* כלביא יקום – "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" קראנו אמש בפרשת השבוע – פרשת "בלק", את דבריו האלמותיים האלה של הנביא בלעם בן בעור, שמלך מואב, בלק בן ציפור, שכר אותו לקלל את ישראל, והוא יצא מברך.
"עם כלביא" – זה השם שניתן, ברוח דבריו של בלעם על עם ישראל, למבצע נגד איראן, שבו הסרנו לתקופה ארוכה את האיום הגדול ביותר על ישראל. אכן, עמנו קם מן השפל העמוק ביותר של 7 באוקטובר, והוא מכה באויבינו, מבקשי נפשנו, כשהשיא הוא המבצע באיראן, שקיבל את הכינוי "מלחמת 12 הימים".
היכולת לקום כלביא מתוך משבר ותהום – זו סגולה נפלאה. כך, מתוך אפר השואה קמנו כלביא והקמנו את מדינתנו הריבונית. כך, מתוך ההפתעה הגדולה של מלחמה יום הכיפורים, קמנו כארי, עברנו ממגננה למתקפה והפכנו תבוסה לניצחון. וכך, שוב, עתה.
אך סגולה גדולה יותר היא למנוע מראש את האסון, ולא להתגבר עליו. לשם כך, עלינו לקום כלביא מדי יום ביומו, בוקר אחרי בוקר, שנה אחר שנה. אסור לנו להתעייף. אסור לנו לשמוט מידינו את החרב ולו לרגע. אין לנו את הפריבילגיה להרפות.
זה קשה, נכון, אך זו ברירת דורנו.
המתח הקבוע הזה אינו רק מתח ביטחוני. עלינו לקום כל בוקר כלביא למתח החלוצי של הגשמת הציונות, של בניין הארץ, של תקומת החברה. זהו מתח של יצירה קולקטיבית גדולה. כן, עוד לא סיימנו את בניין הארץ, עוד לא השלמנו את הקמת המדינה. ובמקביל, עלינו לקום בכל בוקר כלביא כדי להגן על המפעל שאנו בונים, כי מלחמת השחרור שלנו עוד לא הסתיימה.
"לא עייפי דרך אנחנו כי אם פורצי נתיב." דברים אלה של מאיר יערי הם הסלוגן של קיבוץ ניר עוז, בנגב המערבי, וראוי שיהיו המצפן של כולנו.

* סיכל את מזימת האוייב – רס"ר אברהם אזולאי הוא אות ומופת לגבורת הלוחם. אזולאי נלחם עד טיפת דמו האחרונה, ולא איפשר למחבלים לחטוף אותו.
ניסיון החטיפה מלמד אותנו למה חותר חמאס במלחמת הגרילה שהוא מנהל נגד כוחותינו. הוא מבין שהחטופים הם הבטן הרכה של החברה הישראלית, והדרך לסחוט ממנה הישגים.
הם ימקדו את מאמציהם בניסיון לחטוף חיילים. על צה"ל להיערך לכך.
אברהם אזולאי סיכל את ניסיון החטיפה בגבורה עילאית. הוא סיכל את מזימת האוייב.
יהי זכרו ברוך!

* לא מוותרים עליהם – בעקבות נפילתם של חמישה לוחמי גדוד "נצח יהודה", שלפחות חלקם חרדים, נשמע קול בגנות המאבק נגד ההשתמטות: שעה שלוחמים חרדים מגינים על המדינה ונופלים בקרב, אתם מפגינים נגד החרדים... בושה!
ההיפך הוא הנכון. איננו מפגינים נגד החרדים אלא נגד המשתמטים. איננו נגד החרדים, נהפוך הוא, הרי מה אנו דורשים מהם? מה שאנו דורשים מעצמנו. אנו גם נגד עצמנו? איננו מוותרים להם, כי איננו מוותרים עליהם, כי הם אחינו. לכן ההשוואה לפטור מגיוס לערביי ישראל אינה רלוונטית.
אני מצדיע לכל לוחם, אבל ההצדעה ללוחם חרדי כפולה ומכופלת, כיוון שהוא לא רק שוחה נגד הזרם, אלא נגד זרם חזק מאוד ואלים מאוד בחברה צפופה מאוד שמנהלת מלחמת חורמה נגד הגיוס ונגד חרדים שמתגייסים. נפילתם של לוחמים חרדים רק מעצימה את צדקת המאבק נגד ההשתמטות. נפילתם של לוחמים חרדים צריכה לעורר תחושות בושה וייסורי מצפון בקרב החרדים שבוחרים להשתמט.

