אסטרולוג, 2001

פרק שלושים ותשעה

בערוגת הגזר

ברחתי משם מלא פחד פן תספר לאמא מה עשיתי לה. שטפתי את עצמי זמן רב מהשיירים ומהריחות הנוראים. איש לא דיבר איתי על אותו מאורע, אינני יודע אם אום-יונה התלוננה או אם גם היא לא. מהלימודים הלא כבר גורשתי, ובבית התחילו לרטון ולומר שהבטלה היא אם כל חטא, שאני עצל, הוזה, ישן יותר מדי ואינני עושה דבר. קראתי את מחשבותיהם. הרגשתי שאני נופל עליהם למעמסה. דימיתי לשמוע אותם מדברים עליי בלילות, ואת אבי אומר:

"סבא שלו בעל אדמות בתולה של ארץ חדשה – והוא בועל עוזרות-בית וגם בזאת נכשל!"

נכנעתי. הסכמתי לעבוד כפועל בגן-הירק של דודי אלכס, באדמת הביצה, בקרבת הירקון. שם גדלו מלפפונים, קישואים, גזר, עגבניות, תירס, תפוחי-אדמה, ומדי קיץ גם מקשת אבטיחים. החלקה היתה מוקפת דממה של פרדסים ירוקים שמפכפכת בהם בחשאי רטיבותה של השקאת קיץ. שדרות אקליפטוסים ריחניים על הירקון. שדרות ברושים סביב הפרדסים. קולות עמומים, כמין צפירות קטועות וחדגוניות, של מנוע באר סמוכה. רכבת העוברת פעם או פעמיים ביום במסילה הסמוכה, שנבנתה במקביל לכביש התורכי הישן, וצהלת סוס רחוקה.

מדי בוקר הייתי מגיע באופניי אל החלקה, מביא איתי כריכים לשתי ארוחות ומתבל את ארוחתי במלפפון צעיר על קליפתו או בעגבניית מרימנד כרסתנית וטרייה.

את עיקר העבודה עשה יוסוף (במלעיל), תימני מבוגר שהיה "פועל ראשי" וקבוע אצל דוד אלכס. מן הבוקר היה עודר, מדלל ומשקה, ואני עוזר על ידו. כאשר הגיעה העת לאסוף ירקות טריים למשלוח, היה יוסוף מביא נשים אחדות מהמעברה, כולן עטופות בשמלות צבעוניות, פטפטניות ושחורות-עין. הן היו פושטות על הערוגות, כפופות ובאחוריים מורמים, וניראו כחיפושיות מנומרות שחור ואדום, פרות-משה-רבנו.

לאחר העבודה הייתי חוזר הביתה צרוב שמש, מתקלח ויושב על המרפסת לאכול. עייפות כבדה פושטת בגופי, אפילו המקלחת והבגדים הנקיים לא יכלו לה.

דודו הופיע שזוף וטרי מהשחייה בבריכה. אמר שמתארגן בשבת טיול באופניים לחוף נתניה, וירכיבו בנות. רגע ראיתי את עצמי מרכיב את יונה מהמעברה. שובל חלוקה הצבעוני נשרך ומסתבך מדי פעם בדוושות, וחזה מתגלה. שערותיה השחורות מבריקות כאילו הן רטובות, ריחה חריף, כפות ידיה צבועות בחינה. כוחותיי להסיעה אוזלים. אנחנו נישארים מאחור, ופונים הצידה לפני גשר הברזל, גשר ביילי, שעל הירקון. שם, לרגלי האקליפטוסים הגבוהים, בסתר קנה וסוף, יונה שרועה כבר על גבה. לובן רגליה, ירכיה הערומות, ריחות הכמון, החילווה והעשן, ספוגים בבגדיה, ומשיפולי ערוותה בולט הקליטוריס המוסבר בספר "השאלה המינית" של אבגוסט פורל רק שאני עוד לא יודע איך בדיוק הוא ניראה, אולי כמו זין קטן?...

"מה קרה לך, נרדמת?" שואל דודו.

"...לא!" אני מתעורר מהזיותיי בחיוך אווילי. הוא ממשיך ומדבר על בנות, כדורגל ומסע לוואדי עמוד ולוואדי למון שבגליל. אני לא שותף להתלהבותו. לבסוף הוא עוזב אותי כשאני מנמנם וכבד-פה. אני מקדים ללכת לישון בהרגשה רעה, אני כאחד מאותם שוליות, נערים עובדים, שעליהם קראתי ברומאנים של דיקנס. רחמנות עליי.

באחד הימים נמצאתי רכון על ערוגת גזר צעיר ודיללתי אותה. מהצד השני כרע מולי יוסוף הפועל הראשי ועסק באותה עבודה. ידינו כמעט שנפגשו. זה היה יום קיץ, יום חם. השמש יקדה מעלינו. הערוגה היתה מלאה מים ובוץ והדיפה לחות חמה, לא נעימה. שעת הצהריים עברה זה מכבר. שנינו לבד בשדה ודממה חמה וכבדה לכל מלוא העין, לבד מפעימת המנוע של מכון השאיבה על שפת הנחל, ליד פרדס בחריה.

