* כישלון מפואר – המהלך של הקמת מרכזי חלוקת מזון, בניהול חברה אמריקאית, היה מהלך מוסרי, צודק וחכם, שנועד לחולל מפנה במערכה.
הוא נועד להתמודד עם המציאות העגומה, שבה לאורך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות מזון ביום לתושבי עזה, אך חמאס השתלט עליהן, בזז אותן, מילא בהן את מחסניו וספסר בהן, ובכך חיזק את אחיזתו בשלטון בעזה והאריך את המלחמה. המהלך נועד לקטוע את הקשר הגורדי הזה.
למרבה הצער, המהלך נכשל. הכישלון נוצל לקמפיין ה"הרעבה" הגבלסי הגאוני של חמאס, שגרם לנו לנזק מדיני חמור ולבידוד חסר תקדים. ברור שהמשך המהלך היה מדרדר את המצב.
אין מקום לגנות את המהלך. ההיפך הוא הנכון. ראוי לשבח את החשיבה היצירתית מחוץ לקופסה, במקום להמשיך עוד מאותו הדבר עם הראש בקיר. למה המהלך נכשל? איני יודע. חשוב לתחקר אותו ולהפיק לקחים.
כרגע חובה היה לתת מענה מהיר כדי לצמצם את הנזק. מי שתוקפים את המסדרון ההומניטרי ואת הצנחת המזון, מוזמנים לספר לנו מה הם ממליצים, חוץ מלהגיד "לא" לכל דבר.

* לא היה מנוס – איני שותף לביקורת על ה"יוטרן" של נתניהו. במצב שנוצר, מול המפולת המדינית והצלחת קמפיין ה"הרעבה" של חמאס, לא היה מנוס מהצעד שנקט.
אבל המצב שנוצר הוא תוצאה של כישלון המהלך של "מרכבות גדעון", שנועד להפריד בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס ולאפשר את שבירת חמאס ומיטוטו, אחרי כישלון מלחמת הדשדוש עד אז.
הרעיון של המהלך נכון, ואיני רואה טוב ממנו. חובה לבדוק איפה טעינו ולמה כשלנו, כשסוף סוף היתה תכנית ראויה.

* שטופת שנאה לדורות – ספי הנדלר איים ב"הארץ" שאנחנו הופכים את עזה לעיר-מדינה חרבה, שטופת שנאה לדורות.
קראתי ונחרדתי. אם אנחנו גורמים להם, במלחמתנו, להיות שטופי שנאה, איך היא עלולה לבוא לידי ביטוי?
תגידו שהדמיון שלי חולני, אבל זה מה שדמיינתי. באיזו שבת בבוקר, תחת מטח כבד של אלפי רקטות, יפלשו אלפי עזתים לישראל. יכבשו מיספר קיבוצים, יעברו מבית לבית ויטבחו בגברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. יפשטו על מסיבת מוסיקה שלווה בטבע ויטבחו בחוגגים – ירצחו ויאנסו על ימין ועל שמאל. ויחטפו באכזריות מאות ישראלים, ובהם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות, ירצחו חלק מבני הערובה, כולל רצח בידיים של תינוקות, וירעיבו ויענו חטופים במנהרות תת קרקעיות, תוך שהם כבולים במשך חודשים בשרשראות. הם עלולים לרצוח 1,200 ישראלים במתקפת השנאה הזאת, באותה שבת שחורה.
זו תהיה תוצאת ההרס שאנחנו יוצרים בעזה. כך אנחנו הופכים אוהב לאוייב מלא שנאה, שיעולל לנו אסון כבד.

* האקדח המעשן של קמפיין ה"הרעבה" – כשראיתי את הסרט המתעד את מותו של הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה בצומת נצרים בספטמבר 2000, נחמץ ליבי. לא התבלבלתי. היה ברור לי מי אחראי למצב – מי שפתחו במתקפת הטרור הרצחנית נגד ישראל, אחראים לכל תוצאותיה. אבל כאב לי לראות ילד בן 12 נהרג מירי, וכאב לי שבעתיים לראות שהוא נהרג מירי כוחות צה"ל.

כאשר החלו להציג ספקות באשר לאמינות התמונות, חשתי אי נוחות. צה"ל לקח אחריות לאירוע, הבהיר שהדבר קרה בשוגג, ואין סיבה לא להניח לכך. אולם ככל שקראתי יותר ויותר בנדון, הבנתי שמדובר בתרמית. בסופו של דבר בית משפט בצרפת קבע זאת חד-משמעית.
מתי נפל לי האסימון סופית? כאשר התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי כתב משהו כמו: אולי את א-דורה צה"ל לא הרג, אבל הוא הרג הרבה א-דורה אחרים. אז הבנתי שאם אפילו התועמלן הראשי שלהם מודה בזיוף, ודאי שזה זיוף. אבל האמירה שלו היתה מקוממת ביותר. אם יש לכם כל כך הרבה "א-דורה", למה אתם מפיצים דווקא את המקרה המזויף, והופכים דווקא אותו לנער הפוסטר של התעמולה האנטי ישראלית?
נזכרתי בכך השבוע, כאשר התברר שילד הפוסטר של קמפיין ה"הרעבה", שתמונתו עיטרה את עמודי השער של העיתונים במערב, כאקדח המעשן לכך שישראל מרעיבה, כביכול, את העזתים, אוסאמה א-רקאב בן ה-5, סובל ממחלה מחלה גנטית קשה, שאין לה קשר למלחמה.
ב-12 ביוני 2025, תיאם המתפ"ש את פינויו של אוסאמה מעזה עם אימו ואחיו דרך שדה התעופה רמון. כעת הוא מקבל טיפול רפואי באיטליה.
כלומר הסיפור האמיתי, שהוא זה שראוי לחשיפה הגדולה, הוא שבשעת מלחמה קשה, נגד אויב אכזר וברברי, ישראל דאגה לפנות ילד עם אימו ועם אחיו לצורך טיפול רפואי באיטליה. הסיפור האמיתי הוא שהאוייב הציני משתמש בילד הזה, שישראל פועלת להציל את חייו, לתעמולת כזב זדונית נגד ישראל.
נו, עכשיו יבואו הגדעון לוי'ם למיניהם ויגידו, טוב אולי הסיפור של א-רקאב שקרי, אבל יש עוד הרבה א-רקאב אמיתיים.

* בעד או נגד טרנספר – אני מתנגד בתוקף לרעיון הטרנספר לערביי עזה.
למי שתמך לפני עשרים שנה בטרנספר ליהודי עזה, יהיה קצת קשה להצדיק, מבחינה לוגית ובוודאי מוסרית, התנגדות לטרנספר לערבים.
לא כל שכן, למי שגם היום מצדיק את הטרנספר בדיעבד, גם אחרי שראינו את תוצאותיו.

* אלביון הבוגדת – בריטניה צועדת בנתיב מינכן.

* ההשתמטות במגזר השוקניסטי – השתמטות המגזר החרדי היא סרטן בגוף האומה. ההשתמטות במגזר השוקניסטי ממארת לא פחות.
על מה אתה מדבר? תאמרו לי. תוכיח!
לא, זו אינה השתמטות ממוסדת ומאורגנת, לבטח לא ממומנת מכספי המיסים של המשרתים, אך היא קיימת. איני יודע את ממדיה, אך אצטט מדברים של נוגע בדבר. כך פתח עפרי אילני, בטורו השבועי במוסף "הארץ" – "תחת השמש", פשקוויל שכותרתו – "השוליים הפכו למרכז":
"ישבנו על שפת הים ודיברנו על עזה. כולנו היינו מבועתים מהזוועה. מישהו אמר: 'צריך לסרב.' אבל ממילא, אף אחד מאיתנו לא משרת בצבא. חלק מאתנו לא התגייסו, והיתר מזמן לא עושים מילואים. לא אכחיש: בסביבתי החברתית אין אפילו אדם אחד שלובש עכשיו מדים. חבריי הצעירים יותר, וגם קרובי משפחה צעירים ממני, אפילו לא העלו על דעתם להתגייס לצבא."
אגב, כשהוא כתב "כולנו היינו מבועתים מהזוועה" הוא לא התכוון ל-7 באוקטובר. ממש לא.

* הוא לא רצח את בני עמו – פעמים רבות כתבתי שבשאר אסד רצח מאות אלפים מבני עמו. אבל טעיתי. הם לא בני עמו. אין עם סורי. וכיוון שאין עם סורי, סוריה אינה ולא היתה מעולם מדינת לאום. היא היתה פיקציה. מדינה מלאכותית ששירטטו פקידים קולוניאליסטים מטעם צרפת ובריטניה על שולחן השירטוטים, ללא כל קשר למציאות דמוגרפית כלשהי. הדרך היחידה להחזיק את סוריה היא על כידונים, כפי שעשו אסד האב והבן, ברודנות רצחנית במיוחד. אבל מתחת לפני השטח רחש כל הזמן מרד, שהתפרץ ב-2011 והביא לנפילת המשטר ב-2024.
גם מימשל חדש יוכל להחזיק את סוריה רק בכוח ובאכזריות. כי אין עם סורי. סוריה היא פדרציה של שבטים ועדות שהשנאה ביניהם תהומית וקטלנית. ואליהם מצטרפות כנופיות ג'יהאדיסטית שפלשו לסוריה במלחמת האזרחים. שום דבר טוב אינו מאיים על סוריה. בסופו של דבר, הפתרון האפשרי היחיד הוא חלוקה, כמו ביוגוסלביה לשעבר. אגב, הדבר נכון גם ללבנון, עיראק וירדן, אף הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על אותו נייר שרטוטים.
ישראל חייבת להיות שחקנית במשחק הזה, כדי להבטיח את ביטחונה, לכרות בריתות ולקדם את בעלות בריתה.

* אילו הייתי – אילו הייתי חייל יהודי בצבא אירופאי, וסמוך לגבול מדינתי היה מתבצע טבח המוני ביהודים, ומדינתי לא היתה נוקפת אצבע, הייתי עורק עם נשקי מהצבא והולך להגן על אחיי.
איך חוה ליבוביץ' היתה מתייחסת לטקסט הזה?
את הטקסט כתב אורי הייטנר. הנ"ל כופר בביבי משיח צדקנו. מכאן שזה טקסט של כפירה. לגיליון הבא אכתוב תגובה ילדותית אובססיבית ואתקוף בתירוץ זה או אחר את דברי הכפירה.

* טיעון אנטי ציוני – אפשר לא לאהוב את דרמר, לא להעריך אותו, מותר לבקר אותו ולתקוף אותו. אבל הטיעון נגדו על כך שהוא "אמריקאי" ו"לא ישראלי", הוא אנטי ציוני.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו. ישראל היא מדינת עלייה, שוחרת עלייה וקולטת עלייה. השתלבות עולים חדשים בכל שדרותיה ובוודאי במנהיגותה, היא מימוש מהותה.
מחצית מראשי הממשלה של ישראל היו עולים. 7 מתוך 11 נשיאי ישראל היו עולים. בן גוריון הציע את נשיאות המדינה לאלברט איינשטיין, יהודי שאפילו לא עלה לארץ. כך נהג גם נתניהו, שהציע את התפקיד לאלי ויזל.
דרמר עלה לישראל לפני 28 שנים. רדיפת איש ציבור בטענה ש"אינו ישראלי", כמעט שלושה עשורים אחרי עלייתו לישראל, מעידה על הרודפים, לא עליו.
באולפן שישי בערוץ 12 הציג דני קושמרו תמונה מחרידה למדיי, עד כמה מעטים השרים שבניהם משרתים כלוחמים קרביים. אחד הבודדים שבניהם לוחמים הוא רון דרמר. אבל הוא... "לא ישראלי".
ובמקביל, כאילו מהצד השני, החרדים תוקפים את יולי אדלשטיין בשל היותו עולה מרוסיה. הם, שפיזית הגוף שלהם בארץ ומדינת ישראל מאכילה אותם, אבל ברוחם הם בגולה, תוקפים את אסיר ציון יולי אדלשטיין על היותו "רוסי".
כאשר אחמד טיבי אמר בעזות מצח לאביגדור ליברמן "אתה מהגר, אנחנו ילידים," ספק אם הוא ציפה לתגבורת כזו מהחרדים ומגורמים בשמאל.