* מה אומר לילדיי – צעיר חרדי בן 26 עובד במתנ"ס צפת. ביום הזיכרון לחללי צה"ל הוא השתתף בטקס יום הזיכרון העירוני, שהמתנ"ס מארגן.
כעבור ימים אחדים הוא ניגש לשרון, המנהל שלו, חבר קיבוץ אורטל, וסיפר לו שהוא מבקש להתגייס לצה"ל. מה קרה? שאל אותו שרון. "זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שהייתי בטקס יום הזיכרון." "בן 26 וזה טקס יום הזיכרון הראשון שלך?!" – "כן." "ולמה החלטת להתגייס?" – "אחרי הטקס הלכתי ברגל הביתה, וכל הדרך חשבתי על דבר אחד. כשהילדים שלי יהיו גדולים וישאלו אותי, אבא, מה עשית למען עם ישראל אחרי 7 באוקטובר. מה אני אגיד להם?"
שרון נרתם לסייע לו להתגייס. וכאן האבסורד. מסתבר שהבירוקרטיה הצה"לית מתקשה להתמודד עם מי שפטור מגיוס ורוצה להתגייס. לקבל את הפטור זה הרבה יותר פשוט. "הסיעו אותנו באוטובוס. אמרו לנו, שהפסיכולוג ישאל אותנו כל מיני שאלות. על כל השאלות תענו 'כן'." כולם עמדו בתור לשרשרת פטור.
בסופו של דבר הוא התגבר על חסמי הבירוקרטיה המטומטמת והתגייס לצה"ל, לשירות מקוצר על פי גילו. במשך שלושה חודשים עשה טירונות חי"ר ומסלול רובאי 07. ומיד בתום המסלול עבר ישירות למילואים והוא יוצא השבוע לתעסוקה ארוכה ברצועת עזה.
המנהל הגאה שלו אינו מצטער, כמובן, על כך שעובד שלו יוצא לחודשים ארוכים בצה"ל ולא יהיה בעבודה. הרי הוא עצמו כבר אחרי הסיבוב החמישי, וב-21 החודשים האחרונים היה יותר במילואים מאשר בעבודה.

* הכל יוצאין – "במלחמת מצווה הכול יוצאין – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה." כך פוסקת המשנה. כן, אין פטורים ממלחמת מצוות. אין פטור לגברים ואין פטור לנשים. הכול יוצאין. אין מלחמת מצווה מובהקת יותר מהמלחמה על קיומנו, שנפתחה בה' באייר תש"ח, סופה אינו נראה באופק ואולי זו מלחמה שאף פעם לא די לה.
אבל גם למלחמת רשות, שיש הפטורים ממנה, לומדי תורה חייבים להתגייס. מהי מלחמת רשות? מלחמה שאינה מוכרת לנו, מעצם העובדה שאנו נלחמים על קיומנו. זו מלחמה שנועדה להשגת מטרות מדיניות, כלכליות וטריטוריאליות. דיון במלחמת רשות במדינת ישראל הוא שעשוע אינטלקטואלי תיאורטי, אולם כדאי לראות מי פטור ממנה על פי התורה. "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו... ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו... ומי האיש אשר אירש אישה, ולא לקחה, ישובו לביתם, פן ימותו במלחמה." כלומר, התורה פוטרת ממלחמה את מי שרק בנה בית, נטע כרם, הקים עסק, נשא אישה, כדי שלא ייהרג לפני שנהנה מהם. ויש קטגוריה נוספת: "מי-האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את-לבב אחיו כלבבו." גם פחדנים פטורים ממלחמת רשות, כדי שלא יפגעו במורל היחידה.
ומי אינו מוזכר כפטור, אפילו ממלחמת רשות? לומד תורה. לימוד תורה היא מצווה המוטלת על כולם, ואין היא פוטרת כהוא זה מהגנה על המולדת.
שמעתי מישהו, שאמר שהחרדים הם הרפורמים האמיתיים, כי דרכם ביהדות ובעיקר ההשתמטות היא יהדות חדשה. לדעתי, הם אינם ראויים להגדרה. רפורמה ביהדות מבוססת על היהדות ומטה אותה לכיוון חדש. כאן אין המדובר ברפורמה, אלא בכפירה בעיקר.
כאשר החרדים ביקשו מבן גוריון עם הקמת המדינה פטור לארבע מאות עילויים מקרב בחורי הישיבות, הם לא העלו על דעתם לטעון טענת כפירה הזויה, שעל פיה לומדי תורה פטורים, כביכול, מגיוס. הם דיברו על כך שעולם התורה כמעט אבד בשואה, וכדי להציל אותו ביקשו לפטור 400 עילויים שיהוו את הבסיס לחידוש עולם הישיבות.
בן גוריון, שהם פרטו על נימים עדינות בנפשו היהודית, הסכים. בסוף שנות החמישים הוא הודה בטעותו והתחרט. היה עליו להבהיר מלכתחילה, שלמלחמת מצווה הכל יוצאין, בלי פשרה. או לכל היותר לחתום עימם על הסכם שבו הם מתחייבים שהפטור תקף לשלוש השנים הקרובות ואחריהן הכל יוצאין.
הרעיון שבשמו ב"ג פטר 400 עילויים היה תקף כהוראת שעה לשלוש ארבע שנים. היום, כאשר עולם הישיבות גדול כפי שלא היה מעולם בכל תולדות עם ישראל, זו בדיחה. ופטור לכולם הוא כפירה בעיקר. ופטור לכולם בשם לימוד התורה, הוא חילול השם שאין כדוגמתו.

