אודות צור קשר התחברות
חדשות בן עזר #2077 31/07/2025 ו' אב התשפ"ה

מאמרים

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

מוקדש לרן שוחט –
שנפל בסיני
עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשְּׁמַנְמַן הַתָּם
זוֹהֲרוֹת מִמְּרוֹמֵי-חֶרְמוֹן.
הוּא מְדוֹבֵב:
"הַחֶרְמוֹן עֵינַיִם לָאָרֶץ";
קַוִּים יְרֻקִּים, קַוִּים סְגֻלִּים
מְבַתְּרִים בְּשָׂרִי בַּלֵּילוֹת
מְדַדִּים עַל רִצְפוֹת-פְּסֵיפָסִים:
"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" –
מֵאִיר לְבָתֵּי-כְּנֶסֶת
יְהוּדִיִּים –
מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים;
מִמְּרוֹמֵי-הַחֶרְמוֹן
הַנַּעַר מְדוֹבֵב:
"עֵינַיִם לָאָרֶץ" –
גּוֹמְעוֹת מֶרְחַקִּים –
עָבַר הֹוֶה, עָתִיד,
וְהָאֲהָבוֹת כְּרַמְזוֹרִים
מֵעַל לִזְמַנִּים וּתְלָאוֹת;
כְּרוּבִים עָטוּ עָלַי –
הֵם שׁוֹתְתִים-דָּם
וְנֵצַח נִשְׁקָף מֵעֵינֵיהֶם.
1974

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
רן שוחט היה נכדו של אחיה הבכור של אסתר, ברוך, ובנם של שמחה וצבי שוחט-שכטמן. נין של יהודה ראב בן עזר. רן היה בן-דוד של מי שלימים זכה בפרס נובל לפיסיקה, פרופ' דן שכטמן.

יורם אטינגר

אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא):

טרוריסט או פרגמטיסט?
פורסם לראשונה ב"מעריב", 28 ביולי 2025
האם אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא) הוא טרוריסט בחליפה מערבית, המוליך שולל מעצבי מדיניות מערביים, המתוסכלים מהמציאות המזרח תיכונית המדממת ורוויית מלחמות וטרור בין-מוסלמים ובין-ערבים מונחי-דת ואידיאולוגיה מאז המאה ה-7, ולכן הם מתמכרים למציאות חלופית, ספקולטיבית ונוחה יותר של דו-קיום בשלום, המונחית על ידי שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים? או אולי אל-ג'ולאני זנח את הטרור, הפך מאידיאולוג לפרגמטיסט, ומנסה לייצב את סוריה המשוסעת שבטית, אתנית, דתית ורעיונית, ולקדם דו-קיום שלום מקומי ואזורי?
תפישת העולם והחזון של מנהיגים כגון אל-ג'ולאני, מחמוד עבאס וחמינאי, משתקפים באופן האותנטי ביותר בתוכניות הלימודים, דרשות יום שישי במסגדים, התקשורת הרשמית וקשרים עם גופי טרור.
להערכה מציאותית של התנהלות אל-ג'ולאני – בעל הרקע הג'יהאדיסטי – יש להתנות כל מחווה כלפיו (כגון השעיית סנקציות כלכליות וחידוש יחסים דיפלומטיים) בעקירת החינוך לשנאה, דרשות ותקשורת השנאה, וסיום כל קשר עם גופי טרור, כמו גם התכחשות פומבית ורשמית לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" ושל "היאת תחריר א-שאם" הקוראת להפלת משטרים מוסלמים לאומיים, להכניע את ה"כופרים", ולהשליט את האסלאם על העולם כדת הלגיטימית היחידה.
כדי להיות צמודים למציאות בכל הקשור להתנהלות אל-ג'ולאני, יש ללמוד מתקדימים של מנהיגים מזרח תיכוניים, שהוליכו שולל מעצבי מדיניות מערביים. לדוגמא, בתחילת דרכו, הרעיף בשאר אסאד על המערב מלל מתון, תוך הדגשת עבודתו כרופא עיניים בבריטניה, נשואיו לאישה סורית ילידת בריטניה, היותו נשיא אגודת האינטרנט הסורית ושליטתו במיספר שפות זרות, ולכן הצטייר כמנהיג מתון בפוטנציה, היה אורחו של נשיא צרפת ב"מצעד יום הבסטיליה", והפך לחברם של הסנטור הבכיר ג'ון קארי ומחוקקים אמריקאים נוספים. אבל, בשאר אסאד התגלה כשטני יותר מאביו, והוביל למלחמת אזרחים שגבתה מחיר של יותר מ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בסוריה.
ב-1978, אייתוללה חומייני הקיף את עצמו ביועצים צעירים, מבריקים ורהוטים, בוגרי אוניברסיטאות מערביות, ששלטו במיספר שפות זרות, והנחה אותם לתדרך דיפלומטים ועיתונאים אמריקאים ב(דיס)אינפורמציה על השקפת עולם אנטי-סובייטית ופרו-אמריקאית, התמקדות בזכויות אדם לעם האיראני, הימנעות מיצוא המהפכה האסלאמית מעבר לגבולות איראן, ומחויבות לדו-קיום בשלום עם השכנים הסונים.
נשיא ארה"ב, קארטר, התמכר למסרים של חומייני, הכריז ש"חומייני יעסוק בטרקטורים, לא בטנקים," שׂ"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי," והפעיל לחץ כבד על צבא איראן (שהתנגד לחזרת חומייני מהגלות בצרפת), ובכך הקל על הפלת שלטון השאה הפרו-אמריקאי.
אבל, בסתירה למציאות חלופית שהשתלטה על מחלקת המדינה והבית הלבן, חומייני היה מונחה-חזון פנאטי, הוציא להורג מיספר רב של קציני צבא בכירים, השתלט על השגרירות האמריקאית והחזיק 50 אמריקאים כבני ערובה למשך 444 יום, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד העולמי האנטי-אמריקאי המוביל של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה.
ב-1993, הפריח ערפאת הצהרות שלום – לציבורי יעד בישראל ובמערב, ולא במדינות ערב – שהותאמו להתמכרות מנהיגים ישראלים ומערביים למציאות חלופית של "שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש" מונחה-קידמה ודו-קיום בשלום, והובילו להכשרת ארכי-טרוריסט וזכייתו בפרס נובל לשלום, במקביל להתפרצות גל טרור חסר-תקדים.
"האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – רואים בתפישת השלטון ע"י אל-ג'ולאני מקור השראה להתפתחויות דומות בכל מדינות ערב. מאז הקמתם ב-1928, "האחים המוסלמים" מפגינים מיומנות בהטעיית המערב באמצעות פעילות דתית, חינוכית, חברתית, סיעודית ופוליטית, לצד חתרנות וטרור. "האחים המוסלמים" הם מונחי חזון המחייב הפלת כל משטר מוסלמי לאומי והכנעת המערב "הכופר", והקמת חברה אוניברסלית המתבססת על האסלאם כדת הלגיטימית והיחידה. בניגוד לממסד מדיניות החוץ המערבי שאינו רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון טרור, כל המשטרים הערביים המתונים חשים את מאכלת "האחים המוסלמים" על צווארם.
השורה התחתונה: בעוד שאל-ג'ולאני עשוי להיות טרוריסט שהפך לפרגמטיסט, על המערב ללמוד מניסיונו של ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי מוביל ל"אחים המוסלמים" ולמזרח התיכון:
"....המערב צריך להתגבר על הפיתוי לפענח את המזרח התיכון ע"י ערכים ומונחים מערביים... המערב עלול להתפתות ולהאמין שהפלת משטר מזרח תיכוני זדוני, מובילה לעליית משטר חיובי יותר. אבל, המציאות המזרח תיכונית מוכיחה את ההיפך... האלימות השלטונית לא נחלשת אלא חוזרת..."
שגריר בדימוס יורם אטינגר

אורי הייטנר

צרור הערות 30.7.25

* כישלון מפואר – המהלך של הקמת מרכזי חלוקת מזון, בניהול חברה אמריקאית, היה מהלך מוסרי, צודק וחכם, שנועד לחולל מפנה במערכה.
הוא נועד להתמודד עם המציאות העגומה, שבה לאורך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות מזון ביום לתושבי עזה, אך חמאס השתלט עליהן, בזז אותן, מילא בהן את מחסניו וספסר בהן, ובכך חיזק את אחיזתו בשלטון בעזה והאריך את המלחמה. המהלך נועד לקטוע את הקשר הגורדי הזה.
למרבה הצער, המהלך נכשל. הכישלון נוצל לקמפיין ה"הרעבה" הגבלסי הגאוני של חמאס, שגרם לנו לנזק מדיני חמור ולבידוד חסר תקדים. ברור שהמשך המהלך היה מדרדר את המצב.
אין מקום לגנות את המהלך. ההיפך הוא הנכון. ראוי לשבח את החשיבה היצירתית מחוץ לקופסה, במקום להמשיך עוד מאותו הדבר עם הראש בקיר. למה המהלך נכשל? איני יודע. חשוב לתחקר אותו ולהפיק לקחים.
כרגע חובה היה לתת מענה מהיר כדי לצמצם את הנזק. מי שתוקפים את המסדרון ההומניטרי ואת הצנחת המזון, מוזמנים לספר לנו מה הם ממליצים, חוץ מלהגיד "לא" לכל דבר.

* לא היה מנוס – איני שותף לביקורת על ה"יוטרן" של נתניהו. במצב שנוצר, מול המפולת המדינית והצלחת קמפיין ה"הרעבה" של חמאס, לא היה מנוס מהצעד שנקט.
אבל המצב שנוצר הוא תוצאה של כישלון המהלך של "מרכבות גדעון", שנועד להפריד בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס ולאפשר את שבירת חמאס ומיטוטו, אחרי כישלון מלחמת הדשדוש עד אז.
הרעיון של המהלך נכון, ואיני רואה טוב ממנו. חובה לבדוק איפה טעינו ולמה כשלנו, כשסוף סוף היתה תכנית ראויה.

* שטופת שנאה לדורות – ספי הנדלר איים ב"הארץ" שאנחנו הופכים את עזה לעיר-מדינה חרבה, שטופת שנאה לדורות.
קראתי ונחרדתי. אם אנחנו גורמים להם, במלחמתנו, להיות שטופי שנאה, איך היא עלולה לבוא לידי ביטוי?
תגידו שהדמיון שלי חולני, אבל זה מה שדמיינתי. באיזו שבת בבוקר, תחת מטח כבד של אלפי רקטות, יפלשו אלפי עזתים לישראל. יכבשו מיספר קיבוצים, יעברו מבית לבית ויטבחו בגברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. יפשטו על מסיבת מוסיקה שלווה בטבע ויטבחו בחוגגים – ירצחו ויאנסו על ימין ועל שמאל. ויחטפו באכזריות מאות ישראלים, ובהם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות, ירצחו חלק מבני הערובה, כולל רצח בידיים של תינוקות, וירעיבו ויענו חטופים במנהרות תת קרקעיות, תוך שהם כבולים במשך חודשים בשרשראות. הם עלולים לרצוח 1,200 ישראלים במתקפת השנאה הזאת, באותה שבת שחורה.
זו תהיה תוצאת ההרס שאנחנו יוצרים בעזה. כך אנחנו הופכים אוהב לאוייב מלא שנאה, שיעולל לנו אסון כבד.

* האקדח המעשן של קמפיין ה"הרעבה" – כשראיתי את הסרט המתעד את מותו של הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה בצומת נצרים בספטמבר 2000, נחמץ ליבי. לא התבלבלתי. היה ברור לי מי אחראי למצב – מי שפתחו במתקפת הטרור הרצחנית נגד ישראל, אחראים לכל תוצאותיה. אבל כאב לי לראות ילד בן 12 נהרג מירי, וכאב לי שבעתיים לראות שהוא נהרג מירי כוחות צה"ל.

כאשר החלו להציג ספקות באשר לאמינות התמונות, חשתי אי נוחות. צה"ל לקח אחריות לאירוע, הבהיר שהדבר קרה בשוגג, ואין סיבה לא להניח לכך. אולם ככל שקראתי יותר ויותר בנדון, הבנתי שמדובר בתרמית. בסופו של דבר בית משפט בצרפת קבע זאת חד-משמעית.
מתי נפל לי האסימון סופית? כאשר התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי כתב משהו כמו: אולי את א-דורה צה"ל לא הרג, אבל הוא הרג הרבה א-דורה אחרים. אז הבנתי שאם אפילו התועמלן הראשי שלהם מודה בזיוף, ודאי שזה זיוף. אבל האמירה שלו היתה מקוממת ביותר. אם יש לכם כל כך הרבה "א-דורה", למה אתם מפיצים דווקא את המקרה המזויף, והופכים דווקא אותו לנער הפוסטר של התעמולה האנטי ישראלית?
נזכרתי בכך השבוע, כאשר התברר שילד הפוסטר של קמפיין ה"הרעבה", שתמונתו עיטרה את עמודי השער של העיתונים במערב, כאקדח המעשן לכך שישראל מרעיבה, כביכול, את העזתים, אוסאמה א-רקאב בן ה-5, סובל ממחלה מחלה גנטית קשה, שאין לה קשר למלחמה.
ב-12 ביוני 2025, תיאם המתפ"ש את פינויו של אוסאמה מעזה עם אימו ואחיו דרך שדה התעופה רמון. כעת הוא מקבל טיפול רפואי באיטליה.
כלומר הסיפור האמיתי, שהוא זה שראוי לחשיפה הגדולה, הוא שבשעת מלחמה קשה, נגד אויב אכזר וברברי, ישראל דאגה לפנות ילד עם אימו ועם אחיו לצורך טיפול רפואי באיטליה. הסיפור האמיתי הוא שהאוייב הציני משתמש בילד הזה, שישראל פועלת להציל את חייו, לתעמולת כזב זדונית נגד ישראל.
נו, עכשיו יבואו הגדעון לוי'ם למיניהם ויגידו, טוב אולי הסיפור של א-רקאב שקרי, אבל יש עוד הרבה א-רקאב אמיתיים.

* בעד או נגד טרנספר – אני מתנגד בתוקף לרעיון הטרנספר לערביי עזה.
למי שתמך לפני עשרים שנה בטרנספר ליהודי עזה, יהיה קצת קשה להצדיק, מבחינה לוגית ובוודאי מוסרית, התנגדות לטרנספר לערבים.
לא כל שכן, למי שגם היום מצדיק את הטרנספר בדיעבד, גם אחרי שראינו את תוצאותיו.

* אלביון הבוגדת – בריטניה צועדת בנתיב מינכן.

* ההשתמטות במגזר השוקניסטי – השתמטות המגזר החרדי היא סרטן בגוף האומה. ההשתמטות במגזר השוקניסטי ממארת לא פחות.
על מה אתה מדבר? תאמרו לי. תוכיח!
לא, זו אינה השתמטות ממוסדת ומאורגנת, לבטח לא ממומנת מכספי המיסים של המשרתים, אך היא קיימת. איני יודע את ממדיה, אך אצטט מדברים של נוגע בדבר. כך פתח עפרי אילני, בטורו השבועי במוסף "הארץ" – "תחת השמש", פשקוויל שכותרתו – "השוליים הפכו למרכז":
"ישבנו על שפת הים ודיברנו על עזה. כולנו היינו מבועתים מהזוועה. מישהו אמר: 'צריך לסרב.' אבל ממילא, אף אחד מאיתנו לא משרת בצבא. חלק מאתנו לא התגייסו, והיתר מזמן לא עושים מילואים. לא אכחיש: בסביבתי החברתית אין אפילו אדם אחד שלובש עכשיו מדים. חבריי הצעירים יותר, וגם קרובי משפחה צעירים ממני, אפילו לא העלו על דעתם להתגייס לצבא."
אגב, כשהוא כתב "כולנו היינו מבועתים מהזוועה" הוא לא התכוון ל-7 באוקטובר. ממש לא.

* הוא לא רצח את בני עמו – פעמים רבות כתבתי שבשאר אסד רצח מאות אלפים מבני עמו. אבל טעיתי. הם לא בני עמו. אין עם סורי. וכיוון שאין עם סורי, סוריה אינה ולא היתה מעולם מדינת לאום. היא היתה פיקציה. מדינה מלאכותית ששירטטו פקידים קולוניאליסטים מטעם צרפת ובריטניה על שולחן השירטוטים, ללא כל קשר למציאות דמוגרפית כלשהי. הדרך היחידה להחזיק את סוריה היא על כידונים, כפי שעשו אסד האב והבן, ברודנות רצחנית במיוחד. אבל מתחת לפני השטח רחש כל הזמן מרד, שהתפרץ ב-2011 והביא לנפילת המשטר ב-2024.
גם מימשל חדש יוכל להחזיק את סוריה רק בכוח ובאכזריות. כי אין עם סורי. סוריה היא פדרציה של שבטים ועדות שהשנאה ביניהם תהומית וקטלנית. ואליהם מצטרפות כנופיות ג'יהאדיסטית שפלשו לסוריה במלחמת האזרחים. שום דבר טוב אינו מאיים על סוריה. בסופו של דבר, הפתרון האפשרי היחיד הוא חלוקה, כמו ביוגוסלביה לשעבר. אגב, הדבר נכון גם ללבנון, עיראק וירדן, אף הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על אותו נייר שרטוטים.
ישראל חייבת להיות שחקנית במשחק הזה, כדי להבטיח את ביטחונה, לכרות בריתות ולקדם את בעלות בריתה.

* אילו הייתי – אילו הייתי חייל יהודי בצבא אירופאי, וסמוך לגבול מדינתי היה מתבצע טבח המוני ביהודים, ומדינתי לא היתה נוקפת אצבע, הייתי עורק עם נשקי מהצבא והולך להגן על אחיי.
איך חוה ליבוביץ' היתה מתייחסת לטקסט הזה?
את הטקסט כתב אורי הייטנר. הנ"ל כופר בביבי משיח צדקנו. מכאן שזה טקסט של כפירה. לגיליון הבא אכתוב תגובה ילדותית אובססיבית ואתקוף בתירוץ זה או אחר את דברי הכפירה.

* טיעון אנטי ציוני – אפשר לא לאהוב את דרמר, לא להעריך אותו, מותר לבקר אותו ולתקוף אותו. אבל הטיעון נגדו על כך שהוא "אמריקאי" ו"לא ישראלי", הוא אנטי ציוני.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו. ישראל היא מדינת עלייה, שוחרת עלייה וקולטת עלייה. השתלבות עולים חדשים בכל שדרותיה ובוודאי במנהיגותה, היא מימוש מהותה.
מחצית מראשי הממשלה של ישראל היו עולים. 7 מתוך 11 נשיאי ישראל היו עולים. בן גוריון הציע את נשיאות המדינה לאלברט איינשטיין, יהודי שאפילו לא עלה לארץ. כך נהג גם נתניהו, שהציע את התפקיד לאלי ויזל.
דרמר עלה לישראל לפני 28 שנים. רדיפת איש ציבור בטענה ש"אינו ישראלי", כמעט שלושה עשורים אחרי עלייתו לישראל, מעידה על הרודפים, לא עליו.
באולפן שישי בערוץ 12 הציג דני קושמרו תמונה מחרידה למדיי, עד כמה מעטים השרים שבניהם משרתים כלוחמים קרביים. אחד הבודדים שבניהם לוחמים הוא רון דרמר. אבל הוא... "לא ישראלי".
ובמקביל, כאילו מהצד השני, החרדים תוקפים את יולי אדלשטיין בשל היותו עולה מרוסיה. הם, שפיזית הגוף שלהם בארץ ומדינת ישראל מאכילה אותם, אבל ברוחם הם בגולה, תוקפים את אסיר ציון יולי אדלשטיין על היותו "רוסי".
כאשר אחמד טיבי אמר בעזות מצח לאביגדור ליברמן "אתה מהגר, אנחנו ילידים," ספק אם הוא ציפה לתגבורת כזו מהחרדים ומגורמים בשמאל.

* הקונספירציה הווגנרית – זמן קצר אחרי 7 באוקטובר פירסם ב"הארץ" ההיסטוריון הווגנריסטי אדם רז מאמר, שבו יצא נגד הטענה ש-7 באוקטובר היה כישלון של נתניהו. לא, קבע ההיסטוריון. 7 באוקטובר היה ההצלחה של נתניהו.
הוא פרש קונספירציה פנטסטית, שכדרכן של קונספירציות מטורללות מגובה ב"עובדות" – כל מיני ציטוטים חלקיים ושברי תכתובות שעם הפרשנות הווגנריסטית יצרו פאזל קונספירטיבי שלם...
על פי "תאוריית המחנות" של "המוזיקנטים" – וגנר ושטראוס, מתקיים לאורך דורות מאבק איתנים בין שני מחנות חוצי מדינות ומפלגות, בין מחנה ההון הפיננסי למחנה ההון היצרני. בעוד ההון היצרני נבנה מהשלום שמביא לצמיחה, ההון הפיננסי נבנה ממלחמת נצח שמביאה לקיפאון. נתניהו וסינוואר שייכים למחנה ההון הפיננסי, והם רקחו את 7 באוקטובר כדי לקדם מלחמת נצח.
על פי התאוריה, האמצעי היעיל ביותר להבטחת מלחמת נצח הוא מאזן האימה הגרעיני. וכאן אנו מגיעים לקונספירציה מס' 2 של אדם רז.
מה עמד מאחורי מבצע "עם כלביא"? נתניהו ראה להוותו איך המחנה הרפורמיסטי באיראן מנצח ואו-טו-טו מגיע להסכם עם טראמפ, איש מחנה ההון היצרני. הסכם כזה ישים קץ לאיום הגרעיני האיראני. לכן, נתניהו יצא למלחמה, מתוך ידיעה שהיא תחליש את מחנה ה"רפורמיסטים", תסכל את ההסכם, ותאיץ את מיזם הגרעין האיראני, שנתניהו מטפח.
השבוע פרסם רז קונספירציה מרקסיסטית, ושמה – ימ"ם.
ימ"ם – ימי מילואים, המזכים את המילואימניק לתשלום פר יום. בימי המילואים, קובע רז, המילואימניקים מרוויחים הרבה יותר מבאזרחות, וזו ההזדמנות שלהם להתעשר ובמקביל ליהנות מיוקרה חברתית. כך, באמצעות הימ"ם והבטחת ההתעשרות, נתניהו קונה את המילואימניקים וגורם להם לתמוך במימוש היעד שלו – מלחמת נצח.
מעתה, כאשר יותר לפרסום על נפילתו של מילואימניק במלחמה, דעו, שמדובר בנובו-ריש תאב בצע, שנתניהו קנה. הרי כך כתב ההיסטוריון המהולל בעיתון לאנשים חושבים.

* חובתנו לעזור להם – משהו קורה מתחת לפני השטח בציבור החרדי. הסרטון הוויראלי על מפגש של משגיחים בישיבות העילית החרדיות עם הרב הירש, מצביע על מגמה של יותר ויותר גיוס, מחשבה על גיוס ולגיטימיות לגיוס במתחמים המבוצרים ביותר של עולם הישיבות. משתתפי הפגישה מבכים את העובדה שבישיבות החשובות ביותר יש בשטח שינוי מגמה באשר לגיוס לצה"ל. ההנהגה מנסה בכל כוחה להילחם בתופעה.
מי שמשלה את עצמו שאפשר להגיע להסכמה ולהבנות עם ההנהגה, חי בלללנד. שיצפה בסרטון וייווכח בכך.
הלחץ המוסרי של המילואימניקים ומשפחות המילואים, השיח הביקורתי בציבור נגד תופעת ההשתמטות, הדה לגיטימציה לתופעה, עשויים ליצור זרם מלמטה, לחולל שינוי.
כאשר הלחץ הזה ילווה בניתוח מהיר וחותך של ניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, לצד טיפוח רבתי של החינוך החרדי-ממלכתי, כך שההורה החרדי יעמוד בפני הברירה של חינוך חרדי ממלכתי חינם או חינוך פרטי בתשלום מלא, זה יעשה את העבודה. כאשר אגורה מתקציב המדינה לא תלך למימון ההשתמטות, תתרופף האחיזה של הרבנים בצוואר הציבור החרדי.
השינוי יבוא מלמטה, אבל בלי עזרת המדינה, באמצעים שציינתי, זה לא יקרה. חובתנו לסייע לאחינו החרדים לצאת ממדמנת ההשתמטות מצה"ל ומפרנסה. חובתנו להבריא את החברה החרדית. היא לא תוכל להבריא את עצמה ללא עזרתנו.

* מגשימים את חזון ישעיהו – קואליציית הפיגולים שוברת בכל פעם מחדש את השפל של עצמה.
כעת הם עומדים כאיש אחד מאחורי חשוד באונס והדחת עדה. במקרה הזה הדבר חמור שבעתיים, כי העבירות (לכאורה) נעשו בתוך כת. גם בקרב ציבור נורמטיבי, נשים חוששות מאוד להתלונן. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בכת, ששם מופעל מנגנון סתימת פיות אלים במיוחד. במקום להתייצב לצד המתלוננת ולדרוש מן המשטרה והפרקליטות לחקור עד תום את החשדות, האפסים האלה מכפיפים כל מוסר אנושי לאינטרס עסקני צר, ובמקרה זה, עוד כלי לרדיפת היועמ"שית ומערכת המשפט. אין אפילו צדיק אחד בסדום שיפצה פה ויצפצף. גם לא צדיקה. בטח לא השרה למעמד האישה. איזו חבורה עלובה וזדונית של עלובי נפש, חסרי גבולות.
השבת, שבת חזון, נקרא את תיאור קואליציית הפיגולים הזאת, כפי שהיטיב לתאר אותה ישעיהו בן אמוץ: "שָׂרַיִךְ סוֹרֲרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם."
הם מבינים, כנראה, שזה חזונו של ישעיהו שעליהם לממש. אלא שעל פי ישעיהו, זו המציאות שתביא לחורבן.

* חרפה – אף אחד מהח"כים שבחרו במילביצקי ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, לא ירשה לבת שלו לשבת איתו בחדר סגור.

[אהוד: תאר לעצמך שברוסיה יושבת אישה שמסרבת לבוא ארצה להעיד אבל היא טענה שאנסת אותה לפני אחת-עשרה שנים, והיועמ"שית הלעומתית, זאת בלשון המעטה, פותחת מיד בחקירה מתוקשרת נגדך והורסת לך את מעמדך הציבורי.
אגב, גם מי ששלח את המפציצים שחיסלו שלושה אתרי גרעין מרכזיים באיראן ואשר על שמו קרוייה רמת טראמפ בגולן, המוכרת לך, עמד עד לא מזמן כנחקר במרכזה של שערוריית מין, מה שלא הפריע לו ואפילו אולי עזר להיבחר לנשיא ארה"ב].

* הסטיקר הראשון – הלך לעולמו חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר. יהי זכרו ברוך!
טרטקובר עיצב את הסמליל של תנועת שלום עכשיו. בכתבה על אודותיו ב"כאן 11", נאמר על הסמליל, שהוא "נחשב לסטיקר הפוליטי הראשון בישראל." אולי הוא נחשב ככזה, אך אין הוא הראשון.
תנועת שלום עכשיו נוסדה ב-1978, אחרי ביקור סאדאת. ארבע שנים קודם לכן, בעת המו"מ עם סוריה על הסכם הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפיק ועד יישובי הגולן את הסטיקר: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." הייתי אז ילד רמת גני, אך אני זוכר היטב מאותה תקופה מכוניות עם הסטיקר. איני יודע אם זה הסטיקר הראשון, אך הוא לבטח קדם לזה ש"נחשב" לראשון.

* סוף שנה ב"מעגלים" – תמה שנה נוספת של הקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלה. שנה שחצייה היתה בזום, כמו כל השנה שלפניה, כיוון שרבים מחבריה היו מפונים ובשל מגבלות התנועה במלחמה, ומחציתה השנייה היתה, לשמחתנו, פנים אל פנים.
לסיום השנה, אירח אותנו חברנו עופר גביש בקיבוצו יפתח. נפגשנו עם חברים שסיפרו לנו על המלחמה – מפונות שסיפרו על החיים הקהילתיים בגולת גינוסר ולוחם בכיתת הכוננות שסיפר על החיים בבית, כחיילים, שעה שהקהילה מפונה. סיירנו בקיבוץ ועלינו לתצפית לעבר לבנון, לכפר השיעי, כפר רדואן שחלש על יפתח – היה ואיננו עוד. אני מאחל להם שהיישוב שלהם יקום מחדש – אבל מצפון לליטני. תצפתנו על שטח המטע שנשרף כליל במלחמה וכעת הוא בהכשרה לקראת נטיעתו מחדש. שמחתי מאוד לשמוע ש-91% מתושבי יפתח חזרו. גם כל הדירות להשכרה התמלאו. לשאלתי, האם 9% האחרים יחזרו או עזבו, השיבו לי שחלק יחזרו (למשל, אחרי בניית הממ"דים) וחלק כנראה יעזבו.
סיימנו בשיחה מרגשת לסיכום השנה המיוחדת הזאת. הנושא השנתי שלנו היה: "אף על פי כן" – איך ממנפים משבר לאומי לתקומה לאומית.

* ביד הלשון: פצע וחבורה – במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" התפרסמה כתבה של מתן צורי, על חבורת "תורנו", צעירות וצעירים רווקים, בשנות העשרים וראשית שנות השלושים לחייהם, שעלו לנגב המערבי בעקבות 7 באוקטובר, לבנות ביישוביו את בתיהם ומשפחותיהם; לבנות ולהיבנות בנגב המערבי. כתבה מרגשת על צעירים מעוררי השראה. גם השם, "תורנו", נפלא. במרוץ השליחים הציוני, עכשיו תור הדור שלנו לקחת את מקל ההובלה של הציונות, ההתיישבות והמדינה.
כותרת הכתבה: "פצע וחבורה". הפצע הוא 7 באוקטובר. החבורה היא חבורת "תורנו". ויש כאן משחק מילים עם הביטוי המקראי "פצע וחבורה ומכה טרייה". אלא שהביטוי המקראי אינו מדבר על חבורה, בבי"ת רפויה, במובן של קבוצת אנשים מלוכדת, אלא על חבּורה, בבית דגושה.
הפסוק לקוח מההפטרה שנקרא השבת, שבת חזון, השבת שלפני ט' באב; חזון החורבן של ישעיהו בן אמוץ, פרק א'. בפסוק ו' נאמר: "מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם; פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן." זו החזות הנוראה של עם ישראל בבוא החורבן. אין בו מתום – אין בו מקום תם, שלם. כלומר אין לו אפילו איבר שלם אחד בגוף. הכול פצע וחבורה ומכה טרייה.
מה ההבדל בין פצע, חבורה ומכה טרייה?
על פי הפרשנות: פצע – היא מכה מגולה ופתוחה, שהדם שותת ממנה. חבורה – גם היא חיצונית, אך אינה פתוחה, אלא שנצרר הדם תחת העור ואינו יוצא החוצה. מכה טרייה - היא מכה שבפנים, ואינה נראית כלל.
"עלו לנגב," כתבתי, ולא ירדו לנגב, על פי שיטתו של בן גוריון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

אודי מנור

חיפה – הסיפור היהודי והדמוקרטי

בשכונת ואדי ניסנאס בחיפה, בסמטה מוצלת, ליד יצירה נאה פרי ידיה של האמנית חיה קרנברג-תומא, ספק פסל ספק ציור, בה מוצג עץ נטוע וסביבו דמויות כפריות 'אותנטיות', המייצגות את בנות העם השורשי שישב כאן לפני היות הציונות ונעקר מאדמתו בגללה, מופיע ציטוט תמים מפי שותפה של חיה לחיים, ההיסטוריון אמיל תומא, בזו הלשון: "ביטחונה של האוכלוסייה הערבית במאבקה, נובע מתמיכת הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, מתוך המאבק הערבי-יהודי המשותף למען השלום."

רווח והצלה באו לערביי חיפה: תחת הכותרת "ובערת הרע מקרבך", פירסמה העמותה להיסטוריה של חיפה מכתב נחרץ ונזעם כנגד יוזמה של ארגון בשם 'חיפה הסיפור היהודי', המנוהלת לא עלינו ע"י חבורה של חובשי כיפה סרוגה ר"ל, להציע סיורים בעיר מתוך מגמה להדגיש את העבר היהודי שלה.

שומו שמיים! אצלנו? לאומנות אטביסטית חשוכה? והרי חיפה – כך עולה מדבריו הנוגעים של ההיסטוריון אמיל תומא – היא מעוז "הכוחות הדמוקרטיים היהודיים," מה שהופך את הצד 'הנכון' של החיפאים לשותפים במאבק "למען השלום", ואם שמים רגע בצד את העוצמה הבלתי ניתנת לערעור של העיר הלבנה, עירם של דיזנגוף, רוקח וקפלן, הרי שחיפה היא הרבה יותר מחיפה, היא לא פחות מאשר התקווה הישראלית כולה ל"דמוקרטיה" ול"שלום".

אבל... מה עם אותו הפרק השכוח והלא-מוכר מספיק בתולדות חיפה, ממש לפני פחות מ-20 שנה, עת ישבו טובי בנותיה ובניה הערבים וניסחו את 'מסמכי החזון' המפורסמים, שכל כולם שלילה נחרצת ומנומקת בשלל טיעונים מן הגורן ומן היקב של עצם זכותם של יהודים להגדרה עצמית בארצם? למיטב הכרתי, ואני מקווה שאני טועה, לא 'העמותה' וגם לא כתב העת שלה עסקו בנושא, ובהתאם – כי האצילות הדמוקרטית מחייבת – הוא לא נזכר בשיחות הסלון המחוייכות והזחוחות, המתקיימות תחת אווירת 'אין כמו חיפה לסובלנות.'

ואמנם, קל לדבר על "רב-גוניותה" של העיר תוך התמוגגות משווקיה הקולינריים, ובמחשבה נוספת, די ברור מדוע כבר עשרות אלפי שנים בני אדם למיניהם ולתרבויותיהם ולאמונותיהם ולסגנונם ראו לנכון לראות חיים במקום המפגיש עמק והר וים ושמים ומים: 'אנשים קדמונים', פגאנים, פיניקים, עברים, ביזנטים, ערבים, צלבנים, עות'מנים, דרוזים, בדואים, באהאים, אחמדיים, "צרפתים", "גרמנים", בריטים, ציונים, "אדומים" ואפילו 'בורגנים' ואפילו מרעיש עוד יותר: בחיפה פעלו גם אנשי אצ"ל! תחי הרב-תרבותיות! הלאה צרות האופק הלאומנית!! חיפה של כולנו!

או בקיצור: כפתור ופרח. אלא שמניסיוני כהיסטוריון וכמורה דרך, עובדה אחת מקפידים אנשי נראטיב 'הסובלנות' להשכיח: לא רק בחיפה, אלא בכל הארץ הזו, רק ואך ורק תחת ריבונותה של מדינת היהודים, מתקיימת מציאות סובלנית יחסית והדברים ידועים.

ומה היא אותה סובלנות יחסית? עצם העובדה שכל אדם, אזרח או תייר, יכול לבקר כמעט בכל אתר בארץ בלי שום מגבלות (להוציא את זכותם של יהודים לבקר בהר הבית כמובן... יהודי אתאיסט כמוני למשל, יכול לבקר בטאג' מהאל, בגראונד-זירו, בכנסיית הבשורה בנצרת, בכנסיית סנט. פיטר בלונדון ו'אפילו' בוותיקן, אבל לבקר בהר הבית??? זהו הרי חירחור מלחמה!)

לאנשי 'הסובלנות' לא כדאי להעלות את השאלה הכיצד מציאות כזו לא התקיימה 'אפילו' בימי המנדט, קל וחומר בימים שקדמו לבריטים. כפי שאמר חכם אנגלי ידוע ששכחתי את שמו: "בריאות היא מן עניין כזה שכשהוא קיים בשפע הוא בלתי נראה."

ומה שנכון לבריאות נכון עוד יותר למציאות של סובלנות, של חירות, של חופש ביטוי, של חופש פולחן, של חופש הטיול ושל חופש הכתיבה. ובישראל הם כל כך מובנים מאליהם, שאין פלא שצומחים 'מסמכי חזון' (של חיסול המדינה היהודית) מזה, ומזה של מכתבים נזעמים תחת כותרת פנאטית ("וביערת הרע מקרבך"), המופנים כנגד זכותם של יהודים שחושבים אחרת, להציע סיורים בחיפה תוך התמקדות לא עלינו ר"ל טפו-טפו חמסה-חמסה, בעברה היהודי.

אז אם "רע" הוא למשל לספר את הסיפור היהודי של חיפה, מה הוא אם כן "הטוב"? נו, ההיסטוריון הדגול אמיל תומא ניסח לשאלה זו תשובה צלולה ובהירה. הנה קביעתו המרגשת שוב, אלא שהפעם נבקש מהקורא לחפש לא רק מה יש אלא בעיקר מה אין בהן: "ביטחונה של האוכלוסייה הערבית במאבקה, נובע מתמיכת הכוחות הדמוקרטיים היהודיים, מתוך המאבק הערבי-יהודי המשותף למען השלום."

קודם כל מה יש: "מאבק ערבי"... מה תוכנו בדיוק? 'מסמכי החזון' לא מסתירים את היעד כאמור: ביטולה המוחלט של מדינת היהודים ככזו. כל זה כמובן "למען השלום", והרג'"א, רבנו ג'ורג' אורוול, כבר כתב על "שלום" מסוג זה את מה שכתב.

ומה אין בדברי תומא? "תמיכת הכוחות הדמוקרטיים הערבים." שהרי ההבחנה בין "דמוקרטים" לבין שאינם כאלו, כוחה יפה רק לצד היהודי.

ומי הם היהודים החפים מ"דמוקרטיה", נושאי "הרע" שיש "לבער"? למשל מדריכי 'חיפה – הסיפור היהודי', או ללא ספק כותב שורות אלו המקפיד להכריז על היותו 'יהודי מארץ ישראל', כזה המזדהה קודם כל ובעיקר עם רצונו ורצונם של בני עמו לעסוק בפתרון 'השאלה היהודית' ולא של 'הבעיה הפלסטינית'.

מכאן עולה, שממשנתו של הרא"ת, רבנו אמיל תומא, עולה אחת משתיים:

או שהערבים כולם הם "דמוקרטים" מעצם לידתם מהותם תרבותם מאודם סגנונם דתם אורחותיהם וכל כיוצא באלו;

או שמעצם היותם ערבים הם פטורים מעיסקי "דמוקרטיה", כי הם הרי 'ילידי' הארץ 'האותנטיים' כפי שעולה מיצירתה המרהיבה של חנא קרנברג-תומא, ילידת קישינב, כמה סמלי (אמנם היא לא "הגיעה במטוס" כפי שמקפיד להזכיר 'המתון הרהוט' אחמד טיבי, אבל ללא ספק באונייה).

כך או כך, מסתבר כי האידיוטיזם השימושי יודע גם להטעין רב-קו, לרדת בתחנת חוף הכרמל, לעלות על מטרונית מס' 1, לרדת במושבה הגרמנית, ולמצוא את הדרך למשרדי העמותה לתולדות חיפה. שם יש לו עם מי ועל מה לדבר.

אודי מנור

היסטוריון ציוני, חיפה.

פרופ' פלוץ בן שחר

נשיא אוניברסיטת

בת שלמה רבתי בפלסטין הכבושה –

קובע: טבח 7 באוקטובר לא היה ולא נברא

ישראל מבצעת ג'נוסייד ברצועת עזה

ואני מצטרף לחמשת חבריי הנשיאים!

