בגיליון:
- שירי אסתר ראב: זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
- יוסי אחימאיר: עשרים תשובות במאה עמודים
- יורם אטינגר: מטוס הקרב: F-35 –
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.7.25
- אריה רפפורט: טבח רעבי עזה
- משה גרנות: ללא פואנטות
- עמנואל בן סבו: העם היפה כל ימות השנה
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- מנחם רהט: חזרה למקורות:
- רון גרא: בִּידִיעָה לֹא טוֹבָה
- נעמן כהן: עמוס שוקן: יש לכם בן בצה"ל?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * יוסי אחימאיר: לאהוד, צודק משה גרנות ש"מה שקורה במשפחת אחימאיר הוא מעין לקמוס לשסע בחברה הישראלית כולה," אבל דוק: שלושתנו, זאבה, יעקב ואני, גם אם דעותינו – בעיקר בין זאבה לביני – חלוקות לחלוטין, מנוגדות באופן מוקצן, אנחנו אוהבים השניים את האחת, והאחת את השניים. נפגשים. תמיד מתחבקים, וכן – לא מתווכחים פוליטית. מאוחדים באהבת אבינו ז"ל, עושים יחדיו להוצאתם לאור של כתביו וצידקתו.
- שאר הגליון
מאמרים
זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
יִשְׁאַג רֶמְבְּרַנְדְט –
אֶת צָהֳלַת-חַיָּיו
וְעָצְבּוֹ הַנּוֹקֵב;
כְּנָהָר שׁוֹטֵף
לְתוֹךְ הַנֵּצַח:
קִירוֹתֶיךָ רוֹעֲדִים
"רִיקְסְמוּזֵאוּם" –
מֵהֵד פִּצּוּצִים
קְרוֹבִים
עָנָן קוֹדֵר
נָח עַל "הַפִּינַקוֹטֶק" –
מִינְכֶן הַיָּפָה,
עֵינֵי זְאֵבִים שְׁחוֹרִים
לוֹטְשִׁים לָךְ סַכִּינִים;
שַׁנְז-אֶלִיזֶה,
הַטְּוִילְרִי וְהַלוּבְר?
הוּנִים בִּשְׁעָרַיִךְ
פָּרִיז!
עוּרָה עוֹלָם, נַעֵר אָבָק
מֵעָלֶיךָ!
1972
נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
עשרים תשובות במאה עמודים
רעיון "העיר ההומניטרית" ברצועה עורר עם הפרחתו לאוויר ביקורת רבה מכל כיוון: כספית, צבאית, תיכנונית, מוסרית. מבקריו החריפים ביותר, בארץ ובעולם, אף הישווהו ל"מחנה ריכוז" שמתכננת ישראל למאות אלפי עזתים חסרי קורת גג, בלתי מעורבים כביכול. אחרים ליגלגו עליו, בכל דרך אפשרית. ראינו קריקטורה שמסבירה כי מטרו כבר יש מן המוכן לעיר הזאת...
גם אם בממשלה, במערכת הביטחון, רואים בו פתרון נאות להוצאת התושבים מאזורי הלחימה ולריכוזם במיתחם אזרחי, פרשת "העיר" מדגישה ביתר שאת את הכישלון המוחלט של ישראל בהסברה. אם חשבתם בחיוב על מפעל אדירים שכזה, למה לא הכנתם מראש מסמך הסברה, שירכך מלכתחילה את הביקורת הצפוייה? את ההשוואה בין מה שמתכננת ישראל לציבור הנימנה עם אויביה לבין מה שעוללו הגרמנים הנאצים ליהודים בשואה?
באין הסברה יעילה, אגרסיבית, "העיר ההומניטרית" סיפקה עוד עילה לשונאינו, לאנטישמים, להשתלח בישראל, לבקר אותה בחריפות, תוך השכחת ה-7 באוקטובר הארור, שהתחיל את כל הכאוס הנמשך ברצועה בפרט ובאזורנו בכלל.
בעוכריה של ההסברה, או היעדר הסברה, גם קולות העולים מתוך הבית פנימה, בעיקר בתקשורת שבביקורתה הבלתי מרוסנת מספקת אף היא חומרי תבערה למדורת השנאה האנטי ישראלית. גם בישראל יש המדברים על פשעי הלחימה של צה"ל, על פוגרומים בגדה המערבית, על אפרטהייד, על ירידה מהפסים, על ממשלה מופקרת, ועוד ביטויים נלוזים, ולא רק ב"הארץ". כלומר: לא רק שאין הסברה, ישנה תעמולה מבית המחריפה את הביקורת על ישראל.
אני מחזיק בידי ספרון קטן, בן 100 עמוד, שהוציא לאור מרכז הרצל לחקר הציונות שבאוניברסיטת חיפה. מחבריו הם פרופ' אלי אברהם ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה וד"ר מיכל חטואל-רדושיצקי, המתמחה בגיאו-פוליטיקה, אירגונים בינלאומיים וביטחון לאומי. "טענות נגד ישראל והתשובות המוצעות" – זו כותרת הספר, שמחבריו מציגים 20 דוגמאות של טענות ומה לדעתם יש להשיב עליהן.
הנה למשל טיעון מיספר 8: "ישראל חנקה את כלכלת עזה ויצרה שם משבר הומניטרי, רעב ומצוקה שהגיעו לשיאם במלחמת 'חרבות ברזל'." התשובה לטיעון הזה פשוטה, לכאורה, ונעוצה קודם כל בהתנתקות שביצעה ישראל מן הרצועה לפני 20 שנה. לא רק שישראל השאירה את עזה לעזתים, בתקווה הזוייה שיטלו מעתה את גורלם בידם ויתמקדו בפיתוח ורווחה, אלא שהפקירו גורלם לידי חמאס, אירגון הטרור שהשתלט מיידית על הרצועה, אחראי למצב הכלכלי וההומניטרי הקשה. "לאורך השנים שהובילו לטבח ה-7 באוקטובר, חמאס תיעל כספי ואמצעים רבים שיועדו לרווחת תושבי עזה, לטובת בניית רשת מינהרות וחימוש."
ועוד: "למרות השימוש הציני שעושה חמאס בציוד ובכספים שמיועדים לסיוע הומניטרי לתושבי עזה, ישראל פועלת לפי הדין ההומניטרי הבינלאומי ומאפשרת הכנסת סיוע."
דוגמא נוספת היא טיעון מיספר 16: "ישראל מפעילה כוח בלתי פרופורציונלי בעימותים בהם היא מעורבת." בין היתר מסבירים הכותבים בהצעת תשובתם, כי "השוואה בין מיספר ההרוגים בכל צד היא דבר מטעה. במלחמת העולם השנייה מספר ההרוגים הגרמניים היה גדול לאין שיעור מזה של הבריטים. האם המשמעות היא שהגרמנים היו הצד הצודק במלחמה?"
כל התשובות לטענות נכונות, מנומקות היטב, אבל מנוסחות לרוב בשפה מתנצלת, מתגוננת, בסגנון מתון מדי לטעמי, שלא תמיד מעביר את האישומים ואת הביקורת לצד התוקפן, ולא מסביר די את מהות החמאס, שאיפותיו רצחניות, מעשיו הברברים, התעמרותו באוכלוסייה הנתונה למרותו, אדישותו להרג ההמוני ולהרס העצום שהמיט על תושבי עזה.
תוקפנות ה-7 באוקטובר היא הסיבה לכל הכאוס בעזה ולמלחמת שבע החזיתות של ישראל. פשעי המלחמה הם אך ורק של חמאס ובאשמתו. הם התאפשרו, לדאבון הלב, עקב הצעד הנמהר שביצעה ממשלת שרון באוגוסט 2005, ההתנתקות החד-צדדית. זו הותירה את הרצועה לשלטון אירגון הטרור הרצחני ואיפשרה לו להיערך להגשמת חלומו הגדול – טבח ביהודים. את המחיר הכבד משלמים העזתים.
עם זאת, טוב שיצא לאור הספרון הזה, המכפר במשהו על כישלון ההסברה הממשלתית. חבל שכמעט אינו מוכר, אינו נפוץ, וכתוצאה מכך מאבד מערכו. בשלב ראשון יש להדפיסו באלפי עותקים ולחלקו בחינם לכל ישראלי שאינו יודע להשיב ואף נוטה להאמין תעמולה האנטי-ישראלית. בשלב השני, יש לעדכן את הספרון, להרחיבו, לנסח את התשובות באופן פחות מתנצל, יותר אגרסיבי.
רק הסברה יעילה תצליח במשהו לגלגל את האשמה לכאוס המתרחש בעזה אך ורק על אירגון הטרור האיסלאמיסטי, שאיתו אין מקום לפשרה. הצגת האמת היא חלק מהמערכה הצבאית הצודקת. היא ההסברה הטובה ביותר.
יוסי אחימאיר
מטוס הקרב: F-35 –
ישראל מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה״ב
פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 20 ביולי 2025
האם ארה"ב מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, או מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה למשלם המס האמריקאי תשואת שנתית של כמה מאות אחוזים?
ישראל היא המדינה הראשונה העושה (מאז 2018) שימוש מבצעי ב F-35-תוך התגברות על בעיות טכניות ומכניות קריטיות שאיימו על המשך ייצור המטוס, וקידום משמעותי של האמינות והיכולות המבצעיות והתחזוקתיות של המטוס. הניסיון המבצעי הישראלי מביא (לארה"ב) לחיסכון של מיליארדי דולרים בהוצאות המחקר והפיתוח, זינוק מרשים בהיקף היצוא של ה- F-35 – הרחבת בסיס התעסוקה ושידרוג שיטות ההדרכה ותורות הלחימה של חיל האוויר האמריקאי.
ב-26 באוקטובר 2024 וב-13 ביוני 2025 תקף חיל האוויר הישראלי את איראן תוך הפעלת 100 (באוקטובר) ו-200 (ביוני) מטוסי קרב אמריקאיים F-35, F-16 וF-15- – והדגים את היתרון המבצעי של מטוסי הקרב האמריקאיים על מטוסי הקרב של סין, רוסיה, בריטניה, צרפת, שוודיה ואיטליה.
לפי Eurasian Times מ-3 ביולי 2025, "הצלחת ישראל להגדיל את טווחF-35I ע״י הרכבה שוברת-מוסכמות של מיכלי דלק נתיקים/חיצוניים [ללא תדלוק אווירי הפוגע בחמקנות ומזניק את ההוצאות!] שאינם פוגעים במאפיין החמקנות של המטוס, והשימוש בהם במתקפה האווירית על איראן, הרשימו מאד את חיל האוויר האמריקאי.
"מטוסי ישראל הגיעו לאיראן דרך טורקיה, ירדן, סוריה ועיראק כ-1,700 מייל לכל כיוון, ללא תדלוק אווירי וללא איתור ע"י רדאר האוייב. ישראל שידרגה את מטוסיF-35 בתחומי פיקוד, שליטה, תקשורת ובקרה, לוחמה אלקטרונית, שילוב סוגים שונים של תחמושת, שילוב בינה מלאכותית, תחזוקה-מונעת ויכולות-נגד, בשיתוף פעולה עם היצרן וחיל האוויר האמריקאים, תוך שדרוג יכולות ארה״ב ובעלות ברית נוספות.
"כל הגדלת טווח ללא תדלוק אווירי מועילה לארה"ב, בעיקר לקראת אתגרים במזרח אסיה [מול סין], שם תדלוק אווירי מכרסם ביכולות מבצעיות."
במהדורת 14 ביוני 2025 של Defense.Info נכתב: "משרד ההגנה של ארה"ב מסר שהניסיון המבצעי הישראלי מעניק לארה״ב תובנות יקרות-ערך בתחזוקה ושימור יכולות F-35 במצבי עימות אינטנסיביים, בעיקר בזירת האוקיינוס השקט, שם על ארה"ב להפעיל את F-35 בטווחים ארוכים עם תמיכה לוגיסטית מוגבלת."
במהדורת 13 ביוני 2025 של Defense.Info נמסר: " F-35I הישראלי ("אדיר") מייצג פריצת דרך עוצמתית עם שדרוגים חסרי תקדים [המועברים לרוב גם לארה"ב] שאין לאף מפעיל F-35I אחר. F-35I שינה את מאזן הכוחות במזרח התיכון והגדיר תקנים חדשים לאינטגרציה של מטוסי קרב מהדור החמישי. בין השדרוגים: מיכלי דלק חיצוניים [נתיקים] למשימות מעל 1,700 ק"מ ללא תדלוק, מערכות לוחמה אלקטרונית המותאמות נגד S-400 הרוסי ואמצעי ההגנה האיראנית, ותשתית תקשוב, שליטה, תקשורת ובקרה המחוברת לרשת המודיעין הישראלית. החיבור למערכות 'כיפת ברזל', 'קלע דוד', ו'חץ' יוצר מעטפת הגנה רב-שכבתית ושיתוף מידע בזמן אמת. השילוב בין ה F-35I החמקני ל-F-15Iרעם'] מוביל למכפיל-כוח תוך תיאום מבצעי מדויק.
"חיל האוויר הישראלי השיג שילוב מבצעי רחב ('פלטפורמה-מרושתת'), כאשר F-35I משמש צומת חישה ותיאום למערך ההגנה וההתקפה כאחד, ותורם גם ליכולות ארה"ב ובעלות ברית נוספות.
"מטוסי F-35I ישראליים צברו את הניסיון הקרבי המורכב ביותר בעולם, והיו הראשונים לחוות פעילות מבצעית (סוריה, 2018), הפלה ראשונה של מטרות אוויריות איראניות (2021), ושימוש מבצעי ראשון בחימוש חיצוני בלחימה שהשתלב במבצעים בעזה, לבנון, סוריה ותימן.
"משרד ההגנה של ארה"ב מציין שהפקת הלקחים מפעילות F-35I חיונית לפעילות חיל האוויר של ארה"ב באוקיינוס השקט ולתחזוקת מטוסי הקרב בתנאי עימות מתמשך.
השורה התחתונה
ישראל מכירה תודה עמוקה על קבלת מאות מערכות לחימה מתקדמות מארה"ב, החיוניות לביטחון ישראל. אבל, אין מדובר במערכת יחסים של כביש חד-סטרי אלא בכביש דו-סטרי לתועלת הדדית. ישראל היא חלון הראווה, מעבדה בתנאי קרב ומרכז-חדשנות חסרי-תקדים בתרומתם לתעשיות הביטחוניות והאוויריות בארה"ב. ישראל היא בסיס לגיבוש תורות לחימה חדשניות של זרועות הצבא האמריקאי, ומקור מוביל של מידע מודיעיני לקידום לחימת ארה"ב בטרור האסלאמי ובתחרות מול תעשיות ביטחוניות המתחרות בארה"ב.
כלומר, ארה"ב אינה מעניקה לישראל סיוע חוץ שנתי, אלא מבצעת השקעה שנתית בישראל, המניבה למשלם המס האמריקאי ולביטחון הלאומי של ארה"ב מאות אחוזי תשואה מדי שנה.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר
צרור הערות 23.7.25
הזגג הסורי הוא אל-ג'ולאני, שהמיליציות שלו ירדו לג'אבל דרוז לבצע טבח בדרוזים, ובעקבות זאת צבאו הרשמי מוזמן לרדת לשטח ולהחזיר את הסדר על כנו, בדחיפת ארה"ב ובהסכמה בשתיקה של ישראל.
* הפתעה לטובה – כאשר בגין נשאל מדוע לא עידכן את ארה"ב לפני תקיפת הכור בעיראק, הוא השיב שידע שאם יעדכן ארה"ב תתנגד, הוא ידע שלמרות ההתנגדות הוא יורה על הפעולה, וחשב שעדיף להפתיע אותם ולא לפעול בניגוד לבקשתם-דרישתם.
טראמפ טוען שהופתע מההפצצות הישראליות בסוריה, ואני מסיק מכך, שנתניהו פעל באותה דרך של בגין ומאותם טעמים. טוב שהוא נהג כך.
* כשלי המערכה – אנו בדרך לעסקת חטופים. תהיה זו עסקה רעה מאוד, אך לא יהיה מנוס מאישורה. אני מקווה שהגברת הלחץ הצבאי ומו"מ קשוח ימתנו את נזקי העסקה. אני מאמין שאנו גם בדרך לעסקה סופית וגם היא תהיה רעה. אני מקווה שיהיה בנו הכוח להמשיך להילחם בחמאס אחי העסקה.
איך הידרדרנו למצב הזה?
בראש ובראשונה בשל האופן הקלוקל שבו ניהלנו את מלחמת הדשדוש. לא דשדשנו "כדי להאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות" כפי שמספרים לנו הקונספירטורים, אלא מתוך זהירות יתר ורצון לחסוך בחיי חיילים. במבחן התוצאה, אחרי כמעט שנתיים לא הצלחנו להכריע את חמאס (אף שהסבנו לו פגיעות קשות מאוד והיו לנו הישגים בלתי מבוטלים). העומס על המילואים הפך בלתי נסבל, עד כדי כבילת ידינו להמשך המערכה. גם שחיקת הסדיר גדולה. גם הנזק הכלכלי והמדיני המצטבר, ובסופו של דבר, כנראה שגם מחיר הדמים, שנפרס על פני 22 חודשים, גדול יותר.
עוד שתי שגיאות חמורות נוגעות למו"מ על העסקה. האחת, היא עצם ההכרה בקטאר, העומדת מאחורי חמאס, שמימנה את הטבח, שמממנת את המסע הבינלאומי לדה-לגיטימציה לישראל, כ"מתווכת", אף שברור שמטרתה להציל את חמאס ולמנוע מאתנו ניצחון. זו איוולת מדינית ממדרגה ראשונה.
השנייה, היא שהשלמנו עם כך שחמאס לא סיפק לנו עד היום את שמות החטופים ומידע על מצבם ולא איפשר לנציגי הצלב האדום לבקר אותם. היה עלינו בראשית המלחמה להתנות מעבר משאית האספקה הראשונה, במילוי התנאים האלמנטריים האלה – הומניטרי תמורת הומניטרי.
ועדת החקירה הממלכתית תידרש לחקור גם את אופן ניהול המערכה, הצבאית והמדינית.
* השקר התורן – כמעט שנתיים ואנו רחוקים מההכרעה; מהניצחון המוחלט שלפני כשנה ורבע היינו "כפסע" ממנו.
תעשיית השקרים וההסתה כבר מפיצה את התירוצים. הכול בגלל ההנחיות של היועמ"שית והפצ"רית.
כל מי שרואה את ההרס ברצועת עזה, את הערים המשוטחות, את מיספר ההרוגים העזתים, יודע שאין מגבלות על צה"ל.
אבל שקרנים בני שקרנים, אין להם בעייה להמציא ולהפיץ שקרים נתעבים, כדי להסיר את האחריות ממנהיגם הכושל, כדי להסית נגד מערכת המשפט הישראלית וכדי להפיץ שנאת חינם, שחביבה עליהם בעיקר בימי בין המיצרים.
