רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2
מחול הצ'קרוצ'י היה יכול, מבחינה מסויימת, לשמש נקודת-מיפנה בחיי. הבדיקה אצל דודי דוקטור דולפי הרמוטק העמידה במבחן את סבלנותו המשפחתית, קודם כל, מן הצד המקצועי, בכך שביקשתי ממנו לבדוק לי גם את פי-התחתול, שצרב לי מאוד. כאילו הוכיתי בשתי מכות-מצרים גם יחד – טחורים ודם.
"לילך," אמר לי דוד דולפי, המבטא תמיד את שמי במלעיל, "האם עליי להבין מכך שנאנסת פעמיים?"
מה יכולתי לענות לו? שנאנסתי רק פעם אחת, אבל כפולה, כשהושחלתי בדו-זין על פי קצב הצ'יקרוצ'י? וכמובן הסתרתי ממנו גם את התקיעה השלישית – של צרור שטרי הדולאר בכיס סרבל-הג'ינס הכחול שלי, על המתנדנדיים מלפנים.
"אני נותן לך הפנייה לחירורג," אמר דולפי בפנים חמורים, "וגוזר עלייך צום – "
"מה זה," ניסיתי להתלוצץ, "איזה חג היום, צום נֶבִּי מוסה? הולכים לנתח אותי? – "
והאמת, נבהלתי.
"צום נֶבִּי תוסִיק ופִּישִׁיק – " אמר, "לילך, שבועיים ימים לא לקיים יחסים – "
דולפי היה מאוד רשמי בדפיקה – סליחה – בבדיקה הזו. והפעם אפילו צ'יפצ'ימון התקפד מפני האצבע הבודקת, כמשושי חילזון בגעת בהם גוף זר.
אני לחירורג לא הלכתי. די היה לי בבדיקה הדודית באצבע העטופה כפפת-גומי דקה, שהלכה בעקבות החורבן שהותירו שרביטיהם השניים של רקדני הצ'יקרוצ'י. השריתי את עצמי שעה ארוכה באמבטיה, במים פושרים, והשתמשתי במשחה שדולפי נתן לי, מורחת גם את צ'יפצ'ימון כמו ילד קטן שחופפים לו את הראש באצבע אחת, ונדרתי נדר ללכת מחר אל הרב צבי שֵׁדְל צדקיהו, אשר שמעתי שהוא מתגורר בקרב חסידיו באחד הרחובות הקטנים שבלב תל-אביב, ולתרום את האתנן שקיבלתי, כן – אני לא מתביישת להשתמש בשם הזה לאחר החווייה המשפילה שהייתי קורבן לה מצד הכוח הבינלאומי, יותר נכון – משני צדדיי – לפנימייה של הנערים שהוא מחזיק ליד הישיבה, ליד בית-המדרש הידוע שלו. כל כך התרגזתי על שהרשיתי לשני החיילים הערלים הללו לבוא אל תוכי ולחלל את כבודי בתור בת ישראל! – מה אני, גופה של נוצרייה? שמעתי שהרב צבי שדל הוא צדיק גדול ומטה אוזן קשבת לכל מי שבא אליו להתייעץ על צרותיו.
אמרתי לעצמי שחבל מאוד שאצלנו הרב הוא לא כמו הכומר, שאפשר להתוודות בפניו על כל החטאים ולקבל מחילה, כי ככל שנמשך הגירוי בפי-התחתול שלי, כן גבר פחדי מפני דוקטור אנדרה חזוק, שכבר עשה לי פעם טיפול קטן בפי-התחתול שהכאיב לי נורא. ובתור פיצוי, כשהבראתי, לקח אותי לסוף-שבוע במלון בטבריה יחד עם מצלמת-הווידאו שלו.