* עת הזמיר נגמר – הם הדיחו את הלוי, כי לא היה מוכן לגנוב אתם סוסים בחוק ההשתמטות הממארת.
הם מינו את זמיר, בתקווה שיהיה חייב להם את מינויו וישחק את המשחק שלהם. "עת הזמיר הגיע," נתניהו התפייט.
אבל נאמנותו של זמיר אינה לממונה, אלא למדינת ישראל, והוא יודע שחוק ההשתמטות הוא חוק אנטי ישראלי, פיגוע נגד ביטחון ישראל. והוא לא נותן את ידו לתועבה הזאת.
וכעת, כנופיית בן גביר מובילה הצעת חוק להפוך את הרמטכ"ל ושאר הבכירים ל"משרות אמון", כלומר למינויים עסקניים של פיונים.

* מה חולל את הגל האנטישמי – לכאורה, המאבק בעולם נגד ישראל הוא בגלל ה"פשעים", כביכול, שאנו עושים בעזה.
אבל עלינו לזכור, שהגל האנטישמי הנורא הזה פרץ ב-7 באוקטובר. הטבח הצית את דמיונם של האנטישמים בכל העולם. הם פרצו בגל התלהבות ובקריאה להמשיך את מה שנעשה בנגב המערבי "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי." עכשיו, כאשר אנו מממשים את זכותנו וחובתנו להגנה עצמית, הם ממחזרים את דפוס הנכבאיזם – ההתבכיינות על המחיר שהם המיטו על עצמם והאשמת ישראל בתוצאות תוקפנותם הרצחנית הברברית.

* להגן על חייהם של אזרחי עזה – אילו כבר בתחילת המלחמה היינו מקימים עיר הומניטרית, והיו הצעות כאלו, כמו תוכנית האלופים, והיינו מטילים מצור מוחלט על שאר שטח הרצועה – לא זו בלבד שהמלחמה היתה מסתיימת מזמן, חטופינו היו משתחררים מזמן וחמאס כבר היה שייך להיסטוריה – רוב האזרחים העזתים שנהרגו היו חיים.
כן, העיר הזאת היא הומניטרית, היא נועדה להגן על חיי האזרחים העזתים.

[אהוד: כמה חבל שאסטרטג כמוך לא יושב במטכ"ל!]

* מתח ביקורת על השלטון – ישראל פריי הוא כנראה האוטו-אנטישמי הבזוי והנחות ביותר בקרב הקהילה האוטו-אנטישמית בישראל. ביום שבו נפלו חמישה לוחמי צה"ל, הוא כתב שהעולם הוא מקום טוב יותר בלי חמישה צעירים ישראלים שביצעו פשעים אכזריים נגד האנושות.
פריי נעצר לחקירה ושופטת בית המשפט השלום האריכה את מעצרו בשלושה ימים. יש ויכוח ציבורי על המעצר; על עצם מעצר עיתונאי בשל הבעת דעה. אני מודה שגם אני חצוי. מצד אחד, תגובתי המיידית על הפשקוויל הבזוי של פריי, היתה, שהעולם יהיה טוב יותר אם הוא יילך בעקבות מורו ורבו האוטו-אנטישמי אוטו ויינינגר ויסיק את המסקנה המתבקשת משנאת היהודים שלו. מצד שני, מעצר על הבעת דעה עלול להיות מדרון חלקלק של פגיעה בחופש הביטוי.
אולם כאשר גיא פלג הפרשן המשפטי של ערוץ 12 הוקיע את המעצר, איך הוא הגדיר את המעשה? מעצר של עיתונאי שמתח ביקורת על השלטון. הבעת שמחה על נפילת 5 חיילי צה"ל היא מתיחת ביקורת על השלטון?! ב"הארץ" נוהגים ללעוג ל"ערוצי המיינסטרים" – 11, 12 ו-13, על היותם פטריוטים, רחמנא ליצלן, ודבקים בקונצנזוס. הטנטרום השבועי של גיא פלג מקרב את ערוץ 12 לשוקניה.
מאמר המערכת של "הארץ" תקף את המעצר ומתח ביקורת חריפה על השופטת, אולם הצדיק את אמירתה שדבריו של פריי "פוגעים ברגשות הציבור וגם מקוממים." אולם קרולינה לנדסמן כבר מסמנת את פריי כמין אמיל זולה ישראלי, כגיבור שייזכר לדורות. אמנם גם היא הסתייגה מהבעת השמחה על מותם של החיילים, אולם היא שיבחה אותה כפרובוקציה שנועדה לטלטל אותנו ולהזכיר לנו שצה"ל מבצע פשעים אכזריים נגד האנושות. היא תקפה בחריפות את מערכת המשפט והתקשורת הישראלים שהם משת"פים של הפשעים נגד האנושות ואמרה שההיסטוריה תזכור להם שהיו חלק מן הקונצנזוס של "הפשע הקולקטיבי," אך היא תזכור "את מי שסירב ליישר קו."
כלומר, ההיסטוריה תעלה על נס טינופת אוטו-אנטישמית, עלוב נפש ששמח על נפילתם של בני עמו שנלחמים כדי שהוא יוכל לחיות ולהפיץ את הרעל האנטישמי שלו.

