מוקדש לרן שוחט –
שנפל בסיני
עֵינֵי הַיֶּלֶד הַשְּׁמַנְמַן הַתָּם
זוֹהֲרוֹת מִמְּרוֹמֵי-חֶרְמוֹן.
הוּא מְדוֹבֵב:
"הַחֶרְמוֹן עֵינַיִם לָאָרֶץ";
קַוִּים יְרֻקִּים, קַוִּים סְגֻלִּים
מְבַתְּרִים בְּשָׂרִי בַּלֵּילוֹת
מְדַדִּים עַל רִצְפוֹת-פְּסֵיפָסִים:
"שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל" –
מֵאִיר לְבָתֵּי-כְּנֶסֶת
יְהוּדִיִּים –
מֵעֵבֶר לַזְּמַנִּים;
מִמְּרוֹמֵי-הַחֶרְמוֹן
הַנַּעַר מְדוֹבֵב:
"עֵינַיִם לָאָרֶץ" –
גּוֹמְעוֹת מֶרְחַקִּים –
עָבַר הֹוֶה, עָתִיד,
וְהָאֲהָבוֹת כְּרַמְזוֹרִים
מֵעַל לִזְמַנִּים וּתְלָאוֹת;
כְּרוּבִים עָטוּ עָלַי –
הֵם שׁוֹתְתִים-דָּם
וְנֵצַח נִשְׁקָף מֵעֵינֵיהֶם.
1974

נמצא בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
רן שוחט היה נכדו של אחיה הבכור של אסתר, ברוך, ובנם של שמחה וצבי שוחט-שכטמן. נין של יהודה ראב בן עזר. רן היה בן-דוד של מי שלימים זכה בפרס נובל לפיסיקה, פרופ' דן שכטמן.

טרוריסט או פרגמטיסט?
פורסם לראשונה ב"מעריב", 28 ביולי 2025
האם אל-ג'ולאני (אחמד אל-שרעא) הוא טרוריסט בחליפה מערבית, המוליך שולל מעצבי מדיניות מערביים, המתוסכלים מהמציאות המזרח תיכונית המדממת ורוויית מלחמות וטרור בין-מוסלמים ובין-ערבים מונחי-דת ואידיאולוגיה מאז המאה ה-7, ולכן הם מתמכרים למציאות חלופית, ספקולטיבית ונוחה יותר של דו-קיום בשלום, המונחית על ידי שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים? או אולי אל-ג'ולאני זנח את הטרור, הפך מאידיאולוג לפרגמטיסט, ומנסה לייצב את סוריה המשוסעת שבטית, אתנית, דתית ורעיונית, ולקדם דו-קיום שלום מקומי ואזורי?
תפישת העולם והחזון של מנהיגים כגון אל-ג'ולאני, מחמוד עבאס וחמינאי, משתקפים באופן האותנטי ביותר בתוכניות הלימודים, דרשות יום שישי במסגדים, התקשורת הרשמית וקשרים עם גופי טרור.
להערכה מציאותית של התנהלות אל-ג'ולאני – בעל הרקע הג'יהאדיסטי – יש להתנות כל מחווה כלפיו (כגון השעיית סנקציות כלכליות וחידוש יחסים דיפלומטיים) בעקירת החינוך לשנאה, דרשות ותקשורת השנאה, וסיום כל קשר עם גופי טרור, כמו גם התכחשות פומבית ורשמית לאידיאולוגיה של "האחים המוסלמים" ושל "היאת תחריר א-שאם" הקוראת להפלת משטרים מוסלמים לאומיים, להכניע את ה"כופרים", ולהשליט את האסלאם על העולם כדת הלגיטימית היחידה.
כדי להיות צמודים למציאות בכל הקשור להתנהלות אל-ג'ולאני, יש ללמוד מתקדימים של מנהיגים מזרח תיכוניים, שהוליכו שולל מעצבי מדיניות מערביים. לדוגמא, בתחילת דרכו, הרעיף בשאר אסאד על המערב מלל מתון, תוך הדגשת עבודתו כרופא עיניים בבריטניה, נשואיו לאישה סורית ילידת בריטניה, היותו נשיא אגודת האינטרנט הסורית ושליטתו במיספר שפות זרות, ולכן הצטייר כמנהיג מתון בפוטנציה, היה אורחו של נשיא צרפת ב"מצעד יום הבסטיליה", והפך לחברם של הסנטור הבכיר ג'ון קארי ומחוקקים אמריקאים נוספים. אבל, בשאר אסאד התגלה כשטני יותר מאביו, והוביל למלחמת אזרחים שגבתה מחיר של יותר מ-500,000 הרוגים, 7 מיליון פליטים ומספר דומה של עקורים בסוריה.
ב-1978, אייתוללה חומייני הקיף את עצמו ביועצים צעירים, מבריקים ורהוטים, בוגרי אוניברסיטאות מערביות, ששלטו במיספר שפות זרות, והנחה אותם לתדרך דיפלומטים ועיתונאים אמריקאים ב(דיס)אינפורמציה על השקפת עולם אנטי-סובייטית ופרו-אמריקאית, התמקדות בזכויות אדם לעם האיראני, הימנעות מיצוא המהפכה האסלאמית מעבר לגבולות איראן, ומחויבות לדו-קיום בשלום עם השכנים הסונים.
נשיא ארה"ב, קארטר, התמכר למסרים של חומייני, הכריז ש"חומייני יעסוק בטרקטורים, לא בטנקים," שׂ"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי," והפעיל לחץ כבד על צבא איראן (שהתנגד לחזרת חומייני מהגלות בצרפת), ובכך הקל על הפלת שלטון השאה הפרו-אמריקאי.
אבל, בסתירה למציאות חלופית שהשתלטה על מחלקת המדינה והבית הלבן, חומייני היה מונחה-חזון פנאטי, הוציא להורג מיספר רב של קציני צבא בכירים, השתלט על השגרירות האמריקאית והחזיק 50 אמריקאים כבני ערובה למשך 444 יום, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ" למוקד העולמי האנטי-אמריקאי המוביל של טרור, סחר בסמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה.
ב-1993, הפריח ערפאת הצהרות שלום – לציבורי יעד בישראל ובמערב, ולא במדינות ערב – שהותאמו להתמכרות מנהיגים ישראלים ומערביים למציאות חלופית של "שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש" מונחה-קידמה ודו-קיום בשלום, והובילו להכשרת ארכי-טרוריסט וזכייתו בפרס נובל לשלום, במקביל להתפרצות גל טרור חסר-תקדים.
"האחים המוסלמים" – ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם – רואים בתפישת השלטון ע"י אל-ג'ולאני מקור השראה להתפתחויות דומות בכל מדינות ערב. מאז הקמתם ב-1928, "האחים המוסלמים" מפגינים מיומנות בהטעיית המערב באמצעות פעילות דתית, חינוכית, חברתית, סיעודית ופוליטית, לצד חתרנות וטרור. "האחים המוסלמים" הם מונחי חזון המחייב הפלת כל משטר מוסלמי לאומי והכנעת המערב "הכופר", והקמת חברה אוניברסלית המתבססת על האסלאם כדת הלגיטימית והיחידה. בניגוד לממסד מדיניות החוץ המערבי שאינו רואה ב"אחים המוסלמים" ארגון טרור, כל המשטרים הערביים המתונים חשים את מאכלת "האחים המוסלמים" על צווארם.
השורה התחתונה: בעוד שאל-ג'ולאני עשוי להיות טרוריסט שהפך לפרגמטיסט, על המערב ללמוד מניסיונו של ג'ון ג'נקינס, מומחה בריטי מוביל ל"אחים המוסלמים" ולמזרח התיכון:
"....המערב צריך להתגבר על הפיתוי לפענח את המזרח התיכון ע"י ערכים ומונחים מערביים... המערב עלול להתפתות ולהאמין שהפלת משטר מזרח תיכוני זדוני, מובילה לעליית משטר חיובי יותר. אבל, המציאות המזרח תיכונית מוכיחה את ההיפך... האלימות השלטונית לא נחלשת אלא חוזרת..."
שגריר בדימוס יורם אטינגר

* כישלון מפואר – המהלך של הקמת מרכזי חלוקת מזון, בניהול חברה אמריקאית, היה מהלך מוסרי, צודק וחכם, שנועד לחולל מפנה במערכה.
הוא נועד להתמודד עם המציאות העגומה, שבה לאורך שנה וחצי הכנסנו מאות משאיות מזון ביום לתושבי עזה, אך חמאס השתלט עליהן, בזז אותן, מילא בהן את מחסניו וספסר בהן, ובכך חיזק את אחיזתו בשלטון בעזה והאריך את המלחמה. המהלך נועד לקטוע את הקשר הגורדי הזה.
למרבה הצער, המהלך נכשל. הכישלון נוצל לקמפיין ה"הרעבה" הגבלסי הגאוני של חמאס, שגרם לנו לנזק מדיני חמור ולבידוד חסר תקדים. ברור שהמשך המהלך היה מדרדר את המצב.
אין מקום לגנות את המהלך. ההיפך הוא הנכון. ראוי לשבח את החשיבה היצירתית מחוץ לקופסה, במקום להמשיך עוד מאותו הדבר עם הראש בקיר. למה המהלך נכשל? איני יודע. חשוב לתחקר אותו ולהפיק לקחים.
כרגע חובה היה לתת מענה מהיר כדי לצמצם את הנזק. מי שתוקפים את המסדרון ההומניטרי ואת הצנחת המזון, מוזמנים לספר לנו מה הם ממליצים, חוץ מלהגיד "לא" לכל דבר.

* לא היה מנוס – איני שותף לביקורת על ה"יוטרן" של נתניהו. במצב שנוצר, מול המפולת המדינית והצלחת קמפיין ה"הרעבה" של חמאס, לא היה מנוס מהצעד שנקט.
אבל המצב שנוצר הוא תוצאה של כישלון המהלך של "מרכבות גדעון", שנועד להפריד בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס ולאפשר את שבירת חמאס ומיטוטו, אחרי כישלון מלחמת הדשדוש עד אז.
הרעיון של המהלך נכון, ואיני רואה טוב ממנו. חובה לבדוק איפה טעינו ולמה כשלנו, כשסוף סוף היתה תכנית ראויה.

* שטופת שנאה לדורות – ספי הנדלר איים ב"הארץ" שאנחנו הופכים את עזה לעיר-מדינה חרבה, שטופת שנאה לדורות.
קראתי ונחרדתי. אם אנחנו גורמים להם, במלחמתנו, להיות שטופי שנאה, איך היא עלולה לבוא לידי ביטוי?
תגידו שהדמיון שלי חולני, אבל זה מה שדמיינתי. באיזו שבת בבוקר, תחת מטח כבד של אלפי רקטות, יפלשו אלפי עזתים לישראל. יכבשו מיספר קיבוצים, יעברו מבית לבית ויטבחו בגברים, נשים, ילדים, תינוקות וקשישים. יפשטו על מסיבת מוסיקה שלווה בטבע ויטבחו בחוגגים – ירצחו ויאנסו על ימין ועל שמאל. ויחטפו באכזריות מאות ישראלים, ובהם קשישים, נשים, ילדים ותינוקות, ירצחו חלק מבני הערובה, כולל רצח בידיים של תינוקות, וירעיבו ויענו חטופים במנהרות תת קרקעיות, תוך שהם כבולים במשך חודשים בשרשראות. הם עלולים לרצוח 1,200 ישראלים במתקפת השנאה הזאת, באותה שבת שחורה.
זו תהיה תוצאת ההרס שאנחנו יוצרים בעזה. כך אנחנו הופכים אוהב לאוייב מלא שנאה, שיעולל לנו אסון כבד.

* האקדח המעשן של קמפיין ה"הרעבה" – כשראיתי את הסרט המתעד את מותו של הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורה בצומת נצרים בספטמבר 2000, נחמץ ליבי. לא התבלבלתי. היה ברור לי מי אחראי למצב – מי שפתחו במתקפת הטרור הרצחנית נגד ישראל, אחראים לכל תוצאותיה. אבל כאב לי לראות ילד בן 12 נהרג מירי, וכאב לי שבעתיים לראות שהוא נהרג מירי כוחות צה"ל.

כאשר החלו להציג ספקות באשר לאמינות התמונות, חשתי אי נוחות. צה"ל לקח אחריות לאירוע, הבהיר שהדבר קרה בשוגג, ואין סיבה לא להניח לכך. אולם ככל שקראתי יותר ויותר בנדון, הבנתי שמדובר בתרמית. בסופו של דבר בית משפט בצרפת קבע זאת חד-משמעית.
מתי נפל לי האסימון סופית? כאשר התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי כתב משהו כמו: אולי את א-דורה צה"ל לא הרג, אבל הוא הרג הרבה א-דורה אחרים. אז הבנתי שאם אפילו התועמלן הראשי שלהם מודה בזיוף, ודאי שזה זיוף. אבל האמירה שלו היתה מקוממת ביותר. אם יש לכם כל כך הרבה "א-דורה", למה אתם מפיצים דווקא את המקרה המזויף, והופכים דווקא אותו לנער הפוסטר של התעמולה האנטי ישראלית?
נזכרתי בכך השבוע, כאשר התברר שילד הפוסטר של קמפיין ה"הרעבה", שתמונתו עיטרה את עמודי השער של העיתונים במערב, כאקדח המעשן לכך שישראל מרעיבה, כביכול, את העזתים, אוסאמה א-רקאב בן ה-5, סובל ממחלה מחלה גנטית קשה, שאין לה קשר למלחמה.
ב-12 ביוני 2025, תיאם המתפ"ש את פינויו של אוסאמה מעזה עם אימו ואחיו דרך שדה התעופה רמון. כעת הוא מקבל טיפול רפואי באיטליה.
כלומר הסיפור האמיתי, שהוא זה שראוי לחשיפה הגדולה, הוא שבשעת מלחמה קשה, נגד אויב אכזר וברברי, ישראל דאגה לפנות ילד עם אימו ועם אחיו לצורך טיפול רפואי באיטליה. הסיפור האמיתי הוא שהאוייב הציני משתמש בילד הזה, שישראל פועלת להציל את חייו, לתעמולת כזב זדונית נגד ישראל.
נו, עכשיו יבואו הגדעון לוי'ם למיניהם ויגידו, טוב אולי הסיפור של א-רקאב שקרי, אבל יש עוד הרבה א-רקאב אמיתיים.

* בעד או נגד טרנספר – אני מתנגד בתוקף לרעיון הטרנספר לערביי עזה.
למי שתמך לפני עשרים שנה בטרנספר ליהודי עזה, יהיה קצת קשה להצדיק, מבחינה לוגית ובוודאי מוסרית, התנגדות לטרנספר לערבים.
לא כל שכן, למי שגם היום מצדיק את הטרנספר בדיעבד, גם אחרי שראינו את תוצאותיו.

* אלביון הבוגדת – בריטניה צועדת בנתיב מינכן.

* ההשתמטות במגזר השוקניסטי – השתמטות המגזר החרדי היא סרטן בגוף האומה. ההשתמטות במגזר השוקניסטי ממארת לא פחות.
על מה אתה מדבר? תאמרו לי. תוכיח!
לא, זו אינה השתמטות ממוסדת ומאורגנת, לבטח לא ממומנת מכספי המיסים של המשרתים, אך היא קיימת. איני יודע את ממדיה, אך אצטט מדברים של נוגע בדבר. כך פתח עפרי אילני, בטורו השבועי במוסף "הארץ" – "תחת השמש", פשקוויל שכותרתו – "השוליים הפכו למרכז":
"ישבנו על שפת הים ודיברנו על עזה. כולנו היינו מבועתים מהזוועה. מישהו אמר: 'צריך לסרב.' אבל ממילא, אף אחד מאיתנו לא משרת בצבא. חלק מאתנו לא התגייסו, והיתר מזמן לא עושים מילואים. לא אכחיש: בסביבתי החברתית אין אפילו אדם אחד שלובש עכשיו מדים. חבריי הצעירים יותר, וגם קרובי משפחה צעירים ממני, אפילו לא העלו על דעתם להתגייס לצבא."
אגב, כשהוא כתב "כולנו היינו מבועתים מהזוועה" הוא לא התכוון ל-7 באוקטובר. ממש לא.

* הוא לא רצח את בני עמו – פעמים רבות כתבתי שבשאר אסד רצח מאות אלפים מבני עמו. אבל טעיתי. הם לא בני עמו. אין עם סורי. וכיוון שאין עם סורי, סוריה אינה ולא היתה מעולם מדינת לאום. היא היתה פיקציה. מדינה מלאכותית ששירטטו פקידים קולוניאליסטים מטעם צרפת ובריטניה על שולחן השירטוטים, ללא כל קשר למציאות דמוגרפית כלשהי. הדרך היחידה להחזיק את סוריה היא על כידונים, כפי שעשו אסד האב והבן, ברודנות רצחנית במיוחד. אבל מתחת לפני השטח רחש כל הזמן מרד, שהתפרץ ב-2011 והביא לנפילת המשטר ב-2024.
גם מימשל חדש יוכל להחזיק את סוריה רק בכוח ובאכזריות. כי אין עם סורי. סוריה היא פדרציה של שבטים ועדות שהשנאה ביניהם תהומית וקטלנית. ואליהם מצטרפות כנופיות ג'יהאדיסטית שפלשו לסוריה במלחמת האזרחים. שום דבר טוב אינו מאיים על סוריה. בסופו של דבר, הפתרון האפשרי היחיד הוא חלוקה, כמו ביוגוסלביה לשעבר. אגב, הדבר נכון גם ללבנון, עיראק וירדן, אף הן מדינות מלאכותיות שהוקמו על אותו נייר שרטוטים.
ישראל חייבת להיות שחקנית במשחק הזה, כדי להבטיח את ביטחונה, לכרות בריתות ולקדם את בעלות בריתה.

* אילו הייתי – אילו הייתי חייל יהודי בצבא אירופאי, וסמוך לגבול מדינתי היה מתבצע טבח המוני ביהודים, ומדינתי לא היתה נוקפת אצבע, הייתי עורק עם נשקי מהצבא והולך להגן על אחיי.
איך חוה ליבוביץ' היתה מתייחסת לטקסט הזה?
את הטקסט כתב אורי הייטנר. הנ"ל כופר בביבי משיח צדקנו. מכאן שזה טקסט של כפירה. לגיליון הבא אכתוב תגובה ילדותית אובססיבית ואתקוף בתירוץ זה או אחר את דברי הכפירה.

* טיעון אנטי ציוני – אפשר לא לאהוב את דרמר, לא להעריך אותו, מותר לבקר אותו ולתקוף אותו. אבל הטיעון נגדו על כך שהוא "אמריקאי" ו"לא ישראלי", הוא אנטי ציוני.
מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי כולו. ישראל היא מדינת עלייה, שוחרת עלייה וקולטת עלייה. השתלבות עולים חדשים בכל שדרותיה ובוודאי במנהיגותה, היא מימוש מהותה.
מחצית מראשי הממשלה של ישראל היו עולים. 7 מתוך 11 נשיאי ישראל היו עולים. בן גוריון הציע את נשיאות המדינה לאלברט איינשטיין, יהודי שאפילו לא עלה לארץ. כך נהג גם נתניהו, שהציע את התפקיד לאלי ויזל.
דרמר עלה לישראל לפני 28 שנים. רדיפת איש ציבור בטענה ש"אינו ישראלי", כמעט שלושה עשורים אחרי עלייתו לישראל, מעידה על הרודפים, לא עליו.
באולפן שישי בערוץ 12 הציג דני קושמרו תמונה מחרידה למדיי, עד כמה מעטים השרים שבניהם משרתים כלוחמים קרביים. אחד הבודדים שבניהם לוחמים הוא רון דרמר. אבל הוא... "לא ישראלי".
ובמקביל, כאילו מהצד השני, החרדים תוקפים את יולי אדלשטיין בשל היותו עולה מרוסיה. הם, שפיזית הגוף שלהם בארץ ומדינת ישראל מאכילה אותם, אבל ברוחם הם בגולה, תוקפים את אסיר ציון יולי אדלשטיין על היותו "רוסי".
כאשר אחמד טיבי אמר בעזות מצח לאביגדור ליברמן "אתה מהגר, אנחנו ילידים," ספק אם הוא ציפה לתגבורת כזו מהחרדים ומגורמים בשמאל.

* הקונספירציה הווגנרית – זמן קצר אחרי 7 באוקטובר פירסם ב"הארץ" ההיסטוריון הווגנריסטי אדם רז מאמר, שבו יצא נגד הטענה ש-7 באוקטובר היה כישלון של נתניהו. לא, קבע ההיסטוריון. 7 באוקטובר היה ההצלחה של נתניהו.
הוא פרש קונספירציה פנטסטית, שכדרכן של קונספירציות מטורללות מגובה ב"עובדות" – כל מיני ציטוטים חלקיים ושברי תכתובות שעם הפרשנות הווגנריסטית יצרו פאזל קונספירטיבי שלם...
על פי "תאוריית המחנות" של "המוזיקנטים" – וגנר ושטראוס, מתקיים לאורך דורות מאבק איתנים בין שני מחנות חוצי מדינות ומפלגות, בין מחנה ההון הפיננסי למחנה ההון היצרני. בעוד ההון היצרני נבנה מהשלום שמביא לצמיחה, ההון הפיננסי נבנה ממלחמת נצח שמביאה לקיפאון. נתניהו וסינוואר שייכים למחנה ההון הפיננסי, והם רקחו את 7 באוקטובר כדי לקדם מלחמת נצח.
על פי התאוריה, האמצעי היעיל ביותר להבטחת מלחמת נצח הוא מאזן האימה הגרעיני. וכאן אנו מגיעים לקונספירציה מס' 2 של אדם רז.
מה עמד מאחורי מבצע "עם כלביא"? נתניהו ראה להוותו איך המחנה הרפורמיסטי באיראן מנצח ואו-טו-טו מגיע להסכם עם טראמפ, איש מחנה ההון היצרני. הסכם כזה ישים קץ לאיום הגרעיני האיראני. לכן, נתניהו יצא למלחמה, מתוך ידיעה שהיא תחליש את מחנה ה"רפורמיסטים", תסכל את ההסכם, ותאיץ את מיזם הגרעין האיראני, שנתניהו מטפח.
השבוע פרסם רז קונספירציה מרקסיסטית, ושמה – ימ"ם.
ימ"ם – ימי מילואים, המזכים את המילואימניק לתשלום פר יום. בימי המילואים, קובע רז, המילואימניקים מרוויחים הרבה יותר מבאזרחות, וזו ההזדמנות שלהם להתעשר ובמקביל ליהנות מיוקרה חברתית. כך, באמצעות הימ"ם והבטחת ההתעשרות, נתניהו קונה את המילואימניקים וגורם להם לתמוך במימוש היעד שלו – מלחמת נצח.
מעתה, כאשר יותר לפרסום על נפילתו של מילואימניק במלחמה, דעו, שמדובר בנובו-ריש תאב בצע, שנתניהו קנה. הרי כך כתב ההיסטוריון המהולל בעיתון לאנשים חושבים.

* חובתנו לעזור להם – משהו קורה מתחת לפני השטח בציבור החרדי. הסרטון הוויראלי על מפגש של משגיחים בישיבות העילית החרדיות עם הרב הירש, מצביע על מגמה של יותר ויותר גיוס, מחשבה על גיוס ולגיטימיות לגיוס במתחמים המבוצרים ביותר של עולם הישיבות. משתתפי הפגישה מבכים את העובדה שבישיבות החשובות ביותר יש בשטח שינוי מגמה באשר לגיוס לצה"ל. ההנהגה מנסה בכל כוחה להילחם בתופעה.
מי שמשלה את עצמו שאפשר להגיע להסכמה ולהבנות עם ההנהגה, חי בלללנד. שיצפה בסרטון וייווכח בכך.
הלחץ המוסרי של המילואימניקים ומשפחות המילואים, השיח הביקורתי בציבור נגד תופעת ההשתמטות, הדה לגיטימציה לתופעה, עשויים ליצור זרם מלמטה, לחולל שינוי.
כאשר הלחץ הזה ילווה בניתוח מהיר וחותך של ניתוק המגזר החרדי מעטיני תקציב המדינה, לצד טיפוח רבתי של החינוך החרדי-ממלכתי, כך שההורה החרדי יעמוד בפני הברירה של חינוך חרדי ממלכתי חינם או חינוך פרטי בתשלום מלא, זה יעשה את העבודה. כאשר אגורה מתקציב המדינה לא תלך למימון ההשתמטות, תתרופף האחיזה של הרבנים בצוואר הציבור החרדי.
השינוי יבוא מלמטה, אבל בלי עזרת המדינה, באמצעים שציינתי, זה לא יקרה. חובתנו לסייע לאחינו החרדים לצאת ממדמנת ההשתמטות מצה"ל ומפרנסה. חובתנו להבריא את החברה החרדית. היא לא תוכל להבריא את עצמה ללא עזרתנו.

* מגשימים את חזון ישעיהו – קואליציית הפיגולים שוברת בכל פעם מחדש את השפל של עצמה.
כעת הם עומדים כאיש אחד מאחורי חשוד באונס והדחת עדה. במקרה הזה הדבר חמור שבעתיים, כי העבירות (לכאורה) נעשו בתוך כת. גם בקרב ציבור נורמטיבי, נשים חוששות מאוד להתלונן. קל וחומר בן בנו של קל וחומר בכת, ששם מופעל מנגנון סתימת פיות אלים במיוחד. במקום להתייצב לצד המתלוננת ולדרוש מן המשטרה והפרקליטות לחקור עד תום את החשדות, האפסים האלה מכפיפים כל מוסר אנושי לאינטרס עסקני צר, ובמקרה זה, עוד כלי לרדיפת היועמ"שית ומערכת המשפט. אין אפילו צדיק אחד בסדום שיפצה פה ויצפצף. גם לא צדיקה. בטח לא השרה למעמד האישה. איזו חבורה עלובה וזדונית של עלובי נפש, חסרי גבולות.
השבת, שבת חזון, נקרא את תיאור קואליציית הפיגולים הזאת, כפי שהיטיב לתאר אותה ישעיהו בן אמוץ: "שָׂרַיִךְ סוֹרֲרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם."
הם מבינים, כנראה, שזה חזונו של ישעיהו שעליהם לממש. אלא שעל פי ישעיהו, זו המציאות שתביא לחורבן.

* חרפה – אף אחד מהח"כים שבחרו במילביצקי ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת, לא ירשה לבת שלו לשבת איתו בחדר סגור.

[אהוד: תאר לעצמך שברוסיה יושבת אישה שמסרבת לבוא ארצה להעיד אבל היא טענה שאנסת אותה לפני אחת-עשרה שנים, והיועמ"שית הלעומתית, זאת בלשון המעטה, פותחת מיד בחקירה מתוקשרת נגדך והורסת לך את מעמדך הציבורי.
אגב, גם מי ששלח את המפציצים שחיסלו שלושה אתרי גרעין מרכזיים באיראן ואשר על שמו קרוייה רמת טראמפ בגולן, המוכרת לך, עמד עד לא מזמן כנחקר במרכזה של שערוריית מין, מה שלא הפריע לו ואפילו אולי עזר להיבחר לנשיא ארה"ב].

* הסטיקר הראשון – הלך לעולמו חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר. יהי זכרו ברוך!
טרטקובר עיצב את הסמליל של תנועת שלום עכשיו. בכתבה על אודותיו ב"כאן 11", נאמר על הסמליל, שהוא "נחשב לסטיקר הפוליטי הראשון בישראל." אולי הוא נחשב ככזה, אך אין הוא הראשון.
תנועת שלום עכשיו נוסדה ב-1978, אחרי ביקור סאדאת. ארבע שנים קודם לכן, בעת המו"מ עם סוריה על הסכם הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, הפיק ועד יישובי הגולן את הסטיקר: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." הייתי אז ילד רמת גני, אך אני זוכר היטב מאותה תקופה מכוניות עם הסטיקר. איני יודע אם זה הסטיקר הראשון, אך הוא לבטח קדם לזה ש"נחשב" לראשון.