אילו היה מיסדר נזירות יהודיות בארץ, הייתי בורחת לשם לזמן-מה, להירגע, לנוח, וגם לעשות דיאטה, בהזדמנות, כי שמעתי שהאוכל אצל נזירות הוא פשוט, כפרי וטעים מאוד, ואינו משמין. לעומת זאת האוכל בסוף-השבוע עם דוקטור אַנְדְרֵה חָזוּק בטבריה – היה חרבון בלתי-רגיל. אנדרה הוא מסוג הגברים שעליהם נהוג לומר – בני-בלי-גיל, צנום, שקט, ומעודן מאוד. שער ראשו חלק כמשי ועורו חלק ושחום, כמעט ללא שערות. העברית שלו מתנגנת במיבטא צרפתי קל, וטבעת-זהב כבדה מתנוססת על אצבעו. תוגתי, שאינו מפרגן לאף אחד מהחברים שלי, היה ללא ספק מכנה אותו – אִישְׁמוֹק.
הלוואי. וכי לא זה מה שהיה צפוי להתרחש בסוף-שבוע במלון עם חירורג עשיר ומעודן? האם אני ידעתי שהוא משוגע לווידאו? מיד שהגענו, במכוניתו הממוזגת, ביום שישי אחר-הצהריים, וקיבלנו את חדרנו, הצופה אל פני הכינרת הכחולה, ירד וחזר פעמיים והעלה ציוד-הסרטה שכלל מצלמת-וידאו צבעונית, מצבר חשמלי, מכשיר וידאו מיטלטל, טלוויזיה מיטלטלת וחצובה מתקפלת למצלמה. וזאת בנוסף לקסטות-וידאו ומערכת תאורה. אף היא על שתי חצובות, וגם מחזירי-אור עשויים דפי-מתכת מבריקים. ואת כל הציוד המשוכלל הזה העמיד וכיוון – אל המיטה שבמרכז החדר.
"אנדרה," אמרתי, "זו מיטה, לא אולפן צילום ולא שולחן-ניתוח. מה אתה הולך לעשות?"
"לילך – " כך הוא היה מבטא את שמי במלעיל, ממש כדודי, דוקטור דולפי הרמוטק, "את לא רוצה להרגיש פעם כמו כוכבת-סרטים?"
והוא ביקש ממני להשתרע על המיטה. אחר-כך קרא לי לעמוד מאחורי המצלמה, ואת דמותו הזעירה ראיתי שרועה על המיטה, באשנב הקטן שבמרומי מצלמת הווידאו. אחר-כך הזמין אותי לשבת לצידו, ומכשיר הטלוויזיה שהביא היה מכוון באלכסון אלינו, כך שכל מה שקלטה מדמויותינו המצלמה, נראה על המרקע, אך לא כמו בראי, אלא הפוך. אני זזה מאנדרה לימין, ובורחת ממנו בתמונה – לשמאל. ופתאום אני רואה – אנדרה לוחץ על השלט-רחוק שבידו, ובמקום תמונתו – רואים בטלוויזיה גבר ואישה, גם הם על מיטה בחדר, אבל איך! – היא ערומה על ארבעתיה, דדיה הכבדים צונחים כלפי מטה, כמו הזאבה המיניקה את רומוס ורומולוס, והוא, מאחוריה, על ברכיו, משחיל אותה הלוך ושוב, כשהוא מחזיק את מותניה הלבנים בידיו, פניו נשואות אל-על, כמתפלל; שערות ארוכות ובהירות לראשו וגופו צנום. והמעשה נמשך, ונמשך, כשני רובוטים, רגע הוא נשלף, כולו מתוכה, ערל, ורגע חוזר וחודר אליה פנימה, מדוייק כבוכנה, ואינו מתנודד כמעט, ואינו נחלש –
ופתאום – קליק! ושוב אנחנו בתמונה, ואנדרה צוחק. "נבהלת, לילך?"
"אני חושבת שאתה לא נורמאלי," עניתי לו. "לשם כך הזמנת אותי? להסריט אותי בסרט כחול, כמו חיות! – ולהתפאר בו אחר-כך אני-לא-יודעת-איפה, ואולי אתה מפיץ אותו, באופן מסחרי?"
"לילך, מה עלה על דעתך?" נעלב. "אין לך חוש-הומור. רציתי רק להצחיק אותך קצת. ובכלל, כל זמן שאינני מצלם עם קסטה, שום מזכרת לא נשארת. רציתי רק שנראה את עצמנו, כמו בקולנוע. ואם אצלם משהו בקסטה, נמחק אחר-כך, אחרי שנשתעשע לראות איך היינו יחד, טוב?"
