גְּוִיַּת-נַעַר
מוּבֶסֶת, צְהֻבָּה
עָלִים גְּדוֹלִים
מְרַשְׁרְשִׁים;
מִשְׂחַק אוֹר וָצֵל –
חֲלִיפוֹת
עַל פָּנָיו הַקְּפוּאִים
וּזְבוּבִים יְרֻקִּים
יוֹצְאִים וְנִכְנָסִים
בַּנְּחִירַיִם –
יֶלֶד שָׁחוּם
עֵינוֹ גְּדוֹלָה
בּוֹלֶטֶת
תְּפוּחַ-בֶּטֶן –
שְׂפָתוֹ יְבֵשָׁה
שְׁחוֹרָה
וְגַרְגֵּר-אֹרֶז
לָבָן
דָּבֵק בְּקָצֶהָ;
פָּנָיו צְמוּקִים
נִצְמָדִים
לְעֵינַי
וּמֵעַי מִתְכַּוְּצִים –
בְּאַחַת.
שְׁנֵי נְשָׁרִים בַּשָּׁמַיִם
וְכַנְפֵיהֶם קְצוּצוֹת
וְהֵם צוֹלְלִים, צוֹלְלִים
כַּעוֹפֶרֶת
מַטָּה מַטָּה
וְכַדּוּר-הָאָרֶץ
לְלֹא-אֲוִיר
לְלֹא אֲוִיר
סָגוּר בְּחָזִי!
•
• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.
בגיליון:
- שירי אסתר ראב: סִיּוּטִים
- רועי וסרשטיין איננו: רועי וסרשטיין, חובש קרבי במילואים בחטיבה 401, התאבד אתמול (רביעי, 30.7) בביתו בנתניה. וסרשטיין, בן 24, השתחרר בפעם האחרונה ממילואים בחודש מאי, ולפי הצבא, הוא "ביצע שירות מילואים משמעותי מאז תחילת הלחימה."
- רון בריימן: ישרתו – יקבלו!
- עכשיו זה רשמי: גם נביא השקר דויד גרוסמן הוא
- עמנואל בן סבו: 1. מלאי החמלה שמור, בעת הזו, רק לבני עמי
- אורי הייטנר: צרור הערות 3.8.25
- בן-ציון יהושע: מוסר של גנבים
- עדינה בר-אל: אברהם גת, הילד מהשוֹאה – חקלאי וקצין
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- נעמן כהן: מדד קרשובאנו
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: בערבית מדוברת ואקטואלית
- שאר הגליון
מאמרים
שירי אסתר ראב
סִיּוּטִים
רועי וסרשטיין איננו
רועי וסרשטיין, חובש קרבי במילואים בחטיבה 401, התאבד אתמול (רביעי, 30.7) בביתו בנתניה. וסרשטיין, בן 24, השתחרר בפעם האחרונה ממילואים בחודש מאי, ולפי הצבא, הוא "ביצע שירות מילואים משמעותי מאז תחילת הלחימה."
צה"ל לא הכיר בווסרשטיין כחלל צה"ל משום שלא היה בשירות פעיל בעת המעשה. זאת, לפי הצבא, בהתאם לקבוע בחוק. בעקבות המקרה, קרא הרמטכ"ל אייל זמיר לשנות את החוק על מנת לאפשר הכרה במי שהתאבדו שלא בשירות כחללים. זאת, לפי הצבא, "במקרה שיימצא קשר ישיר בין פטירתו לשירותו הצבאי".
[הארץ" באינטרנט, 31.7].
רון בריימן
ישרתו – יקבלו!
פורסם לראשונה ב"חדשות-1" מיום 30.07.25
לראש הממשלה בנימין נתניהו יש הישגים כבירים בתחום המלחמה בחמאס, במחבלים ביהודה ובשומרון, בחיזבאללה ובאירן, ובתחום הובלת הכלכלה הישראלית לרמת חוסן כזו אשר מאפשרת לה להתמודד עם המשמעויות הכלכליות של המלחמה. אבל, לראש הממשלה בנימין נתניהו יש כישלונות חמורים בתחום הטיפול בנפגעי המלחמה לסוגיהם הרבים והשונים ובמשפחות שנאלצו להתפנות מבתיהן.
במקרים רבים יכולים להתקיים חילוקי דעות והבדלי השקפות, והשיח הציבורי והתקשורתי אמור לשקף את אלה ואת אלה. לדוגמא: יש המוכנים להיכנע לחמאס (הסכם חלקי, מסוכן ומפוקפק) במטרה – מובנת אבל תמימה – להביא לשחרורם של כל החטופים, ויש הדוגלים בהכנעת החמאס כתנאי הכרחי לשחרור כל החטופים. אלה ואלה, מן הראוי שדעתם תישמע, ואסור שהתקשורת תתגייס רובה ככולה למען דרך אחת מן הנ"ל.
אבל, בעניין אחד – מוסרי ומעשי כאחד – אין מקום להבדלים כאלה. אפילו בימים כתיקנם אסור להפלות בין קבוצות שונות בציבור הישראלי ובין דם לדם, קל וחומר בימי מלחמה, כאשר כוחות הסדיר והמילואים כורעים תחת הנטל ונשחקים עד דק. אין כל הצדקה לחוק השתמטות מתועב ומקומם, הנותן זכויות יתר למשתמטים למיניהם – לא רק חרדים – אלא גם לקבוצות אחרות באוכלוסייה. יש לומר באופן החד והברור ביותר: במבחן מוסרי ומעשי זה ראש הממשלה נכשל!
סיפור החרדים, נתניהו וחוק ההשתמטות אינו אלא גרסה ישראלית של הסיפור על אשת הדייג ודג הזהב. בסיפור (שמקורו באחים גרים, או בגרסה הרוסית של פושקין), הדייג מציל דג זהב שמבטיח להגשים משאלות. אשת הדייג (בבואה של החרדים) מתחילה בבקשות צנועות – בקתה במקום צריף – ולאט לאט חמדנותה גוברת: היא רוצה להיות גברת, מלכה, קיסרית, ולבסוף – להיות אלוהית ושולטת על השמש והירח. באותו רגע דג הזהב נעלם, וכל מה שהשיגו הדייג (בבואה של ראש הממשלה) ואשת הדייג (בבואה של החרדים) נלקח מהם. אשת הדייג היא דוגמה קלאסית למי שחצתה גשר אחד רחוק מדי, בגלל עודף חמדנות ותאווה, הדייג הוא דוגמא קלאסית למי שמאפשר לחמדנות לפרוח, בין אם הוא תומך בה, ובין אם הוא רופס ונכנע לה.
הערה: בהתאמות מסוימות ניתן גם לייחס סיפור זה לדמויות אחרות במציאות חיינו, בראש ובראשונה החמאס, שחמדנותו אינה יודעת גבול ודרישתו היא כניעה ישראלית ללא תנאי. אם היו חושפים מציאות זו בפני אזרחי ישראל, ספק אם היו תומכים תמיכה "גורפת" ב"עסקה" המפוקפקת, שמשמעותה גם חרפה וגם מלחמה. בסופו של דבר יאלץ החמאס את ישראל לפנות לדרך של הכנעתו. בעבר נודע ראש הממשלה בסיסמא "יתנו – יקבלו." כדאי שייזכר בה וידרוש גיוס (מלא) מהחרדים וחטופים (כולם בבת אחת!) מן החמאס, קודם שייתן להם דבר כלשהו. ישרתו – יקבלו!
קשה שלא להיזכר באמירתו האלמותית של וינסטון צ'רצ'יל שאמר בעקבות כניעת בריטניה במינכן: "בריטניה יכלה לבחור בין החרפה לבין המלחמה. היא בחרה בחרפה, ותזכה גם במלחמה."
כאמור, במבחן המוסרי והמעשי של גיוס החרדים ראש הממשלה נכשל! יש להוסיף לכך את התעקשותו על קידום חוק ההשתמטות ואת התרגיל המכוער של הדחת ח"כ יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מי שמנסה בשארית כוחותיו למנוע את חרפת שרץ ההשתמטות.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מנסה להציל את ממשלתו על-ידי הקרבת יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וקידום מלחך פנכה כלשהו במקומו, כפי שכבר עשה במינוי סר (אין זו שגיאת כתיב) הביטחון. אבל, אם יפנים את משל אשת הדייג ודג הזהב יבין ש"לא תהיה תפארתו על הדרך" אשר הוא הולך בה (שופטים ד', ט') וקידום תועבת ההשתמטות יביא אותו למצב של "קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך (שמואל א', ט"ו, כ"ח).
בבחירות הקרבות ובאות לא יידרשו אזרחי ישראל לבחור בין "ימין" ו"שמאל" אלא בין ציונים ומשרתים לבין אנטי ציונים ומשתמטים. המשתמטים אסור שייכללו בין "השותפים הטבעיים."
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי.
עכשיו זה רשמי
גם נביא השקר דויד גרוסמן הוא
"אידיוט שימושי" של חמאס:
"הסופר דויד גרוסמן אמר כי ברצועת עזה מתרחש רצח עם. בריאיון לעיתון האיטלקי 'לה רפובליקה', שפורסם היום (שישי, 1.7), סיפר זוכה פרס ישראל לספרות כי במשך שנים סירב להשתמש במילים האלו. 'אבל עכשיו אני לא יכול שלא להשתמש בהן – אחרי מה שקראתי בעיתונים, אחרי התמונות שראיתי, ואחרי שדיברתי עם אנשים שהיו שם", אמר. 'עם כאב עצום ולב שבור, אני חייב לראות את מה שקורה לנגד עיניי. "רצח עם" זה צירוף שברגע שאומרים אותו הוא פשוט גדל כמו מפולת שלגים, ומביא עוד הרס וסבל.
"בריאיון התייחס גרוסמן למאמר שפרסמה השבוע אורית קמיר ב'הארץ', ובו אמרה כי שתיקה מול הרעבת עזה היא בגידה מוחלטת בקורבנות השואה."
["הארץ", 1.7].
אהוד: מעניין איזה פרסים ספרותיים "למען השלום" (כמו עמוס עוז) יגרוף עתה גרוסמן בעולם בזכות ההשווואה המסריחה שהוא עושה – של ישראל לנאצים.
תארו לעצמכם את תומאס מאן מצדיק את היטלר!
עמנואל בן סבו
1. מלאי החמלה שמור, בעת הזו, רק לבני עמי
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד, בראש ובראשונה, לעבר האחים הטבוחים שלי, האחים הנשרפים, האחיות הנאנסות, בני עמי שעלו באש, שנרצחו בחניקה, בסקילה השמיימה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי הנמקים במחילות ומנהרות אנשי התועבה, למשפחותיהם, לאוהביהם, לעם המתייסר על שעלה לו בטבח שבת שמחת תורה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי, לאביתר דוד וארבעים ותשעה החטופים הנמצאים תחת מגפי הקלגסים הנאציים, המרעיבים ומתעללים בחפים מפשע והעולם שותק ותובע במוסריותו המעוותת להעניק לנאצים החדשים פרס באופן של מדינת טרור.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד, בראש ובראשונה, לבני עמי, אחיי ואחיותיי, חללי מערכות ישראל, גיבורי האומה אשר מסרו נפשם למען המולדת, למען החיים, למען הטבוחים, למען התקווה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד אל אלפי אריות האומה הנאבקים מול מכאובי הגוף וייסורי הנפש, המוכנים לשוב לשדות המערכה חבושים בפצעיהם ורוחם איתנה, למגר ולהכריע אויב.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לגולים בתוך עמם, לעקורים המבקשים לשוב לקהילתם שנחרבה ונשרפה עד היסוד, למבקשים לשקם את הריסות חייהם, למסרבים ליפול אל תהומות הייאוש, לנאחזים בציפורניהם בתקווה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר, אני מפנה אותו מיד אל האלמנות, אל היתומים, אל ההורים השכולים, אל הסבתא הקוברת את נכדה, אל התינוק הנולד לעולם בלי אב, אל הצעירה האבלה על מי שחלמה להקים עימו בית, לטעת עץ ולהקים משפחה.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר, אני מפנה אותו מיד אל מי שראו את הזוועות שביצעו אנשי התועבה ולא יכלו לעמוד במראות הנוראיים, אל מי שלילם היה יומם, שחייהם נעצרו גם כשמסביב הכול המשיך להתנהל כרגיל.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לאומה שלימה מוכת טראומה ופוסט טראומה, לעם שלם הנחרד מטריקת דלת, המתכווץ מריח ברביקיו, המצטמרר אל מול ציורי ילדי ישראל, הנזעק אל מול הצביעות העולמית, הנאלם דום אל מול אחיו, בני עמו, ששכחו את טבח שבת שמחת תורה, את זוועות אנשי התועבה, את הרוע והאכזריות, שהפסיקו לשמוע את נאקת הנשרפים, את זעקת הנאנסים, את צווחות הנטבחים, את דממת הבתים החרבים, את ייסורי הנמקים במנהרות אנשי התועבה, את גופות הרוקדים והרוקדות, החיילות הצעירות והחיילים שחירפו נפשם, את מר המוות וגברת האסון.
כשמלאי החמלה שלי מתעורר אני מפנה אותו מיד לבני עמי, להם בראש ובראשונה.
ולמרות זאת עדיין, מעת לעת, ליבי וכליותיי מייסרים אותי על המתרחש בעזה, על החפים מפשע באמת ולא על המחפים על פשע.
ואז נחצבת לנגד עיני שאלה אחת, האם אני שואף לניצחון מוחלט על מי שביקשו להשמידנו? ותשובתי היא כן, שואף לניצחון מוחלט, להכרעה, למען ידעו כל מבקשי השמדתנו כי זאת תהיה אחריתם.
הניסיון להיאבק בלב היהודי הרחום והחנון, מורכב ומאתגר עד לרגע בו אני שב לשדרות ובארי, לאופקים ולכפר עזה, לניר עם ולכיסופים, עד לאותו הרגע בו שוב מביט באותה העיר עזה החרבה, המובסת, הנכנעת, וזוכר את שעוללו תושביה, אותה עזה שייחלה להשמדתנו, ששמחה בעת שיישובים יהודים עלו באש, שצהלה כשנודעו ממדי הטבח, שחילקה מיני מתיקה בעת שהובלו נשים, ילדים זקנים וטף ברחובותיה אל המנהרות ובתי מחבלים, אותה עזה על יושביה שרקדה ברחובות על השריפה הנוראה, הרצח הנתעב, הביזה והאונס.
ואז חוזר ובודק שמלאי החמלה שלי שמור בעת הזו רק לבני עמי.
2. אנשי המוסר המעוות והמצפון המבולבל
תעמולת התועבה, הכזב והזוועה הבינלאומית הזוכה להדהוד גם בקרב קיצוני הדעת במדינת היהודים, התפשטה כאש בשדה קוצים כמחלה ממארת מדבקת, מייצרת מציאות מדומה, מזוויעה, מציאות אנטי מוסרית בעליל.
אל מול פרסומי הכזב והזעזוע הסלקטיבי על תמונות "ילדי הרעב", המומצאים מעזה, מתימן, מסוריה, המניעים את קמפיין הכזב, הביטו באביתר דוד, הביטו בהרעבה אמיתית של אנשי התועבה, הביטו ואל תחרישו, לעולם לא עוד זה מול החרפה המוסרית והאנטי אנושית.
התקשורת הבינלאומית וחלק מהתקשורת במדינת ישראל הציגו נרטיב שקרי, מעוות, דמיוני על "הרעבה בעזה", יצרו דעת קהל אנטי יהודית, אנטי ישראלית, אנטישמית נגד מדינת ישראל, התמסרו בשמחה לכזבי החמאס ותועמלניו.
מבול השנאה ליהודים התעצם נוכח הצלחת החמאס והמש"תפים החדשים ישנים שלו, וזה נשמע רע ונורא בכל שפה, צרפתית, אנגלית, רוסית, ערבית, גרמנית, ספרדית עברית.
הו מתק שפתיים, הו מוסר מעוות, הו מר צביעות, הו גברת צחנה, הו מגלגלי עיניים, הו עולם הפוך, האומר לטוב רע ולחושך אור, למותר אסור ולטמא טהור, לשקר אמת ולמר מתוק.
כמה יפים וטהורים, העיוורים והסומים בעלי המוסר החלול, כמה נאורים ממרקי המצפון הסלקטיבי ומצניחי מנות הסיוע, מטוס עם סיוע מצטלם נהדר, אפשר לסמן וי ולהמשיך הלאה.
אנשי המוסר המעוות והמצפן המשובש שכחו מהר מדי את זוועות טבח שבת שמחת תורה, התבלבלו בין הקורבן לתוקפן, באיוולתם מלינים דווקא על העם המגן על חייו, המבקש לשקם את החורבן שהמיטו שונאיו על אזרחיו, עם המאכיל את אויביו, את מבקשי נשמתו, מרעיבי חטופיו.
אלה אותם אנשי המוסר המעוות והמצפן המשובש סייעני ותומכי הנאצים החדשים המבקשים להעניק לנאצים ותומכיהם פרס בדמות מדינה פלשתינאית כדי שהטבח הבא יהיה בכפר סבא, בעפולה, בבת חפר, בלב הארץ.
סייעני הנאצים החדשים מספרד דרך צרפת ועד בריטניה, כל מי שתומכים בהבאת חזיתות טרור ורצח לפתח בתי היהודים, למי שחטפו, מבקשים להעניק פרס למי שאנסו, רצחו, בזזו, שחטו, ערפו, ביתרו, שרפו, חטפו התעללו ומתעללים בחפים מפשע מהרעבה דרך עינויים ועד רצח בדם קר.
האנטישמים אינם זקוקים לסיבות כדי לשנוא יהודים, לרדוף יהודים, לצוד יהודים ולהילחם ביהודים, עוד טרם שמישהו חשב להקים בית לאומי לעם היהודי היו מי שביקשו להעלותנו קורבן על מזבח שנאת היהודים המסורתית.
עוד טרם שניטע עץ באדמת ישראל, נבנה בית בארץ ישראל עבדו שעות נוספות כבשני השנאה לשריפת יהודים במדינות רבות ונאורות ברחבי העולם, דמו של היהודי המובס, הנודד חסר הבית היה להפקר, כבודו היה למשיסה, לבוז וללעג.
חובתה של מדינת ישראל להאיר באורות זוהרים ובוהקים את מצחם של אנשי הקלון, כל מי שמבקשים לסייע לנאצים החדשים ולתמוך בחלומם הגדול להשמיד את היהודים מתחת לשמיים, אנשי המוסר המעוות והמצפן המשובש, סייעני ותומכי הנאצים החדשים, נשיאים, ראשי ממשלות, פרלמנטרים, אנשי הגות ורוח, כל מי שתומך בנאצים החדשים חייב להיות מוקע אל עמוד הקלון ועל מצחו אות קין לעד.
תמונתו של החטוף דוד אביתר, מוזלמן 2025, הנתבע על ידי הנאצים החדשים לכרות לעצמו את קברו, היא עוד תחנת השכמה לסייעני הנאצים בצרפת, ספרד, בריטניה, גרמניה, הולנד, מלטה, הבושה היא שלכם, עליכם, בושת נצח.
עמנואל בן סבו
אורי הייטנר
צרור הערות 3.8.25
* ברית התקומה החברתית – נתניהו מבסס את שלטונו על הפרד ומשול, על חרחור שנאה, כפי שהתוודה נושא כליו נתן אשל, על הסתה, על הנצחת השסעים והרחבתם.
כך הוא, הפריבילג האשכנזי מרחביה, שהיה לטייקון מקיסריה, עם אשתו שונאת המזרחים וילד התפנוקים שלו, מיתג את עצמו כמנהיג המזרחים. הוא נבנה מהסתה עדתית, מזריית מלח על פצעי עבר, מהנצחת מעמד "ישראל השנייה", ובעיקר מסכסכנות מתמדת בין תושבי ערי הפיתוח לקיבוצניקים (שאגב, בניגוד לתדמית המקובלת, מעל שליש מהם הנם בני עדות המזרח, אלא שבקיבוצים אין לכך משמעות – כולנו יהודים ישראלים, וארץ המוצא של ההורים או הסבים אינה מוקד הזהות שלנו).
בשבעה באוקטובר האוייב לא הבחין בין מזרחי לאשכנזי, בין מסורתי, דתי או חילוני, בין תושבי שדרות ואופקים לבין בארי, ניר עוז וכפר עזה. האם נסתפק בשותפות הגורל שכופים עלינו אויבינו, או ניצור ברית ייעוד משותפת – יהודית, ציונית, ישראלית, ממלכתית? האם נמשיך לתת לו לסכסך בינינו ולהיבנות מהקרע?
מה הגיוני ונכון יותר מברית תושבי הסְפָר, תושבי שדרות וניר עוז, אופקים ועין השלושה, נתיבות ונחל עוז, על בסיס ערכי הציונות, ההתיישבות לאורך הגבולות ופיתוח הספר, והפיכתו לפנינה הלאומית של חינוך, תרבות, השכלה ומדע, דווקא מתוך המגוון החברתי? עד מתי ניתן לו לסכסך, להפריד כדי למשול, בין קריית שמונה, מנרה, משגב עם וכפר גלעדי? בין שלומי ומעלות לבין חניתה, אדמית וראש הנקרה? בין בית שאן לכפר רופין, שדה נחום וטירת צבי?
בנינו משרתים יחד בצה"ל, נלחמים זה לצד זה ברעות מופלאה ונכונות להקריב את חייהם איש למען רעהו, ללא קשר לצורת ההתיישבות ולדעה פוליטית – למה באזרחות אנחנו נותנים לו להפוך אותם לאויבים, משני צדי המתרס? מה נכון יותר מברית בין המשרתים, שתקעקע את הברית העסקנית המושחתת עם המשתמטים – השתמטות ומימון ההשתמטות תמורת שלטון?
התקומה מאסון שבעה באוקטובר חייבת להיות גם ריפוי החברה הישראלית, באמצעות ברית פוליטית חדשה של הכוחות הלוחמים, היצרנים, המתיישבים, החלוציים; אלה, שכאשר הממשלה נעלמה, נשאו את עמם עלי שכם, מכל המגזרים, תוך הפיכת ברית הדם לברית של בניה ויצירה של החברה הישראלית בכלל, ושל אזורי הספר בפרט.
מן הראוי שאתגר התקומה החברתית יהווה בסיס להתארגנות פוליטית חדשה, שתנצח את פוליטיקת הזהויות המחנאית, השבטית, המפלגת, ההרסנית.
* אלטרנטיבה למחנה 8 באוקטובר – כיוון שאיני מפמפם את תעמולת חמאס, כיוון שאיני מדקלם עלילות דם אנטישמיות על מדינת ישראל וצה"ל, כיוון שאיני מייחל להקמת מדינת טבח בלב הארץ, כיוון שאני מתנגד נחרצות לעריקה וסרבנות למיניהם, כיוון שאיני שוכח מי צודק במלחמה הזאת ובכלל, מי צודק במאבק על ארץ ישראל, "הסביר" לי מישהו שאני... ביביסט.
הוא ושכמותו אינם מבינים, שאין דבר ששלטון נתניהו נבנה ממנו יותר ממנו ושכמותו. כי אם מי שלא קהה מוחו ולא שכח שעמנו הצדק מזוהה עם נתניהו, רוב הציבור יידחף לידי נתניהו.
ההבדל ביני ושכמותי לבינו ושכמותו, הוא שאנחנו אופוזיציה לממשלה והם אופוזיציה למדינה. אנחנו נבנה מחנה של אחריות לאומית, שתהווה אלטרנטיבה למחנה שישה באוקטובר על שתי דפנותיו.
* ושכח שעימו הצדק – --- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
את השיר הנבואי הזה כתב נתן אלתרמן סמוך למותו ב-1970. היה זה שירו האחרון. אלתרמן זיהה כבר אז את תופעת הפוסט-ציונות וההתכחשות לצדקת הדרך הציונית.
כבר לפני 55 שנים הוא כתב לנו, שטבח שבעה באוקטובר לא יוכל לנו, גם לא מתקפת חיזבאללה, גם לא חגורת האש האיראנית, לא טילים מתימן ואפילו לא הגרעין האיראני. האיום הקיומי האמתי עלינו, הוא שנשכח שעמנו הצדק. ושגם אחרי 7 באוקטובר נלקה את עצמנו על שאנו מגינים על קיומנו והשופרות הגדולים ביותר של קמפיין ה"הרעבה" יהיו ישראלים.
מאות פעמים ציטטתי את השיר במאמריי, בהרצאותיי ובשעוריי לאורך עשרות שנים. מאז 7 באוקטובר, לא נגעתי בו. לא האמנתי שעוד אזדקק לו. והנה, השטן קם לבצע המזימה.
* מאסו בארץ חמדה – על פי מסורת חז"ל, האסון הראשון שארע בתשעה באב היה חטא המרגלים, שבעטיו נדחתה הכניסה לארץ ישראל בארבעים שנה. בני ישראל שמעו את חוות דעתם הפחדנית של עשרה מ-12 המרגלים ואימצו אותה ובכו על האסון הצפוי להם בכניסתם לארץ ישראל. על כך, מספר מדרש חז"ל, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בוכים בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה של דורות", וכך תשעה באב היה מועד האסונות הגדולים, אסונות החורבן, שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות.
ומה היה חטאם של המרגלים ושל הנוהים אחריהם? "כי מאסו בארץ חמדה". וכי "הוציאו את דיבת הארץ רעה."
וגם היום, להוותנו, יש המוציאים את דיבת הארץ, העם והמדינה רעה, בבוחרם להיות הפרזנטורים של עלילות הדם על מדינת ישראל, בעיקר בחו"ל. ע"ע דוד גרוסמן, סופר דגול, שכמעט כל ספר שהוציא הוא פנינה, אך הוא מוכיח שוב ושוב שכישרון כתיבה וכישרון סיפור, גאוניים ככל שיהיו, אינם ערובה לראיה מפוכחת של המציאות, לתבונה פוליטית, למוסר ולאמת.
* הפשע השני נגד האנושות – ב-7 באוקטובר (כן, היה תאריך כזה, למרות תעשיית התעמולה המנסה להשכיח אותו, וגם בתוכנו יש מי שמשתפים פעולה עם מכונת ההשכחה וההכחשה) היה נדמה לנו שראינו את שפל התחתיות של הרוע הפלשתינאי; רשע מפלצתי ברברי שאין דומה לו. בן שמתקשר לאימו מבית משפחה שרצח, מספר לה בצהלה שרצח עשרה יהודים, והיא מעודדת אותו להמשיך ולרצוח עוד ועוד. רוע צרוף.
מסתבר שלא ראינו אז הכל. ב-22 החודשים שחלפו, ראינו את הצד השני של אכזריות חמאס – ההתנהלות החייתית הרצחנית נגד בני עמם, בשירות מכונת רצח היהודים.
אסטרטגייה מובנית ומתוכננת היטב של הפיכת ילדים ואזרחים פלשתינאים למגינים אנושיים של המחבלים, תוך אפס אכפתיות לחייהם, שהם זולים בעיניהם כמעט כמו חיי יהודים. הפיכת בתי חולים, בתי ספר ומסגדים לבסיסי טרור רצחני. והשפל הגדול מכל – הרעבה מכוונת של האוכלוסייה הפלשתינאית, של הילדים הפלשתינאים, באמצעות ביזת הסיוע ההומניטרי, כדי למלא את מחסניהם, להפקיע את מחיר המזון ולהבטיח את תלות הציבור בשלטונם הרצחני. ירי על בני עמם, שכל חטאם הוא רצון להגיע למרכזי הסיוע כדי לשבור מעט שבר להאכיל את משפחותיהם. שימוש בתוצאות ההרעבה שלהם לתעמולת כזב זוועתית נגד ישראל. זהו פשע נורא נגד האנושות, המצטרף לפשע הנורא נגד האנושות בטבח הג'נוסיידי בשבעה באוקטובר.
והמערב, בסכלותו המינכנית, מתמסר לתעמולה הגבלסית, ויוצא נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית. ורבים בתוכנו הופכים גם הם לשופרות תעמולת הזוועה של רוצחי אחינו ואונסי אחיותינו.
* סדר הקדימויות – צפיתי בסרטון הטרור הפסיכולוגי המזעזע של חמאס על אביתר דוד. ראיתי מוזלמן, ששוביו, המחבלים מדושני העונג, שבוזזים את משאיות האספקה המיועדים לאזרחים בעזה, מרעיבים למוות. ראיתי את הציניות שלהם. לטובת מי שזכו ולא ראו, לא אפרט את הציניות התעמולתית שלהם, שגם את גבלס היא היתה מביישת.
הסרטון הזה הוא עוד הוכחה שאסור לנו לוותר על אף אחד משני יעדי המלחמה – לא על מיטוט חמאס ולא על שחרור החטופים. השאלה כעת, אחרי 22 חודשים, ולנוכח מצבם של החטופים, אינה איזה יעד חשוב יותר, אלא איזה יעד דחוף יותר. היעד הדחוף יותר הוא שחרור החטופים, לפני שימותו ברעב. גם במחיר עסקה שמשמעותה המיידית היא ויתור על היעד של מיטוט חמאס. אחרי שבמשך כמעט שנתיים לא הצלחנו למוטט את חמאס, כולל שנה ורבע מאז הצהרת ראש הממשלה שאנו כפסע מהניצחון המוחלט, איש אינו ערב לנו שהמטרה תושג בעתיד הנראה לעין. אסור לנו להקריב את החטופים כשכלל לא בטוח מתי נמוטט את חמאס.
בתחבולות תעשה מלחמה. גם אם נחתום על עסקה להפסקת המלחמה, אסור לנו לוותר על מיטוט חמאס. אבל קודם כל עלינו להחזיר את החטופים. אם אפשר, בעסקה כוללת. אם אי אפשר, בעסקה חלקית שבה נחלץ כמה שיותר חטופים. אם נתמהמה זה עלול להיות מאוחר מדי.
* הסכנה בעסקה כוללת – כולנו רוצים בעסקה כוללת שתחזיר את כל החטופים. כולנו משתוקקים לכך. בעולם נורמלי, ודאי שעדיפה עסקה כוללת על פני עסקה חלקית. אבל יש גם סכנה בעסקה כוללת. יתכן שתנאיה יהיו כאלו שאי אפשר לקבלם. אילו התעקשנו על "הכול או לא כלום", יתכן שכל החטופים והחטופות שכבר שוחררו, היו עדיין במנהרות חמאס, אם בכלל שרדו. סכנה נוספת, היא שחמאס לא ישחרר את כולם וישאיר אצלו חטופים כתעודת ביטוח. הנה, כבר גא"פ מספר ש"נותק הקשר", כביכול, עם רום ברסלבסקי. ומה אז? נחתום על העסקה המלאה, ונשלם את מלוא המחיר שהם ידרשו, ולא נקבל בתמורה את כל החטופים? או נוותר על העסקה ועל כל החטופים? הלוואי שתהיה עסקה כוללת, אך ייתכן שדווקא עסקאות חלקיות הן הדרך הנכונה לשחרור החטופים.
* מול המצור המדיני – כפי שידענו להתלכד מול פלישת האוייב בשבעה באוקטובר, כך מן הראוי שנתלכד מול המצור המדיני. קמפיין ה"הרעבה" של חמאס הוא המשך ישיר של שבעה באוקטובר, וחבל שרבים כל כך בתוכנו הוסיפו את הקיסם שלהם למדורה, והיו לאידיוטים שימושיים של מחוללי הטבח.
* מנגב לנו את הדמעות – אילו בשמונה באוקטובר היינו מחליטים להבליג ו"להכיל" את הטבח. לא להגיב כלל. לחתום על הסכם של החזרת החטופים תמורת כל האסירים הביטחוניים כולל הנוח'בות שביצעו את הטבח, והפסקת אש מוחלטת.
במקרה הזה, שלטון חמאס ברצועה היה מתחזק כפי שלא היה מעולם. סינוואר היה סלאח א-דין המודרני. חמאס היו משתלטים בתוך שבוע על הרש"פ. חיזבאללה ואיראן וכל חגורת האש היו מחממים מנוע, מודעים לכך שנמצאה הדרך להשמדת ישראל.
אבל היתה לכך בוננזה נהדרת. מקרון היה מנגב לנו את הדמעות. וכך גם עמיתיו באיחוד האירופי. האמת, לא היה כדאי?
* לא תקום ולא תהיה – מדינה פלשתינאית דה-פקטו ביו"ש, אחרי הסכמי אוסלו, הביאה את גל הטרור הרצחני עם פיגועי התאבדות מדי יום, שרק מבצע "חומת מגן", שהפך את המדינה לאוטונומיה, עם שליטה צבאית ישראלית, עצר אותו. מדינה פלשתינאית דה-פקטו בעזה, המיטה עלינו עשרות שנות רקטות ואת טבח שבעה באוקטובר. הקמת מדינת טבח בלב הארץ תהפוך את ריכוזי האוכלוסייה הצפופים ביותר שלנו לעוטף המדינה הפלשתינאית. רוחב המדינה יהיה קטן יותר מהמרחק שאליו הגיעו הנוחבות ב-7 באוקטובר. מדינה פלשתינאית היא איום על מדינת ישראל. רק משיחיסט יכול לתמוך בהקמתה אחרי שבעה באוקטובר. עם כל הכבוד לאינטרסים האלקטורליים של פוליטיקאים אירופאים שמתחרים על הקול המוסלמי, לא נסכן את קיומנו כהיענות ללחציהם. בטח לא אחרי 7 באוקטובר. לא תקום ולא תהיה מדינה פלשתינאית.
* מכשיר את טבח 7 באוקטובר – השר הבן גביריסט עמיחי אליהו, מציע להגדיר את החטופים שבויי מלחמה, וכמו במלחמה להשאיר את שחרורם לסוף המערכה. כאשר שר בישראל מגדיר את החטופים שבויי מלחמה, הוא מכשיר את טבח שבעה באוקטובר ומציג את הפשע הנורא נגד האנושות כפעולה מלחמתית לגיטימית. חטיפת ילדים ותינוקות, זקנים ונשים, מבתיהם ומיטותיהם, היא כמו לקיחה בשבי של לוחם חמוש במהלך קרב.
כל העולם שומע שר בישראל, מכשיר את טבח שבעה באוקטובר. זאת התוצאה של ממשלה עם הכנופייה. זאת הקקיטוסקרטיה – שלטון הגרועים ביותר.
* מקארתיזם זול – כבר שלושה חודשים רודפי הכיפות מחפשים בנרות בדל הוכחה לטענות כלשהן נגד דוד זיני, שתצדקנה את הג'יהאד שהם מנהלים נגד מינויו לראש השב"כ, ולא מצאו שום הוכחה או אישוש לטענותיהם, לאורך 33 שנותיו בצה"ל. כל מי שמכיר את זיני אומר שני דברים: א. הוא ישר כמו סרגל. ב. הוא ממלכתי כמו הדגל.
אז הנה, השוקניה מצאה "אקדח מעשן" ד-לה שמטע. ג'וש בריינר חשף (!) ספר שהוציאה אשתו של זיני, המבוסס על שיחות עם נשות מילואימניקים, ושם מופיעות עמדות "משיחיות". והכתבה מצוטטת בחדווה בקרב מחנה 6 באוקטובר, שכבר שלושה חודשים מייחל למתנה הזאת.
הכתבה הזאת מבטאת מקארתיזם זול ונחות. יאללה יאללה עם ה"משיחיות" שלכם. המשיחיסטים האמיתיים הם מי שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית. ואף על פי כן, לא אתנגד לראש שב"כ משיחיסט כזה, רק על סמך דעותיו, אם הוא מתאים לתפקידו.
* שדוד לרגליו –כשבשאר אסד החליף את אביו, המערב ורבים בישראל סיפרו לעצמם סיפור על רופא העיניים שלמד בבריטניה - מערבי, מתון, רפורמיסט, דובר אנגלית, ובעיקר - גולש באי-נ-טר-נט!!! וואו!
כתבתי אז מאמר מפוכח ולועג לתופעה, תחת הכותרת "אש יא-גולש!"
בסוף, קוטנו של בשאר הייתה עבה ממותני אביו. אגב, אותם נלהבים מהפרטנר החדש, שהחליף את חאפז אסד השמרן, האטום והנוקשה, הם אותם אלה שעד מותו הציגו את חאפז אסד כמנהיג חזק וחכם, שרק הוא יכול לעשות אתנו שלום וצריך להזדרז להספיק למסור לו את הגולן לפני שימות. עכשיו המערב, וטראמפ בראשו, נופל שדוד לרגליו של הטרוריסט הג'יהאדיסט אל ג'ולאני. הם לא לומדים.
* איך מילביצקי נבחר לכנסת – איך החשוד באונס נבחר לכנסת? כת "בני ברוך-קבלה לעם" התפקדה בהמוניה לליכוד ובחרה בו כאיש אחד.
ההתפקדות לא היתה רק כדי לדחוף את החשוד באונס, אלא גם כדי להלך אימים על כל הח"כים והשרים מהליכוד, באמצעות שוט כוחה האלקטורלי של הכת בפריימריז. מכאן התשובה לשאלה – למה כל הליכוד התייצב כאיש אחד מאחורי החשוד באונס?
ברור שהם לא יאמרו שזאת הסיבה, אז הם הלכו לסיפור הקורבני האהוב על הבייס – "רדיפה פוליטית", אלא מה? וכמובן ש"היועמ"שית", אלא מה? מכאן התשובה לשאלה מדוע כל קואליציית הפיגולים, גם מי שאינם תלויים בכת לפריימריז, התייצבו מאחורי החשוד באונס.
עכשיו ספרו לנו שהפריימריז הוא "חגיגה לדמוקרטיה".
* קואליציית סדום – סוגיית עבריינות מין ואונס בתוך כתות קשה לאין ערוך יותר מכל עבריינות מין, בשל הפחד המשתק של הקורבנות להתמודד עם הזוועה, ובוודאי להתלונן עליה. האווירה בכת היא של קשר שתיקה והשתקה, ומי ששובר את הקשר שובר את הקוד הבסיסי של הכת ומתחייב בנפשו. האלימות המופעלת בתוך הכתות כדי להבטיח את ההשתקה – נוראית.
החשד כלפי מילביצקי הוא לאונס בתוך כת, מתוך עמדת כוח. מי שהתלוננה, העזה לעשות זאת כאשר היא כבר נמצאת ברוסיה, וגם כך, ספק רב אם תעז לחזור לארץ ולהעיד.
האינטרס הציבורי הוא לספק הגנה ואווירה תומכת ומעודדת למי שמעזה להתלונן, לתת לה להבין שהיא אינה לבד, שיש לה גב ציבורי. תפקידם של אנשי ציבור במקרה זה, הוא להתייצב לצד המתלוננת ולתבוע מהמשטרה והפרקליטות למצות עד תום את החקירה. האינטרס הציבורי הזה אינו קשור לשמאל או ימין, קואליציה או אופוזיציה. זה אינטרס שהכל מחויבים לו.
אבל קואליציית סדום מכשירה כל שרץ וכל תועבה, למען האינטרס העסקני. אין להם אלוהים. אין להם קווים אדומים. אין תהום שהיא עמוקה מדי בעבורם. ואין בהם ולו צדיק אחד בסדום, גם לא צדיקה אחת. סדום טוטלית.
כל ח"כ שהתייצב לצד החשוד באונס הוא פושע ואדם חף ממוסר, הפוגע בחברה הישראלית ובנשות ישראל. גם כל צייצן וטוקבקיסט שמתייצב לצדו, שותף לפשע.
קואליציית סדום מדרדרת את ישראל לשפל מוסרי חסר תקדים.
* מי הכניס את היועמ"ש לממשלה – ב-29 השנים הראשונות של המדינה, היועמ"ש לא נטל חלק בישיבות הממשלה. רק אחרי המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, הוא הוזמן כמשתתף קבוע בישיבות. היה זה ביטוי, אחד מרבים, למימוש האידיאולוגיה של תנועת החירות ואח"כ של הליכוד, כפי שבגין כינה אותה: "עליונות המשפט", או כפי שאנו קוראים לה היום, אקטיביזם שיפוטי. בגין סבר, שהכול שפיט, ובכל נושא יש משקל מכריע לסוגיה המשפטית, ולכן סבר שהיועמ"ש חייב להשתתף בישיבות, וכן בישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון, לימים – הקבינט המדיני ביטחוני.
בגין קיבל בירושה את היועמ"ש אהרון ברק. נפשותיהם נקשרו זה לזה בהערצה הדדית. בגין נהג לומר שהלוואי שכל הירושה שקיבלתי מממשלת המערך היתה כמו אהרון ברק. לימים, אהרן ברק יישם חלק מתפיסת "עליונות המשפט" של בגין, בתפיסת האקטיביזם השיפוטי שלו.
אחרי סיום תפקידו של ברק, בחרה ממשלת בגין ביצחק זמיר ליועמ"ש. זמיר ושר המשפטים משה ניסים היו שני שותפי הסוד של בגין במהלך המדיני המזהיר של החלת הריבונות הישראלית על הגולן. בגין ביקש את חוות דעתו המשפטית של זמיר. זמיר אמר לו, שהחוק, המתיר לממשלה להחיל ריבונות של שטחי ארץ ישראל, עלול להתפרש ככזה שחל רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שהגולן אינו נכלל בהם. לכן, הוא יעץ לו לא להחיל את הריבונות בידי הממשלה על סמך אותו חוק, אלא כחוק מיוחד שיובא להחלטת הכנסת. וכך היה.
איך הליכוד מחק מן היסוד את מורשת בגין והפך לאוייב הגדול שלה.
אגב, איני שותף לתפיסה האקטיביסטית של בגין וברק, ולכן אני בעד רפורמה משפטית. ודאי שאיני שותף לגישה של לוין ורוטמן, של ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. יש מקום לרפורמה קונסטרוקטיבית, מתוך הידברות ובהסכמה לאומית רחבה.
* אל הכאב האחר – כבכל ליל תשעה באב, השתתפתי בהתוועדות הגולנית. מדובר באירוע שייסדתי ב-2001, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, והוא נמשך עד היום ואף מתעצם. האירוע התקיים זו השנה הרביעית בבית הכנסת העתיק בקצרין, והשתתפו בו, להערכתי, כ-300 איש, וכן כמה עשרות בני נוער. החלק הראשון, כתמיד, היה קריאת מגילת איכה. אני השתתפתי במעגל קריאה של קוראות וקוראים, וקראתי בטעמים את אחד הפרקים.
הנושא השנתי היה "אל הכאב האחר". החלק השני היה שיחה בנדון עם שניים שחוו שבר וחורבן. חנה קלנר, מוזיקאית, יוצרת, מרצה, מורה ומנחת מפגשי העצמה דרך מוזיקה, עקורה מגוש קטיף, שסיפרה את הסיפור הכואב של עקירתה מהבית שבו נולדה וגדלה והחלה להקים את משפחתה. איתן צור מקיבוץ געש, רב חילוני הומניסט, יזם חברתי, איש חינוך, תרבות וקהילה, שאחיו אמיר, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל בהגנת כפר עזה ב-7 באוקטובר, סיפר את כאב האובדן והשכול. השיח ביניהם היה מרגש ומרתק.
החלק השלישי היה קבוצות שיח סביב הנושא. מבנה האישיות שלי הוא כזה, שאיני יודע לחוות את הכאב, כי הראש שלי נמצא תמיד, מיד, בפתרונות, בצמיחה מתוך משבר ובתקומה. ובכל זאת, סיפרתי על הכאב שחוויתי וחווה כל הקיבוץ שלי עם רציחתם של נועה וניר ברנס בשנה שעברה, ועל הנחמה שבחיבוק החם והאוהב שקיבלנו מקהילת הגולן, שעטפה אותו באהבה, בערבות הדדית ובסולידריות, והעניקה לנו תחושה של משפחה מורחבת.
* ביד הלשון: מלכת אמבטיה – מתוך מאמרו של פרופ' אבי בראלי ב"ישראל היום", "2023 לא תהיה 1973": "הם ייחסו סרבנות מרושעת ל'מלכת האמבטיה', כך כונתה אז גולדה."
מקור הכינוי הוא הרביו הסאטירי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", ודוק – לא מלכת "האמבטיה", כלומר המלכה של מקום שנקרא אמבטיה. היתה זו סאטירה נוקבת וסנסציונית בעיצומה של מלחמת ההתשה (1970), שעלתה בתיאטרון הקאמרי, עוררה סערה רבתי והורדה בלחץ דעת הקהל לאחר כחודש וחצי.
שם ההצגה הוא שמו של אחד הקטעים הסאטיריים הקשים ומעוררי המחלוקת בתוכה. לא מדובר שם ישירות על גולדה, אך מעצם העובדה שמחזה סאטירי שמאלני אנטי ממשלתי נקרא בשם זה, התבקשה התובנה שמלכת אמבטיה היא גולדה מאיר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
כך הוא, הפריבילג האשכנזי מרחביה, שהיה לטייקון מקיסריה, עם אשתו שונאת המזרחים וילד התפנוקים שלו, מיתג את עצמו כמנהיג המזרחים. הוא נבנה מהסתה עדתית, מזריית מלח על פצעי עבר, מהנצחת מעמד "ישראל השנייה", ובעיקר מסכסכנות מתמדת בין תושבי ערי הפיתוח לקיבוצניקים (שאגב, בניגוד לתדמית המקובלת, מעל שליש מהם הנם בני עדות המזרח, אלא שבקיבוצים אין לכך משמעות – כולנו יהודים ישראלים, וארץ המוצא של ההורים או הסבים אינה מוקד הזהות שלנו).
בשבעה באוקטובר האוייב לא הבחין בין מזרחי לאשכנזי, בין מסורתי, דתי או חילוני, בין תושבי שדרות ואופקים לבין בארי, ניר עוז וכפר עזה. האם נסתפק בשותפות הגורל שכופים עלינו אויבינו, או ניצור ברית ייעוד משותפת – יהודית, ציונית, ישראלית, ממלכתית? האם נמשיך לתת לו לסכסך בינינו ולהיבנות מהקרע?
מה הגיוני ונכון יותר מברית תושבי הסְפָר, תושבי שדרות וניר עוז, אופקים ועין השלושה, נתיבות ונחל עוז, על בסיס ערכי הציונות, ההתיישבות לאורך הגבולות ופיתוח הספר, והפיכתו לפנינה הלאומית של חינוך, תרבות, השכלה ומדע, דווקא מתוך המגוון החברתי? עד מתי ניתן לו לסכסך, להפריד כדי למשול, בין קריית שמונה, מנרה, משגב עם וכפר גלעדי? בין שלומי ומעלות לבין חניתה, אדמית וראש הנקרה? בין בית שאן לכפר רופין, שדה נחום וטירת צבי?
בנינו משרתים יחד בצה"ל, נלחמים זה לצד זה ברעות מופלאה ונכונות להקריב את חייהם איש למען רעהו, ללא קשר לצורת ההתיישבות ולדעה פוליטית – למה באזרחות אנחנו נותנים לו להפוך אותם לאויבים, משני צדי המתרס? מה נכון יותר מברית בין המשרתים, שתקעקע את הברית העסקנית המושחתת עם המשתמטים – השתמטות ומימון ההשתמטות תמורת שלטון?
התקומה מאסון שבעה באוקטובר חייבת להיות גם ריפוי החברה הישראלית, באמצעות ברית פוליטית חדשה של הכוחות הלוחמים, היצרנים, המתיישבים, החלוציים; אלה, שכאשר הממשלה נעלמה, נשאו את עמם עלי שכם, מכל המגזרים, תוך הפיכת ברית הדם לברית של בניה ויצירה של החברה הישראלית בכלל, ושל אזורי הספר בפרט.
מן הראוי שאתגר התקומה החברתית יהווה בסיס להתארגנות פוליטית חדשה, שתנצח את פוליטיקת הזהויות המחנאית, השבטית, המפלגת, ההרסנית.
* אלטרנטיבה למחנה 8 באוקטובר – כיוון שאיני מפמפם את תעמולת חמאס, כיוון שאיני מדקלם עלילות דם אנטישמיות על מדינת ישראל וצה"ל, כיוון שאיני מייחל להקמת מדינת טבח בלב הארץ, כיוון שאני מתנגד נחרצות לעריקה וסרבנות למיניהם, כיוון שאיני שוכח מי צודק במלחמה הזאת ובכלל, מי צודק במאבק על ארץ ישראל, "הסביר" לי מישהו שאני... ביביסט.
הוא ושכמותו אינם מבינים, שאין דבר ששלטון נתניהו נבנה ממנו יותר ממנו ושכמותו. כי אם מי שלא קהה מוחו ולא שכח שעמנו הצדק מזוהה עם נתניהו, רוב הציבור יידחף לידי נתניהו.
ההבדל ביני ושכמותי לבינו ושכמותו, הוא שאנחנו אופוזיציה לממשלה והם אופוזיציה למדינה. אנחנו נבנה מחנה של אחריות לאומית, שתהווה אלטרנטיבה למחנה שישה באוקטובר על שתי דפנותיו.
* ושכח שעימו הצדק – --- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
את השיר הנבואי הזה כתב נתן אלתרמן סמוך למותו ב-1970. היה זה שירו האחרון. אלתרמן זיהה כבר אז את תופעת הפוסט-ציונות וההתכחשות לצדקת הדרך הציונית.
כבר לפני 55 שנים הוא כתב לנו, שטבח שבעה באוקטובר לא יוכל לנו, גם לא מתקפת חיזבאללה, גם לא חגורת האש האיראנית, לא טילים מתימן ואפילו לא הגרעין האיראני. האיום הקיומי האמתי עלינו, הוא שנשכח שעמנו הצדק. ושגם אחרי 7 באוקטובר נלקה את עצמנו על שאנו מגינים על קיומנו והשופרות הגדולים ביותר של קמפיין ה"הרעבה" יהיו ישראלים.
מאות פעמים ציטטתי את השיר במאמריי, בהרצאותיי ובשעוריי לאורך עשרות שנים. מאז 7 באוקטובר, לא נגעתי בו. לא האמנתי שעוד אזדקק לו. והנה, השטן קם לבצע המזימה.
* מאסו בארץ חמדה – על פי מסורת חז"ל, האסון הראשון שארע בתשעה באב היה חטא המרגלים, שבעטיו נדחתה הכניסה לארץ ישראל בארבעים שנה. בני ישראל שמעו את חוות דעתם הפחדנית של עשרה מ-12 המרגלים ואימצו אותה ובכו על האסון הצפוי להם בכניסתם לארץ ישראל. על כך, מספר מדרש חז"ל, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בוכים בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה של דורות", וכך תשעה באב היה מועד האסונות הגדולים, אסונות החורבן, שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות.
ומה היה חטאם של המרגלים ושל הנוהים אחריהם? "כי מאסו בארץ חמדה". וכי "הוציאו את דיבת הארץ רעה."
וגם היום, להוותנו, יש המוציאים את דיבת הארץ, העם והמדינה רעה, בבוחרם להיות הפרזנטורים של עלילות הדם על מדינת ישראל, בעיקר בחו"ל. ע"ע דוד גרוסמן, סופר דגול, שכמעט כל ספר שהוציא הוא פנינה, אך הוא מוכיח שוב ושוב שכישרון כתיבה וכישרון סיפור, גאוניים ככל שיהיו, אינם ערובה לראיה מפוכחת של המציאות, לתבונה פוליטית, למוסר ולאמת.
* הפשע השני נגד האנושות – ב-7 באוקטובר (כן, היה תאריך כזה, למרות תעשיית התעמולה המנסה להשכיח אותו, וגם בתוכנו יש מי שמשתפים פעולה עם מכונת ההשכחה וההכחשה) היה נדמה לנו שראינו את שפל התחתיות של הרוע הפלשתינאי; רשע מפלצתי ברברי שאין דומה לו. בן שמתקשר לאימו מבית משפחה שרצח, מספר לה בצהלה שרצח עשרה יהודים, והיא מעודדת אותו להמשיך ולרצוח עוד ועוד. רוע צרוף.
מסתבר שלא ראינו אז הכל. ב-22 החודשים שחלפו, ראינו את הצד השני של אכזריות חמאס – ההתנהלות החייתית הרצחנית נגד בני עמם, בשירות מכונת רצח היהודים.
אסטרטגייה מובנית ומתוכננת היטב של הפיכת ילדים ואזרחים פלשתינאים למגינים אנושיים של המחבלים, תוך אפס אכפתיות לחייהם, שהם זולים בעיניהם כמעט כמו חיי יהודים. הפיכת בתי חולים, בתי ספר ומסגדים לבסיסי טרור רצחני. והשפל הגדול מכל – הרעבה מכוונת של האוכלוסייה הפלשתינאית, של הילדים הפלשתינאים, באמצעות ביזת הסיוע ההומניטרי, כדי למלא את מחסניהם, להפקיע את מחיר המזון ולהבטיח את תלות הציבור בשלטונם הרצחני. ירי על בני עמם, שכל חטאם הוא רצון להגיע למרכזי הסיוע כדי לשבור מעט שבר להאכיל את משפחותיהם. שימוש בתוצאות ההרעבה שלהם לתעמולת כזב זוועתית נגד ישראל. זהו פשע נורא נגד האנושות, המצטרף לפשע הנורא נגד האנושות בטבח הג'נוסיידי בשבעה באוקטובר.
והמערב, בסכלותו המינכנית, מתמסר לתעמולה הגבלסית, ויוצא נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית. ורבים בתוכנו הופכים גם הם לשופרות תעמולת הזוועה של רוצחי אחינו ואונסי אחיותינו.
* סדר הקדימויות – צפיתי בסרטון הטרור הפסיכולוגי המזעזע של חמאס על אביתר דוד. ראיתי מוזלמן, ששוביו, המחבלים מדושני העונג, שבוזזים את משאיות האספקה המיועדים לאזרחים בעזה, מרעיבים למוות. ראיתי את הציניות שלהם. לטובת מי שזכו ולא ראו, לא אפרט את הציניות התעמולתית שלהם, שגם את גבלס היא היתה מביישת.
הסרטון הזה הוא עוד הוכחה שאסור לנו לוותר על אף אחד משני יעדי המלחמה – לא על מיטוט חמאס ולא על שחרור החטופים. השאלה כעת, אחרי 22 חודשים, ולנוכח מצבם של החטופים, אינה איזה יעד חשוב יותר, אלא איזה יעד דחוף יותר. היעד הדחוף יותר הוא שחרור החטופים, לפני שימותו ברעב. גם במחיר עסקה שמשמעותה המיידית היא ויתור על היעד של מיטוט חמאס. אחרי שבמשך כמעט שנתיים לא הצלחנו למוטט את חמאס, כולל שנה ורבע מאז הצהרת ראש הממשלה שאנו כפסע מהניצחון המוחלט, איש אינו ערב לנו שהמטרה תושג בעתיד הנראה לעין. אסור לנו להקריב את החטופים כשכלל לא בטוח מתי נמוטט את חמאס.
בתחבולות תעשה מלחמה. גם אם נחתום על עסקה להפסקת המלחמה, אסור לנו לוותר על מיטוט חמאס. אבל קודם כל עלינו להחזיר את החטופים. אם אפשר, בעסקה כוללת. אם אי אפשר, בעסקה חלקית שבה נחלץ כמה שיותר חטופים. אם נתמהמה זה עלול להיות מאוחר מדי.
* הסכנה בעסקה כוללת – כולנו רוצים בעסקה כוללת שתחזיר את כל החטופים. כולנו משתוקקים לכך. בעולם נורמלי, ודאי שעדיפה עסקה כוללת על פני עסקה חלקית. אבל יש גם סכנה בעסקה כוללת. יתכן שתנאיה יהיו כאלו שאי אפשר לקבלם. אילו התעקשנו על "הכול או לא כלום", יתכן שכל החטופים והחטופות שכבר שוחררו, היו עדיין במנהרות חמאס, אם בכלל שרדו. סכנה נוספת, היא שחמאס לא ישחרר את כולם וישאיר אצלו חטופים כתעודת ביטוח. הנה, כבר גא"פ מספר ש"נותק הקשר", כביכול, עם רום ברסלבסקי. ומה אז? נחתום על העסקה המלאה, ונשלם את מלוא המחיר שהם ידרשו, ולא נקבל בתמורה את כל החטופים? או נוותר על העסקה ועל כל החטופים? הלוואי שתהיה עסקה כוללת, אך ייתכן שדווקא עסקאות חלקיות הן הדרך הנכונה לשחרור החטופים.
* מול המצור המדיני – כפי שידענו להתלכד מול פלישת האוייב בשבעה באוקטובר, כך מן הראוי שנתלכד מול המצור המדיני. קמפיין ה"הרעבה" של חמאס הוא המשך ישיר של שבעה באוקטובר, וחבל שרבים כל כך בתוכנו הוסיפו את הקיסם שלהם למדורה, והיו לאידיוטים שימושיים של מחוללי הטבח.
* מנגב לנו את הדמעות – אילו בשמונה באוקטובר היינו מחליטים להבליג ו"להכיל" את הטבח. לא להגיב כלל. לחתום על הסכם של החזרת החטופים תמורת כל האסירים הביטחוניים כולל הנוח'בות שביצעו את הטבח, והפסקת אש מוחלטת.
במקרה הזה, שלטון חמאס ברצועה היה מתחזק כפי שלא היה מעולם. סינוואר היה סלאח א-דין המודרני. חמאס היו משתלטים בתוך שבוע על הרש"פ. חיזבאללה ואיראן וכל חגורת האש היו מחממים מנוע, מודעים לכך שנמצאה הדרך להשמדת ישראל.
אבל היתה לכך בוננזה נהדרת. מקרון היה מנגב לנו את הדמעות. וכך גם עמיתיו באיחוד האירופי. האמת, לא היה כדאי?
* לא תקום ולא תהיה – מדינה פלשתינאית דה-פקטו ביו"ש, אחרי הסכמי אוסלו, הביאה את גל הטרור הרצחני עם פיגועי התאבדות מדי יום, שרק מבצע "חומת מגן", שהפך את המדינה לאוטונומיה, עם שליטה צבאית ישראלית, עצר אותו. מדינה פלשתינאית דה-פקטו בעזה, המיטה עלינו עשרות שנות רקטות ואת טבח שבעה באוקטובר. הקמת מדינת טבח בלב הארץ תהפוך את ריכוזי האוכלוסייה הצפופים ביותר שלנו לעוטף המדינה הפלשתינאית. רוחב המדינה יהיה קטן יותר מהמרחק שאליו הגיעו הנוחבות ב-7 באוקטובר. מדינה פלשתינאית היא איום על מדינת ישראל. רק משיחיסט יכול לתמוך בהקמתה אחרי שבעה באוקטובר. עם כל הכבוד לאינטרסים האלקטורליים של פוליטיקאים אירופאים שמתחרים על הקול המוסלמי, לא נסכן את קיומנו כהיענות ללחציהם. בטח לא אחרי 7 באוקטובר. לא תקום ולא תהיה מדינה פלשתינאית.
* מכשיר את טבח 7 באוקטובר – השר הבן גביריסט עמיחי אליהו, מציע להגדיר את החטופים שבויי מלחמה, וכמו במלחמה להשאיר את שחרורם לסוף המערכה. כאשר שר בישראל מגדיר את החטופים שבויי מלחמה, הוא מכשיר את טבח שבעה באוקטובר ומציג את הפשע הנורא נגד האנושות כפעולה מלחמתית לגיטימית. חטיפת ילדים ותינוקות, זקנים ונשים, מבתיהם ומיטותיהם, היא כמו לקיחה בשבי של לוחם חמוש במהלך קרב.
כל העולם שומע שר בישראל, מכשיר את טבח שבעה באוקטובר. זאת התוצאה של ממשלה עם הכנופייה. זאת הקקיטוסקרטיה – שלטון הגרועים ביותר.
* מקארתיזם זול – כבר שלושה חודשים רודפי הכיפות מחפשים בנרות בדל הוכחה לטענות כלשהן נגד דוד זיני, שתצדקנה את הג'יהאד שהם מנהלים נגד מינויו לראש השב"כ, ולא מצאו שום הוכחה או אישוש לטענותיהם, לאורך 33 שנותיו בצה"ל. כל מי שמכיר את זיני אומר שני דברים: א. הוא ישר כמו סרגל. ב. הוא ממלכתי כמו הדגל.
אז הנה, השוקניה מצאה "אקדח מעשן" ד-לה שמטע. ג'וש בריינר חשף (!) ספר שהוציאה אשתו של זיני, המבוסס על שיחות עם נשות מילואימניקים, ושם מופיעות עמדות "משיחיות". והכתבה מצוטטת בחדווה בקרב מחנה 6 באוקטובר, שכבר שלושה חודשים מייחל למתנה הזאת.
הכתבה הזאת מבטאת מקארתיזם זול ונחות. יאללה יאללה עם ה"משיחיות" שלכם. המשיחיסטים האמיתיים הם מי שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית. ואף על פי כן, לא אתנגד לראש שב"כ משיחיסט כזה, רק על סמך דעותיו, אם הוא מתאים לתפקידו.
* שדוד לרגליו –כשבשאר אסד החליף את אביו, המערב ורבים בישראל סיפרו לעצמם סיפור על רופא העיניים שלמד בבריטניה - מערבי, מתון, רפורמיסט, דובר אנגלית, ובעיקר - גולש באי-נ-טר-נט!!! וואו!
כתבתי אז מאמר מפוכח ולועג לתופעה, תחת הכותרת "אש יא-גולש!"
בסוף, קוטנו של בשאר הייתה עבה ממותני אביו. אגב, אותם נלהבים מהפרטנר החדש, שהחליף את חאפז אסד השמרן, האטום והנוקשה, הם אותם אלה שעד מותו הציגו את חאפז אסד כמנהיג חזק וחכם, שרק הוא יכול לעשות אתנו שלום וצריך להזדרז להספיק למסור לו את הגולן לפני שימות. עכשיו המערב, וטראמפ בראשו, נופל שדוד לרגליו של הטרוריסט הג'יהאדיסט אל ג'ולאני. הם לא לומדים.
* איך מילביצקי נבחר לכנסת – איך החשוד באונס נבחר לכנסת? כת "בני ברוך-קבלה לעם" התפקדה בהמוניה לליכוד ובחרה בו כאיש אחד.
ההתפקדות לא היתה רק כדי לדחוף את החשוד באונס, אלא גם כדי להלך אימים על כל הח"כים והשרים מהליכוד, באמצעות שוט כוחה האלקטורלי של הכת בפריימריז. מכאן התשובה לשאלה – למה כל הליכוד התייצב כאיש אחד מאחורי החשוד באונס?
ברור שהם לא יאמרו שזאת הסיבה, אז הם הלכו לסיפור הקורבני האהוב על הבייס – "רדיפה פוליטית", אלא מה? וכמובן ש"היועמ"שית", אלא מה? מכאן התשובה לשאלה מדוע כל קואליציית הפיגולים, גם מי שאינם תלויים בכת לפריימריז, התייצבו מאחורי החשוד באונס.
עכשיו ספרו לנו שהפריימריז הוא "חגיגה לדמוקרטיה".
* קואליציית סדום – סוגיית עבריינות מין ואונס בתוך כתות קשה לאין ערוך יותר מכל עבריינות מין, בשל הפחד המשתק של הקורבנות להתמודד עם הזוועה, ובוודאי להתלונן עליה. האווירה בכת היא של קשר שתיקה והשתקה, ומי ששובר את הקשר שובר את הקוד הבסיסי של הכת ומתחייב בנפשו. האלימות המופעלת בתוך הכתות כדי להבטיח את ההשתקה – נוראית.
החשד כלפי מילביצקי הוא לאונס בתוך כת, מתוך עמדת כוח. מי שהתלוננה, העזה לעשות זאת כאשר היא כבר נמצאת ברוסיה, וגם כך, ספק רב אם תעז לחזור לארץ ולהעיד.
האינטרס הציבורי הוא לספק הגנה ואווירה תומכת ומעודדת למי שמעזה להתלונן, לתת לה להבין שהיא אינה לבד, שיש לה גב ציבורי. תפקידם של אנשי ציבור במקרה זה, הוא להתייצב לצד המתלוננת ולתבוע מהמשטרה והפרקליטות למצות עד תום את החקירה. האינטרס הציבורי הזה אינו קשור לשמאל או ימין, קואליציה או אופוזיציה. זה אינטרס שהכל מחויבים לו.
אבל קואליציית סדום מכשירה כל שרץ וכל תועבה, למען האינטרס העסקני. אין להם אלוהים. אין להם קווים אדומים. אין תהום שהיא עמוקה מדי בעבורם. ואין בהם ולו צדיק אחד בסדום, גם לא צדיקה אחת. סדום טוטלית.
כל ח"כ שהתייצב לצד החשוד באונס הוא פושע ואדם חף ממוסר, הפוגע בחברה הישראלית ובנשות ישראל. גם כל צייצן וטוקבקיסט שמתייצב לצדו, שותף לפשע.
קואליציית סדום מדרדרת את ישראל לשפל מוסרי חסר תקדים.
* מי הכניס את היועמ"ש לממשלה – ב-29 השנים הראשונות של המדינה, היועמ"ש לא נטל חלק בישיבות הממשלה. רק אחרי המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, הוא הוזמן כמשתתף קבוע בישיבות. היה זה ביטוי, אחד מרבים, למימוש האידיאולוגיה של תנועת החירות ואח"כ של הליכוד, כפי שבגין כינה אותה: "עליונות המשפט", או כפי שאנו קוראים לה היום, אקטיביזם שיפוטי. בגין סבר, שהכול שפיט, ובכל נושא יש משקל מכריע לסוגיה המשפטית, ולכן סבר שהיועמ"ש חייב להשתתף בישיבות, וכן בישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון, לימים – הקבינט המדיני ביטחוני.
בגין קיבל בירושה את היועמ"ש אהרון ברק. נפשותיהם נקשרו זה לזה בהערצה הדדית. בגין נהג לומר שהלוואי שכל הירושה שקיבלתי מממשלת המערך היתה כמו אהרון ברק. לימים, אהרן ברק יישם חלק מתפיסת "עליונות המשפט" של בגין, בתפיסת האקטיביזם השיפוטי שלו.
אחרי סיום תפקידו של ברק, בחרה ממשלת בגין ביצחק זמיר ליועמ"ש. זמיר ושר המשפטים משה ניסים היו שני שותפי הסוד של בגין במהלך המדיני המזהיר של החלת הריבונות הישראלית על הגולן. בגין ביקש את חוות דעתו המשפטית של זמיר. זמיר אמר לו, שהחוק, המתיר לממשלה להחיל ריבונות של שטחי ארץ ישראל, עלול להתפרש ככזה שחל רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שהגולן אינו נכלל בהם. לכן, הוא יעץ לו לא להחיל את הריבונות בידי הממשלה על סמך אותו חוק, אלא כחוק מיוחד שיובא להחלטת הכנסת. וכך היה.
