, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, איומים בהשבתה, יום לפני חג החנוכה, מציאת מטבע עתיק, יום לפני תשעה באב, מציאת מטבע עתיק מאוד, והרשימה ארוכה.

בשנים האחרונות הצטרפו לימים המיוחדים, יום ההוקרה לחיילי המילואים, יום ההוקרה לנשות המילואים, יום ההוקרה לפצועי צה"ל, לנפגעי פעולות איבה, בתוך יום הוקרה זה ישנו גם מיני תת יום הוקרה לפצועי הנפש, הלומי הקרב.

הלומי הקרב אינם זקוקים ליום הוקרה, הם ומשפחותיהם זקוקים וחייבים לקבל 365 ימי טיפול, ימים בהם יזכו לצורי לנפש הדאבה, המיוסרת, המייסרת, לכאב שאין לו סוף.

365 ימים של התמודדות עם כל מה שמתכנס תחת צמד המילים "הלם קרב", אסור לדון בנושא הלומי הקרב רק לאחר התאבדות וניסיונות התאבדות של גיבורים שלחמו בשדות המערכה ושבו בלי פציעה גופנית אך עם בורות של צלקות בנפש פנימה.

והנה, אף כותב שורות אלה חוטא במקצת, בשבועיים האחרונים עשרה הלומי קרב שמו נפשם בכפם והשיבו נשמתם המיוסרת לבוראה, נתון בלתי נתפס, מחריד ומזעזע אשר היכה בי בעוצמה, החלטתי שאיני יכול עוד להחריש ולעמוד מנגד, זו אינה גזרת גורל.

מעט משונה ויש שיאמרו אף מוזר לדבר על אחריותה של המדינה להלומי הקרב, על חשיבות הטיפול היום יומי בהלומי הקרב, על בניית מעטפת מתכללת בהלומי הקרב, הרי היה אמור להיות מנגנון משומן, מקצועי ואפקטיבי לטיפול בהלומי הקרב כבר לפני 77 שנים, או לכל המאוחר, 76 שנות תקומה.

את מקומה של המדינה, את מקומו של משרד הביטחון, מילאו עמותות נטולות תקציב שהקימו אנשים טובים, עמותות שהעניקו בכוחן הדל כל שיכלו כדי להיטיב באופן יחסי עם הלומי הקרב.

מילאו הלומי קרב שניחנו בכישרון מוזיקלי וחשפו לעיני האומה כולה את לילות האימה ובקרי הזוועה, את חיו של הלום קרב האומר בבוקר מי ייתן לילה ובלילה מי ייתן יום.

מחלקת השיקום במשרד הביטחון מנסה לתת מענים לצרכי הלומי הקרב אלא שמענים אלו ניתנים בקצב איטי ובירוקרטיה מסורבלת.

ביום ראשון יעמדו הלומי קרב, ממלחמות ישראל השונות ומאות מאז טבח שבת שמחת תורה, הם יעמדו מול משרד הביטחון ויבקשו רק דבר אחד, לשקם את חייהם, להציל את חייהם, בלי מילים גבוהות, בלי פאתוס, בלי הרואיות, רק להציל את חייהם, להקל על מכאובם, לרפא את ייסוריהם, להעניק להם אוויר, לחיות.

אני אהיה שם, כולנו חייבים להיות שם, לעמוד לצידם של מי שמסרו את הנפש, לעמוד לצד גיבורי המלחמות שחלקם אינם יודעים שתמו, לעצור את פתרון הקבע לבעיה הזמנית, עוצרים את המוות, מתחילים בריפוי ושיקום, חובתנו המוסרית.

2. יצא המרצע מהשק, הפיכה ממומנת

זה היה ברור מהרגע הראשון, מהיום הראשון, מהשלט הראשון, מקול צווחת המגפון הראשון, מחסימת הכבישים הראשונה, מההתנגשות החזיתית הראשונה בשוטרים, באיום הראשון, בחסימת הכבישים הראשונה, בהבערת לפידים ראשונה מול בית ראש הממשלה, בקריאה לסרבנות המונית הראשונה, בניסיון הראשון לפירוק הצבא.

זה היה כתוב באותיות של אש על כותל חוסר הבושה של מי שניצלו את הדמוקרטיה הישראלית לניסיון הפיכה מתוזמן, מתוכנן, ממומן, עכשיו זה כבר רשמי, לא שמא, לא פן, לא אולי, עכשיו זה רשמי, גורמי חוץ העוינים את ראש ממשלת ישראל וממשלתו מימנו את השמן שהניע את גלגלי המהפכה מימנו את מכונות הרעל, השיסוי והשנאה, מימנו את הניסיון שכמעט צלח להביא לחורבנה של החברה הישראלית, מימנו את כמעט ההפיכה הצבאית בחסות מימון זר.

ועדת המשפטים של הקונגרס האמריקאי פירסמה דו"ח חמור ומטלטל בעניין העברת כמיליארד דולרים מארה"ב לארגונים וגופים אשר מטרתם המרכזית הייתה הפלת ראש הממשלה, בנימין נתניהו ושלטונו.

דו"ח מטלטל זה הוא קצה הקרחון, מדינות "ידידותיות" באירופה משקיעות, גם בעת כתיבת שורות אלה, מיליוני יורו כדי להביא להפיכה שלטונית במדינת ישראל, לקעקע את זהותה היהודית והפיכתה למדינת כל אזרחיה.

במימון זר ניסו לבצע פיגוע קטלני בדמוקרטיה הישראלית, להדיח ראש ממשלה נבחר ברוב מובהק וממשלה נבחרת, ניסו לקעקע את הזהות הלאומית והצליחו לכרסום בחוסן הלאומי, כרסום שהוביל את מדינת ישראל לטרגדיה האיומה שהתרחשה כאן, טבח שבת שמחת תורה.

ראשי המחאה, חלקם מופקרים וחסרי אחריות, סיפרו בכל הזדמנות שהמאבק על הרפורמה המשפטית הוא ספונטני, עממי, אינו ממומן, מאבק הבוקע מהעם, והתברר כעת כי מאבק אלים ומסוכן זה, אשר חלק ממשתתפיו חצו כל קו אדום, היה ממומן כולו.

הניסיון הנואל של מדינה זרה להתערב בענייניה של מדינת ישראל הוא תמרור אזהרה, משטרת ישראל וזרועות הביטחון השונים חייבים להמתין לסיום החקירה בארה"ב ולהתחיל כאן חקירות מאומצות כמו – מי קיבלו את המיליונים, לאן הם הועברו, חוקיות הדיווח, כמה מהמימון הגיע ליעדו וכמה הגיע לאישים עלומים.

מה היתה השפעת המימון על גנרלים לשעבר, על פוליטיקאים מתוסבכים לשעבר, על ראשי זרועות הביטחון לשעבר, מה היתה השפעת המימון על מוקדי הכוח בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה?

ומכונות ההסתה והרעל הדפו בכל ימי הטנטרום [התקף זעם] שאחז בהם את כל מי שהעז להרהר אחר מקורות הכסף הרב שמימן את המחאות והשלטים, הבמות והפעילים.

גודל הטרגדיה הוא שלא הרפורמה המשפטית הטרידה אותם, לא החטופים המעונים עניינו אותם, לא שירות צבאי של החרדים עניין אותם, מה שעניין אותם, היה להדיח ראש ממשלה נבחר באופן דמוקרטי מובהק, בכל דרך אפשרית כולל קריאות למרי אזרחי ומלחמת אחים, פירוק הצבא וחורבן המכנה המשותף הישראלי.

חובת ההוכחה על הגופים המסוקרים בדו"ח ועדת המשפט של הקונגרס האמריקני.

חובת עקירת תופעות של מימון סוכני כאוס בחברה הישראלית מוטלת על מדינת ישראל, על זרועות הביטחון שלה שלא זיהו פעילות חתרנית עצימה במהלך התרחשותה.

המרצע יצא מהשק עכשיו צריך להמתין לתוצאות החקירות ולפעול ללא התמהמהות, לפעול כדי לנקות את מדינת ישראל מסוכני כאוס המבקשים לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית ולפגוע בביטחון המדינה.

עמנואל בן סבו

מקבילה לחטופינו?

  כללי-ניצחון באיסלאם, הוא כשצבא של מדינה א', מגיע לאזרחים של מדינה ב'. ניצחון צבאי לא מספיק –צריך להגיע לאזרחים. זה המזרח. מדהים, אבל התגברות  על הצבא של מדינה ב' בלבד עדיין אינה ניצחון... לעומת זאת – הגעה לאזרחים תמימים, גם בלי להתגבר על הצבא, היא ניצחון. טיפשי, מטורף – אבל עובדתי.

לכן, כשאנחנו נלחמים בצבא החמאס בהצלחה, עדיין לא ניצחנו – לא הרגנו אזרחים, ולא הרסנו בתי תפילה. הם זוכרים את דיר יאסין וכפר קאסם, ומגוננים על אל אקצא – אבל לא זוכרים את חמש המלחמות שבהן ניגפו במערכה צבאית.

לכן, אויבינו מאיימים שיגיעו לתל אביב, ישחטו תינוקות ויאנסו נשים – כך נראה במזרח ניצחון. לצערנו, כך הם חושבים ומרגישים, והם לא ישתנו, עדים הצילומים והעדויות שפרסמו מאוקטובר 2023.  לא צה"ל, לא חיילים. נשים וילדים, אונס ורצח תינוקות.

היה מנהיג שהבין זאת. יצחק נבון, שלימים היה לנשיא. בעיסקת ג'יבריל, 1985, הצביע רק נבון, שהיה אז שר החינוך בממשלה, נגד העיסקה.  הוא אמר – בהצביעו נגד העסקה – אנחנו מלמדים אותם לחטוף את ילדינו.

ואכן, השייך אחמד יאסין, שוחרר מהכלא, ב-1985, בעסקת ג'יבריל, בניגוד לדעת נבון,  ומיד הקים את החמאס. וכך, בעסקת גלעד שליט, 2011, שוחרר אחמד סינואר, ששלח לרצוח ב-2023 אלפי צעירים בנובה. והיום?  אנחנו משחררים את הרוצחים של הפעם הבאה. איפה נבון היום? מה ישכנע את אויבינו לרדת מהעץ– איזה "קלף", יש בידינו? איפה הבטן הרכה שלהם, במקביל לחטופינו?

אז כך – כמובן שזה לא אסירים, גברים, בערבית אומרים "אל סג'אן ללרג'אל" הכלא לגבר – אתה גבר? לך לכלא, או תיהרג בקרב גבורה, הבתולות בגן עדן מחכות לך! אל תפחד!

 אז מה כן?

בטנם הרכה בנויה משלושה אלמנטים, א'א'א', והם- אדמה, אזרחים, אל אקצא.

ראשית, א' ראשון, אדמה. הם לא מפסיקים להזכיר את הנכבה – אדמה שהפסידו כשפתחו במלחמת תש"ח, 1948. אנחנו רקדנו ברחובות ב-1948, הם יצאו במסע רצח. התוצאה, הם מתארים זאת כ"נכבה" אסון. אובדן אדמה. נכבה!

לכן, כצעד מנע – צריך להקים יישובים עבריים בכל טריטוריה שממנה נפתחת מערכה ומסע רצח. תגובתנו צריכה להיות – עזה תהיה עיר עברית! את זה הם לא ישכחו!

השני, לצערי – אזרחים. במזרח, האזרחים הם מטרת המלחמה, לא החיילים. טרומן הבין זאת – והטיל את הפצצות בנגסקי ובהירושימה– שהיו בהן מאות אלפי אזרחים בלבד. אם ישראל היתה מפציצה, באוקטובר 2023, בתי חולים, בתי ספר ומסגדים בעזה, היה העם העזתי מפסיק לחלק סוכריות, ורוצח את סינואר במו ידיו. מטרת המלחמה במזרח היא מוות לאזרחי המדינה של הצד השני. לא אסטטי אבל – אפקטיבי, ואנחנו לא נשנה אותם!!!

והגדול מכולם – אל אקצא. כמו שעבורנו יש משמעות עליונה לחיי אדם – כך, סיסמת המלחמה של האיסלאם היא הצלת המסגד, אל אקצא. יש לאיים, שאם הם מחזיקים חטופים, שזה ערך עליון עבורנו, יימחקו מסגדים, לרבות  מסגד אל אקצא, שהוא ערך עליון עבורם. "הם" לא מיחסים ערך לחיי אדם, שאנחנו מוכנים לשלם עבורם כמעט כל מחיר. "אנחנו" לא מיחסים ערך עליון לבניין אל אקצא, נדל"ן טפשי, שהם יסכימו לשלם עבור הצלתו כל מחיר – כולל החטופים שלנו. לאוייב יש בטן רכה ושמה "אל אקצא". צריך בשלב ראשון, לאיים. בשלב שני, לפנות את אל אקצא, ובהמשך, להודיע שעד מחר ב 12.00 בצהרים יש לשחרר את כל החטופים ללא תנאי, או אל אקצא עף באוויר, ולראות מה תהיה התגובה.

לדעתי – החטופים ישוחררו. המסגד, ומסגדים אחרים בכל המזרח התיכון, יעמדו על תילם.

כמובן, שאף אחד מהנ"ל לא יקרה – "אנחנו תרבותיים." לא נרד לרמתם... 

יוסי שדה

גני תקווה

אהוד: פגיעה באל אקצא תקומם עלינו את כל העולם המוסלמי ותשמש חומר מצויין לתעמולת חמאס! כנ"ל הפצצת אזרחים מכוונת בעזה. חמאס מייחל לכך, לחיזוק תעמולת השינאה שלו! ביבי וכץ לא טיפשים לאשר צעדים כאלה.

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ארץ לא זרועה"

לישראל זרחי

1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.10.1971

ישראל זרחי נולד בראשית שנת תר"ע (1909) בפולין, עלה לארץ ב-1929, עבד כפועל בפתח-תקווה ובשרון, למד באוניברסיטה בירושלים ואחר כך עבד במזכירות האוניברסיטה. הוא נפטר בירושלים בשנת 1947. שנה לפני מותו הופיע ספרו "ארץ לא זרועה" (תש"ו), אחד מספריו האחרונים.

ישראל זרחי הוא מאחרוני הרומנטיקאים של הספרות הארץ-ישראלית. ב"ארץ לא זרועה" ביקש להעלות את סיפורה של העלייה הראשונה – עלייתה של חבורת הביל"ויים, השנים הראשונות של המושבה ראשון לציון וייסוד גדרה (1884). תקופת התרחשות הרומאן ניתנת לקביעה כמעט מדוייקת: מ-1883 לערך, שנה לפני ייסודה של גדרה, ועד 1888 לערך, חודשים אחדים לאחר ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ, בקיץ 1887.

ברור שאין שנת תרמ"ט [1889] נכללת ברומן, מאחר שהיתה שנת-שמיטה, והביאה צרות רבות על מתיישבי גדרה ופטרונם, יחיאל מיכל פינס. לפרשה זו, שהתרחשה ב-1889, אין זכר ברומן, והסיפור מסתיים כשנה לפני שנת-השמיטה.

