על "אלף" מאת פאולו קואלו

מפורטוגלית-ברזילאית – דלית להב

ידיעות אחרונות 2012, 238 עמ'

ההיגדים הראשונים שגרמו לי לרתיעה מהספר שלפנינו היו אינספור טפיחות על השכם שהמחבר טופח לעצמו: קוראים מרעיפים עליו חיבה, מצטופפים כדי לחתום על ספריו באינספור ערים באירופה, בצפון אפריקה, בדרום אמריקה. המו"לים מעריצים אותו, מו"לים מארצות שונות (לונדון, סופיה בבולגריה, ספרד, פורטוגל וכו') מזמינים אותו להתארח, לדבר על ספריו ולחתום על הספרים שרכשו הקוראים, עיתונאים נאבקים לראיין אותו לעיתונים, לטלוויזיה. הוא מעיד על עצמו שהוא סופר מפורסם ועשיר. בנסיעה הארוכה ממוסקבה ברכבת הטראנס-סיבירית, מחכים לו קוראיו שיחתום על ספריו שרכשו, בוולדיבוסטוק הוא זוכה לקבלת פנים מלכותית, ולדימיר פוטין מזמין אותו לשיחה (ראו חלק מהעמודים בהם מפורטים ההיגדים הנ"ל: 19, 23, 26, 51, 34, 81-80, 96, 99, 166-165, 172, 185, 210, 213, 222, 224).

בנוסף לכך הסופר מעיד על עצמו שנשים מטורפות אחריו: לאורך כל הנסיעה ממוסקבה לוולדיווסטוק מתלווה אליו צעירה ממוצא טורקי, וירטואוזית נגינה בכינור מיקטרינבורג, שמצהירה כלפיו אהבה מטורפת (גם אלימות! על כך בהמשך), אחת המו"ליות שלו, מוניקה, מעריצה אותו (עמ' 26); אשתו של מו"ל רוסי מצהירה על אהבתה אליו עד כי היא מוכנה לחיות איתו ועם בעלה במשותף (עמ' 172); באחד מגלגוליו הקודמים (על נושא גלגול הנשמות – בהמשך), נערה העומדת להיות מועלית על המוקד כמכשפה, מצהירה על אהבתה אליו (166-165).

זכורה אמרתו הנכונה של אנרי ברגסון: אין אנשים צנועים, יש היודעים בחוכמה להצניע את רצון ההתבלטות. הסופר שלנו לא שמע על כך. עמוס עוז שלנו זכה ללא פחות אהדה של קוראים בכל העולם, לא פחות מזאת של פאולו קואלו, ולא תמצאו בספריו שבחים עצמיים.

לא רק ההיגדים הנ"ל מעוררים רתיעה בליבי, אלא גם ההתיימרות של הסופר לרמוז שיש לו מפתח לכבשונו של עולם: יש לו מדריך בתחום הסוד ששמו מתחיל באות י', המחבר גם נפגש עם שמאן, המפליא לעשות בסיור הארוך שלו בסיביר. יש מגיד עתידות שיודע לנבא על תאונת דרכים שתארע, ועל מפגש של הסופר עם טורקיה, למרות שארץ זאת איננה בלו"ז הביקורים שלו, ובאמת התאונה מתרחשת, והסופר שלנו פוגש את הצעירה הטורקייה שמתאהבת בו נואשות (עמ' 21, 34, 58). והרי אין דבר יותר מופרך מהתיימרותם של אנשי סוד לדעת מה צופן העתיד.

וכן, אם הקורא מקווה למצוא בספר הסבר בצורה ברורה מה משמעותו של שם הספר "אלף", הוא עשוי להתאכזב, ויצטרך להסתפק ברמזים, כדלקמן: המחבר מעיד על עצמו שאת השם שאל מהיצירה "אלף" של חורחה לואיס בורחס, שבתמצית מתייחס לנקודה במרחב שהכול נכלל בה, כשתודעה אנושית המוגבלת במרחב ובזמן יכולה להשיג את מכלול הבריאה.

בספר שלנו מופיעה ה"אלף" לראשונה בעמ' 69, ומרומז בה מעין נסיעה אל העבר. בהמשך מתואר איך המחבר והילל (המאוהבת בו, כאמור), נכנסים אל תוך ה"אלף" במקום מעבר בין דלתות "ברכבת הטראנס-סיבירית" (עמ' 100). המחבר מעיד על עצמו שהתנסה ב"אלף" בשנת 1982 כשביקר במחנה הריכוז דכאו (עמ' 88). בהמשך מעיר המחבר כי לא ניתן להסביר את "האלף"(עמ' 79, 89), שהיא נקודה ביקום המכילה את כל שאר הנקודות, הווה ועבר, ואנרגיה שמימית. מסתבר שיש "אלף" קטנה, ו"אלף" גדולה (עמ' 89). "אלף" הוא מיספר שמכיל מיספרים עד אינסוף, כי היא נגזרת מהאות הראשונה של האלפבית העברי, הערבי והארמי (עמ' 95). "אלף" דורש אירוע נדיר, רב עוצמה כמו אורגזמה, או כאשר יש התעלות רגשית לנוכח יופי נדיר (עמ' 142).

הבאתי כאן את רמזיו של הסופר לגבי משמעות השם "אלף", וכפי שהוא מעיד – הקורא צריך לחוש, ולא להבין.

בעיניי ההיגדים האלה סהרוריים לגמרי.

יש בספר עוד מונחים מסתוריים כמו "חישוק האור", שאינו שייך לעולמנו הנוכחי, והוא מוביל לדלתו של "האלף" ואל קשר אל חיים קודמים (עמ' 126, 127), וכן מצוין במקומות רבים תשוקתו של הדובר להיות מלך בממלכתו (לדוגמה, עמ' 44).

וכעת לפרשת היחסים של הדובר עם הילל, כנרית וירטואוזית שמוכנה לוותר על הקריירה המובטחת שלה על מנת להיות עם הדובר, ולהצטרף אל מסעו בן השבועיים ברכבת הטראנס-סיבירית ממוסקבה לוולדיווסטוק. כשהעורכת והמו"לים המצטרפים למסע מפנים אליה כתף קרה. וזאת לדעת: הדובר בן 59, נשוי לכריסטינה (בחיים היא באמת אשתו השנייה של המחבר) ואב לילדים, ואילו הילל רק בת 21. היא נדחקת לסעודה שנועדה לכבוד הסופר המהולל, ומודיעה למסובים כי עברה התעללות מינית על ידי שכן כשהיתה בת עשר. בהמשך היא מצהירה אינספור פעמים על אהבתה אליו, ונושקת לו על שפתיו, מחבקת אותו, נכנסת אליו למיטה, ומצהירה שהיא רוצה לחיות איתו, כועסת על כך שהוא אינו נוגע בה (זה לא ממש נכון, הוא מלטף את שיערה ונרדם על שדיה החשופים, ומבקש ממנה לא לגלח את שיער הערווה – עמ' 147, 203, 214). היא דורשת ממנו במפגיע להצהיר שהוא אוהב אותה (עמ' 178), נכנסת ערומה אל חדרו, כשהיא מנגנת בכינור (עמ' 203-194). היא מצהירה שהיא אוהבת אותו כמו את המלחין שופן, ונדהמת שלא מתחשק לו לעשות עימה אהבה (עמ' 205). הוא מוכן להודות שהוא אוהב אותה כמו נהר (מה זה?) מרוב תסכול היא מאיימת לקפוץ מהחלון, היא מכה אותו עד זוב דם, ואז הוא מודה שהוא אוהב אותה, אבל לעולם לא יהיה שלה (187, 228, 235).

מסתבר שהוא כן חושק בה, והוזה על אפשרות של סקס פראי איתה (עמ' 121-120), אבל נרמז בספר שההימנעות ממגע מיני מלא עימה נובעת מאהבתו לאשתו. ואם כן, ההתנהגות שלו היא חסרת שחר לחלוטין: הוא דורש מהמארגנים לאפשר להילל להיות קרוב אל תאו ברכבת, והכול רואים את ההתקרבות בין השניים, ואת הכניסות של הילל את תאו, ואל חדרו במלון, כלומר, בהתנהגותו הוא מאפשר לסובבים לרכל עליו בנושא רגיש כל כך, כשסובביו משוכנעים שהוא מתעלס עם הצעירה המאוהבת.

ה"אלף" שאלף פנים לה, שאינם מתיישבים עם הריאלייה, מובילה את הקורא אל העולם המיסטי של גלגול נשמות, אמונה הנפוצה בעולם ההינדי, ואצל אחינו הדרוזים. הדובר "יודע" שהוא גלגול של נזיר דומיניקני, שישב בדין באינקוויזיציה, אשר בשל הלשנה הובאו שמונה נערות אל העינויים (גלגל שורף ופוצע, מיטה, בה מותחים איברים עד שהם מתפקעים). מילה שלו יכלה להציל את הנערות, אך נמנע מלומר אותה כי היא הצהירה לנוכח האינקוויזיטור שהיא אוהבת אותו. הדובר מחליט כי הילל היא בעצם הנערה החמישית מבין המובלות למוקד, ולכן הוא צריך לבקש ממנה מחילה.

הילל זורמת עם סיפור הגלגול הזה, וכמו הנערה שהופשטה ערומה באינקוויזיציה בשנת 1492, כשליד ערוותה שומה שהיא סימן לשטן (עמ' 159 ואילך), כך הילל נכנסת ערומה כדי שהדובר יבחין בערוותה הגלוחה. היא מסכימה שהיא גלגול של הנערה המעונה ההיא (עמ' 168). למחבר יש הרבה "עברים" שמהם הוא התגלגל: הוא היה סופר צרפתי במאה ה-19 (עמ' 213) חש את רוחות משפחת הצאר ניקולאי השני שהוא ומשפחתו נרצחו על ידי הקומוניסטים. בתוך ליבו של המחבר מופיעים לא רק גלגוליו מהעבר, אלא גם נופים ומראות מן העבר (מעיין בהרי הפירינאים, חופי אירלנד, רחוב בלונדון, קתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה, מכשפות ערומות ליד מדורה, גבר יורה באשתו ובמאהב וכו'.

באשר ליחס לאלוהים ולדת הספר מציע עמדה והיפוכה: מצד אחד הוא מעריץ את ישוע ואוהב אותו (עמ' 178), ומצטט פסוקים מהברית החדשה, משוכנע שיוחנן המטביל הוא גלגולו של אליהו הנביא, ואף מביא את הסיפור על ישראל בעל שם טוב שהבעיר מדורה ביער, והתפלל לישועת בני עמו, וכל האדמו"רים שבאו אחריו ושכחו את מקום היער, המדורה והתפילה, ונותר רק הסיפור, ומצד שני, הוא מביא את דבריו של יאו, המתורגמן הסיני הנלווה אל הדובר ברכבת הטראנס-סיבירית, שאמר כי חדל להאמין באלוהים לאחר שהוא לקח את אשתו האהובה (עמ' 75), וכן, הוא קובע שתפילות לא עוזרות – אלוהים קרוב אלינו אם נתפלל אליו, ואם לא (עמ' 114). המחבר משווה את האשליה שמוכר הקומוניזם לאשליה שמוכרת הדת (עמ' 177). מבולבלים? אני בוודאי!

קורא שצלח את הרשימה הזאת, מבין מן הסתם שהספר הזה של פאולו קואלו איננו "כוס התה" שלי, ובוודאי תוהה מדוע טרחתי לקרוא אותו עד הסוף ולכתוב עליו בכזה פירוט – ובכן, ידוע לכול כי פאולו קואלו נחשב לסופר גאוני, "האלכימאי" שלו הופץ בכל העולם, ועל הכריכה שעל הספר שלפנינו כתוב: "'אלף' הוא ספרו הטוב ביותר של קואלו, הוא שופע טוהר, פשטות וכנות." אני הרשיתי לעצמי להיות הילד שנוכח לדעת שהמלך ערום, למרות ההתפעלות של כל המומחים על תפארת בגדיו של המלך, בסיפורו-משלו של האנס כריסטיאן אנדרסן.

משה גרנות

אהוד: אם איני טועה ליוותה שערורייה של בלוף בדבר המקורות שייחס לספרו "האלכימאי".