* מה אכפת לנו מהדרוזים בסוריה – למה אנחנו צריכים לסייע לדרוזים בסוריה? מה זה ענייננו?
א. בינינו לבין העדה הדרוזית בישראל כרותה ברית חיים וברית דמים. חיילים דרוזים רבים נפלו על הגנת המדינה במלחמה הזאת. כאשר בני עמם, ולעתים בני משפחותיהם, נטבחים בהמוניהם במרחק יריקה מישראל, חובתנו המוסרית לצאת לעזרתם, כפי שהיינו עושים אם הנטבחים היו יהודים.
ב. העולם הצבוע שותק. אלה שתוקפים אותנו כשאנו מממשים את זכותנו וחובתנו להגנה עצמית, עומדים מנגד מול הטבח בדרוזים. אל ג'ולאני, טרוריסט ג'יהאדיסט עם עניבה, הפך למאמי העולמי וילד התפנוקים "הגבר המושך" של טראמפ. אם נחשה, יהיה ג'נוסייד של הדרוזים. במקום שאין אנשים, נהיה אנחנו אנשים.
ג. אילו הייתי חייל דרוזי בצה"ל הייתי לוקח את הנשק שלי, עורק מיחידתי, חוצה את הגבול כדי להגן על אחיי. כך יעשו דרוזים רבים אם ישראל תעמוד מנגד.
ד. יש כאן אינטרס לאומי גם מעבר לנושא הדרוזי. בהסתערות על הדרוזים, צבא הג'יהאד חותר לכיוון גבולנו כדי להתבסס בו. האם אחרי 7 באוקטובר אנחנו יכולים להרשות לעצמנו התבססות של איום מצד אל-קאעדה על גבולנו?
ה. האינטרס שלנו הוא הקמת מדינה דרוזית מג'אבל דרוז עד למרגלות החרמון, ברוח חזונו של יגאל אלון.
* מבחן הנאמנות – הדרוזים בישראל עומדים בכל מבחן נאמנות אלינו. כעת מבחן הנאמנות הוא שלנו; נאמנות לבעלי בריתנו.
נאמנות אינה דמגוגיה פופוליסטית זולה כמו קריאות לבטל או לשנות את חוק הלאום, אלא התייצבות אמיתית לצידם בעת צרה וצוקה; לא בדיבורים – במעשים.
* פרקטיקה נאצית – כיהודי, איני יכול שלא להזדעזע עד עמקי נשמתי, כשאני רואה את קלגסי הג'יהאד של אל-ג'ולאני מגלחים שפמים וזקנים של שייח'ים ונכבדים דרוזים, כדי להשפיל אותם ואת דתם; זו פרקטיקה נאצית מוכרת. כך עשו הנאצים לרבנים יהודים.
* חד"ל – אזרחים דרוזים שחודרים לסוריה, אינם מועילים לכלום, אינם יכולים לעשות דבר, ואם חלילה אחד מהם ייחטף, כולנו נקלע לבעייה.
אבל איני שולל הקמת יחידה דרוזית שתצא להגן על אחיה, בנשק של צה"ל ובמדים של צה"ל. כמו הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה; חי"ל – חטיבה יהודית לוחמת. אולי תקום חד"ל – חטיבה דרוזית לוחמת?
אני מציע לא לשלול על הסף את הרעיון.
* הדלת המסתובבת 2 – אחרי ה"שלום של אמיצים" עם ערפאת, רב המרצחים הפך את השטחים שעברו לשלטונו למתחמי טרור, והוביל מתקפות טרור קשות נגד ישראל.
הוא שיחק את המשחק של, "זה לא אנחנו, זה חמאס." לפעמים, כשדרשנו ממנו לגנות, הוא גינה, בקריצה. וכשדרשנו ממנו לעצור מבוקשים, הוא "עצר" אותם ומיד הם שוחררו. "מדיניות הדלת המסתובבת," כינינו את ה"מעצרים."
אבל עד מתקפת הטרור "האינתיפאדה השנייה", עוד היו רבים בתוכנו, פרס בראשם, שסיפרו לנו שהמפגעים הם "אויבי השלום", בניגוד לערפאת, "הפרטנר".
נזכרתי בכך בעקבות נאומו של הרודן הג'יהאדיסט אל ג'ולאני, שהתנער מאחריותו לטבח הדרוזים ואמר שיעצור את המבצעים.
האם נחזור לדפוס ההונאה העצמית?
אגב, ערפאת לא התחפש לאיש עם החליפה.