בשנת-השמיטה הראשונה, תרמ"א (1881) קיימת היתה רק מושבה אחת, פתח-תקווה, ועניין השמיטה היה בין הסיבות לכך שנעזבה. ב-1889 כבר ניתווספו כמה מושבות ובהן – זיכרון-יעקב, עקרון, ראשון-לציון וגדרה.

בעצם מקפל פולמוס השמיטה של אותה שנה את מכלול הבעיות של התנגשות בין חילונים לדתיים, שעתיד להתקיים מראשיתו של היישוב הארץ-ישראלי ועד לימינו אלה. הפרשה כולה מסופרת בספרו של ד"ר ישראל קלוזנר "מקאטוביץ עד באזל" (הספרייה הציונית, תשכ"ח, 1968) ובמקורות אחרים.

ישראל זרחי כתב רומן היסטורי ארץ-ישראלי; כשישים שנה הפרידו בין המאורעות שעליהם סיפר לבין התקופה שבה כתב את ספרו. הוא עצמו נולד כרבע המאה לאחר עלות גיבור ספרו, מגידוב, לחוף יפו. זרחי בחר בצורה ספרותית, שחלקה בדייה וחלקה מבוסס על מחקר היסטורי, ואולי גם שיחות עם ראשוני היישוב היהודי בארץ. כך למשל, מחוץ לד"ר שטיין ליחיאל מיכל פינס, אין הוא מכנה בשם אמיתי שום איש מחבורת ביל"ו וממייסדי גדרה. לעומת זאת כל יתר הדמויות הלוקחות חלק פעיל בספרו, הן דמויות היסטוריות, ואפשר למצוא את קורותיהן בכל ספר העוסק בתולדות המושבות ראשון-לציון וגדרה ובתולדות היישוב בכללו.

אברהם מויאל היפואי, שהמוות לקחו באמצע עבודתו, פקיד הברון רוטשילד בן-שימול, הירש, הגנן דיגור. ובייחוד דיוקנו של אוסובצקי, הנער הרוסי שגודל על ידי פקידות הברון לתפקיד בכיר, ואשר פרשת גירושו מראשו-לציון, בשנת 1887, היא אחד הפרקים היפים והדרמטיים שבספר.

כן מופיע תיאור מדוייק של הברון עצמו, עם אשתו ופקידיו, בביקורו הראשון בארץ באותה שנה. והסיפור כיצד ייסר את איכרי ראשון-לציון על גירוש פקידו אוסובצקי, והדיח סופית את מייסדה, יוסף פיינברג, שהתעקש להתנגד למשטר הפקידות. יוסף פיינברג ואחיו ישראל (לוליק) פיינברג (אביו של אבשלום), וכן ישראל בלקינד ואולגה אשתו, הם מגיבורי הספר שמופיעים בשמם, וכל פרשת התנגדותם למשטר הברון מתוארת בהרחבה.

נוגע ללב הוא גורלו של יוסף פיינברג, שיצא נקי מכל נכסיו לאחר שגורש מהמושבה, ונעשה עגלון נודד בדרכים.

ביום חורף, בגשם שוטף, על פרשת הדרכים בין ראשון-לציון לעקרון, פוגש מגידוב את יוסף פיינברג לובש שק על ראשו ונוהג בעגלה. שניהם יושבים שעה קלה בגשם על שקים יבשים תחת העגלה, ופיינברג אומר:

"הלילה לנתי בראשון-לציון, בדרכי מיפו לעקרון, ומה אומר לך, כמו צל עובר הייתי במושבה, כמת נשכחתי מלב... עברתי בחוצות והיה נדמה לי שהבריות לא ראוני. כאילו כבר לא הכירו את פניי... והלא ראשון-לציון היא זאת, כברת-ארץ שאני מצאתי אותה ואני יסדתי בה יישוב, ונתתי עליה נפשי, מיטב דמי וחלבי... ועכשיו, עכשיו כשבאתי לשם... תחילה לא ידעתי כלל שאיכפת לי כל כך. אולם כשבאתי וראיתי את הבתים ואת הרחובות ואת הכרמים – חשבתי ליבי יתפקע בקירבי, כאילו בא האיזמל בבשרי...

"אולם זו רק הקליפה החיצונית, העכורה; אך אם אתה מצליח לשבור את הקליפה אתה רואה, שלא היא עיקר אלא הגרעין שבה... והגרעין יקר, יקר מאוד... אך בשעה ששוברים הקליפה כואב, כואב..." (עמ' 324-325).

יפה הוא גם תיאור עלייתם של הביל"ויים אל יחיאל מיכל פינס, לירושלים, וכיצד הוא מבשר להם כי הופקדה בידיו נחלת גדרה, למען יעלו על אדמתה:

"ר' יחיאל מיכל הביט בו במגידוב בהתעוררות רבה, במבט של אהבה ומחילה. עיניו האירו באור מוזר וגם הוא התחיל צוחק; תחילה חייך לנפשו ואחר כך נעשה חיוכו בת-צחוק שהלכה והיתה לצחוק מלא ורב-דביקות, ואחריו החזיקו כל המסובים; קמו מקומותיהם, הזיזו כסאותיהם ברעש והיו צוחקים מלוא החזה ובקול גדול, עד שזלגו דמעות מעיניהם." (עמ' 196).

מיטב הרומן הוא באותה גישה רומנטית נאיבית במקצת אשר ממנה משקיף זרחי על גיבוריו. אמנם אין הוא מחסיר את התלאות העוברות על מגידוב גיבורו, כיצד מתעלל בו הירש במקווה-ישראל, כיצד חבריו עוזבים את הארץ, וגם הוא כמעט מתפתה לכך. כיצד אהבתו הגדולה לנדיה היפה אינה עולה בידו, וסופה שהיא מתחתנת עם מירקין, האיכר והסוחר העשיר בראשון-לציון, מחבורתו של אוסבצקי. ולבסוף – הנישואים שלא-מאהבה עם רחל, בגדרה. ואולם, אף פעם אין זו המרירות הברנרית של "מכאן ומכאן", וגם לא הלעג הקל והייאוש השקט של "תמול שלשום" לעגנון. בעיני זרחי הנוף של ארץ-ישראל וירושלים הוא עדיין נוף התנ"ך: "הוד נשגב שרוי היה במקום הזה. ונוף התנ"ך חי פה בתפארת קדומים והילך קסם של ימים רחוקים, רוויי אגדת נצח." (עמ' 115).

המלחמה לכיבוש העבודה, יותר משיש בה מרירות יש בה תחרות. הפועלים הערביים מסבירים לו תחילה פנים, כי סבורים הם שבכוונתו להוליכם שולל בעבודת כפיו, ואינו אלא תייר מארץ רחוקה, שנמאסו עליו חיי התפנוקים, והוא בחל במנעמי החיים ובא לארץ. הם משמשים אותו בהכנעה, ואולם בהיווכחם שאינו אלא איש עלוב היגע לפרנס נפשו בצמצום, הם פונים לו עורף, מלעיגים על הליכותיו ועל מיעוט כוחו, משיתים עליו כל עבודה קשה ומעבידים אותו בלי רחמים. ואולם מגידוב, כשם שבתחילה לא נתן דעתו על כרכוריהם, כך נשא לאחרונה את לחצם בשלווה. (עמ' 157-158).

בבוא חבורת הביל"ויים לראשונה לראות את אדמת קטרה, היא גדרה, דומה המראה למה שרואה ברנר בנוף הארץ-ישראלי: "משוכות צבר דוקרני, מכוסה אבק שדות, וסוכת-ענפים חרבה שימשו סימני יישוב. עוד מעט וריח של זבל שרוף בא באפם, ורחש רחוק נשמע מחצרות הבתים הנפולים. כשהגיעו אל תחום הכפר בא מאחורי צבר עקור משורש נער מגודל שיער, טרוט עיניים, קרעי הבלואים מסתירים מערומיו... והתחיל בורח בבהילות רבה אל עבר הכפר... עדה עלובה היתה זאת, גברים שבהם רזי-פנים ומצומקי-בשר, והילדים לקויים בעיניהם, חשופי-שת, רגליהם שחורות מטיט השדות ובגדיהם תלויים עליהם בלואים בלואים." (עמ' 198).