* תלמידו המובהק של גבלס – מורם ורבם, שר התעמולה הנאצי גבלס, לימד אותם שאם תחזור על שקר פעמים רבות, הוא יהפוך לאמת. ולכן, הפרקטיקה הגבלסית היא מנגנון של שטיפת מוח להפצת השקר.
ניקח לדוגמה את תלמידו המובהק של גבלס, המטיף האוטו-אנטישמי רוגל אלפר. במאמר קצר, שאורכו כ-300 מילים בלבד, מופיע לא פחות מ-12 (!) פעמים צירוף המילים "מחנה ריכוז."
ואם במקרה מישהו לא מבין מה זה מחנה ריכוז, אולי הוא לא מספיק "מרוכז" או אולי חושב שאלפר סתם השתמש במינוח, אבל לא התכוון באמת למחנות שהנאצים השמידו בהם את מיליוני היהודים, הוא כותב שמרוב שמערכת החינוך הנחילה לנו את התודעה על מחנות הריכוז הנאציים, היא גרמה לכך שאנחנו מכירים את הפרקטיקה ויודעים מה לעשות לעם אחר. ואז הוא לועג בציניות לכך שאצלנו אסור להשוות לנאצים.
השתכנעתי. מותר להשוות. רוגל אלפר וחבר מרעיו הם מנגנון תעמולה גבלסי מובהק.

* תזכורת – 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר 7 באוקטובר.
לטובת אלה ששכחו. כן, גם בתוכנו, למרבה החרפה.

* תנאי לשלום – סעודיה היא דיקטטורה תיאוקרטית קנאית, פונדמנטליסטית חשוכה, מפלה נשים ורודפת להט"בים. אף על פי כן, אני בעד שלום ונורמליזציה איתה. אין זה מתפקידנו לחנך את העולם הערבי. סעודיה היא מדינה חשובה מאוד במזה"ת ושלום אתה יחזק את מעמדה של ישראל במזה"ת. אך לא בכל מחיר.
אם הסעודים דורשים התחייבות לקדם מדינה פלשתינאית וצעדים למימוש מהלך כזה, אין להסכים לכך. רק משיחיסט מנותק יסכים אחרי 7 באוקטובר להקמת מדינת טבח בלב הארץ, שתהפוך את גוש דן ומרכזי האוכלוסייה הישראלית הצפופים ביותר ל"עוטף המדינה הפלשתינאית". צעד כזה הוא מעשה טירוף ואיום קיומי על ישראל. מתקפה של אלפי מחבלים "עם כפכפים" על ת"א, פ"ת, חדרה, נתניה ועפולה, תוך שליטה על נתב"ג, תעלה לנו בעשרות אלפי הרוגים. מי המטורף שיסכים לאיום כזה, מתוך אשליה ש"יהיה פסדר"? מי המנותק שיסכים לכך שכביש 6 יהיה גבולה של ישראל?
ישראל חייבת להבהיר שהירדן יהיה גבול הקבע המזרחי שלה. ממערב לו לא תהיה ריבונות זרה, ולא יהיה צבא זר. באזורים הצפופים באוכלוסייה פלשתינאית תהיה אוטונומיה פלשתינאית, עם שלטון אזרחי של הרש"פ וחופש פעולה מלא של צה"ל וכוחות הביטחון.
אם בתנאים האלה סעודיה תסרב לשלום עם ישראל, אז לא, תודה.

* עצמאות הפעולה – יעד ביטחוני שעל נתניהו לחתור אליו במגעיו עם האמריקאים (ואני מקווה שהוא עושה כן), הוא רכישת מפציצי B2.
הדבר חיוני לעצמאות הפעולה וחופש הפעולה של ישראל במאבקה באיראן, בהנחה שלא כל נשיא בעתיד יצטרף אליה בתקיפת איראן, כפי שעשה טראמפ.

* מי מסוכן יותר – מי מסוכן יותר למדינת ישראל, איימן עודה או איתמר בן גביר?
אילו עודה היה השר לביטחון לאומי ובן גביר ראש סיעה אופוזיציונית, שלעולם לא תהיה חלק מהשלטון, עודה היה מסוכן יותר.

* האנרכיסטית – ח"כית ה[-----]ת טלי גוטליב העלילה עלילת דם נוראה נגד לוחם שב"כ, שעליו טפלה בדייה, הקושרת אותו לבגידה ולשיתוף פעולה עם הטבח. היא גם חשפה את שמו ובכך סיכנה במודע ובמזיד את חייו. היא נהגה כך מסיבה אחת ויחידה – היותו נשוי לשקמה ברסלר.
המשטרה זימנה את ח"כית ה[-----]ת לחקירה, והאנרכיסטית סירבה לגשת לחקירה. כתוצאה מכך, הפרקליטות החליטה להעמיד אותה לדין, בכפוף לשימוע. האנרכיסטית הודיעה שלא תגיע לשימוע.
אני מקווה שיוגש נגדה כתב אישום חריף ביותר והדין ימוצה אתה.

* עבריינית ביטחון – חשיפת שמו של לוחם שב"כ, מתוך כוונה במזיד לסכן את חייו, היא עבירה ביטחונית חמורה ומעשה בגידה. מקומה של ח"כית ה[-----]ת טלי גוטליב באגף האסירות הביטחוניות בנווה תרצה.

