על "ילדה שחורה" מאת סמי ברדוגו

הקיבוץ המאוחד 2013, 149 עמ'

כל הגיבורים באחד-עשר הסיפורים בקובץ שלפנינו הם יוצאי מרוקו, שעלו לארץ, או היגרו לצרפת, חלקם משבצים בדיבורם מילים בצרפתית, וחלקם אנאלפביתים, בעיקר הנשים. המאפיין את מרבית הגיבורים הוא קשר למסורת וזיקה לבית הכנסת, וגם זיקה לאמונות עממיות שעברו מדור לדור. בכל הקובץ נעדרת לחלוטין הטענה בדבר קיפוח עדתי. אדרבה, בסיפור "נשארת שמחה" מסופר במשפחה שבה האם והבן בעלי "הפרעה", והבת נורמלית, מוזמנים לאירוע בוויצ"ו, ומקבלים שם בגדים, ארוחה כיד המלך, שמרשים לקחת ממנה גם הביתה בצלחות פלסטיק, וגם משמיעים מוזיקה לריקודים. את האירוע הפעילו ברוחב לב "הזקנות" מוויצ"ו, ומנהל מתנ"ס.

הזכרנו אנאלפביתיות – האם והבן קוקו אינם יודעים קרוא וכתוב, וחיים מן הסתם מתמיכת הסעד, וממעט שמצליח קוקו להביא הביתה כשהוא משמש מחלק תה וקפה לבעלי הדוכנים בשוק. הבת, הדוברת בקול ראשון, למדה בבית ספר, והחלום שלה הוא להיות קופאית בסופרמרקט, להשתכר בכבוד, ולצאת מעולם המצוקה של בית אימה. על אב אין אפילו רמז. מדוע היא נשארת שמחה? כי היא נוגעת בעצמה במקלחת. על האם מסופר שהיא פורצת בצחוק כשהיא רואה את קוקו מאונן בעירום.

מקובל על קוראי ספרים הוא שאחד המאפיינים של הסיפור הקצר הוא סיום בפואנטה, כשמשהו לא צפוי מתרחש – הקובץ הזה חף לחלוטין מפואנטות, ואני מעיד שעובדה זאת איננה פוגמת בעניין שיש לקורא לגבי המתרחש – וכל זה להוציא את הסיפור "ערבית עד שחרית", שבו מסופר בגוף ראשון איך הדובר מבלה את השבת בבית הכנסת, מזכיר את התפילות, זמירות שבת ארוחת שבת, תשמיש המיטה, מכירת הפטרות בבית כנסת – סיפור הרי חייב לחדש משהו לקורא ("נובלה") – כאן זה נעלם לחלוטין, ולא ברור מדוע העורך לא העיר את תשומת לב הסופר לכך.

הרי דוגמאות להיעדר פואנטה: בסיפור "שוק" מסופר על בן שמסייע לאימו השמנה להוריד חזייה בערב שבת, ולרכוס אותה ביום ראשון. הוא עושה לה מסאז' על הגב וברגליים, מלביש אותה ומאפר אותה לאירועים, מסייע לה במטבח, ויום אחד היא מתה. אחיותיה בוכות, אבל הוא, שלמרות הסיוע שהעניק לאימו, לא חש כלפיה אהבה, לכן הוא מעוניין לקבור אותה מהר, ולחזור הביתה.

בסיפור "ויוויאן ונפתלי" מסופר בשתי משפחות בעלות תרבות צרפתית (מאדאם דאדיחה ומיסייה נחמיאס), הקרובות מאוד אחת אל השנייה, כשילדיהן מתבגרים, היה מובן מאליו שוויוויאן, בת מאדאם דאדיחה, תינשא לנפתלי, בן האדון והגברת נחמיאס. הם אמנם נישאים, אבל לא נולד להם ילד. חוששים שמא האשם בנפתלי, אלא שנפתלי עוזב את אשתו, וחוזר להוריו, ולאחר זמן נעלם לגמרי (כנראה, לישיבה). בין שתי המשפחות אין שום תמורה, וויוויאן ממשיכה לסרוג כמו קודם.

בסיפור "חיזו בטטה" יש ניסיון התאבדות של האם הדאגנית לשני בניה בעלי הכינוי "חיזו" (גזר "להיטיב עם העיניים" ובטטה – תפוחי אדמה לבן השני). הבנים עוזרים לאימם לנקות את המרפאה שתעבור בשלום את בדיקת המפקחת, האם "שלא יכולה יותר," מובלת לבית חולים, ואצל בניה לא משתנה דבר.

הזכרתי אמונות עממיות, הרי שתי דוגמאות: בסיפור "פלארד" מתואר אב חולה, שהבן אוהב להתכרבל במיטתו לשמוע ממנו סיפורים ושירים. האב גוסס ומת, ובטקס "פלארד" לכבוד המת יושבים על מזרנים על הרצפה (מנהג שגור בכל העדות), שוברים ביצים ופורצים בצעקות לסמל את השבר שניבעה ממות האב. שכנות מביאות אוכל שמשכיח את אבא.

דוגמה שנייה אביא מהסיפור "מאמא יאוץ'", בו מתואר איך אברהם הפך להיות צדיק שמבקשים לנשק את כף ידו ולקבל ממנו ברכות – אשתו (לא יודעת קרוא וכתוב, בעלה בקיא באותיות הקטנות, בצרפתית, וגם קצת באנגלית) מגלה פתאום שעל מצחו מצויה האות אלף, לכן היא דורשת ממנו ללבוש גלביה, אבל שומרת את בעלה הצדיק לעצמה.

סיפור מרתק, כמובן, ללא פתרון, הוא "סאני בוי": אחרי 13 שנים של נתק שבין הדובר לאביו, האב, מצטיין בקליגרפיה, פעיל בהוצאות ספרים, ואף כתב ספרים בנושא, בא לבקר את בנו בארץ. הוא עייף, וכנראה גם חולה, ישן רוב זמן הביקור אצל הבן. הבן מנצל את ההתכנסות של האב בחדרו (הוא עצמו ישן על הספה בסלון), פותח את התיק, ומוצא שם כתב יד המספר על אב שיש לו אישה, עימה הוא מתנשק, ואף שומע את גניחותיה בלילה, אבל כלפי הבן הוא מתאכזר. מוזכרת בכתב היד מכת פטיש, דם ניגר, והילד בורח בבעתה במדרגות של שלוש-עשרה קומות. האב מסרב להמשיך להיבדק בבית חולים, ונוסע במונית לפגישה בירושלים. הבן רוצה להזכיר לאביו ששכח את התיק בביתו, אך המונית נעלמת. הקורא מייחל שהמחבר יחזיר את הבן הביתה כדי לקרוא בנחת את כתב היד ולהיווכח האם יש קשר לחייו שלו בכתב היד, אבל זה לא קורה, הסוף נקטע, והקורא מוזמן לדמיין.

סיפור יוצא דופן בקובץ הוא "ילדה שחורה", שעל שמו נקרא הספר, בו מספר הדובר שעבר לגור לבית דודו מוריס בפאריס. בן אחד שלו, סרז' נהרג בתאונת דרכים, ובן שני ז'וזף הוא בעיני אביו לא יצלח: בזבז את כספי אביו כדי לפתוח מסעדה בגאבון שבאפריקה, וחזר משם עם בת שחורה, שהעביר אותה למשפחת שחורים בפאריז. על כך האב לא סובל את בנו שהמיט עליו בושה, ושלום בין השניים מתקיים רק כאשר הם צופים בטלוויזיה בתוכנית אגרוף – הם נלהבים ברמות, ומקנחים בכוסות יין. ז'וזף בן הארבעים ושלוש, רווק, מעורה בחיי הלילה של פאריז מכין לאביו ולדובר ארוחות גורמה כפי שלמד משירותו כמלצר בעבודות מזדמנות. הדובר מייחל כי הדוד ירשה לילדה השחורה לבוא אליו, אבל בזה תם הסיפור – אנחנו לא יודעים ממש כלום על ילדה זאת מלבד העובדה שהופקדה במשפחה שחורה. מי משלם למשפחה? (ז'וזף דלפון), מי זאת אימה? מדוע הסכימה האם שז'וזף ייקח אותה לפאריז – כל אלה ספקולציות של הקורא, הסופר משאיר את זה לדמיון.

בסיפור "אף אחד בחיים" מסופר על מטפלת רשלנית מאוד ומבשלת כושלת, המופקדת על אביו של הדובר שכרתו את רגליו בעקבות סיבוך מחלת הסוכרת. אווה המטפלת משמשת לאב וגם לבן כפילגש, וכשזו חולה ומתה, השניים הולכים להלווייתה, כי אין לה קרוב בעולם.

בסיפור "לא מהר קוברים את המתים" הדובר מובא לסבא וסבתא בחופשת הקיץ. אימא של הדובר וגם הסבתא אינן יודעות קרוא וכתוב. סבא, לבוש בגלביה, זוכה לכבוד גדול בבית הכנסת, אבל הדובר לא זוכר שאי פעם דיבר אליו. סבא מת כשהדובר היה בן אחת-עשרה, אחר כך, כשהיה בן ארבע-עשרה, גם אבא מת בן 54. הדובר בודק במרשם האוכלוסייה כדי לברר באיזה גיל מת סבא – זה הכול! כפי שראינו המוות מככב ברוב הסיפורים שבקובץ.

רוב הסיפורים בקובץ זה (לא כולם) מעניינים, וחלקם אף מרתקים, באשר לגישה שלו להשאיר את העיקר לדמיונו של הקורא – יש בכך מידה של חידוש במה שנהוג לכנות "תחבולות היוצר".

משה גרנות

אהוד: כנראה מדובר בגאון ספרותי.