ואולם הפגישה הראשונה עם תושבי הכפר הערבי קטרה עוברת בשלום, והללו אף מקריבים לאורחים מצות-לחם ומלפפונים ובצלים.

פרשת בניית האורווה הראשונה בגדרה, בבור (מחוסר רישיון לבנות בתים), התנכלויות השכנים, סכסוכי מים, קרקע, והלשנות לשלטון התורכי, כל אלו פרקים שכתובים בהיסטוריה של המושבה – מתוארים בכל צבעוניותם בספרו של זרחי, ובדיוק רב, כמעט ללא שום סטייה מהאמת ההיסטורית. ובכל זאת אין זרחי רואה בתחילתה של גדרה כמין אות לאיבה ממושכת עם הערבים, אלא שואף להראות בעיקר את התקווה החדשה, שמתבטאת בלידת ילדו הראשון של מגידוב בגדרה, ועימה מסתיים הספר.

כמעט ככל מי שמספר על אותה תקופה, נאבק גם מגידוב בדרך, ממש כיעקב אבינו, עם ה"מלאך", ערבי בדווי שמתנפל עליו ומכה אותו מהלומה עזה בראשו. מגידוב אינו מוותר. שלא כגיבורו של סמילנסקי ב"הדסה", או הגיבן ואחיו ב"מכאן ומכאן" לברנר – מגידוב נלחם בכל כוחו למען לא יפלו חמשת הנפוליונים של זהב, הכסף של המושבה גדרה, בידי השודד הערבי שמתנפל עליו.

שעה ארוכה הם נאבקים בחול, כמעט עד כלות כוחות, ורק במאמץ אחרון מצליח מגידוב לתקוע לבדווי אגרוף בחזהו, וחוזר ליפול בחול. הערבי נופל גם הוא, ומגידוב, שקם בינתיים, תמה, למראה קורבנו – "כיצד היה בו הכוח להכות איש עד איבוד חושים, והוא לא פגע מעודו אפילו בחיה והיה שייך עם אגודת רודפי-שלום." (עמ' 230). הוא גוחן על הבדווי ומבקש לבדוק את חבורתו. "תחילה נתן לו הבדווי לעשות בו כחפצו, אך פתאום נשתמט ממנו בבהילות ובאימה, ניתר ממקומו, גחן על ארבע ואחוז מורא רב ישב על גבנון של חול והתחיל בוכה." (עמ' 231).

מגידוב מרחם על שודדו המוכה, שיושב לפניו ובוכה כתינוק, והוא נותן לו מטליקים אחדים, מן הכסף שניתן לו לקנות לעצמו מזונות בדרך שליחותו.

הבדווי מתבונן בו תחילה בבהלה ובאימה, ואחר כך חוטף את הפרוטות ומנשק את ידי מגידוב בבכייה וביללה. מגידוב נרתע לאחוריו ומתרחק בבהילות. בבואו ליפו הוא נכנס אצל חנותו של ר' צלאל בעל-תבואה, יליד צפת, ושומע הסבר:

"זה טיבו של הישמעאלי: תראה לו מורך-לב מיד יתקע סכין בגבך. אך אתה צא לקראתו ביד חזקה וינשק כפות ידיך... כך הוא הדבר, אנחנו בני צפת יודעים יפה הליכותיהם. אתה שאל את הישמעאלים במקומנו ויגידו לך מה טיבם של יהודי צפת; לא אחת טעמו נחת זרוענו, ומאז – שקט ושלווה, אין פוצה פה ומצפצף, ואפשר לחיות עימם בשלום – זהו הישמעאלי מטבע בריאתו..." עמ' 232).

אהוד בן עזר

* ישראל זרחי: "ארץ לא זרועה". רומן. ספרייה "לדור". הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ו. 1946. 338 עמ'.

השער הדרומי נסגר:

נמל אילת יפסיק את פעילותו

ניצחון מוחלט למורדים החות'ים על מדינת ישראל: ארגון הטרור התימני הצליח להשיג מול ממשלת ישראל הנוכחית את מה שלא הצליחה מצרים בשיאה, ונמל אילת ייסגר לחלוטין משבוע הבא.

מאז החלו המתקפות מתימן על הספינות לישראל הפסיקו להגיע לנמל המוגדר כאסטרטגי אוניות הובלת המכוניות שהיוו את עיקר ההכנסה שלו. סיוע של 15 מיליון שקל שאישרה לו הממשלה – לא הגיע.

https://rotter.net/forum/scoops1/908670.shtml

מנכ"ל משרד התחבורה משה בן זקן יכנס ביום ראשון דיון לגבי סיוע לנמל המושבת בשל מתקפות החות'ים. בנמל מקדמים תוכנית לחייב ייבוא של כלי רכב מהמזרח דרכו, כשבעלויות יתחלקו המדינה, הנמל ובעלי הרכבים. נדחתה סגירת נמל אילת, הפתרון למשבר עלול לייקר את רוב המכוניות החדשות – המדינה תכריח את הספינות להקיף את אפריקה ולהגיע לנמל דרך תעלת סואץ.

https://rotter.net/forum/scoops1/908830.shtml

מזמן לא נחלה ישראל תבוסה אסטרטגית כל כך קשה.

האתר של הצבא התימני קובע: "תל אביב איננה בטוחה עוד."

https://x.com/Yemeni_Military/status/1946291837125185625?t=uAOsf1RYktgayJO-V0CvvQ&s=03

כדאי לקרוא את התגובות.

הפגנת צעירים חילונים במרכז תל אביב נגד גיוס לצבא

הבה נלך כולנו כצאן לטבח וניאנס בדרך

קבוצת צעירים חילונים הצטרפו לחרדים והפגינו בתל אביב נגד גיוס לצבא, ושרפו צווי גיוס. הפתעה. ההפגנה נעשתה באנגלית. סרבו! סרבו! סרבו!

יונה רוזמן (נערה) באנגלית: "במשפט אחד למה שאנשים יסרבו לשרת בצה"ל בגלל שזה ג'נוסיד ולא מצטרפים לצבא ג'נוסייד. חיילים סרבו לג'נוסייד!"

שאול צליק בכר לאחר חודש בכלא צבאי על סירוב להתגייס, באנגלית: "למה אנשים מסרבים לשרת בצה"ל כי ממשיך להתנהג באותה דרך מאז שישראל נוסדה במעשים איומים של מוות ואלימות ומעגל דמים בשביל כולם."

איתמר גרינברג, באנגלית: "בגלל שהמדינה היהודית מנסה לייצג אותי מחסלת את העם של עזה, אנחנו לא יכולים להיות שקטים. 'לעולם לא עוד' זה כאן לכולם."

עידו עילם, באנגלית: "בגלל שמבצעים ג'נוסייד זה לא עוזר לא ליהודים ולא לפלסטינים זה רק מעמיד בסכנה את כולם, והכל בגלל צבא הישראלי."

קהל: "בחזית הבית ובשדה הקרב כל חייל שותף למוות!"

קהל: "כל הלובש מדים הוא חלק מהרצח ההמוני!"

https://x.com/DrJillStein/status/1945951300971077674?t=4QsPacVVms9E-IfxW6E3rw&s=03

יונה רוזמן, שאול צליק בכר, איתמר גרינברג, עידו עילם ושאר האידיוטים השימושיים של החמאס, בטוחים שזה יציל אותם מלהירצח על ידי החמאס כיהודים.