"אני בכלל לא בטוחה שזה משעשע לשכב איתך, אנדרה," אמרתי לו, "עבר לי כל החשק. ובכלל, עוד כואבת לי קצת התחת, מהניתוח!"
"אז שימי עלייך בגד-ים, לילך, ונרד לבריכה!" הציע.
וכך אמנם עשיתי. בבגד-הים השחור שלי, הזעיר-זעיר, ששיגע לו את העיניים, למרות שכבר ראה אותי ערומה, בבית-החולים – ובחלוק-רחצה, ירדתי איתו, והמצלמה, שאותה הסיר מהחצובה, בידו, יחד עם המצבר, בנרתיק עור-מלאכותי שחור. בקיצור, הוא הסריט אותי עולה ויורדת מהבריכה. קופצת למים. ואם היה אפשר היה בוודאי מצלם אותי גם מתחת לפני המים. אנשים הסתכלו עלינו. מי זה, אולי במאי-סרטים? אולי אבי? אולי בעלי העשיר או מאהבי? המצלמה היקרה, וטבעת-הזהב שעל אצבעו, העניקו לו מידה רבה של חשיבות. וכשהופיע לארוחת-הערב, בחליפת סאפארי לבנה, הדוקה לגופו הצנום, ובמשקפיו המוכספים, דקי המסגרת, וגם נקרא לשיחת-טלפון בשמו המלא – הבחנתי כי הכול שולחים לעברו, ולעברי – מבטים רבי סקרנות וקינאה.
חשבתי –
טוב. כשחזרנו לחדר, לאחר הארוחה, חשבתי שכאשר תסתיימנה החדשות נרד העירה, לשבת על חוף הכינרת או לרקוד באיזה מקום – אך לא! אנדרה אמר שהוא עייף במקצת ומעדיף שנישאר בחדר ונראה סרט, וזה גם יותר טוב לתחת הרגיש שלי.
המיטה היתה מוארת, וכל המכשירים סביבה, כמו לפני ניתוח –
"אין לי מצב-רוח," אמרתי.
"בואי, שבי לידי," משך אותי לצידו, על המיטה, ומיד הופענו בתמונה. ובעוד רגע ראיתי כיצד אנו מתנשקים. צחקתי.
"כך יותר טוב, לילך," אמר. הוריד את חולצתי ואת החזייה והחל מלטף ומנשק לי את הצנחניות.
"די, די!" המשכתי לצחוק, מנסה להסתכל בתמונה, אך הוא לא הניח לי, החזיק את הציצים, משך אליו, הרים – חשב כנראה לשפר את מצבם בצילום בכך שיחולל בהם נפלאות.
"די!" אמרתי. "אני רוצה לראות איך זה יצא, בטלוויזיה – " כי בעת ההתגפפות הסב פניי מן המכשיר.
הוא הניח לי. כיסיתי עצמי מיד חזרה בחולצה, ובעוד רגע החלה הקסטה חוזרת ומשדרת לפנינו את דרכו של אנדרה אל חזי.
וככה זה נמשך. כבר הייתי ערומה כולי. והוא – בתחתונים זעירים, בצבע אדום-כהה, שאותם לא הסיר, משום מה. לא הבנתי. נעשיתי קצת מגורה. שפתיו ולשונו נשקו לצ'יפצ'ימון מכל זווית אפשרית – בפני המצלמה. מעליי ומתחתיי. ישבתי עליו. שכבתי, פשוקת-רגליים, עליו. ומדי פעם, כשהייתי חשה שאני עוד מעט קט מגיעה – היה אנדרה עוצר, מחזיר את הקסטה לאחור, ומעשינו הצבעוניים שבים ומתגלגלים בתמונה עד לאותו רגע-עצירה. לא תיארתי לעצמי כמה יפה ומצודדת אני נראית בעירומי. הרבה יותר טוב אפילו מב"אשכוליות או לא-להיות". אפילו מתנדנדיים, שגורמים לי כל כך הרבה עוגמת-נפש במציאות, נראו נחמדים כמו שני שובבים יפהפיים; ולעיתים היו מזדקרים, חסרי-משקל, כמו בחללית, אני מתארת לעצמי שבתור טייסת-חלל ערומה עם חזה זקוף – הייתי חתיכה מושלמת. כן, שכחתי לציין שדוקטור אנדרה אף הביא עימו מעין סדין או כיסוי-מיטה כהה, כחול-עמום, ופרש אותו כדי שעל רקעו, כך אמר, ייראו היטב גופותינו הערומים.