* לשיטתו העקומה – עורך השוקניה אלוף בן פרסם פשקוויל קיצוני נגד היועמ"שית בהרב מיארה, תחת הכותרת "קפלניסטית בירושלים, ביביסטית בעזה." כמובן שמסר המאמר הוא "ביביסטית בעזה." במאמר הוא תוקף אותה בחריפות על הגיבוי המשפטי שהיא מעניקה למלחמה ולפעולות צה"ל בעזה, ולכל ה... וכאן הוא מדקלם את סעיפי האישום השוקניסטי ועלילת הדם הנוראית נגד מלחמת המגן והקיום שלנו.
לשיטתו, הוא צודק. אכן, בהרב מיארה, הפרשנית המוסמכת של החוק, אינה מפרשת את חוקי המלחמה על פי בית המדרש ברח' שוקן, שעל פיו אסור למדינה היהודית להתגונן, ומימוש זכותה להגנה עצמית הוא פשע נגד האנושות. אכן, היא מעניקה גיבוי משפטי מובהק לצה"ל ולמלחמה, ולכל מה שהשוקניסטים מציגים כ"פשעי מלחמה."
בניגוד למי שתוקפים אותה על כך שהיא "כובלת את ידי צה"ל," שהם סתם שקרנים, הוא צודק, לשיטתו העקומה.
* ניצחון מזהיר – ביקב הגולן נערך ביום שני ערב הוקרה להנהגות צח"י (צוותי חירום יישוביים) בגולן, בעקבות מבצע "עם כלביא" ועל פועלנו לאורך כל המלחמה.
בלב הכנס היתה הרצאה של אוהד חמו, וכן הצגת מחקר של המכללה האקדמית תל-חי (או-טו-טו אוניברסיטה) על צח"י והחוסן החברתי ביישובי הגולן (אני בין המרואיינים במחקר). ובסיום, סגן ראש המועצה יעקב שה-לבן הציג את מסקנות הצוות האסטרטגי הגולני בנושא חירום וביטחון (שהייתי חלק ממנו). הכנס נפתח בדברים של ראש המועצה אורי קלנר ומנכ"ל המכללה אלי כהן.
בהרצאתו, הציג אוהד חמו תמונה אופטימית מאוד, של ניצחון ישראלי מזהיר על הציר האיראני שהיה מיועד להשמיד את ישראל; ניצחון מעשי ולא פחות חשוב – תודעתי. פירקנו את איראן מכל הפרוקסי שנועדו להיות חומת המגן שלה והיא השקיעה בהם כחמישים מיליארד דולר. ההישג הגדול ביותר, לטענתו, היה שבירת חיזבאללה. וגם את חמאס הבסנו. חמאס לא ישלוט עוד בעזה, אם כי הוא לא ייעלם. איראן איבדה את מעמדה כמעצמה. ישראל ביצרה את מעמדה כמעצמה, בשינוי דרמטי מהדימוי שלה אחרי 7 באוקטובר כנמר של נייר. הוא הציג כביטוי לשינוי המהותי את האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, כולל שהיה בחמש נקודות בלבנון והרג 240 מחבלי חיזבאללה מאז הפסקת האש, לעומת הסיטואציה העלובה שבה ישראל פחדה לפנות אוהל של חיזבאללה בשטחנו.
אני מקווה מאוד שהמציאות שחמו הציג נכונה. אני מקווה לא פחות שהיא אינה הנחת העבודה שלנו, לבל נחטא בזחיחות ואופוריה הרות אסון. אולי כדאי שאקרא לצורך איזון וצינון איזו רשומה של יצחק בריק.
* דאגתי ללוין – על פי תחקיר "ניו יורק טיימס", בפתח ישיבת הממשלה ב-7 באוקטובר ישב יריב לוין על גרם המדרגות ובכה. במשך שבועות בתחילת המלחמה, לוין נעלם לגמרי מן הרדאר; לא התראיין, לא הצטלם. אני מודה ומתוודה שדאגתי לו. חששתי שיתאבד. היה לי ברור שהמצפון מייסרו קשות.
אני שמח שחששי התבדה, אבל לא האמנתי שכליותיו כלל לא ייסרו אותו. לא העליתי על דעתי, שבעיצומה של המלחמה, במקום לעשות הכול כדי ללכד סביבה את העם, הוא ימשיך להוביל את המהפכה המשטרית, ידהר למשבר חוקתי ויעז להצהיר ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון וכעת הוא במסע של עריפת ראשים.
איש מסוכן.
* קריאת הקרב המצמררת – ההתקפה הברברית על איימן עודה ראויה לכל לשון של גינוי והוקעה.
אני סולד מדעותיו של עודה ובעיקר מהתבטאויותיו בזמן המלחמה, אך אין בהן בשום אופן כדי להצדיק אלימות בכלל, וכלפי נבחר ציבור בפרט. גם אילו מדובר היה בבן גביר, שבעיניי הוא מזיק ומסוכן אף יותר מעודה, זו היתה עמדתי.
מה שזעזע אותי יותר מהאלימות הפיזית, היה קריאות הקרב הכהניסטיות "מוות לAרב*ם", שצריכות לצמרר כל יהודי בעל מינימום תודעה היסטורית. הקריאות מעידות, שהבעייה של הפורעים עם עודה אינה פעולותיו ודבריו, אלא עובדת היותו ערבי, ובתור שכזה מגיע לו הפתרון הסופי נוסח קריאת הקרב שלהם.
... וח"כית ה[----]ת טלי גוטליב שיבחה את הפורעים וכתבה שהיא גאה בהם.
* אנחנו לא אתכם – אני נגד הדחתו של איימן עודה וכמובן שהוקעתי את ניסיון הלינץ' שנעשה בו ללא סייג, ובלי כל מיני "יחד עם זאת" ו"אבל מצד שני" וכד'.
מכאן ועד כתובת ענק שנתלתה על גשר בכביש 6: "איימן, אנחנו אתך,", רב המרחק.
איני יודע מי הם ה"אנחנו" האלה, אבל אני לא איתם וכך למעלה מ-90% מהציבור היהודי בישראל.
איימן עודה מסרב עד היום להשלים עם קיומה של מדינה יהודית. הוא רוצה שישראל תהיה מדינה דו לאומית בכבשת הרש של קווי 4.6.67 ולצידה מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים שיגורשו ממנה בהמוניהם. רק ליהודים אין זכות להגדרה עצמית, על פי תפיסתו.
בכל מלחמה, כולל הנוכחית, הוא מזדהה עם האוייב – "עזה תנצח". מבחינתו, אין הבדל בין מחבלים ורוצחים שיושבים בכלא הישראלי, לבין אזרחים ישראלים שנחטפו ממיטותיהם בפשע הנורא ביותר נגד האנושות מאז השואה.
אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל אותו. אני יכול להבין את הקונפליקט הפנימי של ערביי ישראל, שהמדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. לכן, למשל, אני מעדיף לאין ערוך את עודה על פני עופר כסיף, שהוא בעיניי ט[---]ת אוטו-אנטישמית בזויה ונתעבת.
הכלת עודה ודומיו מעידה על איתנותה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל הזדהות עם עודה ומפלגתו היא בעיניי תופעה חולנית.
* הפגנה ליד בית האב – קבוצת אימהות לחיילים הפגינה ליד ביתו של הרמטכ"ל אייל זמיר, בתביעה להפסיק את המלחמה. הן צעקו "אין לנו בנים למלחמות מיותרות" ושאר אלטע-זאכן מן הזן התבוסתני שהמיט עלינו 7 באוקטובר אחד, ואם נחזור אליו נפתח את הדרך ל-7 באוקטובר שני. ובכלל, עצם הרעיון של הפגנה ליד ביתו של הרמטכ"ל, הוא חלק מאובדן הגבולות במאבקים ציבוריים במדינה. מה, הוא איש פוליטי שאתן מפגינות נגדו? אני שולל גם הפגנות ליד בתים פרטיים של פוליטיקאים, אבל ליד בתיהם של קציני צה"ל?! התחרפנתן?
זמן קצר אחרי שקראתי על ההפגנה הזאת, ראיתי רשומה של חנוך דאום, ובה תמונה של אבא שפוגש את בנו הקצין היום, ברצועת עזה, והם מתחבקים בחום. אותו קצין נמצא כבר חודשים רבים בלחימה. שם האב – אייל זמיר. גם לאייל זמיר אין בנים למלחמות מיותרות, אבל אייל זמיר הוא אדם אחראי ורציני, והוא יודע שישראל הותקפה ב-15 במאי 1948 ומאז היא במלחמה על קיומה, ואחריותנו לגבות את בנינו ובנותינו הלוחמים, ולא להחליש אותם בהפגנות מיותרות.
* בלתי שוקניסטי בעליל – מוקי צור מגלם את כל מה שזר ל"הארץ" ו"הארץ" מנוכר לו – ציונות, סוציאליזם, התיישבות, קיבוץ, חלוציות, הגשמה, ערכי תנועת העבודה ובעיקר השילוב ביניהם. אף על פי כן, מוסף "הארץ" ערך עמו ראיון עומק, לכבוד קבלת תואר ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה. יש לציין שהריאיון היה הוגן, והכתבה חפה מציניות שוקניסטית, אף על פי שמוקי הביע עמדות שמתנוסס עליהן דגל כחול-לבן של דעות "בלתי שוקניסטיות בעליל."
"הארץ" מגויס בחודשים האחרונים בעיקר להטפה לעריקה מן המלחמה. מוקי צור שולל את הסרבנות. הוא מסביר שסירוב מוצדק רק לפקודה שמתנוסס עליה דגל שחור של "בלתי חוקית בעליל," והמקום של צעירים מוסריים והומניסטיים הוא שם, במלחמה. "יש להם מצפון, והם אלה שיעצרו התקפות שמנוגדות לקוד המוסרי." המלחמה בעזה אינה כזאת. הוא מזכיר שזאת "מלחמה טוטלית מול שלטון טוטליטרי שמאיים עלינו." הוא מביע תקווה שהמלחמה תקוצר ככל הניתן, "האם זה אפשרי לקצר, אני פשוט לא יודע."
מוקי מדבר על כך שאסור לאבד את התקווה לשלום ואת החתירה לשלום, אך אין הוא מתבלבל. מי שאצלם צריך לחול השינוי הגדול, שיאפשר זאת, הם הערבים. "כל עוד הם רואים בנו אויב נצחי בתהליך תיאולוגי שמוביל להשמדה – יהיה קשה לצאת מהמעגל שאנחנו סובבים בו". התפקיד שלנו הוא 'למצוא את האנשים בצד השני שרוצים בשינוי,' וביקורתו היא על שהרבה זמן לא חיפשנו.
מוקי צור תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית. שנינו נאמנו בהפגנה שנערכה ליד אנדרטת האריה השואג בתחילת המחאה. אך הוא אינו חוסך ביקורת גם מן המחאה. "הם חטאו לעיתים בשטחיות ובכך ציידו את הצד השני בתחמושת. למשל, האשימו ב'משיחיות' והשתמשו במושג באופן פוליטי כדלק לתעמולה. בן-גוריון אמר על עצמו שהוא משיחי, והתכוון שהקמת מדינת ישראל היא קפיצה בהיסטוריה." מוקי חושש מהקרע בחברה הישראלית. "צריך להבחין בין מחלוקת שמבקשת לברר את האמת לבין מחלוקת שתכליתה לפלג. מחלוקת טובה מעלה שאלות ומציגה חידות, בצניעות והבנה שאולי גם אני לא צודק לגמרי. מחלוקת שמבקשת לפלג אומרת דבר אחד: אני האמת, ומולי יש שקר. וככל שאעלה את עוצמת ההתנגשות, אנצח. חבל שבני הדור הנוכחי במקום לגלות ענווה – כותשים זה את זה." הוא בפירוש לא מאשים רק צד אחד במצב.
מוקי אינו שייך לדוסופובים ואינו נבהל כלל מהקמת בתי כנסת בקיבוצים ואף מזכיר שבקיבוצו, עין גב, הוקם בית כנסת כבר בשנות ה-70. "בקיבוץ, בית הכנסת לא מחליף את התרבות החילונית. יש גם וגם. החגים הקיבוציים נשמרים כהלכתם. חברים ותושבים מתפללים בבית כנסת, ואחרי כן באים לטקס המסורתי בדשא הגדול עם נגינה והגברה, ריקודי נשים ואוכל לא כשר. מדובר במהלך פוסט-חילוני שבעיניי מבטא תפיסה ליברלית: נלמד את מקורות היהדות, נפרש אותם גם לפי דרכנו. בית כנסת בקיבוץ לא פוגע בליברליות, להפך – הוא מוסיף לה." הוא מודאג מהקרע סביב סוגיות הדת, ומאשים בו את הקיצונים משני הצדדים. "עכשיו הגשר נשבר ונפערה תהום בין הצדדים והתהום – מטופחת. כל צד מטפח אותה בקנאות, מתוך בורות ובעזרת הבורות. כמו שברים אחרים, גם השבר הזה נהפך לכלי פוליטי, שני הצדדים משתמשים בו כדי לצבור כוח. זה משתק את היכולת לבנות גשר חדש שיוכלו לעבור בו לשני הכיוונים."
כאמור, דבריו של מוקי הוגשו בצורה הוגנת ובכבוד רב. השוקניזם בא לידי ביטוי בטוקבקים. "נו טוב, מה יש לצפות מקומיסר עיוור ודוגמטי? המדינה מתפוררת, מתפרקת מכל ערך, הופכת בצדק למצורעת, וזה בכל כוחו מנסה מציאות בלתי מתקבלת על הדעת באופטימיות זחוחה של איש שכל כולו צביעות והתחסדות. איש דוחה... קונפורמיסט שטחי עם מסכה ומניירות של איש עמוק ומקורי. בפועל, אקסהביציוניסט ונרקיסיסט חסר תקנה... פילוסוף בגרוש. קיבוצניקים יהירים חסרי השכלה ואכזריים בצורה קיצונית. כנראה שלא יסולח למתקראים חלוצים שנטשו משפחותיהם בגיא ההריגה האירופי. ואת הגיא הזה הביאו לכאן ומיישמים כיאה לנאצים ארורים.. וכן הלאה וכן הלאה.
טוב, אילו הוא חשק בתשואות האספסוף השוקניסטי, היה עליו להאשים את ישראל בהרג תינוקות כתחביב ולהסית לסרבנות.
* האתוס החלוצי והשירות במילואים – פרופ' אשר כהן , ד"ר שני אומיאל-פלדמן וד"ר מנחם לזר ערכו מחקר עומק על מספר המגויסים למילואים בכל צורות התיישבות.
אציג כאן את הנתון של אחוז המשרתים בגיל 20-44 מקרב כלל בני הגיל:
1. קיבוצים דתיים – 49.7%. 2. יישובים קהילתיים דתיים – 40.1%. 3. מושבים דתיים –32.8%. 4. יישובים קהילתיים מעורבים (חילונים ודתיים) – 32%. 5. יישובים קהילתיים חילוניים – 30.4%. 6. קיבוצים חילוניים – 29.6%. 7. מושבים חילוניים – 27.9%. 8. מושבים מעורבים – 20.2%. 9. מועצות מקומיות – 17.99%. 10. ערים – 10.9%.
שני נתונים בולטים במיוחד במיספרים הללו. האחד הוא שבקרב הציבור הדתי לאומי מיספר המשרתים [היחסי] גדול יותר מאשר בקרב החילונים. השני, הוא שאחוז המשרתים [היחסי] בקרב המגזר הכפרי גבוה באופן דרמטי מאשר במגזר העירוני. אמנם המגזר העירוני כולל גם את המגזר המשתמט, אך גם ללא קשר לכך, הפער נשאר דרמטי.
האתוס החלוצי חזק מאוד בקרב הציבור במגזר הכפרי ואלה התוצאות. אגב, אני, ששירתי 14.5 חודשים במילואים אחרי 7 באוקטובר ומאז שחרורי בדצמבר 2024 נקראתי לכמה ימי אימונים, נמצא מחוץ לסטטיסטיקה, כיוון שאני מבוגר בכמעט עשרים שנה מגיל המדגם. אם יעשו מחקר על אחוז המתנדבים מעל גיל השירות, אני משוכנע שהפער בין המגזר הכפרי לעירוני יגדל מאוד.
* בין האינטרס הלאומי לאינטרס העסקני – יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נאמן לתפקידו ולאחריותו לביטחון המדינה, ומגן על האינטרס הביטחוני, מול המתקפה של האינטרס העסקני, לשמר בכל מחיר את קואליציית 7 באוקטובר עם המשתמטים. לכן, הקואליציה פועלת להדחתו, והחלפתו באיזה עסקנצ'יק קטן וחסר אחריות, פיון נאמן של הבייס, שישחק את המשחק המושחת שלהם.
בדמוקרטיה פרלמנטרית נורמלית, ועדות הרשות המחוקקת מפקחות על פעולות הרשות המבצעת. אצלנו, בעיקר בשנים האחרונות, הכנסת הפכה להיות אסקופה נדרסת של הממשלה, השולטת בה ביד רמה. מכאן האפשרות ההזויה שראש ממשלה מדיח יו"ר ועדה. מטרת המהפכה המשטרית היא להשליט את הרשות המבצעת גם על הרשות השופטת.
ישראל חייבת לחוקק חוקה, שתגן על הדמוקרטיה ותעגן את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן. בראש ובראשונה, יש לחזק את הרשות המחוקקת, שנחלשה מאוד, גם ביחס לרשות השופטת, אך בעיקר ביחס לרשות המבצעת.
בין השאר, יש לעגן את עצמאות הכנסת, עצמאות ועדות הכנסת ועצמאות יו"רי הוועדות. יש לקבוע שהדחת יו"ר ועדה מחייבת תמיכה של 75% מחברי הוועדה בהצבעה חשאית.
* האפס המוחלט – יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוא אחד התפקידים המרכזיים, וגלריית האישים שכיהנו בתפקיד מכובדת מאוד, וכוללת אישים כמו זלמן ארן, חיים צדוק, יצחק נבון, משה ארנס, אליהו בן אלישר, אבא אבן, עוזי לנדאו, מופז, ליברמן, צביקה האוזר ואחרים. בהחלט, נבחרת ראויה לשבח.
ולמה נזכרתי בכך? כי שמעתי שואטורי, האפס המוחלט, מתמודד על התפקיד לאחר הדחתו הצפויה של יולי אדלשטיין, שמפריע לממשלת הפיגולים לחוקק את חוק ההשתמטות המושחת.
בעצם, אם זו תהיה ועדת ההשתמטות - היא ראויה ליו"ר כואטורי.
* גלנט ברח – יואב גלנט הודח מתפקידו שר הביטחון מסיבה אחת ויחידה - נתניהו ראה בו, בצדק, אבן נגף בדרך לחקירת חוק ההשתמטות המושחת.
גלנט יודע זאת, כמובן. הוא אמר זאת לאחר ההדחה. ניתן היה לצפות ממנו להישאר בכנסת כדי לעמוד בראש המערכה נגד החוק. היה עליו לעמוד לצדו של אדלשטיין מול הלחצים של נתניהו והאיומים של הבייס. היה עליו לארגן קבוצת ח"כים מהקואליציה שתהיה מחויבת לסיכול החוק, בכל מחיר. ומי יודע, אולי האצבע שלו היא שתעמוד בין קבלת החוק לדחייתו.
אבל גלנט ברח.
* המשרתים – מוטי ברגר מלין על שאני מגדיר את המשתמטים – משתמטים. אוקיי, מעכשיו אגדיר אותם "המשרתים".
* פשע נגד ביטחון המדינה – חשיפת שמו של לוחם שב"כ, תוך סיכון במזיד של חייו, אינו בגדר "דיבורים" (גיליון 2074), אלא מעשה פלילי; פשע נגד ביטחון המדינה.
* ההיסטוריה חוזרת – שעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, יולי אדלשטיין היה ממנהיגי המורדים.
כאז – כן עתה, אדלשטיין נאמן לדרך ונתניהו נאמן לאינטרסים פוליטיים אישיים.
* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות, שבימים אלה ימלאו לה עשרים שנה. לא זו בלבד שהוא תמך בהתנתקות – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל גם נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמיתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה סיפור מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.
תומכי נתניהו, בניסיונם הפאתטי להרחיק מעליו את האחריות למחדל 7 באוקטובר, נוהגים להרחיק עדותם להתנתקות. אכן, להתנתקות חלק משמעותי בהידרדרות שהביאה ל-7 באוקטובר, ולו בשל הנסיגה מציר פילדלפי, שבמקום חיץ בין מצרים לרצועת עזה, היה לאוטוסטרדת ההברחות לחמאס. אולם ברור שאי אפשר לתלות את המחדל באירוע שקדם לו ב-18 שנה, כאילו לא היה מה לעשות באותן 18 שנים כדי להסיר את האיום. ובמרבית התקופה נתניהו היה ראש הממשלה. אך נתניהו אחראי גם להתנתקות. רק אחריותו של שרון גדולה משלו.
* רחוק מהעין, קרוב ללב – בתקופת ההתנתקות ניהלתי את מתנ"ס הגולן. כאדם פרטי הבעתי את התנגדותה לה. כיוון שכתבתי על כך שורת מאמרים ב"שישי בגולן", כל תושבי הגולן הכירו את עמדתי, אך המתנ"ס מעצב טבעו הקהילתי ובתוקף כללי החברה למתנ"סים, הוא גוף א-פוליטי לחלוטין, וכמובן שלא יכול להביע עמדה בסוגיה כמו ההתנתקות. מצד שני, איך גוף המעודד מעורבות אזרחית פעילה יכול לעמוד מנגד? מצאתי פתרון.
מתנ"ס הגולן אימץ את מתנ"ס גוש קטיף באותה תקופה. לא ביטאנו עמדה פוליטית, אך הפגנו סולידריות אנושית, סולידריות של מתיישבים.
אירחנו את צוות מתנ"ס גוש קטיף, השחוק והמותש מהמצב (גם מהמצב הביטחוני), ליומיים הפגה בגולן. כולנו נרתמנו לפעול איתם, להנעים את זמנם, לטייל עימם בגולן ובעיקר, להקשיב להם ולגלות אכפתיות. זה היה חשוב להם כל כך.
לאחר מכן צוות מתנ"ס הגולן ערך יום הזדהות במתנ"ס גוש קטיף. באירוע אחר, וחבורת הזמר של ילדי הגולן "פרחי הגולן" ערכה מופע במתנ"ס גוש קטיף. ובעלי התפקידים שלנו עמדו בקשר ותמיכה עם מקביליהם שם. אני שוחחתי רבות עם נעמי אלדר, מנהלת מתנ"ס גוש קטיף.
לאחר ההתנתקות, התראיינה נעמי לעיתון "במתנ"סים". נעמי סיפרה בכאב על התסכול מכך שכל המתנ"סים הקרובים פיזית, התנכרו לחלוטין, אפילו לא הרימו טלפון של אכפתיות. רק מתנ"ס הגולן הרחוק נרתם לאורך כל התקופה לעזרתנו.
כן, רחוקים היינו מן העין, אך מתנ"ס גוש קטיף היה קרוב ללבנו.
סוגיה אחרת שבה עסקנו הייתה הסרבנות. היו דיבורים על סרבנות, בעיקר בגוש הדתי בגולן. היה שיח כזה בקרב הנוער. הסרבנות אינה דעה פוליטית. היא מעשה בלתי לגיטימי, שמדינה אינה יכולה לחיות איתו. ולכן, פעלנו ברמה החינוכית והקהילתית נגד הסרבנות. את האירוע השנתי ביום השנה לרצח רבין הקדשנו באותה שנה לסוגייה. כותרת האירוע היתה: "לא לסרבנות." כלומר, זה לא היה רב שיח בעד או נגד הסרבנות, כי תמיכה בסרבנות אינה עמדה לגיטימית. ארגנתי גם ערב מיוחד, תחת אותה כותרת, בשלוחת חספין (השלוחה הדתית), בהשתתפות אלוף (מיל') יעקב עמידרור. עמידרור היה מהמתנגדים הבולטים להתנתקות, ובאותה מידה, מהמתנגדים הבולטים לסרבנות. אני עצמי דיברתי על הנושא בכנס של תנועת בני עקיבא בגולן.
מדי ערב תשעה באב, מאז 2001, אנו עורכים התכנסות קהילתית מיוחדת, כלל גולנית, של חילונים ודתיים. באותה שנה, התכנסנו במועדון יונתן, ערב ההתנתקות. האווירה היתה של... תשעה באב, אווירה של חורבן, אך לא של אבל על חורבן לפני 2000 שנה, אלא על חורבן שאנו בפתחו.
בשבוע של ההתנתקות, המועצה האזורית ובכלל זה המתנ"ס היתה בחופשת קיץ מרוכזת ובהדממה. וכך, לאורך ימי העקירה ישבתי מול הטלוויזיה, ובלב כואב צפיתי במראות הקשים. לאחר ימים אחדים, בננו אסף, שהיה אז בן 6, בכה שנמאס לו כבר מההתנתקות, כי כל הזמן אבא בטלוויזיה. הבנתי שאני חייב להעניק קצת מהחופשה למשפחה. נסענו לרכבל בצוק מנרה. ושם, בתור לרכבל, קיבלתי טלפון ממיכל רייקין, סגנית ראש המועצה ויו"ר המתנ"ס. היא הודיעה לי שאוטובוס של עקורים מנצר חזני עושה את דרכו לגולן, למדרשת הגולן. לא ברור לכמה זמן הם באים – ללילה, לשני לילות, ליותר. האם המתנ"ס יכול לקחת על עצמו את הארגון? כמובן שהשבתי בחיוב. התקשרתי לבת שבע, מנהלת שלוחת חספין, והיא נרתמה כל כולה לעניין. הם היו חודשים אחדים במדרשה ואח"כ עברו לקראווילות באבנ"י אית"ן וקבוצה גדולה מתוכם השתקעה באבנ"י אית"ן. לאורך כל התקופה הזאת, המתנ"ס העניק את כל הליווי החברתי והתרבותי, ובימים הראשונים גם הלוגיסטי, לעקורי נצר חזני.
* לנו לנו תהיה – הסיבוב הראשון במלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ היה ב-1920, מאורעות תר"פ. הן החלו בגליל, ושיאן קרב תל-חי ונמשכו בירושלים. לאורך השנה היו התקפות ספורדיות של ערבים על יהודים בירושלים ובפסח – פוגרום, שבו המון ערבי מוסת, בהנהגת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, התנפל על השכונות היהודיות, רצח שבעה יהודים, פצע 216, אנס, הצית בתים, בזז והחריב מצבות.
המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי אירגן את ההגנה בירושלים ופיקד עליה. בזכות פעולת ההגנה, הפורעים נהדפו ונמנע אסון כבד לאין ערוך.
ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעמו הואשמו ב"החזקת נשק בלתי חוקי וארגון קנוניה להביא לידי מעשי אלימות ורצח." ז'בוטינסקי נדון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך ו-12 מחבריו נדונו ל-3 שנות מאסר ועבודת פרך. הם נשלחו לרצות את עונשם בכלא עכו. כעבור חודשים אחדים, עם מינויו לתפקיד של הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי הרברט סמואל, הוא העניק חנינה לכל אסירי המאורעות, היהודים והערבים.
בשבתו בכלא, כתב ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו, שנפתח במילים:
מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.
דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.
השיר מסתיים במילים:
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.
נבואתו זו התגשמה השנה, באיחור אופנתי של 105 שנה.
ביום שישי, כ"ט באלול, ימלאו 85 שנים למותו של ז'בוטינסקי.
* ישראל צופים – ב-1991, בהיותי סטודנט לתואר ראשון, גייס אותי יהודה הראל לחברת "וקטור" שהקים; חברה שהובילה תהליכי שינוי בקיבוצים ברוח חזון "הקיבוץ החדש" שלו, תפיסה שהאמנתי בה וקידמתי אותה באורטל. הוא גייס אותי למיזם ששילהב את דמיוני – להקים מחדש את קיבוץ ייט"ב בבקעת הירדן, ברוח הקיבוץ החדש.
הוא ציוות אליי את חבר צוות "וקטור", היועץ הארגוני ישראל צופים מקיבוץ הרדוף. הכימיה בינינו הייתה נהדרת, פגשתי איש חכם וטוב שכיף לעבוד אתו. המיזם לא צלח. התנועה איפשרה לנו אותו בהנחה שניכשל, אך מרגע שהצלחנו, גייסנו גרעין משפחות והראשונות החלו להגיע למקום, היא סילקה אותנו.
בינתיים החל המאבק על הגולן ויהודה ואני נרתמנו אליו. יהודה סגר את "וקטור". ישראל צופים החל לעבוד כיועץ ארגוני עצמאי. הוא אימץ תפיסה של הפרטת הקיבוץ, והוביל תהליכי הפרטה בקיבוצים רבים וקנה לו שם של איש ההפרטות של התנועה.
ב-1996, נבחרתי לקדנציה השנייה שלי כמזכיר, והתחלתי תהליך אסטרטגי, שכלל שינויים רבים בכל תחומי החיים, כקיבוץ שיתופי ומתוך רצון לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי. פניתי לישראל וביקשתי ממנו להיות מנחה התהליך. הבחירה הזאת לא היתה מובנת מאליה וגרמה להרמת גבות רבות; למה שיתופניק כמוני בוחר דווקא באדם המזוהה ביותר עם ההפרטה, להנחות תהליך שנועד להבטיח את המשך היותנו שיתופיים? הסיבה היתה שהאמנתי בו, במקצועיותו כמנחה ובכימיה המצוינת בינינו. הגענו להסכמה שהוא אינו מוביל התהליך אלא המנחה שלו. עיקר העבודה היתה עם צוות ההיגוי המצומצם, המטבח שבו הגינו את הרעיונות שהבאנו לצוות הרחב. הצוות כלל את מרכז המשק, מנהל משאבי אנוש, הגזברית ואני, מזכיר הקיבוץ – יו"ר הצוות. וישראל עובד אתנו.
הרווחנו מנחה מעולה. הכימיה שהיתה בינו לביני התרחבה לכימיה בינו לבין כל אחד מחברי הצוות. עבדנו כשנתיים וחצי כמעבדה יצירתית ומקורית. מה הוא הרוויח? ראשית, הוא אהב את האנשים ונהנה לעבוד אתנו. מקצועית, עניין אותו להנחות תהליך שונה מהתהליכים שהוא עושה בקיבוצים. ושיווקית, היה לו חשוב לשדר, שהוא יודע להתאים את עצמו לקיבוץ שבו הוא עובד, ולכיוונים שהקיבוץ בוחר.
שנים אחדות עוד היינו בקשר, שלאט לאט דעך. שמעתי היום בתדהמה ובצער על פטירתו.
איש יקר, מיוחד במינו. יהי זכרו ברוך!
* ביד הלשון: ובניתי את ירושלים וריחמתיה – מאיר פרוש, שר ירושלים ומסורת ישראל המתפטר, סיים מכתב במילים הללו: אני מאחל שנזכה כולנו לראות בקיום הפסוק: "ובניתי את ירושלים ורחמתיה" (זכריה א', ט"ז).
יפה ואך טבעי שהשר למסורת ישראל יצטט פסוקים מהתנ"ך ובוודאי כאלה הנוגעים לירושלים, הרי הוא גם שר ירושלים. אלא שזכריה א', ט"ז הוא פסוק לגמרי אחר: "לָכֵן כֹּה-אָמַר ה': שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל-יְרוּשָׁלִָם."
אז מאיפה פרוש הביא את הפסוק? אין פסוק כזה. כנראה הוריד אותו מצ'אט GPT.
בשביל הבורות הזאת שיחררנו אותו מצה"ל?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
טבח רעבי עזה
אנו לאחר ימי אופוריה, אין ספק שבמלחמת 12 הימים נחלו צה"ל, חילותיו ומערכותיו השונות – הישגים מדהימים!
אבל איך שהוא אנחנו מתעלמים ממה שבאמת קורה בעזה – במשך כל אותם השבועות של הניסיונות להגיע להצלחה של חלוקת סיוע המזון... תהליך החלוקה מקרטע, ולעומת זאת כל העולם מזדעזע מקצב זוועתי – שנע בין 50 ועד ל-150 הרוגים ליום של גברים נשים ואין סוף ילדים, מחפשי מזון... וזה ממשיך כך יום אחר יום! עם תמונות של מאות אלפים נעים בלהקות בין ההריסות, ומעבר לכך – כל הרשתות בעולם עם דגש על – פרנס 24, בי בי סי ואפילו סי.אנ.אנ. מפרסמות יום יום ומדי שעה פרסומים הדומים למה שפורסם בעבר על אירועי השואה.
בהליך מטומטם הצליחו בארץ להשתיק את אל גזירה – אבל לא את מצפון העולם !!!
אי אפשר להשלים עם השתיקה הישראלית, תהליך הצבירה של שנאה כלפינו בכל העולם הינו מפלצתי. על צה"ל להציל את עצמנו מפעולות עצמנו ולהסביר מיד מה קורה בכל האירועים הללו, לחקור, אם אנשי מוסר אנחנו – הרי גם אנחנו צריכים להבין איך ולמה אנחנו מואשמים מדי יום בהרג של עשרות! שמצטברים לאלפים, חלקם הגדול ילדים מזי רעב...
יש לנסח מיד הוראות פתיחת אש או אולי מניעת אש... ולצערי איפה שצריך גם להעמיד לדין!
אריה רפפורט
אהוד: אני מציע לך לשלוח את המאמר לעיתון "הארץ", הם ישמחו מאוד לפרסמו, גם במהדורה האנגלית שלהם, וכך יוכלו לקרוא אותו גם היחצ"נים של "מצפון העולם", אלה הרוצחים הפראים מכנופיות חמאס שמטרפדים את חלוקות המזון ברצועה וגורמים בעקבותיה במכוון להרוגים מבני-עמם – הם יקראו וייהנו מאוד מהמוזרות הישראלית שמרחמת עליהם, על רצחנותם-שלהם, אחרי טבח 7 באוקטובר!
ללא פואנטות
על "ילדה שחורה" מאת סמי ברדוגו
הקיבוץ המאוחד 2013, 149 עמ'
כל הגיבורים באחד-עשר הסיפורים בקובץ שלפנינו הם יוצאי מרוקו, שעלו לארץ, או היגרו לצרפת, חלקם משבצים בדיבורם מילים בצרפתית, וחלקם אנאלפביתים, בעיקר הנשים. המאפיין את מרבית הגיבורים הוא קשר למסורת וזיקה לבית הכנסת, וגם זיקה לאמונות עממיות שעברו מדור לדור. בכל הקובץ נעדרת לחלוטין הטענה בדבר קיפוח עדתי. אדרבה, בסיפור "נשארת שמחה" מסופר במשפחה שבה האם והבן בעלי "הפרעה", והבת נורמלית, מוזמנים לאירוע בוויצ"ו, ומקבלים שם בגדים, ארוחה כיד המלך, שמרשים לקחת ממנה גם הביתה בצלחות פלסטיק, וגם משמיעים מוזיקה לריקודים. את האירוע הפעילו ברוחב לב "הזקנות" מוויצ"ו, ומנהל מתנ"ס.
הזכרנו אנאלפביתיות – האם והבן קוקו אינם יודעים קרוא וכתוב, וחיים מן הסתם מתמיכת הסעד, וממעט שמצליח קוקו להביא הביתה כשהוא משמש מחלק תה וקפה לבעלי הדוכנים בשוק. הבת, הדוברת בקול ראשון, למדה בבית ספר, והחלום שלה הוא להיות קופאית בסופרמרקט, להשתכר בכבוד, ולצאת מעולם המצוקה של בית אימה. על אב אין אפילו רמז. מדוע היא נשארת שמחה? כי היא נוגעת בעצמה במקלחת. על האם מסופר שהיא פורצת בצחוק כשהיא רואה את קוקו מאונן בעירום.
מקובל על קוראי ספרים הוא שאחד המאפיינים של הסיפור הקצר הוא סיום בפואנטה, כשמשהו לא צפוי מתרחש – הקובץ הזה חף לחלוטין מפואנטות, ואני מעיד שעובדה זאת איננה פוגמת בעניין שיש לקורא לגבי המתרחש – וכל זה להוציא את הסיפור "ערבית עד שחרית", שבו מסופר בגוף ראשון איך הדובר מבלה את השבת בבית הכנסת, מזכיר את התפילות, זמירות שבת ארוחת שבת, תשמיש המיטה, מכירת הפטרות בבית כנסת – סיפור הרי חייב לחדש משהו לקורא ("נובלה") – כאן זה נעלם לחלוטין, ולא ברור מדוע העורך לא העיר את תשומת לב הסופר לכך.
הרי דוגמאות להיעדר פואנטה: בסיפור "שוק" מסופר על בן שמסייע לאימו השמנה להוריד חזייה בערב שבת, ולרכוס אותה ביום ראשון. הוא עושה לה מסאז' על הגב וברגליים, מלביש אותה ומאפר אותה לאירועים, מסייע לה במטבח, ויום אחד היא מתה. אחיותיה בוכות, אבל הוא, שלמרות הסיוע שהעניק לאימו, לא חש כלפיה אהבה, לכן הוא מעוניין לקבור אותה מהר, ולחזור הביתה.
בסיפור "ויוויאן ונפתלי" מסופר בשתי משפחות בעלות תרבות צרפתית (מאדאם דאדיחה ומיסייה נחמיאס), הקרובות מאוד אחת אל השנייה, כשילדיהן מתבגרים, היה מובן מאליו שוויוויאן, בת מאדאם דאדיחה, תינשא לנפתלי, בן האדון והגברת נחמיאס. הם אמנם נישאים, אבל לא נולד להם ילד. חוששים שמא האשם בנפתלי, אלא שנפתלי עוזב את אשתו, וחוזר להוריו, ולאחר זמן נעלם לגמרי (כנראה, לישיבה). בין שתי המשפחות אין שום תמורה, וויוויאן ממשיכה לסרוג כמו קודם.
בסיפור "חיזו בטטה" יש ניסיון התאבדות של האם הדאגנית לשני בניה בעלי הכינוי "חיזו" (גזר "להיטיב עם העיניים" ובטטה – תפוחי אדמה לבן השני). הבנים עוזרים לאימם לנקות את המרפאה שתעבור בשלום את בדיקת המפקחת, האם "שלא יכולה יותר," מובלת לבית חולים, ואצל בניה לא משתנה דבר.
הזכרתי אמונות עממיות, הרי שתי דוגמאות: בסיפור "פלארד" מתואר אב חולה, שהבן אוהב להתכרבל במיטתו לשמוע ממנו סיפורים ושירים. האב גוסס ומת, ובטקס "פלארד" לכבוד המת יושבים על מזרנים על הרצפה (מנהג שגור בכל העדות), שוברים ביצים ופורצים בצעקות לסמל את השבר שניבעה ממות האב. שכנות מביאות אוכל שמשכיח את אבא.
דוגמה שנייה אביא מהסיפור "מאמא יאוץ'", בו מתואר איך אברהם הפך להיות צדיק שמבקשים לנשק את כף ידו ולקבל ממנו ברכות – אשתו (לא יודעת קרוא וכתוב, בעלה בקיא באותיות הקטנות, בצרפתית, וגם קצת באנגלית) מגלה פתאום שעל מצחו מצויה האות אלף, לכן היא דורשת ממנו ללבוש גלביה, אבל שומרת את בעלה הצדיק לעצמה.
סיפור מרתק, כמובן, ללא פתרון, הוא "סאני בוי": אחרי 13 שנים של נתק שבין הדובר לאביו, האב, מצטיין בקליגרפיה, פעיל בהוצאות ספרים, ואף כתב ספרים בנושא, בא לבקר את בנו בארץ. הוא עייף, וכנראה גם חולה, ישן רוב זמן הביקור אצל הבן. הבן מנצל את ההתכנסות של האב בחדרו (הוא עצמו ישן על הספה בסלון), פותח את התיק, ומוצא שם כתב יד המספר על אב שיש לו אישה, עימה הוא מתנשק, ואף שומע את גניחותיה בלילה, אבל כלפי הבן הוא מתאכזר. מוזכרת בכתב היד מכת פטיש, דם ניגר, והילד בורח בבעתה במדרגות של שלוש-עשרה קומות. האב מסרב להמשיך להיבדק בבית חולים, ונוסע במונית לפגישה בירושלים. הבן רוצה להזכיר לאביו ששכח את התיק בביתו, אך המונית נעלמת. הקורא מייחל שהמחבר יחזיר את הבן הביתה כדי לקרוא בנחת את כתב היד ולהיווכח האם יש קשר לחייו שלו בכתב היד, אבל זה לא קורה, הסוף נקטע, והקורא מוזמן לדמיין.
סיפור יוצא דופן בקובץ הוא "ילדה שחורה", שעל שמו נקרא הספר, בו מספר הדובר שעבר לגור לבית דודו מוריס בפאריס. בן אחד שלו, סרז' נהרג בתאונת דרכים, ובן שני ז'וזף הוא בעיני אביו לא יצלח: בזבז את כספי אביו כדי לפתוח מסעדה בגאבון שבאפריקה, וחזר משם עם בת שחורה, שהעביר אותה למשפחת שחורים בפאריז. על כך האב לא סובל את בנו שהמיט עליו בושה, ושלום בין השניים מתקיים רק כאשר הם צופים בטלוויזיה בתוכנית אגרוף – הם נלהבים ברמות, ומקנחים בכוסות יין. ז'וזף בן הארבעים ושלוש, רווק, מעורה בחיי הלילה של פאריז מכין לאביו ולדובר ארוחות גורמה כפי שלמד משירותו כמלצר בעבודות מזדמנות. הדובר מייחל כי הדוד ירשה לילדה השחורה לבוא אליו, אבל בזה תם הסיפור – אנחנו לא יודעים ממש כלום על ילדה זאת מלבד העובדה שהופקדה במשפחה שחורה. מי משלם למשפחה? (ז'וזף דלפון), מי זאת אימה? מדוע הסכימה האם שז'וזף ייקח אותה לפאריז – כל אלה ספקולציות של הקורא, הסופר משאיר את זה לדמיון.
בסיפור "אף אחד בחיים" מסופר על מטפלת רשלנית מאוד ומבשלת כושלת, המופקדת על אביו של הדובר שכרתו את רגליו בעקבות סיבוך מחלת הסוכרת. אווה המטפלת משמשת לאב וגם לבן כפילגש, וכשזו חולה ומתה, השניים הולכים להלווייתה, כי אין לה קרוב בעולם.
בסיפור "לא מהר קוברים את המתים" הדובר מובא לסבא וסבתא בחופשת הקיץ. אימא של הדובר וגם הסבתא אינן יודעות קרוא וכתוב. סבא, לבוש בגלביה, זוכה לכבוד גדול בבית הכנסת, אבל הדובר לא זוכר שאי פעם דיבר אליו. סבא מת כשהדובר היה בן אחת-עשרה, אחר כך, כשהיה בן ארבע-עשרה, גם אבא מת בן 54. הדובר בודק במרשם האוכלוסייה כדי לברר באיזה גיל מת סבא – זה הכול! כפי שראינו המוות מככב ברוב הסיפורים שבקובץ.
רוב הסיפורים בקובץ זה (לא כולם) מעניינים, וחלקם אף מרתקים, באשר לגישה שלו להשאיר את העיקר לדמיונו של הקורא – יש בכך מידה של חידוש במה שנהוג לכנות "תחבולות היוצר".
משה גרנות
אהוד: כנראה מדובר בגאון ספרותי.
העם היפה כל ימות השנה
כשסיימתי לקרוא בנשימה עצורה את ספרה של הסופרת היהודייה קריסטין הרמל "הבת מפריז", תקפו אותי מחשבות הרהורים על גיבורות הספר, שלוש אימהות המתמודדות עם חרדותיהן, דאגותיהן, משבריהן אי שם לפני שמונים שנה בימי הסופה והסער.
קראתי אודותן וראיתי אותנו, אומה שלימה הנלחמת את מלחמותיה הצודקות ביותר, הנאבקת על קיומה, החרדה לגורלה, היראה מעתידה, הנאבק על חירותה, מאבק לחיים של חופש, חיים של דרור
.
המסע המטלטל והנורא שעוברת אומה שלימה מאז טבח שבת שמחת תורה, הוא מסע של כאב וייסורים, תוגה וצער, שכול ואלמון, הוא גם מסע של רוח גדולה, של עורף איתן, של ערבות הדדית, של אחריות לאומית.
כשקראתי בספר על ימי החושך, ימי האימה, ימי האובדן וחוסר הוודאות, ראיתי את ימי האימה שלנו אז באותו יום מר ונמהר, ראיתי את האובדן העצום, את העוז של משפחות השכול, שמעתי את הספדי הגבורה, הזדעזעתי מקריאת הברית היהודית, "שמע ישראל", הזלתי דמעה עם הפצועים, התפללתי לשוב החטופים, חיבקתי את הצער ונעטפתי בתקווה.
לאחר קריאת הספר ותהליך עיבודו ראיתי את העם היפה כל ימות השנה, את עם ישראל, הנאבק ברחובות, המתעקש על אמונתו וערכיו, החולק, והנה הוא מופת של עם, הרוח היהודית-ישראלית שניעורה מאז טבח שבת שמחת תורה, מחזירה לאומה הישראלית את הטוב הגדול הצפון בה.
שנה ושמונה חודשים אלפי נשים ממשיכות לבשל למילואימניקים, לכבס מדיהם, אלפי גברים מתייצבים לברביקיו לשמח את החיילים, מחוות אנושיות נפלאות, התגייסות עצומה להנצחה, אלפי אזרחים המתייצבים במחאות למען החטופה והחטופים, אלפי נערות מתגייסות כשמרטפיות לנשות משרתי המילואים, אומה שלימה מתייצבת מאחרי אריות האומה הגיבורים ומעניקה באהבה.
שנה ושמונה חודשים יהודים מהגולה נרתמו ונרתמים לרכוש ציוד יקר לגיבורים, לחבק את משפחות השכול, לארח את משפחות החטופים, לתרום לשיקום הגולים בתוך עמם, לעמוד לצד המדינה היהודית-דמוקרטית היחידה בעולם ולשמור עליה בדרכם.
שנה ושמונה חודשים ממשלת ישראל פועלת במלוא העוצמה להיטיב עם משרתי המילואים ובני משפחותיהם, תומכת בעסקים, מחבקת את המשפחות במענקים, נוכחת בשלל חוקים המיטיבים עם משרתי המילואים.
שנה ושמונה חודשים המחלוקות בתוך העם המיוחד הזה נמשכות, כשהיא מתוך כבוד ואחריות היא בריאה, היא חשובה, היא הכרחית, מי כמונו יודע כמה חשוב הדיון, השיח כמאמרו של רבי חמא בר חנינא, "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חבירתה."
שנה ושמונה חודשים, רובו המכריע של העם שב למקומו הטבעי, שב למרכז מהקצוות הנוראיות בהן היה מצוי עד לערב טבח שבת שמחת תורה, או אז כפו עלינו מבקשי רעתנו ואויבנו לנער את אבק המחלוקת והשנאה וללבוש את כותנת האחים.
כמו לפני שמונים שנים כן עתה, הערבות ההדדית מנצחת, מחירה כואב, מחירה בשריטות בנפש, בייסורי הנשמה, במאבק לשיקום, בכאב היתמות והשכול, האלמון והגעגוע, בציפייה המטלטלת לשוב החטופים, בכאב בני משפחותיהם ואוהביהם, אך משנתבענו לשלם בדם ובדמעות, התלכדנו, צמצמנו רווחים, חיזקנו שוב את המכנה המשותף, ביצרנו את ה-יחד וכאותן נשים גיבורות ב"הבת מפריז", הבטחנו לא לוותר, לא להתייאש, לאהוב, לסעוד, להושיט כתף תומכת, לחיות אחד למען השני, אחים אנחנו.
העם היפה כל ימות השנה לגיבורנו התהילה ולנו זר גדול, זר של ניצחון, אחים אנחנו.
עמנואל בן סבו
הנאהבים והנעימים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.
"אה, סנופי – "
"אל תחטאי בלשונך, לכצ'יק. אני מוכרחה להגיד לך – את יכולה להיות מרוצה מעצמך, סוף-סוף הצלחת להרוג אותו! – "
ושוב בוכה.
קומדיה, להרוג אותו! אַת, אימא רגינה עם ההגזמות שלך! – והלא עוד כשהייתי קטנה ישבתי לאפרם גרילפארצר על הברכיים, ולא אתפלא אם כבר אז חיכך בהנאה את הַזּוֹבָן שלו (מאחר שאני משתמשת במילה הזו כבר פעם שנייה או שלישית, אני רוצה להגיד כי כך מכנים, במילון, את אבר-הזכרות של בהמות גסות) – בתוסיק הילדותי שלי ואני מתארת לעצמי, כיום, כי החלום הגדול ביותר שלו, אז, היה לפתוח את החנות ולנדנד אותי על הזובן (בלי דגש בבי"ת) – ואני לא אתפלא אם הוא התחתן לשם כך איתך! הלא באותה תקופה הוא היה עדיין על תקן של ידיד-בית, ואשתו הראשונה, ורדה, טרם עזבה אותו בתואנה שהוא נרדם מאחורי העיתון כל ערב, כדי להינשא למנשק כפות-רגליי, דוקטור מכס צוצקינר.
כן, באותה תקופה היה אפרם המסכן בא לתנות צרותיו בביתנו, וגם בסלון הישן שלנו, בבית אבא זיכרונו לברכה – נרדם מאחורי העיתון. פשוט, את מדברת אליו, הוא עונה, וכעבור רגע, שקט, את מסתכלת אל מאחורי הגיליון, האיש ישן – בישיבה!
מה מצאה בו אימא, אני לא יודעת. חשבה כנראה כי הוא האדם המתאים להוציא אותה לחיי החברה והעושר התל-אביביים שהיא חשבה עצמה ראוייה להם. ואילו אבי ארון הרמוטק, שהיה במקצועו זפת-גגות, עבד כל השנים קשה, ולדעתה של אימא לא התקדם בחיים. כמעט שלא היה מתקבל על הדעת שהוא ודולפי – אחים. ולא שמצבו של אבא היה רע. הלא גגות דולפים יש, בלי עין הרע, הרבה בתל-אביב. ואת רוב העבודה כבר לא היה עושה הוא לבדו אלא שני הפועלים שלו, שממשיכים עד היום, אחד ערבי חובש כיפה ואחד יהודי ענק, לָצֶק שְׁנֵלְצוּג שמו, שמן וקצת מפגר, לדעתי.
הערבי מבעיר את האש ליד חבית הזפת, למטה, ומעלה בחבל את הדליים הרותחים, ולצק מזפת. אבל – אימא כנראה לא יכלה לסבול את אצבעותיו הקצרות של אבא, שתמיד נותרו עליהן קווי-זפת שחורים. את גופו המוצק, השזוף, שהיה נמוך במקצת ממנה. בקיצור – לא פלא שהתגרשו. מוזר יותר שבכלל התחתנו. אולי כבש את ליבה באהבת-החיים שלו, הוא היה גבר עליז, קל-דעת ורקדן מעולה, ואפילו כישרון של זמר היה לו, לדעתי – אם היה לומד פיתוח-קול. חכם גדול לא היה, אני מוכרחה להגיד, למרות שמדובר באבא שלי. אולי בתחילה קיוותה אימא שתשנה אותו, שיום אחד ירד מן הגגות ויתחיל לבנות בתים וייעשה קבלן עשיר.
חוץ מזה, אני מניחה שההיכרות שלו עם דירות-הגג בתל-אביב הביאה לו כמה ידידות-נפש שהיטיבו גם עם חלק אחר בגופו שהיה מחפש מקלט משאפתנותה וצרחותיה של אימא, שהגיעו לשיא לאחר שקנו לי פסנתר שעליו סירבתי עד מהרה לנגן והייתי שופכת חלב על קלידיו וחוטפת מכות-רצח, מאימא, כמובן.
הלא כך הכיר אבא את אשתו השנייה, נִינֶט עַזְגָד, אחותה הצעירה של עציונה אזדרכת, שהתגוררה בדירת-גג שכורה יחד חברה בשם לוּסִיל, והזמינה אותו לסתום חורים בגג ובאותה הזדמנות סתם, אני חושבת, גם לה. היא היתה אז ספרית פשוטה, עדיין, וזה היה שנים לפני שעמדה בראש אירגון נלצ"ח, נשים למען צדק חברתי, ואירגנה, לפני שבועות אחדים, את ההפגנה נגד הזנות כמקצוע נשי, בחוף תל-ברוך, כפי שזוכר כל מי שראה ב"מבט לחדשות" כיצד רב-פקד חיים פריינטה סוטר על לחייה, והיא – מחזירה לו בעיטה בביצים, שעל המקום מקפלת אותו ומאשפזת ליממה של בדיקות והתאוששות בבית-החולים איכילוב.
אך כל זה אירע זמן רב לאחר היום בו נפל אבי האהוב מעל גג אחד הבתים בתל-אביב, שבר מפרקתו ומת.
ואילו אפרם גרילפארצר היה בר-מזל, איש עשיר באמת. רק לחשוב על הדירות שיש לו בתל-אביב! ולא בשכר-דירה מוגן, חס-וחלילה, אלא במאות דולארים לחודש. הלא באחת מהן אני גרה, בלי לשלם שכר-דירה. קיבלתי אותה במתנה, ובלבד שאסתלק מן הבית ולא אנסה להרוג אותו, כלשונה של אימא. אני מבינה שמשהו קרה לו, נפשית, אחרי התקף-הלב הראשון שלו, שלא לדבר על כך שמאז אין לאימא אפילו זוֹבָן מגמגם אחד לרפואה, מטעמי בריאות, והיא באמת מסתובבת לעיתים קרובות חסרת-מנוחה, ויותר אני חושדת בה כשהיא לפעמים שקטה ומפייסת, כי אני יודעת היטב שהם כבר לא מקיימים יחסי-מין, ומאוד מעניין אותי מיהו המבקר כיום במקום שממנו יצאתי אני לאוויר העולם, ואינני מתכוונת לבית-יולדות הקריה בתל-אביב.
אני יודעת שמאז התחלתי להתבגר היה סנופי בולע אותי בעיניו ולא אתפלא אם עליי היה חושב כשהיה בועל את אימא, בתקופה שעדיין היה בכוחו להוציא-לבוֹעַל את הזיותיו. לא אהבתי אותו, אבל שתקתי בגלל הכסף שהיה מוציא על שתינו – הטיולים לחוץ-לארץ, הקונצרטים, מסיבות-הגן אצל הדיפלומאטים והביקורים בערבי-הפתיחה של תערוכות ובגלריות – סנופי אספן תמונות והדירה שלהם, בלי עין הרע, משוריינת מכל צד. משפחת גרילפארצר מחזיקה גם איזו חברת-ביטוח קטנה, וחצי חברת ספנות, ופרדס גדול בחדרה, ומגרשים בלב כפר-סבא – אני חושבת שהם יותר עשירים מן הגילרמנים, המשפחה של חמיאל. כשפתחו במוזיאון תל-אביב, לפני כמה שנים, את התערוכה "שנות העשרים באמנות ישראל", אז שלוש תמונות היו השאלות "אוסף פרטי" – של סנופי, כמובן.
ובכל זאת ניסיתי להרוג אותו, את האיש הטוב והשמן והעשיר והמגמגם הזה, שגאל את אימא מזפת-הגגות העליז ארון הרמוטק, זיכרונו-לברכה, והעניק לה חיי תפנוקים ומותרות, וכניסה לחוג העשיר של בעלי חברות הביטוח והספנות, הנפגשים מדי מוצאי-שבת לארוחת-ים במועדון הספנות, בהנהלתו של כרסנטי הידוע. מיטב המזמוזים שלי בבית, עוד בתקופה של יוני בשריקי ולפני כן, היו במוצאי-השבתות שבהם יכולתי להתרוצץ ערומה בדירה ולרקוד על השטיח בחדר-הגדול, מול האוסף הנהדר של סנופי, שתולה על הקירות, חסר-חיים – ולא שווה, לדעתי, את קצה התחת שלי, החי והמקפץ!
בתקופה של יוני בשריקי, התחיל סנופי להתחרמן עליי. אני חושבת שהוא כבר אז היה קרוב לשישים, אבל אם הייתי חולפת לפעמים, בלילה, על פני חדר-השינה שלהם, הייתי שומעת משם גניחות חנוקות בקצב הגמגום הידוע, ופרצי-צחוק כבושים, תחת השמיכות, ואני מתארת לעצמי שבאותה תקופה עמד בו עדיין כוחו לבקר במקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, כפי שכבר הסברתי.
במה התבטאה ההתחרמנות? בכול. בעיניים, שבלעו אותי בלי הרף. לא הייתי יכולה להסתובב בכתונת-לילה או במכנסונים, שלא לדבר על תחתונים וחולצת-סרט, או אפילו לא בבגד-ים, כי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין כל אימת שאני יושבת או מסתובבת חצי ערומה. זה גם התבטא במגעים – נשיקות וחיבוקים מוגזמים, בכל הזדמנות, פתאום נעשה אבהי כל כך. ולמרות שהדירה שלהם היא מאה וחמישים מטר מרובע בלי המרפסות, איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי דחוקה על ידו לאיזו פינה, חסומה על ידי גופו הגדול, וחוששת פן הנה-הנה יפרוץ הזוֹבָן שלו דרך אל גופי הנערי, ויבקש למסור לי ד"ש מאימא.
אימא הרגישה בדבר, ואני לא יודעת אם זה מצא חן בעיניה. אמנם, נוכחותי בביתם האריכה את תקופת הכוח-גברא שלו הרבה מעבר למצופה אצל גברים בגילו, כשמדובר בצרכיה של אימא, וזאת מפני שהוא נמצא במין גירוי מתמיד ואני מתארת לעצמי שאימא זכתה בלא מעט אור מן ההפקר, כמו שאומר המשורר, אם כי נראה שהחמדנות היתירה שלו, בגילה, החלה לעייף אותה, ולפי מצבי-הרוח המשתנים שלהם הרגשתי שלא פעם היתה סוגרת בפניו את המקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, ששם היו חוגגים את הברית-מילה שלי אילו נולדתי בן, כפי שארון הרמוטק זיכרונו-לברכה אבי רצה! ואיך הרגשתי זאת? –
טוב, יום אחד, זה היה עוד כשגרתי אצלם, ישבתי לי סגורה בחדרי, בתחתונים בלבד, כהרגלי, ורק כשהיה מתחשק לי לצאת למיטבח או למקום אחר, הייתי שמה עליי משהו; סידרתי לי את הציפורניים, והתכוונתי לקחת את האופניים ולקפוץ לבריכה או לים, ופתאום – הרגשתי שקט מוזר בדירה. רגע אחד! – הלא סנופי בבית, לא? – אמרתי לעצמי. וכמו שאני מסובבת את הראש לעבר הדלת הסגורה – איזה קול חשאי של צעדים מתרחקים, כאילו פיל צעד מעדנות לעבר האגף האחר של הדירה. חזרתי לעסוק בציפורניים שלי, היה עליי גם לצבוע אותן, כי אם יש כלל שאני בחיים שלי לא אפר אותו – הוא שלא להיראות לעולם עם לכה פגומה על הציפורניים! ואני חושבת, למשל – שאם הייתי צריכה לעבור באופניי ערומה את רחוב דיזנגוף – זה היה לי יותר קל מאשר לעבור בו כשציפוי הלכה מתקלף מציפורניי!
והיתה לי מין הצתה-מאוחרת, כי פתאום אמרתי לעצמי – רגע! מי זה היה? ושמתי על עצמי איזו חולצת טריקו עליונה שמכסה קצת גם את פותצ'יק, ויצאתי לי לראות – אולי גנב? – וכך הלכתי מחדר לחדר – ריק! עד שהגעתי לחדר-האמבטיה. הדלת היתה סגורה. פתחתי בשקט את הדלת, ומה אני רואה –
סנופי עומד ערום מול הכיור, שמגיע לו בערך עד קצת למעלה מברכיו, עיניו עצומות, ובידו הוא מחזיק את הזובן, שמגיע כמעט עד סוללת הברזים – והכרס, שמשתפלת אצלו כמו חדק של פיל, צונחת כשק ריק – נוגעת בשיפוליה בזובן המזדקר! כל כך היה שקוע במעשהו, שכלל לא ראה אותי. רגליו היו לבנות מאוד, וצנומות, יחסית לשאר חלקי גופו. שפתיו, נדמה לי, מלמלו משהו – אני לא יכולה להישבע שלא פלטו את שמי, ועוד כמה מילים שלא אחזור עליהן וכוונתן היתה די ברורה לי, ובייחוד שאני מכירה את ניגון הגמגום שלו, כאילו כל מילה, בנפרד, מחכה לתורה לעלות למעלה ולהיירות לאוויר-העולם לאחר שנתקעה בדרך. ולא קשה היה לי לנחש שאותי, ערומה, הוא מגמגם בדימיונו, שעה שאגרופו הלפות נודד הלוך-ושוב על הזובן, לכבודי.
סגרתי מיד את הדלת. כלל לא הרגיש בי. עמדתי במסדרון, כמו טיפשה, ולא ידעתי מה לעשות. זה נמשך שעה ארוכה. לפתע החלו נשמעות אנחות. חששתי שקרה לו משהו – ושוב פתחתי, בחשאי, את הדלת. הספקתי רק לראות את גופו הגדול רוטט קדימה ואחורה כשפיקת גרונו מגמגמת כנחנקת – "לילך... לילך..." וכמה טיפות לבנבנות מקפצות באוויר וצונחות אל הכיור, אף הן באותו קצב מופרע, ומיודעי כי הוא נתון באביונה אדירה, חששתי שהנה, הנה – יחטוף התקף-לב – וברחתי אל חדרי.
היתה לי הרגשה מחורבנת כזו, מבואסת, כאילו אנס את הדמות שלי, אבי החורג! – ושעליי גם יהיה עוד מעט להזמין את ניידת הטיפול הנמרץ, ועוד לחוש אשמה, שאני הגורמת, כי הייתי בטוחה למדי שזה התחיל קודם לכן, כאשר הציץ בחור המנעול וראה אותי חצי-ערומה, כשטיטי צונחים בהתכופפי, יושבת, לגזוז את ציפורני-רגליי. ולא אגלה מי-יודע-מה-איזה-סוד אם אומר שאני, בכל הזדמנות, מעסה את טיטי.
רציתי ממש להקיא! היתה לי הרגשה שדחף את הזובן שלו לתוך נפשי, והזרע המגמגם שלו טמון בי ולא בכיור ובביוב של חדר-האמבטיה, אם זכר לפתוח את הברז, כמובן. איך הוא לא מתבייש? בגילו! שילך לזונה צעירה, אם הוא לא מסתפק באימא שלי!
ואז החלטתי להתנקם בו!
נזכרתי שקראתי כי אבא של לוקרציה בורגיה, האפיפיור אלכסנדר השני, שנא קרדינל זקן אחד שהיה מצר את צעדיו ברדיפת הצדק שלו. הוא קרא אפוא ללוקרציה, בתו האהובה, שיש אומרים עליה שגם הוא, אביה, שכב איתה, וביקש ממנה למצוא דרך לגרום למותו של הקרדינל הזה ללא רעש, ואם אפשר גם ללא סימנים של רעל.
הלכה לוקרציה, פשטה בגדיה ואת גופה הערום עטפה במעיל פרווה כבד ויקר. היא ביקשה להיפגש עם הקרדינל, והלה הזמינה ברצון לחדרו. לוקרציה עמדה לפניו ופניה היפות זהרו במתיקות של נערה בתולה, הדומה למלאך. הקרדינל הביט ברצון על פניה ואז, לפתע, פתחה לוקרציה את מעילה – ושדיה הלבנים ובטנה הרכה, על גבעת פותצ'יק הצחה וירכיה המזמינות בפישוק – כל כך הפתיעו את הזקן המסכן, הוא תקע עיניו בחמודותיה המפתות, וליבו החל פועם כמשוגע בבקשו לשעוט אל תוך הגוף הצעיר והמקסים, רגע הושיט ידו אך – טראחח! – ליבו בגד בו, ונפל שם מת, איזה מוות יפה!
התחלתי בקטנות. התכופפויות בלי חזייה. לעבור בכתונת לילה, לעמוד בה מול האור, או ליד החלון המואר מבחוץ, ולדעת שכולי נשקפת מבעד לה. להפתיע אותו בחדר-האמבטיה, בבוקר, או להניח את הדלת לא נעולה כדי להיות מופתעת על ידו. בקיצור, מדי פעם הלכה העזתי וגברה, עד שהתחלתי חוצה את הדירה, ערומה לגמרי, מחדרי השירותים וחזרה.
התנהגותו של סנופי נהפכה מוזרה. נעשה שתקן. משתדל כאילו להתרחק ממני, דווקא, ומתבונן בי בחשדנות, כאילו אני חפצה לשים רעל בקפה שלו. את התנהגותה של אימא היה קשה לי לפענח. האם היתה לצידי או לצידו? או אולי עשתה לה חשבון משלה, כדרכה באגואיזם הקדוש שלה? סנופי אמנם מילא רבות מתקוותיה החברתיות והכלכליות, ואולם בניו יונתן וגבריאל פאר-גורל, ובתו נרדה, מנישואיו הקודמים לוורדה, אשתו הנוכחית של מכס צוצקינר – הביאו בליבה חששות מתמידים באשר לרכוש וצוואה. מדי פעם היתה נתקפת פחדים, שמא שינה את צוואתו, לרעתה כמובן. האם קיוותה כי העירום שלי יגרום לו לכלול גם אותי בצוואתו, או שמא קיוותה שיאחז בו השבץ, בטרם הספיק לשנותה – אישה עברייה, מי יֵדע חייך?
ואולי חשבה כבר על הבעל השלישי?
אני, מצידי, השקעתי מחשבה רבה בתרגיל לוקרציה, איך אדהים אותו באופן סופי [סופני]? האם לפתוח בפניו את החלוק כשאני באה מולו, במסדרון? האם לשכב על הספה, בחדר-האורחים, ולנסות לאונן בשעה שאני יודעת שהוא בא ומתקרב לתומו? האם לעשות עצמי חולה ולהזעיקו אליי, לחדרי, כשאני שוכבת במיטתי, ולהתחיל להעסיק אותו בבדיקת אבריי, או לביים נפילה או החלקה על רצפה רטובה? אולי פשוט להציע את עצמי בצורה שתביא להתרגשות כזו...
האווירה בבית נעשתה מתוחה. ידעתי שהוא חושק בי ופוחד ממני. שנפשו כבר חולה. ממוטטת. ואז, שבת אחת, אחרי-הצהרים, נקרתה לידי הזדמנות חיי. סנופי ואימא הלכו לישון בחדרם, לאחר הארוחה.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
חזרה למקורות:
בשבת הקרובה נקרא בפרשת מטות על נזיפתו החמורה של משה רבנו בבני גד וראובן, שביקשו להשתמט מן המלחמה להצלת ישראל, ועל תגובתו החריפה של אדון הנביאים. מאז ועד היום למדנו לאורך כל שושלת דורות חכמי ישראל, שאין שום פטור להתחמקות נואלת ממצוות הצלת ישראל.
איך ידע משה רבנו, אדון הנביאים, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לכוון בחזונו כבר לפני 3,297 שנה, אל תעלולי דורנו? בשבת הקרובה יקראו בבתי הכנסת את פרשת מטות, שמתעדת את זעמו התקיף של משה, איש האלוקים, כלפי ניסיון ההשתמטות הראשון בעם ישראל, שהונצח בפרשתנו. וכידוע, כל מה שהונצח בתורתו, הוא מן העניינים שנצרכים לדורות. אין ספק אם כן שמשה כיוון גם לדורנו.
הסיפור עצמו מוכר לכל, גם למשתמטים בני זמננו, גם לעסקנים וללבלרים ולאמרכלים: משה רבנו יצא מכליו כדי להוקיע בשער בת רבים את ראשוני המשתמטים בתולדות עמנו, שכבר אז אמרו להפוך את השתמטותם לאומנותם, מעין סוג של אגו טריפ עתיק יומין. בקצרה, כשהגיעו בני גד בני ראובן לעבר הירדן, ומצאו כרי מרעה עשירים, שמבטיחים שפע מזון לצאנם ובקרם, החליטו שהמקום הזה בעבר הירדן ראוי למגוריהם ואין אפוא צורך שיצטרפו לשאר השבטים במסע כיבוש ארץ ישראל המערבית.
אבל משה לא ויתר להם. הוא נזף בהם בחריפות שטעמה לא פג עד היום: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" או במילים בנות זמננו: תגידו, חברים, אתם השתגעתם?! ברוב זעמו הוא הישווה את המשתמטים למרגלים ששלח לארץ ישראל 38 שנה קודם לכן, ושאת חטאם אנו נושאים על גבנו עד עצם היום הזה (ובעוד שבוע בדיוק, בתשעה באב, גם נצום בגללו).
פרשת מטות מלמדת אותנו, בין היתר, שתופעת ההשתמטות מחובת הכלל למען אינטרסים כיתתיים, חיה וקיימת מאז ומקדם. והיא נמשכת והולכת עד עצם היום הזה.
אבל בכל זאת יש הבדל תהומי בין הימים ההם לימינו אנו. בני גד ובני ראובן, אשר כלשון משה "קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל," הכירו בטעותם – וחזרו בהם: "וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר..." "נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן."
ואילו המשתמטים בני ימינו, דוחים ברגל גסה את נזיפת משה המהדהדת גם בחלל עולמנו, וגם את פוסקי כל הדורות עד גדולי זמננו: הגרי"ז סולובייצ'יק, החזון איש, הרב אלישיב והרב שך, ועוד רבים וטובים (שחלקם צוטטו כאן בהרחבה בשבוע שעבר), שכולם פסקו כאחד: אין שום שיחרורים ממלחמת מצווה.
מן הסתם יש להם, למשתמטים, כנראה, שולחן ערוך חדש משלהם, שבו לפחות הלכה אחת עומדת בהיפוך גמור למצווֹת התורה וכל פוסקי הדורות. השו"ע שלהם גורס, שלא רק תלמידי הישיבות פטורים מלצאת להגנת ישראל (שאותם בעצם אין איש מבקש לגייס), אלא אף אותם 80,000 הבטלנים בגילאי גיוס, מהם רבים שעובדים בשחור, ואחרים מתבטלים על הברזלים או במוסדות הנושרים (שאינם ישיבות), ושכל הקשר בינם לעולם התורה מתבטא בחולצה לבנה ומכנסיים שחורים.
לצורך אישוש עמדתם האנטי תורנית והאנטי הלכתית, ממציאים המשתמטים נימוקים שאינם מחזיקים מים. תחילה טענו ש'תורה מגנא ומצלא', תוך הוצאת אמירה זו מהקשרה (הדברים נאמרו לגבי הגנת והצלת האדם הפרטי מן החטא, ולא מתייחסים כלל להצלה ממזימות ההשמדה של האוייב). אפילו הרב ש"י זווין ביטל את הטענה בדבר 'תורה מגנא ומצלא' כשציין שבפרעות תרפ"ט בתלמידי הישיבה בחברון, איש מלומדי הישיבה לא ניצל ממותו בידי הפורעים הערבים אז.
אחר כך הסבירו שבני שבט לוי בכלל פטורים מן המלחמה (שקר מוחלט, מפני שהפטור אינו חל במלחמת מצווה). ואחר כך שלפו אמירה ש'רבנן לא צריכי נטירותא' (הרבנים אינם זקוקים לשמירה) – וגם היא נדחית הלכתית, כדברי החתם סופר: "לא פטרו רבנן אלא ממס וחומה מצד גלות ישראל... אבל שמירה כדרך שמלכויות נשמרים ממלכויות אחרים, גם תלמידי חכמים חייבים," והרדב"ז הוסיף: "מסופק אני אם יש עתה מאן דלא בעי נטירותא."
בקיצור, שום טענת השתמטות לא עמדה הלכתית מול דבריו המוצקים של הרמב"ם: "אי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר... ובמלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה... ולא יימנעו מלכת אל המלחמה כי אם הנשים והטף."
והמסקנה בהירה כזוהר הרקיע: אין פטורים. לאף אחד. וכל ההתחמקויות בטענות שווא, אינן אלא המצאה דמיונית, כיתתית, שאינה עומדת מול מזימות ההשמדה הפיזית של האוייב שמצהיר ופועל להשמדת עם ישראל. כפי שכבר זעק הרב ש"י זווין נגד השתמטויות בטענות פסבדו-הלכתיות: "וכי זוהי דעת תורה?"
במציאות הריאלית בוודאי אין שום שיחרורים ממצווה מפורשת נוספת בתורה: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". אין שום 'תיירה' (תורה בעגה הליטאית, הפסבדו למדנית) של אמת, שמעניקה פטור לבטלנים, למבלי עולם, למשתמטים ולעריקים, שמלחמת ההישרדות הנוראה שבה נפלו 893 חיילים הי"ד ונפצעו 18,500 חיילים (!!!), מהם כאלה שאיבדו יד/ים ורגל/ים וחלקם פגועי נפש, ומניינם עולה לכדי כוח של אוגדה שלמה – אינה מעניינת אותם, וכל מעייניהם נתונים להצלת עצמם מסיכוני המלחמה, ולתיכנון הבילויים בחיק הטבע בימי בין הזמנים הקרבים, ושהוריהם ישנים היטב בלילה, מדושני עונג, מבלי שנשימתם נעתקת למשמע כל דפיקה על הדלת.
במציאות חיינו לא ייתכן שקיימת היכן שהוא יהדות אחרת, שמפלה בין דם לדם, ושבעיניה דמם של לובשי החולצות הלבנות סמוק טפי ויקר יותר מדמם של אחרים, רבים מהם שומרי תורה ומצוות קלה כחמורה, שחלקם כבר נושקים ל-500 ימי שירות.
כשעם ישראל כורע תחת הנטל, והצבא משווע לתוספת כוח אדם, והמגוייסים עצמם נשחקים תחת המעמס הכבד (ובחלק מהמקרים השחיקה מובילה לאסונות פיזיים נוראים), ומשפחותיהם מתפרקות תחת עומס הגעגועים, ועסקיהם קורסים ופרנסתם אובדת, וילדיהם גדלים מאות ימים מבלי לראות את האב המגוייס – לא ייתכן שבנימוקים הלכתיים לכאורה ימשיכו הולכי בטל למיניהם ויושבי קרנות להתענג מול מסכי הטלוויזיה (אין הכוונה כאן ללומדי הישיבות ממש, כי אם ל-80,000 שנפלטו ונטלו לעצמם פטור גורף), בבחינת אני את נפשי הצלתי.
אחרי שכל טענות ההבל נגד סרבנותם למלא את מצוות הצלת ישראל מיד צר, נדחו בזו אחר זו והוכחו כקישקוש מקושקש, הועלתה טענה חדשה: החשש שמא ההליכה לצבא תְּחַלֵּן את הבחורים.
וכאן הבן שואל שתי שאלות: האמנם הערכים החינוכיים, שהטמיעו ההורים והרבנים ומוסדות החינוך לאורך 18 שנות חייו של המלש"ב החרדי, כל כך רעועים שלא יעמדו בפני כל רוח מצויה?
והשנייה, גם אם היה ממש בטענה זו לפנים, הנה כיום קיימות בצבא מסגרות חרדיות נטו לא מעטות, שבנויות להעניק למלש"ב החרדי את כל תנאי המעבדה הסטריליים לבל יצא לתרבות רעה.
דווקא בימים אלה, בהם קוראים בתורה את סיפור השתמטותם וחזרתם מן ההשתמטות של בני גד ובני ראובן, מצופה מכל ירא שמים שהאמת נר לרגליו, להיות שלם עם עצמו ועם מצפונו ההלכתי, ולאמץ את דברי בני גד וראובן למשה, לאחר שנענו למחאתו והבטיחו לו חגיגית: "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל."
מנחם רהט
בִּידִיעָה לֹא טוֹבָה
בִּידִיעָה לֹא טוֹבָה
שֶׁבִּתָּהּ חוֹלָה.
