רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 1
ואני, שחזרתי מהים, שזופה וחמימה, והתקלחתי, שכבתי לי בחדרי לישון. ישנתי או נמנמתי נים-ולא-נים כמו שאומרים, ולפתע שמעתי, יותר נכון הרגשתי, שמישהו נמצא בחדר. הייתי מכוסה רק בסדין קל על עירום גופי, בתחתוני-מיני, וחצי ישנונית, עדיין, אך החלטתי לשחק את הישינה-היטב.
"לי-לך..." קרא לי פעם אחת, מלעלע בגרונו, כדרכו בשעת התרגשות הדיבור, אך כל אימת שדיבר, התרגש, זה היה סוג הגמגום הכרוני שלו.
לא זזתי.
בגבי חשתי שחל בו שינוי, ממש באותו רגע. הוא לא המשיך לקרוא בשמי אלא גחן והתקרב אליי, כמבקש לעוררני בנגיעה.
הנגיעה שלו, בכתפי – אני שכבתי על הצד, וגבי אליו – גרמה לי להסתובב הנה והנה כמתוך שינה, פרצופי טמון עדיין בכר, והסדין נושל מעליי. חשתי חשופה. התחתונים ממילא שקופים. וכך קפאתי.
יכולתי לקלוט את נשימתו הכבדה. המגמגמת אף היא, ואת מלחמתו העזה עם עצמו. אחר רגע ממושך חשתי שהמיטה נזדעזעה מעט. הוא כרע על ברכיו, כנראה, והבל נשימתו דיגדג באחוריי. עתה הרגשתי את אפו הגדול, אצבעותיו, רפרוף גישושו לתחתוניי, מלטף, משיל מעט את הבד הדק כקורי-עכביש, מפשיל רק כדי לקדם עוד מעט את שפתיו הלחות, את לשונו –
יה חה-לי-לי יה עמלי!
רגלי האחת התרוממה כמו מאליה, לפנות לו מקום למען יוכל להעמיק לתחוב מאחור את פרצופו אל הסדק שנפער בין עגבותיי, ואם יחפוץ – לבקר את מערת תחתול ונקרת פותצ'יק גם יחד –
הית לי הרגשה מוזרה. כיצד כל זה ייגמר? האם יסתפק בנשיקותיו הלחות, ויסיים בכריעה, בתוך חלוק-השינה שלו, או –
אם ינסה לעלות על המיטה ולהישכב מאחוריי, אתעורר! – כך החלטתי.
הייתי רטובה וגם נבעתת למחשבה שאני עתידה לחוש את מגע הזובן שממנו הפיקה אימא הנאה זה כמה שנים, עוד בחייו של אבא –
מבלי שהרגיש בכך שלחתי ידי מלפנים והחילותי מלטפת את ראשו של צ'יפצ'ימון. טוב, אם כבר! – והאמת שוויתרתי על התוכנית להפחיד את סנופי ולהתעלל בו, ועתה חיכיתי, פתוחה מאחוריי, לכך שאבי-החורג ישחיל את מכשירו האימתני אל גופי הענוג. ממישקל גופו אפשר היה לברוא שלוש כמוני, ועוד יישאר הזובן בתור עודף!
בינתיים הישלתי, בתנועות רגליים בלבד, את התחתונים מעבר לכפות-רגליי. הוא היה יכול להבין מכך שהדרך פתוחה לפניו, ושאני, גם מתוך שינה –
בעצם, אמרתי לעצמי, שעה שלשונו העבה ליחכה את פי-הטבעת ואת קצה פותצ'יק, חליפות, כאילו הייתי מנה של גלידה, בעצם, אמרתי לעצמי – אולי זה לא היה רע כל כך למלא אצל סנופי באופן קבוע את מקומה של אימא ולהחזיק אותו כמין ביטוח לכל החיים. שנים אחדות של סבל עם זקן כמוהו, כבר יותר משישים, לא נורא – אפשר להשלים קצת מן הצד את החסר, ואחר-כך, העתיד גדול –
השאלה היחידה היא מה עושים עם אימא. לרצוח אותה אני בוודאי לא מתכוונת –
הייתי עכשיו שופעת נוזלים עד כדי כך שהיה נדמה לי שהוא שותה אותי. בחיים שלי, עם שום בחור צעיר, לא היתה לי הרגשה של מוכנות כזו. יוני בשריקי, למשל, היה מתחנן שאמצוץ לו אבל למטה מכבודו היה להוריד את האף שלו מתחת לקורקבן שלי –
ואולי אני טועה. כל כך הרבה עבר עליי מאז –
טוב, לא היה לי הרבה זמן לחשוב על האחרים, מבשריקי ועד גרילפארצר, כי הייתי נתונה כבר בעיצומה של רעידת-האביונה כאשר את חלל החדר מילאו לפתע צרחותיה הנוראות של אימא:
"השתגעת? אפרם! תעזוב אותה מיד! – "
ומיד נתגנב לקולה גם צליל הבכי ההיסטרי –
"סקאנדאל! איזו בושה! חרפה! בבית שלי – לא הייתי מאמינה עליך, זנאי זקן שכמוך!"
התעוררתי. התהפכתי על גבי והיבטתי בה. התחלתי לרעוד גם אני, "מה קרה? מה קרה לי? אימא!" כאילו רק זה עתה הקיצותי, למשמע צעקותיה. אך העמדת פניי, יותר נכון, אחוריי – לא פעלה עליה.
"אל תעשי לי הצגות, לילך! זונה גידלתי בבית, לא בת! אתם שניכם צמד נואפים, פְּשַׁה קְרֵב! דם כלבים! מתחת לאפי לעשות את זה! מה את מתעוררת לי פה, חסרת-בושה, איזה גועל! איזו חרפה! מה יגידו השכנים? – "
"אם תסתמי את הפה שלך, הם לא יֵדעו ולא יגידו – " עניתי לה.
"את תשתקי, חצופה, לפני שאזרוק אותך מהבית! משחקים כמו שני אינפאנטיליים, היא משחקת ישינה, והוא דוחף את האף שלו בתחת של הילדה כאילו מצא שם פנינים! מה מצאת שם, אפרם, תגיד – "
אבל אפרם לא הגיד. היא תפסה אותנו ברגע שהתרומם, אולי בתקווה לבעול אותי ממש, וכשצרחה, נשאר רכון עליי, בעמידה, וכנראה פלט ברוב התרגשות ופחד, ומיד ניסה להסתלק מן החדר, אבל אימא לא הניחה לו, והוא נשאר לעמוד מולה, חיוור מאוד, בחלוק-השינה עם כתמי-הזרע הלחים. חיוור מאוד, כבר אמרתי –
מפני שלפתע תפס בשתי ידיו את חזהו, כאילו כאב חד עברו, והחל קורס על הרצפה כבלון שהוצא ממני האוויר. חיוור מאוד, כבר אמרתי –
"הוא מת!" התחלתי לצרוח, "את הרגת אותו, הוא מת!"
"שקט, שקט, השכנים ישמעו!" הדפה אותי הצידה וקרסה עליו, "רוצי מיד להזעיק ניידת טיפול נמרץ – "
רצתי לטלפון וחייגתי. היא, בינתיים, לא איבדה תושייתה, וביעילות רבה הנשימה אותו מפה-לפה. למזלנו באה הניידת במהירות שלא תיאמן. כאילו כבר היתה בדרך אלינו, כשצלצלתי. וכשפתחתי את הדלת לרופא ולאלונקאי, לבושים בירוק, עם המכשירים, נעצו בי השניים עיניים, חשבתי, בגלל הופעתי בתשדיר-השירות בטלוויזיה "אשכוליות או לא להיות", לא, התבלבלתי, זה היה לפני, ורק אז נוכחתי – אני ערומה לגמרי!
"גברת," אמר לי הרופא הצעיר בפנים זועמים, "אולי את יכולה להסביר לי מה קורה פה? איפה בעלך?"
הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש כמו שהסתכל ודאי דויד לראשונה בבאר-שבע, סליחה, בבת-שבע, והיה לי ברור שהוא חושב שבעלי קיבל התקף-לב בשעה ששכב איתי, כידוע מקרים כאלה קורים, ועוד יותר גרוע, שנשארים מחוברים, זאת אין צורך לספר לי! – אך לא היה זמן להסברים –
"הוא שם – " הצבעתי לעבר חדרי המרוחק, בקצה המסדרון, וברחתי לחדר-השינה של אימא וסנופי והסתגרתי, עטופה בסדין, עד שהכול נגמר והוציאו את סנופי מהדירה. יצאתי רק כששמעתי את צפירות האמבולנס המתרחק.
איש לא היה בבית. רק אז הבנתי שגם אימא נסעה איתם.
משונה.
חזרתי לחדרי. היתה לי הרגשה שהיא הספיקה גם לנגב אותו, בטרם הוצא. את החדר! – לא את סנופי. את מוצאי-השבת ההיא כבר קילקלו לי לגמרי. השכנים התחילו להיכנס, לשאול. ממועדון-הספנות צלצלו גם הם לשאול מדוע לא בא. הייתי צריכה להודיע מיד ליונתן פאר-גורל, לגבריאל פאר-גורל, ושהם יודיעו לנרדה.
כחודש ימים שכב אפרם גרילפארצר בבית-החולים איכילוב. הוא לא זכר דבר ממה שקרה אותו. נכנס, כך סיפור, לחדרי כדי להעיר אותי לשתות קפה, והתעורר במחלקה לטיפול נמרץ. נוצר בינינו איזה קשר של שתיקה-שבהבנה או הבנה-שבשתיקה, שאת המקרה הזה נמחק מן הפרוטוקול המשפחתי – כלא היה.
בימי מחלתו של סנופי היתה אימא במיטבה. אפילו בניו ובנותיו וכלותיו ואחיו ואחיותיו של סנופי, חיל גדול ועצום מאוד, ציינו זאת לשבחה. והסיפור כיצד נכנסה לחדר ומצאה אותו על הרצפה והצילה את חייו, ואני ישנתי – עשה לו כנפיים עד שהתחלתי אני עצמי להאמין שאולי אחרת לא היו הדברים מעולם, וסנופי-קשישא כלל לא תקע את לשונו באחוריי המפונקים ולא הביא אותי לאורגזמה לעיני אימי המתפקעת בהתפלצות הגרילפארצרית הזו.
היא קיבלה אותו חזרה חלש, רזה, שקט אך לא רגוע, מלא גחמות, קצת ילדותי, לפעמים, ובלי הזובן. אני משוכנעת שהפעם האחרונה שהטלסקופ המשפחתי נפתח כשורה, היתה לרגלי מיטתי בשבת השערורייה, ומאז לא היתה לו עדנה וגם לא רגינה, אימי.
ואותי, עוד בטרם שובו הביתה, שיכנו בדירה נפרדת. "אפרם זקוק עכשיו להרבה שקט," הסבירה אימא, "וללילך באים חברות וחברים, אי אפשר לדרוש ממנה לשנות את קצב חייה, בגללנו."
אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא. ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רוצים גישה מלאה לכל הגיליונות?
הצטרפו לאתר וקבלו גישה לארכיון של למעלה מ-2,100 גיליונות עם אלפי מאמרים, שירים ויצירות ספרותיות.
הצטרפו לאתר