הפרדס הזה ניטע על שטח שנרכש מהערבי אלכסנדר רוק, שהיה אחד מבעלי הנכסים הגדולים ביפו. המקום נקרא בערבית בוכריה, ובעצת יחיאל מיכל פינס, ידידם של הקונים, קראו לו בעברית "בחר-יה".

הזעתי. עורפי היה צרוב שמש. בחריצי צווארי ניקוו קווים שחורים של מלח רטוב מעורבב בעפר. נידמה שלעבודה אין סוף. החלפנו בינינו מילים כבדות, שבורות, מזרחיות, המושכות את הראש כלפי מטה.

"יש לך אישו?" שאל יוסוף.

"לא," אמרתי. אין לי.

"עשית לאישו זיג-זג?" המשיך יוסוף בקולו הצפצפני.

חשבתי על התחת של אום-יונה. האם זה נחשב? אולי היא אשתו? אולי עשה לה את יונה מהזין שלו? "לא." הייתי כולי ציפייה. "אף פעם."

השמש מכה ואד חם עולה מן הערוגה. מחשבותיי מתערפלות. ללכת יום אחד לפרדס עם אחת הפועלות התימניות. בחורה אמיתית, סוף-סוף. אני מלא תקוות. תולש עלעלי גזר ירקרקים, חמצמצים, עלים שנמעכים באצבעות כמו קליטוריסים קטנים, אולי. זיעה זולגת על עיניי. ויוסוף מולי, שואל:

"זובי שלך גדול?"

אני נרגש. מניע בראשי לאות הן. הלא הגעתי איתו עד לתחת של אשתו, אום-יונה. אני גדול. גדול.

"כמה גדול? בשביל אישו צריך גדול!" הוא מקרטע כלפיי בכריעה, מעבר לערוגה. "גדול כומו זה? רוצה לראות?"

ואני שותק. משועבד לציפייה מכאבת ואין בי כוח מוסרי לסרב. יוסוף יביא פועלת. אולי יונה. הוא ילמד אותי. שלושתנו יחד בפרדס הסמוך, בגומת אדמה פריכה, מוצלת. יוסוף מתקרב אליי בישיבה מזרחית, שיניו כהות, ידו צונחת קרוב למפשעתו, הוא מתגלה בפניי.

"רוצה תחזיק?" קולו ניחר.

אני תופס בגיד השחום שלו, שמתנודד זקוף, מבין הסמרטוטים, כצוואר של עוף עיוור. אצבעותיי נלפתות בצינורו, חם רך וקשה, ונסחט באצבעותיי כמבקש לצווח בקול: "קוקו-ריקו, קוק-ריקו!"

ובאותה שעה נשלחת ידו לעבר מכנסיי הקצרים, פורעת כפתור, ממשמשת, מושכת. אצבעות פועל מחוספסות תופסות באברי המפרפר ומלטפות אותי. נוגעת בי חמצמצות ירוקה. מדגדגים אותי פירורי עפר צונן ולח. רגע כורעים שנינו על גבי ערוגת הגזר המהבילה ומושכים זה במבושי זה. אני סחרחר בשמש ובבוץ. נירגש עד עילפון. מתיז ומשפשף, משפשף ומתיז, כאילו נתחשמלתי, ומשהו בתוכי צווח ונישבר.

כאשר נגמר הדבר מסתובב יוסוף לצד אחר ומוחה ידו בבוץ וממשיך לעשב את עלי הגזר כאילו מאומה לא קרה. הערוגה גובהת בינינו. אני שנא אותו. ואת השמש, העבודה, החקלאות, האדמה, המושבה, הכל! – כאילו איבדתי את בתוליי. והלא החיה הרעה הזאת, יוסוף, הבטיח לי אישה, אישו! – הרגשתי את עצמי מזוהם וטמא. רגליי בבוץ. מכנסיי לחות ומדיפות שוב אותו ריח משונה. על כפות-ידיי פירורי בוץ וירק. אפילו לקנח את עצמי אינני יכול. רציתי לחדול מיד מן העבודה, לברוח הביתה, להתקלח, לשבת בצל, לרבוץ כל ימיי נקי בחדר ולא לראות מעדר, ירקות ושדה נעבד. וכמו כדי להעניש את עצמי המשכתי לדלל את הגזר עד שנשמעים צלצולי פעמון הכנסיה, סליחה, המושבה, לסיום העבודה בשעה ארבע, אך עם יוסוף לא החלפתי מילה.

חזרתי על אופניי הביתה. הרוח הניעה גלים ירקרקים בענפי האיקליפטוסים, ופניי להטו. התקלחתי היטב. אכלתי במרפסת קציצת בשר ואפונה ירוקה. אבא ישב בכיסא-נוח וקרא בעיתון "הבוקר".

"איך היתה העבודה היום?"

"אני לא הולך לשם יותר."

"מה קרה?"

"אין לי חשק."

"אלכס פיטר אותך?"

"לא."

"יותר טוב לגדול פאראזיט?"

"אתם יכולים לדבר עד מחר. אני לעבודה לא אלך יותר. אני שונא לעבוד."

"מאיתנו אל תקווה לשום עזרה בחיים."

"לא צריך. אסתדר לבד."

"גיבור גדול!"

"כן. אם אני רוצה."

אהוד בן עזר

המשך יבוא