* סוף שנה ב"מעגלים" – תמה שנה נוספת של הקהילה הלומדת "מעגלים", שיש לי הזכות הגדולה להיות המנחה שלה. שנה שחצייה היתה בזום, כמו כל השנה שלפניה, כיוון שרבים מחבריה היו מפונים ובשל מגבלות התנועה במלחמה, ומחציתה השנייה היתה, לשמחתנו, פנים אל פנים.
לסיום השנה, אירח אותנו חברנו עופר גביש בקיבוצו יפתח. נפגשנו עם חברים שסיפרו לנו על המלחמה – מפונות שסיפרו על החיים הקהילתיים בגולת גינוסר ולוחם בכיתת הכוננות שסיפר על החיים בבית, כחיילים, שעה שהקהילה מפונה. סיירנו בקיבוץ ועלינו לתצפית לעבר לבנון, לכפר השיעי, כפר רדואן שחלש על יפתח – היה ואיננו עוד. אני מאחל להם שהיישוב שלהם יקום מחדש – אבל מצפון לליטני. תצפתנו על שטח המטע שנשרף כליל במלחמה וכעת הוא בהכשרה לקראת נטיעתו מחדש. שמחתי מאוד לשמוע ש-91% מתושבי יפתח חזרו. גם כל הדירות להשכרה התמלאו. לשאלתי, האם 9% האחרים יחזרו או עזבו, השיבו לי שחלק יחזרו (למשל, אחרי בניית הממ"דים) וחלק כנראה יעזבו.
סיימנו בשיחה מרגשת לסיכום השנה המיוחדת הזאת. הנושא השנתי שלנו היה: "אף על פי כן" – איך ממנפים משבר לאומי לתקומה לאומית.

* ביד הלשון: פצע וחבורה – במוסף שבת של "ידיעות אחרונות" התפרסמה כתבה של מתן צורי, על חבורת "תורנו", צעירות וצעירים רווקים, בשנות העשרים וראשית שנות השלושים לחייהם, שעלו לנגב המערבי בעקבות 7 באוקטובר, לבנות ביישוביו את בתיהם ומשפחותיהם; לבנות ולהיבנות בנגב המערבי. כתבה מרגשת על צעירים מעוררי השראה. גם השם, "תורנו", נפלא. במרוץ השליחים הציוני, עכשיו תור הדור שלנו לקחת את מקל ההובלה של הציונות, ההתיישבות והמדינה.
כותרת הכתבה: "פצע וחבורה". הפצע הוא 7 באוקטובר. החבורה היא חבורת "תורנו". ויש כאן משחק מילים עם הביטוי המקראי "פצע וחבורה ומכה טרייה". אלא שהביטוי המקראי אינו מדבר על חבורה, בבי"ת רפויה, במובן של קבוצת אנשים מלוכדת, אלא על חבּורה, בבית דגושה.
הפסוק לקוח מההפטרה שנקרא השבת, שבת חזון, השבת שלפני ט' באב; חזון החורבן של ישעיהו בן אמוץ, פרק א'. בפסוק ו' נאמר: "מִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם; פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה, לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן." זו החזות הנוראה של עם ישראל בבוא החורבן. אין בו מתום – אין בו מקום תם, שלם. כלומר אין לו אפילו איבר שלם אחד בגוף. הכול פצע וחבורה ומכה טרייה.
מה ההבדל בין פצע, חבורה ומכה טרייה?
על פי הפרשנות: פצע – היא מכה מגולה ופתוחה, שהדם שותת ממנה. חבורה – גם היא חיצונית, אך אינה פתוחה, אלא שנצרר הדם תחת העור ואינו יוצא החוצה. מכה טרייה - היא מכה שבפנים, ואינה נראית כלל.
"עלו לנגב," כתבתי, ולא ירדו לנגב, על פי שיטתו של בן גוריון.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com

למנדל זינגר
1969
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 10.10.1969
ספרונו של מנדל זינגר הוא בעצם הרחבה של קטע-עדות שכתב לפני שנים ואשר נכלל בקובץ "יוסף חיים ברנר", מבחר דברי זיכרונות, שנערך בידי מרדכי קושניר והופיע בשנת תש"ד, 1944, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בהקדמתו לספרון מציין מנדל זינגר כי מקצת דבריו בספר זה כבר פורסמו ב"דבר" בשנת תש"א, 1941, וב"ספר העלייה השנייה" בשנת תש"ז, 1947, ומשום-מה שכה לציין כי עדותו מצויה גם בקובץ הנ"ל שנערך בידי מרדכי קושניר.
הספרון בנוי כולו סביב מאורע מכריע אחד – עלייתו לארץ באותה אונייה בה הפליג ברנר. ברנר יצא לדרך בשם בדוי – פלדמן – משום שהשתמש בדרכונו של ידידו יהושע רדלר-פלדמן, הוא ר' בנימין. זינגר עלה לארץ עם חבורת צעירים מן העיר ברודי שבגליציה. קודם הנסיעה פגש את ברנר רק פעם אחת בלבוב, בה עשה הסופר בין תקופת לונדון שלו ובין עלייתו לארץ. אותה פגישה היתה קצרה מאוד. זינגר החליף עימו מילים ספורות לשם הנימוס, אולם, כעדותו, מראה-פניו של ברנר נחרת יפה בזיכרונו.
בפעם השנייה פגש את ברנר במשרד הציוני בווינה, והסופר התכחש לו, באומרו כי שמו אינו ברנר אלא פלדמן. זינגר שמר את הדבר בליבו ולא גילה לרעיו לנסיעה. יחד עשו את הדרך לטריאסט, שם עלו על סיפון אונייה והפליגו לאלכסנדריה, מאלכסנדריה נסעו ברכבת עד קהיר, משם ברכבת לפורט-סעיר, ומפורט-סעיד שוב באונייה שהפליגה ליפו ולחיפה. חלק מן הנוסעים ירד ביפו, לחלק לא הִרשו לרדת שם, והם חזרו לאונייה.
ברנר חשב מלכתחילה לרדת בחיפה, ושם אמנם ירד. לא זמן רב הצליח לשמור על עילום-שמו. הוא עבד ימים אחדים בחפירת בורות ["צלחות"?] בפרדסי חדרה. העבודה הגופנית הביאה אותו עד משבר. ובינתיים גם "גילו" אותו, וכך חזר לעבודותיו הקודמות בעריכה ובכתיבה.
דרכו של זינגר נפרדה מברנר בחיפה. רק עוד פעם אחת ראה אותו, בהיות זינגר סמינריסט בירושלים ואוכל בשבתות במלון ורשבסקי, לשם בא ברנר באחת השבתות לסעוד יחד עם יוסף אהרונוביץ.

געגועים לשמש
מאחר שקשה על סמך היכרות חטופה זו לכתוב זיכרונות רבים, השתדל זינגר לכלול בספרונו עניינים רבים ככל האפשר הנוגעים לאותה עלייה לארץ בכלל, ולברנר בפרט. הקובץ פותח בהקדמתו של דב סדן, האומר בצדק:
"ואל תהא עדותו של המחבר קלה בעינינו – העדויות על ברנר, הנסמכות על פגישת-פנים, מתמעטות והולכות ולא רבים בינינו שזכו לכך. ורובם ככולם, שיאריכו ימים, מעבר לגבורות. וכל עדות חשובה וביותר הבאה להעיד על ימים מכריעים כל כך בחייו, כימי לבטיו לפני בואו לארצנו, ולאחר בואו אליה." (עמ' 6).
במדור השני בספרון אסף זינגר לקט מובאות מאגרותיו של ברנר, שהתפרסמו בדפוס, ושעניינו – לבטי ברנר בבעיית עלייתו לארץ-ישראל. המכתבים הם מן השנים 1906-1909. בין היתר אומר בהם ברנר:
"גם לי אין אמונה אחרת, חוץ מבשמש, אבל אני ירא את הארץ, ירא אני את חורבננו הנצחי, ירא אני לראות גם שם רק חנוונים ולא עובדי-אדמה. מצב רוחי הולך ורע מיום ליום..." (1907).
"לתקופת השנה אסע לפלשתינה, אבל לא בתור ציוני מאמין ומקווה, אלא בתור אדם, המתגעגע אל השמש." (1907)
"...לפלשתינה לא אסע עוד, שונא אני את העם הנבחר, ושונא אני את 'ארץ-ישראל' כביכול, פע!..." (1907).
"...אתה נוסע לפלשתינה – אבל מה תעשה שם? במה תתעסק? אני הייתי נוסע לניו-יורק, אילמלא הייתי יודע, שאמצא שם עבודה ספרותית, לשון-קודש וז'רגון, ואהיה מרוויח כסף... (1908).
במדור השלישי בספרון מספר זינגר על ברודי עירו, על גלי המהגרים שהגיעו לשם אחרי הפרעות בקישינב, על ההווי המיוחד שנרקם בעיר, על הנעשה בתנועה הציונית וב"פועלי ציון". סכסוכים פנימיים ולבטי-עלייה של הצעירים, – קטעים אלה אין להם כל נגיעה לברנר (מחוץ לאותה פגישה קצרה בלבוב) אלא הם מזיכרונותיו של זינגר עצמו.

עימות בין האדם והסופר
המדור הרביעי עוסק בדרך לארץ-ישראל. כאן עיקר עניינו של הספרון, והוא העימות בין סיפוריו של ברנר העוסקים בעלייתו לארץ – ובין זיכרונותיו של אחד הנילווים אליו באותה נסיעה.
זינגר מביא בשלמותו את סיפורו של ברנר "אגב אורחא" (מתוך ילקוטו של בעל מרה לבנה) – המספר על חוויותיו של ברנר מווינה עד אלכסנדריה. סיפור "ברנרי", מלא אווירה, חיטוט נפשי וידיעת האדם בחולשותיו.
העימות בין העדויות לבין הסיפור יוצר תחושה מוזרה. מצד אחד ברנר ה"צדיק", אחד מל"ו נסתרים, עוזר לסחוב על גבו את החפצים, נותן ל"קומונה" יותר מכל אנשי החבורה, עוזר לכולם בשעת הנסיעה, ומצד שני – ברנר הסופר, שכאילו "מרגל" בלי הרף את חבריו לנסיעה, בולש את חולשותיהם הנסתרות ביותר, חושף אותם ואת התנהגותם ללא רחם – בסיפורו.
הנה למשל אחד הקטעים המסעירים בסיפור, שיש בהם מאוויר-פסגות של הספרות, למרות הנושא הקודח, החולני.
לנסיעה הצטרף בחור, חולה בשחפת פתוחה. חברי ה"קומונה" משתדלים כל הזמן להתרחק ממנו, מחשש הידבקות, ולא לשתפו בארוחותיהם. אך הוא, החולה, דווקא נדבק אליהם, ומפתה במזונותיו:
"שוב הלך החולה, שרוחו היה סוער עליו משום-מה, ומרה את פקודת השיירה להתרחק ממנה בשעת האכילה עד כמה שאפשר, ולא די שלא קיים את אשר ציוותה עליו להשיג לו צלחת מיוחדת, בכדי להכניס בה כיחו וניעו, עוד תקפה עליו תאוותו לבוא ולהציע, שייקחו מהחמאה הנמסה אשר לו... "תודה! תודה!" – קראו הכול בגועל-נפש נורא... ולמרבה הקילקול של מצב-הרוח התוסס, נבדל, סוף-סוף, הרוסי הנודד מחבריו במזון, לא הבליג על רעיונו, חתך פרוסה קטנה מן הפת המשותפת, מרח עליה קצת חמאה משל החולה ונעץ בה שיניים צהובות חדות... 'איזה חזירים הם היהודים הרוסים!' – התמרמר בגלוי הקומיס הדרוהוביטשי כשהוא אדום כולו מחימה רותחת."
("אגב אורחא").
זינגר מעיר הערות אחדות על הסיפור, בין היתר על כך שהנודד הרוסי הוא יעקב כהן (אין לזהותו עם הסופר יעקב כהן), שאף הוא רשם מזיכרונות אותה נסיעה בקובץ שהוציא קושניר. זינגר טוען כי באונייה לא זיהה איש מלבדו את ברנר. כהן בזיכרונותיו טען שגם הוא ידע על זהותו של ברנר. נראה, כי שניהם ידעו מי הוא ברנר, ואף אמרו לו זאת בפניו, ואילו הוא השביעם, כל אחד לחוד, לנצור את הסוד, וכך שמרו את "סודם" גם איש מפני חברו.

הרע והטוב
על המשך הנסיעה מאלכסנדריה דרך קהיר ופורט-סעיד ליפו ולחיפה מספר זינגר תוך שילוב קטעי-עדות ספרותיים מסיפורו של ברנר "עצבים", בו מתוארת פרשת נסיעה דומה.
ב"עצבים" מתרחשת פגישה עם יהודי רמאי באלכסנדריה, ופגישה עם יהודי טוב בפורט-סעיר, העוזר לעולים על האונייה. ברנר כותב על שניהם:
"רע וטוב – בתור שני עולמות, שתי מהויות... מה גדול התהום שביניהם! ריבון העולם, מה גדול התהום! מה גדול אסון בני האדם! ומה קשה לחיות! מה קשה לחיות! – עמדה פרוסת הלחם בבית-בליעתי, ודמעותיי ניתכו, ניתכו בלי הפוגות, דמעות היסטריות, אבל מסתתרות, שתקניות..."
("עצבים").
ממשיך זינגר ומספר על אותו מעמד כפי שהיה במציאות:
"עד כאן תיאורו האמיתי והנאה של ברנר. אעיר רק, כי לאמיתו של הדבר לא היה הבכי של ברנר שתקני. כבת-צחוקו היה גם בכיו רב. הוא התייפח קשה, לבקשתו התייצבתי על ידו ולא נתתי לאיש לגשת אליו. וכאשר נרגע מעט, אמר לי: 'כשאני נתקל באוזלת-ידינו, תוקף אותי הבכי ואינני יכול להתאפק. סוף-סוף, מה עשה לנו ה"רמאי" באלכסנדריה? הוציא מאיתנו בעורמה סכום קטן, הדרוש לו אולי לקיום משפחתו, ולוּ היה הוא בידינו, היינו דורסים אותו מרוב הרוגז שהצטבר בנו. ומה עשה לנו הידיד בפורט-סעיד? עזר לנו במידת-מה והוציא למעננו סכום פעוט, והנה כולנו מלאי התפעלות ואסירי-תודה לאיש הזר. מלאך מן השמיים ראינו בו, ומה הדבר המיוחד שעשה לנו?' – התרגשותו היתירה פגעה בי, גם לאחר שומעי את ביאורו. לא יכולתי להסביר לעצמי, איך האיש הזה, הסופר המנתח נפש האדם, אשר בחייו הפרטיים, לפחות בינינו באונייה, לא ידע כלל להעריך כראוי את הכסף, ונתן ברצון מכספו לכל נזקק, התרגש כל-כך בשל מעשי-הונאה קטנים כאלה. נזדעזעתי לראות, איך אדם חסון כמוהו מתחלחל כולו מהתייפחות בגלל דברים פעוטים כאלה. ברנר לא נרגע כל הלילה. גם ממני נדדה שנתי בלילה זה. האם בגלל המקרים, שקרו בדרך? או האם בגלל ההרגשה כי מתקרבים אנו לחופי ישראל?"
(זינגר. עמ' 89)
בסיום הספרון מביא המחבר קטעי-עדות והערכה משלו ומשל אחרים על ברנר. ערכו של הספרון אינו בו-עצמו כיצירה ספרותית או כספר זיכרונות מעלה תקופה. חשיבותו באותם קטעי-עדות ישירים הנוגעים לברנר, ומוסיפים כמה פרטים ביוגראפיים (אמנם לא נעלמים), שעיקר ערכם בהוספת קווים אופייניים אחדים לדמותו המופלאה של ברנר, ועימות הבא מפי עד-ראייה לחוויות שפירנסו שניים מסיפוריו. אם רק לשם כך נכתב הספרון – דיינו.
אהוד בן עזר
* מנדל זינגר: "עם יוסף חיים ברנר לארץ-ישראל. לפני שישים שנה". הוצאת מועצת פועלי חיפה. תשכ"ט, 1959. 103 עמ'.

באחד הימים, אחרי מבצע קדש, כשהייתי מ"מ בגדוד 99 (נח"ל מוצנח), קיבלתי מכתב מדהים מגברת לא מֻכּרת. שימו לב!! אני מתכוון ל'מדהים' במובנו המקורי בעבר. היום משתמשים במילה 'מדהים' כתחליף ל-מצוין, נהדר, יפהפה, ועוד כנ"לים, אבל אני מתכוון למשהו שגורם לכם תדהמה.
הגברת כתבה ששמעה עליי סיפורים המשבחים אותי על התנהגותי המופתית. היא הודתה שהתנהגותה שלה אינה כזאת מופתית, והבטיחה שתשתדל לשפר את התנהגותה.
כיוון שבאמת נדהמתי, לא ידעתי מה לענות לגברת, אז לא עניתי. עברו שלושה שבועות, וקיבלתי שוב את אותו המכתב. נו, מה לעשות? אם הגברת מתעקשת ושולחת פעמיים את אותו המכתב, אז אין ברירה וצריך לענות לה. אז שלחתי לה מכתב תשובה, ולדבריה, מכתבי זה הוא שחרץ את גורלי. המכתב הזה – כך אמרה – שיכנע אותה סופית שכדאי לה לנסות להכיר אותי טוב יותר ו(אולי...) להיות בת זוגי.
ובאחד הימים, כשהלכתי עם שניים או שלושה חֶבְרֶה, על "הכביש הראשי" של בסיס תל נוף, באו לקראתנו שתי בנות לא מֻכָּרוֹת. אחרי שחלפנו אלה על פני אלה נשמעה לפתע מאחורינו קריאה "שלום אלדה!!" נו, כמה אלדה היו אז בארץ?? פניתי לאחור, וגם היא פנתה לאחור, ושנינו "התוודינו" ש"אני זה אני", והסכמנו להמשיך להתכתב.
כך בעצם התחיל הסיפור שלי עם אלדה, אבל הסיפור לא יהיה שלם אם לא אוסיף עוד "קצת" פרטים. לימים התברר לי שאלדה נפגשה עם חברי הגרעין שלה (גרעין שדה בוקר) שעברו אז את "האימון המתקדם" בגדוד 99, והם סיפרו לה שפגשו שם את עמי רייכמן (זה היה שמי אז) שהיה המ"כ שלהם כשעשו את הטירונות בבית דראס (זה היה הבסיס של גדוד הנח"ל 906) והם סיפרו כמה סיפורים על עמי רייכמן. אני זוכר מהסיפורים סיפור אחד שאותו אני ממשיך להכחיש עד היום, ודווקא בגללו אלדה החליטה שצריך להכיר את הבחור הזה. אבל אלדה לא היתה פזיזה וחסרת אחריות; קודם צריך לבדוק באמת איזה מין בחור זה! ולשם כך להשיג את הכתובת הצבאית וגם את האזרחית שלו.
אז אלדה, שעבדה כפקידה-חיילת במערכת העיתון "במחנה נח"ל" קיבלה על עצמה איזו עבודה טכנית שלא משכה את העיתונאים: ללקט פרטים מתיקיהם של חיילי נח"ל, מגרעין 'שדמות'. העורך, יצחק לבני, שלח אותה לשלישות הראשית (שהייתה אז ברמת גן) ושם העתיקה מהתיקים את הפרטים שנדרשו. אבל את התיק שלי לא מצאה. כשהתלוננה שחסרים תיקים, ענו לה: "קצינים זה לא בצריף הזה. קצינים זה בצריף ההוא," הלכה אלדה ל"צריף ההוא" וקיבלה שם תיקים של קציני נח"ל. שם מצאה את התיק שלי והעתיקה את כל הפרטים האישיים. הנתונים שראתה שם נראו לה: בוגר בית ספר תיכון, מגמה ריאלית, דפ"ר 9 וגם הכתובת. היא החליטה שזה בהחלט מתאים לה, ואז ישבה וכתבה את מכתבה הראשון אליי...
כבר סיפרתי על הנזיפה שקיבלתי מהגברת פולה בן-גוריון, כשהייתי קצין נח"ל בשדה בוקר. באותו זמן באמת ביקרה אצלי אלדה. אולי צריך "להרחיב קצת" את הסיפור: אלה היו הימים שבהם בן-גוריון התגורר בשדה בוקר. תוכנן שם איזה אירוע חגיגי, לא זוכר של מה. אירוע כזה צריך לתעד, לצלם ולפרסם. העורך של "במחנה נח"ל" החליט לשלוח את הצלם עם עיתונאי. העיתונאים במערכת לא התלהבו לנסוע עד שדה בוקר בשביל לְסַקֵּר טקס – תפקיד שאין בו אתגר עיתונאי – אבל אלדה, שידעה שאני משרת בשדה בוקר, התנדבה ברצון למלא את התפקיד... אז נפגשנו שנית וחיזקנו את היכרותנו.

אלדה
החתונה שלנו
"מתי את באה למקווה"? שאלה אותי ה"רבנית" במשרדי הרבנות העתיקים ברח' יבנה, כשנרשמתי לנישואים.
"אני לא באה למקווה," אמרתי, "יש לי מקלחת בבית."
"אבל," הזהירה אותי הרבנית, "לא כל רב יחתן אתכם בלי פתק מהמקווה. איפה אתם מתחתנים?"
"כאן," עניתי."ברבנות."
"תמצאו בבקשה רב שלא ידרוש פתק מהמקווה."

ביום הגדול, כשעמדנו לצאת לדרך, היה עלינו לבחור כוס לזכר החורבן. ליתר ביטחון ארז חתני הקפדן שתי כוסות שונות בעיתון, הכניס לשקית, וצעדנו להינשא.
כשהגענו שאלו אותנו: "אתם מכירים אולי זוג אחד שצריך לבוא להתחתן היום?"
"זה אנחנו," ענִינו.
בחצר המרוצפת, המוקפת גדר אטומה נגד סקרנים, היתה חופה קבועה ברצפה. עמי – שהיה אז בחור גבוה – עמד כפוף תחתיה. אני לידו. כל הטקסט נאמר, ואז פקד האיש:
"תביא כוס. לשבור."
עמי ניסה לשאול איזו משתי הכוסות, אבל לשמש לא היתה סבלנות לשטויות: הוא לקח מידו של עמי את השקית עם התוכן העטוף שבה, הניח אותה על הרצפה ואמר: "לדרוך!"
עמי דָרַךְ, שתי הכוסות נופצו, אמרו לנו: "מזל טוב" והתכוננו לצאת.
"רגע, לא גמרנו," אמר השמש. "צריך ייחוד."
"מה?" השתוממנו.
"בואו," ציווו.
באנו. עלינו איתם לקומה העליונה. עצרו אותנו ליד דלת סגורה, ואמרו לנו "כאן."
"כאן – מה?" שאלנו בחשש מסוים.
אבל הם הסתלקו. פתחנו את הדלת. חדר גדול. שולחן ענק. כמה כסאות. הסתכלנו זה בזה. "כאן?!" פקפקנו. טוב שמייד חזרו כלי הקודש ואמרו לנו: "זהו." אז הבנו מהו "ייחוד". יצאנו בהקלה, נשואים כדת וכדין.

אהוד: עמי רייכמן, מסניף "הנוער העובד" בכפר-סבא, יצר יחד איתנו, מהסניף בפתח-תקווה, והסניף הגדול בקריית חיים, את גרעין "שדמות" שהיה הגרעין המייסד של קיבוץ עין גדי. יחד עשינו את בסיס הטירונים בבית דראס אבל עמי נשלח ב"אחוזים" למסלול פיקוד בצה"ל ולא הגיע לעין גדי.

הזוועות שלא ברא השטן שחוללו העזתים ביהודי עוטף עזה, באכזריות אין קץ, מחייבות תגובה יהודית הולמת שתבהיר שיש מחיר כבד למיתקפה האכזרית ב-7 באוקטובר. 'לעולם לא עוד'? מה בדיוק תועד בסרטוני הגוף שעל הנוח'בות? זהירות, אזהרת טריגר!
ברוח אמירתו האלמותית של המנהיג הציוני החשוב זאב ז'בוטינסקי, 'כן, לשבור!' לפני 93 שנה, הגיע הזמן לאמץ אמירה זו כנגד הצורר האיסלאמו-נאצי בעזה: 'כן, לְשַׁטֵּחַ!' – לְשַׁטֵּחַ את עזה עד בלתי השאיר לה שריד ופליט. לעשותה מגרש חניה ענק, שיחבר את יישובי העוטף המוכים לחופים העזתים. זו הדרך היחידה ללמד את הנאצים החדשים, את פשר השבועה שנשבענו לנצח נצחים: לעולם לא עוד!
דווקא עכשיו, במלאות 20 שנה לגירוש הנואל שיזמה החווה הארורה, כשכולנו חוזרים אל ימי השקר והשיטנה האפלים ההם, שבהם השמאל המשיחי הילל ושיבח את הגירוש, ויושבי עוטף עזה דאז מחאו כפיים ברוב איוולתם וקוצר ראייתם למראה האוטובוסים בעת שפינו את המגורשים המיוסרים, חובה להבין שחלומותיו המשיחים של השמאל הרדיקלי התבססו על שקרים שהם סיפרו לעצמם למרות שידעו שאין להם שום בסיס במציאות הג'ונגלית שלנו.
אולי היו ביניהם גם כמה תמימים, שחשבו ברוב תמימותם המכמירה, כי גירוש היהודים יחזיר למוטב את השטן העזתי, למן הרגע שיהודים לא יימצאו מול העיניים שלהם. "ההתנתקות טובה לביטחון," כתבו אז בכרזות ענק עשרות מבכירי מערכת הביטחון (בדימוס). מה לא הבטיחו לנו משיחי השלום האכזב, אם רק נואיל בטובנו להפקיר חבל ארץ זה לידי פראי האדם העזתים?
עולם ומלואו. גן עדן עלי אדמות. העזתים ייהפכו שוחרי שלום, וגם המציאות בישראל תהפוך לימות המשיח: כלכלה פורחת, חיים נטולי טרור, רוגע בגבולות, שלום ושלווה, השקט ובטח.
משיחי השקר למיניהם – ובהם פוליטיקאים ציניקנים בראשות גדול הנוכלים אריאל שרון (שיצא לבחירות 3 שנים לפני הגירוש עם 'דין נצרים כדין תל אביב'), אנשי אקדמיה מדושני עונג, עיתונאים יודעי דעת עליון, קצינים בכירים במיל' ששוב ושוב התהפכו תחזיותיהם האופטימיות על פניהם, כמאמר המדינאי הצרפתי טאליראן לגבי שושלת בית בורבון ש'לא למדו דבר ולא שכחו דבר'; כולם הבטיחו שרק אם 'נתנתק' (הו, איזו מילה מכובסת לגירוש 8,961 יהודים מבתיהם), ושרק אם ניתן לפלשתינים לשלוט בעצמם, הכול יהיה כאן הרבה יותר טוב.
כיום כבר אין כל ספק שההתנתקות הארורה היתה אם כל חטאת, מדרון חלקלק שדירדר ל-7 באוקטובר. 18 שנה אחרי הזוועה ההיא קיבלנו זעווה שלא ברא השטן. שאפילו החיה הנאצית לא העלתה כזאת בדעתה. פלצות שלא היתה כמותה עלי אדמות, וחלקה המחריד כלל לא הובא לידיעת הציבור. כמו למשל העובדה שזיהוי אחד הנרצחים נעשה רק על פי מימצאים שסיפקה חצי אצבע ששרדה ממנו.
הסרטים שצולמו בזמן אמת במצלמות הגוף של הנוח'בות, טרם פורסמו במלואם (וספק אם יפורסמו) בשל הזוועה החייתית המתועדת בהם.
אבל תורת ישראל מצווה עלינו לזכור. לזכור ולא לשכוח. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק. נסתפק אפוא בלקט קטן אבל מצמרר של מעט מן הזוועה, שפירסם מטעמי מצוות זכור, איש הימין הלאומי רו"ח חיים יואבי רבינוביץ, לאחר התלבטות והגעתו למסקנה ש"לטובת בעלי הזיכרון הקצר, אין ברירה אלא לשוב ולהזכיר."
וכך פירסם: "בני העוולה תלו ראשים של תינוקות על חבל כביסה. הם ערפו ראשים של נשים תוך כדי שהם אונסים אותן. שרפו אנשים בעודם חיים. הכניסו תינוק חי לתנור אפיה לוהט. הוציאו תינוק מבטן אימו, אנסו אותה בעודו מחובר לחבל הטבור, ורצחו את שניהם. אנסו ילדות לעיני אמא שלהן, ואמא לעיני ילדתה. שרפו בנותינו וחיללו גופן גם אחרי מותן. קשרו תינוקות וילדים ביחד עם הוריהם, ושרפו אותם חיים בעודם מצחקקים וחוגגים. עקרו אברי גוף מוצנעים ושיחקו איתם ככדור. תינוקות, ילדים, נשים וגברים לא זכו להגיע לקבורה מפני שלא נותר מהם שריד. ילדים שלא נותר מהם מאומה ואנשי החברה קדישא נאלצו רק לקבור את חפציהם מפני שלא נותר מה לקבור. וזה רק מן המעט של הזוועות שלא היו כאן מאז בריאת העולם."
איום ונורא ומחליא ומחייב בהחלט שיטוח עזה. אין רחמים בדין.
הנתונים מעוררי הפלצות הללו, שרק מקצתם הובאו לידיעת העולם ורובם כלל וכלל לא (ולכן העולם סבור שהפושעים בסאגה הזו שנקראת עזה, הם בכלל היהודים), אומתו ע"י הגורמים שהידע הזוועתי הכמוס (משום מה) מצוי בידיהם.
רק בסוגייה אחת התעוררו ספקות: האם באמת הוכנס תינוק חי לתנור לוהט, רחמנא ליצלן? היו שפיקפקו בכך מחוסר הוכחות.
עד שהתפרסם בימים אלה ביו טיוב ראיון שערך האמריקאי מייק ריטלנד עם חייל ישראלי-אמריקאי ושמו דורון קידר, שלידיו הגיע סרטון שנטל ממצלמת גוף של אחד הנוח'בות, אשר חוסל באחד הקיבוצים. קידר בן ה-54 סיפר שבאחד הבתים בעוטף מצאו פראי האדם, חלאת המין האנושי, זוג צעיר עם תינוקם, והתעללו בהם עד מוות. הם קשרו את הבעל ואשתו זה לזו ועינו אותם באיטיות, כולל כריתת איברים בעודם בחיים ועקירת עין. השלב הבא היה ברצח אכזרי מנשוא של התינוק לעיני הוריו: הם הכניסו אותו לתנור המטבח והפעילו אותו, ואז הכריחו בכוח את זוג ההורים לצפות בתינוק שצורח בתנור ונאפה למוות. אחרי שהתינוק הלך לעולמו בעינויים לא ייאמנו, הם רצחו את הוריו.
האם יש עלי אדמות זוועה נוראה מזו? מצמיתה מזו?
תא"ל (מיל') עופר וינטר מבין היטב עם אילו מפלצות אדם יש לנו עסק ואמר השבוע בכנס קטיף: "הכרעה לא משיגים על ידי זה ששולחים את הלוחמים שלנו לעבור מבית לבית, אלא ששולחים את הערבים מעזה, שמאפשרים להם להגר מפה. הכרעה לא משיגים כשיושבים ומחכים עד אין קץ לתשובת חמאס, לא כשמעבירים סיוע הומניטרי לכל שטחי הרצועה ללא הגבלה בזמן שהחטופים שלנו נמקים... הכרעה תהיה כשלא יהיו עוד ערבים בעזה... צריך לאפשר להם להגר וצריך לפעול לכך ולא רק לדבר."
ממש כמאמרו של ביאליק ב'על השחיטה': "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן – וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם! יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים."
אין שום תקומה או תקווה לקן הצפעונים העזתי, עד ריסוקו לאבק. או כלשונו של ז'בוטינסקי: 'כן, לְשַׁטֵּחַ'. לא להותיר אבן על אבן. לעולם לא עוד!
מנחם רהט

כשבן גוריון יסד את צה"ל הוא בנה אותו על מבנה הצבא השוויצרי. אמנם העימות הצבאי המשמעותי האחרון על אדמת שוויץ היה מלחמת הזונדרבונד בשנת 1847, שהיתה מלחמת אזרחים פנימית בין קנטונים בתוך שוויץ, ולא נגד מדינה זרה. לפני כן, שוויץ הייתה מעורבת בסכסוכים שונים לאורך ההיסטוריה שלה, במיוחד ככוח שכירי חרב ידוע, אך מאז תקופת נפוליאון ותום קונגרס וינה ב-1815, שוויץ אימצה את מדיניות הניטרליות הנוקשה שלה, וזו נשמרה בקפדנות גם בשתי מלחמות העולם.
אבל חשוב להדגיש כי למרות הניטרליות, שוויץ מחזיקה צבא חזק ומאומן היטב, עם גיוס חובה, ושירות מילואים לצורך הגנה עצמית והרתעה. היא גם שומרת על יכולות צבאיות מתקדמות כדי להבטיח את ריבונותה וביטחונה.
בשוויץ, השירות הצבאי הוא חובה לגברים ואפשרי בהתנדבות לנשים.
לגברים: שירות חובה ראשוני (טירונות): אורך השירות הראשוני משתנה בדרך כלל בין 18 ל-21 שבועות (כ-4.5 עד 5 חודשים). במקרים מסוימים, כמו במסלול "שירות ארוך" (long service), ניתן לשרת תקופה רצופה של 300 ימים (כ-10 חודשים) במטרה לסיים את כל חובות השירות מוקדם יותר.
גיל חיוב: גברים מחויבים בגיוס מגיל 18, והחובה חלה בדרך כלל עד גיל 30 (עבור חיילים בדרגות פרטיות ונגדים). קצינים מחוייבים בדרך כלל עד גיל 50.
מילואים (קורסי ריענון – refresher courses / WK): לאחר השירות הראשוני, החיילים משובצים למשך תשע שנים ומבצעים שישה קורסי ריענון (מילואים). כל קורס ריענון נמשך בדרך כלל כשלושה שבועות. סך כל ימי השירות מצטבר לכ-245 ימים עד גיל 34.
לנשים: שירות בהתנדבות: נשים אינן מחויבות בשירות צבאי בשוויץ, אך הן יכולות להתנדב לכל תפקיד בצבא, ועם קבלתן הן זוכות לאותן זכויות וחובות כמו עמיתיהן הגברים.
משך השירות: משך השירות עבור נשים מתנדבות זהה לזה של הגברים, כולל השירות הראשוני וקורסי הרענון.
בשווייץ, כל הגברים האזרחים מחויבים בשירות צבאי או בשירות אזרחי חלופי. מי שאינם משרתים באף אחד מהשירותים הללו, מחויבים בתשלום מס מיוחד (Military Service Exemption Tax).
הנה הפרטים העיקריים לגבי תשלום זה:
מי משלם? גברים אזרחי שווייץ שנמצאו כשירים לשירות צבאי או אזרחי, אך אינם ממלאים את חובת השירות.
גובה המס: המס נקבע על 3% מההכנסה החייבת במס שלהם (לפי החישוב למס פדרלי ישיר). קיים גם סכום מינימלי לתשלום, שעומד כיום על 400 פרנקים שוויצריים בשנה.
עד איזה גיל משלמים? חובת התשלום חלה משנת הגיוס (בדרך כלל בין גיל 19 ל-25) ועד גיל 37. התשלום מתבצע עד 11 שנים לכל היותר בתקופה זו.
פטורים: ישנם פטורים מתשלום המס, למשל עבור אנשים עם מוגבלות משמעותית או כאלה שמקבלים קצבאות נכות. אזרחי שווייץ החיים בחו"ל פטורים בדרך כלל מתשלום לאחר שהייה רצופה של שלוש שנים בחו"ל.
חשוב לציין שאם אדם אינו כשיר לשירות צבאי, הוא עדיין יכול להיות חייב בתשלום מס זה, אלא אם כן הוא פטור מסיבות רפואיות משמעותיות שמונעות ממנו לשרת גם בהגנה אזרחית. במקרים מסוימים, גם מי שדוחה את השירות שלו לשנה מסוימת, עלול להידרש לשלם את המס עבור אותה שנה, אך יוכל לבקש החזר לאחר שישלים את השירות שלו.
המס על פטור משירות צבאי בשווייץ (Military Service Exemption Tax - Wehrpflichtersatzabgabe) מנוהל על ידי מנהל המיסים הפדרלי השוויצרי (Federal Tax Administration - FTA).
באתר הממשלתי השוויצרי, ש.ח. (ch.ch), ניתן למצוא מידע מפורט על: מי חייב בתשלום,
איך נקבע גובה המס, מקרים של פטור.
חשוב לזכור ששוויץ היא פדרציה, ולכן חלק ניכר מהבירוקרטיה והטיפול הספציפי במס זה מתבצע ברמת הקנטון בו האדם מתגורר. הקישור הכללי של ch.ch מפנה למידע על המשרדים הקנטונליים הרלוונטיים.
אתר הצבא השוויצרי פטור ממס שירות צבאי:
https://www.ch.ch/en/taxes-and-finances/types-of-taxation/military-service-exemption-tax/
מן הראוי לאמץ את השיטה השוויצרית גם בארץ בהתאמה מקומית כמובן, ולכלול בה את כל האזרחים. הגברים והנשים כולל החרדים והערבים. זה עדיין לא יפתור את כל בעיות ההשתמטות מגיוס, אבל יהווה שלב חשוב בדרך לפתרון.

45 ישראלים במכתב למשרד החוץ השוויצרי:
נקטו בצעדים נגד ישראל!
45 ישראלים השוהים בשוויץ לצורך עבודה/לימודים פנו במכתב למשרד החוץ השוויצרי ומבקשים ששוויץ תשנה את מדיניותה הניטרלית כלפי המתרחש בעזה. כמדינה המשמשת מארחת ושומרת של אמנות ז'נבה, כך כותבי המכתב, שוויץ צריכה לצאת נגד ישראל ולנקוט גם בצעדים נגדה.
המכתב נשלח למשרד החוץ, 7 חברי מועצת איחוד הקנטונים ('ממשלת שוויץ') ולשגריר השוויצרי בישראל.
מי שניסחו ויזמו את המכתב הן גליה פיינגולד וענבל ראב-בן-עזר שהאשימו את הממשלה בישראל שלדעתן פועלת בניגוד לדעת הקהל בישראל ואת כלי התקשורת הישראלים שאינם מדווחים על המצוקה השוררת לדבריהן בעזה.
https://rotter.net/forum/scoops1/910089.shtml
כדאי לישראל לאמץ את מדיניות שוויץ למשתמטים מגיוס לצה"ל, אבל לא כדאי לשוויץ לאמץ את המלצת הישראלים התומכים בחמאס, ולתמוך בחמאס. תמיכה בחמאס מסכנת לא רק את ישראל, אלא גם את שוויץ למרות שהם עדיין לא מודעים לה.

[אהוד: אם אינני טועה, ענבל היא נינה של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר, שניהם ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878].

צה''ל עצר מחדש מספר מחבלים בעיר קלקיליה
ששוחררו בעסקת החטופים האחרונה
נעצר המחבל ''סעיד ד'יאב'' ששוחרר בעסקת שחרור החטופים האחרונה לאחר שצה''ל פשט על ביתו בקלקיליה. מוקדם יותר נעצרו המחבלים המשוחררים "סאמח שובכי" ו "סאא'ד אל-פאיד" לאחר שצה"ל פשט על בתיהם גם הם בקלקיליה.
https://rotter.net/forum/scoops1/910063.shtml
כמותם יש לעצור את כל המחבלים ששוחררו בעסקות המיקוח עם ארגוני הטרור.
המחדל הגדול של הממשלה הוא שטרם חוקק חוק לפיו כל המחבלים ששוחררו בעיסקת מיקוח ישובו לרצות את עונשם כשייתפסו ע"י כוחות הביטחון.

האח הגדול והמסרטן
מסקרנות ראיתי את התוכנית הפופולרית "האח הגדול". חבורת צעירים יפים נשים וגברים שנבחרו בקפידה, ביניהם הומו, טרנסג'נדרית אחת, הלום קרב, כדורגלן, יתום מלחמה, דר רחוב בילדותו, וכמה מנותקי קשר מהמשפחה, אב או אם, וכו', ומה הם עושים בחדר כל היום? יושבים ומדברים, שיחות משעממות. לעולם לא על סוגיה תרבותית או חברתית, אפילו לא פוליטית, לעולם לא על ספר שקראו. סתם רכילות. זה אמר על זו כך וכך וההיפך. כמובן רבים ביניהם, ובעיקר מעשנים. כולם מעשנים כל היום ומסרטנים את עצמם.
והנה ובצדק, במשרד הבריאות פנו להפקת התוכנית בטענה כי היא נותנת במה נרחבת לתופעת העישון, וכי מוצרי העישון מוצגים כמוצרי צריכה בסיסיים. "הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק איסור פרסום והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון, ואף עולה ממנו החשש לפרסומת סמויה," התוכנית נותנת במה נרחבת לתופעת העישון ומציגה זאת כנורמה, באופן שאף פוגע במאמצי המשרד לצמצם את תופעת העישון בישראל.
במשרד הבריאות מסבירים כי ככל שהפקה טלוויזיונית זוכה לחשיפה ולאהדה רבות יותר בקרב הציבור הרחב, כך מוטלת על מי שמובילים אותה אחריות גדולה יותר, ורגישות רבה בנוגע לתכנים – במיוחד כשקהל היעד כולל גם צעירים ובני נוער. "בדיוק משום כך, ולנוכח הפופולריות הגבוהה של התוכנית המשודרת עד ארבע פעמים בשבוע, אנו רואים כחובתנו, כמי שאמונים על בריאותו של הציבור הישראלי, לפנות אליכם ולמקד את תשומת ליבכם בנוגע לתכנים המשודרים בתוכנית ונוגעים למגיפת העישון עימה מתמודדת מדינת ישראל," נכתב במכתב החתום על ידי ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש חטיבת בריאות הציבור במשרד הבריאות.
העישון מוצג בתוכנית כנורמה במסגרת הכנת תקציב הבית הבסיסי, את החובה כביכול להשיג 'סיגריות... קודם כל, בסיס', כאילו היו אוויר לנשימה," נכתב.
הם מציינים כי אמירות נוספות שנשמעו בתוכנית, מציגות את מוצרי העישון והטבק כמוצרי צריכה בסיסיים, כך למשל באחד הפרקים נאמר: "אתה יכול לחיות, יש לך לחם וסיגריות," ומתריעים כי הדבר אינו מתיישב עם הוראות חוק איסור פרסום והגבלת השיווק של מוצרי טבק ועישון, "ובכלל זה לעניין 'פרסומת' בשבח העישון, ואף עולה החשש לפרסומת סמויה."
לטענת ד"ר אלרעי פרייס, הצגת העישון אינה עולה בקנה אחד בין היתר גם עם כללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שם נקבע כי בעל זיכיון המשדר משדר שקיים חשש סביר כי ישמש נושא לחיקוי לילדים או לבני נוער, שהחיקוי עלול לגרום נזק גופני או נפשי לאדם כלשהו, "ישדר בתחילת השידור ובמהלכו, אזהרה קולית או חזותית, בדבר איסור החיקוי ובדבר הנזק הצפוי כתוצאה מן החיקוי.".
לנוכח העלייה הניכרת בשנים האחרונות בשיעורי התחלות העישון אצל צעירים ובני נוער, "משרד הבריאות מוצא לנכון להביע דאגה עמוקה מהאופן שבו מוצג העישון בתוכניתכם, בדגש על השבוע האחרון," כתבה ד"ר אלרעי פרייס. במשרד הבריאות קוראים להפקה לנקוט בפעולות הנדרשות, "כגון עריכת הסצנות המתמקדות בנושא העישון ובאזור העישון, הצגת כתוביות אוו אזהרות בדבר הסכנות הכרוכות בעישון, ואולי אף בתדרוך הדיירות והדיירים בדבר הסכנות הכרוכות בעישון כדי למנוע את הישנותן של אמירות אלו."
https://www.ynet.co.il/entertainment/article/r1i6udclxx
הבעיה היא, שבשביל כסף עושים את הכול גם סרטון הצעירים בתוכנית וגם סירטון הצעירים המושפעים מגיבורי התוכנית. די לעישון ולסרטן!

הבה נלך כצאן לטבח!(1)
עפרי בוים-אילני ממשיך לטעות אך חושף אמת על עצמו ועל סביבתו
כבר כתבתי לא אחת על כתב "הארץ" עפרי בוים-אילני המבולבל שונא המדינה היהודית והיהדות שהחליט לצאת מהיהדות, ולא לחגוג את החגים היהודים כי הם לאומניים, לא לחגוג את פסח (כי יצאנו מעבדות לחרות ופגענו במצרים), לא לחגוג את חנוכה (כי פגענו ביוונים) לא לחגוג את פורים (כי ניצלנו מהשמדה ופגענו בפרסים), ועל דבריו ש"יוצאי אירופה שחיים בישראל לא באמת הצליחו להשתרש במקום הזה ולהיטמע באוכלוסייה המזרח-תיכונית. אנחנו מתקיימים בזכות קפיטולציות מטעם מעצמות המערב. השתלבות במרחב במימון קרנות גרמניות." ומיד הוא העיד על עצמו: "אני מתקיים רק בזכות הכסף האירופי." ועל כך ששקל אפילו להתנצר כדי לקבל עבודה במוסד לותרני בגרמניה לאחר שהתקנא על כי רוב חבריו ירדו מהארץ, והוא לא הצליח בכך. ועל אביו שכתב במוסד של השוה"צ מכתב לסטלין שהוא רוצה בארץ חינוך סובייטי, וחלם לגור במשטר הצדק המוחלט של סטאלין.
http://mosad.ganshmuel.org.il/cgi-webaxy/item?249
והנה עכשיו הוא נותן ניתוח היסטורי מוטעה אך חושף אמת על עצמו. "החילונים צריכים להפנים: גורל המדינה כבר לא נמצא בידינו," כותב בוים-אילני, "בישראל של המאה ה-21 מתרחש תהליך דומה לזה שקרה בסולטנות המוסלמית בימי הביניים: הגולם קם על יוצרו" – חיילי ישראל באים מהפריפריה ומהמתנחלים, והם כמו הממלוכים באימפריה העותומנית.
מעבר להשוואה ההיסטורית המופרכת של השוואת חיילי הפריפריה והמתנחלים לעבדים הממלוכים הנה מה שהוא כותב על עצמו ועל הסביבה החברתית שלו:
"ישבנו על שפת הים ודיברנו על עזה. כולנו היינו מבועתים מהזוועה. מישהו אמר: 'צריך לסרב.' אבל ממילא, אף אחד מאיתנו לא משרת בצבא. חלק מאיתנו לא התגייסו, והיתר מזמן לא עושים מילואים. לא אכחיש: בסביבתי החברתית אין אפילו אדם אחד שלובש עכשיו מדים. חבריי הצעירים יותר, וגם קרובי משפחה צעירים ממני, אפילו לא העלו על דעתם להתגייס לצבא. לא תמיד זה היה ככה. בדורות הקודמים של המשפחות שלנו היו לוחמים עשויים ללא-חת. תמונותיהם מעטרות את הקירות בבתי הורינו. אבל הצבא השתנה. המדינה השתנתה. אנחנו השתנינו.
"ההכרה בכך שהגה המדינה כבר לא נמצא בידינו יכולה להישמע כמו השתמטות מאחריות. זאת לא הכוונה: גם קוראות 'הארץ' וקוראיו נהנים מהגנה של הצבא, אפילו אם הוא נתון בידי המתנחלים. בהפגנות נגד המלחמה אפשר למצוא לא מעט צאצאים של משפחות אצולה ציוניות, ואפילו של שרים וראשי ממשלה לשעבר. אבל מידת ההשפעה שלהם על שרי הממשלה הנוכחית היא אפסית."
(עפרי אילני, "החילונים צריכים להפנים: גורל המדינה כבר לא נמצא בידינו", "אל-ארצ'", 23.7.25).
https://www.haaretz.co.il/magazine/underthesun/2025-07-23/ty-article/.highlight/00000198-373a-d96b-a5ff-fffb08800000
גיורא בוים-אילני אביו של עופר בוים-אילני, התחנך בקיבוץ "השומר הצעיר" גן שמואל.
גם אורי שידקו-אילן שכתב "לא בגדתי" והתאבד בכלא הסורי, וגם אהוד ארליך-אדיב שבגד במדינה והפך למרגל המשטר הפשיסטי הסורי, היו חניכי הקיבוץ.
חבורתו של עפרי בוים-אילני מסתבר מזדהה יותר עם דרכו של אהוד ארליך-אדיב.
איך אמר יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות." מסתבר שגם דור של אוטו-אנטישמים.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01824.php
איך אמר אבא קובנר איש השוה"צ בווילנה: "אל נלך כצאן לטבח!"
איך אומרת חבורתו של עפרי בוים-אילני, לא נתגייס, נלך כצאן לטבח החמאס כי הצדק איתו.

הבה נלך כצאן לטבח (2)
אלון ארד – אלה מחנכיך ישראל! – אבוי לנו
אלון ארד (מישהו יודע את שמו המקורי?) (יליד 1987) מתנאה בעצמו כמשורר, סופר, עורך ספרות ואיש חינוך ישראלי, מורה לאזרחות וספרות. בראיון לעיתון "הארץ" הוא אומר: "כשמפסיקים להגן על היוםיום, על הבית, על ההנאות הפשוטות, על הזכות לנוח ולנשום, אז מה הטעם?" וממליץ לכל חייל לקרוא את הספר מלכוד 22.
"כשקראתי את העדויות של חיילים ומילואימניקים מהמלחמה הנגררת בעזה," אומר ארד, "לא יכולתי שלא להיזכר בספרים כמו 'מלכוד 22'. אולי הילדים הישראלים צריכים להכיר את הספרים האלה לפני שהם מתגייסים לצבא?
"את 'מלכוד 22' של ג'וזף הלר קראתי לראשונה בטיול אחרי הצבא והוא העיף לי את המוח. האבסורד הפסיכי שלו היכה בי, וגם האופן שבו הוא מתייחס למוות במלחמה. האגביות של המוות ואפס הגבורה. לאורך הספר יש דמויות שמלוות אותנו במשך מאות עמודים ואז נעלמות בחצי משפט – 'ועכשיו קלווינג'ר מת.' האמת היא שבחרתי את הספרים לרשימה בין היתר מתוך מחשבה על השאלה מה יכולנו ללמד בבתי הספר, אבל דווקא 'מלכוד 22' מתאים בעיניי לקריאה אחרי התיכון, בגיל הקולג'. במדינות אחרות הולכים לקולג' אחרי התיכון ואצלנו מתגייסים, אז אולי צריך לתת את הספר לחיילים. אולי הוא צריך להיות ספר חובה בקורס מ"כים או בקורס קצינים".
"אני חושב הרבה על הדברים היומיומיים שהם בסופו של דבר החיים," ממשיך המורה והמחנך אלון ארד, "ולכן בחרתי גם בשירים של טאהא מוחמד עלי לרשימה. חוץ מזה שהוא משורר נפלא, ומלבד הערך שיש בהכרת השירה הפלסטינית, יש עוד משהו יפה אצלו – הוא לא ויתר על הכעס ועל האבל שלו, אבל תמיד הבין שיש פה גם מציאות ויש חיי יומיום שהם לא פחות חשובים. לא חייבים שתהיה חיבה גדולה בין העמים, אבל חייבים את ההבנה שבסוף צריך לחיות פה יחד ולקיים את חיי היומיום. בסופו של דבר מה הטעם להילחם אם לא כדי להגן על הדברים הפשוטים שבשבילם שווה לחיות. מה יותר קדוש מלשבת ולדבר עם מישהו שאוהבים על כוס בירה או לשבת על חוף הים. אצל טאהא מוחמד עלי זה לשבת בשדה כאיכר בן איכרים ולשתות קפה. אני חושב שכשאנחנו יוצאים למלחמות צריך לזכור על מה אנחנו נלחמים ועל מה אנחנו מגינים. כשמפסיקים להגן על היומיום, על הבית, על ההנאות הפשוטות, על הזכות לנוח ולנשום, אז מה הטעם? כשהחלפנו את כל זה במאוויים אימפריאליים, איבדנו את הדרך."
(עופרה רודנר, במהדורה המודפסת: "נגד המלחמה", בדיגיטלית "אם זה היעד, לא יכול להיות שאני אידרש להילחם בשביל זה", "אל-ארצ'", 22.7.25).
https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2025-07-22/ty-article-magazine/.premium/00000198-30e2-d96b-a5ff-fcfb44890000

עוד לפני הראיון איתו הוא פירסם את השיר הבא:

אצבע מורה – אלון ארד
בְּכִתָּה רֵיקָה לָחַשְׁתִּי "נַכְּבָּה"
וּמַפַּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נָפְלָה.
לְמָחֳרָת, בְּכִתַּת הַמְחוֹנָנִים,
הִסְבַּרְתִּי "תִּרְאוּ, זֶה מִשְׂחַק סְכוּם אֶפֶס.
אִם יֵשׁ מְנַצְּחִים, גַּם יֵשׁ מַפְסִידִים."
וְהֵם הִסְתַּכְּלוּ עָלַי כְּמוֹ שֶׁמִּסְתַּכְּלִים עַל מִי

שֶׁמַּצְבִּיעַ עַל הַשֶּׁמֶשׁ וְאוֹמֵר, "תִּרְאוּ! זֶה כַּדּוּר גָּדוֹל שֶׁעוֹשֶׂה אוֹר!"
בַּשִּׁעוּר הַבָּא קָרָאנוּ עָ'סָאן כָּנָפָאנִי
וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי
בְּטֶרֶם חָזַרְנוּ לְדַבֵּר
עַל מוֹטִיב הַנְּקָמָה שֶׁבְּעַל הַשְּׁחִיטָה.

https://www.haaretz.co.il/literature/poetry/2022-01-31/ty-article/.premium/0000017f-e2c8-d38f-a57f-e6dae0ef0000
הנה מה שאלון ארד המשורר, סופר, עורך ספרות ואיש החינוך הישראלי, המורה לאזרחות וספרות, מלמד את תלמידיו. על הנכבה, עָ'סָאן כָּנָפָאנִי, וְטָאהָא מוּחָמָד עָלִי, ועל ומוטיב הנקמה המוצדק שלהם ביהודים.
ונחזור להצעתו לחלק לכל תלמיד וחייל ישראלי את הספר 'מילכוד 22'.
כשאני קראתי לראשונה את הספר הוא נראה לי מזעזע* לא בעלילה אלא במסר שלו.
אריסטו קבע ב"פואטיקה" שלו כי בספרות יש רק דמויות ועלילה. אין מסר או רעיון, ואנחנו גם בדרך כלל תופסים ספרות עם מסר (כמו למשל פבליק מרוזוב שלמד כל ילד בבריה"מ) כספרות נחותה, אבל 'מלכוד 22' הוא ספר עם מסר יותר מאשר דמויות ועלילה.
הסופר ג'וזף הלר נולד באחד במאי, 1923, בקוני איילנד בניו יורק, למשפחה יהודית דוברת יידיש שהיגרה מרוסיה לארצות הברית. אביו מת כשהיה ילד ואימו גידלה אותו ואת שני אחיו החורגים, ילדים של אביו מנישואים קודמים. הלר התגייס לצבא בגיל 19 והשתתף במלחמת העולם השנייה. הוא השתחרר לאחר המלחמה כשהיה בן 22 והחל, בזכות מלגה לחיילים משוחררים, ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת ניו יורק. ב-1953 החל לכתוב את "מלכוד-22". הספר יצא לאור ב-1961. כתב היד נדחה 22 פעמים קודם לכן, המלחמה הסתיימה באמצע שנות הארבעים. הספר יצא בתחילת שנות השישים, ומיד נהפך פופולארי כספר אנטי מלחמתי המסמל את האבסורד של המלחמה.
כספר אנטי מלחמתי המראה את האבסורד שבמלחמה הספר המשיך מסורת מפוארת של סופרים שפרסמו ספרות אנטי-מלחמתית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
המפורסם והטוב מכולם הוא ספר הסאטירה הנפלא "החייל האמיץ שוויק" של הסופר הצ'כי ירוסלאב האשק.
ב-28 ביוני 1914, נרצח יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, בידי לאומנים סרבים בסרייבו. ניסוחו הקלאסי של ירוסלב האשק, במשפט הפתיחה הנודע של "החייל האמיץ שווייק" הוא אמירתה של העוזרת, הגברת מילר, המודיעה למר שווייק: "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד." שווייק, שדמותו נעשתה למשל האוניוורסלי ל"שוטה" (הוא פרש משירות צבאי "לאחר שוועדה רפואית פסקה סופית שהוא אידיוט"), מבקש לדעת על איזה פרדיננד מדובר: "אני מכיר שני פרדיננדים," הוא אומר, "אחר הוא משרת אצל הרוקח פרושה ושתה בטעות בקבוק דוהן שערות, ועוד אני מכיר את פרדיננד קוקושקה, האוסף גללי כלבים, ועל שניהם אין מה להצטער." וגברת מילר משיבה לו: "לא, אדוני, זה הארכידוכס פרדיננד, ההוא מקונופישטה, השמן, האדוק."
כבר בפתיחה הנפלאה הזו יש תמצית סאטירית נפלאה של אבסורד מלחמת העולם הראשונה.
נחזור למלכוד-22 (באנגלית: Catch-22) – עלילת הרומן הסאטירי והאנטי-מלחמתי מאת הסופר ג'וזף הלר המושפעת מ"החייל האמיץ שוויק" מתרחשת בזמן מלחמת העולם השנייה ועוסקת בשאלת אי-שפיותה הגלובלית של המלחמה.
הספר מתאר את קורותיו של קצין אמריקאי בשם ג'ון (אראם) יוסאריאן, (כיהודי הלר חשש לתת לגיבורו שם יהודי ובחר בשם ארמני) מטילן פצצות המצהיר שהוא אשורי, בטייסת הפצצה של חיל האוויר האמריקני המוצבת באי פיאנוזה שמדרום לאי האיטלקי אלבה, בים הטיראני במהלך מלחמת העולם השנייה.
בחלקו הראשון נעה עלילת הספר בין הדמויות הקשורות בסיפור, תוך שהיא מתארת את השקפת עולמו של יוסאריאן, דאגתו הכרונית מפני המוות, שנינותו, תיסכולו וההומור האבסורדי שלו. היא מתארת גם את חוסר רצונו לתרום למולדתו ולחבריו – יוסאריאן התנדב לקורס טיס, מתוך מחשבה שעד שהקורס ייגמר, גם המלחמה כבר תיגמר, וכך הוא יחמוק מהשתתפות פעילה בה. המוטיב העיקרי בספר ומכאן שמו "מלכוד 22", הוא: ניתן להשתחרר מהצבא בנימוק של אי שפיות, אך לשם כך יש למלא טופס בקשה. המלכוד הוא שמילוי טופס הבקשה גורם לסיווג החייל שמילא את הטופס כשפוי, וממילא הבקשה תידחה.
לקראת סוף "מלכוד-22", יוסריאן פונה למייג'ור דנבי: "אל תספר לי על לחימה להצלת מולדתי. כל הזמן לחמתי להציל את מולדתי. כעת אני עומד ללחום מעט כדי להציל את עצמי."
דנבי שואל אותו, "אבל יוסריאן, נניח שכולם היו מרגישים כמוך?" ויוסריאן, בהיגיון הברזל שלו, משיב: "אז הייתי טיפש ארור אילו הרגשתי אחרת, נכון?" וזהו בדיוק מלכוד-22: רק מי שאיבד את שפיות דעתו יכול להשתחרר מהצבא, אבל אם אתה נבון מספיק כדי לבקש להשתחרר מהשירות פירושו שאתה שפוי ולכן אי אפשר לשחרר אותך.
בניגוד לספרים האנטי-מלחמתיים שפורסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, הספר 'מלכוד 22' שעוסק במלחמת העולם השנייה מעורר אי נוחות שמשום מה לא נדונה ע"י המבקרים.
אכן מלחמת העולם הראשונה שפרצה בגלל רצח הפרדיננד היתה אבסורדית עד מאוד, אבל מלחמת העולם השנייה היתה שונה לחלוטין. היא היתה מלחמה נגד היטלר. אילולי המלחמה נגדו, לו חלילה היטלר היה מנצח, היו הגרמנים משמידים את כל היהודים כולל את ג'וסף הלר עצמו. במלחמת העולם השנייה אין ולא היה כל מלכוד. הניצחון במלחמה היה הכרחי. אין דינו של "הרגו לנו את הפרדיננד" להרגו את היטלר. לכן מוטב היה לו נכתב הספר על רקע מלחמת העולם הראשונה. המלחמה בהיטלר שגיבור הספר השתתף בה לא היתה ולא היתה יכולה להיות אבסורד. היא לא היתה יכולה להיות מלחמה לא שפויה, אלא מלחמה צודקת בתכלית.
האם המסר שאלון ארד המשורר, סופר, עורך ספרות ואיש החינוך הישראלי, המורה לאזרחות וספרות, רוצה להנחיל לתלמידיו ולכל נער וחייל ישראלי הוא שהמלחמה בנאצים במלחמת העולם השנייה, והמלחמה היום בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי של החמאס, חיזבאללה ואיראן, להציל את עם ישראל מהשמדה – היא אבסורדית, ויש להפסיקה כדי שהאוייב ישלים את מטרתו בחינת "הבה נלך כצאן לטבח!"? אם זה המסר אבוי לנו ולחברה הישראלית.

*תהיתי האם יכול להיות שרק אני חושב שמלכוד 22 הוא ספר מזעזע? האם רק אני חושב שיציאה נגד מלחמה בהיטלר שמטרתה להציל יהודים מהשמדה היא מעשה שפוי ורציונאלי? אולי אני לא מבין משהו שאחרים מבינים? חיפשתי באינטרנט ובאמת לא מצאתי שום ביקורת על הספר. אולי פיספסתי משהו?

הרישעות של עדי רונן-ארגוב
החולמת על הילדים ההרוגים בעזה ותומכת בחמאס
עדי רונן-ארגוב, כותבת מאמר בארץ "אני חולמת על הילדים הם רודפים אותי בלילה" בו היא מתעדת אלף ילדים שנהרגו בעזה.
("מחר חסון", "הארץ", 24.7.25),
https://www.haaretz.co.il/magazine/2025-07-24/ty-article-magazine/.highlight/00000198-36e1-d96b-a5ff-fef95f540000
"הקרן לישראל חדשה" (המחוזקת בתרומה של תמר זנדברג) מתפעלת ומעניקה לה פרס.

הקרן לישראל חדשה:
אנחנו גאים בזוכת פרס ״אמת לכוח״ לשנת 2025 – עדי רונן ארגוב.
קראו את הכתבה המלאה במוסף הארץ ובתגובה הראשונה.
https://x.com/naaman_c/status/1948684229849874496?t=KSi2209NRILJiOy9b9gX8A&s=03
הרשעות ורוע הלב של עדי רונן ארגוב פשוט מזעזעת. לפרסם תמונות של ילדים מתים בגין החמאס, ובה בעת להפגין לעצירת המלחמה בחמאס כדי להציל את שלטונו בעזה ושיקום כוחו. האם אין לה לב? מניין הרשעות והרצון שהמוות יימשך?
האם אינה יודעת שמוחמד דף הכריז "אנחנו אוהבים את המוות?"
https://palwatch.org/page/6705

תמונת הילד מעזה שגרמה לסערה – והאמת מאחוריה
תמונה של ילד פלסטיני כחוש שכיכב על שער מגזין באיטליה, שטען כי הוא סובל מתת-תזונה, התבררה כפייק. הילד חולה בסיסטיק פיברוזיס ופונה מעזה באישור ישראל לקבלת טיפול במדינה. "זה מעשה ציני ובלתי ראוי שמייצג את השימוש העלוב ביותר בכאב אנושי למטרות פוליטיות."
תמונה של הילד הפלסטיני אוסאמה א-רקאב התפרסמה בסוף השבוע האחרון על שער העיתון האיטלקי Il Fatto Quotidiano – והפכה מיד לנושא לעימות פוליטי חריף במדינה. העיתון טען כי א-רקאב סובל מתת-תזונה, אולם זה התברר כפייק ניוז, ושהוא יצא באישור ישראל מעזה לאיטליה, שם הוא מטופל עקב מחלת סיסטיק פיברוזיס.
אלא שראש ממשלת איטליה לשעבר ג'וזפה קונטה, שמוביל קו ביקורתי תקיף מול ישראל בכלל ומול ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט, פתח חזית עם מפלגת הימין הקיצוני של ראשת הממשלה ג'ורג'ה מלוני; קונטה שיתף את תמונת השער וכתב כי "ישאלו אותנו למה, ונתבייש לספר לדור הבא שממשלת איטליה הפנתה את מבטה, בזמן שמתבצע רצח עם בעזה, ברעב ובפצצות."
בתגובה, מסרה מפלגת השלטון של מלוני כי "הילד שבתמונה מקבל טיפול רפואי באיטליה כבר זמן מה. השימוש בתמונה שלו לצורך קמפיין עם מידע שגוי הוא בלתי מתקבל על הדעת. שוב קונטה מוכיח שהוא מוכן לעשות הכול בשביל תעמולה, אפילו לנצל כאב וחיים של אחרים. זו לא פוליטיקה, זו סחטנות."
התגובה של מפלגת השלטון כללה גם צילום של הפוסט המקורי של קונטה, עם כיתוב גדול שכולל ביטוי המרמז על ניצול ציני של טרגדיה לצרכים פוליטיים. אלא שזה לא הסתיים שם וקונטה, בתגובה לדברים, השיב בפוסט ארוך: "אתם טוענים שהילד פונה לאיטליה ומקבל טיפול במוסדות הרפואיים שלנו. אז מה זה מוכיח? שאין רצח עם שמתרחש בעזה? אומר את זה בצורה גלויה: אני כבר לא מאמין שמדובר בסוגייה פוליטית. מה שעומד כאן על הפרק זה תחושת האנושיות שאמורה לאחד את כולנו, ללא קשר להשתייכות מפלגתית."
מפלגת השלטון לא התרשמה, והגיבה, שוב, בחזרה: "קונטה ממשיך לסרב להתנצל. במקום לעצור. זה מעשה ציני ובלתי ראוי שמייצג את השימוש העלוב ביותר בכאב אנושי למטרות פוליטיות."
בפרסומים באיטליה הסבירו כי הילד שבתמונה פונה מרצועת עזה ב-11 ביוני לקבלת טיפול רפואי, בסיוע ישיר של משרד החוץ האיטלקי וכחלק ממבצע הומניטרי רחב. הפרסומים והשיח הער במדינה, ממחישים את הקרע הפוליטי העמוק סביב המדיניות של איטליה באשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
https://www.mako.co.il/pzm-soldiers/Article-2e1775cc45c4891026.htm
מסתבר שגם באיטליה (לא רק בישראל) לא כולם קונים את תעמולת החמאס.

השר היווני יצא נגד אוהדי א.א.ק הפרו-פלסטיניים:
"אנחנו לצד ישראל"
אדוניס גאורגיאדיס, שמשמש כשר הבריאות בממשלה היוונית, תקף את האוהדים של יריבת הפועל באר-שבע בקונפרנס-ליג בעקבות המפגן האנטי-ישראלי במשחק בין שתי הקבוצות: "הם מבולבלים ולא מבינים מי אוהב ומי אוייב." בעבר הוא פרסם תכנים אנטישמיים, אך התנצל.
שר הבריאות היווני, אדוניס גאורגיאדיס, תקף בחריפות את אוהדי א.א.ק אתונה לאחר שהביעו את תמיכתם בפלסטינים באמצעות שירים ושלטים במהלך ה-0:1 הביתי על הפועל באר-שבע במוקדמות הקונפרנס-ליג.
בפוסט שפרסם ב-X, הבהיר גאורגיאדיס את עמדתו החד-משמעית: "אנחנו עם ישראל, כי ישראל עם יוון – נקודה." לדבריו, הקריאות והשלטים של אוהדי א.א.ק נגד ישראל מעידות על חוסר הבנה היסטורית, במיוחד לאור תמיכתה של פלסטין בטורקיה, שגאורגיאדיס כינה "הכובשת של קפריסין." הוא גם ציין שהפלסטינים חגגו את המרת איה סופיה באיסטנבול ממוזיאון למסגד – לאחר שנבנה במקור ככנסייה. האצטדיון של א.א.ק נקרא איה סופיה.
"מי שתומך בפלסטין מתוך היציעים באצטדיון שנקרא איה סופיה ולא מבין שהפלסטינים רואים בטורקיה משחררת של קפריסין – חי באשליה," כתב. "ישראל, מנגד, היא אויבת של טורקיה, נלחמת כדי שזו לא תקבל נשק מתקדם – והיא תומכת בנו. אוהדי א.א.ק מבולבלים ולא מבינים מי אוהב ומי אוייב. תיירים ישראלים תמיד יתקבלו בברכה ביוון."
בעבר פירסם גאורגיאדיס תכנים אנטישמיים מתוך ספרו של קונסטנטינוס פלווריס "היהודים: כל האמת." הוא הואשם ב"התבטאויות בעייתיות כלפי יהודים ובקידום פומבי של ספר אנטישמי שנכתב בידי אדם המצהיר על עצמו כאנטישמי." גיאורגיאדיס – סופר ובעל חנות ספרים – הגיב לכך וטען כי הוא מוכר את הספרים הללו כמו חנויות ספרים אחרות ביוון, וכי הוא עצמו אינו מסכים עם תוכנם.
באוקטובר 2015, כאשר היה מועמד לראשות מפלגת "הדמוקרטיה החדשה", תיאר את המעורבות שלו בספרו של פלווריס על היהודים כ"טעויות הגדולה ביותר בקריירה הפוליטית שלי עד כה," אך הדגיש כי מעולם לא היה אנטישמי. בינואר 2017, ביום הזיכרון לשואה, התנצל בפומבי על כך שסבל את דעותיהם של אנשים שביזו את יהודי יוון, על כך שתמך בספרו האנטישמי של פלווריס, וכן על קשריו הידידותיים עימו.
אוהדי א.א.ק ידועים בהיותם פרו-פלסטינים ומתנגדים חריפים לישראל, במיוחד ארגון האולטראס "אוריגינאל 21", שחבריו אלימים מאוד. מי שחוו על בשרם את הפן המכוער של "אוריגינאל 21" הם אוהדי הפועל ירושלים בכדורסל, שהתארחו באתונה למשחק בליגת האלופות באפריל 2023, ומלבד קללות ונאצות ספגו אבנים. במזל זה נגמר ללא נפגעים בגוף, אך האדומים חזרו ארצה עם טראומה גדולה.
https://www.ynet.co.il/sport/worldsoccer/article/bknxksgpgx
יש גם יוונים נושאי מתנות טובים. יוונים שאינם נכנעים לתעמולה האנטי-ישראלית.
ברור שסכנת הכיבוש ע"י הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי לא מיוחדת רק לישראל, היא תקפה לא פחות ליוונים.

המדינאי ההולנדי חירט וילדרס תומך בישראל:
Never compromise with evil. Destroy Hamas completely and ignore the useful idiots of the EU. Hamas is responsible for the famine and hell in Gaza, and no one else. If they want peace, they should surrender and free the hostages.
לעולם אל תתפשרו עם הרוע. השמידו את חמאס לחלוטין והתעלמו מהאידיוטים השימושיים של האיחוד האירופי. חמאס אחראי לרעב ולגיהינום בעזה, ולא אף אחד אחר. אם הם רוצים שלום, עליהם להיכנע ולשחרר את בני הערובה.
https://x.com/naaman_c/status/1950123097106891162
, also for the sake of the Netherlabgnds. Thank you for your support. Israel will always fight against Islamo-Nazi-jihadist fascism.
תודה על תמיכתך. ישראל תמיד תילחם נגד הפשיזם האסלאמי-נאצי-ג'יהאדיסטי, גם למען הולנד.

"ניסו להשתיק אותנו – העלבון רק חיזק אותנו":
נבחרת ישראל הגאה בכדורעף זכתה במשחקי אירופה
לאחר שהתעלמו מהם בטקס הפתיחה ולא הניפו את דגל ישראל ליד שאר הדגלים – השחקנים ניצחו בגמר טורניר הכדורעף את ארצות הברית וזכו במדליית זהב: "אין דבר קשה יותר לספורטאים מלגלות שאתה לא רצוי."
לאחר שהמארגנים סירבו להניף את דגל ישראל בטקס הפתיחה – נבחרת ישראל הגאה בכדורעף זכתה במדליית הזהב – והניפה את הדגל הכי גבוה שאפשר. לאורך כל הטורניר הסתובבו השחקנים עם סיכות וסמלים למען החזרת החטופים הישראלים מעזה, בטורניר שהתקיים בליון, צרפת.
"לא רצו אותנו. ניסו להשתיק אותנו," אומר פטריק נוח, אחד מראשי המשלחת ושחקן קבוצת הכדורעף. "הגענו לכאן, נבחרת כדורעף גאה תל אביב, המייצגת את ישראל זו השנה הרביעית ברציפות. אבל מהרגע הראשון היה ברור שמשהו שונה. בטקס הפתיחה – ישראל הודרה. לא הוזכרה. לא נראתה. הדגל – נעלם. אין דבר קשה יותר לספורטאים מלגלות שאתה לא רצוי. זה משפיל. זה שובר. וזה נוגד את ערכי הספורט הבסיסיים של הכלה. סובלנות. שוויון. אחווה.
"אבל העלבון הזה רק חיזק אותנו," ממשיך נוח. "הוציא מאיתנו כוחות מנטליים שלא ידענו שיש בנו. יומיים של קרבות, עייפות, כאבים, זיעה ונחישות, ניצחונות אדירים על צרפת, בלגיה, ספרד, איטליה, פורטוגל, תאילנד, יוון, בריטניה, הולנד, גרמניה – וארצות הברית בגמר. אנחנו כל כך גאים במדינה שלנו. בזכות שנפלה בחלקנו לייצג אותה. בזה שלא נוותר – לא כשקשה, ולא כשמנסים להשתיק."
ישראל זכתה בטורניר הכדורעף בפעם השנייה בשלוש השנים האחרונות, ובשנה שעברה הפסידה לאותה ארה"ב ברבע הגמר. למרות קריאות "שחררו את פלסטין" בקהל, הגיעו לעודד את הנבחרת רבים מהקהילה היהודית בליון והניפו דגלי ישראל לאורך כל המשחק.
https://www.mako.co.il/news-sport/sports_others-2025_q3/Article-1ac10fc66ca4891027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share
יש גם ניצחונות מתוקים על תומכי החרם נגד ישראל.

הסיסמאות הריקות של יאיר למפל לפיד
יאיר למפל-לפיד: הממשלה נכשלה במלחמה בעזה. זה לא ניצחון מוחלט, זה אסון מוחלט. זה כשלון אסטרטגי, שמוביל לכישלון מבצעי ומדיני. זה לא חייב להיות ככה, יש אלטרנטיבה. המערכה הצבאית יצאה משליטה. אנחנו כובשים את חאן יונס בפעם הרביעית, את ג'באלייה בפעם השלישית. בכל פעם יוצאים, החמאס מגיע, ממלכד צירים ובתים, ומחכה שנחזור.
ממשלת ישראל כבר לא יודעת להסביר למה חיילים ממשיכים למות בעזה.
אם לא נסיים את המלחמה עכשיו, החטופים לא יחזרו, צה"ל ימשיך לאבד את טובי לוחמיו, האסון ההומניטרי יילך ויחמיר, העולם ייסגר בפני הישראלים. זה לא חייב להיות ככה. למה שמתרחש עכשיו יש אלטרנטיבה.
את המלחמה צריך לסיים. תמורת הפסקה כוללת, תהיה גם עסקת חטופים כוללת, על כולם, עד האחרון ועד האחרונה שבהם. ישראל תרוויח פעמיים. גם נחזיר הביתה את החטופים שלנו, גם נסיים מלחמה שכבר לא הולכת לשום מקום".
https://x.com/naaman_c/status/1949883292049678717?t=okW8Kz3Jlp1fwwDA4zPmfQ&s=03
מר יאיר למפל-לפיד, במקום סיסמאות ריקות על סיום המלחמה (מדובר רק על הפסקת אש אם אתה מתקשה בהבנה) תן גילוי נאות מה אתה מקבל מדרישות החמאס? נסיגה מוחלטת מהפרימטר ומציר פילדלפיה, שחרור כל המחבלים כולל מחבלי הנוח'בה, שיקום שלטון החמאס בעזה ועיגון העיסקה בהחלטת מועצת הביטחון? תן תשובה!
אני מציע לא לחזור לוויכוח הישן בן אהוד בן עזר למשה גרנות אם יאיר למפל-לפיד חכם או טיפש, כי הוויכוח כבר הוכרע. הבעייה היא שבפוליטיקה הישראלית רבים מפריחים סיסמאות בלי תוכן ממשי ובלי הסבר.

עיניים להם ולא יראו כי נטשו את העמדות?
רבות נכתב ועוד ייכתב על מחדל העיוורון שהביא לטבח ה-7 באוקטובר.
חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר-טוב מדווח: ״מבול הודעות עזיבה התקבלו הערב״ בזירה הפלסטינית של חטיבת המחקר. ראש ענף מחקר פלסטינים עזה: "ימים מאוד לא פשוטים עוברים עלינו. בשעות האחרונות התחלנו לקבל מחלק מאנשי המילואים הנהדרים של הזירה הודעות בדבר הפסקת התנדבות."
ב-24 ביולי 2023, מיכאל האוזר-טוב, הכתב הפוליטי בעיתון "הארץ", פירסם ברשת איקס את ההודעה הבאה:
"הודעה דחופה ששוגרה הערב בבהילות לכלל המילואימניקים של הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר, עקב מה שהוגדר ביחידה 'מבול של הודעות עזיבה שהתקבלו הערב.'"
"הכותב הוא רע״ן 43 – ראש ענף מחקר פלסטינים עזה:
"'שלום לכולם וערב טוב, ימים מאוד לא פשוטים עוברים עלינו. בשעות האחרונות התחלנו לקבל מחלק מאנשי המילואים הנהדרים של הזירה הודעות בדבר הפסקת התנדבות. לבד מהצער הרב על עצם ההודעות (מבלי לנקוט עמדה תוכנית לגביהן), חשוב לי להבהיר שאני, הרמ"דים [ראשי המדורים] וראשי הדסקים קשובים לכול אחד ואחת מכם ותרגישו בנוח לפנות בכל נושא. אני מול כדי להעביר מסרים ממוקדים יותר. בתקווה לימים טובים יותר לכולנו,"
https://tinyurl.com/yc2ukard
שלושה חודשים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר טוב מדווח: "מה שקורה בחטיבת המחקר [של אגף המודיעין] זו בגדול קריסת מערך המילואים." [על רקע הודעות על הפסקת ההתנדבות למילואים במחאה על הרפורמה המשפטית].
https://tinyurl.com/bdfuzv8a
מכתב קציני אמ"ן מחקר נגד "ההפיכה המשטרית" (29 ביוני 2023)
https://tinyurl.com/46xfhfm8
"אם תאושר החקיקה המסוכנת, לא נמשיך להתנדב לשירות מילואים בחטיבת המחקר של אמ"ן."
https://tinyurl.com/4vzn2yu2
הערכת המודיעין של קציני מילואים בחטיבת המחקר: המלחמה "לבטח אינה מקרבת אותנו להכרעת חמאס"; "חמאס רחוק מתבוסה ואף משקם את יכולותיו ואחיזתו ברצועה. נטרול יכולות חמאס עד כדי הבסתו הכרחיים ליצור עתיד בר-קיימא לאזרחים בדרום, אך נראה שתכליות אלו בלתי ניתנות להשגה בטווח הזמן הנראה לעין."
https://tinyurl.com/yhrarx6a
שלושה חודשים לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר-טוב, מסביר את ההיגיון מאחורי הפסקת ההתנדבות לשירות מילואים: "כשחברה מסחרית מנסה למנוע השתלטות עוינת היא מפעילה לעיתים את מנגנון 'גלולת הרעל'. החברה פוגעת בעצמה, מוכרת אופציות במחיר הפסד, עושה כל מה שדרוש כדי למנוע את ההשתלטות.".
https://tinyurl.com/mu3k8h82
חודשיים וחצי לפני מתקפת השבעה באוקטובר – מיכאל האוזר טוב מכריז: "חיל האוויר מפעיל את גלולת הרעל," ביום בו 1,142 טייסים ונווטים, בקרים, מפעילי כטמ"מ ואנשי יחידות מיוחדות, איימו להפסיק את השירות במילואים, במחאה על הרפורמה המשפטית. "הכשירות תפגע, הכלכלה תרעד, הלכידות החברתית תתפורר."
https://tinyurl.com/4m34bj75
https://x.com/jdhalevi/status/1949690472496263329?t=rbE5lG83VtqZ7L0rxF77CQ&s=03
האם העיניים של ישראל נעצמו בגלל התנועה הפרוטסטנטית? מחקר עתידי יענה על השאלה.

בלינדמן פקח עיניו?
חמישה נשיאי אוניברסיטאות פירסמו מכתב לממשלת ישראל במקום לחמאס ובו הם מאשימים את ישראל ברעב בעזה.
במאמר מערכת בעיתונם "הארץ" מאשימים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן את האוניברסיטאות שלא חתמו על המכתב, והם אף מאיימים עליהן: "ראשי המוסדות בחיפה, בן-גוריון, בר-אילן ואריאל סירבו להצטרף. מאריאל, שהוקמה בחטא וקיבלה מעמד בחטא, אין ציפייה, אך כישלון ראשי 3 המוסדות האחרים להפגין עמוד שדרה מוסרי בולט יותר. הם לא יינקו."
("חיפה בן גוריון בר אילן", מאמר מערכת "הארץ" 29.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-07-29/ty-article-opinion/00000198-5201-d669-a99d-7eb7b5860000
בזמנו כתבתי על נשיא אוניברסיטת חיפה פרופסור גור בלינדמן-אלרואי, שגזר את תעודת החוגר שלו אחרי עשרות שנות מילואים בעקבות הרפורמה המשפטית, ואמר בראיון לניו יורק טיימס, כי "תומכי נתניהו כבר לא אחים שלי."
https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01869.php
והנה מסתבר שבכל זאת פרופסור גור בלינדמן-אלרואי נשיא אוניברסיטת חיפה פקח את עיניו והבין שיש לו סולידריות חברתית והוא אינו מהדהד את תעמולת החמאס, ואינו מאשים את ישראל ברעב בעזה. יישר כוח. מוטב לראות גם באיחור.
נעמן כהן

שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005

שער ראשון: שירים מוקדמים

אבא מָלַךְ

אַבָּא מָלַךְ בְּבַיִת רֵיק.
וּכְכָל שֶׁהִשְׁתַּדֵּל לְהָבִין
חָדַל לְדַבֵּר
וּפָסַק לֶאֱהֹב –

בְּבוֹאֵנוּ לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ
לֹא נוֹתְרוּ
אֲפִלּוּ מַכְאוֹבָיו –

כֹּה רֵיקָה הָיְתָה מַלְכוּתוֹ.

1961