רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
שלא לדבר על סתימות, וכל פעם שאני זקוקה לקצת דולארים, הוא נותן לי בלי הנד עפעף, ותמיד יותר ממה שביקשתי. היתה לי הרגשה שאם אי פעם ארשה לו לשכב עימי בשנית, שוב לא אוכל לבקש ממנו כסף או לתקן אצלו את שיניי בחינם. הוא מאוהב בי עד היום, זאת אני יודעת. אבל אם אניח לו שוב לקדוח בי יתייחס אליי כמו לאיזו מוֹצָ'צָ'ה או גרוע מזה – זונה. גברים לא מכבדים נשים ששוכבות איתם תמורת תשלום. המסכן, בינתיים כבר עבר עליו התקף-לב אחד וכחש מאוד. גם זקנו האפיר יותר. מעניין מה נותר לו מזרגיאל, הזובן הגדול ביותר שראיתי מעודי, ואולי כך נדמה לי כי הייתי תחת השפעת זריקות-ההרדמה והוא היה הראשון והמפלצתי שבתק אותי, ובהשפעת הצינוריות והכיורים והאורות והמכשירים שבמרפאתו, נצטייר לעיניי כמקדח המרכזי. היו לי כמה חלומות-זוועה בקשר לגברים, אבל עד מהרה גיליתי שהדבר פחות נורא ממכשיר של רופא-שיניים, ובעצם אפילו נעים, ולא צריך לשלם בעד הטיפול, כשאוהבים – כמובן. ולכן לא אוכל לומר שהאופן שבו איבדתי את בתוליי – השפיע לרעה על חיי.
אם אמרתי שעם דוקטור צוצקינר לא שכבתי מאז ביתוקי, זה אולי לא לגמרי מדוייק. כשהייתי באה אליו לטיפול-שיניים, אפילו בשעה שאנשים יושבים בחדר-ההמתנה, מחכים לתורם ומעיינים בז'ורנאלים, מכס היה מבקש ממני, בנימוס, שלא לקום עדיין, בסוף הטיפול, אלא ניגש למרגלותיי, מסיר בזהירות את סנדליי וחופן בעדינות את כפות-רגליי בידיו הגדולות, השעירות, וטומן אותם מתחת לחלוקו הלבן, בגובה הקיטבג שלו. הוא היה מתחנן אליי, בעיניו, שאשתף עימו פעולה. הייתי עוצמת עיניי ומחככת בוהן בבוהן, שרועה על גבי בכורסת-הטיפולים הנוחה, המאוזנת, וחשה את אברו מתלטף בין כפות-רגליי, נוגע בכריות העור השזוף והמלוח ממי-הבריכה, שבחלק השקערורי, הרך; הייתי מצמידה אותן זו לזו, כל העניין לא היה נמשך זמן רב, ומיד לאחר שהיה מתיז את הנכדים אל בין קרסוליי, היה מנגבני היטב ומחליף את מצע הנייר הלבן על כורסתו, מנשקני על מצחי ושולחני לשלום.
בחורף לא היה מתבייש לחלוץ נעליי, אך נזהר שלא להרטיב את הגרבונים. להוריד אותם – לא הרשיתי לו. פעם אחת עשה כך, והסתבכנו. לאחר התקף-הלב, משהתאושש וחזר לעבוד, היה מסתפק בהרשותי לו לכסות את כפות-רגליי בנשיקות ובליטופים, כמגיש אל פיו את לחם הקודש.
ריחמתי עליו. פעם אמרתי לו: "מכס, אתה היית צריך להיות רופא-רגליים ולא רופא-שיניים. טעית במקצוע. היית נהנה יותר בתור פדיקוריסט."
"אינך מבינה כלום, לילך," ענה לי. "כף-רגל עקומה ומעוותת, ואצבעות מכוערות – מעוררות בי גועל עמוק, והלא כאלה הן אצל רוב הלקוחות הבאים לפדיקוריסט. מה שאת מייעצת לי – היה נהפך לגיהינום עבורי. אבל יופי מושלם כשלך, גם של אצבעות הרגליים – הוא נדיר ביותר."
צחקתי. אין צורך לומר שהייתי רוחצת היטב את רגליי כל פעם שהייתי הולכת אליו לטיפול שיניים, ואימא היתה לא פעם סופקת כפיים ואומרת – "לַכְצ'יק, את זה – אני באמת לא מבינה! מילא שהפה לא יסריח, אבל הרגליים?!"
פעם גם רמז לי שרשם אותי בצוואתו. לא האמנתי לו. אבל אני מאחלת לכל בחורה שתזכה לטיפול שכזה מצד הגבר שאנס אותה והיה הראשון בחייה. רק פעם אחת, כך סיפר לי, בהיותו צעיר, נזדמן לו לפגוש, על שפת הים, נערה בעלת כפות-רגליים מושלמות כשלי. הוא נתפס תאווה עזה לגעת בהן, אצבע-אצבע, וממש נבהל מפני עצמו ועוצמת רגשותיו, פן יתנפל על רגליה ברגע של איבוד הדעת.
למזלו נצנץ רעיון גאוני בדעתו. הוא התקרב אליה והחל משוחח בתואנה כלשהי, ומיד הציג עצמו כסטודנט-לרפואה. הדבר עשה עליה רושם והיא לא דחתה את קרבתו. תוך כדי שיחה לא גרע עיניו מכפות-רגליה, שהיו מתחפרות מדי פעם בחול ושבות ומבצבצות כשהן מלטפות זו את זו. הוא הצליח לשכנע את לוסיל, זה היה שמה, שיש לו גם ידע רב בקריאת גורל החיים – על פי קווי כף-הרגל דווקא, ולא כף-היד. לוסיל נסתקרנה וניאותה לשמוע לו. הוא רבץ על צידו, לידה, והשיג את מבוקשו – לגעת בכפות-רגליה, ומיד נזדקר אברו. למזלו לבש בגד-ים רחב, והחול היה רך וסביל. הקושי היה – לדבר כל הזמן, מבלי להיות מוכן כלל לתפקיד הזה, של מגיד-עתידות. אך האושר היה כה גדול. מדי פעם הפסיק לדבר, כמתעמק בקווים, מנקה בזהירות את גרגירי-החול, המסתירים לו אותם, כביכול, ובאחת השתיקות – טראחח! ... חש שהוא מזריע את החול מבעד לבגד-הים, כשכפות רגלי לוסיל בידו, וכל זאת מבלי שייראה על פניו שמץ מן המתרחש. החול כיסה על תוצאות מעשהו, ועד מהרה שטפו הגלים את תנובת זרעו, וכשחזר לחוף – נעלמה ושוב לא פגש בה לעולם.
"לילכצ'יק, את רוצה שנלך פעם לים – "
"תעזוב אותי, זקן!"
מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר