רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת שלישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
וכמובן רק עליתי לדירתי, וכבר צילצל הטלפון ואימא אמרה: "איפה היית, פושטקית?"
"אצל הרב צבי שדל צדקיהו, אם לא איכפת לך. מה עוד קרה?" כי הרגשתי בקולה שהתרחש משהו, אף כי צורת-דיבור שכזו רגילה אצלה גם על דברים פחותי-ערך, כגון שמישהו הניח במקרה יד על שדיה באוטובוס, דבר שקורה לה, משום מה, לעיתים קרובות מאוד, או שניסו לרמותה במישקל בשוק.
"מצאת לך זמן! את באמת צריכה לבקש סליחה ומחילה ממנו!"
"מה יש?" נבהלתי, "הוא טילפן אלייך?"
"איך הוא יכול לטלפן אליי כשהוא שוכב במחלקה לטיפול נמרץ בבית-החולים איכילוב?"
"מי, הרב צביק?" נבהלתי. רק זה חסר לי, עם זרעו ברחמי עדיין.
"איזה צביק ואיזה רב על ראשך? אֵפְרֵם, אפרם המסכן – " והתחילה לבכות לי, בטלפון.
"אה, סנופי – "
"אל תחטאי בלשונך, לכצ'יק. אני מוכרחה להגיד לך – את יכולה להיות מרוצה מעצמך, סוף-סוף הצלחת להרוג אותו! – "
ושוב בוכה.
קומדיה, להרוג אותו! אַת, אימא רגינה עם ההגזמות שלך! – והלא עוד כשהייתי קטנה ישבתי לאפרם גרילפארצר על הברכיים, ולא אתפלא אם כבר אז חיכך בהנאה את הַזּוֹבָן שלו (מאחר שאני משתמשת במילה הזו כבר פעם שנייה או שלישית, אני רוצה להגיד כי כך מכנים, במילון, את אבר-הזכרות של בהמות גסות) – בתוסיק הילדותי שלי ואני מתארת לעצמי, כיום, כי החלום הגדול ביותר שלו, אז, היה לפתוח את החנות ולנדנד אותי על הזובן (בלי דגש בבי"ת) – ואני לא אתפלא אם הוא התחתן לשם כך איתך! הלא באותה תקופה הוא היה עדיין על תקן של ידיד-בית, ואשתו הראשונה, ורדה, טרם עזבה אותו בתואנה שהוא נרדם מאחורי העיתון כל ערב, כדי להינשא למנשק כפות-רגליי, דוקטור מכס צוצקינר.
כן, באותה תקופה היה אפרם המסכן בא לתנות צרותיו בביתנו, וגם בסלון הישן שלנו, בבית אבא זיכרונו לברכה – נרדם מאחורי העיתון. פשוט, את מדברת אליו, הוא עונה, וכעבור רגע, שקט, את מסתכלת אל מאחורי הגיליון, האיש ישן – בישיבה!
מה מצאה בו אימא, אני לא יודעת. חשבה כנראה כי הוא האדם המתאים להוציא אותה לחיי החברה והעושר התל-אביביים שהיא חשבה עצמה ראוייה להם. ואילו אבי ארון הרמוטק, שהיה במקצועו זפת-גגות, עבד כל השנים קשה, ולדעתה של אימא לא התקדם בחיים. כמעט שלא היה מתקבל על הדעת שהוא ודולפי – אחים. ולא שמצבו של אבא היה רע. הלא גגות דולפים יש, בלי עין הרע, הרבה בתל-אביב. ואת רוב העבודה כבר לא היה עושה הוא לבדו אלא שני הפועלים שלו, שממשיכים עד היום, אחד ערבי חובש כיפה ואחד יהודי ענק, לָצֶק שְׁנֵלְצוּג שמו, שמן וקצת מפגר, לדעתי.
