* הזגג הסורי – בסרטו "הנער", מלמד הנווד צ'רלי צ'פלין את הילד שמצא ואימץ, לרוץ לאורך הרחוב ולנפץ חלונות, על מנת שהוא, הזגג, ילך אחריו ויתקן אותם.
הזגג הסורי הוא אל-ג'ולאני, שהמיליציות שלו ירדו לג'אבל דרוז לבצע טבח בדרוזים, ובעקבות זאת צבאו הרשמי מוזמן לרדת לשטח ולהחזיר את הסדר על כנו, בדחיפת ארה"ב ובהסכמה בשתיקה של ישראל.

* הפתעה לטובה – כאשר בגין נשאל מדוע לא עידכן את ארה"ב לפני תקיפת הכור בעיראק, הוא השיב שידע שאם יעדכן ארה"ב תתנגד, הוא ידע שלמרות ההתנגדות הוא יורה על הפעולה, וחשב שעדיף להפתיע אותם ולא לפעול בניגוד לבקשתם-דרישתם.
טראמפ טוען שהופתע מההפצצות הישראליות בסוריה, ואני מסיק מכך, שנתניהו פעל באותה דרך של בגין ומאותם טעמים. טוב שהוא נהג כך.

* כשלי המערכה – אנו בדרך לעסקת חטופים. תהיה זו עסקה רעה מאוד, אך לא יהיה מנוס מאישורה. אני מקווה שהגברת הלחץ הצבאי ומו"מ קשוח ימתנו את נזקי העסקה. אני מאמין שאנו גם בדרך לעסקה סופית וגם היא תהיה רעה. אני מקווה שיהיה בנו הכוח להמשיך להילחם בחמאס אחי העסקה.
איך הידרדרנו למצב הזה?
בראש ובראשונה בשל האופן הקלוקל שבו ניהלנו את מלחמת הדשדוש. לא דשדשנו "כדי להאריך את המלחמה מסיבות פוליטיות" כפי שמספרים לנו הקונספירטורים, אלא מתוך זהירות יתר ורצון לחסוך בחיי חיילים. במבחן התוצאה, אחרי כמעט שנתיים לא הצלחנו להכריע את חמאס (אף שהסבנו לו פגיעות קשות מאוד והיו לנו הישגים בלתי מבוטלים). העומס על המילואים הפך בלתי נסבל, עד כדי כבילת ידינו להמשך המערכה. גם שחיקת הסדיר גדולה. גם הנזק הכלכלי והמדיני המצטבר, ובסופו של דבר, כנראה שגם מחיר הדמים, שנפרס על פני 22 חודשים, גדול יותר.
עוד שתי שגיאות חמורות נוגעות למו"מ על העסקה. האחת, היא עצם ההכרה בקטאר, העומדת מאחורי חמאס, שמימנה את הטבח, שמממנת את המסע הבינלאומי לדה-לגיטימציה לישראל, כ"מתווכת", אף שברור שמטרתה להציל את חמאס ולמנוע מאתנו ניצחון. זו איוולת מדינית ממדרגה ראשונה.
השנייה, היא שהשלמנו עם כך שחמאס לא סיפק לנו עד היום את שמות החטופים ומידע על מצבם ולא איפשר לנציגי הצלב האדום לבקר אותם. היה עלינו בראשית המלחמה להתנות מעבר משאית האספקה הראשונה, במילוי התנאים האלמנטריים האלה – הומניטרי תמורת הומניטרי.
ועדת החקירה הממלכתית תידרש לחקור גם את אופן ניהול המערכה, הצבאית והמדינית.

* השקר התורן – כמעט שנתיים ואנו רחוקים מההכרעה; מהניצחון המוחלט שלפני כשנה ורבע היינו "כפסע" ממנו.
תעשיית השקרים וההסתה כבר מפיצה את התירוצים. הכול בגלל ההנחיות של היועמ"שית והפצ"רית.
כל מי שרואה את ההרס ברצועת עזה, את הערים המשוטחות, את מיספר ההרוגים העזתים, יודע שאין מגבלות על צה"ל.
אבל שקרנים בני שקרנים, אין להם בעייה להמציא ולהפיץ שקרים נתעבים, כדי להסיר את האחריות ממנהיגם הכושל, כדי להסית נגד מערכת המשפט הישראלית וכדי להפיץ שנאת חינם, שחביבה עליהם בעיקר בימי בין המיצרים.

* לשיטתו העקומה – עורך השוקניה אלוף בן פרסם פשקוויל קיצוני נגד היועמ"שית בהרב מיארה, תחת הכותרת "קפלניסטית בירושלים, ביביסטית בעזה." כמובן שמסר המאמר הוא "ביביסטית בעזה." במאמר הוא תוקף אותה בחריפות על הגיבוי המשפטי שהיא מעניקה למלחמה ולפעולות צה"ל בעזה, ולכל ה... וכאן הוא מדקלם את סעיפי האישום השוקניסטי ועלילת הדם הנוראית נגד מלחמת המגן והקיום שלנו.
לשיטתו, הוא צודק. אכן, בהרב מיארה, הפרשנית המוסמכת של החוק, אינה מפרשת את חוקי המלחמה על פי בית המדרש ברח' שוקן, שעל פיו אסור למדינה היהודית להתגונן, ומימוש זכותה להגנה עצמית הוא פשע נגד האנושות. אכן, היא מעניקה גיבוי משפטי מובהק לצה"ל ולמלחמה, ולכל מה שהשוקניסטים מציגים כ"פשעי מלחמה."
בניגוד למי שתוקפים אותה על כך שהיא "כובלת את ידי צה"ל," שהם סתם שקרנים, הוא צודק, לשיטתו העקומה.