ממערכה למערכה בסרט הבלתי-גמור נעשיתי מגורה יותר ומאוהבת עד שיגעון בעצמי שבתמונה, כמו איזו דינה דופברג החושקת בי. הייתי אומרת שהתעורר בי חשק מוזר לבעול את עצמי, כל כך מצודדת נראיתי לי.
ועם זאת הטרידה וגם מילאה אותי סקרנות עובדה מוזרה אחת –
דוקטור אנדרה לא פשט עדיין את תחתוניו בצבע האדום המלכותי, כמין קטיפה. מילא לא פשט, אני לא טירונית, כבר ראיתי אוהלים בחיי, כבר ראיתי גברים לבושים לגמרי, שבשעת ריקוד, או בהזדמנות אחרת, כשלחצוני לקיר – כמעט הושיבו אותי על התפיחה שלהם. ואילו אצל דוקטור אנדרה, שום בליטה. שום כלום. כאילו אין לו שמוקול.
וכשהייתי מנסה, מדי פעם, לגמול לו על שפתיו הלחות ולשונו החרוצה ואצבעותיו שאינן יודעות ליאות – היה מסיר בעדינות תקיפה את ידי ממפשעתו, כאילו נגעתי בקודש-הקדשים, ואפילו רק ריפרפרתי בקצות אצבעותיי על האריג הלא-מתוח.
תעלומה.
אך הוא לא הניח לי זמן רב לחשוב בדבר. "ועכשיו," אמר, "לסיום קטע סולו – " וקפץ אל מאחורי המצלמה, כשהוא משיל סוף-סוף את תחתוניו ומגלה תחתול נערי, צנום ואפור-כהה, בצבע העשן או השנהב, שהוסתר מיד מאחורי המצלמה, על חצובתה.
שכבתי על גבי, שרועה-למחצה בין כרים, ברגליים פשוקות, ידי האחת פיתלה את צ'יפצ'ימון, והשנייה חדרה פנימה מתחתיו, ומבטי, באלכסון, על תמונתי המוקרנת במכשיר הטלוויזיה, לצד המיטה, בשידור חי, מאוד, בזום ממושך המתקרב והולך אליי, עד שרק פותצ'יק הפעור, אדמדם ונוצץ עם אצבעותיי וצ'יפצ'ימון למעלה, שנראה כמו גמל לא גמור – מילאו את המירקע, כפתח מערה, והתפאורה נעה כולה בדמות צמחים טורפים בג'ונגל, או כביצה טובענית, וזו היתה הרגשה מוזרה מאוד, רוחנית, מעולם אחר, כאילו אל תוכי אני חודרת, בועלת את עצמי באמצעות ההגדלה הזו שבה כל אחת מאצבעותיי נראית כראש נוסף בְּגוֹרְגוֹנָה דֶה לָה זָרְגוֹן המשתחלת אל תוכי, כאילו הייתי איזו גרב ענקית שמפשילה את עצמה בשיטה של מדרגות-נעות, לאין-סוף –
ואז, לפתע: טיף, טיף – משהו מתיז עליי. אני מרגישה, טיפה, עוד טיפה, חשבתי, התקרה דולפת! – טבריה! – מתחת לפני הים! –ואני מתיקה מבטי מהמירקע, שלפתע לא ניראה בו דבר, ומסתכלת מולי כלפי מעלה, ומה רואות עיניי – דוקטור אנדרה עומד מעליי, גבו למצלמת-הווידאו, ושמוקול ארגמני ארוך ודק, כמו שלא ראיתי מימיי, אולי רק אצל קוֹפָלֶ'ה בגן-חיות, מזדקר לעברי ופולט בהרמות-ראש קצובות, כמתפלל, את טיפות המרציפן –
בקשר למרציפן, זה לא סתם דימוי ציורי שלי. למחרת בצהריים, גיליתי שדוקטור אנדרה מאמין גדול בערכו התזונתי. התברר ששכר את החדר במלון רק עם ארוחת-בוקר, ובמקום שנלך בצהריים לאכול דג-כינרת עסיסי ומטוגן היטב, עם צ'יפס ומנות ראשונות של סאלאטים מזרחיים – ניסה להאכיל אותי מרציפנים כשהוא מקלף אותם אחד-אחד מעטיפת נייר-הכסף וטוען שמהיותם עשויים שקדים – הם המזון המרוכז המזין המשביע ביותר –
נו, אני שואלת אתכם?