* המשותף רב מן המפריד – יולי 2024 – טבח הילדים הדרוזים במג'דל שמס.
יולי 2025 – הפוגרום בדרוזים בסווידא.
את הטבח במג'דל שמס ביצע חיזבאללה. את הטבח בסווידא – המיליציות האיסלמיסטיות של אל-ג'ולאני. חיזבאללה הוא ארגון שיעי. המיליציות – סוניות. בין הארגונים רובצת תהום של שנאה הדדית. אלה ארגונים אויבים.
אך המשותף להם רב על המפריד ביניהם. שניהם ארגוני טרור ג'יהאדיסטי קנאי. שניהם שונאים את ישראל ואת הדרוזים.
* הכרח ביטחוני – עד 7 באוקטובר, ההתנגדות להשתמטות החרדית היתה בעיקר מטעמים ערכיים, עקרוניים. ההשתמטות הותקפה בעיקר בשם ערך השוויון. אני יצאתי נגדה בעיקר בשם ערכי היהדות.
ההתנגדות הערכית נכונה ומוצדקת, אולם היום הסיבה העיקרית היא הכרח ביטחוני. צה"ל קטן על עומס המשימות ההכרחיות להגנה על המדינה. ישראל מוקפת אויבים, אך צה"ל אינו מסוגל לנהל מלחמה רב זירתית. אילו הותקפנו ב-7 באוקטובר במקביל מכל חגורת האש שאיראן הקימה סביבנו, לא היו לנו מספיק כוחות כדי להגן על המדינה, ולבטח לא למתקפת נגד רב זירתית.
יש צורך בהגדלה משמעותית ביותר של צה"ל, כדי שיוכל לעמוד במשימותיו. יש צורך למלא את השורות של אלפי ההרוגים והפצועים. יש צורך להקל על הנטל הבלתי נסבל של המילואים, ועל הפגיעה הקשה בכלכלת המדינה בשל עומס המילואים, לא רק בשל התשלום על המילואים אלא גם בשל קריסת העסקים ומקומות העבודה של המילואימניקים.
כל עוד הבעייה היתה במישור הערכי בלבד, אסור היה להתפשר על העיקרון, אך ניתן היה להתפשר על קצב השינוי. נהגתי לכתוב, שברור לי, שאי אפשר לתקן באבחת חרב, עוול של עשרות שנים. לכן, חשבתי שצריך ליצור את השינוי בהדרגה.
היום ברור שאין לנו הפריבילגיה הזאת. יש מקורות נוספים להגדלת צה"ל, ואנו חייבים למצות את כולם, ויש לשנות את הרכב צה"ל ולהגדיל את חלקו בסד"כ של הדרג הלוחם ותומך הלחימה. אבל השינוי המשמעותי ביותר הוא גיוס החרדים – מגזר שלם בחברה הישראלית שמשתמט מן ההגנה על המולדת.
* הפרדת רשויות – בריאיון ל"קול ברמה" אמר השר דודי אמסלם כי "יולי אדלשטיין שבר את כל הכללים. מי הוא בכלל? הוא יושב ראש ועדה, מה הוא מכנס מסיבת עיתונאים? הוא לא אמור להביע את דעתו, הוא אמור לעשות את עבודת הממשלה! אני קורא לראש הממשלה להדיח אותו. יש פה מדינה לנהל."
זו הפרדת הרשויות ועצמאות הכנסת – ראש הממשלה יכול להדיח יו"ר ועדה בכנסת. תפקיד יו"ר ועדה בכנסת אינו לפקח על הממשלה, אלא לעשות את עבודתה.
המהפכה המשטרית נועדה להשליט את הממשלה בצורה דומה גם על הרשות השופטת.
* נציג הפריץ – כשראש ממשלת המיעוט מזמין את נציג הפריץ למשפטו, הוא אינו מתנהג כמנהיג מדינה ריבונית, אלא כגבאי שטעטל בקהילה בגולה.
* מים מתוקים – בעקבות גל פשקווילים בשוקניה המטיף לירידה מהארץ, ויורדים המבטאים תיעוב עמוק למדינה ולישראליות, יוסי מרשק פרסם מאמר, שהוא שיר הלל לחיים בארץ ולכך שילדיו יגדלו בארץ והיא עתידם.
אני הייתי כותב זאת אחרת לגמרי. הוא לא הזכיר את היהדות ואת היהודיות. כאילו הישראליות צמחה מעצמה. גם לא ערכים ציוניים. אלה הדברים העיקריים שהייתי כותב. אך הוא הציג ישראליות טבעית, ילידית, שאוהבת את האוויר ואת השמש של ישראל, כי זה האוויר שלנו וזו השמש שלנו. והזכיר את תחושת הזרות בתקופה שחי בניו-יורק. וכתב שגם אם מצב המלחמה הוא תמידי, אין מקום טוב יותר בעבורנו.
וגם אם מבחינתי חסרים בדבריו עומק ופרספקטיבה רחבים יותר, הזדהיתי עם כל מילה. ושמחתי, ממש שמחתי, למצוא נווה מדבר ומים מתוקים כאלה, במדבר הצחיח של "הארץ".
* סוטה אכול שנאה – הפשקווילן יגאל סרנה, מגדיר את מלחמת המגן של ישראל אחרי טבח 7 באוקטובר: "ישראל פתחה לראשונה בתולדותיה, מונהגת ע"י כנופיה מובסת, במסע השמדת עזה, רצח עם נרחב והכחדת המקום... ישראל הפכה לפושעת המלחמה הגדולה של המאה ה-21 ושמטה את הקרקע תחת רגליה. בני אדם נורמליים לא יעמדו בנטל האשמה. אחרים שיעמדו, כי נטרפה דעתם או כי אינם בני אדם, יישארו בתהליך ארוך של דעיכה. עזה מתה יחד עם ישראל. כל יום שעובר מעמיק את הקבר. זה האסון הכי כבד מאז המלחמה העולמית. וטרם ראינו הכול."
ואיך הוא מציג את הטבח? מרד עבדים מטורף, אחרי שנות גיהינום ארוכות, שהצליח מעבר למצופה על ידי מנהיגי העבדים. מעשה התאבדות שאהידי לאומי.
דברי ההבל והבלע ההזויים שלו, מצביעים בעיקר על מצבו הנפשי המעורער, של מי שהוגדר בידי בית המשפט כשקרן וגורש בבושת פנים מ"ידיעות אחרונות" עקב הידרדרותו. את הפוגרום הנורא של 7 באוקטובר, הפשע הנורא ביותר מאז השואה, הוא מתאר כמין ספרטקוס הירואי ואת מימוש זכותה וחובתה של ישראל להגן על אזרחיה הוא מציג כאפוקליפסה. כפי שתיאורו את העבר ואת ההווה חולני, כך גם תקוותו לעתיד. הוא מפנטז את מותה של ישראל. הוא מרייר על העמקת קברה של ישראל. הפנטזיה על קבורתה של ישראל מעוררת בו אורגזמה.
נצח ישראל לא ישקר, מדינת ישראל תלך מחיל אל חיל, וסרנה יצטרף לערימה של סוטים אכולי שנאת עמם, שדבריהם אינם שווים כקליפת השום.
* מה חושב אהרון ברק על התיישבות יהודית – בהסכת המצוין של ד"ר ניקולאי טבך "מה החזון שלך?" שהפורמט הרגיל שלו הוא ראיון עומק אישי עם אנשים, המתארים את חזונם (גילוי נאות, גם אני התארחתי בהסכת), שודר פרק במתכונת שונה – "דיבייט" בנושא חוק הלאום, במלאת לו 7 שנים, בהשתתפות עדי ארבל מפורום "קהלת", התומך בחוק, וד"ר עמיר פוקס מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, המתנגד לו. היה דיון מצוין, עמוק, ענייני ויסודי, וגם ברוח טובה וחברית, חרף המחלוקת הנוקבת.
לקראת סוף הדיון, נשאל עמיר פוקס מה היה משנה בחוק הלאום. הוא ציין שני תיקונים. האחד, הוא הוספת סעיף המציין, בסמוך לקביעה שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, את עקרון השוויון המלא לכל אזרחי המדינה. השינוי השני הוא ביטול סעיף ההתיישבות, שבעיניו הוא סעיף מפלה (לטענתו, זה הסעיף המפלה היחיד בחוק).
אני תומך בהוספת סעיף השוויון לחוקה, אך לא במסגרת חוק היסוד הזה. חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי אינו עוסק בזכויות האזרח אלא בהגדרה הקולקטיבית הלאומית של המדינה, ולכן השוויון האזרחי אינו נוגע לו. עקרון השוויון צריך להופיע במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבלאו הכי הפסיקה פירשה את השוויון כחלק מכבוד האדם וחירותו, או בחוק יסוד נפרד. הכנסת סעיף השוויון לחוק הלאום, כמוה כקבלת הטענה השקרית שיש סתירה בין ההגדרה הלאומית של המדינה לבין שוויון הזכויות, ולכן חוק העוסק בזהותה היהודית של ישראל זקוק לבייביסיטר שמזכיר את השוויון. אני מסכים שללא סעיף המעגן את השוויון האזרחי, החוקה לא תהיה שלמה. באותה מידה, היא לא תהיה שלמה ללא סעיף המעגן את זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. שני אלה צריכים להיות חלק מן החוקה המתהווה.