* כך עובד הרוע – ככה עובד הרוע המוחלט של מכונת הרעל.
ח"כית ה[-----]ת גוטליב, בדתה מלבה עלילת דם מרושעת על לוחם שב"כ, כאילו הוא נפגש עם סינוואר לקראת הטבח, ובעצם טוענת שהוא בגד. ח"כית ה[-----]ת חשפה את שמו, ובכך סיכנה במזיד את חייו.
כשכתבתי נגד עלילת הדם, הגיב לי איזה פשיסט, שאני צריך להוכיח שזאת עלילת הדם. כלומר, לא המופקרת צריכה להוכיח את עלילת הדם, אלא אני צריך להוכיח שהיא משקרת.
אז הנה, אני טוען שאותו פשיסט נפגש עם סינוואר ערב הטבח והעביר לו מידע על ניר עוז ובארי. נו, עכשיו עליו חובת ההוכחה, שבדיתי את עלילת הדם.

* פסטיבל מחולות על דמו של חייל – רב"ט ל' מגולני שם קץ לחייו בעקבות חקירה על עבירה שמפאת כבודו של המנוח, התקשורת העדיפה לא להרחיב עליה את הדיבור. מישהו החל להפיץ שמועה שהוא זומן לחקירה בעקבות אירוע מבצעי. לא היה ולא נברא. פייק מוחלט.
אבל ח"כית ה[-----]ת כבר יומיים מובילה פסטיבל מחולות ציני על דמו, מפיצה את השקר, ובפשקוויל הסתה שפרסמה היא כתבה שדמו על ידיה של הפצ"רית.
מרשעת מנוולת.

* פרי הבאושים של המחנאות – בליכוד של בגין, שמיר, דוד לוי ושרון, מישהי כמו טלי גוטליב, לא זו בלבד שלעולם לא הייתה ח"כית, היא אף לא היתה חברה מן השורה. היא לא היתה מתקרבת למצודת זאב. גם בליכוד של נתניהו, עד לפני שנים אחדות.
ואילו היום, מעריצי נתניהו מעריצים גם אותה, קופצים מעורם כדי לעודד אותה ולצאת נגד מי שתוקפים אותה.
איך זה קרה?
הבעייה היא המחנאות הנוראית שמפלגת את החברה, ויוצרת גישה בינארית – הלנו אתה אם לצרינו? אם אתה שייך למחנה שלנו, לא חשוב מה תעשה, מה תגיד, נתמוך בך. וכך, כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים ביותר בתוכו. כך, במחנה אחד יש לגיטימציה לסרבנות הממארת, שלפני שנים אחדות היתה נחלת שולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. וכך במחנה האחר יש לגיטימציה לכנופיית בן גביר הכהניסטית, שעד לאחרונה הייתה מוקצית מחמת מיאוס. הרי כאשר כהנא עלה לנבוח מעל במת הכנסת, ראש הממשלה שמיר היה קם ויוצא מן האולם, ועימו כל הח"כים של הליכוד, של המפד"ל, של תנועת התחיה, של כל מפלגות הימין, וכל הח"כים מן המרכז ומן השמאל, כדי להבהיר שהוא לא לגיטימי. ובן גביר הרבה יותר מסוכן ממנו, לאין ערוך. וכך אפשר לפרש את תופעת הלגיטימציה לח"כית ה[-----]ת גוטליב, ולמעשיה הנתעבים.
אני מכיר אישה בגולן, שהיא מעריצה של נתניהו. היא אישה מקסימה, ישרה, נדיבה ואני מעריך ואוהב אותה. איני מבין איך היא מעריצה את נתניהו. פעם הייתי בטוח שהיא תתפכח, אבל כאשר המשיכה להעריץ אותו גם אחרי 7 באוקטובר, הבנתי שזה בלתי הפיך. ואף על פי כן, במישור האישי אני חש אליה כבוד, הערכה ואהבה.
והנה, אני מזועזע לשמוע שהיא מסנגרת גם על ח"כית ה[-----]ת. הרי גוטליב היא היפוכה המוחלט, בגסות הרוח שלה, בתרבות השקר שלה, ב[-----]ות שלה, באנרכיזם שלה, בשנאה היוקדת שלה, בהתבהמות שהיא מייצגת. הרי אילו זו היתה אישה בקהילה שלה, היא היתה מזועזעת מעצב הווייתה, ובוודאי ממעשיה, ולא הייתה מעלה על דעתה לתת לה לגיטימציה. היא הייתה מבינה שהאישה הזאת היא סכנה. והנה, אפילו בה היא תומכת. איזה ליקוי מאורות.
איך זה קורה? זה מדכא ומזעזע.