וטראחח! –
אנדרה משתטח עליי ומנסה להחדיר את הכפיס האדמדם שלו אל מה שניראה לי, באותו רגע, כהצגת-הטלוויזיה-הגדולה-ביותר-בעולם-שהשתתפתי-בה-מעודי – כאילו אני פותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת את עצמי שפותחת, עד אין-סוף –
"איפה אתה?" צעקתי לו, "אולי תיכנס כבר?! כולך! תיכנס כבר! אני רוצה להרגיש גבר, גבר! – "
לצערי את המערכה האחרונה כבר לא גולל לפניי, מאוחר יותר, בווידאו. וחבל. הלא היה אפשר לבדוק, כמו את קו-הגמר של תחרות-ריצה, בפוטו-פיניש ובהילוך איטי – מה באמת קרה, ובדיוק מוחלט – האם עוד נותר בו בדל-בולבול שאני כלל לא הרגשתי בו, כדי לחדור את היכלי, או שהמכשיר התקבל פנימה ונסוג כטלסקופ הפוך מיד כשנגע בי, וכל סיפוקו היה להגיע קודם לקישוי רגעי, ולהתזה – שעה שהתקרב אליי בלי לזוז, בזום של מצלמת-הווידאו, כטייס הצונח בסיחרור אל הקרקע המתרחבת והולכת לנגד עיניו, על צג-מחשב בתירגול-דמי –
יותר לא דיברנו, עד הבוקר. ריחמתי עליו. הרגשתי שאילו היה הדבר בגדר האפשר – היה מזעיר את עצמו וחודר כולו עם המצלמה אל תוכי באותו לילה. הוא כניראה מאוהב בקנה-האספרגוס הוורדרד שלו. התכסיתי בסדין הכחול, מצטנפת על צידי, כעובר, זאת סגולה נגד כאבי-גב, למי שלא יודע, והייתי עייפה מאוד. מסופקת-ולא-מסופקת, והרגשתי כאילו הכול עוד זורם בי, אל תוכי, והתחלתי נופלת אל תוך תרדמה כבדה, כאילו נשמתי אתר, שוקעת ומצטמקת בנקודה אפלה, שבאין-סוף הקטן, שהוא ההיפך ממה שנפתחתי אני קודם, בדרך אל ההצטמצמות ואל השיכחה הגמורה, שהיא סגולה נגד כאבי גב ברקטום של המרציפן מהקוטב הצפוני של רעידת האדמה המפהקת –
רק בבוקר התברר לי שמצלמת-הווידאו פעלה עוד שעה ארוכה, אחרי שנרדמתי, עד שנגמר הסרט בקסטה.
ומה ראיתי בה?
את דוקטור אנדרה גוהר עליי בגופו הצנום, הנערי והמתוחתן בארגמן. מסיר את הסדין הכחול מעל פופצ'יק, מניח בזהירות פד לבן, נקי, בין הלחיים המתוקות שלי, לאחר שבדק את פי התחתול, ואחר כורע שעה ארוכה ומכסה את גבעתיים בנשיקות, כנוגע בחפץ קדוש ועדין במיוחד, וכתפיו הצרות רוטטות מבכי עצור –
סלחתי לו. אולי יש לו בעיות בקידום בבית-החולים? אולי ניסה, בדרך זו, לבקש באמצעותי סליחה מכל בעלות הגבעתיים שהכאיב להן בחייו המקצועיים, כחירורג, ואשר לא העז לנשקן, במסגרת הקלינית? ואולי לא היתה זו אלא הצגה כדי לעשות עליי רושם כשיקרין את הסרט, בבוקר, וכדי לפייס אותי, בהסתמכו על טוב-ליבי?
פוייסתי. השפיעה גם הכינרת הכחולה שרמזה מהחלון. וארוחת-הבוקר בשירות-עצמי. חשבתי – עכשיו נצא לכינרת? אפוא! שעה ארוכה שתה את הקפה, אולי ארבעה ספלים, כשאני יושבת על קוצים וכל הנכנסים והיוצאים עוברים על פנינו ומתבוננים בי, בהיחבא, אני – מול שערו האפרפר-מלבין של דוקטור אנדרה, שעורו אמנם עודו נראה צעיר, ללא קמט – כאילו הייתי המוצ'צ'ה שלו, וגובה תשלום על כל רגע יושבת לידו. הם הסתכלו על אצבעותיי – לחפש יהלומים וטבעות! – אני יודעת, שוטים שכמותם, זרגנועים אכולי-קינאה ופותות פותות ומפותות.
אבל דוקטור אנדרה כלל לא חשב לרדת לכינרת. שוב לקח אותי ואת מצלמת-הווידאו לבריכת-המלון, וניסה לחזור על הסיפור מאתמול, אבל הפעם נמאס עליי הדבר כמו תחתוני-גבר בצבע ארגמן, ועשיתי פרצופים מול המצלמה, סובבתי ראש, קפצתי למים ושלחתי אצבע לועגת לעברו. הוא היה במבוכה. כמה מהמתרחצים שמו ליבם שאני מקניטה את בן-זוגי, וצחקו לעצמם. נוצרה סביבנו אווירה לא-נעימה. מה עוד שהיתה לי הרגשה מחורבנת שהוא מנסה לצוד אותי תמיד בזווית כזו שמאחוריי נמצאת כאילו במקרה איזו חתיכה שמשכה את תשומת-ליבו והוא משתדל להנציח את חמודותיה בקסטת-הווידאו שלו. בתחת שלי! – כבר תפסתי איזה מין טיפוס הוא. חזרנו לחדר. שם ניסה להאכיל אותי מרציפנים כדי לחסוך צהריים במסעדה. זה באמת כבר עבר כל גבול, קמצן חולני, כילי. התעקשתי לחזור לתל-אביב, מיד. דבר לא עזר. "לילך, לילך!" – "שק לי בתחת!" אם לא היה מבטיח לי שנחזור, הייתי יורדת למרכז, לחפש מונית. כך אמרתי לו. הייתי מסתדרת איכשהו לשלם בשיק, כי דולארים לא היו עימי. לבסוף נשבע לי שלפנות-ערב – נצא. ישנו יחד על המיטה, כל אחד בצד אחר. כשניסה לגעת בי השלכתי את ידו רחוק ממני. פעם שנייה לא ניסה. אנדרה דה לה תחתוני-ארגמן.
בדרך לתל-אביב ירדנו לכביש צדדי, כדי להימנע מפקק-התנועה הגדול של מוצאי-שבת בכביש-החוף. לפתע ראיתי פונדק מואר בבית עתיק, בן קומותיים, על גבעה, בלב עצים מאפירים של פרדס או איזו חורשה. הייתי רעבה כמו אני-לא-יודעת-מה. אך את תחתוני-ארגמן הבאתי לעצור במקום, ולעלות – רק בתואנה שאני מוכרחה לשירותים.
את הפונדק ניהלו שני בחורים צעירים, נחמדים. מפה לשם העמדתי את תחתוני-ארגמן בפני עובדה. בנוכחותם לא היה נעים לו להיראות קמצן. ישבנו ליד שולחן-עץ כפרי, בצל עץ ענף, באור עמום, והביאו לנו מרק בצל נפלא, מוקרם גבינה, ואומצת בשר רך, אדמדם, שכמוהו לא טעמתי מזמן. שלא לדבר על תוספות וחמוצים, ולחמניות זהובות, חמות, מאפה-בית של שבת.
הבחור המזוקן שהציע והגיש לנו את הארוחה, דיבר במיבטא אמריקאי והשחיל אותי במבט כל אימת שניצב מאחורי גבו של דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן. עיניו היו כחולות ונוסכות שלווה, כאילו טייל רבות בעולם ושום דבר כבר לא יפתיע אותו. הבטתי בו חזרה, במבט של הבה נידפקה אם רק נוכלה. וכשעמד רגע לצידי, דיגדגתי אותו במרפקי במפשעה, כמו באקראי, והרגשתי שהוא נרמז בעונג רב.
לקראת סוף הארוחה, לפני הקפה, יצאתי שוב לשירותים.
"מה קרה לך, לילך?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן בקול מקצועי ובעלעול שמי.
"שום דבר, דוקטור אנדרה," אמרתי לו, "פשוט המיצים התחילו לעבוד – " וצחקתי.
גם הוא צחק. חכם בלילה. השירותים נמצאו מאחורי הבניין, שניצב בתוך גן יפה, טבעי, עם כותרות-אבן עתיקות וכלי-עבודה ממתכת ישנה. על הקירות התנוססו תצלומי-משפחה מן העבר, של מייסדי המושבה ושל כורמים מהמאה הקודמת, עטורים גפנים ואשכולות-ענבים, ובשולי אחת התמונות כתוב הפסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי."
נכנסתי לבניין. ביקשתי את הבחור המזוקן שיראה לי את הדרך לשירותים. למרות שהשילוט היה מופתי, בעברית, באנגלית וגם בערבית, מתוך איזו גישה ליבראלית מאוד.
רגע קצר אחד השחלנו שוב מבטים זה בזה, ולפני שיצא להראות לי את הדרך, עשיתי חישוב מהיר שהוא לא יעז להתחיל ראשון ולפגוע במערופיה שלו, פן, בכל זאת, איני מתכוונת ברצינות. לכן, בקצה המסדרון, בטרם יצאנו לחצר, התכופפתי, כאילו ניתר אבזם בסנדלי, ומשכתי כמו באקראי את החצאית הקצרה כך שהיה יכול לראות את אחוריי החשופים. הפד כבר לא היה. תודה לאל. וברגע שהרגשתי את ידו על גבי, ביקשתי, בלי לסובב ראש –
"מותק, רק שאף אחד לא יראה – "
הוא משך אותי בידו, פתח דלת בקיר, כמין גומחה, או מחסן, בדיוק מתחת למדרגות העולות לקומה השנייה. סגר. היה חשוך. רק אור מאשנב גבוה בקיר, וריח בצלים ועגבניות בשלות, כמעט רקובות, ומלפפונים חמוצים. הוא לפת אותי מאחור, את ידיי השעין על ארגז גבוה, את שמלתי הרים, התחתונים הפשיל, ובעוד רגע הרגשתי תותח של בשר-בוקרים חודר ישר למקום הנכון, בלי טעויות והתחכמויות, תחילה איטי, איטי, כמו נגינת התקווה של התזמורת הפילהרמונית בפתיחת הקונצרט הראשון של העונה, ואחר-כך – מוֹלְטוֹ וִיוַאצֶ'ה, עם רעם תופים שמרעיד את כל נימי הגוף וחודר לקרביים. הייתי כבר רטובה כהוגן. השתגעתי. פלטתי מילים מוזרות:
"אקסטרה! אקסטרה! קונטרה! רֶה-קונטרה! וֵל-דַאן אוֹן דֶה הַאוּז – יאללה, יאללה, יאללה – "
טוב. אני מטורפת. ונדמה לי שסגר על פי בכפו העבה, כדי להחניק את הבירבורים ואת צעקות-החמדה שלי. זקנו דקר בעורפי, וחשתי צורך דחוף להתעטש כי ידו נדפה ריח עז של שום ופלפל שחור. טוב. אביונה שכזו, מהירונת, עמוקה, כמעט ללא הקדמות אך ממושכת, של גלים-גלים ברגעיה הגדולים, כאילו אני אוכלת אותו – לא היתה לי מזמן. וכשחשבתי על דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן היושב מרחק פסיעות אחדות מאיתנו תחת העץ, באור העמום, ומחכה לקפה, ולי – חשתי בי שמחה פראית ועצרתי בקושי את עצמי מלפרוץ בצחוק אדירים ולהפליץ לו בפרצוף על כל מה שאני חושבת עליו!