* הקונספירציה הווגנרית – זמן קצר אחרי 7 באוקטובר פירסם ב"הארץ" ההיסטוריון הווגנריסטי אדם רז מאמר, שבו יצא נגד הטענה ש-7 באוקטובר היה כישלון של נתניהו. לא, קבע ההיסטוריון. 7 באוקטובר היה ההצלחה של נתניהו.
הוא פרש קונספירציה פנטסטית, שכדרכן של קונספירציות מטורללות מגובה ב"עובדות" – כל מיני ציטוטים חלקיים ושברי תכתובות שעם הפרשנות הווגנריסטית יצרו פאזל קונספירטיבי שלם...
על פי "תאוריית המחנות" של "המוזיקנטים" – וגנר ושטראוס, מתקיים לאורך דורות מאבק איתנים בין שני מחנות חוצי מדינות ומפלגות, בין מחנה ההון הפיננסי למחנה ההון היצרני. בעוד ההון היצרני נבנה מהשלום שמביא לצמיחה, ההון הפיננסי נבנה ממלחמת נצח שמביאה לקיפאון. נתניהו וסינוואר שייכים למחנה ההון הפיננסי, והם רקחו את 7 באוקטובר כדי לקדם מלחמת נצח.
על פי התאוריה, האמצעי היעיל ביותר להבטחת מלחמת נצח הוא מאזן האימה הגרעיני. וכאן אנו מגיעים לקונספירציה מס' 2 של אדם רז.
מה עמד מאחורי מבצע "עם כלביא"? נתניהו ראה להוותו איך המחנה הרפורמיסטי באיראן מנצח ואו-טו-טו מגיע להסכם עם טראמפ, איש מחנה ההון היצרני. הסכם כזה ישים קץ לאיום הגרעיני האיראני. לכן, נתניהו יצא למלחמה, מתוך ידיעה שהיא תחליש את מחנה ה"רפורמיסטים", תסכל את ההסכם, ותאיץ את מיזם הגרעין האיראני, שנתניהו מטפח.
השבוע פרסם רז קונספירציה מרקסיסטית, ושמה – ימ"ם.
ימ"ם – ימי מילואים, המזכים את המילואימניק לתשלום פר יום. בימי המילואים, קובע רז, המילואימניקים מרוויחים הרבה יותר מבאזרחות, וזו ההזדמנות שלהם להתעשר ובמקביל ליהנות מיוקרה חברתית. כך, באמצעות הימ"ם והבטחת ההתעשרות, נתניהו קונה את המילואימניקים וגורם להם לתמוך במימוש היעד שלו – מלחמת נצח.
מעתה, כאשר יותר לפרסום על נפילתו של מילואימניק במלחמה, דעו, שמדובר בנובו-ריש תאב בצע, שנתניהו קנה. הרי כך כתב ההיסטוריון המהולל בעיתון לאנשים חושבים.