הערבי מבעיר את האש ליד חבית הזפת, למטה, ומעלה בחבל את הדליים הרותחים, ולצק מזפת. אבל – אימא כנראה לא יכלה לסבול את אצבעותיו הקצרות של אבא, שתמיד נותרו עליהן קווי-זפת שחורים. את גופו המוצק, השזוף, שהיה נמוך במקצת ממנה. בקיצור – לא פלא שהתגרשו. מוזר יותר שבכלל התחתנו. אולי כבש את ליבה באהבת-החיים שלו, הוא היה גבר עליז, קל-דעת ורקדן מעולה, ואפילו כישרון של זמר היה לו, לדעתי – אם היה לומד פיתוח-קול. חכם גדול לא היה, אני מוכרחה להגיד, למרות שמדובר באבא שלי. אולי בתחילה קיוותה אימא שתשנה אותו, שיום אחד ירד מן הגגות ויתחיל לבנות בתים וייעשה קבלן עשיר.
חוץ מזה, אני מניחה שההיכרות שלו עם דירות-הגג בתל-אביב הביאה לו כמה ידידות-נפש שהיטיבו גם עם חלק אחר בגופו שהיה מחפש מקלט משאפתנותה וצרחותיה של אימא, שהגיעו לשיא לאחר שקנו לי פסנתר שעליו סירבתי עד מהרה לנגן והייתי שופכת חלב על קלידיו וחוטפת מכות-רצח, מאימא, כמובן.
הלא כך הכיר אבא את אשתו השנייה, נִינֶט עַזְגָד, אחותה הצעירה של עציונה אזדרכת, שהתגוררה בדירת-גג שכורה יחד חברה בשם לוּסִיל, והזמינה אותו לסתום חורים בגג ובאותה הזדמנות סתם, אני חושבת, גם לה. היא היתה אז ספרית פשוטה, עדיין, וזה היה שנים לפני שעמדה בראש אירגון נלצ"ח, נשים למען צדק חברתי, ואירגנה, לפני שבועות אחדים, את ההפגנה נגד הזנות כמקצוע נשי, בחוף תל-ברוך, כפי שזוכר כל מי שראה ב"מבט לחדשות" כיצד רב-פקד חיים פריינטה סוטר על לחייה, והיא – מחזירה לו בעיטה בביצים, שעל המקום מקפלת אותו ומאשפזת ליממה של בדיקות והתאוששות בבית-החולים איכילוב.
אך כל זה אירע זמן רב לאחר היום בו נפל אבי האהוב מעל גג אחד הבתים בתל-אביב, שבר מפרקתו ומת.
ואילו אפרם גרילפארצר היה בר-מזל, איש עשיר באמת. רק לחשוב על הדירות שיש לו בתל-אביב! ולא בשכר-דירה מוגן, חס-וחלילה, אלא במאות דולארים לחודש. הלא באחת מהן אני גרה, בלי לשלם שכר-דירה. קיבלתי אותה במתנה, ובלבד שאסתלק מן הבית ולא אנסה להרוג אותו, כלשונה של אימא. אני מבינה שמשהו קרה לו, נפשית, אחרי התקף-הלב הראשון שלו, שלא לדבר על כך שמאז אין לאימא אפילו זוֹבָן מגמגם אחד לרפואה, מטעמי בריאות, והיא באמת מסתובבת לעיתים קרובות חסרת-מנוחה, ויותר אני חושדת בה כשהיא לפעמים שקטה ומפייסת, כי אני יודעת היטב שהם כבר לא מקיימים יחסי-מין, ומאוד מעניין אותי מיהו המבקר כיום במקום שממנו יצאתי אני לאוויר העולם, ואינני מתכוונת לבית-יולדות הקריה בתל-אביב.
אני יודעת שמאז התחלתי להתבגר היה סנופי בולע אותי בעיניו ולא אתפלא אם עליי היה חושב כשהיה בועל את אימא, בתקופה שעדיין היה בכוחו להוציא-לבוֹעַל את הזיותיו. לא אהבתי אותו, אבל שתקתי בגלל הכסף שהיה מוציא על שתינו – הטיולים לחוץ-לארץ, הקונצרטים, מסיבות-הגן אצל הדיפלומאטים והביקורים בערבי-הפתיחה של תערוכות ובגלריות – סנופי אספן תמונות והדירה שלהם, בלי עין הרע, משוריינת מכל צד. משפחת גרילפארצר מחזיקה גם איזו חברת-ביטוח קטנה, וחצי חברת ספנות, ופרדס גדול בחדרה, ומגרשים בלב כפר-סבא – אני חושבת שהם יותר עשירים מן הגילרמנים, המשפחה של חמיאל. כשפתחו במוזיאון תל-אביב, לפני כמה שנים, את התערוכה "שנות העשרים באמנות ישראל", אז שלוש תמונות היו השאלות "אוסף פרטי" – של סנופי, כמובן.