* לבחון מחדש את מוסד החסינות – החסינות הפרלמנטרית היא כלי שנועד להגן על חברי הרשות המחוקקת, בעיקר מן האופוזיציה או "טראבלמייקרים" מן הקואליציה, מפני שימוש של הרשות המבצעת בכלים העומדים לרשותה ולמרותה – הצבא, המשטרה, שירותי הביטחון החשאיים וכד', כדי להתנכל להם.
היוצרות התהפכו בישראל בשנים האחרונות, והחסינות הפכה לכלי להעמיד את ראש הממשלה, השרים וח"כי הקואליציה מעל החוק, ובכך להתנקש בשוויון בפני החוק, שהוא ליבת מדינת החוק, שבלעדיה אין דמוקרטיה.
הסלמה נוספת בהידרדרות הזאת חלה לאחרונה, כאשר ממשלה אנרכיסטית מצפצפת על החוק וכחלק מאותה אנרכיה, שר וח"כים הרשו לעצמם לא להגיע לחקירה, למרות שאין להם שום חסינות מפני חקירה, אלא מפני העמדה לדין. ועוד הידרדרות, היא שבחסות החסינות והעמדתם את עצמם מעל החוק, שרים וח"כים מרשים לעצמם לבצע פשעים נגד ביטחון המדינה.
שר וח"כים עמדו בראש אספסוף ברברי שפלש לבסיסי צה"ל בעיצומה של מלחמה. ח"כית [-----]ת חשפה את זהותו של לוחם שב"כ ובכך סיכנה את חייו. הם סירבו להופיע לחקירות ואם יוגש נגדם כתב אישום, אין זה מן הנמנע שהרוב האוטומטי של קואליציית הפיגולים יעניק להם חסינות.
כחלק משיקומה של מדינת ישראל, לאחר חילופי השלטון, יש לערוך בחינה מחדש של החסינות הפרלמנטרית, על מנת לצמצם ולהגביל אותה. ראשית, יש להשאיר על כנה אך ורק את החסינות המהותית, כלומר החסינות על פעילות שנעשתה בתוקף תפקידו של הח"כ. כלומר ח"כ לא יוכל לבקש חסינות מפני העמדה לדין פלילי בנושאים כמו שחיתות, עבירות מין וכד'. שנית, יש להגדיר בצורה מצמצמת מה כולל התפקיד הפרלמנטרי. ברור שפלישה לבסיס צה"ל או חשיפת שמו של לוחם שב"כ ופשעים נגד ביטחון המדינה, אינם תפקידו של ח"כ, ולכן אין לו חסינות מפניה.
בשנותיה הראשונות של המדינה, היתה חסינות גם על עבירות תנועה. נוצר מצב שח"כים פרעו חוק בנהיגה והיו חסינים מפני העמדה לדין. הכנסת ביטלה זאת. כעת יש לנהוג באותה הדרך באשר לחסינות עצמה, ולצמצם אותה באופן דרמטי.

* תלונת שווא – צפיתי בקלטת ה"דחיפה" של גליקמן. במילה אחת – בולשיט.
לא היתה שום דחיפה. לא היה דבר וחצי דבר שמצדיק פתיחת חקירה.
מרגע שהוגשה תלונה למשטרה, די היה שהחוקרים יצפו בקלטת ויבהירו שמדובר בתלונת שווא.

* שביל הזהב – עצם העובדה שהיועמ"שית ונציגי ראש הממשלה הגיעו, בדחיפת בג"ץ, לפשרה, היא סימן מעודד.
לדעתי הפשרה צריכה להיות שונה. נכון היה לאשר עכשיו את ביצוע המינוי בידי רוה"מ, ועדת גרוניס והממשלה, תוך יצירת מנגנון המונע מראש השב"כ הממונה כל נגיעה לחקירת קטארגייט. אבל העיקר הוא שהגיעו לפשרה ולהסכמה.
שני הצדדים התעלו על נהמת הזעם-הקדוש של הבייסים הקנאים, מחרחרי מלחמת האחים, והעדיפו את האינטרס הלאומי.

* סוס טרויאני – אני חבר אסיפת קק"ל, המוסד העליון של הארגון הציוני החשוב הזה. מי שייחשף לפעילות האדירה של הארגון במלחמה ועכשיו בתקומת היישובים באזורים שנפגעו במלחמה, יבין עד כמה הארגון חשוב, ועד כמה עלוב הקמפיין הפוסט ציוני נגדו.
אני מייצג בוועד הפועל הציוני ובאספת קק"ל מפלגה שכבר אינה קיימת, דרך ארץ. חבל שהיא לא קיימת, אבל היתרון הוא שאני יכול להחליט עם עצמי, פה אחד, איך להצביע בכל נושא. אבל אין ספק שאילו המפלגה היתה קיימת, הייתי מצביע באותה דרך, כי אני נאמן לדרכה של דרך ארץ.
בישיבה שנערכה ביום חמישי, עלתה הצעה לחייב את כל חברי הדירקטוריון של קק"ל לחתום על תוכנית ירושלים. תוכנית ירושלים היא המצע האידיאולוגי של ההסתדרות הציונית העולמית ומן הסתם גם של קק"ל. מסתבר, שכאשר עלה הנושא, שלושה דירקטורים סירבו לחתום.
בשנים האחרונות מפלגות חרדיות הצטרפו להסתדרות הציונית העולמית. נו, אם הן מקבלות על עצמן את הציונות, זה לא רק צעד מבורך, אלא גם ניצחון היסטורי של הציונות על מתנגדיה. אבל אם הם אינם מזדהים עם הציונות, הרי שמדובר בהונאה רבתי; הצטרפותם כסוס טרויאני לתנועה הציונית כדי לקבל ג'ובים ולהיות אחראים על תקציבי עתק.
למרבה הבושה, נציגי הליכוד התנגדו להצעה ונציגי הארגונים המזוהים עם הציונות הדתית נמנעו (וחלק מנציגיהם הצביעו נגד). הם הסבירו זאת בצורך בפלורליזם, בהתנגדותם לכפייה וכו', אך ברור שהם הצביעו נגד מצפונם ונגד עקרונותיהם מתוך שיקולי עסקנות גרידא.
וכך אמרתי בדיון: "אילו היה ספק מדוע הכרחי שחברי דירקטוריון קק"ל יחתמו על תוכנית ירושלים, הרי שעצם העובדה ששלושה חברים מסרבים לחתום היא התשובה לספק. היעלה על הדעת, שאנשים שאינם מזדהים עם הציונות, יישבו באחד המוסדות החשובים ביותר להגשמת הציונות, ויקבלו החלטות על מיליארדי שקלים, מכספי העם היהודי?!
"בכנסת יושבות מפלגות אנטי ישראליות, אנטי ציוניות, מפלגות משתמטים. זה לא נעים, אבל זה מחיר הדמוקרטיה. הכנסת נותנת ייצוג לכל אזרחי ישראל. אולם ההסתדרות הציונית העולמית וקק"ל אינן מדינה; הן תנועות וולונטריות. מי שאינו מזדהה עם דרכן – מקומו אינו בתוכן.
"יש מחלוקות בין ציונים על הדרך הציונית. אני, למשל, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון ורואה בה הגשמת הציונות, ויושבים כאן אנשים שמתנגדים להתיישבות ביו"ש אף הם מטעמים ציוניים. אבל למרות המחלוקות, יש לנו מכנה משותף, המנוסח בתוכנית ירושלים. מי שאינו מזדהה אתה, מקומו אינו איתנו."

תוכנית ירושלים: הציונות, תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי, הביאה להקמתה של מדינת ישראל ורואה במדינת ישראל יהודית, ציונית דמוקרטית ובטוחה, את הביטוי לאחריות המשותפת של העם היהודי להמשך קיומו ועתידו.
יסודות הציונות הם:
1. אחדותו של העם היהודי, זיקתו למולדתו ההיסטורית – ארץ ישראל, ומרכזיותה של מדינת ישראל וירושלים בירתה בחיי העם.
2. עלייה מכל הארצות לישראל ושילובה בחברה הישראלית.
3. ביצורה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית ועיצובה כבעלת ייחוד ערכי-רוחני המושתת על כיבוד הדדי של הרב-גוניות בעם היהודי, ועל חזון הנביאים, כחברת מופת, השואפת לשלום ותורמת לתיקון עולם.
4. הבטחת עתידו וייחודו של העם היהודי על ידי קידום חינוך יהודי, עברי וציוני, טיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים והנחלתה של הלשון העברית כשפתו הלאומית.
5. טיפוח הערבות ההדדית היהודית, הגנה על זכויות היהודים כיחידים וכלאום, ייצוג האינטרסים הלאומיים ציוניים של העם היהודי ומאבק בכל ביטויי האנטישמיות.
6. יישוב הארץ כביטוי להגשמה ציונית הלכה למעשה.

* אם גם ראשנו שח – סמוטריץ' מספק לנו סיבות טובות ורבות למתוח עליו ביקורת. אין צורך להוסיף על כך ביקורת שאינה מוצדקת. כזוהי הטענה נגדו על כך שרקד באירוע, ביום שבו נפלו חמישה חיילי צה"ל. את עמדתי בנדון, אציג באמצעות סיפור.
בי"א באדר תשי"ד, נערכו חגיגות במלאת חמש שנים לשחרור העיר אילת. בדרך חזרה למרכז, במעלה העקרבים, התנפלו מחבלים ערבים על אוטובוס של חוגגים, וערכו בו טבח, שבו נרצחו 12 איש; גברים, נשים וילדים. הטבח גרם לאבל כבד בציבור הישראלי, ימים אחדים לפני פורים.
כעבור ימים אחדים, הגיע ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, שהשבוע מלאו חמישים שנה למותו, לאירוע במועדון "מילוא", מועדון מפא"י בתל אביב. הוא הבחין בכך שכל האנשים יושבים אבלים וחפויי ראש, בעיניים כבויות. היה זה ביטוי למורל השפוף של העם. שרת החליט שיש להעלות את המורל, ויהי מה.
בין הנוכחים במקום הוא זיהה את המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא. הוא קרא להם, יצא איתם למטבחון, ואמר להם: חייבים לעשות משהו כדי להעלות את מורל העם. אתם חייבים לכתוב שיר שמח.
ראש הממשלה נותן הוראה, הם לא ימלאו אותה? התיישבו לעבודה משותפת, בקבוק על שולחנם, כמובן, וכעבור דקות אחדות הגישו לשרת דף נייר ועליו המילים והתווים. שרת, שבא ממשפחה מוסיקלית והיטיב לקרוא תווים, היה הראשון ששר את השיר. הקהל שנכח במועדון, למד את השיר ושר אותו בציבור. וכך, הצליח ראש הממשלה להחדיר מעט אווירת פורים, במצב הרוח השפוף.
השיר שמח, אך אינו מתעלם מן העצב האופף אותנו. המסר הוא שאסור להתייאש. שיר של אף על פי כן, כמיטב המסורת הברנרית. אף על פי שראשנו שח, כלומר מורכן, ולמרות שהעצב סובב אותנו – יש בנו שמחה. הבה ונתלקח ממנה כמו אש. בכל איש בישראל ניצוץ של נחמה, אבוי למתייאש, הלילה יש לשמוח!

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שָׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ!
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ,
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!

הַי, הַי,
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,
הַי, הַי,
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל –
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!

* ביד הלשון: אשמורה – אשמורה היא השם העברי שניתן ליישוב דרדרה, ממזרח לאגם החולה. סיפורו של היישוב דרדרה-אשמורה הוא סיפור עצוב של יישוב שלא החזיק מעמד לאורך שנים.
ב-1937 גאלה קק"ל את אדמות דרדרה. הרעיון של גאולת האדמה בשטח זה ויישובו ביהודים נבע מתפיסה אסטרטגית, שנועדה להבטיח שליטה ציונית על אגם החולה מכל צדדיו.
ב-1942 הציעה קק"ל לקיבוץ חולתה, קיבוץ צעיר, שהתיישב חמש שנים קודם לכן צמוד לאגם מכיוון מערב, התפרנס בעיקר מדיג ולא היו לו אדמות חקלאיות משלו, לעבד את שטחי דרדרה. חברי חולתה עיבדו את שטחי דרדרה במשך חמש שנים, עד שהמקום יושב בידי חלוצי גרעין "אייל" של הנוער העובד ועמו גרעין של חלוצים עולים מבולגריה, שיחד היוו הכשרה של הפלמ"ח.
שנה לאחר עלייתם לקרקע, פרצה מלחמת השחרור. דרדרה היתה יישוב ישראלי מנותק ומבודד, שהגן על עצמו עם תגבורת של מחלקה מחטיבת "כרמלי". ביולי 1948 הסתער גדוד סורי, בסיוע ארטילרי ואווירי על דרדרה. במשך יום שלם הגנו התושבים על יישובם, בנחיתות מספרית וטופוגרפית, והצליחו לבלום את התוקפים ולהדוף אותם, במחיר דמים כבד של ארבעה נופלים ו-12 פצועים. הם הסבו לאויב אבדות כבדות אף יותר – 30 הרוגים.
שטח דרדרה היה בצד הישראלי של הגבול הבינלאומי (הגבול בין המנדט הבריטי על א"י והמנדט הצרפתי על סוריה, שנקבע ב-1923), ולכן נכלל בשטחה הריבוני של ישראל בהסכם שביתת הנשק עם סוריה. הוא היה בשטח המפורז, כלומר לא היה ממזרח לאגם כוח צבאי שיגן עליו, והיישוב הגן על עצמו. סוריה הפרה לאורך כל השנים את הסכם שביתת הנשק, ובין השאר הציקה ליישוב דרדרה ולא איפשרה את התפתחותו מעבר לנקודה הזעירה שבו חי. בסופו של דבר גרעין "אייל" עזב את המקום ב-1949, לאחר שנתיים קשות, והקים את קיבוץ אייל, אף הוא יישוב ספר, על גבול קלקיליה. את מקומו תפס גרעין "הגוברים", שחי שם חודשים אחדים עד המעבר לנקודת הקבע שלו – קיבוץ גדות. עד 1951 חברי גדות המשיכו לשלוח לדרדרה קבוצות לתורנות שמירה של שבוע, כדי להבטיח שהסורים לא ישתלטו על הנקודה.
ב-1952 הוקמה על אדמות דרדרה היאחזות נח"ל אשמורה. מקור השם הוא מזמור ס"ג בתהלים: "אִם-זְכַרְתִּיךָ עַל-יְצוּעָי, בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה-בָּךְ." ההיאחזות היתה מבודדת. ההגעה אליה היתה בסירות על האגם. אולם האגם הצטמק בשל מפעל ייבוש החולה, ולכן הוקם על האגם המצומצם גשר צף על חביות ולאחר מכן סוללת אבנים מעל האגם הרדוד ובהמשך גשר ביילי – גשר החמישה, לזכר חמישה חיילים שנפלו באזור בפינוי מוקשים לקראת עליית ההיאחזות לקרקע.
שנתיים לאחר הקמת היאחזות נח"ל אשמורה הוחלט על פירוקה. המקום הפך למוצב צה"ל. המוצב הותקף בידי הסורים ביום השני של מלחמת ששת הימים. הקשר עם המוצב נותק והיה חשש שהוא נפל, אך הוא החזיק מעמד עד הגעת תגבורת.
היישוב דרדרה שימש כתחנת מעבר במבצע ההעפלה היבשתי של יהודי סוריה בידי הפלמ"ח. מאות עולים, מבוגרים וילדים, הגיעו מסוריה בלילות לדרדרה, שם הועלו על סירות והושטו בידי לוחמי הפל-ים לחולתה, ומשם הוברחו ליישובים בכל רחבי הארץ.

*** קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי אישית לכתובת הדוא"ל המצורפת, ואשמח לצרפם לרשימת התפוצה שלי.

אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: ה"צנזורה" שלי על דברי הייטנר נוגעת אך ורק לחרפות ולגידופים גסים, ממש לשון ביבים ואשפתות, שבה הוא כותב על אנשים חיים שיכולים לתבוע בגינם אותו, ואותי כעורך, לפי חוק לשון הרע, ולסכן בכך גם את קיום הבמה הזו שהיא של כלל כותביו האחרים של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" ולהוריד את שיבתי ביגון שאולה.