אריה רפפורט

הערות מלב כואב –

אני כל כך אוהב ומעריך את העיתון המיוחד שלך, ומוכן לספוג באהבה מעת לעת הערות שלך בכל פעם שנראה שמישהו מבקר את הגישה הלאומית-ממשלית של הממשל הביביסטי (כי בהכירי את עולמך וניסיונך – אני בטוח ומכבד את כנות רגשותיך...

אבל לא מובן לי ומאוד כואב לי שכאשר כותב מוטי הרכבי, אינך מגיב על משפט כל כך מטומטם ולא ראוי :

"ממשל ביידן-אובמה העביר מיליארד דולר (אדגיש מיליארד = 1,000,000,000 $ ... כפול 4 בש"ח) כדי להפיל את ממשל נתניהו ומי יודע עוד כמה מיליארדים מאירופה... )"

והנה אתה אינך מטיל שום צל ספק באיוולת ההרסנית הזו, והכל כדי להציל את מאמצי העוולה של ניסיון להרוס את כל העשייה הנהדרת של שבעים שנה – ולכולנו יש הערות ייעול! – אך כך לתת יד לכל הספקולציות המטומטמות כולל פגיעה בטובי אנשינו בשב"כ והצגתם כגדולי פושעי-בוגדי ישראל.

וכמובן עוד קצת טינוף על היועמ"שית – גיבורת ישראל שבביקורתה מצילה את כלל ישראל ובעיקר את צמרת הליכוד מגזרי דין של האג ולצערי של כלל הקהילה הבין לאומית. כל כך כואב שניתנת יד לפרסומי הבלים שכאלו...

אריה רפפורט

אהוד: אני נוטה להאמין למשפטים "המטומטמים" של מוטי הרכבי ודומני כי בארה"ב יגיעו למסקנות דומות בזכות החקירות המתנהלות שם עכשיו.

אהוד בן עזר

"עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל"

למנדל זינגר
1969
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1969
ספרונו של מנדל זינגר הוא בעצם הרחבה של קטע-עדות שכתב לפני שנים ואשר נכלל בקובץ "יוסף חיים ברנר", מבחר דברי זיכרונות, שנערך בידי מרדכי קושניר והופיע בשנת תש"ד, 1944, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בהקדמתו לספרון מציין מנדל זינגר כי מקצת דבריו בספר זה כבר פורסמו ב"דבר" בשנת תש"א, 1941, וב"ספר העלייה השנייה" בשנת תש"ז, 1947, ומשום-מה שכה לציין כי עדותו מצויה גם בקובץ הנ"ל שנערך בידי מרדכי קושניר.
הספרון בנוי כולו סביב מאורע מכריע אחד – עלייתו לארץ באותה אונייה בה הפליג ברנר. ברנר יצא לדרך בשם בדוי – פלדמן – משום שהשתמש בדרכונו של ידידו יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. זינגר עלה לארץ עם חבורת צעירים מן העיר ברודי שבגליציה. קודם הנסיעה פגש את ברנר רק פעם אחת בלבוב, בה עשה הסופר בין תקופת לונדון שלו ובין עלייתו לארץ. אותה פגישה היתה קצרה מאוד. זינגר החליף עימו מילים ספורות לשם הנימוס, אולם, כעדותו, מראה-פניו של ברנר נחרת יפה בזיכרונו.
בפעם השנייה פגש את ברנר במשרד הציוני בווינה, והסופר התכחש לו, באומרו כי שמו אינו ברנר אלא פלדמן. זינגר שמר את הדבר בליבו ולא גילה לרעיו לנסיעה. יחד עשו את הדרך לטריאסט, שם עלו על סיפון אונייה והפליגו לאלכסנדריה, מאלכסנדריה נסעו ברכבת עד קהיר, משם ברכבת לפורט-סעיר, ומפורט-סעיד שוב באונייה שהפליגה ליפו ולחיפה. חלק מן הנוסעים ירד ביפו, לחלק לא הִרשו לרדת שם, והם חזרו לאונייה.
ברנר חשב מלכתחילה לרדת בחיפה, ושם אמנם ירד. לא זמן רב הצליח לשמור על עילום-שמו. הוא עבד ימים אחדים בחפירת בורות ["צלחות"?] בפרדסי חדרה. העבודה הגופנית הביאה אותו עד משבר. ובינתיים גם "גילו" אותו, וכך חזר לעבודותיו הקודמות בעריכה ובכתיבה.
דרכו של זינגר נפרדה מברנר בחיפה. רק עוד פעם אחת ראה אותו, בהיות זינגר סמינריסט בירושלים ואוכל בשבתות במלון ורשבסקי, לשם בא ברנר באחת השבתות לסעוד יחד עם יוסף אהרונוביץ.

געגועים לשמש
מאחר שקשה על סמך היכרות חטופה זו לכתוב זיכרונות רבים, השתדל זינגר לכלול בספרונו עניינים רבים ככל האפשר הנוגעים לאותה עלייה לארץ בכלל, ולברנר בפרט. הקובץ פותח בהקדמתו של דב סדן, האומר בצדק:
"ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו – העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת-פנים, מתמעטות והולכות ולא רבים בינינו שזכו לכך. ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעבר לגבורות. וכל עדות חשובה וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה." (עמ' 6).
במדור השני בספרון אסף זינגר לקט מובאות מאגרותיו של ברנר, שהתפרסמו בדפוס, ושעניינו – לבטי ברנר בבעיית עלייתו לארץ-ישראל. המכתבים הם מן השנים 1906-1909. בין היתר אומר בהם ברנר:
"גם לי אין אמונה אחרת, חוץ מבשמש, אבל אני ירא את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי-אדמה. מצב רוחי הולך ורע מיום ליום..." (1907).
"לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם, המתגעגע אל השמש." (1907)
"...לפלשתינה לא אסע עוד, שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את 'ארץ-ישראל' כביכול, פע!..." (1907).
"...אתה נוסע לפלשתינה – אבל מה תעשה שם? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו-יורק, אילמלא הייתי יודע, שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון-קודש וז'רגון, ואהיה מרוויח כסף... (1908).
במדור השלישי בספרון מספר זינגר על ברודי עירו, על גלי המהגרים שהגיעו לשם אחרי הפרעות בקישינב, על ההווי המיוחד שנרקם בעיר, על הנעשה בתנועה הציונית וב"פועלי ציון". סכסוכים פנימיים ולבטי-עלייה של הצעירים, – קטעים אלה אין להם כל נגיעה לברנר (מחוץ לאותה פגישה קצרה בלבוב) אלא הם מזיכרונותיו של זינגר עצמו.

עימות בין האדם והסופר
המדור הרביעי עוסק בדרך לארץ-ישראל. כאן עיקר עניינו של הספרון, והוא העימות בין סיפוריו של ברנר העוסקים בעלייתו לארץ – ובין זיכרונותיו של אחד הנילווים אליו באותה נסיעה.
זינגר מביא בשלמותו את סיפורו של ברנר "אגב אורחא" (מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה) – המספר על חוויותיו של ברנר מווינה עד אלכסנדריה. סיפור "ברנרי", מלא אווירה, חיטוט נפשי וידיעת האדם בחולשותיו.
העימות בין העדויות לבין הסיפור יוצר תחושה מוזרה. מצד אחד ברנר ה"צדיק", אחד מל"ו נסתרים, עוזר לסחוב על גבו את החפצים, נותן ל"קומונה" יותר מכל אנשי החבורה, עוזר לכולם בשעת הנסיעה, ומצד שני – ברנר הסופר, שכאילו "מרגל" בלי הרף את חבריו לנסיעה, בולש את חולשותיהם הנסתרות ביותר, חושף אותם ואת התנהגותם ללא רחם – בסיפורו.
הנה למשל אחד הקטעים המסעירים בסיפור, שיש בהם מאוויר-פסגות של הספרות, למרות הנושא הקודח, החולני.
לנסיעה הצטרף בחור, חולה בשחפת פתוחה. חברי ה"קומונה" משתדלים כל הזמן להתרחק ממנו, מחשש הידבקות, ולא לשתפו בארוחותיהם. אך הוא, החולה, דווקא נדבק אליהם, ומפתה במזונותיו:
"שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת האכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדת, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאוותו לבוא ולהציע, שייקחו מהחמאה הנמסה אשר לו... "תודה! תודה!" – קראו הכול בגועל-נפש נורא... ולמרבה הקילקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעיונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שיניים צהובות חדות... 'איזה חזירים הם היהודים הרוסים!' – התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהוביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת."
("אגב אורחא").
זינגר מעיר הערות אחדות על הסיפור, בין היתר על כך שהנודד הרוסי הוא יעקב כהן (אין לזהותו עם הסופר יעקב כהן), שאף הוא רשם מזיכרונות אותה נסיעה בקובץ שהוציא קושניר. זינגר טוען כי באונייה לא זיהה איש מלבדו את ברנר. כהן בזיכרונותיו טען שגם הוא ידע על זהותו של ברנר. נראה, כי שניהם ידעו מי הוא ברנר, ואף אמרו לו זאת בפניו, ואילו הוא השביעם, כל אחד לחוד, לנצור את הסוד, וכך שמרו את "סודם" גם איש מפני חברו.

הרע והטוב
על המשך הנסיעה מאלכסנדריה דרך קהיר ופורט-סעיד ליפו ולחיפה מספר זינגר תוך שילוב קטעי-עדות ספרותיים מסיפורו של ברנר "עצבים", בו מתוארת פרשת נסיעה דומה.
ב"עצבים" מתרחשת פגישה עם יהודי רמאי באלכסנדריה, ופגישה עם יהודי טוב בפורט-סעיר, העוזר לעולים על האונייה. ברנר כותב על שניהם:
"רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... מה גדול התהום שביניהם! ריבון העולם, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטריות, אבל מסתתרות, שתקניות..."
("עצבים").
ממשיך זינגר ומספר על אותו מעמד כפי שהיה במציאות:
"עד כאן תיאורו האמיתי והנאה של ברנר. אעיר רק, כי לאמיתו של הדבר לא היה הבכי של ברנר שתקני. כבת-צחוקו היה גם בכיו רב. הוא התייפח קשה, לבקשתו התייצבתי על ידו ולא נתתי לאיש לגשת אליו. וכאשר נרגע מעט, אמר לי: 'כשאני נתקל באוזלת-ידינו, תוקף אותי הבכי ואינני יכול להתאפק. סוף-סוף, מה עשה לנו ה"רמאי" באלכסנדריה? הוציא מאיתנו בעורמה סכום קטן, הדרוש לו אולי לקיום משפחתו, ולוּ היה הוא בידינו, היינו דורסים אותו מרוב הרוגז שהצטבר בנו. ומה עשה לנו הידיד בפורט-סעיד? עזר לנו במידת-מה והוציא למעננו סכום פעוט, והנה כולנו מלאי התפעלות ואסירי-תודה לאיש הזר. מלאך מן השמיים ראינו בו, ומה הדבר המיוחד שעשה לנו?' – התרגשותו היתירה פגעה בי, גם לאחר שומעי את ביאורו. לא יכולתי להסביר לעצמי, איך האיש הזה, הסופר המנתח נפש האדם, אשר בחייו הפרטיים, לפחות בינינו באונייה, לא ידע כלל להעריך כראוי את הכסף, ונתן ברצון מכספו לכל נזקק, התרגש כל-כך בשל מעשי-הונאה קטנים כאלה. נזדעזעתי לראות, איך אדם חסון כמוהו מתחלחל כולו מהתייפחות בגלל דברים פעוטים כאלה. ברנר לא נרגע כל הלילה. גם ממני נדדה שנתי בלילה זה. האם בגלל המקרים, שקרו בדרך? או האם בגלל ההרגשה כי מתקרבים אנו לחופי ישראל?"
(זינגר. עמ' 89)
בסיום הספרון מביא המחבר קטעי-עדות והערכה משלו ומשל אחרים על ברנר. ערכו של הספרון אינו בו-עצמו כיצירה ספרותית או כספר זיכרונות מעלה תקופה. חשיבותו באותם קטעי-עדות ישירים הנוגעים לברנר, ומוסיפים כמה פרטים ביוגראפיים (אמנם לא נעלמים), שעיקר ערכם בהוספת קווים אופייניים אחדים לדמותו המופלאה של ברנר, ועימות הבא מפי עד-ראייה לחוויות שפירנסו שניים מסיפוריו. אם רק לשם כך נכתב הספרון – דיינו.
אהוד בן עזר
* מנדל זינגר: "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל. לפני שישים שנה". הוצאת מועצת פועלי חיפה. תשכ"ט, 1959. 103 עמ'.

עמי עתיר

איך היא התחילה איתי

באחד הימים, אחרי מבצע קדש, כשהייתי מ"מ בגדוד 99 (נח"ל מוצנח), קיבלתי מכתב מדהים מגברת לא מֻכּרת. שימו לב!! אני מתכוון ל'מדהים' במובנו המקורי בעבר. היום משתמשים במילה 'מדהים' כתחליף ל-מצוין, נהדר, יפהפה, ועוד כנ"לים, אבל אני מתכוון למשהו שגורם לכם תדהמה.
הגברת כתבה ששמעה עליי סיפורים המשבחים אותי על התנהגותי המופתית. היא הודתה שהתנהגותה שלה אינה כזאת מופתית, והבטיחה שתשתדל לשפר את התנהגותה.
כיוון שבאמת נדהמתי, לא ידעתי מה לענות לגברת, אז לא עניתי. עברו שלושה שבועות, וקיבלתי שוב את אותו המכתב. נו, מה לעשות? אם הגברת מתעקשת ושולחת פעמיים את אותו המכתב, אז אין ברירה וצריך לענות לה. אז שלחתי לה מכתב תשובה, ולדבריה, מכתבי זה הוא שחרץ את גורלי. המכתב הזה – כך אמרה – שיכנע אותה סופית שכדאי לה לנסות להכיר אותי טוב יותר ו(אולי...) להיות בת זוגי.
ובאחד הימים, כשהלכתי עם שניים או שלושה חֶבְרֶה, על "הכביש הראשי" של בסיס תל נוף, באו לקראתנו שתי בנות לא מֻכָּרוֹת. אחרי שחלפנו אלה על פני אלה נשמעה לפתע מאחורינו קריאה "שלום אלדה!!" נו, כמה אלדה היו אז בארץ?? פניתי לאחור, וגם היא פנתה לאחור, ושנינו "התוודינו" ש"אני זה אני", והסכמנו להמשיך להתכתב.
כך בעצם התחיל הסיפור שלי עם אלדה, אבל הסיפור לא יהיה שלם אם לא אוסיף עוד "קצת" פרטים. לימים התברר לי שאלדה נפגשה עם חברי הגרעין שלה (גרעין שדה בוקר) שעברו אז את "האימון המתקדם" בגדוד 99, והם סיפרו לה שפגשו שם את עמי רייכמן (זה היה שמי אז) שהיה המ"כ שלהם כשעשו את הטירונות בבית דראס (זה היה הבסיס של גדוד הנח"ל 906) והם סיפרו כמה סיפורים על עמי רייכמן. אני זוכר מהסיפורים סיפור אחד שאותו אני ממשיך להכחיש עד היום, ודווקא בגללו אלדה החליטה שצריך להכיר את הבחור הזה. אבל אלדה לא היתה פזיזה וחסרת אחריות; קודם צריך לבדוק באמת איזה מין בחור זה! ולשם כך להשיג את הכתובת הצבאית וגם את האזרחית שלו.
אז אלדה, שעבדה כפקידה-חיילת במערכת העיתון "במחנה נח"ל" קיבלה על עצמה איזו עבודה טכנית שלא משכה את העיתונאים: ללקט פרטים מתיקיהם של חיילי נח"ל, מגרעין 'שדמות'. העורך, יצחק לבני, שלח אותה לשלישות הראשית (שהייתה אז ברמת גן) ושם העתיקה מהתיקים את הפרטים שנדרשו. אבל את התיק שלי לא מצאה. כשהתלוננה שחסרים תיקים, ענו לה: "קצינים זה לא בצריף הזה. קצינים זה בצריף ההוא," הלכה אלדה ל"צריף ההוא" וקיבלה שם תיקים של קציני נח"ל. שם מצאה את התיק שלי והעתיקה את כל הפרטים האישיים. הנתונים שראתה שם נראו לה: בוגר בית ספר תיכון, מגמה ריאלית, דפ"ר 9 וגם הכתובת. היא החליטה שזה בהחלט מתאים לה, ואז ישבה וכתבה את מכתבה הראשון אליי...
כבר סיפרתי על הנזיפה שקיבלתי מהגברת פולה בן-גוריון, כשהייתי קצין נח"ל בשדה בוקר. באותו זמן באמת ביקרה אצלי אלדה. אולי צריך "להרחיב קצת" את הסיפור: אלה היו הימים שבהם בן-גוריון התגורר בשדה בוקר. תוכנן שם איזה אירוע חגיגי, לא זוכר של מה. אירוע כזה צריך לתעד, לצלם ולפרסם. העורך של "במחנה נח"ל" החליט לשלוח את הצלם עם עיתונאי. העיתונאים במערכת לא התלהבו לנסוע עד שדה בוקר בשביל לְסַקֵּר טקס – תפקיד שאין בו אתגר עיתונאי – אבל אלדה, שידעה שאני משרת בשדה בוקר, התנדבה ברצון למלא את התפקיד... אז נפגשנו שנית וחיזקנו את היכרותנו.

אלדה
החתונה שלנו
"מתי את באה למקווה"? שאלה אותי ה"רבנית" במשרדי הרבנות העתיקים ברח' יבנה, כשנרשמתי לנישואים.
"אני לא באה למקווה," אמרתי, "יש לי מקלחת בבית."
"אבל," הזהירה אותי הרבנית, "לא כל רב יחתן אתכם בלי פתק מהמקווה. איפה אתם מתחתנים?"
"כאן," עניתי."ברבנות."
"תמצאו בבקשה רב שלא ידרוש פתק מהמקווה."

ביום הגדול, כשעמדנו לצאת לדרך, היה עלינו לבחור כוס לזכר החורבן. ליתר ביטחון ארז חתני הקפדן שתי כוסות שונות בעיתון, הכניס לשקית, וצעדנו להינשא.
כשהגענו שאלו אותנו: "אתם מכירים אולי זוג אחד שצריך לבוא להתחתן היום?"
"זה אנחנו," ענִינו.
בחצר המרוצפת, המוקפת גדר אטומה נגד סקרנים, היתה חופה קבועה ברצפה. עמי – שהיה אז בחור גבוה – עמד כפוף תחתיה. אני לידו. כל הטקסט נאמר, ואז פקד האיש:
"תביא כוס. לשבור."
עמי ניסה לשאול איזו משתי הכוסות, אבל לשמש לא היתה סבלנות לשטויות: הוא לקח מידו של עמי את השקית עם התוכן העטוף שבה, הניח אותה על הרצפה ואמר: "לדרוך!"
עמי דָרַךְ, שתי הכוסות נופצו, אמרו לנו: "מזל טוב" והתכוננו לצאת.
"רגע, לא גמרנו," אמר השמש. "צריך ייחוד."
"מה?" השתוממנו.
"בואו," ציווו.
באנו. עלינו איתם לקומה העליונה. עצרו אותנו ליד דלת סגורה, ואמרו לנו "כאן."
"כאן – מה?" שאלנו בחשש מסוים.
אבל הם הסתלקו. פתחנו את הדלת. חדר גדול. שולחן ענק. כמה כסאות. הסתכלנו זה בזה. "כאן?!" פקפקנו. טוב שמייד חזרו כלי הקודש ואמרו לנו: "זהו." אז הבנו מהו "ייחוד". יצאנו בהקלה, נשואים כדת וכדין.

אהוד: עמי רייכמן, מסניף "הנוער העובד" בכפר-סבא, יצר יחד איתנו, מהסניף בפתח-תקווה, והסניף הגדול בקריית חיים, את גרעין "שדמות" שהיה הגרעין המייסד של קיבוץ עין גדי. יחד עשינו את בסיס הטירונים בבית דראס אבל עמי נשלח ב"אחוזים" למסלול פיקוד בצה"ל ולא הגיע לעין גדי.

אהוד בן עזר

הנאהבים והנעימים

רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 2

אפרם נתן לי את הדירה, ואפילו רשם אותה לבסוף על שמי. אני נעשיתי בעלת דירה, ואימא בעלת בעל בלי כוח-גברא.
ולמה אמרתי קודם שלי לא צריך לספר על מקרים שנשארים מחוברים? – כי אני התחברתי פעם לאיש מכובד מאוד וגם עשיר, רק בגלל המשפחה שלו אינני מעזה להוסיף עליו כאן פרטים, במחברת, ורק אומר שהיה גם אשף-בישול ואבא של חברה טובה שלי. טוב. ההתחברות שלנו לא התרחשה בתקופת החברות עם טובה, כך אני אקרא לה כאן – כי אז היינו תלמידות בתיכון ואחרי שסיימנו את הלימודים ניתק הקשר שלי איתה. היא היתה טיפוס ג'ינג'י, צחקני כזה ומתגרד, עור לא יפה אבל גוף משגע, והבנים היו אומרים שמגיעה לה תעודת-הוראה עוד לפני תעודת-הבגרות, מפני שמה שהיא מלמדת, אף אחד לא שוכח.
אבא שלה היה טיפוס מלוקק, שמנמן וצהוב, מתפאר בכסף שהוא מרוויח בתיכנון בניינים ומתאונן שהעבודה לא מותירה לו זמן ליהנות מהחיים. אגב, סנופי אף פעם לא התפאר בעושרו, וכמו שאמרתי, לו אני חייבת גם את אהבתי למוסיקה.
אינני יודעת אם אבא של טובה שם לב אליי כבר אז. רק פעם אחת יכולתי לחשוד, כאשר הצטרפתי אליהם לנסיעה לים, בשבת, לחוף מכמורת, עם צידנית ואוהל ונתחי עוף קר וצלחות פלסטיק לבנות ומלחייה והכול; וכאשר נכנסנו לים, התנגשנו פתאום יחד בגל שבא מולנו, אני מעדתי וצרחתי ואבא של טובה תפס אותי כדי שלא איסחף, ואיני יודעת איך קרה שלרגע ממושך היינו צמודים יחד וגבעת בטנו הקטנה נלחצה אל שקערורית גבי, אם כי העמק, מתחתיה, לא היה ריק. אני את זאת טרם הבנתי במדוייק. קור המים לא השפיע עליו, וכשהחזיק בי כך, שנינו בגובה הגלים עד צוואר כמעט, הניח לרגע את כפות-ידיו על ציצאלאך הקטנים שלי – אז! – הייתי אולי בת שש-עשרה! – עוד לפני הצניחה הגדולה, וסחט אותם כאילו שני זיזים אלה הם היחידים אשר באחיזתם אפשר למנוע אותי מטביעה.
מאז היה מביט בי בעיניים מצועפות, ועדיין לא בדיוק הבנתי שהוא בועל אותי במבטיו מדי פעם, בעוברו על פניי, כאשר ביקרתי אצל טובה ולילות אחדים גם למדתי איתה יחד לבחינות. אבל יותר לא נגע בי.
אחרי הבחינות התרחקנו. שמעתי שהם נסעו לאפריקה, בשליחות חברת-בנייה ישראלית, ואם טובה המשיכה ללמד גם שם, אני מתארת לעצמי שהרבה אפריקאים לא שכחו מאז את נדיבות ישראל, אם כי אינני יודעת עד איזה גבול מקובל שם, במסגרת המיגבלות החברתיות, לקבל סיוע מנימפומנית לבנת-עור.
יום אחד רכבתי לי על האופניים בשדרות נורדאו, בכיוון הים התיכון, ופתאום בצמוד אליי מכונית לבנה ענקית ושטוחה צופרת כאילו אני החברה הכי טובה שלה. אני מתכופפת קצת, מביטה הצידה, ומי מחייך אליי שם, מבפנים? אבא של טובה עמידרור. קטנצ'יק, שמנמן, קצת פחות צהבהב בגלל הקרחת וקצת יותר נפוח בפנים.
ממש חסם את דרכי והכריח אותי לעצור. אמר שראה אותי כשנסע מהעבר השני של השדרה, ובעיקוף הראשון פנה שמאלה, וכך השיג אותי. בו במקום סיפר שטובה נישאה לבחור אמריקאי וגרה במיאמי. וכבר יש לה שתי בנות. בצחוק שאל אם גם אני מיהרתי כל כך, ואם לא, אולי אפשר להזמין אותי לארוחת-ערב.
צחקתי גם אני ואמרתי לו שיחפש באות ה"א, במדריך הטלפונים. לא הרבה שמות-משפחה מתחילים באות הזו, ולא קשה למצוא.
כשחזרתי לדירתי, הטלפון כבר צילצל. עוד באותו ערב בא לקחת אותי. אשתו נמצאת אצל טובה, לביקור ממושך, לאחר הולדת הבת השנייה. אכלנו ב"קוּ צֶ'ה מַה יֶה" פעם ראשונה ואחרונה יחדיו, כי מאז התעקש שאטעם ממטעמיו, והסביר לו שלא רצה להביך אותי, בפגישה הראשונה, ולהיראות קמצן בכך שיזמינני לאכול בדירתו.
אחרי הארוחה עלינו אליו כדי לבחור לי בד מודפס לשמלה, מהאוסף שהביא במשך השנים מאפריקה, וכשהרמתי שמלתי כדי למדוד, טוב, ביותר מזה לא היה צורך – על מיטת אשתו, בחדר השינה, התגלגלנו כשני חזירים. הוא התנשף ונאחז בי בשיהוקים קצרתיים, (נדמה לי, אני לא רופאה) כאילו זו ההזדמנות האחרונה שלו.
קצת נבהלתי. חמדן גדול היה. גם אחרי הפעולה לא נרגע. כל מה שיכול היה לנשק, לחבק, למצוץ, ללטף, לגעת ולדחוף אצבע – ניצֵל, כגרגרן שחס להשאיר פירור מארוחתו, גם כשכבר אינו רעב. כשעטף אותי בגופו, כשהסתכל בי, כשהיה מפשיט אותי, חשתי כאילו לא רק את רגע ההווה הוא חי אלא חוקק אותי בדימיונו כדי ליהנות ממני, בזיכרונותיו, עוד שנים רבות.
אדם מוזר היה יוּרֵק עמידרור. שעה ארוכה היה מתאמץ, מתאמץ, מתנשם ומתנשף, ואינו מסוגל לגמור, אבל הזיקפה שלו היתה איתנה. אולי היתה לו איזו מחלה – פֵּרְפֵּטוּאוֹם שְׁמוֹקָלֶה. אומרים שבדברים האלה אין הפרד בין היסוד הנפשי לגופני. טוב. מה איכפת לי. חגיגה. ערב אחד הושחלתי אביונותיים על זיקפה אחת, שרק שיחה טרנסאטלאנטית קטעה אותה. ואלמלא שפתי פותצ'יק היו כבר מגורות וּמְצ'וּפְּצָ'פּוֹת עד כדי צריבה, היה מנסה להשחילני בשלישית. להרגיע אותו – היה כמו להוציא מים מסלע. איך לא כאב לו?
עכשיו גם הבנתי ממי ירשה טובה את כושר-ההוראה היוצא-מן-הכלל שלה. אם יש תכונה שאני שונאת באישה, הרי זו נימפומאניות. אני חושבת שהתנהגות כזו היא עלבון למין הנשי, התבזות – שבחורה אינה יכולה לשלוט על תאוותיה?! מילא שהיא עושה עצמה כלי לתאוותיהם של גברים, ואפילו מתפרנסת מפוסיק ותוסיק, הלא זה עתיק כדברי ימי האנושות. אבל לעשות את הגברים מכשיר לתאוותיה, ולא לשׂבוע? לחיות מגבר לגבר כמו מטוטלת מבלי שתהא לה שום נקודת-כובד בה עצמה? אני זוכרת שהבנים סיפרו כי בשירות-הלאומי – חמישה איבדו אצלה בתוליהם בלילה אחד! והדבר היחיד שביקשה מהם, בתורם, שכובה על גבה, היא – "תשפכו בחוץ, חברֶ'ה! לא רוצה עוד אַפַּלָה!" – זה היה לפני שהתחילה לקחת גלולות, ראשונה בכיתה. שכה אחיה! את הקריאות הללו שמענו גם אנחנו, הבנות, מהאוהל שלנו, ותמי הפתייה שאלה: "מה הם שופכים עליה בתוך האוהל? הם השתגעו?"
"קצת מים, לצנן אותה!" אמרנו.
טוב. הארוחות שיורק היה מכין, ממש עלו לי על העצבים – חותך פלפל לשש רצועות שוות, שני סרדינים מנוגבים משמן, תריסר דובדבנים קלופים, חצי שן שום כתושה עם עשר טיפות לימון, אחר כך מאתיים גראם מאקארוני מבושלים ושטופים, ישמרני האל אם אני זוכרת הכול! כדורי אבוקדו, זיזי מלון ברוטב גוארנרי, חמישה זיתים מחולקים לרבעים על שש רצועות בשר, שניים על שבעה סנטימטר כל אחת, ברוטב חצי כפית זנגוויל וחמש כפות דבש שבתוכו הישרו כל הלילה עלה של חסה! א-מומחה! הבישול שלו היה מבוסס על ספירה מדוייקת, וכשלא היה סופר, היה ממלל על הצלחותיו בקבלת עבודות-תיכנון רחבות-היקף באפריקה, ומוכן לספר גם על איך זה עם שחורות, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע, מפני שהיתה לו דרך מאוד לא-נעימה לספר זאת. יחסו לבישול היה ביתר עידון ואהבה מאשר בתיאור אפריקאותיו המיניות.
וכמובן שהתפאר כל הזמן בְּזַּקְפּוּפּוֹ, כאילו גילה איזה שיקוי-חיזוק בג'ונגל, תרופת-כישוף בדוכן מקומי, מעשה-ידי רופא-אליל, שבעזרתה הפליא לחולל ניסים בפותות הוורודות הענקיות ורוחשות חיים של אפריקה המתעוררת כשהוא נתלה מדֵי אבר, סליחה, מדי ערב, בכפות ידיו בשערות ערווה קפיציות שמסתלסלות סביב שפתיים שחורות תאוותניות – כדי שלא ללכת לאיבוד.
חלפו שבועיים ויורק לא נראה מודאג כלל ממחלת נכדתו הטרייה, שאותה טרם ראה, אלא עודד את אשתו, בשיחות טראנסאטלאנטיות, שחלקן נערך בנוכחותי בשעות הלילה, להישאר ליד בתם ונכדתם, תוך שהוא מבטיח להתפנות מוקדם ככל האפשר מכל עיסוקיו, ולהצטרף למשפחה; קורץ לי בעינו – ופעם אף הניח את ידי על אברו הזקוף, בשעת הדיבור. טוב. שובב! אלמלא חשש ממה יגידו השכנים, אמר, היה מבקש ממני לעבור לגור בדירתו.
אכלתי מידיו כמו מלכה, באותם ימים. אמנם, אף אחד ממתכוניו האנינים לא טעם לי, זה, רק זה, העיב על אושרו. למגינת-ליבו הכין לי רק אומצות בשר-כתף רך, עם מקלוני-צ'יפס מוקפאים שהשחימו במחבת, מלפפונים בחומץ מקופסת שימורים, יין שולחן קל, תוסס, וקולה. "פלבאית קטנה," קרא לי, ופעם אחת התחנן שארשה לו לצקת רוטב פטריות, שמנת, יין וחרדל – על האומצה, ואותו לילה לא הנחתי לו לגעת בי כי גיהקתי כל הזמן, כי שיהקתי, כי היתה לי צרבת – וגם קיבלתי את המחזור! – וטוב שטמפוניהָ של גברת עמידרור התאימו גם לי, כי שלי היו מלאים דולארים, כפי שעוד אסביר, ובינתיים גם את חלוק-הבית שלה לבשתי, ועוד בגדים, מצחיקים.
כל פעם שהייתי שמה עליי חלק-לבוש שלה, היה זַקְפּוּפּוֹ עולה כנחש השומע קול חליל משׁביע. ופעם אחת אף ניסה להיכנס איתי יחד, מחובקת מאחור, לתחתוניה של זיוה, ונקרענו בצוותא, אני והתחתונים. איך צחקנו! ריבונו-של-עולם! כמעט השתנתי מרוב צחוק –
ופעם אחרת גילגל אותי יורק ישר לתוך ארון השמלות של זיוה, ושם, בעמידה, בין הקולבים! – בשלל ריחותיה – הבושם, הזיעה היבשה, ושמלות-הערב – והמוזר ביותר שכלל לא עלה בדעתו לתלות מחדש את השמלות והחליפות על הקולבים, אחרי שהשתוללנו – כאילו לעולם לא יהא עליו עוד לפגוש בה.
"שמע יורק," אמרתי לו, "מה יש לך כל כך נגד זיוה שאתה מתנקם בה בצורה כזו?"
הוא נהם משהו בלתי ברור, כאילו עליתי על נושא שאסור לדבר בו. ואז הבזיק לי פתאום שאולי כל ההצגה הזו עם אני-בבגדי-אשתי אינה אלא הסוואה, והאמת –
אני – לילך, מזכירה לו את טובה!
אבל בכך הוא בוודאי לא היה מודה, לעולם.
בזכות האומצות, לפחות לא שמנתי. אבל הוא המשיך מדי ערב לבשל מאכלים חדשים, לערוך את השולחן, עם נרות ובקבוק-יין חדש, ולקוות כי אטעם סוף-סוף משהו נוסף על האומצה, הצ'יפס והמלפפונים הקטנים. "מה זה, את בהריון?" – היה לועג לי, "יש אנשים שהיו משלמים הון כדי להיות מוזמנים לארוחה מעשה-ידיי. הציעו לי אפילו לפרסם ספר-מתכונים משלי – "
"יורק," אמרתי לו, "אל תנסה לפטם אותי. אני על התבשילים – מוותרת. מספיק לי התרווד – "
צחק.
והאמת – הדברים שהכין לא טעמו לי! מעודי לא ראיתי אדם מבוגר, ועשיר, משתטה כך בין הסירים והמחבתות, המיטבח, עם הסינור, וגבעת הבטן הקטנה, והציחקוקים. רק כובע-טבחים היה חסר לו! פעם, כשהתכופף לזרוק את השאריות לפח, מתחת לכיור, פרצתי בצחוק.
"מה יש?" שאל.
"באפריקה, כשאתה מתכופף, איזה כושי בטח תוקע לך מאחור, כי הוא חושב שאתה המבשלת!"
"די, די! לילך," ביקש להרגיע אותי. "הדור שלך ממש מופרע!"
"ואתה לא מופרע?" צחקתי. "סבא יורק שמכריח את החברה-של-בתו ללבוש תחתונים של סבתא זיוה, ומשחיל אותה פעמיים כל לילה במקום לנסוע לראות את הנכדותיים?"
"די, די – "
וקנה לי יהלום קטן, עם תליון. או אולי קנה אותו עוד באפריקה. אבל מאז מה שקרה, לא ענדתי אותו, אלא שמתי בכספת הסודית של אימא, שאפילו סנופי אינו יודע עליה דבר. אומצות ידע עמידרור להכין. טוב. הוא קנה בשר משובח, הטוב ביותר, שצריך להיות מטומטם גמור כדי לקלקלו.
"יורק," אמרתי לו, "הרבה יותר בריא להשתגל על בטן ריקה, מדוע אתה מתעקש תמיד להתפטם קודם? זה לא בריא!"
"למה להשתקל על הבטן הריקה, מותק?" העברית שלו לא היתה הכי-הכי. "אני משתקל על הארוחה."
בלילה האחרון הרביץ ארוחה, כרגיל. ואחר-כך שיחה לארה"ב, כרגיל. ואחר-כך תקע לי בפעם הראשונה, כרגיל, בצד של אשתו, זאת אומרת, שלה במיטה, כרגיל. ואחר-כך עישן סיגריה, כרגיל, ואחר-כך התקרב אליי פעם שנייה מאחור, כרגיל, ותקע לי, כרגיל, ופתאום – בום! נתפס! אני לא יודעת מדוע נתקפתי בהלה או שהוא התחיל גונח עוד קודם לכן. מהר יותר מכרגיל, קַצַרְתִי. והבהיל אותי, כי פתאום הרגשתי שהוואגינה נסגרת על הַפֶּנִיס כעניבת-חנק או כדלת-מעלית, בקשיחות נוראה (אולי בגלל אומצות בשר הפילה המשובחות שבהן האכיל אותי וככה נתחזקו להם שריריי הטבעתיים), וכאילו אני יכולה להוביל אותו אחריי, כבול אליי, במסע של קלון, השד יודע לאן – נעשיתי ממש היסטרית. הוא התחיל לדחוף אותי בגב, מנסה להשתחרר ממני.
"זה התחת?" שאל, מבוהל, "זה התחת, תגידי, טעיתי?"
"לא!" צרחתי. "זה בסדר! בוואגינה, תקוע! מה עשית לי? נסגרתי!"
"תיפתחי. שחררי אותי!"
"אני מתאמצת!"
"אַי!"
"מה יש?"
"כשאת מתאמצת זה כואב לי עוד יותר!"
והתחיל להלום באגרופיו על גבי. המהנדסון העשיר מאפריקה! ככל שנבהלתי, לחצתי אותו עוד יותר בתוכי. פוסיק ותוסיק, כשני אגרופים, הכול מכוווץ, השתגעתי! כמו בלון ארוך שחונקים את צווארו, והגניחות נמשכו, והעוויתות. תחילה חשבתי שהוא גומר, רק מאוחר יותר הבנתי שהוא נגמר. התחיל להשתעל וצעק שהוא נחנק, שאין לו אוויר, שואף אוויר כטובע, בשינוקים היסטריים, בולע את לשונו אל קרבו, הוּאוּאוּ – הואואו –
"זונת נשים... מסופלסת... הואואו... לוֹ פַאס..." חבט בי נואשות, "שֶׁגֶד בֶּה... את חונקת... אותי... הואואו... פושטקית..."
ובדיוק צלצל הטלפון. ודאי עוד שיחה טרנאסאטלאנטית מזיוה, טובה והנכדות. אבל עמידרור כבר לא היה במצב שאיפשר לו להיפרד מיקירותיו, כולל דיינה הקטנה והחולה-מאוד, שאותה כבר לא יראה לעולם. הוא הקיא על גבי הערום – תקוף עווית אחרונה שכמו שיחררה אותו – לנצח, ממועקת חייו המזויינים, אם מותר להתבטא כך – וכך קפא מאחוריי, בצבע שעווה, כמו יצא מ"נשף הערפדים" ["סליחה אתה נושך את צווארי"] של פולנסקי. וכמובן שדבר ממנו כבר לא נותר בתוכי, אף כי ריח חריף של זרעו התערבב בקיא-המוות, ויכולתי לראות את עצמי באותו רגע ככוכבת הסרט "בעילות מעולם אחר" כי בעלני מת.
קודם כל רצתי יחפה לרחוץ עצמי, כי אני משוגעת לניקיון. והתלבשתי. הדירה היתה מוארת כולה והטלפון צילצל בשנית. כמובן שלא עניתי. גופת עמידרור היתה שרועה על המיטה, צהובה, ערומה וחסרת-חיים, ואמרתי לעצמי שבעצם הייתי צריכה להזעיק גם הפעם את הניידת לטיפול נמרץ, אולי היו מצליחים להחיותה באמצעים חשמליים. ואולי הייתי צריכה לעשות לו הנשמה מלאכותית, עד שיבואו – כמו שאימא הצילה את סנופי, שנשתבץ גם כן בגללי. ונשבעתי לעצמי שיותר לא אניח לגברים מבוגרים-מדי להתקרב אליי. מה, אני צריכה שיצא לי בסוף שם של דפיקה קטלנית? והחשוב ביותר היה לי שלא להיחשף על יד עמידרור המת.
החלטתי אפוא לעזוב את הדירה בשקט, ולהסתיר כל סימן לנוכחותי בה, לבד מטביעת אצבעותיי, כמובן – אבל מי יודע אותן? ואיש לא ראה אותנו יחד, ולא יקשר בינינו, לעולם. התבוננתי בגופה, לפרידה – פניה החלקות, העצובות, צורתה השמנמנה, צבעה האפור והתנוחה הקפואה, הלא-טבעית, שבה היתה מונחת על צידה, ויצאתי.
לפני שיצאתי, ואני לא מתביישת במה שאני מספרת עכשיו, כי לא לקחתי ממנו אפילו דולאר אחד במשך כל התקופה שיצאני יחד, ודי סבלתי משגעון-הבישולים שלו ומכך שלא יצאנו למסעדות, מה שנראה לי, עתה – אמנם כנס, שאחרת ודאי היו מכרים, שלו או שלי, פוגשים אותנו ומתארים לעצמם שלא כדי לכתוב את מדור המסעדות באחד העיתונים אנחנו יושבים ואוכלים. טוב. אומר רק זאת. הארנק של המהנדסון היה מונח על המכתבה המהודרת של אשתו, בחדר-השינה, עשוייה עץ מבריק, אולי מאהאגוני, צמודה לקיר ובה מגירות רבות. הארנק היה תפוח מאוד. עטפתי ידיי בחולצה שלו, שהיתה זרוקה על הכיסא, ופשפשתי דרכה בארנק. היו שם מאות דולארים, בשטרות של מאה ושל חמישים. לקחתי לי צרור רציני, שמתי בארנקי, החזרתי הכול למקומו ויצאתי מן הדירה כשאני מותירה אותה מאחוריי באורות דולקים. מתא-טלפון סמוך חייגתי למגן דוד אדום. נתתי את הכתובת ואמרתי שמן הדירה בקומה כך וכך נשמעים קולות של אדם שנחנק. לא הזדהיתי. סגרתי. והסתלקתי. בהתחלה ברגל, אחר כך עליתי על אוטובוס, וירדתי בדיזנגוף, והלכתי לי קצת להסתכל בחלונות-ראווה, ושוב עליתי על אוטובוס, אחר, ושבתי הביתה. היה לי משונה לנסוע באוטובוסים עירוניים אבל אל עמידרור לא נסעתי אף-פעם באופניים, אלא הוא היה מביא ומחזיר אותי.
נכתב, כמובן, על כך בעיתונים. "איש עסקים ישראלי, בונה ערים, שעשה הונו באפריקה – נמצא מת בדירתו בתל-אביב!" – ועוד דברים שכאלה, ומודעות-אבל – שלוש חברות שבונות את יהודה ושומרון התאבלו עליו, מתברר שהיה שותף בפרוייקטים! והיתה אפילו מודעה של משרד-החוץ! שלא לדבר על ידידים ומשפחה. אני לא יודעת אם המשטרה חשדה במשהו. בכל אופן, בשום עיתון, אף לא בשבועון-השערוריות, לא היה רמז לכך שיורק עמידרור מת בשעת השתגלות וכי ברגעיו האחרונים לא היה לבד אלא אַ-לַה נלסון רוקפלר. אני מניחה שהעובדה שנשאר כל כך הרבה כסף בארנקו – הסירה מעל הפרק כל חשד לשוד ורצח. הבדיקה לאחר-המוות הוכיחה שמת מהתקף-לב. ואם היתה איזו גברת אצלו או לא – איש לא רצה, כנראה, לקחת על עצמו אחריות לחשדות שכאלה, שפוגעים מיד, ובאופן מכוער מאוד, בזכר הנפטר, ובמשפחתו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ובספר הטבחים החובבים של מעלה תהא מנוחתו עד קץ הימים, אמן סלה ותשבי יתרץ קושיות ויבוא!
למה תיק"ו? – כי אם מישהו חושב כי בעקבות דבריי אלה תתפענח תעלומת מותו של מהנדסון זנאי תל-אביב שמנמן מבוגר וגם עשיר, בדמות יורק עמידרור, שרבים הכירו אותו ואת משפחתו; ואם איזה חוקר יבקש גם לעלות על עקבותיי ולמצוא בהם הודאה, כי אז אני מודיעה כי פרטים כבדי-משקל שונו לבלי-הכר כאן, ומי שינסה לתבוע אותי לדין על גניבה – יעשה צחוק מעצמו כי לא יוכל להוכיח דבר.
יותר טוב שיגלו את אנסי הילדות הקטנות ואת הגנבים ואת הפורצים ואת השודדים ואת הרוצחים זקנים על משכבם בלילות, שלא לדבר על חוטפי-הארנקים וסוחרי-הסמים ורועי-הזונות, חיל עצום וכבד מאוד – כמו שאומר לָצֶק שְׁנֵלְצוּג, שעדיין בא עם הערבי חובש-הכיפה לזפת ולסייד בראשית הקיץ את הגג בדירה שאפרם גרילפארצר העמיד לרשותי כדי שלא אפריע לחייו עם אימא.
טוב, יש בחורות שאבא שלהן מממן להן לימודים באוניברסיטה או נסיעה לחוץ-לארץ, שלא לדבר על מכונית או דירה. ואבא שלי, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, היה איש מאוד צנוע, זפת-וסייד-גגות! – מקצוע מאוד חשוב בתל-אביב, ובייחוד הסיוד בראשית הקיץ. אבל מאז שאימא עזבה אותו הוא החל מתבונן סביבו, גם בי, באותו מבט של מטפס-גגות, אבל מלהיפך, כשכבר נופלים, בעיניים מוכות עצב שקט והרבה חומוס ובצלים, שהיו המאכל החביב ביותר על הז"ל ואשר בזכותם היה נראה כחבית עגלגלה ושזופה, מוצק וגמיש מאוד, נמוך-קומה ומסוגל לטפס גבוה כקוף, ואפילו נינט עזגד, שפעלה כה רבות לשיפור מצב האישה, לא הצליחה לשפר את מצבו.
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק,
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא

מנחם רהט

כן, לְשַׁטֵּחַ!

הזוועות שלא ברא השטן שחוללו העזתים ביהודי עוטף עזה, באכזריות אין קץ, מחייבות תגובה יהודית הולמת שתבהיר שיש מחיר כבד למיתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר. 'לעולם לא עוד'? מה בדיוק תועד בסרטוני הגוף שעל הנוח'בות? זהירות, אזהרת טריגר!
ברוח אמירתו האלמותית של המנהיג הציוני החשוב זאב ז'בוטינסקי, 'כן, לשבור!' לפני 93 שנה, הגיע הזמן לאמץ אמירה זו כנגד הצורר האיסלאמו-נאצי בעזה: 'כן, לְשַׁטֵּחַ!' – לְשַׁטֵּחַ את עזה עד בלתי השאיר לה שריד ופליט. לעשותה מגרש חניה ענק, שיחבר את יישובי העוטף המוכים לחופים העזתים. זו הדרך היחידה ללמד את הנאצים החדשים, את פשר השבועה שנשבענו לנצח נצחים: לעולם לא עוד!
דווקא עכשיו, במלאות 20 שנה לגירוש הנואל שיזמה החווה הארורה, כשכולנו חוזרים אל ימי השקר והשיטנה האפלים ההם, שבהם השמאל המשיחי הילל ושיבח את הגירוש, ויושבי עוטף עזה דאז מחאו כפיים ברוב איוולתם וקוצר ראייתם למראה האוטובוסים בעת שפינו את המגורשים המיוסרים, חובה להבין שחלומותיו המשיחים של השמאל הרדיקלי התבססו על שקרים שהם סיפרו לעצמם למרות שידעו שאין להם שום בסיס במציאות הג'ונגלית שלנו.
אולי היו ביניהם גם כמה תמימים, שחשבו ברוב תמימותם המכמירה, כי גירוש היהודים יחזיר למוטב את השטן העזתי, למן הרגע שיהודים לא יימצאו מול העיניים שלהם. "ההתנתקות טובה לביטחון," כתבו אז בכרזות ענק עשרות מבכירי מערכת הביטחון (בדימוס). מה לא הבטיחו לנו משיחי השלום האכזב, אם רק נואיל בטובנו להפקיר חבל ארץ זה לידי פראי האדם העזתים?
עולם ומלואו. גן עדן עלי אדמות. העזתים ייהפכו שוחרי שלום, וגם המציאות בישראל תהפוך לימות המשיח: כלכלה פורחת, חיים נטולי טרור, רוגע בגבולות, שלום ושלווה, השקט ובטח.
משיחי השקר למיניהם – ובהם פוליטיקאים ציניקנים בראשות גדול הנוכלים אריאל שרון (שיצא לבחירות 3 שנים לפני הגירוש עם 'דין נצרים כדין תל אביב'), אנשי אקדמיה מדושני עונג, עיתונאים יודעי דעת עליון, קצינים בכירים במיל' ששוב ושוב התהפכו תחזיותיהם האופטימיות על פניהם, כמאמר המדינאי הצרפתי טאליראן לגבי שושלת בית בורבון ש'לא למדו דבר ולא שכחו דבר'; כולם הבטיחו שרק אם 'נתנתק' (הו, איזו מילה מכובסת לגירוש 8,961 יהודים מבתיהם), ושרק אם ניתן לפלשתינים לשלוט בעצמם, הכול יהיה כאן הרבה יותר טוב.
כיום כבר אין כל ספק שההתנתקות הארורה היתה אם כל חטאת, מדרון חלקלק שדירדר ל-7 באוקטובר. 18 שנה אחרי הזוועה ההיא קיבלנו זעווה שלא ברא השטן. שאפילו החיה הנאצית לא העלתה כזאת בדעתה. פלצות שלא היתה כמותה עלי אדמות, וחלקה המחריד כלל לא הובא לידיעת הציבור. כמו למשל העובדה שזיהוי אחד הנרצחים נעשה רק על פי מימצאים שסיפקה חצי אצבע ששרדה ממנו.
הסרטים שצולמו בזמן אמת במצלמות הגוף של הנוח'בות, טרם פורסמו במלואם (וספק אם יפורסמו) בשל הזוועה החייתית המתועדת בהם.
אבל תורת ישראל מצווה עלינו לזכור. לזכור ולא לשכוח. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. נסתפק אפוא בלקט קטן אבל מצמרר של מעט מן הזוועה, שפירסם מטעמי מצוות זכור, איש הימין הלאומי רו"ח חיים יואבי רבינוביץ, לאחר התלבטות והגעתו למסקנה ש"לטובת בעלי הזיכרון הקצר, אין ברירה אלא לשוב ולהזכיר."
וכך פירסם: "בני העוולה תלו ראשים של תינוקות על חבל כביסה. הם ערפו ראשים של נשים תוך כדי שהם אונסים אותן. שרפו אנשים בעודם חיים. הכניסו תינוק חי לתנור אפיה לוהט. הוציאו תינוק מבטן אימו, אנסו אותה בעודו מחובר לחבל הטבור, ורצחו את שניהם. אנסו ילדות לעיני אמא שלהן, ואמא לעיני ילדתה. שרפו בנותינו וחיללו גופן גם אחרי מותן. קשרו תינוקות וילדים ביחד עם הוריהם, ושרפו אותם חיים בעודם מצחקקים וחוגגים. עקרו אברי גוף מוצנעים ושיחקו איתם ככדור. תינוקות, ילדים, נשים וגברים לא זכו להגיע לקבורה מפני שלא נותר מהם שריד. ילדים שלא נותר מהם מאומה ואנשי החברה קדישא נאלצו רק לקבור את חפציהם מפני שלא נותר מה לקבור. וזה רק מן המעט של הזוועות שלא היו כאן מאז בריאת העולם."
איום ונורא ומחליא ומחייב בהחלט שיטוח עזה. אין רחמים בדין.
הנתונים מעוררי הפלצות הללו, שרק מקצתם הובאו לידיעת העולם ורובם כלל וכלל לא (ולכן העולם סבור שהפושעים בסאגה הזו שנקראת עזה, הם בכלל היהודים), אומתו ע"י הגורמים שהידע הזוועתי הכמוס (משום מה) מצוי בידיהם.
רק בסוגייה אחת התעוררו ספקות: האם באמת הוכנס תינוק חי לתנור לוהט, רחמנא ליצלן? היו שפיקפקו בכך מחוסר הוכחות.
עד שהתפרסם בימים אלה ביו טיוב ראיון שערך האמריקאי מייק ריטלנד עם חייל ישראלי-אמריקאי ושמו דורון קידר, שלידיו הגיע סרטון שנטל ממצלמת גוף של אחד הנוח'בות, אשר חוסל באחד הקיבוצים. קידר בן ה-54 סיפר שבאחד הבתים בעוטף מצאו פראי האדם, חלאת המין האנושי, זוג צעיר עם תינוקם, והתעללו בהם עד מוות. הם קשרו את הבעל ואשתו זה לזו ועינו אותם באיטיות, כולל כריתת איברים בעודם בחיים ועקירת עין. השלב הבא היה ברצח אכזרי מנשוא של התינוק לעיני הוריו: הם הכניסו אותו לתנור המטבח והפעילו אותו, ואז הכריחו בכוח את זוג ההורים לצפות בתינוק שצורח בתנור ונאפה למוות. אחרי שהתינוק הלך לעולמו בעינויים לא ייאמנו, הם רצחו את הוריו.
האם יש עלי אדמות זוועה נוראה מזו? מצמיתה מזו?
תא"ל (מיל') עופר וינטר מבין היטב עם אילו מפלצות אדם יש לנו עסק ואמר השבוע בכנס קטיף: "הכרעה לא משיגים על ידי זה ששולחים את הלוחמים שלנו לעבור מבית לבית, אלא ששולחים את הערבים מעזה, שמאפשרים להם להגר מפה. הכרעה לא משיגים כשיושבים ומחכים עד אין קץ לתשובת חמאס, לא כשמעבירים סיוע הומניטרי לכל שטחי הרצועה ללא הגבלה בזמן שהחטופים שלנו נמקים... הכרעה תהיה כשלא יהיו עוד ערבים בעזה... צריך לאפשר להם להגר וצריך לפעול לכך ולא רק לדבר."
ממש כמאמרו של ביאליק ב'על השחיטה': "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן – וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים."
אין שום תקומה או תקווה לקן הצפעונים העזתי, עד ריסוקו לאבק. או כלשונו של ז'בוטינסקי: 'כן, לְשַׁטֵּחַ'. לא להותיר אבן על אבן. לעולם לא עוד!
מנחם רהט

רוֹן גֵּרָא

הִתְבּוֹנְנוּת

מִתְבּוֹנֵן בְּעֵץ צָחִיחַ וְעָרוּם
בִּן לַיְלָה נִמְלָא צִיצִים וְעַלְעַלִּים
זוֹהֲרִים.
וּפוֹתֵחַ אֱלֵי זְרוֹעוֹתָיו.
רַק הָאָדָם שָׁרוּי בַּמַּמְלָכָה
צְחִיחָה
לֹא מַעֲלֶה צִיץ
עָטוּף פִּרְחֵי אֵפֶר מֵתִים
מִלּוֹתָיו.

זָן עֵינַי,

בַּחֲתוּלָה הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת לְרַגְלַי,

וּמְחַכָּה לִי תָּדִיר בְּדֶלֶת הַכְּנִיסָה.
בַּצִּפּוֹר יְפַת הַפָּנִים הַנּוֹחֶתֶת בַּחַלּוֹן
מְנַקֶּרֶת בָּעֲצִיץ שֶׁל
מַר קְלַיְן.
מַבָּטִי נִתְקַל בְּמַבָּטָן
חָשׁ בִּנְשִׁימָתָן הַקַּלָּה
מֵצִיץ בַּפְּלוּמָה הָרַכָּה
וּמְהַרְהֵר:
בְּנוֹת חוֹרִין
לָעוּף לַמְּרוֹמִים,
לְטַפֵּס עַל עֵצִים
וְלִלְעֹג לִי.

וַאֲנִי כָּפוּת לָאָרֶץ
עֶבֶד עוֹלָמִים.

יוסי אחימאיר

מיקי גולדמן – עד 121

איך דוחסים מאה שנות חיים בארבע שעות? איך מגיעים לגיל מאה? – תשאלו את מיכאל מיקי גולדמן גלעד, שביום שישי החליף קידומת למאה! ואיך מעבירים ערב מרתק לכבודו במשך ארבע שעות? – תשאלו את היוזמת, רעייתו אווה, ואת המנחה אריה גולן. ביום חמישי בערב זה קרה. מאות ידידים, בני משפחה, אנשים שהיו שותפים עימו לאורך פרקי דרך חייו הארוכה, התכנסו במוזיאון "אנו", לציין את האירוע תחת הכותרת: "פעם במאה".

אחד ואחת הם ניגשו למיקי, התחבקו עימו, התנשקו, לחצו ידו, ובעיניים בורקות הוא זיהה כל אחד מהם. "מה נשמע במוסד ביאליק?" – שאל אותי, שהרי גם לאחר פרישתו מדירקטוריון המוסד, המשיך להתעניין בו. "אינני מרגיש כאדם בן מאה" – השיב לשאלתו הראשונה של המנחה. "אינני יודע איך מגיעים לגיל כזה." ומה באשר להמשך? "כמה שאקבל מהשמיים, אמשיך לשמור על עצמי, על אחרים ועל עם ישראל. רציתי לחיות לא כל כך בשביל עצמי, אלא בשביל בני ישראל, ורק ששונאינו לא יצליחו להוריד אותנו מארצנו."

הריאיון התנהל בכבדות, אך הזיכרון של האיש הנפלא הזה היה חד וברור. הקהל היה רתוק לשמוע את סיפורו. "אינני זוכר שהנחיתי אי פעם ערב כזה, כה מורכב וכה ארוך," אמר לי אריה גולן. מיקי עצמו כמו התנצל: "אני מצטער שאינני יכול להתבטא בצורה כזו שאנשים יבינו אותי." פניו הסגירו את ההתרגשות שלו.

במוקד הערב עמד סיפור 80 המלקות שקיבל מקצין נאצי בעיר פשמישל. אפילו את שמו זכר. הוא עצמו לא ידע לספר איך יצא מהזוועה הזאת. "הוא היה אדם חזק, עם כוח רצון חזק," העידה בתו של משה רוזנפלד ז"ל שהיה עד למחזה הנורא. אבל מה הן 80 הצלפות, לעומת המכה שקיבל בבואו ארצה, לאחר מסע תלאות של הינצלות מופלאה מן התופת של השואה?

עמוס האוזנר בנו של התובע הראשי במשפט אייכמן, לא ניסה לטייח: "היה זילזול של הצברים השחצנים, ילידי הארץ, בעולים החדשים, פליטי השואה. 'סבונים' הם כינו אותם." מיקי עצמו הוסיף: "סיפרתי לחבר על 80 המלקות והוא חשב שאני לא יודע עברית, לחש לאשתו: 'מספר סיפורים שאי אפשר להאמין להם.' זה שלא האמינו לנו – זו המכה ה-81. הדיבור הזה היכה אותי יותר מ-80 המכות."

סביב הנושא הזה נרקמה לימים ידידות אמיצה בין מיקי גולדמן לחיים גורי. בתו של גורי, נועה, סיפרה כי אביה ישב יום יום בכל ישיבות משפט אייכמן בבית העם הירושלמי, ושמע ממיקי, קצין המשטרה, עוזרו של גדעון האוזנר, על האנשים שלא האמינו לסיפור המר שלו. "לאבי היה חשוב מאוד הציווי לזכור, והוא עבד כתסריטאי 15 שנה על טרילוגיית הסרטים 'המכה-81'." הרב ישראל לאו העיד אף הוא, כי כשעלה ארצה כילד, "לא דיברתי על השואה, כי לא רציתי שיסתכלו עלי כפנטזיונר, כך זה היה עד למשפט אייכמן."