ובכל זאת ניסיתי להרוג אותו, את האיש הטוב והשמן והעשיר והמגמגם הזה, שגאל את אימא מזפת-הגגות העליז ארון הרמוטק, זיכרונו-לברכה, והעניק לה חיי תפנוקים ומותרות, וכניסה לחוג העשיר של בעלי חברות הביטוח והספנות, הנפגשים מדי מוצאי-שבת לארוחת-ים במועדון הספנות, בהנהלתו של כרסנטי הידוע. מיטב המזמוזים שלי בבית, עוד בתקופה של יוני בשריקי ולפני כן, היו במוצאי-השבתות שבהם יכולתי להתרוצץ ערומה בדירה ולרקוד על השטיח בחדר-הגדול, מול האוסף הנהדר של סנופי, שתולה על הקירות, חסר-חיים – ולא שווה, לדעתי, את קצה התחת שלי, החי והמקפץ!
בתקופה של יוני בשריקי, התחיל סנופי להתחרמן עליי. אני חושבת שהוא כבר אז היה קרוב לשישים, אבל אם הייתי חולפת לפעמים, בלילה, על פני חדר-השינה שלהם, הייתי שומעת משם גניחות חנוקות בקצב הגמגום הידוע, ופרצי-צחוק כבושים, תחת השמיכות, ואני מתארת לעצמי שבאותה תקופה עמד בו עדיין כוחו לבקר במקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, כפי שכבר הסברתי.
במה התבטאה ההתחרמנות? בכול. בעיניים, שבלעו אותי בלי הרף. לא הייתי יכולה להסתובב בכתונת-לילה או במכנסונים, שלא לדבר על תחתונים וחולצת-סרט, או אפילו לא בבגד-ים, כי הרגשתי שאפשר לחתוך את האוויר בסכין כל אימת שאני יושבת או מסתובבת חצי ערומה. זה גם התבטא במגעים – נשיקות וחיבוקים מוגזמים, בכל הזדמנות, פתאום נעשה אבהי כל כך. ולמרות שהדירה שלהם היא מאה וחמישים מטר מרובע בלי המרפסות, איכשהו תמיד הייתי מוצאת את עצמי דחוקה על ידו לאיזו פינה, חסומה על ידי גופו הגדול, וחוששת פן הנה-הנה יפרוץ הזוֹבָן שלו דרך אל גופי הנערי, ויבקש למסור לי ד"ש מאימא.
אימא הרגישה בדבר, ואני לא יודעת אם זה מצא חן בעיניה. אמנם, נוכחותי בביתם האריכה את תקופת הכוח-גברא שלו הרבה מעבר למצופה אצל גברים בגילו, כשמדובר בצרכיה של אימא, וזאת מפני שהוא נמצא במין גירוי מתמיד ואני מתארת לעצמי שאימא זכתה בלא מעט אור מן ההפקר, כמו שאומר המשורר, אם כי נראה שהחמדנות היתירה שלו, בגילה, החלה לעייף אותה, ולפי מצבי-הרוח המשתנים שלהם הרגשתי שלא פעם היתה סוגרת בפניו את המקום שממנו יצאתי לאוויר העולם, ואני לא מתכוונת לבית-יולדות הקריה, תל-אביב, ששם היו חוגגים את הברית-מילה שלי אילו נולדתי בן, כפי שארון הרמוטק זיכרונו-לברכה אבי רצה! ואיך הרגשתי זאת? –
טוב, יום אחד, זה היה עוד כשגרתי אצלם, ישבתי לי סגורה בחדרי, בתחתונים בלבד, כהרגלי, ורק כשהיה מתחשק לי לצאת למיטבח או למקום אחר, הייתי שמה עליי משהו; סידרתי לי את הציפורניים, והתכוונתי לקחת את האופניים ולקפוץ לבריכה או לים, ופתאום – הרגשתי שקט מוזר בדירה. רגע אחד! – הלא סנופי בבית, לא? – אמרתי לעצמי. וכמו שאני מסובבת את הראש לעבר הדלת הסגורה – איזה קול חשאי של צעדים מתרחקים, כאילו פיל צעד מעדנות לעבר האגף האחר של הדירה. חזרתי לעסוק בציפורניים שלי, היה עליי גם לצבוע אותן, כי אם יש כלל שאני בחיים שלי לא אפר אותו – הוא שלא להיראות לעולם עם לכה פגומה על הציפורניים! ואני חושבת, למשל – שאם הייתי צריכה לעבור באופניי ערומה את רחוב דיזנגוף – זה היה לי יותר קל מאשר לעבור בו כשציפוי הלכה מתקלף מציפורניי!