* ניצחון מזהיר – ביקב הגולן נערך ביום שני ערב הוקרה להנהגות צח"י (צוותי חירום יישוביים) בגולן, בעקבות מבצע "עם כלביא" ועל פועלנו לאורך כל המלחמה.
בלב הכנס היתה הרצאה של אוהד חמו, וכן הצגת מחקר של המכללה האקדמית תל-חי (או-טו-טו אוניברסיטה) על צח"י והחוסן החברתי ביישובי הגולן (אני בין המרואיינים במחקר). ובסיום, סגן ראש המועצה יעקב שה-לבן הציג את מסקנות הצוות האסטרטגי הגולני בנושא חירום וביטחון (שהייתי חלק ממנו). הכנס נפתח בדברים של ראש המועצה אורי קלנר ומנכ"ל המכללה אלי כהן.
בהרצאתו, הציג אוהד חמו תמונה אופטימית מאוד, של ניצחון ישראלי מזהיר על הציר האיראני שהיה מיועד להשמיד את ישראל; ניצחון מעשי ולא פחות חשוב – תודעתי. פירקנו את איראן מכל הפרוקסי שנועדו להיות חומת המגן שלה והיא השקיעה בהם כחמישים מיליארד דולר. ההישג הגדול ביותר, לטענתו, היה שבירת חיזבאללה. וגם את חמאס הבסנו. חמאס לא ישלוט עוד בעזה, אם כי הוא לא ייעלם. איראן איבדה את מעמדה כמעצמה. ישראל ביצרה את מעמדה כמעצמה, בשינוי דרמטי מהדימוי שלה אחרי 7 באוקטובר כנמר של נייר. הוא הציג כביטוי לשינוי המהותי את האופן שבו ישראל אוכפת את הפסקת האש בלבנון, כולל שהיה בחמש נקודות בלבנון והרג 240 מחבלי חיזבאללה מאז הפסקת האש, לעומת הסיטואציה העלובה שבה ישראל פחדה לפנות אוהל של חיזבאללה בשטחנו.
אני מקווה מאוד שהמציאות שחמו הציג נכונה. אני מקווה לא פחות שהיא אינה הנחת העבודה שלנו, לבל נחטא בזחיחות ואופוריה הרות אסון. אולי כדאי שאקרא לצורך איזון וצינון איזו רשומה של יצחק בריק.

* דאגתי ללוין – על פי תחקיר "ניו יורק טיימס", בפתח ישיבת הממשלה ב-7 באוקטובר ישב יריב לוין על גרם המדרגות ובכה. במשך שבועות בתחילת המלחמה, לוין נעלם לגמרי מן הרדאר; לא התראיין, לא הצטלם. אני מודה ומתוודה שדאגתי לו. חששתי שיתאבד. היה לי ברור שהמצפון מייסרו קשות.
אני שמח שחששי התבדה, אבל לא האמנתי שכליותיו כלל לא ייסרו אותו. לא העליתי על דעתי, שבעיצומה של המלחמה, במקום לעשות הכול כדי ללכד סביבה את העם, הוא ימשיך להוביל את המהפכה המשטרית, ידהר למשבר חוקתי ויעז להצהיר ש"אינו מכיר" בנשיא בית המשפט העליון וכעת הוא במסע של עריפת ראשים.
איש מסוכן.

* קריאת הקרב המצמררת – ההתקפה הברברית על איימן עודה ראויה לכל לשון של גינוי והוקעה.
אני סולד מדעותיו של עודה ובעיקר מהתבטאויותיו בזמן המלחמה, אך אין בהן בשום אופן כדי להצדיק אלימות בכלל, וכלפי נבחר ציבור בפרט. גם אילו מדובר היה בבן גביר, שבעיניי הוא מזיק ומסוכן אף יותר מעודה, זו היתה עמדתי.
מה שזעזע אותי יותר מהאלימות הפיזית, היה קריאות הקרב הכהניסטיות "מוות לAרב*ם", שצריכות לצמרר כל יהודי בעל מינימום תודעה היסטורית. הקריאות מעידות, שהבעייה של הפורעים עם עודה אינה פעולותיו ודבריו, אלא עובדת היותו ערבי, ובתור שכזה מגיע לו הפתרון הסופי נוסח קריאת הקרב שלהם.
... וח"כית ה[----]ת טלי גוטליב שיבחה את הפורעים וכתבה שהיא גאה בהם.

* אנחנו לא אתכם – אני נגד הדחתו של איימן עודה וכמובן שהוקעתי את ניסיון הלינץ' שנעשה בו ללא סייג, ובלי כל מיני "יחד עם זאת" ו"אבל מצד שני" וכד'.
מכאן ועד כתובת ענק שנתלתה על גשר בכביש 6: "איימן, אנחנו אתך,", רב המרחק.
איני יודע מי הם ה"אנחנו" האלה, אבל אני לא איתם וכך למעלה מ-90% מהציבור היהודי בישראל.
איימן עודה מסרב עד היום להשלים עם קיומה של מדינה יהודית. הוא רוצה שישראל תהיה מדינה דו לאומית בכבשת הרש של קווי 4.6.67 ולצידה מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים שיגורשו ממנה בהמוניהם. רק ליהודים אין זכות להגדרה עצמית, על פי תפיסתו.
בכל מלחמה, כולל הנוכחית, הוא מזדהה עם האוייב – "עזה תנצח". מבחינתו, אין הבדל בין מחבלים ורוצחים שיושבים בכלא הישראלי, לבין אזרחים ישראלים שנחטפו ממיטותיהם בפשע הנורא ביותר נגד האנושות מאז השואה.
אני חושב שהדמוקרטיה הישראלית יכולה להכיל אותו. אני יכול להבין את הקונפליקט הפנימי של ערביי ישראל, שהמדינה שבה הם אזרחים נמצאת במלחמה עם עמם. לכן, למשל, אני מעדיף לאין ערוך את עודה על פני עופר כסיף, שהוא בעיניי ט[---]ת אוטו-אנטישמית בזויה ונתעבת.
הכלת עודה ודומיו מעידה על איתנותה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל הזדהות עם עודה ומפלגתו היא בעיניי תופעה חולנית.

* הפגנה ליד בית האב – קבוצת אימהות לחיילים הפגינה ליד ביתו של הרמטכ"ל אייל זמיר, בתביעה להפסיק את המלחמה. הן צעקו "אין לנו בנים למלחמות מיותרות" ושאר אלטע-זאכן מן הזן התבוסתני שהמיט עלינו 7 באוקטובר אחד, ואם נחזור אליו נפתח את הדרך ל-7 באוקטובר שני. ובכלל, עצם הרעיון של הפגנה ליד ביתו של הרמטכ"ל, הוא חלק מאובדן הגבולות במאבקים ציבוריים במדינה. מה, הוא איש פוליטי שאתן מפגינות נגדו? אני שולל גם הפגנות ליד בתים פרטיים של פוליטיקאים, אבל ליד בתיהם של קציני צה"ל?! התחרפנתן?
זמן קצר אחרי שקראתי על ההפגנה הזאת, ראיתי רשומה של חנוך דאום, ובה תמונה של אבא שפוגש את בנו הקצין היום, ברצועת עזה, והם מתחבקים בחום. אותו קצין נמצא כבר חודשים רבים בלחימה. שם האב – אייל זמיר. גם לאייל זמיר אין בנים למלחמות מיותרות, אבל אייל זמיר הוא אדם אחראי ורציני, והוא יודע שישראל הותקפה ב-15 במאי 1948 ומאז היא במלחמה על קיומה, ואחריותנו לגבות את בנינו ובנותינו הלוחמים, ולא להחליש אותם בהפגנות מיותרות.

* בלתי שוקניסטי בעליל – מוקי צור מגלם את כל מה שזר ל"הארץ" ו"הארץ" מנוכר לו – ציונות, סוציאליזם, התיישבות, קיבוץ, חלוציות, הגשמה, ערכי תנועת העבודה ובעיקר השילוב ביניהם. אף על פי כן, מוסף "הארץ" ערך עמו ראיון עומק, לכבוד קבלת תואר ד"ר לשם כבוד מהאוניברסיטה הפתוחה. יש לציין שהריאיון היה הוגן, והכתבה חפה מציניות שוקניסטית, אף על פי שמוקי הביע עמדות שמתנוסס עליהן דגל כחול-לבן של דעות "בלתי שוקניסטיות בעליל."
"הארץ" מגויס בחודשים האחרונים בעיקר להטפה לעריקה מן המלחמה. מוקי צור שולל את הסרבנות. הוא מסביר שסירוב מוצדק רק לפקודה שמתנוסס עליה דגל שחור של "בלתי חוקית בעליל," והמקום של צעירים מוסריים והומניסטיים הוא שם, במלחמה. "יש להם מצפון, והם אלה שיעצרו התקפות שמנוגדות לקוד המוסרי." המלחמה בעזה אינה כזאת. הוא מזכיר שזאת "מלחמה טוטלית מול שלטון טוטליטרי שמאיים עלינו." הוא מביע תקווה שהמלחמה תקוצר ככל הניתן, "האם זה אפשרי לקצר, אני פשוט לא יודע."
מוקי מדבר על כך שאסור לאבד את התקווה לשלום ואת החתירה לשלום, אך אין הוא מתבלבל. מי שאצלם צריך לחול השינוי הגדול, שיאפשר זאת, הם הערבים. "כל עוד הם רואים בנו אויב נצחי בתהליך תיאולוגי שמוביל להשמדה – יהיה קשה לצאת מהמעגל שאנחנו סובבים בו". התפקיד שלנו הוא 'למצוא את האנשים בצד השני שרוצים בשינוי,' וביקורתו היא על שהרבה זמן לא חיפשנו.
מוקי צור תומך במחאה נגד המהפכה המשטרית. שנינו נאמנו בהפגנה שנערכה ליד אנדרטת האריה השואג בתחילת המחאה. אך הוא אינו חוסך ביקורת גם מן המחאה. "הם חטאו לעיתים בשטחיות ובכך ציידו את הצד השני בתחמושת. למשל, האשימו ב'משיחיות' והשתמשו במושג באופן פוליטי כדלק לתעמולה. בן-גוריון אמר על עצמו שהוא משיחי, והתכוון שהקמת מדינת ישראל היא קפיצה בהיסטוריה." מוקי חושש מהקרע בחברה הישראלית. "צריך להבחין בין מחלוקת שמבקשת לברר את האמת לבין מחלוקת שתכליתה לפלג. מחלוקת טובה מעלה שאלות ומציגה חידות, בצניעות והבנה שאולי גם אני לא צודק לגמרי. מחלוקת שמבקשת לפלג אומרת דבר אחד: אני האמת, ומולי יש שקר. וככל שאעלה את עוצמת ההתנגשות, אנצח. חבל שבני הדור הנוכחי במקום לגלות ענווה – כותשים זה את זה." הוא בפירוש לא מאשים רק צד אחד במצב.
מוקי אינו שייך לדוסופובים ואינו נבהל כלל מהקמת בתי כנסת בקיבוצים ואף מזכיר שבקיבוצו, עין גב, הוקם בית כנסת כבר בשנות ה-70. "בקיבוץ, בית הכנסת לא מחליף את התרבות החילונית. יש גם וגם. החגים הקיבוציים נשמרים כהלכתם. חברים ותושבים מתפללים בבית כנסת, ואחרי כן באים לטקס המסורתי בדשא הגדול עם נגינה והגברה, ריקודי נשים ואוכל לא כשר. מדובר במהלך פוסט-חילוני שבעיניי מבטא תפיסה ליברלית: נלמד את מקורות היהדות, נפרש אותם גם לפי דרכנו. בית כנסת בקיבוץ לא פוגע בליברליות, להפך – הוא מוסיף לה." הוא מודאג מהקרע סביב סוגיות הדת, ומאשים בו את הקיצונים משני הצדדים. "עכשיו הגשר נשבר ונפערה תהום בין הצדדים והתהום – מטופחת. כל צד מטפח אותה בקנאות, מתוך בורות ובעזרת הבורות. כמו שברים אחרים, גם השבר הזה נהפך לכלי פוליטי, שני הצדדים משתמשים בו כדי לצבור כוח. זה משתק את היכולת לבנות גשר חדש שיוכלו לעבור בו לשני הכיוונים."
כאמור, דבריו של מוקי הוגשו בצורה הוגנת ובכבוד רב. השוקניזם בא לידי ביטוי בטוקבקים. "נו טוב, מה יש לצפות מקומיסר עיוור ודוגמטי? המדינה מתפוררת, מתפרקת מכל ערך, הופכת בצדק למצורעת, וזה בכל כוחו מנסה מציאות בלתי מתקבלת על הדעת באופטימיות זחוחה של איש שכל כולו צביעות והתחסדות. איש דוחה... קונפורמיסט שטחי עם מסכה ומניירות של איש עמוק ומקורי. בפועל, אקסהביציוניסט ונרקיסיסט חסר תקנה... פילוסוף בגרוש. קיבוצניקים יהירים חסרי השכלה ואכזריים בצורה קיצונית. כנראה שלא יסולח למתקראים חלוצים שנטשו משפחותיהם בגיא ההריגה האירופי. ואת הגיא הזה הביאו לכאן ומיישמים כיאה לנאצים ארורים.. וכן הלאה וכן הלאה.
טוב, אילו הוא חשק בתשואות האספסוף השוקניסטי, היה עליו להאשים את ישראל בהרג תינוקות כתחביב ולהסית לסרבנות.

* האתוס החלוצי והשירות במילואים – פרופ' אשר כהן , ד"ר שני אומיאל-פלדמן וד"ר מנחם לזר ערכו מחקר עומק על מספר המגויסים למילואים בכל צורות התיישבות.
אציג כאן את הנתון של אחוז המשרתים בגיל 20-44 מקרב כלל בני הגיל:
1. קיבוצים דתיים – 49.7%. 2. יישובים קהילתיים דתיים – 40.1%. 3. מושבים דתיים –32.8%. 4. יישובים קהילתיים מעורבים (חילונים ודתיים) – 32%. 5. יישובים קהילתיים חילוניים – 30.4%. 6. קיבוצים חילוניים – 29.6%. 7. מושבים חילוניים – 27.9%. 8. מושבים מעורבים – 20.2%. 9. מועצות מקומיות – 17.99%. 10. ערים – 10.9%.
שני נתונים בולטים במיוחד במיספרים הללו. האחד הוא שבקרב הציבור הדתי לאומי מיספר המשרתים [היחסי] גדול יותר מאשר בקרב החילונים. השני, הוא שאחוז המשרתים [היחסי] בקרב המגזר הכפרי גבוה באופן דרמטי מאשר במגזר העירוני. אמנם המגזר העירוני כולל גם את המגזר המשתמט, אך גם ללא קשר לכך, הפער נשאר דרמטי.
האתוס החלוצי חזק מאוד בקרב הציבור במגזר הכפרי ואלה התוצאות. אגב, אני, ששירתי 14.5 חודשים במילואים אחרי 7 באוקטובר ומאז שחרורי בדצמבר 2024 נקראתי לכמה ימי אימונים, נמצא מחוץ לסטטיסטיקה, כיוון שאני מבוגר בכמעט עשרים שנה מגיל המדגם. אם יעשו מחקר על אחוז המתנדבים מעל גיל השירות, אני משוכנע שהפער בין המגזר הכפרי לעירוני יגדל מאוד.

* בין האינטרס הלאומי לאינטרס העסקני – יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, נאמן לתפקידו ולאחריותו לביטחון המדינה, ומגן על האינטרס הביטחוני, מול המתקפה של האינטרס העסקני, לשמר בכל מחיר את קואליציית 7 באוקטובר עם המשתמטים. לכן, הקואליציה פועלת להדחתו, והחלפתו באיזה עסקנצ'יק קטן וחסר אחריות, פיון נאמן של הבייס, שישחק את המשחק המושחת שלהם.
בדמוקרטיה פרלמנטרית נורמלית, ועדות הרשות המחוקקת מפקחות על פעולות הרשות המבצעת. אצלנו, בעיקר בשנים האחרונות, הכנסת הפכה להיות אסקופה נדרסת של הממשלה, השולטת בה ביד רמה. מכאן האפשרות ההזויה שראש ממשלה מדיח יו"ר ועדה. מטרת המהפכה המשטרית היא להשליט את הרשות המבצעת גם על הרשות השופטת.
ישראל חייבת לחוקק חוקה, שתגן על הדמוקרטיה ותעגן את הפרדת הרשויות והאיזונים והבלמים ביניהן. בראש ובראשונה, יש לחזק את הרשות המחוקקת, שנחלשה מאוד, גם ביחס לרשות השופטת, אך בעיקר ביחס לרשות המבצעת.
בין השאר, יש לעגן את עצמאות הכנסת, עצמאות ועדות הכנסת ועצמאות יו"רי הוועדות. יש לקבוע שהדחת יו"ר ועדה מחייבת תמיכה של 75% מחברי הוועדה בהצבעה חשאית.

* האפס המוחלט – יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת הוא אחד התפקידים המרכזיים, וגלריית האישים שכיהנו בתפקיד מכובדת מאוד, וכוללת אישים כמו זלמן ארן, חיים צדוק, יצחק נבון, משה ארנס, אליהו בן אלישר, אבא אבן, עוזי לנדאו, מופז, ליברמן, צביקה האוזר ואחרים. בהחלט, נבחרת ראויה לשבח.
ולמה נזכרתי בכך? כי שמעתי שואטורי, האפס המוחלט, מתמודד על התפקיד לאחר הדחתו הצפויה של יולי אדלשטיין, שמפריע לממשלת הפיגולים לחוקק את חוק ההשתמטות המושחת.
בעצם, אם זו תהיה ועדת ההשתמטות - היא ראויה ליו"ר כואטורי.

* גלנט ברח – יואב גלנט הודח מתפקידו שר הביטחון מסיבה אחת ויחידה - נתניהו ראה בו, בצדק, אבן נגף בדרך לחקירת חוק ההשתמטות המושחת.
גלנט יודע זאת, כמובן. הוא אמר זאת לאחר ההדחה. ניתן היה לצפות ממנו להישאר בכנסת כדי לעמוד בראש המערכה נגד החוק. היה עליו לעמוד לצדו של אדלשטיין מול הלחצים של נתניהו והאיומים של הבייס. היה עליו לארגן קבוצת ח"כים מהקואליציה שתהיה מחויבת לסיכול החוק, בכל מחיר. ומי יודע, אולי האצבע שלו היא שתעמוד בין קבלת החוק לדחייתו.
אבל גלנט ברח.

* המשרתים – מוטי ברגר מלין על שאני מגדיר את המשתמטים – משתמטים. אוקיי, מעכשיו אגדיר אותם "המשרתים".

* פשע נגד ביטחון המדינה – חשיפת שמו של לוחם שב"כ, תוך סיכון במזיד של חייו, אינו בגדר "דיבורים" (גיליון 2074), אלא מעשה פלילי; פשע נגד ביטחון המדינה.

* ההיסטוריה חוזרת – שעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב ושוב בעד עקירת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, יולי אדלשטיין היה ממנהיגי המורדים.
כאז – כן עתה, אדלשטיין נאמן לדרך ונתניהו נאמן לאינטרסים פוליטיים אישיים.

* נתניהו וההתנתקות – אחד השקרים החביבים על נתניהו, הוא טענתו כאילו התנגד להתנתקות, שבימים אלה ימלאו לה עשרים שנה. לא זו בלבד שהוא תמך בהתנתקות – מעמדו הבכיר היה כזה, שהוא היחיד שיכול היה למנוע אותה, אילו התייצב נגדה. אולם בכל הזדמנות שהיתה לו להשפיע – הוא תמך. לא בהתלהבות, תמיד בכפל לשון (היו שטענו שמאחורי הקלעים הוא פעל גם נגדה), אך הוא תמך.
ב-2 במאי 2004 נערך משאל חברי הליכוד. עד ספירת הקולות, ההנחה הרווחת היתה שיש לשרון רוב (אחרת הוא לא היה מביא את ההחלטה למשאל ולא מתחייב לכבד את תוצאותיו). בכל התקופה שקדמה למשאל, נתניהו הודיע שוב ושוב על תמיכתו בתוכנית.
לאחר שבמשאל חברי הליכוד היה רוב נגד ההתנתקות, נתניהו תבע לכבד את תוצאות המשאל. כזכור, שרון צפצף על תוצאות המשאל, וב-6 ביוני 2004 הביא את ההתנתקות להחלטת הממשלה. לפני ההצבעה הוא פיטר שני שרים מתנגדים. בהצבעה, 14 שרים הצביעו בעד, 7 נגד. התומכים היו: שרון, נתניהו, לבנת, שטרית, לבני, אולמרט, מופז, עזרא, וחמשת שרי שינוי. יש לציין, שבממשלה אין משמעת סיעתית. ההצבעה היא אישית. והיו שרים מהליכוד שהתנגדו, כמו צחי הנגבי. נתניהו הצביע בעד.
ב-26 באוקטובר 2004 עלתה ההתנתקות להצבעה בכנסת. נתניהו הגיש ברגע האחרון אולטימטום, שאם ההתנתקות לא תובא למשאל עם, הוא יצביע נגד. שרון סירב אפילו לדון בכך, ועמד על כך שתהיה הצבעה בכנסת בו ביום, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה. נתניהו, למרות האולטימטום ובניגוד להתחייבותו, הצביע בעד. אחרי ההצבעה הוא הודיע שאם לא יוחלט בתוך 14 יום על משאל עם – הוא יתפטר. חלפו 14 יום, לא הוחלט על משאל עם, והוא נשאר בתפקידו.
ב-16 בפברואר 2005 הובא חוק יישום תכנית ההתנתקות לאישור הכנסת. רק 11 מח"כי הליכוד הצביעו בעד. נתניהו נמנה עמם.
רק ב-7 באוגוסט 2005, 8 ימים לפני ביצוע ההתנתקות בפועל, כשכבר הכול היה אבוד (אחרי שמתנגדי ההתנתקות – המפד"ל, האיחוד הלאומי ושרנסקי כבר פרשו מן הממשלה והרוב היה מובטח לחלוטין), הביא שרון להחלטה טכנית של הממשלה את ביצוע השלב הראשון של החלטות הממשלה והכנסת על ההתנתקות; עקירת נצרים, מורג וכפר דרום. רק אז נתניהו הצביע נגד והתפטר.
תעשיית השקרים וההסתה הביביסטית פיברקה איזה סרטון שבו רסיסי אמיתות, מילה של נתניהו פה או אמירה על נתניהו שם וממנה בדתה סיפור מופרך לחלוטין על פיו נתניהו התנגד להתנתקות. כשנתניהו מספר על התנגדותו להתנתקות, כביכול, הוא משקר במצח נחושה.
תומכי נתניהו, בניסיונם הפאתטי להרחיק מעליו את האחריות למחדל 7 באוקטובר, נוהגים להרחיק עדותם להתנתקות. אכן, להתנתקות חלק משמעותי בהידרדרות שהביאה ל-7 באוקטובר, ולו בשל הנסיגה מציר פילדלפי, שבמקום חיץ בין מצרים לרצועת עזה, היה לאוטוסטרדת ההברחות לחמאס. אולם ברור שאי אפשר לתלות את המחדל באירוע שקדם לו ב-18 שנה, כאילו לא היה מה לעשות באותן 18 שנים כדי להסיר את האיום. ובמרבית התקופה נתניהו היה ראש הממשלה. אך נתניהו אחראי גם להתנתקות. רק אחריותו של שרון גדולה משלו.

* רחוק מהעין, קרוב ללב – בתקופת ההתנתקות ניהלתי את מתנ"ס הגולן. כאדם פרטי הבעתי את התנגדותה לה. כיוון שכתבתי על כך שורת מאמרים ב"שישי בגולן", כל תושבי הגולן הכירו את עמדתי, אך המתנ"ס מעצב טבעו הקהילתי ובתוקף כללי החברה למתנ"סים, הוא גוף א-פוליטי לחלוטין, וכמובן שלא יכול להביע עמדה בסוגיה כמו ההתנתקות. מצד שני, איך גוף המעודד מעורבות אזרחית פעילה יכול לעמוד מנגד? מצאתי פתרון.
מתנ"ס הגולן אימץ את מתנ"ס גוש קטיף באותה תקופה. לא ביטאנו עמדה פוליטית, אך הפגנו סולידריות אנושית, סולידריות של מתיישבים.
אירחנו את צוות מתנ"ס גוש קטיף, השחוק והמותש מהמצב (גם מהמצב הביטחוני), ליומיים הפגה בגולן. כולנו נרתמנו לפעול איתם, להנעים את זמנם, לטייל עימם בגולן ובעיקר, להקשיב להם ולגלות אכפתיות. זה היה חשוב להם כל כך.
לאחר מכן צוות מתנ"ס הגולן ערך יום הזדהות במתנ"ס גוש קטיף. באירוע אחר, וחבורת הזמר של ילדי הגולן "פרחי הגולן" ערכה מופע במתנ"ס גוש קטיף. ובעלי התפקידים שלנו עמדו בקשר ותמיכה עם מקביליהם שם. אני שוחחתי רבות עם נעמי אלדר, מנהלת מתנ"ס גוש קטיף.
לאחר ההתנתקות, התראיינה נעמי לעיתון "במתנ"סים". נעמי סיפרה בכאב על התסכול מכך שכל המתנ"סים הקרובים פיזית, התנכרו לחלוטין, אפילו לא הרימו טלפון של אכפתיות. רק מתנ"ס הגולן הרחוק נרתם לאורך כל התקופה לעזרתנו.
כן, רחוקים היינו מן העין, אך מתנ"ס גוש קטיף היה קרוב ללבנו.
סוגיה אחרת שבה עסקנו הייתה הסרבנות. היו דיבורים על סרבנות, בעיקר בגוש הדתי בגולן. היה שיח כזה בקרב הנוער. הסרבנות אינה דעה פוליטית. היא מעשה בלתי לגיטימי, שמדינה אינה יכולה לחיות איתו. ולכן, פעלנו ברמה החינוכית והקהילתית נגד הסרבנות. את האירוע השנתי ביום השנה לרצח רבין הקדשנו באותה שנה לסוגייה. כותרת האירוע היתה: "לא לסרבנות." כלומר, זה לא היה רב שיח בעד או נגד הסרבנות, כי תמיכה בסרבנות אינה עמדה לגיטימית. ארגנתי גם ערב מיוחד, תחת אותה כותרת, בשלוחת חספין (השלוחה הדתית), בהשתתפות אלוף (מיל') יעקב עמידרור. עמידרור היה מהמתנגדים הבולטים להתנתקות, ובאותה מידה, מהמתנגדים הבולטים לסרבנות. אני עצמי דיברתי על הנושא בכנס של תנועת בני עקיבא בגולן.
מדי ערב תשעה באב, מאז 2001, אנו עורכים התכנסות קהילתית מיוחדת, כלל גולנית, של חילונים ודתיים. באותה שנה, התכנסנו במועדון יונתן, ערב ההתנתקות. האווירה היתה של... תשעה באב, אווירה של חורבן, אך לא של אבל על חורבן לפני 2000 שנה, אלא על חורבן שאנו בפתחו.
בשבוע של ההתנתקות, המועצה האזורית ובכלל זה המתנ"ס היתה בחופשת קיץ מרוכזת ובהדממה. וכך, לאורך ימי העקירה ישבתי מול הטלוויזיה, ובלב כואב צפיתי במראות הקשים. לאחר ימים אחדים, בננו אסף, שהיה אז בן 6, בכה שנמאס לו כבר מההתנתקות, כי כל הזמן אבא בטלוויזיה. הבנתי שאני חייב להעניק קצת מהחופשה למשפחה. נסענו לרכבל בצוק מנרה. ושם, בתור לרכבל, קיבלתי טלפון ממיכל רייקין, סגנית ראש המועצה ויו"ר המתנ"ס. היא הודיעה לי שאוטובוס של עקורים מנצר חזני עושה את דרכו לגולן, למדרשת הגולן. לא ברור לכמה זמן הם באים – ללילה, לשני לילות, ליותר. האם המתנ"ס יכול לקחת על עצמו את הארגון? כמובן שהשבתי בחיוב. התקשרתי לבת שבע, מנהלת שלוחת חספין, והיא נרתמה כל כולה לעניין. הם היו חודשים אחדים במדרשה ואח"כ עברו לקראווילות באבנ"י אית"ן וקבוצה גדולה מתוכם השתקעה באבנ"י אית"ן. לאורך כל התקופה הזאת, המתנ"ס העניק את כל הליווי החברתי והתרבותי, ובימים הראשונים גם הלוגיסטי, לעקורי נצר חזני.

* לנו לנו תהיה – הסיבוב הראשון במלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ היה ב-1920, מאורעות תר"פ. הן החלו בגליל, ושיאן קרב תל-חי ונמשכו בירושלים. לאורך השנה היו התקפות ספורדיות של ערבים על יהודים בירושלים ובפסח – פוגרום, שבו המון ערבי מוסת, בהנהגת המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, התנפל על השכונות היהודיות, רצח שבעה יהודים, פצע 216, אנס, הצית בתים, בזז והחריב מצבות.
המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי אירגן את ההגנה בירושלים ופיקד עליה. בזכות פעולת ההגנה, הפורעים נהדפו ונמנע אסון כבד לאין ערוך.
ז'בוטינסקי ולוחמי ההגנה שעמו הואשמו ב"החזקת נשק בלתי חוקי וארגון קנוניה להביא לידי מעשי אלימות ורצח." ז'בוטינסקי נדון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך ו-12 מחבריו נדונו ל-3 שנות מאסר ועבודת פרך. הם נשלחו לרצות את עונשם בכלא עכו. כעבור חודשים אחדים, עם מינויו לתפקיד של הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי הרברט סמואל, הוא העניק חנינה לכל אסירי המאורעות, היהודים והערבים.
בשבתו בכלא, כתב ז'בוטינסקי את שיר אסירי עכו, שנפתח במילים:
מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

השיר מסתיים במילים:
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

נבואתו זו התגשמה השנה, באיחור אופנתי של 105 שנה.
ביום שישי, כ"ט באלול, ימלאו 85 שנים למותו של ז'בוטינסקי.

* ישראל צופים – ב-1991, בהיותי סטודנט לתואר ראשון, גייס אותי יהודה הראל לחברת "וקטור" שהקים; חברה שהובילה תהליכי שינוי בקיבוצים ברוח חזון "הקיבוץ החדש" שלו, תפיסה שהאמנתי בה וקידמתי אותה באורטל. הוא גייס אותי למיזם ששילהב את דמיוני – להקים מחדש את קיבוץ ייט"ב בבקעת הירדן, ברוח הקיבוץ החדש.
הוא ציוות אליי את חבר צוות "וקטור", היועץ הארגוני ישראל צופים מקיבוץ הרדוף. הכימיה בינינו הייתה נהדרת, פגשתי איש חכם וטוב שכיף לעבוד אתו. המיזם לא צלח. התנועה איפשרה לנו אותו בהנחה שניכשל, אך מרגע שהצלחנו, גייסנו גרעין משפחות והראשונות החלו להגיע למקום, היא סילקה אותנו.
בינתיים החל המאבק על הגולן ויהודה ואני נרתמנו אליו. יהודה סגר את "וקטור". ישראל צופים החל לעבוד כיועץ ארגוני עצמאי. הוא אימץ תפיסה של הפרטת הקיבוץ, והוביל תהליכי הפרטה בקיבוצים רבים וקנה לו שם של איש ההפרטות של התנועה.
ב-1996, נבחרתי לקדנציה השנייה שלי כמזכיר, והתחלתי תהליך אסטרטגי, שכלל שינויים רבים בכל תחומי החיים, כקיבוץ שיתופי ומתוך רצון לקיים את אורטל כקיבוץ שיתופי. פניתי לישראל וביקשתי ממנו להיות מנחה התהליך. הבחירה הזאת לא היתה מובנת מאליה וגרמה להרמת גבות רבות; למה שיתופניק כמוני בוחר דווקא באדם המזוהה ביותר עם ההפרטה, להנחות תהליך שנועד להבטיח את המשך היותנו שיתופיים? הסיבה היתה שהאמנתי בו, במקצועיותו כמנחה ובכימיה המצוינת בינינו. הגענו להסכמה שהוא אינו מוביל התהליך אלא המנחה שלו. עיקר העבודה היתה עם צוות ההיגוי המצומצם, המטבח שבו הגינו את הרעיונות שהבאנו לצוות הרחב. הצוות כלל את מרכז המשק, מנהל משאבי אנוש, הגזברית ואני, מזכיר הקיבוץ – יו"ר הצוות. וישראל עובד אתנו.
הרווחנו מנחה מעולה. הכימיה שהיתה בינו לביני התרחבה לכימיה בינו לבין כל אחד מחברי הצוות. עבדנו כשנתיים וחצי כמעבדה יצירתית ומקורית. מה הוא הרוויח? ראשית, הוא אהב את האנשים ונהנה לעבוד אתנו. מקצועית, עניין אותו להנחות תהליך שונה מהתהליכים שהוא עושה בקיבוצים. ושיווקית, היה לו חשוב לשדר, שהוא יודע להתאים את עצמו לקיבוץ שבו הוא עובד, ולכיוונים שהקיבוץ בוחר.
שנים אחדות עוד היינו בקשר, שלאט לאט דעך. שמעתי היום בתדהמה ובצער על פטירתו.
איש יקר, מיוחד במינו. יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: ובניתי את ירושלים וריחמתיה – מאיר פרוש, שר ירושלים ומסורת ישראל המתפטר, סיים מכתב במילים הללו: אני מאחל שנזכה כולנו לראות בקיום הפסוק: "ובניתי את ירושלים ורחמתיה" (זכריה א', ט"ז).
יפה ואך טבעי שהשר למסורת ישראל יצטט פסוקים מהתנ"ך ובוודאי כאלה הנוגעים לירושלים, הרי הוא גם שר ירושלים. אלא שזכריה א', ט"ז הוא פסוק לגמרי אחר: "לָכֵן כֹּה-אָמַר ה': שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְקָו יִנָּטֶה עַל-יְרוּשָׁלִָם."
אז מאיפה פרוש הביא את הפסוק? אין פסוק כזה. כנראה הוריד אותו מצ'אט GPT.
בשביל הבורות הזאת שיחררנו אותו מצה"ל?
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com