* חובתנו לעזור להם – משהו קורה מתחת לפני השטח בציבור החרדי. הסרטון הוויראלי על מפגש של משגיחים בישיבות העילית החרדיות עם הרב הירש, מצביע על מגמה של יותר ויותר גיוס, מחשבה על גיוס ולגיטימיות לגיוס במתחמים המבוצרים ביותר של עולם הישיבות. משתתפי הפגישה מבכים את העובדה שבישיבות החשובות ביותר יש בשטח שינוי מגמה באשר לגיוס לצה"ל. ההנהגה מנסה בכל כוחה להילחם בתופעה.
מי שמשלה את עצמו שאפשר להגיע להסכמה ולהבנות עם ההנהגה, חי בלללנד. שיצפה בסרטון וייווכח בכך.
הלחץ המוסרי של המילואימניקים ומשפחות המילואים, השיח הביקורתי בציבור נגד תופעת ההשתמטות, הדה לגיטימציה לתופעה, עשויים ליצור זרם מלמטה, לחולל שינוי.
כאשר הלחץ הזה ילווה בניתוח מהיר וחותך של ניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, לצד טיפוח רבתי של החינוך החרדי-ממלכתי, כך שההורה החרדי יעמוד בפני הברירה של חינוך חרדי ממלכתי חינם או חינוך פרטי בתשלום מלא, זה יעשה את העבודה. כאשר אגורה מתקציב המדינה לא תלך למימון ההשתמטות, תתרופף האחיזה של הרבנים בצוואר הציבור החרדי.
השינוי יבוא מלמטה, אבל בלי עזרת המדינה, באמצעים שציינתי, זה לא יקרה. חובתנו לסייע לאחינו החרדים לצאת ממדמנת ההשתמטות מצה"ל ומפרנסה. חובתנו להבריא את החברה החרדית. היא לא תוכל להבריא את עצמה ללא עזרתנו.

* מגשימים את חזון ישעיהו – קואליציית הפיגולים שוברת בכל פעם מחדש את השפל של עצמה.
כעת הם עומדים כאיש אחד מאחורי חשוד באונס והדחת עדה. במקרה הזה הדבר חמור שבעתיים, כי העבירות (לכאורה) נעשו בתוך כת. גם בקרב ציבור נורמטיבי, נשים חוששות מאוד להתלונן. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בכת, ששם מופעל מנגנון סתימת פיות אלים במיוחד. במקום להתייצב לצד המתלוננת ולדרוש מן המשטרה והפרקליטות לחקור עד תום את החשדות, האפסים האלה מכפיפים כל מוסר אנושי לאינטרס עסקני צר, ובמקרה זה, עוד כלי לרדיפת היועמ"שית ומערכת המשפט. אין אפילו צדיק אחד בסדום שיפצה פה ויצפצף. גם לא צדיקה. בטח לא השרה למעמד האישה. איזו חבורה עלובה וזדונית של עלובי נפש, חסרי גבולות.
השבת, שבת חזון, נקרא את תיאור קואליציית הפיגולים הזאת, כפי שהיטיב לתאר אותה ישעיהו בן אמוץ: "שָׂרַיִךְ סוֹרֲרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם."
הם מבינים, כנראה, שזה חזונו של ישעיהו שעליהם לממש. אלא שעל פי ישעיהו, זו המציאות שתביא לחורבן.

* חרפה – אף אחד מהח"כים שבחרו במילביצקי ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, לא ירשה לבת שלו לשבת איתו בחדר סגור.

[אהוד: תאר לעצמך שברוסיה יושבת אישה שמסרבת לבוא ארצה להעיד אבל היא טענה שאנסת אותה לפני אחת-עשרה שנים, והיועמ"שית הלעומתית, זאת בלשון המעטה, פותחת מיד בחקירה מתוקשרת נגדך והורסת לך את מעמדך הציבורי.
אגב, גם מי ששלח את המפציצים שחיסלו שלושה אתרי גרעין מרכזיים באיראן ואשר על שמו קרוייה רמת טראמפ בגולן, המוכרת לך, עמד עד לא מזמן כנחקר במרכזה של שערוריית מין, מה שלא הפריע לו ואפילו אולי עזר להיבחר לנשיא ארה"ב].

* הסטיקר הראשון – הלך לעולמו חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר. יהי זכרו ברוך!
טרטקובר עיצב את הסמליל של תנועת שלום עכשיו. בכתבה על אודותיו ב"כאן 11", נאמר על הסמליל, שהוא "נחשב לסטיקר הפוליטי הראשון בישראל." אולי הוא נחשב ככזה, אך אין הוא הראשון.
תנועת שלום עכשיו נוסדה ב-1978, אחרי ביקור סאדאת. ארבע שנים קודם לכן, בעת המו"מ עם סוריה על הסכם הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפיק ועד יישובי הגולן את הסטיקר: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." הייתי אז ילד רמת גני, אך אני זוכר היטב מאותה תקופה מכוניות עם הסטיקר. איני יודע אם זה הסטיקר הראשון, אך הוא לבטח קדם לזה ש"נחשב" לראשון.

* סוף שנה ב"מעגלים" – תמה שנה נוספת של הקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלה. שנה שחצייה היתה בזום, כמו כל השנה שלפניה, כיוון שרבים מחבריה היו מפונים ובשל מגבלות התנועה במלחמה, ומחציתה השנייה היתה, לשמחתנו, פנים אל פנים.
לסיום השנה, אירח אותנו חברנו עופר גביש בקיבוצו יפתח. נפגשנו עם חברים שסיפרו לנו על המלחמה – מפונות שסיפרו על החיים הקהילתיים בגולת גינוסר ולוחם בכיתת הכוננות שסיפר על החיים בבית, כחיילים, שעה שהקהילה מפונה. סיירנו בקיבוץ ועלינו לתצפית לעבר לבנון, לכפר השיעי, כפר רדואן שחלש על יפתח – היה ואיננו עוד. אני מאחל להם שהיישוב שלהם יקום מחדש – אבל מצפון לליטני. תצפתנו על שטח המטע שנשרף כליל במלחמה וכעת הוא בהכשרה לקראת נטיעתו מחדש. שמחתי מאוד לשמוע ש-91% מתושבי יפתח חזרו. גם כל הדירות להשכרה התמלאו. לשאלתי, האם 9% האחרים יחזרו או עזבו, השיבו לי שחלק יחזרו (למשל, אחרי בניית הממ"דים) וחלק כנראה יעזבו.
סיימנו בשיחה מרגשת לסיכום השנה המיוחדת הזאת. הנושא השנתי שלנו היה: "אף על פי כן" – איך ממנפים משבר לאומי לתקומה לאומית.

* ביד הלשון: פצע וחבורה – במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" התפרסמה כתבה של מתן צורי, על חבורת "תורנו", צעירות וצעירים רווקים, בשנות העשרים וראשית שנות השלושים לחייהם, שעלו לנגב המערבי בעקבות 7 באוקטובר, לבנות ביישוביו את בתיהם ומשפחותיהם; לבנות ולהיבנות בנגב המערבי. כתבה מרגשת על צעירים מעוררי השראה. גם השם, "תורנו", נפלא. במרוץ השליחים הציוני, עכשיו תור הדור שלנו לקחת את מקל ההובלה של הציונות, ההתיישבות והמדינה.
כותרת הכתבה: "פצע וחבורה". הפצע הוא 7 באוקטובר. החבורה היא חבורת "תורנו". ויש כאן משחק מילים עם הביטוי המקראי "פצע וחבורה ומכה טרייה". אלא שהביטוי המקראי אינו מדבר על חבורה, בבי"ת רפויה, במובן של קבוצת אנשים מלוכדת, אלא על חבּורה, בבית דגושה.
הפסוק לקוח מההפטרה שנקרא השבת, שבת חזון, השבת שלפני ט' באב; חזון החורבן של ישעיהו בן אמוץ, פרק א'. בפסוק ו' נאמר: "מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם; פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן." זו החזות הנוראה של עם ישראל בבוא החורבן. אין בו מתום – אין בו מקום תם, שלם. כלומר אין לו אפילו איבר שלם אחד בגוף. הכול פצע וחבורה ומכה טרייה.
מה ההבדל בין פצע, חבורה ומכה טרייה?
על פי הפרשנות: פצע – היא מכה מגולה ופתוחה, שהדם שותת ממנה. חבורה – גם היא חיצונית, אך אינה פתוחה, אלא שנצרר הדם תחת העור ואינו יוצא החוצה. מכה טרייה - היא מכה שבפנים, ואינה נראית כלל.
"עלו לנגב," כתבתי, ולא ירדו לנגב, על פי שיטתו של בן גוריון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com