והיתה לי מין הצתה-מאוחרת, כי פתאום אמרתי לעצמי – רגע! מי זה היה? ושמתי על עצמי איזו חולצת טריקו עליונה שמכסה קצת גם את פותצ'יק, ויצאתי לי לראות – אולי גנב? – וכך הלכתי מחדר לחדר – ריק! עד שהגעתי לחדר-האמבטיה. הדלת היתה סגורה. פתחתי בשקט את הדלת, ומה אני רואה –
סנופי עומד ערום מול הכיור, שמגיע לו בערך עד קצת למעלה מברכיו, עיניו עצומות, ובידו הוא מחזיק את הזובן, שמגיע כמעט עד סוללת הברזים – והכרס, שמשתפלת אצלו כמו חדק של פיל, צונחת כשק ריק – נוגעת בשיפוליה בזובן המזדקר! כל כך היה שקוע במעשהו, שכלל לא ראה אותי. רגליו היו לבנות מאוד, וצנומות, יחסית לשאר חלקי גופו. שפתיו, נדמה לי, מלמלו משהו – אני לא יכולה להישבע שלא פלטו את שמי, ועוד כמה מילים שלא אחזור עליהן וכוונתן היתה די ברורה לי, ובייחוד שאני מכירה את ניגון הגמגום שלו, כאילו כל מילה, בנפרד, מחכה לתורה לעלות למעלה ולהיירות לאוויר-העולם לאחר שנתקעה בדרך. ולא קשה היה לי לנחש שאותי, ערומה, הוא מגמגם בדימיונו, שעה שאגרופו הלפות נודד הלוך-ושוב על הזובן, לכבודי.
סגרתי מיד את הדלת. כלל לא הרגיש בי. עמדתי במסדרון, כמו טיפשה, ולא ידעתי מה לעשות. זה נמשך שעה ארוכה. לפתע החלו נשמעות אנחות. חששתי שקרה לו משהו – ושוב פתחתי, בחשאי, את הדלת. הספקתי רק לראות את גופו הגדול רוטט קדימה ואחורה כשפיקת גרונו מגמגמת כנחנקת – "לילך... לילך..." וכמה טיפות לבנבנות מקפצות באוויר וצונחות אל הכיור, אף הן באותו קצב מופרע, ומיודעי כי הוא נתון באביונה אדירה, חששתי שהנה, הנה – יחטוף התקף-לב – וברחתי אל חדרי.
היתה לי הרגשה מחורבנת כזו, מבואסת, כאילו אנס את הדמות שלי, אבי החורג! – ושעליי גם יהיה עוד מעט להזמין את ניידת הטיפול הנמרץ, ועוד לחוש אשמה, שאני הגורמת, כי הייתי בטוחה למדי שזה התחיל קודם לכן, כאשר הציץ בחור המנעול וראה אותי חצי-ערומה, כשטיטי צונחים בהתכופפי, יושבת, לגזוז את ציפורני-רגליי. ולא אגלה מי-יודע-מה-איזה-סוד אם אומר שאני, בכל הזדמנות, מעסה את טיטי.
רציתי ממש להקיא! היתה לי הרגשה שדחף את הזובן שלו לתוך נפשי, והזרע המגמגם שלו טמון בי ולא בכיור ובביוב של חדר-האמבטיה, אם זכר לפתוח את הברז, כמובן. איך הוא לא מתבייש? בגילו! שילך לזונה צעירה, אם הוא לא מסתפק באימא שלי!