הוסיף על כך האלוף (מיל') דורון אלמוג, יו"ר הסוכנות היהודית: "מה זו הטלת ספק? יואל בן פורת הזהיר זמן מה לפני מלחמת יום הכיפורים מפני פרוץ המלחמה הנרקמת, ולא שעו לו. התצפיתניות התריעו ערב 7 באוקטובר מפני היערכות החמאס לפלישה – ולא שמעו להן. אילו היו מקשיבים לקולות האלה ולא מטילים ספק – הכול היה אחרת."

מיקי גולדמן, במאה שנות חייו עד כה, הוא ההמחשה האישית הברורה ביותר של הביטוי "משואה לתקומה". הדבר מתבטא מעל לכל בספרו הביוגרפי, שיצא לא מכבר לאור: "שמונים מלקות ועוד אחת". הספר שלטעמי מעלה את סיפור השואה בצורה הכי חדה – דרך גלגוליו של צעיר יהודי, שהיה בגטו, במחנות, נמלט מצעדת המוות, ארע לו נס אחר נס, ובעצמו אינו מבין היאך ניצל – עד שהתגייס לצבא האדום ושמע את הקריאה: "המלחמה נגמרה." ארצה הוא עלה בינואר 1949, לא לפני שנכלא לחודשים רבים במחנה ההסגר הבריטי בקפריסין. בספרו הקודם "מי באש ומי במים", הוא – הבית"רי – מספר בין השאר על ההתכתשויות במחנה בין אנשי ה"הגנה" לבית"ר.

בספרו האוטוביוגרפי שאותו החל לכתוב בגיל 97, הוא קובע נחרצות: "יש הבדל גדול בין הטבח הנורא שקרה לנו ב-7 באוקטובר ובין מה שקרה לעם שלנו בחמש שנות המלחמה ההיא (מלחמת העולם השנייה). לא רק מיספרית, גם מהותית. היום יש לנו מדינה משלנו וצבא משלנו. אנחנו חיים כאן כבני אדם ואיש לא יכול להתייחס אלינו כאל תת-אדם, כאל מיספרים... יש ימים שמה שקורה כאן אכן מזכיר לי את אותם ימים שחורים משחור, אבל זו לא השואה."

משפט אייכמן, 1961, אף הוא תפס נתח ניכבד מהערב של פעם במאה. ואיך לא? הן מיקי גולדמן היה כבר קצין משטרה, שסופח ללשכה 06, שהכינה את משפט הצורר הנאצי, והיה עוזרו של התובע הראשי עו"ד גדעון האוזנר. "בין מיקי וגדעון היתה הערצה הדדית עצומה," סיפר הבן עמוס. מיקי: "עבדנו יומם וליל על משפט אייכמן, ראיתי בהאוזנר את אבא שלי." הבת תמי האוזנר-רווה זוכרת כי "היה קשה למצוא ניצולים, שיהיו מוכנים לבוא למשפט ולהתבטא, זו היתה משימה קשה מאוד." אחד העדים במשפט המפורסם, שכן נענה לבקשתו של מיקי, היה אברהם אביאל, כיום בן 96.

כשנתבקש לעלות לבמה, לתפוס מקומו ולספר את סיפורו, אביאל סירב לשבת: "בנושא הזה אין לשבת. מיקי הכיר את העדות שלי ביד ושם וקרא לי: 'האם תהיה מוכן להעיד במשפט אייכמן?' לא הכרתי את אייכמן אבל סיפרתי בדיוק מה עשה. הכנתי עדות כתובה בת עשרה עמודים, נשכתי שפתיים והעדתי."

תוך שהוא מספר את סיפורו, כשהוא בוכה, הופיעה על המסך דמותו מלפני 64 שנה, ניצב על דוכן העדים ומשמיע את עדותו מול תא הזכוכית שבתוכו ישב אדולף אייכמן. הוסיף אביאל בקולו הצרוד אך הברור: "כאן לא האמינו למה שקרה בשואה. הרבה ניצולים לא רצו לספר. אמרו עלינו כי מי שנשאר בחיים, הוא לבטח פושע. אנשים רגילים לא היו יכולים להישאר בחיים."

עוד רבים קמו לספר על מיקי גולדמן ופועלו, בין השאר בוועדה לקביעת חסידי אומות העולם ביד ושם, בה מיקי היה פעיל במיוחד, קורא ומתעמק בשמות המועמדים. הוא היה אחראי למאות אנשים ממדינות שונות, גם מגרמניה, שהוכרו כחסידי אומות העולם.

התרגשות מיוחדת עוררה קצינת המשטרה, הדס שפירא-מדמוני, ש"הכתירה" את גולדמן כ"השוטר מיספר אחת". מיקי ליווה חמש משלחות של שוטרים לפולין, דיבר אליהם בגאווה כשהוא במדי קצין, כעד ממקור ראשון, סיפר מניסיונו המר ממחנות ההשמדה. "היתה לנו זכות גדולה לשמוע אותך," אמרה הדס, קמה ממקומה והצדיעה לו.

מפיק הערב קובי סיט, הזכור כמי שהפיק את הסדרה התיעודית "אייכמן, ההקלטות האבודות", סיכם: "לכל דור יש זקני הדור ומורי דרך. מיקי גולדמן הוא מורה דרך. עלינו להיזהר מן המכה ה-82. מכת השיכחה, ממנה קשה לקום. שיכחה איננה דבר יהודי. מיקי הוא סמל-על של הנושא בארץ ובעולם. נעשה הכול להנחיל את זכר השואה."

לסיום האירוע עלו על הבמה הילדים, הנכדים והנינים, כשהבן הבכור פונה לאביו: "למה שרדת? אתה שואל בספרך. תראה את כל המשפחה שלך, את הקהל הרב. לא הקמת רק משפחה, הקמת עם."

בתום ארבע שעות מרתקות של סיפורים ועדויות, אשר מסכת חייו הכה-פתלתלה של מיכאל-מיקי גולדמן-גלעד במרכזן, שוב ניגשו הנוכחים בזה אחר זה אל גיבור הערב וגיבור האומה, התרפקו עליו, כמו מיאנו להיפרד, מרעיפים על האיש היקר הזה אהבה.

את האווירה החגיגית והכבדה, ריככה הזמרת דורית ראובני, בשירים ממיטב הרפרטואר שלה – גם ביידיש ובספרדית. "עד 140-150", איחל אריה גולן לבן שיחו. מיקי: "אסתפק ב-121".

יוסי אחימאיר

נעמן כהן

אימוץ שיטת הצבא השוויצרי

כשבן גוריון יסד את צה"ל הוא בנה אותו על מבנה הצבא השוויצרי. אמנם העימות הצבאי המשמעותי האחרון על אדמת שוויץ היה מלחמת הזונדרבונד בשנת 1847, שהיתה מלחמת אזרחים פנימית בין קנטונים בתוך שוויץ, ולא נגד מדינה זרה. לפני כן, שוויץ הייתה מעורבת בסכסוכים שונים לאורך ההיסטוריה שלה, במיוחד ככוח שכירי חרב ידוע, אך מאז תקופת נפוליאון ותום קונגרס וינה ב-1815, שוויץ אימצה את מדיניות הניטרליות הנוקשה שלה, וזו נשמרה בקפדנות גם בשתי מלחמות העולם.
אבל חשוב להדגיש כי למרות הניטרליות, שוויץ מחזיקה צבא חזק ומאומן היטב, עם גיוס חובה, ושירות מילואים לצורך הגנה עצמית והרתעה. היא גם שומרת על יכולות צבאיות מתקדמות כדי להבטיח את ריבונותה וביטחונה.
בשוויץ, השירות הצבאי הוא חובה לגברים ואפשרי בהתנדבות לנשים.
לגברים: שירות חובה ראשוני (טירונות): אורך השירות הראשוני משתנה בדרך כלל בין 18 ל-21 שבועות (כ-4.5 עד 5 חודשים). במקרים מסוימים, כמו במסלול "שירות ארוך" (long service), ניתן לשרת תקופה רצופה של 300 ימים (כ-10 חודשים) במטרה לסיים את כל חובות השירות מוקדם יותר.
גיל חיוב: גברים מחויבים בגיוס מגיל 18, והחובה חלה בדרך כלל עד גיל 30 (עבור חיילים בדרגות פרטיות ונגדים). קצינים מחוייבים בדרך כלל עד גיל 50.
מילואים (קורסי ריענון – refresher courses / WK): לאחר השירות הראשוני, החיילים משובצים למשך תשע שנים ומבצעים שישה קורסי ריענון (מילואים). כל קורס ריענון נמשך בדרך כלל כשלושה שבועות. סך כל ימי השירות מצטבר לכ-245 ימים עד גיל 34.
לנשים: שירות בהתנדבות: נשים אינן מחויבות בשירות צבאי בשוויץ, אך הן יכולות להתנדב לכל תפקיד בצבא, ועם קבלתן הן זוכות לאותן זכויות וחובות כמו עמיתיהן הגברים.
משך השירות: משך השירות עבור נשים מתנדבות זהה לזה של הגברים, כולל השירות הראשוני וקורסי הרענון.
בשווייץ, כל הגברים האזרחים מחויבים בשירות צבאי או בשירות אזרחי חלופי. מי שאינם משרתים באף אחד מהשירותים הללו, מחויבים בתשלום מס מיוחד (Military Service Exemption Tax).
הנה הפרטים העיקריים לגבי תשלום זה:
מי משלם? גברים אזרחי שווייץ שנמצאו כשירים לשירות צבאי או אזרחי, אך אינם ממלאים את חובת השירות.
גובה המס: המס נקבע על 3% מההכנסה החייבת במס שלהם (לפי החישוב למס פדרלי ישיר). קיים גם סכום מינימלי לתשלום, שעומד כיום על 400 פרנקים שוויצריים בשנה.
עד איזה גיל משלמים? חובת התשלום חלה משנת הגיוס (בדרך כלל בין גיל 19 ל-25) ועד גיל 37. התשלום מתבצע עד 11 שנים לכל היותר בתקופה זו.
פטורים: ישנם פטורים מתשלום המס, למשל עבור אנשים עם מוגבלות משמעותית או כאלה שמקבלים קצבאות נכות. אזרחי שווייץ החיים בחו"ל פטורים בדרך כלל מתשלום לאחר שהייה רצופה של שלוש שנים בחו"ל.
חשוב לציין שאם אדם אינו כשיר לשירות צבאי, הוא עדיין יכול להיות חייב בתשלום מס זה, אלא אם כן הוא פטור מסיבות רפואיות משמעותיות שמונעות ממנו לשרת גם בהגנה אזרחית. במקרים מסוימים, גם מי שדוחה את השירות שלו לשנה מסוימת, עלול להידרש לשלם את המס עבור אותה שנה, אך יוכל לבקש החזר לאחר שישלים את השירות שלו.
המס על פטור משירות צבאי בשווייץ (Military Service Exemption Tax - Wehrpflichtersatzabgabe) מנוהל על ידי מנהל המיסים הפדרלי השוויצרי (Federal Tax Administration - FTA).
באתר הממשלתי השוויצרי, ש.ח. (ch.ch), ניתן למצוא מידע מפורט על: מי חייב בתשלום,
איך נקבע גובה המס, מקרים של פטור.
חשוב לזכור ששוויץ היא פדרציה, ולכן חלק ניכר מהבירוקרטיה והטיפול הספציפי במס זה מתבצע ברמת הקנטון בו האדם מתגורר. הקישור הכללי של ch.ch מפנה למידע על המשרדים הקנטונליים הרלוונטיים.
אתר הצבא השוויצרי פטור ממס שירות צבאי:
https://www.ch.ch/en/taxes-and-finances/types-of-taxation/military-service-exemption-tax/
מן הראוי לאמץ את השיטה השוויצרית גם בארץ בהתאמה מקומית כמובן, ולכלול בה את כל האזרחים. הגברים והנשים כולל החרדים והערבים. זה עדיין לא יפתור את כל בעיות ההשתמטות מגיוס, אבל יהווה שלב חשוב בדרך לפתרון.

45 ישראלים במכתב למשרד החוץ השוויצרי:
נקטו בצעדים נגד ישראל!
45 ישראלים השוהים בשוויץ לצורך עבודה/לימודים פנו במכתב למשרד החוץ השוויצרי ומבקשים ששוויץ תשנה את מדיניותה הניטרלית כלפי המתרחש בעזה. כמדינה המשמשת מארחת ושומרת של אמנות ז'נבה, כך כותבי המכתב, שוויץ צריכה לצאת נגד ישראל ולנקוט גם בצעדים נגדה.
המכתב נשלח למשרד החוץ, 7 חברי מועצת איחוד הקנטונים ('ממשלת שוויץ') ולשגריר השוויצרי בישראל.
מי שניסחו ויזמו את המכתב הן גליה פיינגולד וענבל ראב-בן-עזר שהאשימו את הממשלה בישראל שלדעתן פועלת בניגוד לדעת הקהל בישראל ואת כלי התקשורת הישראלים שאינם מדווחים על המצוקה השוררת לדבריהן בעזה.
https://rotter.net/forum/scoops1/910089.shtml
כדאי לישראל לאמץ את מדיניות שוויץ למשתמטים מגיוס לצה"ל, אבל לא כדאי לשוויץ לאמץ את המלצת הישראלים התומכים בחמאס, ולתמוך בחמאס. תמיכה בחמאס מסכנת לא רק את ישראל, אלא גם את שוויץ למרות שהם עדיין לא מודעים לה.

[אהוד: אם אינני טועה, ענבל היא נינה של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר, שניהם ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878].

צה''ל עצר מחדש מספר מחבלים בעיר קלקיליה
ששוחררו בעסקת החטופים האחרונה
נעצר המחבל ''סעיד ד'יאב'' ששוחרר בעסקת שחרור החטופים האחרונה לאחר שצה''ל פשט על ביתו בקלקיליה. מוקדם יותר נעצרו המחבלים המשוחררים "סאמח שובכי" ו "סאא'ד אל-פאיד" לאחר שצה"ל פשט על בתיהם גם הם בקלקיליה.
https://rotter.net/forum/scoops1/910063.shtml
כמותם יש לעצור את כל המחבלים ששוחררו בעסקות המיקוח עם ארגוני הטרור.
המחדל הגדול של הממשלה הוא שטרם חוקק חוק לפיו כל המחבלים ששוחררו בעיסקת מיקוח ישובו לרצות את עונשם כשייתפסו ע"י כוחות הביטחון.

האח הגדול והמסרטן
מסקרנות ראיתי את התוכנית הפופולרית "האח הגדול". חבורת צעירים יפים נשים וגברים שנבחרו בקפידה, ביניהם הומו, טרנסג'נדרית אחת, הלום קרב, כדורגלן, יתום מלחמה, דר רחוב בילדותו, וכמה מנותקי קשר מהמשפחה, אב או אם, וכו', ומה הם עושים בחדר כל היום? יושבים ומדברים, שיחות משעממות. לעולם לא על סוגיה תרבותית או חברתית, אפילו לא פוליטית, לעולם לא על ספר שקראו. סתם רכילות. זה אמר על זו כך וכך וההיפך. כמובן רבים ביניהם, ובעיקר מעשנים. כולם מעשנים כל היום ומסרטנים את עצמם.
והנה ובצדק, במשרד הבריאות פנו להפקת התוכנית בטענה כי היא נותנת במה נרחבת לתופעת העישון, וכי מוצרי העישון מוצגים כמוצרי צריכה בסיסיים. "הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק איסור פרסום והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון, ואף עולה ממנו החשש לפרסומת סמויה," התוכנית נותנת במה נרחבת לתופעת העישון ומציגה זאת כנורמה, באופן שאף פוגע במאמצי המשרד לצמצם את תופעת העישון בישראל.
במשרד הבריאות מסבירים כי ככל שהפקה טלוויזיונית זוכה לחשיפה ולאהדה רבות יותר בקרב הציבור הרחב, כך מוטלת על מי שמובילים אותה אחריות גדולה יותר, ורגישות רבה בנוגע לתכנים – במיוחד כשקהל היעד כולל גם צעירים ובני נוער. "בדיוק משום כך, ולנוכח הפופולריות הגבוהה של התוכנית המשודרת עד ארבע פעמים בשבוע, אנו רואים כחובתנו, כמי שאמונים על בריאותו של הציבור הישראלי, לפנות אליכם ולמקד את תשומת ליבכם בנוגע לתכנים המשודרים בתוכנית ונוגעים למגיפת העישון עימה מתמודדת מדינת ישראל," נכתב במכתב החתום על ידי ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש חטיבת בריאות הציבור במשרד הבריאות.
העישון מוצג בתוכנית כנורמה במסגרת הכנת תקציב הבית הבסיסי, את החובה כביכול להשיג 'סיגריות... קודם כל, בסיס', כאילו היו אוויר לנשימה," נכתב.
הם מציינים כי אמירות נוספות שנשמעו בתוכנית, מציגות את מוצרי העישון והטבק כמוצרי צריכה בסיסיים, כך למשל באחד הפרקים נאמר: "אתה יכול לחיות, יש לך לחם וסיגריות," ומתריעים כי הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק איסור פרסום והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון, "ובכלל זה לעניין 'פרסומת' בשבח העישון, ואף עולה החשש לפרסומת סמויה."
לטענת ד"ר אלרעי פרייס, הצגת העישון אינה עולה בקנה אחד בין היתר גם עם כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שם נקבע כי בעל זיכיון המשדר משדר שקיים חשש סביר כי ישמש נושא לחיקוי לילדים או לבני נוער, שהחיקוי עלול לגרום נזק גופני או נפשי לאדם כלשהו, "ישדר בתחילת השידור ובמהלכו, אזהרה קולית או חזותית, בדבר איסור החיקוי ובדבר הנזק הצפוי כתוצאה מן החיקוי.".
לנוכח העלייה הניכרת בשנים האחרונות בשיעורי התחלות העישון אצל צעירים ובני נוער, "משרד הבריאות מוצא לנכון להביע דאגה עמוקה מהאופן שבו מוצג העישון בתוכניתכם, בדגש על השבוע האחרון," כתבה ד"ר אלרעי פרייס. במשרד הבריאות קוראים להפקה לנקוט בפעולות הנדרשות, "כגון עריכת הסצנות המתמקדות בנושא העישון ובאזור העישון, הצגת כתוביות אוו אזהרות בדבר הסכנות הכרוכות בעישון, ואולי אף בתדרוך הדיירות והדיירים בדבר הסכנות הכרוכות בעישון כדי למנוע את הישנותן של אמירות אלו."
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/r1i6udclxx
הבעיה היא, שבשביל כסף עושים את הכול גם סרטון הצעירים בתוכנית וגם סירטון הצעירים המושפעים מגיבורי התוכנית. די לעישון ולסרטן!

הבה נלך כצאן לטבח!(1)
עפרי בוים-אילני ממשיך לטעות אך חושף אמת על עצמו ועל סביבתו
כבר כתבתי לא אחת על כתב "הארץ" עפרי בוים-אילני המבולבל שונא המדינה היהודית והיהדות שהחליט לצאת מהיהדות, ולא לחגוג את החגים היהודים כי הם לאומניים, לא לחגוג את פסח (כי יצאנו מעבדות לחרות ופגענו במצרים), לא לחגוג את חנוכה (כי פגענו ביוונים) לא לחגוג את פורים (כי ניצלנו מהשמדה ופגענו בפרסים), ועל דבריו ש"יוצאי אירופה שחיים בישראל לא באמת הצליחו להשתרש במקום הזה ולהיטמע באוכלוסייה המזרח-תיכונית. אנחנו מתקיימים בזכות קפיטולציות מטעם מעצמות המערב. השתלבות במרחב במימון קרנות גרמניות." ומיד הוא העיד על עצמו: "אני מתקיים רק בזכות הכסף האירופי." ועל כך ששקל אפילו להתנצר כדי לקבל עבודה במוסד לותרני בגרמניה לאחר שהתקנא על כי רוב חבריו ירדו מהארץ, והוא לא הצליח בכך. ועל אביו שכתב במוסד של השוה"צ מכתב לסטלין שהוא רוצה בארץ חינוך סובייטי, וחלם לגור במשטר הצדק המוחלט של סטאלין.
http://mosad.ganshmuel.org.il/cgi-webaxy/item?249
והנה עכשיו הוא נותן ניתוח היסטורי מוטעה אך חושף אמת על עצמו. "החילונים צריכים להפנים: גורל המדינה כבר לא נמצא בידינו," כותב בוים-אילני, "בישראל של המאה ה-21 מתרחש תהליך דומה לזה שקרה בסולטנות המוסלמית בימי הביניים: הגולם קם על יוצרו" – חיילי ישראל באים מהפריפריה ומהמתנחלים, והם כמו הממלוכים באימפריה העותומנית.
מעבר להשוואה ההיסטורית המופרכת של השוואת חיילי הפריפריה והמתנחלים לעבדים הממלוכים הנה מה שהוא כותב על עצמו ועל הסביבה החברתית שלו:
"ישבנו על שפת הים ודיברנו על עזה. כולנו היינו מבועתים מהזוועה. מישהו אמר: 'צריך לסרב.' אבל ממילא, אף אחד מאיתנו לא משרת בצבא. חלק מאיתנו לא התגייסו, והיתר מזמן לא עושים מילואים. לא אכחיש: בסביבתי החברתית אין אפילו אדם אחד שלובש עכשיו מדים. חבריי הצעירים יותר, וגם קרובי משפחה צעירים ממני, אפילו לא העלו על דעתם להתגייס לצבא. לא תמיד זה היה ככה. בדורות הקודמים של המשפחות שלנו היו לוחמים עשויים ללא-חת. תמונותיהם מעטרות את הקירות בבתי הורינו. אבל הצבא השתנה. המדינה השתנתה. אנחנו השתנינו.
"ההכרה בכך שהגה המדינה כבר לא נמצא בידינו יכולה להישמע כמו השתמטות מאחריות. זאת לא הכוונה: גם קוראות 'הארץ' וקוראיו נהנים מהגנה של הצבא, אפילו אם הוא נתון בידי המתנחלים. בהפגנות נגד המלחמה אפשר למצוא לא מעט צאצאים של משפחות אצולה ציוניות, ואפילו של שרים וראשי ממשלה לשעבר. אבל מידת ההשפעה שלהם על שרי הממשלה הנוכחית היא אפסית."
(עפרי אילני, "החילונים צריכים להפנים: גורל המדינה כבר לא נמצא בידינו", "אל-ארצ'", 23.7.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2025-07-23/ty-article/.highlight/00000198-373a-d96b-a5ff-fffb08800000
גיורא בוים-אילני אביו של עופר בוים-אילני, התחנך בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל.
גם אורי שידקו-אילן שכתב "לא בגדתי" והתאבד בכלא הסורי, וגם אהוד ארליך-אדיב שבגד במדינה והפך למרגל המשטר הפשיסטי הסורי, היו חניכי הקיבוץ.
חבורתו של עפרי בוים-אילני מסתבר מזדהה יותר עם דרכו של אהוד ארליך-אדיב.
איך אמר יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות." מסתבר שגם דור של אוטו-אנטישמים.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01824.php
איך אמר אבא קובנר איש השוה"צ בווילנה: "אל נלך כצאן לטבח!"
איך אומרת חבורתו של עפרי בוים-אילני, לא נתגייס, נלך כצאן לטבח החמאס כי הצדק איתו.

הבה נלך כצאן לטבח (2)
אלון ארד – אלה מחנכיך ישראל! – אבוי לנו
אלון ארד (מישהו יודע את שמו המקורי?) (יליד 1987) מתנאה בעצמו כמשורר, סופר, עורך ספרות ואיש חינוך ישראלי, מורה לאזרחות וספרות. בראיון לעיתון "הארץ" הוא אומר: "כשמפסיקים להגן על היוםיום, על הבית, על ההנאות הפשוטות, על הזכות לנוח ולנשום, אז מה הטעם?" וממליץ לכל חייל לקרוא את הספר מלכוד 22.
"כשקראתי את העדויות של חיילים ומילואימניקים מהמלחמה הנגררת בעזה," אומר ארד, "לא יכולתי שלא להיזכר בספרים כמו 'מלכוד 22'. אולי הילדים הישראלים צריכים להכיר את הספרים האלה לפני שהם מתגייסים לצבא?
"את 'מלכוד 22' של ג'וזף הלר קראתי לראשונה בטיול אחרי הצבא והוא העיף לי את המוח. האבסורד הפסיכי שלו היכה בי, וגם האופן שבו הוא מתייחס למוות במלחמה. האגביות של המוות ואפס הגבורה. לאורך הספר יש דמויות שמלוות אותנו במשך מאות עמודים ואז נעלמות בחצי משפט – 'ועכשיו קלווינג'ר מת.' האמת היא שבחרתי את הספרים לרשימה בין היתר מתוך מחשבה על השאלה מה יכולנו ללמד בבתי הספר, אבל דווקא 'מלכוד 22' מתאים בעיניי לקריאה אחרי התיכון, בגיל הקולג'. במדינות אחרות הולכים לקולג' אחרי התיכון ואצלנו מתגייסים, אז אולי צריך לתת את הספר לחיילים. אולי הוא צריך להיות ספר חובה בקורס מ"כים או בקורס קצינים".
"אני חושב הרבה על הדברים היומיומיים שהם בסופו של דבר החיים," ממשיך המורה והמחנך אלון ארד, "ולכן בחרתי גם בשירים של טאהא מוחמד עלי לרשימה. חוץ מזה שהוא משורר נפלא, ומלבד הערך שיש בהכרת השירה הפלסטינית, יש עוד משהו יפה אצלו – הוא לא ויתר על הכעס ועל האבל שלו, אבל תמיד הבין שיש פה גם מציאות ויש חיי יומיום שהם לא פחות חשובים. לא חייבים שתהיה חיבה גדולה בין העמים, אבל חייבים את ההבנה שבסוף צריך לחיות פה יחד ולקיים את חיי היומיום. בסופו של דבר מה הטעם להילחם אם לא כדי להגן על הדברים הפשוטים שבשבילם שווה לחיות. מה יותר קדוש מלשבת ולדבר עם מישהו שאוהבים על כוס בירה או לשבת על חוף הים. אצל טאהא מוחמד עלי זה לשבת בשדה כאיכר בן איכרים ולשתות קפה. אני חושב שכשאנחנו יוצאים למלחמות צריך לזכור על מה אנחנו נלחמים ועל מה אנחנו מגינים. כשמפסיקים להגן על היומיום, על הבית, על ההנאות הפשוטות, על הזכות לנוח ולנשום, אז מה הטעם? כשהחלפנו את כל זה במאוויים אימפריאליים, איבדנו את הדרך."
(עופרה רודנר, במהדורה המודפסת: "נגד המלחמה", בדיגיטלית "אם זה היעד, לא יכול להיות שאני אידרש להילחם בשביל זה", "אל-ארצ'", 22.7.25).
https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2025-07-22/ty-article-magazine/.premium/00000198-30e2-d96b-a5ff-fcfb44890000

עוד לפני הראיון איתו הוא פירסם את השיר הבא:

אצבע מורה – אלון ארד
בְּכִתָּה רֵיקָה לָחַשְׁתִּי "נַכְּבָּה"
וּמַפַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נָפְלָה.
לְמָחֳרָת, בְּכִתַּת הַמְחוֹנָנִים,
הִסְבַּרְתִּי "תִּרְאוּ, זֶה מִשְׂחַק סְכוּם אֶפֶס.
אִם יֵשׁ מְנַצְּחִים, גַּם יֵשׁ מַפְסִידִים."
וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ עָלַי כְּמוֹ שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל מִי

שֶׁמַּצְבִּיעַ עַל הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹמֵר, "תִּרְאוּ! זֶה כַּדּוּר גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה אוֹר!"
בַּשִּׁעוּר הַבָּא קָרָאנוּ עָ'סָאן כָּנָפָאנִי
וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי
בְּטֶרֶם חָזַרְנוּ לְדַבֵּר
עַל מוֹטִיב הַנְּקָמָה שֶׁבְּעַל הַשְּׁחִיטָה.

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-01-31/ty-article/.premium/0000017f-e2c8-d38f-a57f-e6dae0ef0000
הנה מה שאלון ארד המשורר, סופר, עורך ספרות ואיש החינוך הישראלי, המורה לאזרחות וספרות, מלמד את תלמידיו. על הנכבה, עָ'סָאן כָּנָפָאנִי, וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי, ועל ומוטיב הנקמה המוצדק שלהם ביהודים.
ונחזור להצעתו לחלק לכל תלמיד וחייל ישראלי את הספר 'מילכוד 22'.
כשאני קראתי לראשונה את הספר הוא נראה לי מזעזע* לא בעלילה אלא במסר שלו.
אריסטו קבע ב"פואטיקה" שלו כי בספרות יש רק דמויות ועלילה. אין מסר או רעיון, ואנחנו גם בדרך כלל תופסים ספרות עם מסר (כמו למשל פבליק מרוזוב שלמד כל ילד בבריה"מ) כספרות נחותה, אבל 'מלכוד 22' הוא ספר עם מסר יותר מאשר דמויות ועלילה.
הסופר ג'וזף הלר נולד באחד במאי, 1923, בקוני איילנד בניו יורק, למשפחה יהודית דוברת יידיש שהיגרה מרוסיה לארצות הברית. אביו מת כשהיה ילד ואימו גידלה אותו ואת שני אחיו החורגים, ילדים של אביו מנישואים קודמים. הלר התגייס לצבא בגיל 19 והשתתף במלחמת העולם השנייה. הוא השתחרר לאחר המלחמה כשהיה בן 22 והחל, בזכות מלגה לחיילים משוחררים, ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. ב-1953 החל לכתוב את "מלכוד-22". הספר יצא לאור ב-1961. כתב היד נדחה 22 פעמים קודם לכן, המלחמה הסתיימה באמצע שנות הארבעים. הספר יצא בתחילת שנות השישים, ומיד נהפך פופולארי כספר אנטי מלחמתי המסמל את האבסורד של המלחמה.
כספר אנטי מלחמתי המראה את האבסורד שבמלחמה הספר המשיך מסורת מפוארת של סופרים שפרסמו ספרות אנטי-מלחמתית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
המפורסם והטוב מכולם הוא ספר הסאטירה הנפלא "החייל האמיץ שוויק" של הסופר הצ'כי ירוסלאב האשק.
ב-28 ביוני 1914, נרצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, בידי לאומנים סרבים בסרייבו. ניסוחו הקלאסי של ירוסלב האשק, במשפט הפתיחה הנודע של "החייל האמיץ שווייק" הוא אמירתה של העוזרת, הגברת מילר, המודיעה למר שווייק: "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד." שווייק, שדמותו נעשתה למשל האוניוורסלי ל"שוטה" (הוא פרש משירות צבאי "לאחר שוועדה רפואית פסקה סופית שהוא אידיוט"), מבקש לדעת על איזה פרדיננד מדובר: "אני מכיר שני פרדיננדים," הוא אומר, "אחר הוא משרת אצל הרוקח פרושה ושתה בטעות בקבוק דוהן שערות, ועוד אני מכיר את פרדיננד קוקושקה, האוסף גללי כלבים, ועל שניהם אין מה להצטער." וגברת מילר משיבה לו: "לא, אדוני, זה הארכידוכס פרדיננד, ההוא מקונופישטה, השמן, האדוק."
כבר בפתיחה הנפלאה הזו יש תמצית סאטירית נפלאה של אבסורד מלחמת העולם הראשונה.
נחזור למלכוד-22 (באנגלית: Catch-22) – עלילת הרומן הסאטירי והאנטי-מלחמתי מאת הסופר ג'וזף הלר המושפעת מ"החייל האמיץ שוויק" מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה ועוסקת בשאלת אי-שפיותה הגלובלית של המלחמה.
הספר מתאר את קורותיו של קצין אמריקאי בשם ג'ון (אראם) יוסאריאן, (כיהודי הלר חשש לתת לגיבורו שם יהודי ובחר בשם ארמני) מטילן פצצות המצהיר שהוא אשורי, בטייסת הפצצה של חיל האוויר האמריקני המוצבת באי פיאנוזה שמדרום לאי האיטלקי אלבה, בים הטיראני במהלך מלחמת העולם השנייה.
בחלקו הראשון נעה עלילת הספר בין הדמויות הקשורות בסיפור, תוך שהיא מתארת את השקפת עולמו של יוסאריאן, דאגתו הכרונית מפני המוות, שנינותו, תיסכולו וההומור האבסורדי שלו. היא מתארת גם את חוסר רצונו לתרום למולדתו ולחבריו – יוסאריאן התנדב לקורס טיס, מתוך מחשבה שעד שהקורס ייגמר, גם המלחמה כבר תיגמר, וכך הוא יחמוק מהשתתפות פעילה בה. המוטיב העיקרי בספר ומכאן שמו "מלכוד 22", הוא: ניתן להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות, אך לשם כך יש למלא טופס בקשה. המלכוד הוא שמילוי טופס הבקשה גורם לסיווג החייל שמילא את הטופס כשפוי, וממילא הבקשה תידחה.
לקראת סוף "מלכוד-22", יוסריאן פונה למייג'ור דנבי: "אל תספר לי על לחימה להצלת מולדתי. כל הזמן לחמתי להציל את מולדתי. כעת אני עומד ללחום מעט כדי להציל את עצמי."
דנבי שואל אותו, "אבל יוסריאן, נניח שכולם היו מרגישים כמוך?" ויוסריאן, בהיגיון הברזל שלו, משיב: "אז הייתי טיפש ארור אילו הרגשתי אחרת, נכון?" וזהו בדיוק מלכוד-22: רק מי שאיבד את שפיות דעתו יכול להשתחרר מהצבא, אבל אם אתה נבון מספיק כדי לבקש להשתחרר מהשירות פירושו שאתה שפוי ולכן אי אפשר לשחרר אותך.
בניגוד לספרים האנטי-מלחמתיים שפורסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הספר 'מלכוד 22' שעוסק במלחמת העולם השנייה מעורר אי נוחות שמשום מה לא נדונה ע"י המבקרים.
אכן מלחמת העולם הראשונה שפרצה בגלל רצח הפרדיננד היתה אבסורדית עד מאוד, אבל מלחמת העולם השנייה היתה שונה לחלוטין. היא היתה מלחמה נגד היטלר. אילולי המלחמה נגדו, לו חלילה היטלר היה מנצח, היו הגרמנים משמידים את כל היהודים כולל את ג'וסף הלר עצמו. במלחמת העולם השנייה אין ולא היה כל מלכוד. הניצחון במלחמה היה הכרחי. אין דינו של "הרגו לנו את הפרדיננד" להרגו את היטלר. לכן מוטב היה לו נכתב הספר על רקע מלחמת העולם הראשונה. המלחמה בהיטלר שגיבור הספר השתתף בה לא היתה ולא היתה יכולה להיות אבסורד. היא לא היתה יכולה להיות מלחמה לא שפויה, אלא מלחמה צודקת בתכלית.
האם המסר שאלון ארד המשורר, סופר, עורך ספרות ואיש החינוך הישראלי, המורה לאזרחות וספרות, רוצה להנחיל לתלמידיו ולכל נער וחייל ישראלי הוא שהמלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה, והמלחמה היום בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס, חיזבאללה ואיראן, להציל את עם ישראל מהשמדה – היא אבסורדית, ויש להפסיקה כדי שהאוייב ישלים את מטרתו בחינת "הבה נלך כצאן לטבח!"? אם זה המסר אבוי לנו ולחברה הישראלית.

*תהיתי האם יכול להיות שרק אני חושב שמלכוד 22 הוא ספר מזעזע? האם רק אני חושב שיציאה נגד מלחמה בהיטלר שמטרתה להציל יהודים מהשמדה היא מעשה שפוי ורציונאלי? אולי אני לא מבין משהו שאחרים מבינים? חיפשתי באינטרנט ובאמת לא מצאתי שום ביקורת על הספר. אולי פיספסתי משהו?

הרישעות של עדי רונן-ארגוב
החולמת על הילדים ההרוגים בעזה ותומכת בחמאס
עדי רונן-ארגוב, כותבת מאמר בארץ "אני חולמת על הילדים הם רודפים אותי בלילה" בו היא מתעדת אלף ילדים שנהרגו בעזה.
("מחר חסון", "הארץ", 24.7.25),
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-07-24/ty-article-magazine/.highlight/00000198-36e1-d96b-a5ff-fef95f540000
"הקרן לישראל חדשה" (המחוזקת בתרומה של תמר זנדברג) מתפעלת ומעניקה לה פרס.

הקרן לישראל חדשה:
אנחנו גאים בזוכת פרס ״אמת לכוח״ לשנת 2025 – עדי רונן ארגוב.
קראו את הכתבה המלאה במוסף הארץ ובתגובה הראשונה.
https://x.com/naaman_c/status/1948684229849874496?t=KSi2209NRILJiOy9b9gX8A&s=03
הרשעות ורוע הלב של עדי רונן ארגוב פשוט מזעזעת. לפרסם תמונות של ילדים מתים בגין החמאס, ובה בעת להפגין לעצירת המלחמה בחמאס כדי להציל את שלטונו בעזה ושיקום כוחו. האם אין לה לב? מניין הרשעות והרצון שהמוות יימשך?
האם אינה יודעת שמוחמד דף הכריז "אנחנו אוהבים את המוות?"
https://palwatch.org/page/6705

תמונת הילד מעזה שגרמה לסערה – והאמת מאחוריה
תמונה של ילד פלסטיני כחוש שכיכב על שער מגזין באיטליה, שטען כי הוא סובל מתת-תזונה, התבררה כפייק. הילד חולה בסיסטיק פיברוזיס ופונה מעזה באישור ישראל לקבלת טיפול במדינה. "זה מעשה ציני ובלתי ראוי שמייצג את השימוש העלוב ביותר בכאב אנושי למטרות פוליטיות."
תמונה של הילד הפלסטיני אוסאמה א-רקאב התפרסמה בסוף השבוע האחרון על שער העיתון האיטלקי Il Fatto Quotidiano – והפכה מיד לנושא לעימות פוליטי חריף במדינה. העיתון טען כי א-רקאב סובל מתת-תזונה, אולם זה התברר כפייק ניוז, ושהוא יצא באישור ישראל מעזה לאיטליה, שם הוא מטופל עקב מחלת סיסטיק פיברוזיס.
אלא שראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וזפה קונטה, שמוביל קו ביקורתי תקיף מול ישראל בכלל ומול ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט, פתח חזית עם מפלגת הימין הקיצוני של ראשת הממשלה ג'ורג'ה מלוני; קונטה שיתף את תמונת השער וכתב כי "ישאלו אותנו למה, ונתבייש לספר לדור הבא שממשלת איטליה הפנתה את מבטה, בזמן שמתבצע רצח עם בעזה, ברעב ובפצצות."
בתגובה, מסרה מפלגת השלטון של מלוני כי "הילד שבתמונה מקבל טיפול רפואי באיטליה כבר זמן מה. השימוש בתמונה שלו לצורך קמפיין עם מידע שגוי הוא בלתי מתקבל על הדעת. שוב קונטה מוכיח שהוא מוכן לעשות הכול בשביל תעמולה, אפילו לנצל כאב וחיים של אחרים. זו לא פוליטיקה, זו סחטנות."
התגובה של מפלגת השלטון כללה גם צילום של הפוסט המקורי של קונטה, עם כיתוב גדול שכולל ביטוי המרמז על ניצול ציני של טרגדיה לצרכים פוליטיים. אלא שזה לא הסתיים שם וקונטה, בתגובה לדברים, השיב בפוסט ארוך: "אתם טוענים שהילד פונה לאיטליה ומקבל טיפול במוסדות הרפואיים שלנו. אז מה זה מוכיח? שאין רצח עם שמתרחש בעזה? אומר את זה בצורה גלויה: אני כבר לא מאמין שמדובר בסוגייה פוליטית. מה שעומד כאן על הפרק זה תחושת האנושיות שאמורה לאחד את כולנו, ללא קשר להשתייכות מפלגתית."
מפלגת השלטון לא התרשמה, והגיבה, שוב, בחזרה: "קונטה ממשיך לסרב להתנצל. במקום לעצור. זה מעשה ציני ובלתי ראוי שמייצג את השימוש העלוב ביותר בכאב אנושי למטרות פוליטיות."
בפרסומים באיטליה הסבירו כי הילד שבתמונה פונה מרצועת עזה ב-11 ביוני לקבלת טיפול רפואי, בסיוע ישיר של משרד החוץ האיטלקי וכחלק ממבצע הומניטרי רחב. הפרסומים והשיח הער במדינה, ממחישים את הקרע הפוליטי העמוק סביב המדיניות של איטליה באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-2e1775cc45c4891026.htm
מסתבר שגם באיטליה (לא רק בישראל) לא כולם קונים את תעמולת החמאס.

השר היווני יצא נגד אוהדי א.א.ק הפרו-פלסטיניים:
"אנחנו לצד ישראל"
אדוניס גאורגיאדיס, שמשמש כשר הבריאות בממשלה היוונית, תקף את האוהדים של יריבת הפועל באר-שבע בקונפרנס-ליג בעקבות המפגן האנטי-ישראלי במשחק בין שתי הקבוצות: "הם מבולבלים ולא מבינים מי אוהב ומי אוייב." בעבר הוא פרסם תכנים אנטישמיים, אך התנצל.
שר הבריאות היווני, אדוניס גאורגיאדיס, תקף בחריפות את אוהדי א.א.ק אתונה לאחר שהביעו את תמיכתם בפלסטינים באמצעות שירים ושלטים במהלך ה-0:1 הביתי על הפועל באר-שבע במוקדמות הקונפרנס-ליג.
בפוסט שפרסם ב-X, הבהיר גאורגיאדיס את עמדתו החד-משמעית: "אנחנו עם ישראל, כי ישראל עם יוון – נקודה." לדבריו, הקריאות והשלטים של אוהדי א.א.ק נגד ישראל מעידות על חוסר הבנה היסטורית, במיוחד לאור תמיכתה של פלסטין בטורקיה, שגאורגיאדיס כינה "הכובשת של קפריסין." הוא גם ציין שהפלסטינים חגגו את המרת איה סופיה באיסטנבול ממוזיאון למסגד – לאחר שנבנה במקור ככנסייה. האצטדיון של א.א.ק נקרא איה סופיה.
"מי שתומך בפלסטין מתוך היציעים באצטדיון שנקרא איה סופיה ולא מבין שהפלסטינים רואים בטורקיה משחררת של קפריסין – חי באשליה," כתב. "ישראל, מנגד, היא אויבת של טורקיה, נלחמת כדי שזו לא תקבל נשק מתקדם – והיא תומכת בנו. אוהדי א.א.ק מבולבלים ולא מבינים מי אוהב ומי אוייב. תיירים ישראלים תמיד יתקבלו בברכה ביוון."
בעבר פירסם גאורגיאדיס תכנים אנטישמיים מתוך ספרו של קונסטנטינוס פלווריס "היהודים: כל האמת." הוא הואשם ב"התבטאויות בעייתיות כלפי יהודים ובקידום פומבי של ספר אנטישמי שנכתב בידי אדם המצהיר על עצמו כאנטישמי." גיאורגיאדיס – סופר ובעל חנות ספרים – הגיב לכך וטען כי הוא מוכר את הספרים הללו כמו חנויות ספרים אחרות ביוון, וכי הוא עצמו אינו מסכים עם תוכנם.
באוקטובר 2015, כאשר היה מועמד לראשות מפלגת "הדמוקרטיה החדשה", תיאר את המעורבות שלו בספרו של פלווריס על היהודים כ"טעויות הגדולה ביותר בקריירה הפוליטית שלי עד כה," אך הדגיש כי מעולם לא היה אנטישמי. בינואר 2017, ביום הזיכרון לשואה, התנצל בפומבי על כך שסבל את דעותיהם של אנשים שביזו את יהודי יוון, על כך שתמך בספרו האנטישמי של פלווריס, וכן על קשריו הידידותיים עימו.
אוהדי א.א.ק ידועים בהיותם פרו-פלסטינים ומתנגדים חריפים לישראל, במיוחד ארגון האולטראס "אוריגינאל 21", שחבריו אלימים מאוד. מי שחוו על בשרם את הפן המכוער של "אוריגינאל 21" הם אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל, שהתארחו באתונה למשחק בליגת האלופות באפריל 2023, ומלבד קללות ונאצות ספגו אבנים. במזל זה נגמר ללא נפגעים בגוף, אך האדומים חזרו ארצה עם טראומה גדולה.
https://www.ynet.co.il/sport/worldsoccer/article/bknxksgpgx
יש גם יוונים נושאי מתנות טובים. יוונים שאינם נכנעים לתעמולה האנטי-ישראלית.
ברור שסכנת הכיבוש ע"י הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי לא מיוחדת רק לישראל, היא תקפה לא פחות ליוונים.

המדינאי ההולנדי חירט וילדרס תומך בישראל:
Never compromise with evil. Destroy Hamas completely and ignore the useful idiots of the EU. Hamas is responsible for the famine and hell in Gaza, and no one else. If they want peace, they should surrender and free the hostages.
לעולם אל תתפשרו עם הרוע. השמידו את חמאס לחלוטין והתעלמו מהאידיוטים השימושיים של האיחוד האירופי. חמאס אחראי לרעב ולגיהינום בעזה, ולא אף אחד אחר. אם הם רוצים שלום, עליהם להיכנע ולשחרר את בני הערובה.
https://x.com/naaman_c/status/1950123097106891162
, also for the sake of the Netherlabgnds. Thank you for your support. Israel will always fight against Islamo-Nazi-jihadist fascism.
תודה על תמיכתך. ישראל תמיד תילחם נגד הפשיזם האסלאמי-נאצי-ג'יהאדיסטי, גם למען הולנד.

"ניסו להשתיק אותנו – העלבון רק חיזק אותנו":
נבחרת ישראל הגאה בכדורעף זכתה במשחקי אירופה
לאחר שהתעלמו מהם בטקס הפתיחה ולא הניפו את דגל ישראל ליד שאר הדגלים – השחקנים ניצחו בגמר טורניר הכדורעף את ארצות הברית וזכו במדליית זהב: "אין דבר קשה יותר לספורטאים מלגלות שאתה לא רצוי."
לאחר שהמארגנים סירבו להניף את דגל ישראל בטקס הפתיחה – נבחרת ישראל הגאה בכדורעף זכתה במדליית הזהב – והניפה את הדגל הכי גבוה שאפשר. לאורך כל הטורניר הסתובבו השחקנים עם סיכות וסמלים למען החזרת החטופים הישראלים מעזה, בטורניר שהתקיים בליון, צרפת.
"לא רצו אותנו. ניסו להשתיק אותנו," אומר פטריק נוח, אחד מראשי המשלחת ושחקן קבוצת הכדורעף. "הגענו לכאן, נבחרת כדורעף גאה תל אביב, המייצגת את ישראל זו השנה הרביעית ברציפות. אבל מהרגע הראשון היה ברור שמשהו שונה. בטקס הפתיחה – ישראל הודרה. לא הוזכרה. לא נראתה. הדגל – נעלם. אין דבר קשה יותר לספורטאים מלגלות שאתה לא רצוי. זה משפיל. זה שובר. וזה נוגד את ערכי הספורט הבסיסיים של הכלה. סובלנות. שוויון. אחווה.
"אבל העלבון הזה רק חיזק אותנו," ממשיך נוח. "הוציא מאיתנו כוחות מנטליים שלא ידענו שיש בנו. יומיים של קרבות, עייפות, כאבים, זיעה ונחישות, ניצחונות אדירים על צרפת, בלגיה, ספרד, איטליה, פורטוגל, תאילנד, יוון, בריטניה, הולנד, גרמניה – וארצות הברית בגמר. אנחנו כל כך גאים במדינה שלנו. בזכות שנפלה בחלקנו לייצג אותה. בזה שלא נוותר – לא כשקשה, ולא כשמנסים להשתיק."
ישראל זכתה בטורניר הכדורעף בפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות, ובשנה שעברה הפסידה לאותה ארה"ב ברבע הגמר. למרות קריאות "שחררו את פלסטין" בקהל, הגיעו לעודד את הנבחרת רבים מהקהילה היהודית בליון והניפו דגלי ישראל לאורך כל המשחק.
https://www.mako.co.il/news-sport/sports_others-2025_q3/Article-1ac10fc66ca4891027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
יש גם ניצחונות מתוקים על תומכי החרם נגד ישראל.

הסיסמאות הריקות של יאיר למפל לפיד
יאיר למפל-לפיד: הממשלה נכשלה במלחמה בעזה. זה לא ניצחון מוחלט, זה אסון מוחלט. זה כשלון אסטרטגי, שמוביל לכישלון מבצעי ומדיני. זה לא חייב להיות ככה, יש אלטרנטיבה. המערכה הצבאית יצאה משליטה. אנחנו כובשים את חאן יונס בפעם הרביעית, את ג'באלייה בפעם השלישית. בכל פעם יוצאים, החמאס מגיע, ממלכד צירים ובתים, ומחכה שנחזור.
ממשלת ישראל כבר לא יודעת להסביר למה חיילים ממשיכים למות בעזה.
אם לא נסיים את המלחמה עכשיו, החטופים לא יחזרו, צה"ל ימשיך לאבד את טובי לוחמיו, האסון ההומניטרי יילך ויחמיר, העולם ייסגר בפני הישראלים. זה לא חייב להיות ככה. למה שמתרחש עכשיו יש אלטרנטיבה.
את המלחמה צריך לסיים. תמורת הפסקה כוללת, תהיה גם עסקת חטופים כוללת, על כולם, עד האחרון ועד האחרונה שבהם. ישראל תרוויח פעמיים. גם נחזיר הביתה את החטופים שלנו, גם נסיים מלחמה שכבר לא הולכת לשום מקום".
https://x.com/naaman_c/status/1949883292049678717?t=okW8Kz3Jlp1fwwDA4zPmfQ&s=03
מר יאיר למפל-לפיד, במקום סיסמאות ריקות על סיום המלחמה (מדובר רק על הפסקת אש אם אתה מתקשה בהבנה) תן גילוי נאות מה אתה מקבל מדרישות החמאס? נסיגה מוחלטת מהפרימטר ומציר פילדלפיה, שחרור כל המחבלים כולל מחבלי הנוח'בה, שיקום שלטון החמאס בעזה ועיגון העיסקה בהחלטת מועצת הביטחון? תן תשובה!
אני מציע לא לחזור לוויכוח הישן בן אהוד בן עזר למשה גרנות אם יאיר למפל-לפיד חכם או טיפש, כי הוויכוח כבר הוכרע. הבעייה היא שבפוליטיקה הישראלית רבים מפריחים סיסמאות בלי תוכן ממשי ובלי הסבר.

עיניים להם ולא יראו כי נטשו את העמדות?
רבות נכתב ועוד ייכתב על מחדל העיוורון שהביא לטבח ה-7 באוקטובר.
חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר-טוב מדווח: ״מבול הודעות עזיבה התקבלו הערב״ בזירה הפלסטינית של חטיבת המחקר. ראש ענף מחקר פלסטינים עזה: "ימים מאוד לא פשוטים עוברים עלינו. בשעות האחרונות התחלנו לקבל מחלק מאנשי המילואים הנהדרים של הזירה הודעות בדבר הפסקת התנדבות."
ב-24 ביולי 2023, מיכאל האוזר-טוב, הכתב הפוליטי בעיתון "הארץ", פירסם ברשת איקס את ההודעה הבאה:
"הודעה דחופה ששוגרה הערב בבהילות לכלל המילואימניקים של הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר, עקב מה שהוגדר ביחידה 'מבול של הודעות עזיבה שהתקבלו הערב.'"
"הכותב הוא רע״ן 43 – ראש ענף מחקר פלסטינים עזה:
"'שלום לכולם וערב טוב, ימים מאוד לא פשוטים עוברים עלינו. בשעות האחרונות התחלנו לקבל מחלק מאנשי המילואים הנהדרים של הזירה הודעות בדבר הפסקת התנדבות. לבד מהצער הרב על עצם ההודעות (מבלי לנקוט עמדה תוכנית לגביהן), חשוב לי להבהיר שאני, הרמ"דים [ראשי המדורים] וראשי הדסקים קשובים לכול אחד ואחת מכם ותרגישו בנוח לפנות בכל נושא. אני מול כדי להעביר מסרים ממוקדים יותר. בתקווה לימים טובים יותר לכולנו,"
https://tinyurl.com/yc2ukard
שלושה חודשים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר טוב מדווח: "מה שקורה בחטיבת המחקר [של אגף המודיעין] זו בגדול קריסת מערך המילואים." [על רקע הודעות על הפסקת ההתנדבות למילואים במחאה על הרפורמה המשפטית].
https://tinyurl.com/bdfuzv8a
מכתב קציני אמ"ן מחקר נגד "ההפיכה המשטרית" (29 ביוני 2023)
https://tinyurl.com/46xfhfm8
"אם תאושר החקיקה המסוכנת, לא נמשיך להתנדב לשירות מילואים בחטיבת המחקר של אמ"ן."
https://tinyurl.com/4vzn2yu2
הערכת המודיעין של קציני מילואים בחטיבת המחקר: המלחמה "לבטח אינה מקרבת אותנו להכרעת חמאס"; "חמאס רחוק מתבוסה ואף משקם את יכולותיו ואחיזתו ברצועה. נטרול יכולות חמאס עד כדי הבסתו הכרחיים ליצור עתיד בר-קיימא לאזרחים בדרום, אך נראה שתכליות אלו בלתי ניתנות להשגה בטווח הזמן הנראה לעין."
https://tinyurl.com/yhrarx6a
שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר-טוב, מסביר את ההיגיון מאחורי הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים: "כשחברה מסחרית מנסה למנוע השתלטות עוינת היא מפעילה לעיתים את מנגנון 'גלולת הרעל'. החברה פוגעת בעצמה, מוכרת אופציות במחיר הפסד, עושה כל מה שדרוש כדי למנוע את ההשתלטות.".
https://tinyurl.com/mu3k8h82
חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר טוב מכריז: "חיל האוויר מפעיל את גלולת הרעל," ביום בו 1,142 טייסים ונווטים, בקרים, מפעילי כטמ"מ ואנשי יחידות מיוחדות, איימו להפסיק את השירות במילואים, במחאה על הרפורמה המשפטית. "הכשירות תפגע, הכלכלה תרעד, הלכידות החברתית תתפורר."
https://tinyurl.com/4m34bj75
https://x.com/jdhalevi/status/1949690472496263329?t=rbE5lG83VtqZ7L0rxF77CQ&s=03
האם העיניים של ישראל נעצמו בגלל התנועה הפרוטסטנטית? מחקר עתידי יענה על השאלה.

בלינדמן פקח עיניו?
חמישה נשיאי אוניברסיטאות פירסמו מכתב לממשלת ישראל במקום לחמאס ובו הם מאשימים את ישראל ברעב בעזה.
במאמר מערכת בעיתונם "הארץ" מאשימים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן את האוניברסיטאות שלא חתמו על המכתב, והם אף מאיימים עליהן: "ראשי המוסדות בחיפה, בן-גוריון, בר-אילן ואריאל סירבו להצטרף. מאריאל, שהוקמה בחטא וקיבלה מעמד בחטא, אין ציפייה, אך כישלון ראשי 3 המוסדות האחרים להפגין עמוד שדרה מוסרי בולט יותר. הם לא יינקו."
("חיפה בן גוריון בר אילן", מאמר מערכת "הארץ" 29.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-07-29/ty-article-opinion/00000198-5201-d669-a99d-7eb7b5860000
בזמנו כתבתי על נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, שגזר את תעודת החוגר שלו אחרי עשרות שנות מילואים בעקבות הרפורמה המשפטית, ואמר בראיון לניו יורק טיימס, כי "תומכי נתניהו כבר לא אחים שלי."
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01869.php
והנה מסתבר שבכל זאת פרופסור גור בלינדמן-אלרואי נשיא אוניברסיטת חיפה פקח את עיניו והבין שיש לו סולידריות חברתית והוא אינו מהדהד את תעמולת החמאס, ואינו מאשים את ישראל ברעב בעזה. יישר כוח. מוטב לראות גם באיחור.
נעמן כהן

אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים

אבא מָלַךְ

אַבָּא מָלַךְ בְּבַיִת רֵיק.
וּכְכָל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין
חָדַל לְדַבֵּר
וּפָסַק לֶאֱהֹב –

בְּבוֹאֵנוּ לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ
לֹא נוֹתְרוּ
אֲפִלּוּ מַכְאוֹבָיו –

כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ.

1961

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ג'וחא: איך זה שהיועמ"שית טרם מצאה חשד לאישום בהטרדה מינית מצד אלוף דוד זיני שימנע ממנו לכהן כראש השב"כ וזאת חרף חפותו, הזמנית-כמובן?

מה, לזיני אין זין? מה, אין תיק חקירה שאפשר לשלוף נגדו כדי להדיחו בשל היותו בחזקת נאשם? זה לא בסדר. משהו רקוב בפרקליטות אם טרם הצליחה לתפור לו תיק!

* אהוד: סיום מכתב שהתקבל היום [30.7] מידידה יהודייה אמריקאית בניו-יורק העומדת לקבל בעוד חודשים אחדים ראש עיר דמוקרטי מוסלמי שונא ישראל, זוהרן ממדאני, המאיים לעצור את בנימין נתניהו אם יגיע לניו-יורק:

JEWS are as ugly and disgusting as everyone else – they have lost the moral high ground.

I am so ashamed.

Bibi and the Judea and Sumeria group and the SETTLERS  are fascist fanatics – THEY HAVE DESTROYED ISRAEL 

GET REAL I am so sorry I love you and Judith and BEN but I don’t love Israel anymore. 

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.



©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

📑 בגיליון:

  • שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ: *
  • יורם אטינגר: אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא):
  • אורי הייטנר: צרור הערות 30.7.25
  • אודי מנור: חיפה – הסיפור היהודי והדמוקרטי
  • פרופ' פלוץ בן שחר: נשיא אוניברסיטת
  • אריה רפפורט: הערות מלב כואב –
  • אהוד בן עזר: "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל"
  • עמי עתיר: איך היא התחילה איתי
  • אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
  • מנחם רהט: כן, לְשַׁטֵּחַ!
  • רוֹן גֵּרָא: הִתְבּוֹנְנוּת
  • זָן עֵינַי,: בַּחֲתוּלָה הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת לְרַגְלַי,
  • יוסי אחימאיר: מיקי גולדמן – עד 121
  • נעמן כהן: אימוץ שיטת הצבא השוויצרי
  • אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
  • ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: * ג'וחא: איך זה שהיועמ"שית טרם מצאה חשד לאישום בהטרדה מינית מצד אלוף דוד זיני שימנע ממנו לכהן כראש השב"כ וזאת חרף חפותו, הזמנית-כמובן?
  • שאר הגליון
🏠 📑 A− A A+