זִכְרוֹנוֹת יְגֵעִים
עוֹלִים וּנְמוֹגִים
מֵעֵבֶר לְגֶשֶׁר שַׁבְרִירִי.
הַבַּת מַגִּישָׁה לְאִמָּהּ
סֵפֶל
מִתְיַשֶּׁבֶת לְיַד הָאֵם הַחוֹלָה
בִּדְמָמָה
הַשְּׁקִיעָה בַּחוּץ
דְּמוּמָה.
אוֹסֶפֶת צְבָא אַדִּירִים
הַקּוֹרֵא לָהּ לְהַמְשִׁיךְ
לְנַצֵּחַ.
תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים.
בִּשְׁבִילִי
אֵין אַף אֶחָד בִּשְׁבִילִי.
תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ
שֶׁמְּנַקֶּה אֶת הָרְחוֹב
בִּשְׁבִילִי.
שַׁי טוֹחְנָר מַאֲכִיל חֲתוּלִים
רְעֵבִים בִּשְׁבִילִי.
גַּל הַמּוּסִיקָה מַשְׁמִיעַ
מָזוּרְקוֹת, סִילְפִידִים בִּשְׁבִילִי.
יֵשׁ מִי שֶׁמּוֹרִיד מַיִם מִשָּׁמַיִם
מְפַכֶּה מַעַיְנוֹת
מוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאֲדָמָה
בִּשְׁבִילִי.
מִישֶׁהוּ מִתְנוֹסֵס בְּרוּם
מְפַזֵּר אוֹרוֹת מֵעַל אֵימַת שָׁמַיִם,
וְהוּא רַחוּם מְנַחֵם עֶלְיוֹן
בִּשְׁבִילִי.
רון גרא
עמוס שוקן: יש לכם בן בצה"ל?
עמוס שוקן מפרסם זאת בכותרת עיתונו באנגלית ומוסיף בעברית: "קשה לכם לשמוע אבל זאת האמת: תחשבו על זה: יכול להיות שאתם הורים לבן פושע מלחמה."
נעמן כהן: מר שוקן, יכול להיות שגם אתה הורה של פושע מלחמה, יכול להיות. לעומת זאת בטוח שאתה תומך בפשעי המלחמה של הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי על ידי הדהוד התעמולה שלו במסגרת מאבקך להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו. היזהר שלא תיזכר בהיסטוריה כאדם שהשפעתו דומה לקרושבאנו.
עמוס שוקן: הגזמת. יש אדם אחד שתיחזק את החמאס לפני 7/10, וממשיך להבטיח את קיומו עכשיו, שמו בנימין נתניהו שמסרב לכל פיתרון אחר של ״היום שאחרי.״ לא הצעת מצרים שראוי לקבל מטעמים רבים, ובטח שלא הרשות הפלסטינית שמקיימת תיאום ביטחוני כל השנים עם ישראל. את שלטון החמאס מנציח נתניהו, האוייב הגדול ביותר שקם למדינת ישראל ואוייב לא הגדול ביותר אבל גדול לעם היהודי.
נעמן כהן: מר שוקן, אני שמח שלא הכחשת את השוואת השפעתך לזו של קרושבאנו*, ולגופו של עניין אתה בהחלט צודק שמדיניות הכלת החמאס של נתניהו (בתמיכת עיתונך) היתה טעות גדולה. השאלה עכשיו אם מצילים את שלטון החמאס בעזה ומשקמים את כוחו, כתמיכתך בשעה ששום כוח לא יכנס לעזה בלי חיסול החמאס. ודאי לא הרשות.
https://x.com/naaman_c/status/1947512622699475257?t=kihzaBXyDJEIdRO_iOcvFg&s=03
קשה להפריז בתרומתו של עיתון "הארץ" באנגלית למסע האנטישמי נגד היהודים בעולם כיום. העיתון מהדהד את כל התעמולה של החמאס במאבקו להצלת שלטונו בעזה ושיקומו. בעתיד עוד ייערכו מחקרים רבים על תרומת העיתון לאנטישמיות ולרצח יהודים.
עמוס שוקן אינו מעלה על הדעת שהורים שיש להם בן בצבא הם הורים לבן שמציל אותו אישית ואת משפחתו מרצח במיוחד כשהוא בעל רכוש ערבי מופקע שעליו הקים את עיתונו.
*פאבל קרושבאנו, מפיץ עלילת הדם שיהודים משמשים בדם ילדים נוצרים לפולחן, שהביאה לפוגרום קישינב, והמחבר והמפיץ הראשון של "הפרוטוקולים של זקני ציון".
ראוי איש זה להינחר כחזיר
העיתונאי ראובן בן מרדכי בריינין שכתב בעיתונים העבריים "המליץ", "התורן", "הצפירה", "המגיד" ו"השילוח", ואחר היגר לניו יורק, ביקר ברוסיה בשנות ה-20 ופרסם שמצב היהודים שם טוב. סירובו לפרסם את רדיפות היהודים בברית המועצות עורר עליו את זעמם של רבים, בהם של חיים נחמן ביאליק. ביאליק תקף את בריינין בחריפות וטען נגדו כי לא ניצל את הבמה הכתובה לנקיטת עמדה בנוגע לגורל היהודים באימפריה הרוסית: "מעשה בריינין הוא מעשה נבלה ותועבה (...) יצא בריינין, זקן עובר בטל זה, לבאר בעולם ישועת ישראל ברוסיה. ראוי איש זה להינחר כחזיר. יש להפילו לבלי הוסיף קום, כי לא באמת ובתמים הוא עושה את מעשהו [...] כי נמכר לעקר [=לגויים] בכסף ובטובת הנאה."
https://he.m.wikipedia.org/wiki/ראובן_בריינין
דו"ח חדש: כך המפלגה הקומוניסטית הסינית מסיתה נגד ישראל
מתוך הקמפוסים והרחובות בארה''ב
מסתבר שלא רק עיתונו של עמוס שוקן מפיץ תעמולת הסתה נגד ישראל, אלא גם סין.
מאז מתקפת חמאס הרצחנית על ישראל ב-7 באוקטובר 2023, רחובות ארה"ב התמלאו בגל של הפגנות אנטי-ישראליות, חלקן אלימות, רבות מהן אנטישמיות במובהק. הדוח החדש והמטריד מתאר כיצד סין – באמצעות זרועות ההשפעה שלה במערב – משקיעה במכוון בליבוי שנאה כלפי ישראל והיהודים, תוך ניצול מאבקים חברתיים ואקדמיים בארה"ב.
המעורבות הסינית אינה נובעת מאהדה אמיתית לזכויות הפלסטינים. סין עצמה רודפת מיעוטים מוסלמים כמו האויגורים, ואין לה עניין אמיתי בזכויות אדם. אלא שמבחינת CCP (המפלגה הקומוניסטית הסינית), כל החלשה של ארה"ב מבפנים – בפרט דרך פילוג אתני ואידיאולוגי – משרתת את מטרותיה. הדו"ח מראה כיצד CCP עושה שימוש בתשתית של תעמולה, מימון עקיף, חדירה לאקדמיה ורתימת קבוצות פרוגרסיביות כדי להשפיע על דעת הקהל האמריקאית.
1. תעמולה סינית גלובלית אנטי-ישראלית.
כלי תקשורת בבעלות המדינה הסינית – כמו CGTN, Global Times, China Daily הפיצו מאז 7 באוקטובר נרטיבים שקריים על ישראל: רצח עם, אפרטהייד, תקיפות מכוונות של בתי חולים. הם מעתיקים ישירות את התעמולה של חמאס ומצדיקים טרור בשם "שחרור".
המסרים האלה מופצים גם דרך רשתות חברתיות בסינית ובאנגלית, כולל על ידי שגרירויות סיניות, משפיענים פרו-סינים ובוטים.
2. מימון עקיף של ארגונים אנטי-ישראליים.
הדוח מצביע על כך שארגונים כמו CODEPINK (שמתנגדת ל"נורמליזציה" עם ישראל) וה-ANSWER Coalition (שאחראית להפגנות גדולות באוקטובר) מקבלים תמיכה בחלקה ישירה או דרך מתווכים, מגופים המקושרים ל-CCP. חלקם משתתפים באופן קבוע באירועים סיניים, מביעים תמיכה במדיניות הפנים של סין, ומשמשים שופר לא רק נגד ישראל אלא נגד עצם הרעיון של דמוקרטיה מערבית.
3. חדירה לקמפוסים, היעד המרכזי!
קמפוסים אמריקאיים הפכו לזירה מועדפת על CCP:
קבוצות סטודנטים מארגונים כמו Students for Justice in Palestine מקבלים תמיכה רעיונית ולעיתים לוגיסטית דרך רשתות של "החזית המאוחדת" מנגנון סיני שמגייס תמיכה זרה במסווה של "שלום עולמי" או "צדק חברתי".
המרצים עצמם מקבלים מימון, מענקים או שיתופי פעולה עם מוסדות סיניים שמקדמים אנטי-ציונות במסווה של פוסט-קולוניאליזם. כנסים בנושא "פלסטין" מגייסים שותפים לקו סיני ברור: אנטי-אמריקאי, אנטי-ישראלי, אנטי-ליברלי.
4. חיבור מלאכותי בין חמאס ל-BLM
המפלגה הקומוניסטית מנסה לייצר ברית בין קבוצות מוחלשות בארה"ב לבין הפלסטינים. דוברים פרו-סינים מדגישים דמיון מדומה בין יחסי שחורים-לבנים בארה"ב לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך האשמת ישראל ב-"הדרכת כוחות משטרה אמריקאיים."
זהו ניסיון ציני ומחושב: להפוך את מדינת ישראל לאוייב משותף של כל המיעוטים בארה"ב.
5. החזית המאוחדת, זרוע הגיוס והחדירה
גוף מרכזי בתוכנית הסינית הוא United Front Work Department, המזהה פעילים פרוגרסיביים, עיתונאים, מרצים וסטודנטים שמביעים סימנים של אנטי-ציונות ומציע להם תמריצים כדי לאמץ עמדות קרובות לעמדה הסינית. מדובר לעיתים בהזמנות להרצאות, מימון פרויקטים, הצעות לשיתופי פעולה אקדמיים ועוד.
אז מה אפשר לעשות? הדו"ח מסיים בהמלצות מעשיות:
לחייב מוסדות אקדמיים לחשוף כל מקור מימון זר (מנסה לחייב שקיפות של תרומות זרות לאוניברסיטאות).
– לאסור על שת"פ מוסדי עם גופים הקשורים ל-CCP בתחומי מדעי הרוח והחברה.
– להפעיל פיקוח על ארגונים רדיקליים המקבלים מימון ממקורות עוינים.
– לדרוש גילוי נאות של קשרים בין פעילים לבין מדינות זרות.
https://rotter.net/forum/scoops1/909228.shtml
הסינים מצליחים בכך בפעולתם יחד עם המימון של קטאר, ועובדת הצלחתם להשתלט על המפלגה הדמוקרטית, למשל הצלחת ההודי המוסלמי-שיעי אנטישמי ממדאני מדאיגה.
הבעייה שקשה מאוד לעשות זאת בגלל המימון הגדול של קטאר בדיוק לאותן פעולות.
עלילת דם על יהודים כמציתים את הכנסייה בטייבה
מסתבר שלא רק "הארץ" והסינים מלבים עלילות דם נגד יהודים. גם נוצרים בטייבה מעלילים על יהודים.
האירוע בטייבה מסתמן כעימות פנים-ערבי והכנסייה לא נפגעה. תמונות של יהודים שסייעו בכיבוי האש הופצו והוצגו 'כמתנחלים שמלבים את הלהבות.'
ירושלים, 20 ביולי 2025 חקירה עצמאית של שירות העיתונות הישראלית חשפה סתירות קריטיות בטענות לפיהן ישראלים קיצוניים הציתו במכוון כנסייה בת 1,500 שנה בכפר הפלסטיני טייבה. בניגוד להאשמה שדווחה בהרחבה, TPS-IL מצאה ראיות למאמצי כיבוי אש של תושבים יהודים מקומיים והעלתה ספקות רציניים לגבי מקור השריפה – מה שהטיל צל על המניעים הפוליטיים מאחורי הטענה שהעלה מנהיג נוצרי בולט בארץ הקודש.
ב-14 ביולי, הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים תיאופילוס השלישי, יחד עם הפטריארך הלטיני של ירושלים הקרדינל פיירבטיסטה פיצבלה ודיפלומטים מ-20 מדינות, ביקרו בכנסיית סנט ג'ורג' באזור בנימין. "ישראלים קיצוניים מההתנחלויות הסמוכות הציתו בכוונה ליד בית הקברות של העיירה וכנסיית סנט ג'ורג'," הכריז תיאופיליס השלישי.
"זו לא רק הפרה של רכוש, אלא התקפה ממוקדת על קהילה שהיתה במשך זמן רב סמל לדו-קיום ושלום," אמר תיאופילוס.
הפטריארכים וראשי הכנסיות בירושלים קראו לחקירה שקופה של המתקפות, וקראו לרשויות הישראליות למצות את הדין עם האחראים. הם ציינו כי פעולות המתנחלים ליד טייבה "התאפשרו והתאפשרו על ידי מדיניות המדינה." ההאשמות בדבר "אלימות מתנחלים" התבססו על הצהרות של ראשי הכנסייה ועיריית טייבה, שפרסמה סרטון שבו נראים לכאורה מתנחלים מציתים את האש.
שגריר ארה"ב מייק האקבי ביקר במקום ביום שבת, וכינה את התקרית "פעולת טרור.
"לבצע מעשה חילול הקודש על ידי חילול מקום שאמור להיות מקום פולחן, זה מעשה טרור, וזה פשע," אמר האקבי. "צריכות להיות לכך השלכות, וצריכות להיות לכך השלכות קשות, כי זה אחד המעוזים האחרונים של הציוויליזציה שלנו, המקומות שבהם אנחנו סוגדים."
בחינה מדוקדקת יותר של התיעוד מגלה משהו אחר: כמה צעירים מהחווה היהודית הסמוכה נראים רצים במעלה הגבעה עם ציוד כיבוי אש ואפודי זוהר, ומנסים לכבות את הלהבות – לא להצית אותן.
אחד הרועים המעורבים בתקרית סיפר שהוא היה בשדה ורעה את בעלי החיים כשלפתע פרצה שריפה במרחק של כמה מטרים משם שהפחידה אותם. י' התקשר לחקלאי לדווח על השריפה וניסה לחנוק את האש בחולצתו. תוך כדי כך הוא ראה כמה פלסטינים יוצאים מבית הקברות, צועקים וזורקים עליו דברים.
כמו כן, שריפות נפרדות ב-7, 8 ו-11 ביולי תועדו בשטחי מרעה במרחק של עשרות מטרים ממתחם הכנסייה. בכל המקרים, חקלאי יהודי שהחווה שלו נמצאת ליד מתחם הכנסייה התלונן במשטרה שמישהו הצית את השטח שבו רועה הצאן שלו.
דובר הפטריארכיה הלטינית, שיש לה נציגים בטייבה, אמר כי מתחם הכנסייה היה מטרה מכוונת להצתה באותם תאריכים בדיוק – 7, 8 ו-11 ביולי. השריפה, אמר "לא הופיעה משום מקום," וקישר את התקרית לתסיסה רחבה יותר בכפר באותה תקופה. לדבריו, קבוצות מתנחלים נכנסו לטייבה, גרמו להפרות סדר, הפחידו תושבים, עצרו אנשים מקומיים ויצרו מתיחות.
"אף אחד לא צילם את ההצתה עצמה," הוא ציין, "אבל זה קרה כחלק מרצף של תקריות מטרידות."
"במקום להיות מנהיגי אמת, מנהיגי הכנסייה הללו הפכו לשחקנים הנשלטים במועצת המנהלים," אמר עמית ברק, מומחה לענייני נוצרים בישראל ולשעבר מנהל פרויקטים של המועצה להעצמה נוצרית. ברק עובד מזה שנים עם הקהילה הנוצרית בישראל ומסייע לחבריה להשתלב בשירות הצבאי והלאומי. באמצעות תפקיד זה, הוא נחשף לפעילות האזרחית והפוליטית של הכנסיות במדינה. "בעבר האשימו את היהודי. היום הם מאשימים את 'המתנחל'," הוא אמר.
לדברי ברק, "לכנסיות הללו בישראל יש קשרים הדוקים מאוד עם מועצת הכנסיות העולמית, גוף שתמיד ניסה לשחק את המשחק וללבוש מסכות. אבל ביוני היא פרסמה הצהרה שהסירה את כל המסכות והניחה הכול על השולחן." ההצהרה מ-24 ביוני קראה לכנסיות ולמוסדות אחרים להטיל סנקציות על ישראל, לתמוך בחקירות פשעי מלחמה, ולתייג את פעולותיה כ"אפרטהייד", בין היתר.
ברק אמר "מנהיגי הכנסייה נופלים למלכודת פעם אחר פעם. הם פשוט לא בודקים את העובדות. הם נסחפים בהאשמות שווא, והקמפיין נגד ישראל נצמד בקלות ל'מתנחלים'."
ישראל גנץ, יו"ר מועצת יש"ע, ארגון גג המייצג את היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, אמר: "אנחנו נתונים לעלילות דם אכזריות מצד גורמים פלסטינים שמבקשים לפגוע בהתיישבות ביהודה ושומרון וליצור סכסוך בינינו לבין הקהילות ובין המדינות. אני מקווה שכל הנוגעים בדבר יתעמקו בנושא ויכירו את המתרחש בשטח – כפי שהוכח פעם אחר פעם, ישנם דיווחים כוזבים רבים שהם חלק מהמלחמה הבינלאומית של הפלסטינים נגד ההתנחלויות ומדינת ישראל."
הפטריארכיה הלטינית של ירושלים היא חלק מהכנסייה הקתולית ותחת סמכותו הישירה של האפיפיור. הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים היא חלק מהכנסייה האורתודוקסית המזרחית ותחת סמכות השיפוט של הפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול.
בעוד שבשנת 1922 היוו הנוצרים 11% מאוכלוסיית ארץ הקודש כולה, כיום הם מהווים רק 1% מאוכלוסיית הרשות הפלסטינית. הקהילה הנוצרית הפלסטינית מתמודדת עם אפלייה שיטתית של הרשות הפלסטינית, הטרדה, אלימות ומחיקה מתוכנית הלימודים בבתי הספר.
להלן העובדות:
* רועי הבקר של חוות רימונים בבנימין סובלים כבר תקופה ארוכה מהטרדות, תקיפות והצתות בשטחי המרעה, בין השאר מצד הכפר טייבה – כפר נוצרי סמוך.
* בתאריך 03/07 הציתו ערבים מהכפר שריפה בשטחי המרעה כדי למנוע אפשרות של רעייה יהודית במקום. הצתות נוספות התרחשו גם בתאריכים 07/07, 08/07 ו11/07.
* האירוע שעורר סערה התרחש בתאריך 07/07. בפעם השנייה בשבוע הציתו ערבים מהכפר שריפה שהחלה להתפשט במהירות. תושבי החווה קפצו לנקודה עם מפוחים מוטורים ומחבטי כיבוי – הכלים האולטימטיביים להתמודדות עם שריפות בשטחים פתוחים, והצליחו להשתלט על הדליקה. במקביל, התפשטו הלהבות גם לכיוון הכפר, אך בחווה התעקשו להיאבק גם על כיבוי המוקד הזה למרות שהיו יכולים להגיד בקלות "שיאכלו את הדייסה שבישלו," ובלמו את האש רגע לפני שזו נכנסה לקו הבתים שם נמצאים בין היתר כנסייה ובית קברות עתיקים.
* בכל האירוע לא נגרם נזק בשום צורה לא לכנסייה ולא לבית הקברות, ובטח שאלו לא "הוצתו כליל" או "חוו נזק כבד," בין היתר הודות לתושבים שנאבקו באש בידיים חשופות.
* כאן החלה עלילת דם פרועה כדי להפוך את אירוע ההצתה מטרור ערבי-נוצרי – ל"טרור יהודי."
* תמונות של נערים יהודים נאבקים בלהבות עם מפוחים ומחבטים פורסמו על ידי שונאי ישראל ומותגו כ"מתנחלים שמלבים את הלהבות שהציתו." גינויים נרחבים יצאו, משלחות נוצריות גדולות פקדו את המקום ובכירים בממשל האמריקני קראו למצות עם המציתים היהודים את הדין.
https://rotter.net/forum/scoops1/909154.shtml
במשטרה מבהירים כי מהממצאים בשטח עולה באופן חד משמעי כי לא היתה הצתה בכנסייה בכפר טייבה. מדובר בפייק ניוז שהודהד בתקשורת בעולם.
דוברות המשטרה: בניגוד לפרסומים שגויים ובהמשך לסיקור תקשורתי זר בעניין טענות לכאורה על הצתת אתר הכנסייה הארכאולוגית של סנט ג'ורג' בכפר טייבה – ברצוננו להבהיר כי הפרסומים הללו שגויים עובדתית, חסרי כל בסיס ראייתי, ועלולים להטעות את הציבור.
מפקד מחוז ש"י הטיל את החקירה על צוות חקירה מיוחד בימ"ר ש"י. בנוסף, מינה מפקד המחוז בחמישי האחרון ועדה בודקת בראשות סגן מפקד המחוז לבחינה של כלל השתלשלות האירועים במערכות המידע המשטרתיות, כולל הדיווחים והתלונות שהוגשו, טענות על אופן הטיפול באירוע והסקת מסקנות – זאת לצד החקירה של הצוות המיוחד.
מהממצאים שנאספו בשטח עולה באופן חד משמעי כי לא נגרם כל נזק למקום הקדוש.
הוברר כי מדובר באירוע שריפה מקומית בשטח פתוח סמוך – ללא מבנים, ללא גידולים חקלאיים וללא פגיעה בתשתיות. עם קבלת הדיווח, שוטרי משטרת ישראל החלו בבדיקת נסיבות האירוע.
למען הסר ספק, נבהיר כי מוקד החירום של משטרת ישראל (100) קיבל פניות גם מתושבים ישראלים וגם מתושב פלסטיני אחד. בניגוד לפרסומים מסוימים – לא התקבלו פניות חוזרות או נוספות מצד גורמים פלסטיניים.
https://rotter.net/forum/scoops1/909229.shtml
הבעייה שתושבי הכפר היודעים את האמת לא מתלוננים כי מטרתם להאשים את היהודים.
מאין החוצפה?
אמאל אסעד: "מהיכן שאבתם את החוצפה לקבוע שייכות של הארץ ליהודים? על מה מבוססת טענת הזכות והבעלות של היהודים על הארץ? אם זו רק אותה אמונה משיחית בהבטחה אלוהית – למה שלא תחכו לבוא המשיח? (או שמא אתה אדוני ראש הממשלה הנך גם משיח היהודים אדוני הארץ?)"
http://rotter.net/forum/scoops1/488776.shtml
אמנם אמאל אסעד הוא תת אלוף בצה"ל וגיבור מלחמה, אבל אפילו גיבור המלחמה המרשל פטן, מעולם לא טען שצרפת אינה שייכת לעם הצרפתי.
ומי כמובן מזדהה עם דבריו החצופים של אמאל אסעד, וללא כל ביקורת? היורש של בן גוריון במפלגת העבודה – אברהם גבאי.
http://rotter.net/forum/scoops1/492032.shtml
מעניין שדבריו החצופים הללו של אמאל אסעד לא הוזכרו כלל ע"י התקשורת הישראלית המשודרת או הכתובה, אלא רק ברשתות החברתיות.
ומעניין לא פחות שאת הדברים האלה פרסמתי ב"חדשות בן עזר" גיליון 1367 מתאריך 6.8.2018, והנה הם נמחקו מהרשת. מי דאג למחוק אותם?
והנה מסתבר ששנאתו של אמאל אסעד ליהודים מתפרצת פעם נוספת כאשר בראיון לרפי פרחודניק-רשף על מצב הדרוזים בסווידה הוא מלין על היהודים: "עצם העובדה שראש הממשלה התחייב זמן רב לפי המאורעות לבוא לעזרת הדרוזים היא גרמה למה שקרה." (דקה 16.31) "מה שישראל עזרה בהפצצה רק גרמה לדרוזים נזק." (דקה: 21:28)
והוא ממשיך: "אני מלווה את היהודים מאז שהתגייסתי בגיל 18 ואני מכיר אותם אחרת. מה קרה לכם היהודים? שאני רואה את הילדות בסווידה, מה נהיה מכם? מה נהיה מכם העם היהודי? איפה הערכים האנושיים היהודיים? מה נהיה מכם?" (דקה 21:10)
https://www.mako.co.il/mako-vod-channel2-news/rafi_reshef-2025/13c48d0bf25c7910/VOD-ab4da3773562891027.htm
למרות החוצפה להאשים את היהודים בטבח הדרוזים בסוריה, יש להמשיך לעזור לדרוזים באספקת נשק, ותקיפות אוויריות כדי להצילם מטבח וגם כדי להגשים את חלומו של יגאל פייקוביץ'-אלון להקמת מדינה דרוזית או אוטונומיה דרוזית לצידנו. (רצוי גם עלווית וכורדית)
עלווים, דרוזים, כורדים, יהודים
סווידא: המיליציות האיסאלמיות – "מוכנים לשחוט את המיליציות הדרוזיות, ואחר כך – ממשיכים מזרחית לנהר הפרת" (כלומר לשחוט את הכורדים).
והנוכלים של ג'ולאני בדמשק? לא רלבנטיים. האיסלאמיסטים כבר לא סופרים אותם:
https://t.me/MyGPLANET/30695
אחר כך כמובן יבוא תור היהודים.
יעקב ריכטר – הבה נלך כצאן לטבח!
הטייקון יעקב ריכטר (80) יליד קיבוץ רמת יוחנן, טייס קרב לשעבר בחיל האוויר הישראלי, שלזכותו נזקפות 11.5 הפלות של מטוסי אוייב, איש עסקים שהונו מוערך בכ-2 מיליארד דולר, ברשימת 500 עשירי ישראל, אקטיביסט פרו-איסלמי, איש "הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל)", אחד מראשי ומממני התנועה הפרוטסטנטית שהכריז: "אני בעד מלחמה נחושה עיקשת ובלתי מתפשרת עד שנסלק את הנגע הזה טוטאלית. הדבר הזה יגמר בניצחון שלנו בלי שום ספק במקרה שלנו שאין לו שום אח ורע במדינות אחרות הכוח הביטחוני הוא אנחנו המוחים. והכוח הכלכלי הוא אנחנו. אנחנו הכלכלה ואנחנו הפתרון של המדינה ולא הממשלה," ויו"ר תנועת "דרכנו" לשעבר שתמך בעבר בסרבנות בנימוק ש"אסור לטוס בשביל דיקטטור" – הופיע לראיון בתוכנית הפטריוטים, והביע תמיכה מחודשת בסרבנות בעידוד סרבנות כשהכריז: "אילו אני איש מילואים – אני מפסיק התנדבות."
https://x.com/C14_news/status/1947379281757409591?t=_e66pawVYPouAgCtZ-t_HQ&s=03
https://x.com/LTurkishdizi/status/1947396094809313396?t=4-LWjSiXBcim1uvHseYA5w&s=03
את העידוד לסרבנות הוא מייחס למלחמה בעזה שנעשו בה לדבריו פשעי מלחמה, אבל המחדל הגדול של המראיינים היה שהם לא הקשו על ריכטר בשאלה האם התמיכה שלו בסירוב טייסים לסרב לשרת במלחמה נגד החמאס בעזה כוללת גם סירוב להגן על ישראל מהחיזבאללה בלבנון, מאיראן ומסוריה? האם לדעתו כל כולנו ללכת כצאן לטבח?
הנה עוד הוכחה למה מובילה מחלת הנפש ה"ביביפוביה" שריכטר לוקה בה לאור הצהרתו שהאוייב אינו חמאס או חיזבאללה, או איראן – אלא נתניהו הורס הדמוקרטיה. כדי ללחום באוייב נתניהו, הוא מביא לכך שנלך כצאן לטבח בידי אלו שאינם אויבים.
הפיליסטיני רשף חן, לא שר "נפש יהודי"
עו"ד רשף חן, המתנאה בעצמו כח"כ מטעם שינוי בכנסת ה-16, מתנאה גם בכך שהוא לא שר: "נפש יהודי".
"בשבת האחרונה," מספר חן, "הייתי בהפגנה. האירוע החל בשירת התקווה. רבים וטובים, שמדינת ישראל יקרה לליבם, שרו בקול ובכוונה שעוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. אך כבר בתחילת השיר מצאתי את עצמי מתקשה עם הפתיח המגדיר ומסייג את תקוותנו בביטוי 'כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה.' חשבתי על אחיי, אזרחי המדינה שאינם יהודים כמוני, וממילא אין מפעמת בליבם נפש יהודית הומייה. נזכרתי שהצעתי, לשנות בו רק מילה אחת. במקום 'יהודי' נשיר 'ישראל'.
"בזוכרנו שיעקב (ישראל) הוא אבי העם היהודי, שהרי בדיוק משום כך נקראה מדינת הלאום היהודית על שמו, סבורני שהשינוי הקטן שיבוצע בתיאור הנפש הלאומית שלנו לא יפגע כהוא זה בכוחו ומשמעותו הלאומית היהודית של ההמנון, והוא יאפשר ליתר אזרחי ישראל לחלוק את התקווה למדינה שבה יוכל כל אזרח לקוות לחירות ושוויון ואחווה, על בסיס היותו אזרח ישראלי, ללא סתירה בוטה ופוגענית בין מילות ההמנון לזהותו ה'לא יהודית'.
"החלטתי כי מעתה אהיה 'סרבן המנון', ושרתי, שכל עוד פועמת בליבי נפש ישראל הומייה, לא תֹאבד תקוותי כי כל אזרחי מדינת ישראל ללא הבדל דת גזע ומין יזכו לחיות בשלום ורעות כעם חופשי בארצנו. כך אעשה מעתה, ואולי גם אחרים – יהודים ושאינם יהודים – יבחרו לנהוג כך".
(עו"ד רשף חן, ח"כ בכנסת ה-16, חיפה, "הארץ", מכתבים למערכת "הארץ" 22.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-07-21/ty-article-opinion/.premium/00000198-2c0a-da4b-a7d9-3f9ae44b0000
איזו פיליסטיניות. רשף חן המתנאה בנאורותו על ידי הכרזתו שכשהוא שר "נפש ישראלי הומייה" במקום "נפש יהודי" ובכך נותן שוויון לערבים, דא עקא שדווקא הערבים רואים בכינויים "ישראלים" כפייה גזענית. הם מגדירים עצמם ערבים-פלסטינים.
ודוק: רק יהודים מדירים אותם מערביותם ומכנים אותם רק פלסטינים.
מה שמוזר הוא שהערבים מבינים את מה שרשף חן אינו מבין – שהעם היהודי הוא עם ישראל, ועם ישראל הוא העם היהודי. עם יהודי ועם ישראל אלו שני מושגים חופפים, וכשהוא שר "נפש יהודי" או "נפש ישראלי" זה בדיוק אותו דבר בשביל הערבים.
שווער צו זיין א ייד – קשה להיות יהודי
האם באמת כדאי עדיין להיות יהודי?
בשנות 1912 כתב שלום בן מנחם נחום רבינוביץ', שנודע בשם העט "שלום עליכם" את המחזה "שווער צו זיין א ייד" – "קשה להיות יהודי." ובאמת היה אז קשה להיות יהודי באימפריה הרוסית, וגם במרוקו.
לאחר 113 שנים שואל שגיא אלבז*, המתנאה בהיותו "מרצה בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת תל אביב, ועמית מחקר בכיר במכון למחשבה ישראלית" האם באמת כדאי עדיין להיות יהודי, ובמיוחד בארץ ישראל.
"החיים בישראל הפכו לבלתי נסבלים עוד לפני הטבח ביישובי העוטף והמלחמה האינסופית ברצועת עזה," כותב אלבז, "אף ישראלי לא אוזר אומץ לשאול: האם הזהות הדתית מסכנת את הקיום היהודי בישראל ובעולם? וראוי גם לתהות מה הופך את הקיום שלנו כיהודים חילונים לנכון ו'משתלם' עבורנו?
"כדי לענות על השאלות הללו, חשוב לבחון את ההיסטוריה. הדת היהודית הפכה לאבן ריחיים על צוואר חסידיה, שרבים מהם התרחקו ממנה במרוצת הזמן. הרוב המכריע מקרב היהודים בחר להתבולל, להמיר את דתו או להיות חסר דת. רק מעטים מהם נותרו יהודים.
"שיעור ההתבוללות של היהודים הלא דתיים בתפוצות הוא גבוה גם בעשרות השנים האחרונות. אין נתונים רשמיים על היקף התופעה, אך ההערכות הן, כי מחצית מהנישואים של יהודים בצפון אמריקה ובמזרח אירופה – שם נמצאים הריכוזים של יהודים הגבוהים בעולם – הם נישואי תערובת. עשרות אלפי ישראלים בחרו להגר ממולדתם כי התקשו לשאת על כתפיהם את מטען היהדות הקולקטיבית הבדלנית, השמרנית המסתגרת.
"זוג חברים, הורים לתינוקת ופעוט, החליטו להגר להולנד, שנה לפני 7 באוקטובר 2023. האם יהודייה והאב אינו יהודי. שם משפחתו אינו מסגיר את יהדותם של הילדים, וההורים הקפידו לרשום אותם למסגרות חינוך לא יהודיות כדי להיטמע בחברה הכללית. בחלוף שלוש שנים הושלם תהליך הסוציאליזציה: הילדים אינם יהודים הלכה למעשה, אלא הולנדים חסרי דת, והשפה המקומית שגורה בפיהם. זהו סיפור אחד מרבים, שממחיש את תהליך השחרור מהיהדות.
"עשרות אלפי ישראלים – רבים מהם משכילים ומבוססים – בחרו לעזוב את מולדתם בשנים האחרונות מכיוון שהתקשו לשאת את מטען היהדות הקולקטיבית על כתפיהם. ההחלטה להגר קשה, וכרוכה בקורבן אישי לא פשוט. אך רבים מוכנים לשלם את המחיר ולברוא לעצמם עולם חדש קטן – מנותק מהקנאות היהודית – שהופך לבית עבור צאצאיהם. עולם שבו לא יחושו נרדפים ומאוימים.
"אולי, בניסיון לקטוע את הרצף ההיסטורי המאופיין בהפניית גב ליהדות, יש לחזור ליסודות אזרחיים ולאומיים ולבנות מחדש את ישראל: לא עוד מדינה המושתתת על זהות דתית ולאומנות קיצונית, אלא מדינה דמוקרטית מופרדת מדתה ומחוברת אל הלאומיות הישראלית שלה."
(שגיא אלבז, "האם באמת כדאי עדיין להיות יהודי?" "אל-ארצ'י", 21.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-21/ty-article-opinion/.premium/00000198-2c17-d19d-abbe-ae1faf0b0000
רוב הישראלים שירדו מהארץ לא ירדו בגלל היהדות, או בגלל רצונם להשתחרר מהיהדות – את זה הם יכלו לעשות גם בארץ (כמר אלבז). ביניהם אגב יש גם דתיים רבים, הם ירדו בגלל הכסף בעיקר וגם בגלל סכנת המלחמה. (יוצאים מהכלל רק הפולקיסטים הגרמנים החדשים בניה של נרי רחל וייס-לבנה-הירשפלד, שהכריזו כי נהפכו לגרמנים כדי להשתחרר מהיהדות).
לא ברור למה בדיוק מטיף מר אלבז? האם שנפסיק להיות יהודים? אין לזה הרי שום קשר לרצון לחיות במדינה דמוקרטית.
זהות היא עניין אישי שכל אדם בוחר לעצמו. אם מר אלבז חושב שלא כדאי לו להיות יהודי שיבחר לו זהות אחרת כרצונו. הוא יכול לחזור למרוקו להתאסלם והיות בעל זהות של מרוקאי-מוסלמי, ולהיות מרוצה. אבל מה הוא רוצה מאיתנו?
*מקור השם אלבז בערבית, מהמילה "אל-באז" (الباز), שמשמעותה "הבז" (ציפור טרף ממשפחת הנציים), או "מאלף הבזים". ייתכן והשם ניתן לאדם שעסק בגידול בזים או אילופם.
"מגמה מסוכנת":
המהלך הדרמטי של הארגון היהודי האנטי-ציוני בארה"ב
לאחר שנים של מחאות קולניות נגד ישראל בקמפוסים ובמרחב הציבורי, "קול יהודי לשלום" משנה כיוון והופך לשחקן פוליטי: זרוע חדשה תגייס תרומות ללא חשיפה, תקדם מועמדים פרוגרסיביים ותתמקד בהדחת נבחרים פרו-ישראליים
מהנהר לים – עכשיו גם בקלפי. הארגון היהודי-אמריקני האוטו-אנטישמי "קול יהודי לשלום" (Jewish Voice for Peace), שנמצא בחזית המחאות הפרו פלסטיניות מאז מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר ומזדהה החמאס, מבצע מהלך דרמטי – מעבר ממחאות וכנסים בקמפוסים לזירה הפוליטית.
לאחר שנים של פעילות כעמותה ללא מטרות רווח, שמוגבלת על פי חוק מלהתערב בבחירות, JVP משנה מבנה ארגוני ומעביר את מרכז הכובד לזרוע הפוליטית שלו – JVP Action – מתוך מטרה מוצהרת: להשפיע על מועמדים, לקדם פרוגרסיביים ולהדיח תומכי ישראל.
הארגון נמצא במרכז כותרות בארה"ב, עם שורה של פעולות מתוקשרות – מהשתלטות על בניין קנון בקונגרס במהלך הפגנה נגד המלחמה בעזה, דרך חסימת הכניסות למגדל טראמפ בניו יורק, ועד חסימות נרחבות של גשרים, מנהרות וכבישים מרכזיים – בהם גשר מנהטן וגשר הזהב – לצד הפגנות המוניות בקמפוסים ברחבי המדינה.
ב-JVP מודים בגלוי כי מחאה מסורתית אינה מספקה עוד. "הפגנות וסקרים לא משנים את מדיניות ארה״ב. כדי לשנות - צריך כוח אמיתי," נכתב בדף חדש שפירסם הארגון באתרו. בהתאם, המבנה הקיים יתהפך: JVP יהפוך לארגון תומכים שיעסוק בעיקר בחינוך, תרבות ואומנות לקידום "זהות יהודית אנטי-ציונית", בעוד ש-JVP Action, שפועל במעמד משפטי המיועד לארגונים לקידום רווחה חברתית, יוביל את הפעילות האלקטורלית, עם חופש גיוס כספים כמעט מוחלט וללא חובת חשיפת תורמים.
זהו אחד היתרונות המרכזים ברה-ארגון: כגוף "כסף אפל" (Dark Money) JVP Action אינו מחויב לחשוף את זהות התורמים, בשונה מוועדות פוליטיות רגילות.
המגמה הזו אינה מקרית. התחזקות האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, ובעיקר ניצחונו הסנסציוני של זוהראן ממדאני בפריימריז לראשות עיריית ניו יורק, סיפקה ל-JVP תחושת מומנטום. ממדאני, שנודע בעמדותיו החריפות נגד ישראל, היה בין המועמדים הראשונים שזכו לתמיכת הארגון.
מבחינת JVP, מדובר בראיה לכך שהקמפיינים שלו מצליחים לשנות את השיח הציבורי – ולא רק בקמפוסים. בארגון אומרים כי הבחירה ברגע הזה נובעת מתפיסה כי "נוצר סדק בכוח הציוני," כלשונם, ושהציבור האמריקני פתוח יותר מאי פעם לביקורת על התמיכה האוטומטית בישראל.
המהלך מתרחש גם בזמן שהארגון מדווח על קפיצה דרמטית בהיקפי המימון. לפי הדוחות הכספיים האחרונים, JVP גייס כ-11 מיליון דולר בשנה החולפת – פי כמה מהיקפיו בעבר. הזרוע הפוליטית רשמה הכנסות של כ-800 אלף דולר בשנה האחרונה, עם שאיפה להרחיב משמעותית את היקף התקציב לקראת בחירות אמצע הקדנציה בשנה הבאה.
בהקלטה מהישיבה הפנימית שבה אושר השינוי, אחד החברים הביע חשש כי המעבר לפעילות פוליטית יבוא על חשבון הפגנות וצעדי מחאה ישירים. בתגובה, הנהגת הארגון הדגישה כי "העבודה האלקטורלית היא כלי נוסף בארגז הכלים שלנו – לצד מחאות, קמפיינים לחרם ופעולות אזרחיות."
ארגונים יהודיים פרו-ישראליים מסתכלים מהצד על המהפך ומזהירים מפני "מגמה מסוכנת": "מדובר בשדרוג מסוכן של תנועת אנטי-ציונית," אמר ג'ונתן שולמן, מנכ״ל The Jewish Majority. "הרטוריקה והטקטיקות הללו מחלישות את הסיכוי להסדר שלום ותורמות לעלייה באלימות נגד יהודים."
https://www.ynet.co.il/judaism/article/bj1dpav8gx
ל-57 המדינות המוסלמיות נוסף ארגון יהודי.
כשקיים ארגון יהודי התומך בחמאס המחויב להשמדת כל היהודים בעולם כתנאי לגאולה (כולל את חברי הארגון התומכים בו), אי אפשר שלא להיזכר ב"איגוד היהודים הגרמנים-לאומיים" (Verband nationaldeutscher Juden) שייסד מקס נאומן (Max Naumann) שתמך בהיטלר ודגל בהתבוללות מוחלטת של יהודים בגרמניה וקרא לחיסול הזהות האתנית היהודית. התנגד לציונות וליהודים ממזרח אירופה, וראה בהם איום על האינטגרציה היהודית בגרמניה. למרות הפטריוטיות הקיצונית שלו ושל האיגוד, ממשלת גרמניה הנאצית לא קיבלה את כוונותיהם, והאיגוד הוכרז בלתי חוקי על ידי הממשלה הנאצית ב-18 בנובמבר 1935. נאומן עצמו נעצר על ידי הגסטפו ונכלא, אך שוחרר לאחר מספר שבועות. הוא נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1939.
https://en.m.wikipedia.org/wiki/Association_of_German_National_Jews
זה לא עזר ליהודים בגרמניה, וזה גם לא יעזור ליהודים באמריקה.
מקרה פסיכיאטרי
ד"ר גלומובוביץ' ומר בן-ישי
לא ידענו אבל העיתונאי הוותיק רון גלומובוביץ'-בן ישי (82), הופיע פתאום בדמות חדשה של פסיכיאטר.
ד"ר גלומובוביץ' הפסיכיאטר קבע דיאגנוזה: "את ישראל מנהלת ממשלה לא שפויה. צריך להפיל אותה. אילו היתה לנו ממשלה רציונלית ופרגמטית," הוא מאבחן, "היא היתה מבינה שבמלחמה הזאת כבר ניצחנו כמעט בכל הזירות. אבל ראש הממשלה ושריה מוליכים אותנו לכיוונים שהולכים ונעשים מוזרים, מזיקים ומסוכנים יותר ויותר. אני פשוט פוחד מהם. לא בלב קל אני קורא להפיל ממשלה נבחרת בישראל, אבל אירועי הימים האחרונים הביאו אותי למסקנה אחת ויחידה, מסקנה שמעולם לא הגעתי אליה בכל חיי – את ענייני מדינת ישראל מנהלת כיום ממשלה לא שפויה."
ומהי הדיאגנוזה של ד"ר גלומובוביץ', איפה חוסר השפיות?
הממשלה משסעת את העם, הממשלה מקדמת חוק פטור מגיוס, הממשלה פוגעת בדמוקרטיה. הממשלה מתכננת עיר הומניטרית, כל אלו לאבחנת הפסיכיאטר ד"ר" גלומובוביץ' הם מעשים לא שפויים ונתניהו הלא שפוי רוצה ניצחון מוחלט על החמאס.
אבל בסוף מסכם העיתונאי בן ישי בדיוק את מדיניות נתניהו (הלא שפוי): "על ישראל לעמוד במשא ומתן על היום שאחרי ברצועה על שני עקרונות חשובים: האחד, ישראל תהיה האחראית הבלעדית והאחרונה לביטחונה ולביטחון אזרחיה. העיקרון השני, צה"ל יוכל לקיים הגנה קדמית בשטח הרצועה. וכל עוד לא יוסכמו שני עקרונות אלו, ישראל רשאית להתעקש שלא תהיה הפסקת אש קבועה. ישראל גם צריכה לסייע לארה"ב ולממשל טראמפ להגיע להסכם בעניין הגרעין והטילים עם איראן. זה אפשרי, אבל ייקח זמן."
ולמרות זאת הוא מאיים: "אם הממשלה הזאת לא תעלה בתוך שבועות ספורים על מסלול רציונלי שישרת אותנו, האזרחים, לא תהיה ברירה: כולנו ניאלץ להירתם למאמץ להפיל אותה באמצעות שביתה כללית ללא תאריך סיום במשק, שתלווה ביציאה המונית לרחובות. אין לנו ברירה, רק כך, כמו שנאמר בתפילה, 'נעביר ממשלת זדון מהארץ' ונסיים את 'מצעד האיוולת', לפני שהממשלה הזו תסב נזקים חמורים יותר, אולי בלתי הפיכים, לביטחון ולמרקם החברתי שלנו."
(רון בן ישי, "את ישראל מנהלת ממשלה לא שפויה. צריך להפיל אותה", 15.7.25).
https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14440539
ההתחזות של רון גלומובוביץ'-בן ישי לפסיכיאטר, והגדרת האי שפיות שלו מעידה רק עליו.
ביקורת היא תמיד לגיטימית עד שמגיעים לאי שפיות בנוסח הביקורת הפוליטית הסובייטית.
זיקנתו של גלומובוביץ'-בן ישי, מביישת את צעירותו.
כמה אחוזים קיבלה גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון?
מענק בגובה כ-2 מיליון שקל הוענק לארגון "זולת" בכדי שינסח ניירות עמדה בנוגע ל-אלימות משטרתית וישפיע על החקיקה הקשורה לרפורמה המשטרתית.
https://www.c14.co.il/article/1275290
מעבר לחומרת הנושא שלא יעלה על הדעת שפרלמנט יתיר לארגונים הממומנים על ידי ממשלות זרות להשפיע על חקיקה, ובכלל שמדינות זרות ממנות פוליטיקה פנימית בישראל מעניין כמה אחוזים מהמענק קיבלה אישית גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, שכידוע מינתה את עצמה ל"נשיאת" זולת ומקבלת הון כנשיאה?
כפר דרום – דיר אל בלח מנזר התמרים.
דובר צה"ל בערבית יצא בהודעת פינוי חריגה מחלק הדרום מערבי של דיר אל-בלח במחנות המרכז, כולל אוהלים, לקראת מתקפה של צה"ל: "מרחיבים את פעילותו גם לאזור בו טרם פעלנו בעבר. נא להתפנות מייד למרחב ההומניטרי במואסי."
https://www.maariv.co.il/news/military/article-1216340
לפי צבי אילן השם המקורי של העיר דיר אל בלח (בערבית מנזר התמרים) היה "דרום" או "כפר דרום". לדבריו, בימי התלמוד היה במקום כפר עברי, ובו התגורר רבי אליעזר בן יצחק איש כפר דרום. שם זה השתבש, אולי בתקופה הערבית הקדומה, ל"דיר א-רום" – מנזר הביזנטים – ואחר כך הפך לדיר אל-בלח. בתקופה הצלבנית נשמר השם העתיק בצורת "דרום" או "דרון". היה זה שמה של מצודה רבת חשיבות שסימלה את גבולה של ממלכת ירושלים הצלבנית.
ויקיפדיה הצרפתית מציינת ששמה של דיר אל בלח הוא "Darum"
https://fr.wikipedia.org/wiki/Deir_el-Balah
שתי תקוות שני חלומות וההבדל ביניהן
יוסי אחימאיר: עוד זמן-מה התרפקו הבאים על זיכרם של יצחק ושולמית, לא לפני שזרים כיסו את מצבותיהם והקהל שר את שני ההימנונים: "חיילים אלמונים" ו"התקווה". ("חדשות בן עזר", 2074).
התקווה של נפתלי הרץ אימבר: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם"
התקווה של אברהם שטרן (יאיר): "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד ארצנו!"
תקוותנו וחלומנו הוא לא למות, אלא לחיות כדי "להיות עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם."
נעמן כהן
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
צוואה
אַבָּא לֹא שִׁלֵּם בַּזְּמַן
אֶת חוֹבוֹתָיו
לָאַהֲבָה.
לָכֵן כָּלְאוּ
נוֹשִׁים
אֶת לְבָבוֹ –
וַאֲנִי שֶׁנּוֹלַדְתִּי בַּכֶּלֶא,
פּוֹרֵעַ הַשְּׁטָרוֹת
אֲשֶׁר כָּתַב בַּחֲלוֹמוֹ.
1961
* יוסי אחימאיר: לאהוד, צודק משה גרנות ש"מה שקורה במשפחת אחימאיר הוא מעין לקמוס לשסע בחברה הישראלית כולה," אבל דוק: שלושתנו, זאבה, יעקב ואני, גם אם דעותינו – בעיקר בין זאבה לביני – חלוקות לחלוטין, מנוגדות באופן מוקצן, אנחנו אוהבים השניים את האחת, והאחת את השניים. נפגשים. תמיד מתחבקים, וכן – לא מתווכחים פוליטית. מאוחדים באהבת אבינו ז"ל, עושים יחדיו להוצאתם לאור של כתביו וצידקתו.
ובעניין אחר: כמה עצב בסיפור הטראגי שמספר פוצ'ו על נכדו ה"מפורסם" ז"ל. אסון שקשה להכיל, אבל פוצ'ו אזר עוז והעלה אותו – והפעם כמובן נטול כל הומור האופייני לו. תנחומיי, סבא פוצ'ו.
* עמי עתיר: שלום לאהוד. בעת קריאת (רפרוף על) עיתונך מספר 2074 הסכמתי מאוד עם ד"ר רון בריימן בקטע שנקרא "הגולם קם על יוצרו – א'" – "כשדיבר ואמר סר (אין זו שגיאת כתיב) הביטחון..."
החלטתי לספר לך שאני כבר מזמן קורא לו "שר הבליטחון".
אהוד: אתה צודק במאה אחוז. בייחוד אחרי הפאשלה הנוראה שלנו ב"מלחמת 12 הימים" מול איראן המתחזקת והולכת מולנו מיום ליום חרף המחסור שלה במים, בדלק, בחשמל ועם חמישים מעלות צלזיוס השבוע בטהראן.
נקווה שירבו לנו שרי ביטחון כושלים כמו ישראל כץ, ואתה תשפוט אותם כ"סרים" – אתה ו"מפגיני המחאה" שמתברר שנעזרו ונעזרים במיליוני דולרים ממדינות זרות, כולל ארה"ב [עד ששם קץ לכך טראמפ] כדי לערער את ממשלות ישראל לפני 7 באוקטובר וגם במלחמה לאחריו.
* אהוד היקר, השנאה לישראל מובילה את העולם החופשי לתמוך בגרועים שבנאצים של ימינו. ד"ר רפאל מדוף מצטט את "ניו יורק טיימס" המגנה את הפצצת כלא אווין על ידי חיל האוויר שלנו. ד"ר מדוף סוקר אינספור של הפצצות דומות של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, שמטרתן היתה דומה למטרת צה"ל נגד הכלא המזוויע באווין, ולמרות קורבנות חפים מפשע – לא היה אז שום גינוי.
פוצ'ו ועדינה בר-אל כתבו ברגישות נוגעת ללב על חייו הקצרים של הנכד שחר ז"ל. תנחומים ורחשי לב – מאוהביו של פוצ'ו.
אורי הייטנר מצטט את דבריו האוטו-אנטישמיים של יגאל סרנה. אני הייתי חבר של אביו של סרנה – יהודי מסור ואוהב עמו.
שני נושאים כואבים ממקלדתו של נעמן כהן: החות'ים ששיתקו את נמל אילת, וחילונים בתל-אביב שמצטרפים לחרדים בסירובם להתגייס.
אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה שלי על ספרו הראשון של סמי ברדוגו. מנחם פרי שיבח את הספר, ואני הייתי סקרן לדעת במה מדובר. צריך לציין לחיוב שאין בספר אפילו רמז על קיפוח עדתי.
שלך –
משה גרנות
* אהוד: יצא לנו לפגוש ביו-טיוב כמה עימותים מרתקים של השרה מאי גולן עם מנחים ומשתתפים מרשתות זרות, לא אוהדי ישראל – והכול מצידה באנגלית שוטפת וחכמה, והיינו מלאי התפעלות מכישוריה. היא אחת המייצגות הטובות ביותר של עמדת ישראל בעולם כיום ונראה שיש לה עתיד פוליטי לא מבוטל בהנהגת המדינה.
* צבי בראל: "דבריו של ח"כ איימן עודה, 'עזה ניצחה, עזה תנצח' – לא צריכים כלל מירכאות. ניצחונה של עזה מתחיל להיראות כעובדה. כי את מה שחמאס שאף לחולל ב-7 באוקטובר משלימה עכשיו אוכלוסייתה החלשה, הרעבה, הגוועת, ההרוגה, הפצועה והיתומה של הרצועה. זהו ניצחון שילך ויעצים ככל שצה"ל ירחיב את שליטתו בעזה, וידחק את שניים ורבע מיליון תושביה למכלאות הרעב תוך שהוא ממשיך למלא בחדווה את טבלאות המוות במיספרי ההרוגים." ["הארץ" באינטרנט, 23.7].
אהוד: ואף מילה במאמר על חמאס, על הארגון האחראי לטבח ולרעב, על הארגון שאותו העיתון משרת גם במהדורה האנגלית המופצת בעולם!
* אהוד: אני ממליץ מאוד להקשיב לדבריו של דאגלס מארי באינטרנט ביו-טיוב, הוא מבין את העולם, את ישראל ואת האיזור שלנו, טוב יותר (מה שלא קשה כל כך) – מיאיר לפיד, יאיר גולן ועיתונאי "הארץ"!
* לנעמן כהן היקר שלום, בגיליון האחרון של "המכתב העיתי" כתבת: "רק לאחר שהגדוד הדרוזי ספג מפלה בקרב החליטו הדרוזים לפרקו ולשתף פעולה עם היהודים."
אבל חשוב להוסיף את יוזמתו ותרומתו של חיימק'ה לבקוב: "במאי 1948, לאחר שכוח דרוזי נלחם נגד ההגנה בקרב רמת יוחנן, נכנס לבקוב למשא ומתן עם הדרוזים באזור חיפה ושיכנע אותם להתגייס לצד המדינה הציונית. כך הקים את יחידת המיעוטים שהתרחבה וכללה בדואים מעמק יזרעאל ומהנגב ודרוזים מהגליל, יחידה שהתפתחה לאחר מכן לגדוד 'חרב'. היחידה הוצבה במספר נקודות בנגב: בפארן, בירוחם, ולעיתים בערבה. לבקוב שימש כמפקדה עד 1954." מתוך "חיים לבקוב", ויקיפדיה.
תודה,
עזרי חן
אומץ
סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
חיילי "צבא ההצלה הערבי", שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג'י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג'י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ. המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ-12 באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת "כרמלי". ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל. רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.
בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.
דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: "מעתה היא אישה מוכה. בחייה כבה האור." לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאימו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: "אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים."
האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי "פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין."
ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?
למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:
"אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לבינינו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו."
סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה"הגנה" אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.
הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.

זהר דיין. 1926-1948. ויקיפדיה.
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: זַעֲקִי אַמְסְטֶרְדַּם
- יוסי אחימאיר: עשרים תשובות במאה עמודים
- יורם אטינגר: מטוס הקרב: F-35 –
- אורי הייטנר: צרור הערות 23.7.25
- אריה רפפורט: טבח רעבי עזה
- משה גרנות: ללא פואנטות
- עמנואל בן סבו: העם היפה כל ימות השנה
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- מנחם רהט: חזרה למקורות:
- רון גרא: בִּידִיעָה לֹא טוֹבָה
- נעמן כהן: עמוס שוקן: יש לכם בן בצה"ל?
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * יוסי אחימאיר: לאהוד, צודק משה גרנות ש"מה שקורה במשפחת אחימאיר הוא מעין לקמוס לשסע בחברה הישראלית כולה," אבל דוק: שלושתנו, זאבה, יעקב ואני, גם אם דעותינו – בעיקר בין זאבה לביני – חלוקות לחלוטין, מנוגדות באופן מוקצן, אנחנו אוהבים השניים את האחת, והאחת את השניים. נפגשים. תמיד מתחבקים, וכן – לא מתווכחים פוליטית. מאוחדים באהבת אבינו ז"ל, עושים יחדיו להוצאתם לאור של כתביו וצידקתו.
- שאר הגליון