ואז החלטתי להתנקם בו!
נזכרתי שקראתי כי אבא של לוקרציה בורגיה, האפיפיור אלכסנדר השני, שנא קרדינל זקן אחד שהיה מצר את צעדיו ברדיפת הצדק שלו. הוא קרא אפוא ללוקרציה, בתו האהובה, שיש אומרים עליה שגם הוא, אביה, שכב איתה, וביקש ממנה למצוא דרך לגרום למותו של הקרדינל הזה ללא רעש, ואם אפשר גם ללא סימנים של רעל.
הלכה לוקרציה, פשטה בגדיה ואת גופה הערום עטפה במעיל פרווה כבד ויקר. היא ביקשה להיפגש עם הקרדינל, והלה הזמינה ברצון לחדרו. לוקרציה עמדה לפניו ופניה היפות זהרו במתיקות של נערה בתולה, הדומה למלאך. הקרדינל הביט ברצון על פניה ואז, לפתע, פתחה לוקרציה את מעילה – ושדיה הלבנים ובטנה הרכה, על גבעת פותצ'יק הצחה וירכיה המזמינות בפישוק – כל כך הפתיעו את הזקן המסכן, הוא תקע עיניו בחמודותיה המפתות, וליבו החל פועם כמשוגע בבקשו לשעוט אל תוך הגוף הצעיר והמקסים, רגע הושיט ידו אך – טראחח! – ליבו בגד בו, ונפל שם מת, איזה מוות יפה!
התחלתי בקטנות. התכופפויות בלי חזייה. לעבור בכתונת לילה, לעמוד בה מול האור, או ליד החלון המואר מבחוץ, ולדעת שכולי נשקפת מבעד לה. להפתיע אותו בחדר-האמבטיה, בבוקר, או להניח את הדלת לא נעולה כדי להיות מופתעת על ידו. בקיצור, מדי פעם הלכה העזתי וגברה, עד שהתחלתי חוצה את הדירה, ערומה לגמרי, מחדרי השירותים וחזרה.
התנהגותו של סנופי נהפכה מוזרה. נעשה שתקן. משתדל כאילו להתרחק ממני, דווקא, ומתבונן בי בחשדנות, כאילו אני חפצה לשים רעל בקפה שלו. את התנהגותה של אימא היה קשה לי לפענח. האם היתה לצידי או לצידו? או אולי עשתה לה חשבון משלה, כדרכה באגואיזם הקדוש שלה? סנופי אמנם מילא רבות מתקוותיה החברתיות והכלכליות, ואולם בניו יונתן וגבריאל פאר-גורל, ובתו נרדה, מנישואיו הקודמים לוורדה, אשתו הנוכחית של מכס צוצקינר – הביאו בליבה חששות מתמידים באשר לרכוש וצוואה. מדי פעם היתה נתקפת פחדים, שמא שינה את צוואתו, לרעתה כמובן. האם קיוותה כי העירום שלי יגרום לו לכלול גם אותי בצוואתו, או שמא קיוותה שיאחז בו השבץ, בטרם הספיק לשנותה – אישה עברייה, מי יֵדע חייך?
ואולי חשבה כבר על הבעל השלישי?
אני, מצידי, השקעתי מחשבה רבה בתרגיל לוקרציה, איך אדהים אותו באופן סופי [סופני]? האם לפתוח בפניו את החלוק כשאני באה מולו, במסדרון? האם לשכב על הספה, בחדר-האורחים, ולנסות לאונן בשעה שאני יודעת שהוא בא ומתקרב לתומו? האם לעשות עצמי חולה ולהזעיקו אליי, לחדרי, כשאני שוכבת במיטתי, ולהתחיל להעסיק אותו בבדיקת אבריי, או לביים נפילה או החלקה על רצפה רטובה? אולי פשוט להציע את עצמי בצורה שתביא להתרגשות כזו...
האווירה בבית נעשתה מתוחה. ידעתי שהוא חושק בי ופוחד ממני. שנפשו כבר חולה. ממוטטת. ואז, שבת אחת, אחרי-הצהרים, נקרתה לידי הזדמנות חיי. סנופי ואימא הלכו לישון בחדרם, לאחר הארוחה.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר