ונפלה בו
האגודה הסוציולוגית הבינלאומית (ISA) הודיעה על השעיית קשריה עם האגודה הסוציולוגית הישראלית, מאחר ש"לא גינתה את רצח העם בעזה." החלטה זו תפגע בהשתתפות של חוקרים ישראלים בכנסים בינלאומיים, ותחריף את בידודה האקדמי של ישראל בתחום. במהלך השנה האחרונה ISA גינתה את ארה"ב וישראל שתקפו באיראן, ואת צה"ל על הפעילות מול חיזבאללה, החות'ים וחמאס, מבלי לציין את הרקע לתקיפות. האגודה הישראלית גינתה את ההחלטה והבהירה כי היא גוף מקצועי עצמאי ולא ממשלתי, שאף ביקר בעבר את מדיניות ישראל.
"מספרים," כותב עמית סגל, "שקורבנות הטיהורים הגדולים של הנקו"ד נשבעו אמונים לקומוניזם ולסטלין אפילו על הגרדום. הם האמינו באמת ובתמים שאם נשפטו, זה כנראה הגיע להם. דבר דומה קרה השבוע לאגודה הסוציולוגית הישראלית. במשך שנים, ובפרט מאז טבח 7 באוקטובר, מבאישים ראשיה את ריחה של ישראל בעולם, מכפישים את המדינה הציונית, מפיצים את דיבת הארץ רעה. בניוזלטר האחרון, דוגמה ממש קטנה אך מייצגת, תיארה האגודה את "ההרעבה, ההרג, הנישול והאלימות" שהממשלה והצבא מפעילים.
והנה, יש שכר לפועלם: האגודה הסוציולוגית הבינלאומית השתכנעה שישראל היא אכן מפלצת נוראה, ועל כן הודיעה על החרמה כוללת של האגודה הישראלית ושל כל סוציולוג עם דרכון כחול לבן. הנימוק מעניין: "האגודה הישראלית לא גינתה את פעולות ישראל בעזה."
זו ממש עילה לתביעת דיבה (או למחקר סוציולוגי). פרופ' מיכל פרנקל שהודיעה לחברים על ההחלטה הרי כותבת חודשים ארוכים על "טירוף הממשלה הארורה," על הצורך לסרב למלחמה, על היום הקרב שבו "שוטרים שרק מילאו הוראות יצטרכו לתת את הדין." השבוע, המומה לגמרי, כתבה: "אם היתה עדות אמפירית אחת לכך שלחרם יש סיכוי לעבוד, אם היה בדל תיאוריה סוציולוגית מבוססת, שהיתה רומזת לאפשרות שחרם אקדמי עשוי להיות אפקטיבי, הייתי כנראה מחרימה את עצמי בשמחה."
בגיליון האחרון של כתב העת "סוציולוגיה ישראלית" מבית אוניברסיטת בן גוריון התארחה פרופ' אנה דה יונג, הולנדית שירדה מישראל "ההתקפה הפלסטינית על ישראל ב-7 באוקטובר והמתקפה הצבאית הנמשכת של ישראל בעזה הציתו גל מחאות חסר תקדים בעולם," כתבה. "הייתי אמורה להיות ברקיע השביעי מפני שתנועת ה־BDS צוברת השפעה." אחרי שהסבירה למה היא לא מרוצה, היא הוסיפה תיאוריה מוזרה על זה שאין דבר כזה "ישראל" ו"פלסטין". כיאה למדעי הסוציולוגיה הקלושים, המאמר התבסס על שלושה מפגשים אקראיים במשרדה, כולל עם סטודנטית יהודית בוכייה שזעקה בעד פלסטין ונגד המדינה היהודית.
חוקר אחר, שכתב שהוא "אמביוולנטי כלפי כל ניסיון לקשר אנטי ציונות עם אנטישמיות," נבהל וייבב כשהתברר לו להפתעתו שעמיתיו בעולם השתכנעו, וסירבו לפרסם מאמר שלו בשל היותו ישראלי. "קחו בחשבון מה זה אומר עבור חוקר שמתנגד לממשלה ונלחם להפיל אותה, לקבל דחייה כזו מעמיתיו," התחנן, אך לשווא. אולי אוניברסיטת אריאל תיאות לפרסם את מאמרו החשוב. (עמית סגל)
https://x.com/amit_segal/status/1941036757577093404?t=zvZ2YAArORJ_WqSPLEM4bQ&s=03
הנה מכתבו של גיא פרצ'י המופיע באתר האגודה הסוציולוגית הישראלית:
https://israel-sociology.org.il/
"צוות עריכה תרבותית יקר.
"אני מזועזע ומאוכזב מהחלטתכם לדחות את כתב היד של המאמר שלי על סמך "מחויבות כתב העת להנחיות BDS " החלטה זו חוצה קו מסוכן במיוחד משום שאני לא קשור כרגע לאף מוסד ישראלי. (אם נעקוב אחרי הנחיות BDS ") זה אומר שמפלים אותי לרעה בגלל היותי בעל לאומיות ישראלית בגלל שנולדתי בישראל והשלמתי את הדוקטורט שלי במוסד ישראלי תחת האטמוספרה התרבותית האחרונה אני חושש שאפילו עקרונות ה-BDS נפרצו בצורה מסוכנת על ידי הפעולה שלך.
"כחוקרים, אנו מודעים היטב ליחסים המורכבים שיש לנו עם מדינותינו וההיסטוריה שלהן, רגש שמתייחס באופן שווה לאלה מארצות הברית, אירופה ומעבר לה. על ידי דחיית כתב היד שלי אך ורק על בסיס המוצא הישראלי אתה מקשר אותי ביעילות לפעולות של הממשלה שלי עמדה שמפרה בבירור את הנחיות ה-BDS שאתה טוען שאתה מקיים. צינזור אקדמאים ישראלים לא משמש להרתיע את ממשלת ישראל; להפך, הוא חונק את קולם של מי שמבקר אותה. בעוד שאני אמביוולנטי כלפי כל ניסיון מיידי לסכסך אנטי ציונות עם אנטישמיות, ההחלטה להפלות אנשים מעבר להיותה פשוט בלתי חוקית היא צעד מטריד בכיוון הזה.
"אני מבקש מכם להקדיש רגע לשקול את ההשלכות של החלטה זו ברמה הקולגיאלית והאישית. קחו בחשבון מה זה אומר עבור חוקר, שנאבק תחת המציאות הישראלית הבלתי אפשרית. מתנגד לממשלה ונלחם להפיל אותה לקבל דחיה כזו מעמיתים שחולקים ערכים דומים. גיא פרצ'י."
chrome-extension://efaidnbmnnnibpcajpcglclefindmkaj/https://israel-sociology.org.il/wp-content/uploads/2024/06/1-1.pdf
אז כדאי לזכור האגודה הסוציולוגית הישראלית כבר לפני שנים נתנה פרס לעבודת המחקר של טל ניצן שקבעה כי חיילי צה"ל גזענים משום – שאינם – אונסים נשים פלסטיניות.
(טל ניצן, "גבולות הכיבוש נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי פלשתיני" בהנחיית פרופ' איל בן ארי, ד"ר עדנה לומסקי-פדר האוניברסיטה העברית).
האוטו-אנטישמים כרו בור לעצמם, והאנטישמים מנצלים זאת. התרפסות לא תעזור.

החסרים אנטישמים אנו כי הבאתם את זה להתגזען עלינו?
מדוע מוסדות אקדמיים מעסיקים מרצה קנדי-ערבי-מוסלמי- פלסטיני-אנטי ישראלי?
ד"ר אידריס אלבכרי, מרצה לרפואה קנדי ממוצא ערבי-מוסלמי-פלסטיני, יליד ירושלים מועסק על ידי בית החולים הדסה ומלמד מאות סטודנטים מהאוניברסיטה העברית, הדסה ומכללת שערי מדע ומשפט. בנאומיו בחו"ל קבע אלבכרי כי ישראל היא מדינת אפרטהייד, קולוניאליסטית המבצעת טיהור אתני, ונכבה מתמשכת.
לפני מעספר שנים הואשם ד"ר אלבכרי על ידי ארגונים יהודיים בקנדה בכך שהשתתף באירוע אנטישמי באוניברסיטת מניטובה – אירוע שהאוניברסיטה נאלצה להתנצל עליו. מדובר באירוע שבו המארגנים ביכו את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
במאמר שפירסם טען ד"ר אלבכרי כי ישראל היא תוצאה של קולוניאליזם התנחלותי, מפעל ציוני שיצר טיהור אתני, וכי הוא פסימי מאוד לגבי שינויים בישראל – בגלל אלימות המתנחלים והנכבה המתמשכת, כלשונו.
מבית החולים הדסה נמסר בתגובה: "הנושא לא היה מוכר בבית החולים ולא התקבלו תלונות בהדסה משום גורם מאז שהחלה העסקת העובד. כמרכז רפואי ציוני הפועל למען כל תושבי ישראל, אנו רואים את תוכן הדברים שהובאו לידיעתנו כעת בחומרה. לאור מידע זה הוחלט לבצע בירור עם העובד. עד לסיום הבירור העובד יושעה מעבודתו בבית החולים."
(ישי פרידמן)
https://www.c14.co.il/article/1263805
החסרים אנו באקדמיה הישראלית ישראלים התומכים בפשיזם האיסלמו-נאצי ג'יהאדיסטי שצריך לייבא תגבור מקנדה?
יש לשלול מד"ר אלבכרי את האפשרות ללמד בישראל, ובכלל את זכות הכניסה אליה.

"היגיון" אסטרטגי
דומה שמאז פון קלאוזוביץ לא קמו אסטרטגים צבאיים גאונים כמו פרשנינו, הקובעים בביטחון רב:
יש לעשות עסקה.
יש לתבוע חופש פעולה מוחלט של צה"ל בכל מקום ברצועת עזה.
יש לתת את השליטה בעזה לרש"פ.
ישראל חייבת להחזיק בידיה לצמיתות את ציר פילדלפי מורחב, אחרת הוא יחזור להיות נתיב הטרור.
אסטרטגים גאונים. השאלה רק יסכים לעסקה כזו ואם הוא יסכים בלי לפרק את נשקו לכניסת הרש"פ ועזה בלי לזרוק אותם מהגגות? (עדיין נשארו כמה גגות בעזה).

גאונות
ממש גאונות להבין שע"פ תורת ד"ר יגאל וגנר (למה מושמט פרופ' שטראוס?) צ'רצ'יל לא היה מעוניין להביס את ההיטלר ואת המשטר הנאצי כדי שהמלחמה עם גרמניה תימשך לנצח והוא צרצ'יל ייבנה ממנה כלכלית.
נכון, צ'רצ'יל ורוזבלט הישהו את פתיחת החזית המערבית בתקווה שהסובייטים ישחקו את כוחם, אבל לא כדי להציל את היטלר ולא כדי שמלחמת העולם תימשך לנצח, כדי שצרצ'יל ייבנה ממנה כלכלית לנצח.

וינה עיר ללא יהודים
הוּגוֹ מקסימיליאן בֶּטָאוּאֶר, Hugo Maximilian Bettauer;‏ (1872 באדן, על יד וינה – 1925 וינה) היה סופר, תסריטאי ועיתונאי יהודי-אוסטרי משומד לותרני. רבים מספריו היו רבי מכר בזמנו וחלקם עובדו לסרטים.