את טענתו של פוקס בנוגע לסעיף ההתיישבות אני שולל מכל וכל. השיח שפוקס מייצג הוא שיח זכויות בלבד, בעוד אני מאמין בשיח של מצוות, של חובות, של משימות לאומיות. כשיח של זכויות בלבד, אין מקום בתפיסתו של פוקס לחזון התיישבותי, להתיישבות המגשימה מטרות לאומיות. לכל אלה אין מקום במדינה דמוקרטית. המדינה, מבחינתו, היא אורגן למימוש זכויות, ולהתיישבות הוא מתייחס כאל זכויות דיור. התיישבות יהודית, פירושה זכויות יתר ליהודים בדיור.
בעוד הוא תומך מאוד בחוק השבות, המפלה לטובה יהודים שאינם אזרחי ישראל במפתח הכניסה לארץ, ולכן העלייה היא בעיניו יעד לגיטימי ומוצדק, ההתיישבות היהודית פסולה, כי היא מפלה בין אזרחים. ממשלות בן גוריון בראשית המדינה הציבו יעדים ציוניים ועסקו בעיקר בהגשמתם – עלייה המונית והתיישבות יהודית ברחבי הארץ ולאורך גבולותיה. לשיטתו של עמיר פוקס, הקמת 450 יישובים יהודיים בנגב, בגליל ובשפלה, בשנות החמישים, היו צעד של אפליה אזרחית. אם חלילה, שיח הזכויות הליברלי הרדיקלי היה שולט אז בכיפה, לא היתה קיימת המדינה.
הציונות לא סיימה את תפקידה וגם לא ההתיישבות הציונית. ואין שום סתירה בין זכויות דיור לכל, לבין מימוש יעדים לאומיים בידי המדינה. ומה שהיה טוב בימי בן גוריון ולוי אשכול, טוב גם היום.
את עדי ארבל הכרתי במכון לאסטרטגיה ציונית שבה הוא עבד, כאשר עמדתי בו בראש תוכנית למנהיגות צעירה, בשנים 2010-2011. המכון הגה את חוק הלאום, ניסח את הטיוטות הראשונות שלו וקידם את החקיקה. עדי היה מעורב בחוק. אני רק שמעתי דיווחים.
אחת המטרות המרכזיות של חוק היסוד, טוען ארבל, הוא מתן ארגז כלים לבג"ץ לפרש בפסיקתו את המשמעות היהודית במשוואה "מדינה יהודית ודמוקרטית", כפי שחוקים אחרים העניקו לבג"ץ ארגז כלים לפרש את היסוד הדמוקרטי. הוא הביע חשש, שבג"ץ ברוחו של אהרון ברק עלול לפסול פעולות ציוניות כמו התיישבות יהודית, ללא חוק יסוד המעגן אותן בחוקה.
אני ממליץ לעדי ארבל לקרוא את המסה של אהרון ברק ב"הארץ", משנת 2018, "חירותו של האדם במדינה יהודית ודמוקרטית." ברק מסביר את חשיבותה הרבה של מדינה יהודית, במאמרו, ומתאר מהי בעבורו מדינה יהודית. בין השאר הוא כתב: "מדינה יהודית... היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."
* אורלי פלדמן – בבית העלמין של מרום גולן, ליווינו ביום שישי לדרכה האחרונה את אורלי פלדמן, מעמודי התווך של מרום גולן.
אורלי היתה מנהיגה בעלת מעוף, מנהלת בחסד, ביצועיסטית תקתקנית לעילא ולעילא, חברת קיבוץ מסורה, אופטימית חסרת תקנה. היא הובילה תהליכים אסטרטגיים ותהליכי שינוי גדולים במרום גולן. היתה מזכירת הקיבוץ, ייסדה את ענף התיירות שהוא היום אימפריה, מילאה תפקידים רבים וכיהנה כמנהלת הקהילה של הקיבוצים דן ובית זרע.
ההיכרות בינינו היא מאז שנות השמונים המאוחרות, כאשר שנינו שירתנו כמזכירי קיבוצינו; אני בקדנציה הראשונה שלי באורטל והיא בקדנציה הראשונה שלה במרום גולן. לאחר מכן דרכינו הצטלבו לא אחת. כאשר היא היתה מנהלת הקהילה של דן, ניהלתי את "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל. יצרנו שיתוף פעולה פורה בין המרכז וקיבוץ דן, שכלל סדר ט"ו בשבט אזורי בדן, אירועים בחגים ועוד.
כשכתבתי את הביוגרפיה של יהודה הראל, ראיינתי את אורלי. היא דיברה בהערצה ובעיניים נוצצות על יהודה, מורה ורבה. היא הציגה את עצמה כאשת המעשה שהוציאה לפועל את החזון והרעיונות שיהודה, איש הרוח, הגה.
אורלי נפטרה בטרם עת, בת שבעים, ממחלת הסרטן.
יהי זכרה ברוך!
* ביד הלשון: כפר דרום – במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946) עלו לקרקע באישון לילה 11 נקודות התיישבות ציוניות בנגב. עלייתן היתה הגורם להכללת רוב הנגב בשטח מדינת ישראל בתוכנית החלוקה, כפי שנכתב במפורש בדו"ח ועדת אונסקו"פ, שהציעה את התוכנית לעצרת האו"ם.
עם י"א הנקודות נמנה הקיבוץ הדתי כפר דרום, שהוקם בידי גרעין של בני המחלקה הדתית של עליית הנוער. השטח, שעליו קם היישוב, בנגב המערבי בואך רצועת עזה, נגאל בשנות השלושים וניטע בו פרדס, אך הוא ננטש במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והועבר לקק"ל.
בתש"ח היו בקיבוץ שלושים חברים, עשר חברות ותגבורת של עשרים לוחמי פלמ"ח. עוד לפני קום המדינה והפלישה המצרית, הותקף הקיבוץ שלוש פעמים בידי כנופיות של "האחים המוסלמים" ממצרים, בסיוע ארטילריה ושריון. ההתקפות נהדפו, תוך שהמגינים הסבו אבדות כבדות לתוקפים. על הקיבוץ הוטל מצור. ביום הקמת המדינה, למחרת ההתקפה השלישית, נכשל ניסיון של חטיבת הנגב לפרוץ את המצור, ורק לוחמים בודדים הגיעו לקיבוץ לתגבורת. למחרת, ביום הפלישה, כוחות מצריים סדירים גדולים כשלו במתקפה הרביעית על הקיבוץ, באבדות כבדות. במשך כחודשיים היה היישוב תחת מצור כבד. בלילה בין 8-9 ביולי, פונה היישוב בחשאי בפקודת המטכ"ל, בעקבות ידיעות מודיעיניות על תוכנית מצרית לכבוש את היישוב בכוח גדול. הכוחות המצריים הרסו את היישוב עד היסוד. הקרבות והמצור על כפר דרום נמשכו 222 יום!
לאחר שחרור האזור במלחמת ששת הימים, הוחלט לחדש את היישוב, כחלק ממדיניות ההתיישבות של ממשלת המערך, על פי עקרונות תכנית אלון. ב-1970 הוקמה במקום, סמוך לאתר המקורי, היאחזות הנח"ל כפר דרום, שהוחזקה בידי גרעיני נח"ל של בני עקיבא. ההיאחזות אוזרחה ב-1976, ובשנים הראשונות שימשה כנקודה הזמנית של חלוצי היישובים נצר חזני, גני טל, גדיד ושליו.
במשך כשנתיים המקום לא היה מאויש, עד שב-1988 החליט שר הביטחון יצחק רבין לאייש אותו מחדש. ב-1989 הוקם היישוב מחדש, כיישוב קבע – יישוב קהילתי דתי. כפר דרום הוא היישוב שספג יותר מכל יישוב אחר במתקפת הטרור של ראשית שנות ה-2000 ("האינתיפאדה השנייה").
היישוב הקהילתי כפר דרום נעקר בהתנתקות, לפני עשרים שנה. חלק מעקורי כפר דרום הקימו את היישוב שבי דרום בנגב המערבי. חלק אחר הקים יחד עם עקורי תל-קטיפא ויישובים אחרים את היישוב נטע בחבל לכיש.
שם היישוב מנציח את היישוב כפר דרום מתקופת המשנה, מקום מושבו של התנא רבי אלעזר בן יצחק. המיקום המדויק של כפר דרום ההיסטורית לא היה ידוע, זולת העובדה שהיה בקרבת העיר עזה. בחפירות ארכיאולוגיות בדיר אל בלאח בשנות השמונים, התגלו שרידי היישוב הקדום.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com