סליחה.
גמרנו.
חיש קל התלבשתי, בחשיכה-למחצה. הבחור המזוקן פתח מיד את הדלת, ונעלם. אני המשכתי לשירותים, ניקיתי קצת את עצמי, הסתדרתי והתאפרתי, ועד שחזרתי כבר הופיע מאחוריי המזוקן, במכנסיים אחרים, עם טס של קפה טורקי ריחני בידו, קנקן נחושת, וספלונים עטורי פרחים כחלחלים של קרמיקה ארמנית.
"מה זה לקח כל כך הרבה זמן?" שאל דוקטור תחתוני-ארגמן.
חשבתי שהוא שואל אותי, אבל הבחור המזוקן ענה במקומי –
"נשפך לי על המכנוֹסיים, ואני תיכף לובש זוג אחרת – "
חשבתי שאני טומנת פניי בשולחן מרוב בושה, וגם מתפוצצת מצחוק. מה – הוא החליט להודות! אבל מתברר שאני הטיפשה, כי היה זה דווקא דוקטור דה לה תחתוני-ארגמן שהבין אותו כפי שהתכוון שיבין, ושאל:
"אני מקווה שלא נכווית?"
"אפשר להגיד שלא," השיב הבחור, "אני השתדל מִיזָהר גם בפעם נֵקְסְט – "
"להשתדל, להיזהר – " תיקן אותו בן-זוגי, כביכול.
"כן, כן. טועיתי – "
ונותר לי עוד העונג לחזות בחשבון המפולפל שהגיש לדה לה דוקטור על המרק והאומצות ובקבוקון-היין וכל התוספות. דה לה דוקטור הזעיף פנים ורטן, ואילו אני, "הבשר היה נפלא! נהניתי מאוד – "
"לא קצת רב מדי?"
"לא, להיפך – "
"אני לא מבין," התבלבל דה לה תחתוני-ארגמן, "רך זה רע?"
חשבתי שהבחור המזוקן יגניב לי כרטיס או פתק של המסעדה, עם שמו, אך לא. הוא נראה טיפוס של פילוסוף. לא מפֹה. נפרד כאילו הוא בטוח שאין צורך שנתראה עוד אי פעם, לעולם.
בתל אביב, לפני שעליתי לדירתי, אמרתי לדֶה לה דוקטור, שהתעקש לנשק אותי, לפרידה, מחלון מכוניתו –
"אתה יודע שכאשר חיכית לקפה הזדיינתי במחסן עם המלצר המזוקן?"
"הו, הו הו!" פרץ בצחוק, "לילך! זו הבדיחה הכי טובה ששמעתי בזמן האחרון, הו, הו, הו! – " התחיל להשתעל מרוב צחוק, "כשחיכיתי לקפה – " ועוד שעה ארוכה הידהדו באוזניי קולות הצחוק הטיפשי שלו, שעזבתי מאחוריי שם למטה, במכוניתו. לא מעלה בשעתו ששמע ממני את הדבר האמיתי היחיד שקרה לי בסוף-השבוע הצייקני דה לה מזורגג הזה. ועוד אומרים שאני שקרנית פתולוגית! אני בטוחה שאת הקסטה לא מחק. אפס, הוא לא יעז להראות אותה למישהו אחר, ובייחוד לא את גבעול-האספרגוס דמוי-קופל'ה שהחביא בתחתוני-הארגמן, ואת התייפחות הפיוס על אחוריי, בנשיקות פיהו.
למחרת בבוקר חשתי צורך עז לפצות את עצמי על השבת שנתקלקלה, ולקחתי מונית לאיזור-התעשייה ליד הבורסה, ונכנסתי לחנות המפעל לבגדי-ים, למדוד לי בגד חדש.
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר