עשרים שנה חלפו מאז עקירת גוש קטיף וצפון השומרון, או בכיבוסית – ההתנתקות.
הסיבה העיקרית להתנגדותי להתנתקות לא היתה ביטחונית, אלא התנגדות עקרונית לעקירת גוש התיישבות ציוני. אני רואה בהתיישבות בארץ ישראל את לב הציונות ובעקירת יישובים – אקט אנטי ציוני. טרנספר הוא גם זיהום מוסרי, אפילו אם הוא מבוצע כלפי יהודים (אגב, אני גם נגד רעיונות הטרנספר לערביי עזה).
גם אילו היה מדובר בעקירת יישובים תמורת שלום, הייתי מתנגד לכך. במקרה כזה היה מקום לוויכוח. האם ניתן לכנות אקט אכזרי של עקירת יישובים – שלום? מהי מהות השלום? האם הוא שווה את המחיר הכבד? קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר בעקירת חינם. סתם לעקור יישובים, בלי כל תכלית?
לא הייתה להתנתקות כל תכלית דמוגרפית, כי ישראל לא שלטה בעזה 11 שנים לפני ההתנתקות. 90% מרצועת עזה כבר היו מדינה פלשתינאית עצמאית, מאז הסכם אוסלו. גוש קטיף היה בקצה הדרומי של הרצועה, חיץ בין מצרים לעזה. התוחמת הצפונית, שבה כמעט לא היו פלשתינאים, הייתה ההמשך הטבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון. כפר דרום, שהיה יישוב מבודד, היה מחובר ממזרח לנגב המערבי. היישוב היחיד שהיה מבודד בלב הרצועה, בלב אוכלוסייה פלשתינאית, היה נצרים. מבחינה דמוגרפית, ניתן היה להעתיק את נצרים לתוחמת הצפונית, בלי כל ההתנתקות.
כאמור, התנגדותי להתנתקות הייתה עקרונית, כלומר גם אילו הושגו מטרותיה, הייתי שולל אותה. יחד עם זאת, ראוי לבחון את ההתנתקות על סמך תוצאותיה מול מטרותיה.
מטרת ההתנתקות הייתה להשיג שקט מרצועת עזה ולהפסיק את הטרור ממנה. ברגע שנצא מהרצועה, הובטח לנו, לא תהיה להם עוד עילה לטרור נגדנו. לכן, הנסיגה המופקרת הייתה עד גרגר החול האחרון, כולל התוחמת הצפונית, כולל ציר פילדלפי, אפילו כולל הקברים שנעקרו מבתי הקברות, כדי להגשים את חזונו של המשורר הלאומי הפלשתינאי מחמוד דרוויש: "קחו איתכם גם את מתיכם," מתוך שירו "לכו לאן שתרצו."
כדי להבטיח, שאכן נזכה לשקט המיוחל, ולא נדע עוד טרור מרצועת עזה, העולם כולו, וישראל בראשו, יעניקו סיוע אדיר לרצועת עזה, שיהפוך אותה לסינגפור של המזרח התיכון.
אבל אם אחרי ההתנתקות הפלשתינאים יירו אפילו כדור אחד, הובטח לנו חגיגית, או אז נסיר את הכפפות וניכנס בהם בכל הכוח, והפעם בתמיכה בינלאומית.
בכל הפרמטרים הללו הושג ההיפך הגמור. אכן עזה היא האזור שנהנה מסיוע בינלאומי יותר מכל אזור אחר בעולם לאורך ההיסטוריה. אלא שכל הסיוע הזה הלך למימון התעצמות חמאס והפיכתה למפלצת הטרור שהכרנו, שהיכתה בנו לאורך כל אותן שנים, ושיאה – 7 באוקטובר.
כבר ההתנתקות עצמה היתה תחת אש, למרות שאפילו יום לפניה שרון עוד הזהיר את הפלשתינאים ש"לא תהיה התנתקות תחת אש." ישראל "הכילה" את הירי והבליגה עליו וביצעה את ההתנתקות תחת אש, בניגוד להבטחת שרון.
ומיד אחרי ההתנתקות, כל מטר מרובע שישראל נסוגה ממנו הפך באחת לבסיס טרור נגדנו. ובניגוד להבטחה, לא זו בלבד שלא הכינו בהם בעוצמה אחרי הכדור הראשון, אלא גם אחרי הפצמ"ר האלף והרקטה העשרת אלפים המשכנו "להכיל" ולהבליג עד 7 באוקטובר, למעט אי אלו סבבים, שבהם הגבנו, בלי לנסות להכריע.
ובניגוד להבטחות, העולם לא נתן לישראל להגיב אחרי ההתנתקות בכל העוצמה, לא רק "אם הם יירו כדור אחד," לא גם אחרי שנים של ירי רקטות בלתי פוסק לעבר שדרות והנגב המערבי. כשהגבנו לראשונה במבצע "עופרת יצוקה", שלוש שנים וחצי אחרי ההתנתקות, קיבלנו את דו"ח גולדסטון הזכור לשמצה. אפילו אחרי טבח 7 באוקטובר העולם אינו נותן גיבוי לישראל במימוש זכותה להגנה עצמית, וכשאנו מממשים זכות זו, מאשימים אותנו בג'נוסייד, לא פחות, ומעמידים אותנו לדין בהאג.
בהתנתקות איבדנו את החיץ בין מצרים לרצועת עזה, שהיה התכלית להקמת גוש קטיף, שעליה החליטה ממשלת המערך. הרי גם בנאומו המדיני האחרון של רבין ב-5 באוקטובר 1995, שבו הציג את מורשתו המדינית ואת הקווים האדומים של ישראל במו"מ על הסדר הקבע, לא זו בלבד שהוא דיבר על גוש קטיף כשטח שממנו ישראל לא תיסוג, אלא הוא אף הצהיר "הלוואי שיקומו עוד גושים כמו גוש קטיף גם ביהודה ושומרון." בהיעדר החיץ, במקום ציר פילדלפי וגוש קטיף הייתה אוטוסטרדת האמל"ח ממצרים לעזה, שבנתה את חמאס והפכה אותו לצבא טרור מפלצתי, שהמיט עלינו עשרים שנות רקטות וטילים ואת טבח 7 באוקטובר.
טענה נוספת שנטענה אז ואפילו היום יש הטוענים אותה (למשל, גלעד שרון רק בשבוע שעבר בראיון ל"ידיעות אחרונות"), היא שהיישובים היו נטל ביטחוני. אם הטענה הזאת נכונה לגבי גוש קטיף, היא נכונה באותה מידה לגבי הנגב המערבי והיישובים לאורך גבול לבנון. לכאורה, הטבח אושש את התזה. אלא שאלמלא יישובי הנגב המערבי, שבלמו את מתקפת חמאס, המחבלים היו מגיעים לגוש דן ואז היו נטבחים עשרות אלפי ישראלים. הטבח רק תיקף את חשיבותה של התיישבות ביטחונית, והוכיח מה קרה כאשר זנחנו את התפיסה.
אני לא נזקקתי לנימוקים הביטחוניים כדי להתנגד לעקירת גוש קטיף, אבל בפרספקטיבה של עשרים שנה נוכחנו בעליל שההתנתקות נתנה רוח גבית אדירה לטרור. ההתנתקות היתה אבן יסוד במחדל שהביא ל-7 באוקטובר. ההתנתקות היתה ועודנה בכייה לדורות.
2. צרור הערות 16.7.25
* חוק של גיוס – אני מנסה לעשות קצת סדר.
אם החוק הוא חוק הגיוס, והחרדים נלחמים עליו בחירוף שיניים ויפילו עליו ממשלה או הם לפחות מאיימים בהפלת ממשלה – האם פירוש הדבר שהחרדים נלחמים למען גיוסם לצה"ל?
או שאולי השם של החוק לא ממש ממש מדויק.
אולי נכון לכנות אותו חוק ההשתמ... לא, לא יכול להיות, מה פתאום? השתמטות?!
* חוק מושחת – שעה שהותר לפרסום על נפילת שלושה לוחמים על הגנת המולדת, ממשלת 7 באוקטובר ומר מחדל בראשה עסוקים ברקיחת עסקה מושחתת ורקובה לחוק השתמטות שינציח את עריקתו של המגזר החרדי ממלחמת המצווה.
זה לא פלילי. אבל זה מושחת יותר מעבירות פליליות.
למדינת ישראל אין מנהיג, אלא עסקנצ'יק.
* בזכות המילואימניקים– אלמלא מאבק המילואימניקים בכלל, והמילואימניקים הדתיים בפרט, כבר מזמן העסקנים היו סוגרים את חוק ההשתמטות. אם הם ימשיכו להיאבק בנחישות, הם יסכלו את החרפה.
* ההשתמטות אינה יהודית – הערך הגדול ביותר והחשוב ביותר ביהדות, הוא הערבות ההדדית, כל ישראל ערבים זה בזה. זו מהות היותנו אומה.
ערלות הלב של המגזר המשתמט, היא בלתי מוסרית, אך יותר מכך – היא אינה יהודית.
אני מתפלל על החרדים שיחזרו בתשובה.
* פשרה בל תגונה – אני תומך בהקמת מסגרות ייחודיות לחרדים, כדוגמת חטיבת החשמונאים, הקמת היאחזויות נח"ל חרדיות שתשלבנה הגנה על הגבול עם ירדן ולימוד תורה ועוד.
הסיבה לכך, היא שאחרי עשרות שנות השתמטות, יש צורך בשלב מעבר מסוג זה, כדי להקל על ההסתגלות של החברה החרדית לצה"ל.
אני מאמין, שבבוא היום, כשהשירות בצה"ל יהיה הנורמה במגזר החרדי, הצורך ביחידות כאלו יתייתר מאליו.
על אף תמיכתי, מהסיבה שציינתי, חשוב שלא נעשה מכך אידיאליזציה, אלא נבין שזו פשרה בל תגונה על ערך צבא העם. גם כשמתפשרים על ערך, אין להפוך את הפשרה לערך, ויש לשמור על קשר עין עם כוכב הצפון, ובמקרה הזה עם רעיון צבא העם.
כדי להבין עד כמה יחידות הומוגניות מבחינה אידיאולוגית מסוכנות, יש לחזור שנתיים אחורה ולהיזכר בטייסת 69.
* תירוצים לסור מטוב – אני שומע אנשים שמאיימים בסרבנות או הורים שמאיימים לא לשלוח את הילדים שלהם לצבא, בגלל ההשתמטות של החרדים.
ואני משתומם. אצלי, למשל, ההשתמטות וכל סוגי הסרבנות אינם גורמים ולו להרהור קל על סרבנות. בדיוק כפי שהעובדה שיש גנבים לא תגרום לי לגנוב והעובדה שיש סוחרי סמים לא תגרום לי לסחור בסמים.
אני מאמין ב"סור מרע ועשה טוב," לא בחפש תירוצים לסור מטוב ולעשות רע.
* מה התמורה – אם יתברר, שהתנגדות יהדות תורה להדחת איימן עודה היא חלק מעסקה של רתימת חד"ש-תע"ל לתמיכה בחוק ההשתמטות, לא אפול מהכיסא.
* מי פוגע בחיילי צה"ל – ח"כ בוארון מהליכוד מאשים את יהדות התורה שבכך שלא יצביעו בעד הדחת עודה הם פוגעים בחיילי צה"ל ובמשפחות השכולות. הוא הוסיף והזכיר להם, ש"עמדנו לצדכם" בנושא הגיוס ועכשיו אתם נוהגים ככה?
אכן, יהדות התורה פוגעת בחיילים ובמשפחות השכולות, אולם לא בכך שאינם משתתפים בתעלול הפופוליסטי בכנסת, אלא בכך שהם משתמטים מצה"ל. והליכוד, שעומד לצידם בהשתמטות הממארת, פוגע אף הוא בחיילי צה"ל ובמשפחות השכולות.
* תעלול פופוליסטי – כל עניין ההדחה של איימן עודה הוא תעלול פופוליסטי שמטרתו האחת היא תחרות בבולטות ובהתלהמות מול הבייס בכלל, ולקראת הפריימריז בפרט. מטרה נוספת היא להטיל דופי בח"כים "לא פטריוטים", כביכול, שלא ישתפו פעולה עם התעלול. ופנטזיית-העל היא שאולי אולי הכנסת תחליט על ההדחה, בג"ץ יפסול את ההדחה והנה יש שמן למדורת ההסתה נגד מערכת המשפט, לניסיון לבטל את הרשות השופטת ולהכפיפה לממשלה ולתאוריות הדיפ-סטייט המטורללות.
אני מתנגד לכך שח"כים יוכלו להדיח ח"כ. זה מדרון חלקלק מסוכן, במיוחד בעידן ה"מלא מלא". אבל אם להדיח ח"כ – לא על מילים, אלא על מעשים. כלומר, להדיח מי שפוגעים במזיד ובעליל בביטחון ישראל. דוגמאות: א. עזמי בשארה שריגל למען חיזבאללה. ב. ח"כ באסל גטאס שהעביר טלפונים ניידים למחבלים אסירים. ג. השר אליהו והח"כים ואטורי וסוכות שעמדו בראש פלישה של אספסוף ברברי לבסיסי צה"ל בעת מלחמה. ד. ח"כית ה[----]ת טלי גוטליב שהעלילה עלילת דם על לוחם שב"כ וחשפה את שמו ובכך סיכנה במזיד את חייו.
* פשקוויל לבייס – במקום תשובה עניינית, מקצועית, משפטית, על העתירות נגד ההליך הבלתי חוקי להדחת היועמ"שית, שיגרה הממשלה לבג"ץ פשקוויל מתלהם שמענו – הבייס. ויש בו אמירות אנרכיסטיות השוללות את עצם ההליך בבג"ץ ומהלכות אימים על בית המשפט.
* בעיה של מודעות עצמית – הדבר ההזוי ביותר בפשקוויל התגובה של הממשלה לבג"ץ, הוא הטענה שגישתה של בהרב מיארה היא "המדינה זה אני."
איזה חוסר מודעות עצמית. הרי זו ממשלת פולחן אישיות לנתניהו, והדיבר הראשון של הכת הוא "המדינה זה ביבי."
* אישור ללינץ' – אני מעריך מאוד את המשנה לנשיא בית המשפט העליון נועם סולברג ולרוב שותף לגישתו הזהירה, הממלכתית והשמרנית. הפעם הוא שגה, כשאישר את קיום הלינץ' ליועמ"שית בידי אספסוף שרים, בהליך שאינו קיים בחוק.
* סעיף אישום למען הבייס – גם אם כל העובדות שהביאו להגשת כתב האישום נגד יונתן אוריך נכונות, אין בהן כדי להצדיק את הסעיף של כוונה לפגוע בביטחון ישראל. אני בטוח שכוונתו של אוריך הייתה לסייע לביטחון ישראל. מסירת ידיעה סודית, החזרת ידיעה סודית והשמדת ראיה הן עבירות חמורות דיין, ואין צורך להוסיף עליהן סעיף אישום סרק, שכל מטרתו לפגוע בשמו של אוריך, לבייש אותו ולקרוץ על גבו לבייס. חבל שבהרב מיארה מתעקשת להוכיח שהטענות נגדה נכונות.
* אף לא בדל ראיה – חלפו כחודשיים מאז פורסם שמו של דוד זיני, מועמדו של נתניהו לתפקיד ראש השב"כ. מאז, במשך כחודשיים, לא זו בלבד שרודפי הכיפות לא הצליחו להביא מן הגורן או מן היקב אקדח מעשן להצדקת טיעוניהם, הם לא הצליחו למצוא גם מתחת לאדמה בדל ראיה. 33 שנים שירת זיני בצה"ל, החל בלוחם מן השורה בסיירת ועד תפקיד אלוף, מילא תפקידים רבים, והם לא מצאו אפילו מעידה קלה, שתאושש "משיחיות" שפגעה או אף השפיעה על שיקול דעתו המקצועי והערכי. ודאי שלא מצאו אף מקרה זניח של "שומע לרב ולא למפקד." והם עשו מאמץ-על למצוא ממצאים כאלו.
אז יום לפני הדיון בבג"ץ, ב"הארץ" סיפרו שמישהו סיפר למישהו שהוא אמר משהו. כותרת שמנה שערכה נמוך משל נפיחה.
ממה שאני שמעתי על זיני, עלו שני מאפיינים ברורים – יושרה ואפילו יושרה קיצונית וממלכתיות חסרת פשרות. מכאן, שאם נתניהו משלה את עצמו שמצא ראש שב"כ שנאמנותו תהיה לממנה ולא למדינה, הוא יתאכזב, כפי שהתאכזב ממנדלבליט ואלשייך.
ואפרופו "מקשיבים לרב ולא למפקד" – לפני שנתיים ראינו באיזה ציבור הופיעה תופעה כזו, גם אם לא היה מדובר ב"רב".
* כך נהייתי ביביסט – ראש האופוזיציה יאיר לפיד פירסם מאמר ב"הארץ" שבו הסביר מדוע הוא תומך בהדחת ח"כ איימן עודה, בשל התבטאויותיו האנטי ישראליות הקיצוניות. וכך הוא פתח את מאמרו: "ארבעה מאמרים שונים ב'הארץ', כולל מאמר המערכת, קראו לי בשבועיים האחרונים 'כהניסט' בגלל תמיכתי בהדחת איימן עודה מהכנסת. כי אלה כמובן האפשרויות: או שאתה מסכים אתם בהכול, או שאתה פשיסט, תאום של בן גביר, צאצא ישיר של החולצות החומות."
כפי שכבר כתבתי, בנושא הדחת עודה דעתי שונה משלו. אולם את התופעה שהוא מציג, תופעת המחנאות האוטומטית, שבה כל מחנה נגרר אחרי הקיצונים בתוכו, ומזהה כל מי שאינו מזדהה במאה אחוז אתו עם הקיצונים שבקיצונים במחנה השני, אני מכיר היטב. אני מכיר זאת גם מתגובות שאני מקבל, משני הצדדים. לא אחת אני בולשביק לימננים ופשיסט לשמאלנים באותו יום.
והנה אנקדוטה משעשעת במיוחד. לפני שבועות אחדים, לאחר דברי הבלע של יאיר גולן נגד מדינת ישראל וצה"ל, פרסמתי רשומה בזו הלשון:
נתניהו או בנט? בנט.
נתניהו או ליברמן? ליברמן.
נתניהו או גנץ? גנץ.
נתניהו או איזנקוט? איזנקוט.
נתניהו או לפיד? לפיד.
נתניהו או יאיר גולן? נתניהו.
ועל הרשומה הזאת קיבלתי תגובות שאני... ביביסט.
* האם צריך ראש ממשלה? – אהוד בן עזר ממשיך לכתוב הערות "קצת" מוזרות, כמו זו ש"מסונוור משנאתו החולנית לביבי, הייטנר מאשים בטבח 7 באוקטובר את נתניהו ולא את סינוואר."
ייתכן שבעצם העובדה שאני מגיב לדברים ה"קצת" מוזרים הללו, אני מעליב את האינטליגנציה של הקוראים, כאילו צריך להסביר להם עד כמה הדברים ה"קצת" מוזרים האלה מופרכים. ובכל זאת, אנסה להסביר לאט את המובן מאליו.
סינוואר הוא האשם בטבח. נתניהו אשם במחדל של אי מניעת הטבח והצלחתו.
מדינת ישראל קיימת קודם כל כדי להבטיח שיהיה מקום אחד בתבל, ארץ ישראל, שבו לא יהיו עוד פוגרומים נגד יהודים. לשם כך קיים צה"ל. לשם כך אנו בוחרים ממשלה. לשם כך אנו בוחרים ראש ממשלה. זה ייעודו העליון. זה מבחנו הראשי. מי שנכשל בכך, אינו ראוי להיות ראש הממשלה.
נתניהו מרבה להצהיר היום, בנוגע להמשך המלחמה בעזה, על מחויבותו להבטיח שעזה לא תהווה עוד איום על ישראל. זאת מחויבותו? איפה היתה המחויבות הזאת לפני 7 באוקטובר? מה עשה נתניהו כדי להסיר את האיום על גבולנו? האם הוא נקף אצבע? למה הוא איפשר לחמאס להפוך מארגון טרור קטן לצבא טרור מפלצתי, גדול וקטלני? למה הוא הרשה לחמאס להצית ללא כל הפרעה את שדות הנגב המערבי לאורך שנים? למה הוא פיטם והאביס את חמאס לאורך שנים? איני קונה את הקונספירציות על רצונו "לחזק את חמאס ולהחליש את רש"פ." הוא פיטם את חמאס כדי להרוויח שקט. הוא האמין שזה ממכר אותם לתשלום החודשי של הפרוטקשן, והם לא יתקפו כדי לא להפסיד את המנה הבאה. אך מה שקרה בפועל, הוא שמי שהתמכר היה נתניהו – לשקט. מדיניותו הרופסת, שנועדה לחסוך בחיי אדם ובעיקר בחיי ישראלים, עלתה לנו בטבח נורא של 1,200 איש. אין לו אחריות לכך?
נתניהו יודע שהוא אחראי לטבח במדיניותו הכושלת. מנין לי? מכך שהוא עצמו נוקט היום במדיניות הפוכה, והשיא הוא במבצע "עם כלביא" שבו ישראל, בהנהגתו, נקטה יוזמה אקטיבית להסרת האיום על ישראל. אם הדרך שבה הוא נקט במבצע "עם כלביא" נכונה – הרי מאליו ברור שהדרך שבה הוא נקט כלפי עזה (וחיזבאללה ואיראן) שגויה. אם הדרך שבה הוא פעל לפני 7 באוקטובר נכונה, הרי שדרכו במבצע "עם כלביא" שגויה. מי שתומך במבצע "עם כלביא" ומציג את נתניהו, בצדק, כאחראי לו, וטוען שנתניהו אינו אחראי למחדל שבעה באוקטובר, לוקה בחוסר קוהרנטיות וסותר את עצמו מניה וביה. הוא מעיד על עצמו שאין לו קו ותפיסת עולם, אלא ביביאולוגיה. מה שנתניהו עושה – קדוש. גם כשהוא עושה דבר והיפוכו. אדם כזה מוותר מראש על מחשבה עצמאית וביקורתית, וממיר אותה בהערצה של מנהיג, ואמירת אמן על כל החלטותיו ומעשיו. זאת עבודת אלילים.
אם נתניהו לא היה מחליט על מבצע "עם כלביא", ובעוד חודש היינו מתעוררים בוקר בהיר אחד לאיראן גרעינית, או בעוד חודשיים איראן הייתה משגרת לעברנו מטח של אלפי טילים בליסטיים, האם נתניהו לא היה אחראי לכך? כלומר, הוא אחראי למהלך הנכון שנקט, אך לא היה אחראי לתוצאות הימנעות מהמהלך?
מי שטוען שנתניהו אינו אחראי למחדל שבעה באוקטובר – משמעות דבריו היא שאין צורך בראש ממשלה בישראל. זה תפקיד מיותר.
"קצת" מוזר, כבר אמרנו?
אגב, אין בי שמץ של שנאה לנתניהו. טענת ה"שנאה" נובעת מחוסר יכולת להתמודד עם הביקורת העניינית על נתניהו, שנובעת מההערצה העיוורת למנהיג.
אהוד לקה באותה הערצה עיוורת לאולמרט, וגם את ביקורתי החריפה עליו הוא תייג כ"שנאה".
* מסע הנקם במדינת ישראל – האסיר המשוחרר והבלתי משוקם אהוד אולמרט, ממשיך במסע הנקם שלו נגד המדינה ששלחה אותו לכלא.
הוא מפיץ בכלי התקשורת בעולם עלילת דם אוטו-אנטישמית בזויה על מלחמת המגן שלנו בעזה, וכמו מכחיש שואה מדופלם הוא מכנה את העיר ההומניטרית, שנועדה להגן על תושבי עזה, "מחנה ריכוז".
איש נקלה ועלוב נפש.
* אפרופו אולמרט ומחנה ריכוז – כראש ממשלה אולמרט ניסה, יותר מכל ראש ממשלה אחר, להחזיר אותנו למה שכינה אבא אבן "גבולות אושוויץ".
* הצעתו המקורית של גנץ – גנץ יצא נגד הקמת העיר ההומניטרית, שהוא עצמו הציע להקים לפני שנה וחצי, בהיותו שר בממשלה וחבר קבינט. אז הוא צדק, ואילו הצעתו התקבלה, היינו היום במקום הרבה יותר טוב. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא, ומתמיה שבמקום לברך את הממשלה על היוזמה, ועל הדרך גם לעקוץ אותה על האיחור האופנתי בקבלת הצעתו, הוא יוצא נגדה, מטעמי פוזיציה.
מה היתרונות של העיר ההומניטרית?
א. הגנה על חיי האזרחים העזתים במלחמה.
ב. פינוי שאר השטח לכזה, שכל מי שנמצא בו הוא בחזקת מחבל, מה שמאפשר מצור מוחלט ולחימה ללא כבלים.
ג. מניעת השתלטות חמאס על הסיוע, שמחזקת את שליטתו ברצועה.
ד. הפעלת לחץ כבד על חמאס להתגמש במו"מ על העסקה, בשל חששו מן המשמעות של הקמת העיר.
* ישראל אינה שותקת – ביום שני בבוקר כתבתי: "טבח בדרוזים בסוריה. וישראל שותקת וזורמת עם הקמפיין של טראמפ להלבנת הרודן האיסלאמיסט, הפרוקסי של ארדואן – א-שרע (אלג'ולאני)."
בשעת ערב כתבתי: "אני שמח לחזור בי. צה"ל מתערב לעצירת ההתקדמות של צבא סוריה ובולם אותו."
* חשיבותה של רצועת הביטחון – בשבוע שעבר נערך תרגיל גדול בגולן, וגם אנו, כיתות הכוננות, גויסנו. במשך יום, לילה ועוד יום, תפסנו את העמדות סביב הקיבוץ, לאורך שעות אינסופיות, אך לא הופעלנו מעבר לכך. זה מתסכל, אולם מצד שני, ככה זה בתרגיל גדול, שמנסה לדמות תמונת אמת – לעיתים לכוח מסוים אין שימוש לאורך זמן רב. ובכל זאת, תהיתי ואף העליתי זאת בסיכום תרגיל – תרגיל כזה אמור לדמות מתקפה נוסח 7 באוקטובר. אז מה ההיגיון שהותקפו בו רק ארבעה יישובים עם פער של שעות בין יישוב ליישוב?
מסתבר, שאכן התרחיש שתורגל היה של ניסיון פלישה של אלפי מחבלים לעבר יישובי הגולן, אולם כמעט כל הכוחות הפולשים נבלמו בידי מוצבי צה"ל וכוחות צה"ל שמעבר לגבול, במזרח הגולן.
התרגיל הזה ממחיש את חשיבות רצועת הביטחון במזרח הגולן. אחד הלקחים החשובים מטבח 7 באוקטובר, הוא הצורך ברצועות ביטחון בלבנון, סוריה ורצועת עזה, לשם הגנה על אזרחי ישראל.
* ביד הלשון: קו התִּלִּים – אביגדור קהלני התראיין לכתבה בערוץ 21 [12?] ודיבר על חשיבות הגולן למדינת ישראל, ובין השאר אמר שישראל חייבת להישאר על מה שנכתב בכתוביות: "קו הטילים".
אני חי למעלה מארבעה עשורים בגולן. הקימו כאן קו טילים ושכחו לספר לי?
איני יודע אם הכתוביות נכתבו ביד אדם או בינה מלאכותית, אך קהלני לא דיבר על קו טילים, אלא על קו תִּלִּים – רבים של תֵּל.
קו התלים הוא שרשרת הרי געש כבויים החוצה את הגולן לכל אורכה, והוא מהווה את הגבול (עד דצמבר האחרון) בין ישראל לסוריה. זהו קו פרשת המים, שמי שיושב עליו נהנה מעליונות טופוגרפית על האוייב.
רצף התלים, מצפון לדרום: הר רם, הר כרמים, הר ורדה, הר אודם, הר חרמונית, הר בראון, דהרת אברהים ותל אל מחפי (התלים המרכיבים את רכס הבוסטר), הר בנטל, הר אביטל, תל עין זיוָּן, הר בני רסן, הר שיפון, הר קורטם, הר יוסיפון, הר חוזק, תל שעף אל כביר, תל א-סומקאת, הר פרס ותל סאקי.
*** קוראים המעוניינים לקרוא את מאמריי ללא צנזורה, מוזמנים לפנות אליי אישית לכתובת הדוא"ל המצורפת, ואשמח לצרפם לרשימת התפוצה שלי. הם גם יווכחו עד כמה מופרכת הטענה שיש בהם סכנה לתביעת דיבה.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
אורי הייטנר
1. ההתנתקות – בכייה לדורות
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר