על "החתונות שלנו" מאת דורית רביניאן

עם עובד 1999, 264 עמ'.

הרומן שלנו מתאר את קורותיה של משפחת עזיזיאן בארץ ישראל, משפחה ששורשים לה בפרס, הודו וטורקיה, ולפני שאביע דעתי על רומן זה, אשרטט בקווים כלליים את העלילה ואת הדמויות הפועלות:

בראש משפחת עזיזיאן נמצא סולי, דייג, הדמות הגברית היחידה בספר שמתוארת בצורה חיובית: הוא אוהב את אירן אשתו, ואת בנותיו, הגם שהוא מעין אורח בבית, כשהוא חוזר מהים, הוא מתקבל על ידי המשפחה באהבה גדולה.

אשתו אירן, היא הדמות שהסופרת מעניקה לה את מירב תשומת הלב – אנו מתוודעים לקורה בליל החתונה (מסרבת לפשוט את הגרביון והתחתונים...), עוקבים אחרי חמש הלידות שלה: הבן מוריס (כל יתרונו הוא בכך שיש לו בולבול יפה...), ואחריו הבנות סופיה, מרסל, ליזי ומתי. יחד עם מתי נולד אח תאום בשם מוני שנפטר. חותנתה של אירן, טוראן, אימו של סולי, מרמזת שלידת תאומים סימן שהאישה בגדה... מסופר שאת מוריס ילדה אירן, בהיותה בת שבע-עשרה, בחדר המדרגות, כשרופא שכן מיילד אותה. היא מאמינה באמונות טפלות למכביר, כגון לבלוע את עורלת הבן למזל, כגון לאכול חמישה לבבות של תרנגולות כדי לחזק את ליבו של הילוד, כגון להשאיר קטע לא מושלם בגובלן שהיא רוקמת, כדי למנוע עין רעה. אירן קוראת בקפה, לוחשת לגירוש שדים, רוכשת קמיעות, בוזקת מלח למזל באפרסק ובאגס, משתטחת על קברות צדיקים. היא מתפרנסת כעוזרת בית, וכן, החותנת טוראן, אימו של סולי, התייחסה לכלתה בקור מופגן. והבן, הלא הוא סולי, סוגד לאימו, וכשזאת גוססת, הוא מורח לק על ציפורני רגליה.

צוין לעיל שסולי הוא הדמות הגברית שזוכה לחסד מאת הסופרת, ואילו שאר הגברים מתוארים כמכוערים בעלי שיניים רקובות, אלימים ושטופים בזימה. הבולט ביניהם הוא מוריס הבן הבכור במשפחה: הוא זוכה ליחס מועדף במשפחה (בן זכר!), כילד הוא חייב לנצח בכל משחק, אחרת הוא מאיים לברוח מהבית, ואף להתאבד. הוא אלים, וכמעט זרק דרך החלון את אחותו כשהיתה תינוקת. בנערותו הציף את קירות חדרו בתמונות של נשים ערומות. בבגרותו הוא נמוך, מכוער וקירח, חובש פאה נוכרית, לא שירת בצבא בנימוק של פגם בלב (גם אחיותיו לא התגייסו בנימוק של דתיות), מתפרנס ממכירת גרעינים בלוינסקי. מתואר איך הוא מזלזל בנשים איתן הוא מתעלס, וכיצד הוא ממהר להתרחץ מ"הלכלוך" של נשים אלו. יש לו גם זונה קבועה עימו מגיל צעיר.

והרי קורותיהן של אחיותיו: סופיה היפה, נשארה פעמיים כיתה, והועברה לבית ספר מקצועי. יש לה המון מחזרים, אבל היא נישאת, כשהיא בת 18 לאיציק קדוש בן 35, עשיר מופלג, בעל עסקים באפריקה. הם גרים בדירת גג בגורד שחקים בבת-ים, ועורכים ירח דבש באיטליה.

אחותה, מרסל, מחזרת אחרי יואל חג'בי, תימני ממושקף, שש שנים, וכשהיא זוכה בו, היא מתמסרת לו, אבל מיד אחרי החתונה היא מואסת בו, ומתגרשת.

ליזי, הבת השלישית, מאוננת לעיני כול מילדות. אימה, אירן, מנסה לגמול אותה מכך על ידי כוויות בידיים, ללא הצלחה. כל מכריה מכנים אותה "שרמוטה", כי היא מראה את החזה שלה לבחורים בגן ציבורי, ושוכבת עם כולם. היא לומדת להיות אחות, ושוכבת עם הפרסונל בבית החולים. כשנדמה לה שנכנסה להריון, היא מחפשת את זה שאמור להיות אבי העובר. לבסוף מתחתנת עם חזי מוצפי, עיראקי ממשפחת אופים. כשמסתבר לליזי שחוזר לה המחזור – הפעם חזי לא מוכן לקיים עימה יחסי אישות, וליזי חוזרת למאהבים שלה מבית החולים. "הפתרון" של חזי: מכות לליזי. מסתבר ששלוש האחיות האלו התחתנו בשנה אחת, אבל כל אחת מהן התגרשה, וחזרה לבית ההורים.

הבת הרביעית, מתי, אינה מאוזנת נפשית, משתוללת בבית הספר, קושרת ילד לקן נמלים כי כינה אותה "משוגעת", הורסת את הריהוט בבית, שורפת את אלבום התמונות של המשפחה, כי אינה מוצאת את התמונה שלה, מאיימת לזרוק דרך החלון את התינוק הבוכה של סופיה. אירן מצילה את התינוק ברגע האחרון, ומרביצה למתי, וזאת מחזירה מכות לאימא שלה. לכן היא נשלחת לפנימייה של ילדים בעייתיים. שם מלעיטים אותה בריטלין, והיא הופכת להיות "עציץ" עם עוויתות בפנים. למתי יש הזיות כאילו נמצאת בשיח עם אחיה התאום המת מוני, השולח אותה למשימות חסרות שחר, וגם לניסיון התאבדות במספריים ובכדורי ריטלין. בסופו של דבר צומחים למתי שדיים, וזה משמח את כל הבית, שמוצאים בכך תקווה, אבל הקורא מתקשה להבין את פשרה.

ובכן, צריך להודות שמדובר בכישרון נאראטיבי נכבד, אביא שתי דוגמאות: תיאור נפלא של המחשבות המשוגעות של מתי (עמ' 134 ואילך), וכן תיאור יפה של הנשיקה בין מרסל ליואל (עמ' 185). אבל מתלווים גם קצת הרהורי ספק: לא ברור מדוע אירן צריכה להסביר את הסיבה שלאל ההינדי גנש יש ראש של פיל (עמ' 188-187), ומדוע מסופר על ינשוף שהתאהב בינשופה מחרסינה, ובקנאתו הוא גורם לשבירתה (עמ' 117 ואילך). לכך צריך להוסיף שיש בספר נימה פורנוגרפית, למשל, בתיאור משכביה של ליזי עם כל דכפין, עבור לאזכור ריח ערוותה לאחר האוננות, ותיאור שלוש האחיות הערומות במקלחת כשהן נוגעות אחת בשנייה ומתגפפות (עמ' 209 ואילך). לא ברור מדוע "עמדת המספרת" בספר משתנה: קודם – "מספרת עדה", אחר כך – "מספרת כל יודעת." וכן, מן המפורסמות הוא שלא ניתן להעניק ליצירה עומק אם הגיבורים שטחיים, וכאלה הם כל גיבורי הספר הזה.

אבל, צריך לשים את ההסתייגויות האלו בצד – עם הצלחה לא מתווכחים – הרומן הזה, כמו הרומן הראשון של דורית רביניאן "סמטת השקדיות בעומריג'אן", שניהם סחפו את קהל הקוראים, והיו לרבי מכר.

משה גרנות