הרומן המפורסם ביותר שלו היה Die Stadt ohne Juden "עיר ללא יהודים" משנת 1922, סאטירה נגד האנטישמיות שגאתה אז במרכז אירופה. בספר, פוליטיקאי דמיוני הורה על גירושם של כל יהודי וינה. בתמונות מעוררות אימה שהתבררו ככמעט נבואיות, החליטה אוסטריה לשאול מהארצות השכנות שלושים רכבות להובלת בקר על מנת לבצע את הגירוש למזרח של היהודים ומטלטליהם. בספר מוצגים אזרחי וינה כחוגגים את הגירוש, אולם הרגשות השתנו אחרי שהתיאטראות, חנויות הכל בו, בתי המלון ועיירות הקיט התמוטטו. הכלכלה נפגעה במידה כזאת שקמה תנועה עממית שדרשה את החזרת היהודים. בינתיים בהיעדרם של היהודים המפלגה האנטישמית פשטה את הרגל. הגירוש בסופו של דבר בוטל והיהודים התקבלו חגיגית בחזרה לווינה. הסוף האופטימי והנאיבי של הספר לא תאם כלל למציאות בבוא הימים. עם זאת באותה תקופה נמכר הספר "העיר ללא יהודים" ב-250,000 עותקים בשנה הראשונה. הוא היה לספר המדובר ביותר של בטאואר, ורכש לו מעריצים ואויבים כאחד. אוהדי התנועות הנאציות תקפו אותו ואת יצירותיו והוקיעו אותו כ"משורר האדום" ו"משחית הנוער".
בשנת 1925 היה בטאואר יעד לסדרת מאמרים מאת חבר במפלגה הנאצית שקראו ל"עשיית מעשה רדיקלי של עזרה עצמית" ול"עשיית דין על ידי לינץ' נגד מזהמי עמנו." ב-10 במרץ 1925 טכנאי שיניים בשם אוטו רותשטוק שהיה חבר בתנועה הנאצית ועזב ירה בבטאואר מספר פעמים. בטאואר נלקח לבית החולים עם פצעים חמורים ונפטר שם ב-26 במרץ 1925.
בית המשפט הורה על אשפוזו של רותשטוק בבית חולים פסיכיאטרי ממנו השתחרר אחרי 18 חדשים. גופתו של הוגו בטאואר נשרפה והובאה לקבורה במשרפת זימרינג בווינה.
https://he.wikipedia.org/wiki/הוגו_בטאואר
הספר גם הוסרט והפך פופולרי באירופה. הנה הקישור לסרט "וינה עיר ללא יהודים":
https://www.youtube.com/watch?v=GqEw-m6-U0k
יש לומר בצער את האמת. הסרט ניבא את העתיד רק בחצי. בווינה חיו ב-1938 כ-180,000 יהודים, שני שליש היגרו ושליש נשלח להשמדה. הגרמנים האוסטרים שמחו אז, ושמחים גם היום. העיר וינה לא נפגעה, והיהודים לא חסרים לה.
עיתון "הארץ" פירסם כתבה גדולה על הספר "וינה עיר ללא יהודים" כמשל פוליטי עכשווי. כשם שבספר תושבי וינה לא יכלו ללא יהודים, כך כותבים ב"הארץ", זה "כמעט כמו מה שקרה פה, המתנגדים למהפכה אמרו פתאום, רגע, בואו נראה אתכם מסתדרים בלי רופאים, אנשי הייטק, אקדמאים. זה מה שעשה בטאואר בספרות. זאת הסיבה שזה כל כך הצליח. לא היתה תשובה לכך בסופו של דבר. זה מציג במערומיו את הימין הלאומני, זו האנלוגיה שצריך להביא בחשבון כאן."
(גילי איזיקוביץ, "עיר ללא יהודים רומן על היום שאחרי מחר", "אל-ארצ'", 13.4.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/galleryfriday/2023-04-13/ty-article-magazine/.highlight/00000187-6549-dcdb-a9af-ed69dff40000
הבנתם? הפרוטסטנטים הם כמו היהודים בווינה, הם רופאים, אנשי הייטק, אקדמאים, ואי אפשר בלעדיהם, ולכן הפרוטסטנטים הצליחו.

מה היה קורה לו כל הפלסטינים היו נעלמים בבת אחת?
בוקר אחד מתעוררים הישראלים ומגלים שכל הפלסטינים נעלמו. מה שהיה פעם רק פנטזיה ציונית-רוויזיוניסטית, והפך לאחרונה להצעות מדיניות של ממש לאור הרהוריו של טראמפ באשר לשינוע עזתים לירדן, למצרים או לסודן, הוא גם הנחת היסוד ברומן הספקולטיבי The Book of Disappearance ("ספר ההיעלמות") של הסופרת אבתסאם עאזם.
הרומן של עאזם, ערבייה-מוסלמית אזרחית ישראל מטייבה המגדירה עצמה פלסטינית, שמשפחתה במקור מיפו, נכלל השנה ברשימת המועמדים המוקדמת לפרס בוּקר הבינלאומי לספרות. היא פירסמה אותו לראשונה בערבית, בשנת 2014 בביירות. התרגום לאנגלית, של המתרגם יליד עיראק סינאן אנטון, יצא לאור ב-2019, בהוצאת אוניברסיטת סירקיוז.
עלילת The Book of Disappearance מתרחשת בתל אביב-יפו, זיכרונותיה של צעירה שנותרה לבדה ביפו במהלך הנכבה, אחרי שמשפחתה ברחה לביירות; יומן פרטי של צלם פלסטיני המבקש לאזן בין זהותו הפלסטינית למגוריו בתל אביב; וסיפורו של אריאל, גבר יהודי-ישראלי פתטי, שמדבר גבוהה גבוהה בכל הנוגע לערכי השמאל שלו, אולם אט אט, לכאורה במהלך מקרי שהוא אינו יכול להימנע ממנו, הוא מנכס לעצמו את יומנו של חברו ושכנו, הצלם הפלסטיני, ובהמשך גם את ביתו ואת הנרטיב עצמו. צירו [?] של אריאל מבטא מרכיב מרכזי בהצלחת הרומן של עאזם — השימוש שהיא עושה בקונבנציה ספרותית קלאסית: הגיבור הבלתי אמין. לצד אלה, גם עיתון "הארץ" נכלל בספר, כקול מטא-ספרותי שמספק סיקור חדשותי של השתלשלות האירועים.
כשספרה של עאזם יצא לאור לראשונה לפני יותר מעשור, רעיון של ישראל ללא ערבים-פלסטינים נשמע רדיקלי. כיום, באופן מוזר, הוא קרוב מאוד לשיח המיינסטרימי. עאזם נשענת על הפנטזיה הזו, שהפכה לסיוט, ולועגת לאבסורד של ה"פתרון" הפשטני הזה לבעיותיה של ישראל, באמצעות סגנון הריאליזם שלה. היא מקניטה את החברה היהודית-ישראלית על כך שהיא נאחזת בתקווה שבסופו של דבר אינה משרתת אותה. היא שואלת: מי ימכור ירקות בשווקים? מי ייתן ייעוץ בבתי המרקחת לגבי מינון תרופות? מי יבצע ניתוחים? תהיותיה כיצד ייראו חיי היומיום במצב שכזה מעניקות ניתוח למצבה של ישראל בת זמננו, ושל היחסים המורכבים בין פלסטינים ליהודים.
התרגום לאנגלית לעיתים מגמגם. "אתה כאן?" מופיע כ"אתה בו?" (Ata bu) במקום "אתה פה?" טעות שכנראה מושפעת מהיעדר צליל ה"פ" בקרב דוברי ערבית. באופן דומה, במקום "מותק" מופיעה המילה "מוטיק".
העיתונות בערבית גילתה רק עניין מועט ברומן, תגובת העולם הערבי והמוסלמי הרחב נעה בין אדישות, בורות וחוסר אמון – כפי שקורה לא אחת לסופרים ומשוררים פלסטינים רבים שגרים בתוך הקו הירוק בישראל.
(מלי ברנשטיין, "מה היה קורה לו כל הפלסטינים היו נעלמים בבת אחת?" "הארץ", 1.7.25).
https://www.haaretz.co.il/gallery/literature/2025-07-01/ty-article-magazine/.premium/00000197-c5c8-da1d-a5ff-e5cea9c10000
אז ראשית יש לזכור כי גם אם ייעלמו כל הערבים-הפלסטינים מישראל עדיין יש להם מדינה ריבונית בעבר הירדן.
המחברת אבתסאם עאזם מזהירה אותנו היהודים שאם הפלסטינים ייעלמו מהמדינה "מי ימכור להם ירקות בשווקים? מי ייתן להם ייעוץ בבתי המרקחת לגבי מינון תרופות? מי יבצע להם ניתוחים?" (פועלי בניין היא לא מזכירה כי יש כבר מחליפים מסין?) נראה לא הפסד גדול. לעומת זאת היא לא מזכירה את הרווח הגדול שיצא ליהודים. ירידה בטרור הלאומני, סוף לטרור נגד חקלאים יהודים, סוף לטרור הכלכלי וגביית דמי החסות, ירידה דרמטית בגניבות רכב ובתאונות דרכים, ובכלל בפשע. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת: מסך כל האסירים הפליליים, ערבים מהווים 47% מהאסירים בקטגוריה זו.
https://main.knesset.gov.il/news/pressreleases/pages/press09122020i.aspx

זה לא עודה זו יעל סטופינסקי-תמיר
"הדיון על הדחתו של חבר הכנסת איימן עודה," כותבת יעל סטופינסקי-תמיר (שרת החינוך לשעבר) "מחמיץ את העיקר. אפשר לחלוק על דברים שעודה אמר או להסכים איתם – אבל החלטה שאין לו זכות לומר דברים מעוררי מחלוקת ולהמשיך להיות חבר בבית הנבחרים תהיה בבחינת אמירת קדיש על הדמוקרטיה הישראלית.
"ניסיון ההדחה של ח"כ עודה כמוהו, לכן, כהשלכת אבן למים סוערים כדי ליצור אדוות ההולכות ומתרחבות: לרגע ניצב במרכזן ח"כ עודה, אחריו יבואו חברי הכנסת הערבים כולם, אחריהם חברי הכנסת המתנגדים לממשלה הנוכחית, אחריהם נבחרי ציבור ברשויות המקומיות, אחריהם נבחרי ציבור בתפקידים בעלי השפעה, נשיאי מוסדות ציבוריים ומוסדות אקדמיים וכן הלאה. בדרך ייסחף גם בית המשפט למים העכורים ויטבע בהם. מהדמוקרטיה הישראלית תישאר אדווה קלה, שגם היא תיעלם בבוא היום. היינו כחולמים. חלום בלהות."
(יולי תמיר, "זה לא עודה, זה אנחנו", "אל-ארצ'", 7.7.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-07/ty-article-opinion/.premium/00000197-e44c-d1a2-afdf-e57f91500000
הדמוקרטיה כמובן לא חשובה ליעל סופינסקי-תמיר, לה חשובה הפרנסה. אם היתה הדמוקרטיה חשובה לה היא היתה מבינה מה שהבינו הבריטים. הבריטים הבינו שכדי לשמור על הדמוקרטיה הבריטית במהלך מלחמת העולם השנייה חובה עליהם לסלק מהפרלמנט את אוסוולד מוסלי תומך הנאצים, והוא, אשתו, וכל תומכיו נשלחו למאסר. הדמוקרטיה הבריטית שרדה בהצלחה את המלחמה. בדיוק אותו דבר אצלנו. כדי לשמור על הדמוקרטיה הישראלית יש חובה לסלק מהפרלמנט את ח"כ איימן עאדל עודה, תומך אסד, החיזבאללה, החמאס, הג'יהאד, וכמובן ארגון הג'יהאד של אש"פ "השהידים של הקצה".
ברל כצנלסון שיעל סטופינסקי-תמיד מנהלת את המוסד על שמו מתהפך וודאי בקברו ואומר: "היש עם בעמים, ואישה כיעל סטופינסקי-תמיר..."
[אהוד: הייתכן כי טיפשה כזו היתה פעם שרת החינוך?]

ההשוואה של ממדאני
המועמד לראשות העיר ניו יורק מטעם המפלגה הדמוקרטית, ההודי המוסלמי-שיעי ממדאני (שנראה גם שיזכה בהן) מפרסם שתי תמונות ללא מילים:
פולניה הכבושה ע"י הנאצים מול פלשתינה הכבושה ע"י ישראל.
(הנה ראו את התמונות בקישור)
https://x.com/zohranmamdani/status/1942449605876080946?t=AnF3GeEarq_C3cTfwAtkmA&s=03
יהיו לנו עוד הרבה צרות מהרעל האנטישמי שהוא מפיץ.
נעמן כהן