השתמטות הצעירים החילונים הללו מסוכנת הרבה יותר מהשתמטות החרדים, החרדים אינם נאבקים לטובת האוייב.

סילוגיזם ("חדשות בן עזר", 2073)

1. יש להדיח חברי כנסת רק על מעשים ולא על דיבורים.

2. יש להדיח את ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב שהעלילה עלילת דם על לוחם שב"כ וחשפה את שמו ובכך סיכנה במזיד את חייו.

היקש שכלי: אין להדיח את ח"כ איימן עודה תומך החמאס וחיזבאללה שהעליל עלילת דם על צה"ל שעושה ג'נוסייד ופשעי מלחמה וסיכן בכך את כל עם ישראל.

ג'יהאד קטארי תורכי נגד היהודים

אמנה של מאות אנשי דת מוסלמים מעניקה גיבוי הלכתי למתקפת ה-7 באוקטובר של חמאס: מתקפת ה-7 באוקטובר היא מלחמת ג'יהאד נגד הכופרים; לישראל אין זכות קיום; ההסכמים עמה חסרי תוקף הלכתי; הדרישה לפרק את חמאס מנשקה –בגידה באללה.

על רקע המגעים הדיפלומטים להסכם הפסקת אש בין ישראל לחמאס וקריאות הביקורת בעולם על התנהלותה של חמאס, התכנסו ב-27.6.2025 בטורקיה מאות אנשי דת מרחבי העולם המוסלמי ופירסמו את "אמנת חכמי הדת של האומה בנוגע למבול אל-אקצא והשלכותיו". אמנה זו נועדה להעניק הכשר וגיבוי הלכתי להתנהלות חמאס, לבסס לגיטימיות הלכתית למתקפת ה-7 באוקטובר 2023 שביצעה חמאס ("מבול אל-אקצא") בה נרצחו כ-1,200 ישראלים ו-251 נחטפו לעזה, ולהמשך הלחימה נגד ישראל שבאה בעקבותיה ולהדוף את הקריאות לפירוק חמאס מנשקה.

האמנה עליה, חתמו עד כה 39 ארגונים ואגודות של אנשי דת ו-350 אנשי דת מרחבי העולם המוסלמי קובעת, בדומה לאידיאולוגיה של תנועת חמאס, כי הסכסוך עם ישראל הינו סכסוך דתי בין מוסלמים וכופרים וכי "ההתנגדות" שחמאס מבצעת נגד ישראל היא "ג'יהאד למען אללה".

על פי האמנה, "פלסטין" – "מהים ועד הנהר" ו"מראש הנקרה [בצפון] ועד אילת [בדרום]" הינה אדמה אסלאמית ומי שמוותר על כל שעל ממנה הוא "בוגד". קיומה של "היישות הציונית" קרי, ישראל הוא חסר תוקף מבחינה הלכתית כמו גם כל החלטות האו"ם בנוגע אליה והסכמי השלום עימה הנחשבים לבגידה באסלאם. על פי האמנה, ליהודים אין שום זכות על פלסטין או על חלק ממנה ושלטונם בשטח פלסטין נחשב כיבוש של אוייב כופר שהג'יהאד נגדו הינו חובה הלכתית.

בניסיון להדוף את הביקורת החריפה הנשמעת כנגד חמאס בשל מתקפת ה-7 באוקטובר והמחיר הכבד של המלחמה בעזה שפרצה בעקבותיה, קבעה האמנה כי "מערכת מבול אל-אקצא היא חוליה בשרשרת רצופה של חוליות של ג'יהאד הגנתי נגד הציונים הכובשים ונגד האנגלים והאמריקאים" וכי המחיר ששילמו תושבי עזה במלחמה הוא רק "הוכחה לצדקת האמונה ולהקרבה העצומה [של תושבי עזה]." האמנה הדגישה כי לוחמי הג'יהאד הם מ"מיטב המאמינים" ולפיכך אסור מבחינה הלכתית להטיל כל ספק בג'יהאד שלהם או למתוח עליהם ביקורת בזמן מלחמה.

האמנה דחתה את הדרישה לפירוק חמאס מנשקה במסגרת הסדר ברצועת עזה וקבעה כי "השגת כוח על כל צורותיו" היא "חובה הלכתית" וכי כל דרישה להפקיעו הינה "בגידה באללה, בנביאו ובמאמינים" ו"הגשמת מטרות אויבי הדת." בנוסף קראה האמנה לאומה המוסלמית – ובכללם אנשי דת, שליטים, בעלי ממון, אנשי תקשורת ואקדמאים - לסייע ללוחמי הג'יהאד בעזה בכל דרך – לחימה, חימוש בנשק, תרומות כספיות, תמיכה הסברתית ותקשורתית וכן הדגישה את הצורך בחינוך הדור הצעיר לג'יהאד למען אללה.

יודגש כי בחינת רשימת חכמי הדת המוסלמים החתומים על האמנה, מגלה כי רבים מהם חברים בכירים ב"איחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים" שמקום מושבו בדוחה ואשר זוכה לתמיכת הממסד הקטרי והטורקי ומשמש עבורם זרוע להפצת אידיאולוגיה אסלאמיסטית קיצונית אנטי מערבית המסיתה בקביעות לג'יהאד, לטרור ולאנטישמיות. מאז מתקפת ה-7 באוקטובר, מעניק האיחוד העולמי של חכמי הדת המוסלמים גיבוי מוחלט לתנועת חמאס ופעולות הטרור שלה. במרץ 2025 אף עורר האיחוד ויכוח הלכתי בעולם המוסלמי כאשר פרסם פתוא (פסק הלכה), שקראה לכל המוסלמים ולמדינות האסלאמיות לצאת לג'יהאד נגד ישראל, בהציגו זאת כחובה המוטלת על כל מוסלמי. דאר אל-אפתאא', מוסד פסיקת ההלכה במצרים, הגדיר פסק הלכה זה של האיחוד כ"קריאה חסרת אחריות הסותרת את השריעה."

( י. יהושע ונ. מוזס*)

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?6476

שימו לב לברית האיסלמו-נאצית בין קטאר המממנת לטורקיה שבה התקיימה

FREE PALESTINE

תעתועי ההיסטוריה דגל פלשתינה ב-1939 עם מגן דוד

באנציקלופדיה הצרפתית לארוס מהדורת 1939 בין כל דגלי מדינות העולם הופיע גם דגל פלשתינה. דגל כחול לבן ובמרכזו מגן דוד.

באותה שנה הופיעו כרזות של ארגון ציוני אמריקה הקוראות:

FREE PALESTINE

ראו בתמונה:

https://x.com/anexiledjew/status/1945634135000657946?t=OfEguBzhz5YA5JCYla8CAg&s=03

רק ב-1948 אימצה ממשלת כל פלסטין בעזה בראשות "הנשיא" מוחמד אל-חוסייני את דגל סייקס כדגל פלסטין.

מה לעשות עם הדרוזים?

יגאל פייקוביץ'-אלון – חוזה מדינת הדרוזים

השם "דרוזים" הוא כינוי גנאי שניתן להם ע"י הערבים-המוסלמים, על שמו של אחד ממפיצי הדת הדרוזית, אדם ממוצא פרסי בשם מוחמד בן ישמעאל נשתכין אל-דרזי, שמאוחר יותר עזב את הדת.

הדרוזים עצמם מכנים עצמם "אלמווחידין" – כלומר בערבית "המייחדים" את האל (מונותאיסטים).

מייסד הדת הדרוזית, חמזה בן עלי, גם הוא פרסי במוצאו, הכריז על השליט הפאטמי הערבי-מוסלמי של מצרים (996-1021) – אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז –  כהתגלמות אלוהים עלי אדמות.

 אבו עלי-מנצור בן אל-עזיז קיבל את הכינוי אל-חאכים באמר-אללה (מילולית המושל מטעם האל).

כתוצאה מכך הוכרזה הדת החדשה על-ידי האיסלם כדת כפירה סוג א', שמאמיניה אינם זכאים אפילו לתנאי ההשפלה של "בני החסות" תחת האיסלאם, שלהם זכאים היהודים, הנוצרים והשומרונים, ויש לרודפם ולהורגם. הדרוזים יכלו להתקיים רק בפריפריה עם מיעוטים אחרים.

מטעמי ביטחון, כדי לשמור על חייהם, שמרו הדרוזים את עקרונות דתם האמיתית בסוד, (הם מחולקים ל"עוקאל" יודעי סודות הדת, ול"ג'והאל" בורים בסודות הדת) – אך זה לא עזר להם למנוע את רדיפתם ע"י המוסלמים, שהרי הכרזת ערבי-מוסלמי כאל, נוגדת את  אמונת הייחוד (מונותיאיזם) המוסלמית ואין כפירה גדולה ממנה.

לפני האלהתו כ"אלוהים הדרוזי", נודע אל-חאכם אל-מנצור, כערבי-כמוסלמי קנאי ברדיפותיו את הנוצרים והיהודים. ב-1009 הוא הרס עד היסוד את כנסיית הקבר בירושלים, ואילץ את נתיניו הנוצרים לענוד צלבי עץ של חצי מטר ברוחב ובאורך סביב צווארם. הוא ציווה גם להרוס את בתי הכנסת של היהודים וגזר שעליהם להתאסלם או לצאת מהמדינה, או להסתמן ע"י סימנים בולטים – ראשי עגל שיישאו על הצוואר כרמז לעגל הזהב.

לקראת סוף ימי שלטונו הפך אל-חאכם רדוף פחד רדיפה, חשד בסובבים אותו והורה להוציא להורג כמה מבכירי ממשלו. תקופה זו התאפיינה גם בפרסום חוקים יוצאי דופן, כמו איסור על אכילת מלוח'יה, המאכל המצרי המסורתי, ואיסור על משחק שחמט.

אל-חאכם נעלם באופן מסתורי (נמצאו רק בגדיו) ועם היעלמו פחתו לזמן מה גם הרדיפות.

בניגוד לאלוהם – אל חאכם באמר אללה, הדרוזים מאמיניו, אינם מיסיונריים ואינם תובעים לרדוף ולהרוג בני דתות אחרות. בנימין מטודלה אמר עליהם שהם אוהבים את היהודים.

בדרך כלל היחסים בין הדרוזים ליהודים היו תקינים עם יוצאים מן הכלל.

בשנת 1567 בזזו בדואים ודרוזים את צפת. בשנת 1604 נשדדו יהודי צפת על ידי דרוזים. בשנת 1628 לכדו הדרוזים את העיר, ומלחם, בן אחיו של פח'ר א-דין השני, שלט בעיר ושדד את תושביה היהודים, שרבים מהם נאלצו להימלט מהעיר. בשנת 1656 החריבו הדרוזים פעם נוספת את היישוב היהודי בצפת במעשי שוד וטבח.

 בזמן המנדט הדרוזים לא השתתפו במאורעות נגד היהודים לצד הערבים, ונקשרו קשרים עם היישוב היהודי כאשר חלק שיתפו פעולה עם ההגנה.

גדוד דרוזי השתתף במלחמת השחרור בצבא ההצלה הערבי של פאוזי קאוקג'י. ולחם לכיבוש קיבוץ רמת יוחנן במטרה לכבוש את חיפה. (בקרב נפל זוהר דיין אחיו של משה דיין ואביו של עוזי דיין) רק לאחר שהגדוד הדרוזי ספג מפלה בקרב החליטו הדרוזים לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים. (לא כדאי לחשוב מה היה קורה לו היה הגדוד הדרוזי מנצח בקרב).

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא קיים באף מדינה ערבית, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו הוקם אז גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב.

מדינת היהודים היא היחידה המכירה בדרוזים כעדה דתית ונותנת להם שוויון אזרחי פוליטי מלא דבר שאין להם בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים. בכל 22 המדינות הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות.

הדרוזים אינם רואים עצמם עם, אלא עדה דתית, וכמיעוט נרדף תחת המוסלמים הם מקפידים תמיד ככורח קיומי על נאמנות לשלטון הרוב הערבי-מוסלמי. הדרוזים בסוריה שמרו נאמנות לסוריה והדרוזים בלבנון שומרים נאמנות ללבנון.

מדינה דרוזית

הצרפתים ממציאי "העם הסורי" ו"העם הלבנוני" המציאו אף "עם דרוזי", והקצו לו מדינה. "מדינת ג'בל א-דרוז" או מדינת "הר הדרוזים" (בצרפתית: État de la Montagne Druze המדינה הזו התקיימה כמדינה דרוזית אוטונומית במשך כ-15 שנים, תחת שלטון המנדט הצרפתי על סוריה בין השנים 1921 ל-1936. שמה של המדינה היה בתחילה מדינת א-סווידא על שם העיר הגדולה באזור – א-סווידא, אך הוא שונה לג'בל א-דרוז בשנת 1927.

ג'בל א-דרוז שכנה באזור ההררי שנקראה על שמו – הר הדרוזים, שהוא רמה געשית גבוהה בדרום מערב סוריה, על גבול ירדן, הכלול כיום במחוז (מחאפט'ה) א-סווידא. ב-1923 מנתה המדינה כ-50,000 תושבים.

בשנת 1916, במהלך מלחמת העולם הראשונה, חתמו בריטניה וצרפת על הסכם סייקס-פיקו, במטרה לחלק ביניהן את אזורי השליטה של שתי המעצמות בשטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר סיום המלחמה. על פי ההסכם אמורה היתה צרפת לקבל שליטה על מה שלימים נודע כשטחי המנדט הצרפתי על סוריה (כיום בעיקר שטחי סוריה ולבנון), ובריטניה אמורה היתה לקבל שליטה על יתרת שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. בפועל הוקמה בשטח מדינה סורית ב-1918, ובאופן רשמי נוסדה הממלכה הערבית של סוריה במרץ 1920, אך לאחר ועידת סן רמו, וקרב מייסלון, ביולי 1920, חדלה הממלכה הסורית מלהתקיים וצרפת השתלטה על השטח.

הצרפתים פעלו בשיטת הפרד ומשול, וחילקו את השטח שקיבלה לאחריותם לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, מדינת העלווים, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז שבהר הדרוזים. כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך נפרם החיבור בין חלקי המדינה הסורית בת השנתיים. המהלך התקבל בברכה על ידי המיעוטים, שמעמדם השתפר על ידי שיתוף פעולה עם הצרפתים, ובעיקר אצל המרונים בלבנון שנחשבו בני חסות של הצרפתים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית.

במרץ 1921 נחתם הסכם בין הקולונל קטרו, בשם צרפת, מטעם אנרי גורו ורובר דה-קה, לבין ראשי המשפחות הפיאודליות הדרוזיות, על קיום אוטונומי נפרד ל"הר הדרוזים" תחת שלטון המנדט.

היחסים בין המנדט הצרפתי לעדה הדרוזית היו בתחילה טובים. הצרפתים הכירו בהנהגתה של משפחת אל-אטרש, המשפחה החזקה בעדה, והציבו את סלים אל-אטרש כמושל הר הדרוזים. ב-1923 חדל אל-אטרש לכהן כמושל מסיבות בריאותיות, ומשלא נמצא מחליף מוסכם הוצב מושל צרפתי בשם קרבייה, שלא כיבד את השמרנות הקיצונית של העדה. קרבייה עסק ברפורמות מרחיקות לכת שהיוו מכה קשה לאליטה הדרוזית המסורתית. בפברואר 1925 יצאה משלחת של נציגי העדה לביירות להיוועד עם הנציב, אך במקום להיפגש עמו הם נכלאו – וכתוצאה החליט סולטאן אל-אטרש, מנהיג הפלג האנטי צרפתי של המשפחה, להתכונן למרד ואף זכה לתמיכה רחבה בקרב הדרוזים. המרד הדרוזי החל בקיץ 1925, התרחב גם לאזורים אחרים בסוריה, ודוכא עד 1927.

בהסכם העצמאות הצרפתי-סורי מ-1936 בוטל מעמדה של ג'בל א-דרוז והיא הפכה לחלק מסוריה.

ב-1944 בוטלה האוטונומיה הנפרדת של הר הדרוזים.

תוכניתו של יגאל פייקוביץ'-אלון לחידוש מדינת הדרוזים

בעת מלחמת ששת הימים הגה יגאל פייקוביץ'-אלון, משרי הממשלה הבכירים באותה עת, תוכנית להפרדת הר הדרוזים מסוריה והקמת מדינה דרוזית עצמאית שתהווה חיץ בינה לבין ירדן. על פי המסופר בראיונות מוקלטים שערך, דיבר עם מנהיגים כדיין, רבין ואשכול, כל אחד לחוד, על כיבוש אפשרי ומתן עצמאות לדרוזים בסוריה, אך ללא הועיל.

"דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר-לב וגלילי. לא הגענו לדיונים מסודרים, אבל לא הנחתי לזה. עוד יום, מקסימום יום וחצי, אנחנו בג'בל דרוז, כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסויידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהיתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים..."

https://he.wikipedia.org/wiki/מדינת_ג'בל_א-דרוז

המנהיגות הישראלית לא ניצלה את ההזדמנות לאחר מלחמת ששת הימים להקים חייץ דרוזי בינינו לבין סוריה, ובינתיים סוריה הפכה למדינה שנשלטה ע"י דיקטטורה של המיעוט העלווי במדינה, דיקטטורה אכזרית אך דיקטטורה שיחסית שמרה על המיעוטים, הדרוזים, והכורדים, ודיכאה את הרוב המוסלמי-סוני.

עם נפילת שלטון אסאד תפס הרוב המוסלמי-סוני שהונהג ע"י מיליציות ג'יהאדיסטיות מייסודה של אל-קעאדה, ודעא"ש את השלטון, והחל לטבוח בעלווים, ועכשיו בדרוזים (אחריהם יבואו כמובן היהודים).

האינטרס האסטרטגי הראשון במעלה של ישראל הוא למנוע קיום של מעצמה מוסלמית סונית ג'יהאדיסטית הנתמכת בטורקיה של ארדואן על גבולנו, ע"י תמיכה בקיום אוטונומי עצמאי של אזורי מיעוט כדרוזים, כורדים, ועלווים. שלושת הקבוצות הנ"ל כבר פנו לעזרת ישראל.

מכיוון שממשל טראמפ לוחץ להקמת מדינה סורית אחת עם צבא אחד, ואינו מבין שצבא כזה בהכרח יהיה מוסלמי-סוני-ג'יהאדיסטי, יש לנהל את בזהירות רבה את הקשר עם המיעוטים בסוריה. יש כמובן לעשות הכול כדי להציל את הדרוזים והכורדים (ואף את העלוויים שהיו אויבינו) מהשמדה, ולנסות לתרום להם בחיזוק כוחם בלי חיילים ישראלים לעמוד בכך.

יש לזכור כי הדרוזים מהכרח קיומי יכולים גם להיות עוינים אלינו.

יוסף אל ג'רבוע, אחד ממנהיגי הדרוזים בסוריה, תקף אמש את ההתערבות הצבאית של ישראל בראיון לערוץ אלחדת': "מעולם לא ביקשתי התערבות ישראלית. לא עכשיו ולא בעבר. כי האמת היא שההתערבות הישראלית תמיד הזיקה לנו מבחינה פנימית. אנו תמיד אמרנו כי הרשות המקובלת עלינו היא מדינת סוריה."

https://rotter.net/forum/scoops1/908644.shtml

התנהגות ישראל תשליך גם על עמידת הכורדים.

הכורדים עוקבים בחשש אחרי הקרבות בסוריה ומאוכזבים מישראל: ''לא נבטח בה''

העימותים במחוז הדרוזים בסוריה מעוררים דאגה רבה בקרב הכורדים. הם חוששים לגורלם ומוטרדים מהשיח על נורמליזציה אפשרית בין ישראל למשטר של הנשיא א-שרע. כורדי בסוריה אמר שישראל "כורתת ברית עם דיקטטור. הוא לא היה תוקף בא-סווידא בלי אישור שלה."

האירועים האחרונים בא-סווידא בסוריה לא פרצו משום מקום. המתיחות בין המשטר הסורי החדש לקבוצות מיעוטים מרחפת מאז ההפיכה והפלת בשאר אסד, למרות שמשטרו של אחמד א-שרע מבסס את מעמדו וטוען ליציבות בחודשים האחרונים.

עימותים קשים בין דרוזים לקבוצות חמושות כבר נרשמו בחודשים האחרונים, בין היתר בערים ג'ראמנה ואשרפיה סחנאיא באזורים הכפריים של דמשק. במרץ האחרון גם התבצע טבח בבני המיעוט העלווי בערי החוף בסוריה, שם דווח על רצח של משפחות שלמות.

הכורדים עוקבים בחשש רב אחרי האירועים בא-סווידא. ההתפתחויות מול הדרוזים מעלות אצלם שוב את החשש לגורלם, בשעה שגם הם לא הגיעו להבנות סופיות עם משטרו של א-שרע. בנוסף הם לא מרוצים מהשיח המתגבר על יחסים אפשריים בין ישראל למשטר של א-שרע. הם רואים בנשיא את האחראי לכל המתרחש מול המיעוטים בסוריה, למרות שהמשטר שלו מתנער מכל אחריות.

עזיז בירו (52), תושב קמישלי, אחת הערים המרכזיות של הכורדים בסוריה, סיפר כי הכורדים מאוכזבים דווקא מישראל. לדבריו, ההצהרות הישראליות עודדו את הדרוזים להתנגד לא-שרע, אך בסוף ישראל איכזבה. "אף אחד לא יבטח יותר בישראלף," אמר בירו, והוסיף: "קיוויתי שישראל תיצור ברית עם עמי המזרח התיכון ותביא לשגשוג, יציבות ושלום לכל תושבי האזור. למרבה הצער, ישראל כורתת ברית עם משטרים עריצים כמו אסד ואל-ג'ולאני. אני מקווה שישראל תשקול מחדש את מדיניותה כי זה לא ישרת אותה בטווח הארוך. הזיכרון של העם לא ישכח את חבריו."

בירו מוסיף: "מה שקרה בסוריה זה שישראל החליטה לכרות ברית עם דיקטטור חדש, אל-ג'ולאני, בדיוק כפי שכרתה בעבר ברית עם משפחת אסד. לעם הישראלי יש את אותם האינטרסים של עמי האזור, ולכן כאשר ממשלת ישראל חוברת למשטר קיצוני נגד העם, זה לא משרת אותה. חזרנו ואמרנו שידנו מושטת לשלום. אנחנו לא רוצים שמדינת ישראל תקריב את עתידנו המשותף למען רווחים זמניים. הכורדים ואחרים בסוריה ומחוצה לה לומדים מהניסיון הדרוזי בסוריה.

"המשימה שלנו היא לשמר את העם שלנו. יש לנו היסטוריה של אכזבות מישראל וארה"ב. לרוע המזל, אתם כמדינת ישראל הולכים בדרך הלא נכונה. שלום מתמשך טמון בידי העם, אם אתם מחפשים שלום ויציבות. יש אהבה לעם ישראל, לעם הקדום של המזרח התיכון, וצער על עמדת ממשלת ישראל. אנחנו מבקשים חיים יציבים עבורנו ועבורכם ומבקשים לחיות בחופש וכבוד. אינכם יכולים ליהנות מדמוקרטיה וחופש, כאי בים של עריצות ועבדות."

עם זאת, בעקבות ההתפתחויות – ביקש להבהיר: "אני שמח לראות שאני טועה וישראל תומכת בעם. ישראל יכולה לשים סוף לתוקפנות של אל-ג'ולאני ולהגן על הדרוזים.

"בסוריה אומרים שאל-ג'ולאני קיבל אור ירוק מישראל לתקוף את א-סווידא. הוא לא היה מסתכן בתקיפת א-סווידא ללא אישור ישראלי ונראה שהוא השיג אותו בביקור האחרון באזרבייג'ן. אני מקווה שהתקיפות של ישראל אמיתיות ולא רק עבור התקשורת. לישראל יש את היכולת למנוע מאל-ג'ולאני לשלוט בא-סווידא אם היא רוצה. התוצאות הן מה שחשוב. אני מקווה שתינתן הגנה לכל המיעוטים ושישימו סוף לקיצוניים."

https://www.ynet.co.il/news/article/sympuyb8xe#autoplay

לסיכום. יש לנסות להגיע עם אחמד א שרע-אל-ג'ולאני הסדר הפסקת אש ולחתור להסכם, ועם זאת לא לוותר על דרישה לפירוז דרום סוריה מנשק כבד, ולהמשיך לתמוך בדרוזים בג'בל דרוז במטרה להשיג להם אוטונומיה. מעין מיני מדינה. כי ברור שאחרי השמדת העלווים והדרוזים תגיע השמדת היהודים.

נחום בורשטיין-ברנע השוואה נואלת

"כאשר אנשים שהמציאו את חוק הלאום מנופפים בברית אחים, ריח הזיוף נישא למרחוק. לישראל יש אינטרסים ביטחוניים לגיטימיים בסוריה. מוטב להתעמק בהם. היחסים בין ממשלת ישראל לדרוזים בסריה מזכירים את היחסים בין הח'ותים בתימן לפלסטינים בעזה. במקרה הטוב זאת ברית אחים רטרואקטיבית". (ר"ל "אני שונא את נתניהו"). (ידיעות 18.7.25).

התקשורת הבריטית והדרוזים

הפעם הבריטים עלו על עצמם בשנאת ישראל. ערוץ סקיי ניוז הציג את ישראל כתוקפת הדרוזים, למרות שהמתקפות בוצעו ע"י מיליציות ג'יהאדיסטיות מוסלמיות סוריות.

הכותרת שלהם: "נשיא סוריה נשבע להגן על הדרוזים לאחר תקיפות אוויריות של ישראל."

https://rotter.net/forum/scoops1/908950.shtml

אין גבול.

בין היסטוריה לתעמולה משתלמת

ההיסטוריון והסופר האמריקאי (ממוצא ישראלי, נולד בקיבוץ עין החורש), עומר הלפגוט-ברטוב, (בנו של חנוך הלפגוט יליד פתח תקוה ששירת בחטיבה היהודית הלוחמת במלחמת העולם השנייה, השתתף במלחמת השחרור בחטיבת עציוני והיה נציג מפ"ם באוניברסיטה העברית, התיישב בקיבוץ עין החורש, עיברת את שמו לברטוב – ראשי-תיבות של שם סבו, בני רבי טוביה דב (בר). לאחר חמש שנים עזב את הקיבוץ ועבד כעיתונאי בעיתון למרחב. ב-2009 זכה לאזרחות כבוד של פתח תקווה. וב-2010 בפרס ישראל בתחום הספרות) – פירסם מאמר בניו יורק טיימס בו התנאה: "אני חוקר ג'נוסייד, אני מזהה את זה כשאני רואה את זה. אני מאשים את ישראל ברצח עם." כמובן שמאמרו זכה להסכמה גורפת בעולם. הרבה מעבר ל-57 המדינות המוסלמיות. ד"ר הלפגוט-ברלב הבטיח את המשך העסקתו באוניברסיטה האמריקאית.

לעומת זאת מאמר אקדמי מנומק "בחינה ביקורתית של האשמות 'רצח עם' במלחמת חרבות ברזל, של דני אורבך יונתן בוקסמן יגיל הנקין יונתן ברוורמן – זכה לקיתונות של התנגדות בעולם ובארץ גם מאלו שלא קראוהו, רק משם המאמר. (הנה המאמר:)

https://besacenter.org/he/בחינה-ביקורתית-של-האשמות-רצח-העם-במלח/

אני שונא

הזמר המצרי שעבאן עבד א-רחים התפרסם בעולם הערבי בשיר: "אני שונא את ישראל."

https://www.youtube.com/watch?v=jF6N2OKo8rk&list=RDjF6N2OKo8rk&start_radio=1

מרוב שנאה הוא התפגר בגיל 62 מהתקפת לב.

עיתונאי "הארץ" יוסף קליין, מחקה אותו והוא כותב "אני שונא את נתניהו." "אני שונא את בנימין נתניהו שנאה עזה, קשה, בלתי מתפשרת. אני שונא את נתניהו אף על פי שמעולם לא פגשתי אותו. אני לא מכיר את נתניהו מקיסריה, אני מכיר את נתניהו מהטלוויזיה. אני מכיר אותו מקרוב. את נפנוף הזרועות, את העפעוף המהיר, את הרכנת הראש באכפתיות מזויפת. הוא לא שחקן מחונן. הוא מנייריסט. שטיקים שהוא חוזר עליהם. הוא כבר לא מפתיע, הוא משעמם. הוא הנבל מהסרטים."

(יוסי קליין, "אני שונא את נתניהו", אל-ארצ'", 16.7.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-16/ty-article-opinion/.premium/00000198-12b1-d292-a9fe-13b99add0000

שנאה מעוותת את השכל ומונעת שיפוט הגיוני. לכן יש להירפא ומיד משתי מחלות הנפש הפושות באופן סרטני בחברה הישראלית. מחלת הנפש ה"ביביפוביה", ומחלת הנפש ה"ביביפיליה". אני בכלל מתפלא איך יוסף קליין מרוב שנאה ושפיכת רעל טרם קיבל סרטן.

נעמן כהן

בלי שום קשר לעמדה פוליטית, השגריר הקבי ביזה את בית המשפט הישראלי, וזה מעשה פסול גם למי שסבור שנתניהו זכאי מראש. בית המשפט הוא עוגן של שפיות, וכך סבר נתניהו עצמו לפני שנתבע לדין, פגיעה בבית המשפט תגרום אסון למדינה הנמצאת בלאו הכי בהידרדרות נוראה.

שלך –

משה גרנות

* אהוד: אנחנו מודאגים מאוד ממצב בריאותו של ראש הממשלה. אם מסיבה בריאותית יהיה נבצר ממנו להמשיך לכהן כראש ממשלה, מי יכול לבוא במקומו? אולי ישראל כץ, כמו אשכול אחרי בן גוריון?

מכל מקום, צריך להיות אדם חזק מאוד כדי לעמוד בכל התעלולים שמתנגדיו מפעילים עליו ללא הרף.

אולי האמריקאים, שמתברר שבתקופת ביידן תמכו בהפגנות המחאה נגדו, יצליחו בתקופת טראמפ להחזיר לשפיות את מערכת המשפט הישראלית המטורללת.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!