האם המנהיגים מניעים את ההיסטוריה, או הם תוצר של תהליכים היסטוריים? לשאלה ההיסטוריוסופית הזאת לא תינתן, כנראה, לעולם תשובה חד-משמעית. לרוב, המנהיגים הם תוצר של תהליכים, אולם יש מנהיגים, שהחזון, המעשה והעוצמה שלהם יצרו תפניות היסטוריות, קפיצות בהיסטוריה ובלעדיהם ההיסטוריה הייתה שונה, לטוב או לרע.
בנימין זאב הרצל, שבכ' בתמוז ימלאו 121 שנים לפטירתו, הוא מנהיג כזה. האם בלעדיו לא היתה קמה המדינה? אי אפשר לתת לכך תשובה חד-משמעית. אולי היה קם הרצל אחר. אולי בן גוריון, למשל, יכול היה להיות חוזה המדינה, אלמלא הרצל. אבל אין ספק שהרצל חולל תנועה היסטורית אדירה, ששינתה את פני ההיסטוריה של העם היהודי; השינוי הדרמטי ביותר מאז חורבן הבית ואולי אף הרבה קודם.
הרצל לא היה הציוני הראשון. היו שקדמו לו, גם אם המושג ציונות עוד לא היה קיים. קדמו לו מבשרי הציונות, משה הס והרבנים אלקלעי, קלישר וגוטמכר. קדמו לו אגודות חובבי ציון. קדמה הקמת המושבה היהודית הראשונה, פתח תקווה. קדמו לו העלייה הראשונה ומושבותיה. קדמו לו משה לייב ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר. הרצל עצמו אמר, שאילו קרא את "אוטואמנציפציה" של פינסקר, לא היה כותב את "מדינת היהודים". אך ההבדל בין כל אלה להרצל, הוא שהרצל לא רק הגה רעיון, ולא רק סחף מעטים להגשימו, אלא יצר תנועה לאומית לעם היהודי, בנה אותה כתנועה מדינית דמוקרטית, יצר מציאות שבה מנהיגים בינלאומיים הכירו בתנועה שהקים כמייצגת הרשמית של העם היהודי, יצר כלים אופרטיביים להגשמת הציונות, כמו המוסדות הפרלמנטריים – הקונגרס הציוני והוועד הפועל הציוני שהוא הגוף הפרלמנטרי בין קונגרס לקונגרס (הקונגרסים הראשונים נערכו אחת לשנה), בנק ומוסדות פיננסים, קק"ל ועוד. המהלך שהוא חולל יצר את המהפכה הציונית שהקימה את מדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ב-1897, שנת הקונגרס הציוני הראשון, היו בארץ ישראל 24,000 יהודים. היום, פחות מ-130 שנה לאחר מכן, יש למעלה מ-8 מיליון יהודים בארץ ישראל, ישראל היא התפוצה הגדולה ביותר של היהודים ואיננו רחוקים מן היום שבו רוב היהודים יחיו במדינת ישראל. אותם יהודים חיים במדינת לאום יהודית ריבונית חזקה ומתקדמת. הוא המנוע של המהלך ההיסטורי הגדול הזה.
לא בכדי, שונאי הציונות רואים בהרצל שטן. בקרב חוגים חרדים קיצוניים מוצמדות לשמו ראשי התיבות שר"י (שם רשעים ירקב) וימ"ש (יימח שמו). עד היום, יותר מ-120 שנה אחרי מותו, גורמים חרדים מפיצים קלטות שטנה ונאצה נגדו. והם מתמקדים בסיפור האהוב עליהם, שעל פיו התוכנית המקורית של הרצל היתה לחולל תנועת התנצרות המונית ורק אח"כ המיר אותה בתוכנית החלופית, שאף היא מרד ביהדות.
האמת היא, שדווקא הפרשה הזאת יכלה להעצים סיפור צדיקים סביבו, כמי שפנה להתנצרות ולאחר מכן חזר בתשובה והחזיר את העם היהודי למולדתו. במידה מסוימת מתוך ההיסטוריוגרפיה הציונות יצא נראטיב כזה, של הרצל כיהודי ממשפחה מתבוללת שעבר מהפך כזה. אלא שהנראטיב הזה אינו נכון. משפחתו של הרצל היתה משפחה יהודית חמה ומסורתית (בניגוד לאחדים ממנהיגי הציונות, כדוגמת נורדאו, שעל גישתו כתבתי לא מכבר בטור זה). והרצל עצמו לא היה מתבולל.
ומהו סיפור ההתנצרות? אנו יודעים איך הרצל מקדם רעיון שהוא מאמין בו. אין בולדוזר רב עוצמה כמותו, אין בנאי טוב ממנו, אין יחצ"ן גאוני ממנו. ראינו זאת בדחיפת הרעיון הציוני. מן הרגע שהרצל נתפס לרעיון הציוני, הוא הפך עבד לרעיון, על חשבון משפחתו ובריאותו הרופפת (הוא נפטר בטרם עת בגיל 44). אילו באמת רצה בהתנצרות המונית, הוא היה נוהג באותה דרך. בסך הכל מדובר באיזה רעיון נואש אל מול האנטישמיות, שהרצל השתעשע בו ביומנו, ולא עשה עימו דבר. הוא עצמו הבהיר כעבור שנים אחדות שהיה זה רעיון בוסר, שכתב מתוך ייאוש, וכמובן אינו משקף את אמונתו. "אחרי המעשים נמשכים הלבבות," כתב הרמב"ם, ומעשיו של הרצל, אבי הציונות, מדברים בעד עצמם. ואכן, הלבבות נמשכו אחרי מעשיו והקימו את התנועה החשובה ביותר בתולדות העם היהודי, שגאלה אותו משעבוד מלכויות ומגולה.
בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון אמר הרצל שהציונות היא חזרה ליהדות עוד לפני היותה חזרה לארץ ישראל. זה הרצל, בניגוד לדברי המלעיזים.
טענה נוספת נגדו היא שבתוכנית אוגנדה הוא היה מוכן לוותר על ארץ ישראל. את נאום הסיום של "קונגרס אוגנדה", הקונגרס הציוני השישי (1903), האחרון טרם מותו, סיים הרצל בשבועה: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני!" היו אלו מילותיו האחרונות בקונגרסים הציונים.
איך מתיישבת השבועה עם תוכנית אוגנדה? ראשית, התוכנית עצמה מדברת על "מקלט לילה" ליהודים הנרדפים במזרח אירופה, ולבטח לא כתחליף לא"י. שנית, גם התוכנית ל"מקלט לילה", לא היתה תוכנית, אלא יוזמה טקטית שנועדה להגיע לחלונות הגבוהים של ממשלת בריטניה מתוך רצון לקדם את הרעיון הציוני – מדינה יהודית בארץ ישראל. ההצעה שהובאה לקונגרס היתה להקים משלחת חקר שתצא לאוגנדה. אני משוכנע שאילו השתתפתי באותו קונגרס, הייתי שותף ל"ציוני ציון" שהתנגדו לתוכנית וראו בה כפירה בעיקר. הייתי רואה בעצם הצגת הרעיון מעשה שלא יעשה, ומתייחס אליו באופן שבו רבי אמנון ממגנצא התייחס לכך שביקש בקשה טקטית לחשוב שלושה ימים על הדרישה ממנו להמיר את דתו, ולאחר מכן ביקש לכרות את הלשון שאמרה את הדברים. אולם בפרספקטיבה של 120 שנה, חוקרי הציונות וחוקרי הרצל יודעים שהיה זה מהלך טקטי של מנהיג פרגמטי, שנועד לקדם את הרעיון הציוני, ואין ציונות אלא בציון.
ב-1898, שש שנים טרם מותו, כתב הרצל: "איני יודע שעת מותי, אבל הציונות לא תמות. מימי באזל שוב יש לעם-ישראל נציגות עממית, והמדינה היהודית במולדת תקום."
הרצל ראה בעיני רוחו את מדינת ישראל מנגד, ואליה לא בא. כמו משה רבנו שלא זכה להיכנס לארץ ישראל. אולם כפי שניבא, הציונות לא מתה עימו. הוא הקים לעם ישראל בבאזל נציגות עממית, והמדינה היהודית במולדת קמה.
בן גוריון היה נער בן 17 כשהרצל נפטר. עם מותו הוא כתב: "רק פעם אחת באלפי שנים, ייוולד איש פלאים כזה." בן גוריון זכה להקים את מדינת ישראל. כאשר הכריז על המדינה, ניצבה מאחוריו תמונה גדולה של הרצל, חוזה המדינה היהודית. בן גוריון זכה להגשים לא רק את חזונו של הרצל, אלא גם את צוואתו – "והעליתם את עצמותיי לא"י." בדיון חגיגי בכנסת, ביום קבורתו של הרצל בירושלים, בירת ישראל, אמר בן גוריון: "נבואתו התקיימה. לא תהלוכת אבל תהיה הלוויית עצמות הרצל לירושלים, אלא מסע ניצחון – ניצחון החזון שהיה למציאות."

2. צרור הערות 9.7.25
* הגנה אקטיבית – הממשלה וצה"ל ראויים לשבח על האופן שבו ישראל אוכפת בחצי השנה האחרונה את הפסקת האש בלבנון. הפעם ההתנהלות הפוכה ב-180 מעלות לזו שבה נמנענו מלאכוף את הפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה, ומאז ועד "חרבות ברזל". לא עוד הבלגה, הכלה והתמכרות לשקט, אלא הגנה אקטיבית ויוזמת, באמצעות סיכול מתמיד של ניסיונות ההשתקמות של חיזבאללה.
אסטרטגיית ההכלה הביאה אותנו לאסון בדרום, ולסף אסון חמור שבעתיים בצפון. על פי החלטת מועה"ב 1701 על הפסקת האש במלחמת לבנון השנייה, אסור היה לחיזבאללה לחצות את הליטני. כשצה"ל נכנס לכפרים שלאורך הגבול הוא מצא אותם כמוצבי טרור, כשכל בית ובית משמש את הטרור. היו אלה כפרי רדואן. המדיניות הנוכחית, לא נותנת לזה לקרות.
האירועים בצפון מלמדים אותנו דבר נוסף – שחיזבאללה מנסה להשתקם. אין ספק שהוא ספג מכה ניצחת. ראינו זאת כאשר הוא נצר את האש במבצע "עם כלביא", אף שאחת המטרות המרכזיות של עצם קיומו, הוא לתקוף את ישראל אם תפעל באיראן. אך ניסיונות השיקום נמשכים ללא הפסק. נכון לעכשיו צה"ל מסכל זאת, ומה שחשוב הוא שנתמיד בכך.
חשוב מאוד שצה"ל יהיה בצד השני של הגבול ושהיוזמה תהיה בידיו. זה אחד הלקחים החשובים של 7 באוקטובר.

* האיום לא הוסר – נפילת חמשת לוחמי צה"ל, בהמשך לנפילת לוחמים רבים נוספים בשבועות האחרונים, מעידה על העובדה המצערת שגם אחרי 21 חודשי לחימה, טרם הצלחנו לממש את מטרת המלחמה – מיטוט חמאס והסרת האיום על יישובי הנגב המערבי. הפיגוע הזה מדאיג במיוחד כיוון שהוא נעשה סמוך לגבול, סמוך לשדרות.
למה נכשלנו, לצד הישגים בלתי מבוטלים, בהשגת המטרה? זו שאלה שאסור לנו להתחמק ממנה, ועלינו לבחון את עצמנו כדי להשתפר. אבל בלי קשר לתשובה לשאלה זו, חשוב שנכיר בעובדה שהאיום לא הוסר, בכל חשיבה על מה שצריך לעשות עתה. כלומר, גם מי שמציע לסיים את המלחמה עכשיו, לא יוכל להתחמק מהשאלה הזאת, ולומר שניצחנו והכל בסדר, וחייב להסביר מה הוא מציע לאור הנתון המדאיג הזה.
צודקים מי שאומרים שבלי החזרת החטופים לא יהיה ניצחון, אבל טועים מי שאומרים שהחזרת החטופים היא הניצחון. הניצחון הוא רק בהשגת כל יעדי המלחמה – החזרת החטופים, מיטוט שלטון חמאס, מיטוט יכולותיו הצבאיות של חמאס ותשתיות הטרור של חמאס והסרת האיום על יישובי הנגב המערבי.
בשל התמשכות החטיפה ומצבם של החטופים אני בעד תיעדוף הטיפול בהחזרתם, גם במחיר עסקה רעה וקשה, ובתנאי שנחדש את המלחמה לאחר מכן, והפעם בלי שידינו תהיינה כבולות בשל החשש לפגיעה בחטופים. ובכל מקרה, בכל הסדר, המרכיב המרכזי ביום שאחרי חייב להיות חופש פעולה מוחלט של צה"ל וכוחות הביטחון ברחבי רצועת עזה, והתניית שיקום הרצועה בפירוזה – בפיקוח ישראל.

* המוסרי ביותר – אחד המרכיבים המכריעים בהצלחה בְּמלחמה, הוא מומנט ההפתעה.
למדנו זאת היטב על בשרנו ב-7 באוקטובר. חיזבאללה למד זאת ב"עיד אל-ביפר". איראן למדה זאת במכת הפתיחה של מבצע "עם כלביא". אנו מכירים זאת גם מן העבר – במתקפת הפתע על ישראל במלחמת יום הכיפורים ובמבצע "מוקד", שבו השמדנו את חילות האוויר של האויב במכת הפתיחה של מלחמת ששת הימים. וכך גם בהיסטוריית המלחמות בעולם, ע"ע פרל הארבור ומבצע "ברברוסה" במלחמת העולם השנייה.
על הרקע הזה אני מבקש לבחון את פעולת צה"ל במלחמת "חרבות ברזל". ספק אם היתה עוד מלחמה בהיסטוריה, שבה צבא הודיע ימים מראש שהוא עומד לתקוף שכונה מסוימת, עיר מסוימת, כפי שצה"ל מזהיר לפני כל התקפה מתחילת המלחמה. צה"ל מוותר מראש, ביודעין, על אפקט ההפתעה, כדי להגן על האזרחים בעזה ולאפשר להם לעזוב את האזור המותקף. זאת, למרות שרבים מה"בלתי מעורבים" השתתפו בגל האחרון של הביזה ב-7 באוקטובר ובמעשי הלינץ' בחטופים באותו יום. כאשר אנו מודיעים לאוייב היכן נתקוף, אנו מאפשרים לו להיערך בהתאם. בדרך זו אנו מחבלים במודע בהישגינו במלחמה ואף משלמים על כך במחיר דמים.
לכן, כל כך מרושעת ומסולפת עלילת הדם על פשעי המלחמה שלנו, על "ג'נוסייד" וכו', במכונת התעמולה האנטי ישראלית ב"הארץ" ובעולם. זו פשוט תעמולת כזב גבלסית טיפוסית.
וכך, כעת, כאשר אנו מקימים עיר הומניטרית, שמטרתה האחת ויחידה היא הגנה על האזרחים העזתיים, ומשקיעים בכך סכומי עתק, מופיעים פוסטים אוטו-אנטישמיים שמתארים את העיר "מחנה ריכוז" ונבל אוטו-אנטישמי העלה פוסט שבו מצולם השער המפורסם של מחנה אושוויץ ובמקום הכתובת "העבודה משחררת" נכתב "עיר הומניטרית". הרי ידוע שהעזתים נשלחים שם לתאי הגזים, לא?
אין תעמולה אנטישמית נתעבת יותר מהשוואתנו לנאצים. אם רוצים לעשות השוואה היסטורית הוגנת, יש להשוות אותנו לבעלות הברית שלחמו בנאצים. אדרבא, האם אפשר להשוות בין הפצצות השטיח על דרזדן וברלין, ובין ההתקפות על הירושימה ונגסקי לאופן המוסרי שבו אנו נלחמים בממשיכי דרכם של הנאצים?
נכון, אזרחים רבים וילדים רבים נהרגו בעזה במלחמה. הם נהרגו בשל פשע נגד האנושות של חמאס, שהפך אותם למגן אנושי. דמו של כל ילד ואזרח עזתי, שנהרג במלחמה, בראשו של חמאס. וכי מה עלינו לעשות? לתת חסינות למחבלים שהפכו אזרחים למגן אנושי? אם ניצב מולך מחבל, שתופס מחסה מאחורי ילדה, ומכוון את הנשק שלו לעבר הילדה שלך, לא תירה בו?
כן, צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם ובהיסטוריה של המלחמות. מי שטוען אחרת – שקרן. וחבל שההסברה הישראלית המשותקת.

* הכחשת השואה – כמו אש בשדה קוצים מתפשט הטרנד האנטישמי והאוטו-אנטישמי הנאלח, של הצגת העיר ההומניטרית בדרום רצועת עזה, מהלך שכל כולו נועד למטרה אחת בלבד – הגנה על חייהם של תושבי עזה, כ"מחנה ריכוז".
זו לא רק עלילת דם אנטישמית נוראה, אלא גם גם הכחשת השואה מן הסוג הנחות ביותר.
למה הדבר דומה? להצגת רופא מנתח, שכל ייעודו הצלת חיים, כרוצח, כי הוא "שופך דם" ומשתמש בסכין.

* מילה טובה על רוגל אלפר – יש לי מילה טובה על רוגל אלפר. הייתם מאמינים?
כן.
בהשוואה לישראל פריי, הוא כמעט אדם נורמטיבי.
ישראל פריי, אלוף העולם באוטו-אנטישמיות, כתב שהעולם היום טוב יותר ללא חמישה צעירים שביצעו פשעים אכזריים נגד האנושות.
אם הוא ילך בדרכו של אוטו ויינינגר, העולם יהיה מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שלו.

* אהבה ושלום – מאז 8 באוקטובר חמאס דורש את הפסקת המלחמה.
למה?
כי זה ארגון שוחר שלום. אהבה, אחוות עמים ושלום.

* תרחיש הייחוס – נחמיה שטרסלר, "הארץ", תוקף את צה"ל, מערכת הביטחון והפרשנים הביטחוניים בתקשורת, על דרישתם להגדלת תקציב הביטחון. את עמדתו הוא סומך על לקח 7 באוקטובר, שבו הוכח שצבא גדול הופך לאדיש, לא מוכן ולא דרוך.
לקח 7 באוקטובר הפוך. כאשר אני מדבר על לקח 7 באוקטובר, איני מדבר רק על מה שקרה בנגב המערבי, הרי לא נכון להיערך למלחמה הקודמת. אני מדבר על מה שעלול היה לקרות – פלישה רב חזיתית לא רק מעזה, אלא גם מלבנון וסוריה, מתקפות טרור ביו"ש מלווים במתקפת טילים בליסטיים מאיראן ותימן. זה תרחיש הייחוס שאליו על צה"ל להיערך.
המלחמה הוכיחה שצה"ל אינו בנוי למלחמה רב-זירתית. 11 חודשים "הכלנו" ירי בלתי פוסק של חיזבאללה, פינוי ממושך וחורבן בתים רבים עקב כך.
ב-7 באוקטובר גילינו את צה"ל כצבא קטן וטיפש. הלקח הוא ההכרח הקיומי בצבא גדול, חזק, חכם והתקפי. כאשר שטרסלר כותב על השתמטות החרדים הוא דווקא מיטיב להסביר את הצורך הזה.
שטרסלר נתלה באילן גבוה, בן גוריון, שקיצץ קיצוץ עמוק בתקציב הביטחון ב-1952, והסביר שביטחון לאומי אינו רק צבא, אלא כלל מרכיבי החוסן הלאומי. על סמך דבריו, הוא אומר שיש להתמקד בעוצמה הכלכלית ולא בביטחון. אבל ההשוואה אינה דומה. אז עמדה בפני המדינה הצעירה משימה לאומית ענקית, של העלייה הגדולה, ששילשה את אוכלוסייתה, והקמת מאות יישובים חדשים בנגב, בגליל ובשפלת יהודה. זה היה העניין הקיומי, שהצדיק קיצוץ בביטחון, משטר צנע קשה על אזרחי ישראל והסכם שילומים עם גרמניה, עם כל הקושי הרגשי הכרוך בכך. אין שום מקום להשוואה למציאות הנוכחית.

* חלופה לאש"ף – העיתון הניו-יורקי רב התפוצה "וול-סטריט ג'ורנל" דיווח על יוזמה של כמה מן השייח'ים המובילים באזור חברון, בראשות השייח' ג'עברי, מאחת החמולות המובילות באזור, להתנתק מהרש"פ ולהקים אמירות מקומית של אזור חברון, שתצטרף להסכמי אברהם, תכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ותחיה לצידה בשלום. הם כתבו מכתב בנדון לשר הכלכלה ברקת וביקשו ממנו להעבירו לראש הממשלה.
כשקראתי על כך, נזכרתי באגודות הכפרים שקמו באותו אזור – הר חברון וסביב אותן חמולות, ופעלו בכל רחבי יו"ש בשלהי שנות ה-70 ועד אמצע שנות השמונים. האגודות יצאו נגד אש"ף וניסו לתפוס את ההנהגה בקרב הפלשתינאים ביהודה ושומרון. הם הטיפו להכרה בישראל, לוויתור על תביעת "זכות" השיבה ולשלום עם ישראל על בסיס הסכמי קמפ-דיוויד, שכללו אוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע.
אש"ף ראה בהם איום חמור, התנכל למנהיגיהם ואף רצח אחד מהם. המינהל האזרחי בהובלתם של פרופ' מנחם מילסון ואל"מ יגאל כרמון טיפחו אותם, בעידודו של שר הביטחון אריק שרון, אך בקרב השמאל ורבים מ"כתבי השטחים" של עיתוני התקופה יצאו נגדם, כינו אותם משת"פים וקוויזלינגים ובעיקר טענו שאינם מנהיגות אותנטית המייצגת את הפלשתינאים. כאשר מילסון וכרמון סיימו את תפקידם, המנהל האזרחי התנכר להם ואף אסר את פעולתם, וכמובן שלא סיפק להם הגנה מפני ההתנכלות של אש"ף ובכך חרץ את דינם.
מילסון וכרמון וההיסטוריון פרופ' אודי מנור שחקר את הפרשה וכתב עליה ספר, מאמינים שאילו המשכנו לטפח את אגודות הכפרים, היה סיכוי רב שהם ינהיגו את הפלשתינאים, אך הנהייה הנמהרת דווקא אחרי הקיצונים שבאויבינו סיכלה זאת.
איני משוכנע שאכן היה לכך סיכוי, אך אין לי ספק שחובתנו היתה לסייע להם ולנסות לקדם את מנהיגותם, ולכן היתה זו לא רק החמצה, אלא פגיעה חמורה באינטרס הישראלי.
נשער נא בנפשנו, שבמקום הסכם אוסלו עם רב המרצחים ערפאת, הזמנת צבאו ויצירת הישות הטרוריסטית ביו"ש ובעזה, היינו חותמים עם אגודות הכפרים על הסכם להקמת רשות פלשתינאית אוטונומית שוחרת שלום? כמה נהרות של דם יכולנו לחסוך.
אין לי מושג עד כמה רצינית היוזמה החדשה, אולי יתברר שהכול עורבא פרח, אך חובתנו לבחון אותה בכל הרצינות.

* קוריוז – בשנות מאבק "העם עם הגולן," שבו הגולן התאחד למאבק על קיום המפעל הציוני וגייס את רוב העם לתמיכה אקטיבית, שהצילה את המדינה מאסון לאומי, קם איזה קוריוז ממעלה גמלא שבגולן, כינה את עצמו ועוד קומץ של שכמותו "ארגון", ונאבק למען נסיגה מהגולן ועקירת היישובים.
התקשורת התמסרה לקוריוז, בחינת אדם נשך כלב – ידיעה.
ביום שני התראיינתי ליומן הבוקר ברשת ב', לנוכח הדיבורים על מו"מ אפשרי עם סוריה. המסר המרכזי שלי היה שישראל צריכה להציב תנאי לכל מו"מ עם סוריה – הכרה בריבונותנו על הגולן, כלומר ויתור על כל תביעה בנדון במו"מ.
לאותה כתבה הוציאו מהנפטלין את הקוריוז. והוא אמר שהוא גאה בעמדתו באותם הימים.
היום, כאשר כמעט כל סרבני ההתפכחות מודים בטעותם; כאשר יגאל צחור, היריב הקשה ביותר שלנו בהנהגת התק"ם בתקופת המאבק כתב לי והודה שאנחנו צדקנו והוא טעה. כאשר שרי מרצ הצביעו בממשלת בנט בעד תוכנית לאומית לפיתוח רבתי של הגולן הישראלי כדי לממש את ריבונותנו עליו. כאשר אפילו אורי משגב, מהגרועים והנלהבים בשוחרי מסירת הגולן לציר הרשע, כתב שהוא שינה את דעתו – קיפניס הקוריוז דבק בסרבנות להתפכח. כנראה שבמילון שלו לא מופיעה המילה הקטנה: טעיתי.

* תנאי מוקדם – חכ"ל עקיבא נוף הציע לנתניהו להזמין את א-שרע (אל ג'ולאני) לנאום בכנסת כפי שבגין הזמין את סאדאת.
נוף, שכיהן אז בכנסת, יודע בוודאי שלפני ביקור סאדאת בגין שלח את שר החוץ דיין לפגוש את חסן תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים, ולהודיע לו על הסכמת ישראל לנסיגה מסיני.
אני מציע להזמין את א-שרע לכנסת אם הוא יצהיר שסוריה מכירה בריבונות ישראל על הגולן ואין לה כל תביעות טריטוריאליות.

* אנטי לאומית מלא מלא – שעה שבנינו מחרפים את נפשם ונקרעים במאות ימי מילואים, וחיילים רבים נופלים ברצועת עזה, ממשלת הפיגולים מקדמת חוק השתמטות רקוב ומושחת, שבו מגזר שלם, חף מציונות, חף מאחריות לאומית, אנטי לאומי, ימשיך לערוק ממלחמת המצווה על קיום המדינה, והציבור המשרת יממן את השתמטותם המושחתת, את החינוך להשתמטות ואת אורח חייהם הנצלני.
ממשלה אנטי לאומית מלא מלא. ממשלה מופקרת ומושחתת.

* מה חשוב – כן עסקת חטופים. לא עסקת חטופים. כן תקיפה באיראן. לא תקיפה באיראן. כן הפסקת המלחמה. לא הפסקת המלחמה. תקומת הגליל והנגב... כל אלה לא חשובים. רק דבר אחד חשוב להם – המשך ההשתמטות ומימונה בכספי המיסים של המשרתים. על כך הם יקימו או יפילו ממשלות. איני יודע בשם איזו תורה הם מדברים. זו לבטח לא תורת ישראל.

* נס הקבינט – שנה אחרי שגנץ ואיזנקוט התפטרו, הם ממשיכים להדליף מישיבות הקבינט.

* רץ לספר לבייס – המשתמט סמוטריץ' מתחרע ברמטכ"ל ורץ להדליף לחבר'ה.

* תפקידו של שר – תפקידו של שר לשאול את הרמטכ"ל שאלות קשות. תפקידו למתוח ביקורת.
אין זה תפקידו להשתלח בו. ובטח אין זה תפקידו למהר להדליף את דבריו, כדי לקבל "כפים" מהבייס.

* מסר לאזרחי ישראל – קרעי האנרכיסט מודיע בהודעה רשמית על נייר של ממשלת ישראל, שבכוונתו להפר צו של בג"ץ.
האנרכיסט מעביר מסר לכל אזרחי ישראל: הפרו את החוקים. צפצפו על פסיקות בתי המשפט. צפצפו על השוטרים. צפצפו על תמרורים ורמזורים.
אנרכיה.
אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.

* קקיטוסקרעי – קרעי הכלומניק הוא סמל הקקיטוסקרטיה; שלטון הגרועים ביותר. הדבר בולט במיוחד על רקע העובדה שהוא החליף בתפקיד את יועז הנדל, שר שהוא מותג של מצוינות; שר שבא לעבוד למען אזרחי ישראל, להיטיב את התקשורת במדינה ולקדם אותה, והוחלף בידי עוכר תקשורת, שלא עשה דבר טוב אחד בתפקיד. הוא רק פועל נגד חופש העיתונות וכדי לקדם את ערוצי התעמולה.

* מתי מינוי הוא השתלטות – עם מינויו של אלעד טנא לעורך הראשי של "ידיעות אחרונות", החלו סופרי הכיפות במתקפה דוסופובית. יעל פישביין הזהירה ש"הימין הדתי" משתלט על התקשורת. כאשר חילוני ממונה לעורך עיתון, זה מינוי. לא השתלטות חילונית. אבל כשדתי ממונה, זו "השתלטות". כנראה היא קראה בפרוטוקולים של זקני הציונות הדתית על תוכנית ההשתלטות.

* טופסולוגיה מורטת עצבים – הטופסולוגיה הרפואית שנדרשת מ"קשישים" כמוני, שמתנדבים למילואים, מורטת עצבים ומוציאה את החשק. בלי מוטיבציה גבוהה, רק בגלל הניג'וס הזה הייתי מפסיק להתנדב.

* בצד הנכון של ההיסטוריה – כאשר אני שומע על גל הירידה לקפריסין, על "מושבה" ישראלית בקפריסין, איני יכול שלא לחשוב על אבי, יוסי הייטנר, שהשבוע מלאו 6 שנים למותו.
אבי עלה כנער, לבדו, בספינת המעפילים "מדינת היהודים", כדי להגשים את החלום הציוני. אחרי שזכה לראות את הארץ מנגד, הוא גורש לקפריסין ונכלא במחנה מעצר. כל ימיו שם חלם על השיבה הביתה, לארץ ישראל.
בדצמבר 1947 הבריטים שיחררו את הילדים עד גיל 18. התמזל מזלו והוא היה בן 18 פחות שבועיים. הוא עלה לארץ ומיד התגייס למלחמת השחרור. היה בין מייסדי היישוב מבועים בנגב, והקים משפחה ובית בישראל, שכולה חיה בארץ.
מאז יציאת מצרים היו בתוכנו עייפי דרך, חלשי אופי, רפי רוח, כושלים, שהתגעגעו לסיר הבשר. יצחק רבין היטיב להגדיר אותם.
אבל תמיד היו אנשים כמו אבא שלי, שבחרו בצד הנכון של ההיסטוריה, צד ההגשמה הציונית, והם ההבטחה שנצח ישראל לא ישקר.

* פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו – ב-7 ביולי מלאו שישים שנה לפטירתו של משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, מעצב שירות החוץ של המדינה, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית ויו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, מחותמי מגילת העצמאות.
שרת היה מגדולי הנואמים בתולדות המדינה. שפתו העברית דיברה שירה, גם כאשר אמר פרוזה. בנאום מדיני בכנסת ב-15 ביוני 1949, לקראת סוף מלחמת השחרור, הוא הציג את צדקתה של ישראל בסכסוך. להלן ציטוטים מתוך דבריו:
"במשך שלושה עשר חודשי קיומה צעדה מדינת ישראל צעדים גדולים ומהירים בדרך התאזרחותה בקרב אומות העולם. נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ; להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים; לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהוות ולהתהוות תוך עמידה על הנפש. גם עכשיו, לאחר חלוף כמה חודשים ללא קורבנות, עדיין השלום האיתן והיציב מאיתנו והלאה. זינוק מדינת ישראל אל במת העולם, בחינת גיחה מרחם התולדה, המלחמה שהתגרו בנו מדינות ערב והתבוסה שנחלו, יציאת המוני ערבים את הארץ וכניסת המוני יהודים לתוכה – כל אלה גרמו זעזוע עצום במזרח התיכון, שלא על נקלה יימחו עקבותיו. הסערה שנתחוללה מסביבנו לא במהרה תישוך. גם אין בלבנו ביטחון שלא תפרוץ מחדש וביתר שאת. טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזירה היא – כוחנו איתנו להתאזר בסבלנות... יש כנראה מדינות ערביות המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעייה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר; לאחר שזממו וחתרו להטביע את מדינת ישראל, שהקמתה נתחייבה על פי אותה החלטה, בנחשול של דם ולמחות מארץ זכרה; משנכשלה מזימתם, הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו. משל לאדם שביקש לעקור מן השורש את אילן הפירות של שכנו, ומשלא הצליח, יען שכנו עמד וגונן על אותו אילן, הריהו בא לתבוע חלק בפירותיו ובצלתו...
"סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגיה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל. אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו. לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם. היינו מוכנים באמונה ובלב שלם להקים את מדינת ישראל לפי הסדר, שחייב כי 45% מאוכלוסייה יהיו ערבים בתחילת הקמתה. במה דברים אמורים – אילו קיבל עליו העם הערבי אף הוא את הדין וקם כשותף לנו בהגשמת ההחלטה ובשמירת השלום. אך העם הערבי מרד בהחלטה וניפץ את השלום ... כתוצאה מכשלון המרד והפלישה, באה היציאה הערבית. עקירות המוניות כאלו אירעו כמה פעמים בעשרות השנים האחרונות. מה שעדיין לא אירע הוא שאוכלוסיה אשר עקרה בנסיבות כאלו הוחזרה אל אדמתה ... החזרת פליטים ללא שלום עם המדינות השכנות היא מעשה התאבדות למדינת ישראל ... שום מדינה אחרת במצבנו לא היתה מעלה על הדעת צעד כזה."
"פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו." כל כך נכון היום, כאשר אלה שביצעו את טבח 7 באוקטובר והפכו את תושבי עזה מגינים אנושיים, פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו.

* שייקה פייקוב – המוסיקאי והפזמונאי שייקה פייקוב, מעמודי התווך של הזמר העברי, הלך לעולמו בגיל 88.
שייקה פייקוב נולד בת"א וגדל בקיבוץ אשדות יעקב איחוד. החל להלחין כבר כנער ובמשך עשרות שנים כתב והלחין פזמונים רבים, שתפסו מקום משמעותי בזמר העברי. עיקר הצלחתו היתה בשנות ה-70, עת שיריו כיכבו בראש מצעדי הפזמונים ופסטיבלי הזמר מכל הסוגים. אזכיר כמה מן השירים הבולטים שהלחין: "ארץ", "למה ככה", "חג יובל", "תבורכי", "לאורך השדרה שאין בה איש", "בואו ונשיר אחים", "ארץ ישראל יפה", "אחיי גיבורי התהילה", "ציפור קטנה מחפשת קן", "נפשי כלתה לחרוזים", "חייכי לי בשירים", "אן-דן-דינו", "נפגשנו שוב", "שירי לי", "אותָךְ", "ותבוא עליכם הברכה" ועוד רבים וטובים.
כמו כן, כתב פייקוב מוסיקה לסרטים והצגות רבים, ובהם הסדרה הטלוויזיונית האמריקאית הפופולרית "המלאכיות של צ'רלי". במלאת לו שמונים, ב-2017, קיבל פייקוב את פרס אמ"י על מפעל חיים ואמ"י אירגן לו ערב הוקרה. הוא זכה גם בפרס אקו"ם ובערב הוקרה בכנס "מי אני? שיר ישראלי."
יהי זכרו ברוך! שיריו יהיו עימנו עוד דורות רבים.

* ביד הלשון: צקלג – ראש הממשלה החליט ששדה התעופה הבינלאומי השני של ישראל יוקם בצִקְלַג שבנגב. מיקום שדה התעופה יהיה במשולש שבין רהט, נתיבות ואופקים.
צִקְלַג היא עיר מקראית בארץ פלשתים, שדוד ישב בה בימים שברח מפני שאול. בעקבות זאת נכללה העיר בשטחה של ממלכת יהודה. ברשימת הנחלות בספר יהושע מופיעה צקלג הן בנחלת שבט יהודה והן בנחלת שבט שמעון.
ישנה מחלוקת מחקרית באשר לזיהוי מיקומה של העיר המקראית צקלג. בעבר הזיהוי המקובל היה בתל א-חויליפה, שליד קיבוץ להב, ולכן השם המקורי שוועדת השמות הממשלתית הציעה לקיבוץ היה צקלג. ההצעה ירדה מהפרק לאחר שהמחקר זיהה את צקלג עם תל שרע, בגדתו הצפונית של נחל גרר, מדרום-מזרח לנתיבות ליד העיר הבדואית רהט, צפונית לבאר שבע.
גם הזיהוי הזה שנוי במחלוקת ויש הצעות נוספות, אך זה הזיהוי המקובל. השם תל שרע נקשר למושג הערבי שריעא, שפירושו חוק ומשפט. חוקר התנ"ך פרופ' משה גרסיאל מציע, שהשם מנציח את החוק והמשפט שקבע דוד באזור צקלג, בדבר חלוקת שלל המלחמה בין אלה שנשארו מאחור ובין אלה שיצאו למלחמה בעמלקים שפשטו על צקלג.
ב-1958 כתב הסופר ס. יזהר את הרומן עב הכרס "ימי צקלג" על קרבות הנגב במלחמת השחרור.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com