איך הליכוד מחק מן היסוד את מורשת בגין והפך לאוייב הגדול שלה.
אגב, איני שותף לתפיסה האקטיביסטית של בגין וברק, ולכן אני בעד רפורמה משפטית. ודאי שאיני שותף לגישה של לוין ורוטמן, של ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. יש מקום לרפורמה קונסטרוקטיבית, מתוך הידברות ובהסכמה לאומית רחבה.
* אל הכאב האחר – כבכל ליל תשעה באב, השתתפתי בהתוועדות הגולנית. מדובר באירוע שייסדתי ב-2001, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, והוא נמשך עד היום ואף מתעצם. האירוע התקיים זו השנה הרביעית בבית הכנסת העתיק בקצרין, והשתתפו בו, להערכתי, כ-300 איש, וכן כמה עשרות בני נוער. החלק הראשון, כתמיד, היה קריאת מגילת איכה. אני השתתפתי במעגל קריאה של קוראות וקוראים, וקראתי בטעמים את אחד הפרקים.
הנושא השנתי היה "אל הכאב האחר". החלק השני היה שיחה בנדון עם שניים שחוו שבר וחורבן. חנה קלנר, מוזיקאית, יוצרת, מרצה, מורה ומנחת מפגשי העצמה דרך מוזיקה, עקורה מגוש קטיף, שסיפרה את הסיפור הכואב של עקירתה מהבית שבו נולדה וגדלה והחלה להקים את משפחתה. איתן צור מקיבוץ געש, רב חילוני הומניסט, יזם חברתי, איש חינוך, תרבות וקהילה, שאחיו אמיר, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל בהגנת כפר עזה ב-7 באוקטובר, סיפר את כאב האובדן והשכול. השיח ביניהם היה מרגש ומרתק.
החלק השלישי היה קבוצות שיח סביב הנושא. מבנה האישיות שלי הוא כזה, שאיני יודע לחוות את הכאב, כי הראש שלי נמצא תמיד, מיד, בפתרונות, בצמיחה מתוך משבר ובתקומה. ובכל זאת, סיפרתי על הכאב שחוויתי וחווה כל הקיבוץ שלי עם רציחתם של נועה וניר ברנס בשנה שעברה, ועל הנחמה שבחיבוק החם והאוהב שקיבלנו מקהילת הגולן, שעטפה אותו באהבה, בערבות הדדית ובסולידריות, והעניקה לנו תחושה של משפחה מורחבת.
* ביד הלשון: מלכת אמבטיה – מתוך מאמרו של פרופ' אבי בראלי ב"ישראל היום", "2023 לא תהיה 1973": "הם ייחסו סרבנות מרושעת ל'מלכת האמבטיה', כך כונתה אז גולדה."
מקור הכינוי הוא הרביו הסאטירי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", ודוק – לא מלכת "האמבטיה", כלומר המלכה של מקום שנקרא אמבטיה. היתה זו סאטירה נוקבת וסנסציונית בעיצומה של מלחמת ההתשה (1970), שעלתה בתיאטרון הקאמרי, עוררה סערה רבתי והורדה בלחץ דעת הקהל לאחר כחודש וחצי.
שם ההצגה הוא שמו של אחד הקטעים הסאטיריים הקשים ומעוררי המחלוקת בתוכה. לא מדובר שם ישירות על גולדה, אך מעצם העובדה שמחזה סאטירי שמאלני אנטי ממשלתי נקרא בשם זה, התבקשה התובנה שמלכת אמבטיה היא גולדה מאיר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
בן-ציון יהושע
מוסר של גנבים
אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ-לְךָ, אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה –
אֵיךְ נִדְמֵיתָה, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם
(עובדיה א, ה)
א
היו התלחשויות בשכונה שטוביה, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מועד שעשה כל פשע אפשרי וכבר ישב שנתיים בבית כלא לנערים פושעים בשכם, חווה על גופו ועל נפשו את החוויות הכואבות של הקלבוש, אך בה בעת למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק.
כבר בילדותו נודע טוביה כצלף חד-עין, שיכול לשגר אבן מרוגטקה ולקלוע למטרה מבלי להחטיא כחוט השערה. הוא פגע בתרנגולות חופש שלקטו זירעונים ואימץ אותן לסעודה הקרובה. כלבי רחוב משוטטים ברחו מפניו כאילו היה 'מגפה מהלכת'. אף אחד לא קרא לו בשמו טוביה אלא בכינוי שדבק בו 'צלופחד', על היותו חמקמק כצלופח וחד-עין כצלף. חרף גילו הצעיר חיסל את כל מתחריו מבלי להשאיר עקבות וזכה למעמד מכובד של ראש כנופיה ובורר רב-תחומי, שאין מערערים על פסיקותיו. כרטיס הביקור שלו היה מגבעת אוסטרלית שחטף מראשו של חייל אוסטרלי שתוי.
סיפרו שצלופחד זומן לקישלה לחקירה בפני קצין משטרה בריטי. החקירה לא הניבה תוצאות והוא שוחרר מחוסר אשמה. עד מהרה גילה הקצין שהאקדח שלו נעלם. גם דוד תדהר, הבלש המיתולוגי שנקרא לדגל, לא הצליח לעלות על עקבותיו של האקדח הגנוב. שוטרים ועבריינים צחקקו: "אם האקדח המעשן אבד כבר במערכה הראשונה איך ייכנס לפעולה במערכה האחרונה?"
ב
שותפו לעסקים האפלים של צלופחד היה אמציה 'הצולע', הבן של פרעוש הגנב, שעלה על אביו עשרת מונים ונעשה גנב וכייס מיומן לתפארת העם והמדינה. אצבעותיו הילכו אימים מהרובע היהודי בעיר העתיקה ועד בית חולים 'ואלך' שבפאתי ירושלים. לא היו כיס, ארנק או קופה של שרצים ש'הצולע' לא טמן בהם את אצבעותיו הדקות והזריזות.
לכינוי 'הצולע' זכה בחסד כשפעם ברח מידי ה-CID (הבולשת הבריטית), שרדפו אחריו. הוא עלה על גג הפח של בית הכיסא הציבורי וכשהגג קרס הוא נפל ישר ללוע המדמנה כשהוא מרוח מכף רגל ועד ראש במוצקים ובנוזלים מפיצי ניחוחות. זעקותיו של הפצוע הרעידו את אמות הסִפִּים. השכנים יצאו להגנתו של בן השכונה השקוע בביב שופכין וביקשו לחלץ אותו מידי שלטון הרשע אך מחמת הזוהמה והצחנה נסוגו כולם כמטחווי קשת. זעקותיו ודמעות השליש שירדו מעיניו וזרמו לביב השופכין הבהילו את השוטרים ואת רודפיו מהבולשת שחששו שימות ויהפוך לגיבור לאומי והמחתרות ייצאו למסע נקמה. כוחות ההצלה שלפו אותו כשהם עוטים מסכות גז ממלחמת העולם השנייה. הוא הובא לבית חולים 'ואלך' שממול לשכונת אבו-בצל ומושב הזקנים והזקנות.
רופאים, אחים ואחיות רחמניות, עטויים מסכות של חדר ניתוח, הקיאו את נשמתם אך באותם ימים שליחות היה שליחות. באין ברירה סיבנו וקרצפו את 'הצולע' ושטפו מעליו את הסְחִי והַמָּאוֹס עד שסוף סוף עלו ממנו ריחות של ליזול, אקונומיקה וסבון כביסה תוצרת שכם. בנסיבות המֵקֵלות הללו גיבסו את רגלו השמאלית ולפי דרישתו, שאינה משתמעת לשתי פנים, חבשו את כל גופו בתחבושות והותירו לו פתח צר לנשימה. לשמע זעקותיו של הפצוע והמראה הטרגי שלו כשהוא חבוש מכף רגל ועד ראש נכמרו רחמיהם של השוטרים והבלשים בשירות מלך אנגליה שעמדו על משמרתם סביב מיטת הפצוע. הקצין תדהר כתב בפרוטוקול האירוע: "הבנדיט קיבל כבר את עונשו. לדעת הרופאים הוא ימשיך להיות צולע ומצחין כל ימיו. לאור מצבו החמור של הפצוע נאלצנו לשחרר אותו מחוסר אשמה."
כשעזבו השוטרים והבלשים את החדר פקח 'הצולע' עין תורנית ואמר: "יאללה אחיות רחמניות, אם הבלש תדהר והשוטרים והבלשים המניאקים שלו כבר הסתלקו, אתן יכולות לשחרר אותי מהתחבושות ואנשום לרווחה."
בשבועיים שהתנייד בעגלת נכים במסדרונות בית החולים 'ואלך' הצליח לרוקן ארנקים וחפצים יקרי ערך של החולים והצוות הרפואי כאחד. צלופחד, שהאמין באלת הצדק, הורה ל'צולע' לרוקן את הארנקים מהמזומנים ולהותיר את הדוקומנטים ואת הארנק הריק מכסף. בסופו של יום, צלופחד התחלק בשלל שווה בשווה – 90% לקח לעצמו ו-10% נתן ל'צולע'.
ג
לא עבר לילה אחד מבלי ששמענו קולות פריצה של גנבים לחנויות שמתחת לבלקון שלנו. יצורי האופל התעוררו לחיים בחושך. בלילה, בין שתיים לשלוש, שמענו חריקות של שבירת מנעולים ודלתות. הפורצים גנבו מכל הבא ליד – נעליים, בדים, מלבושים וכלי מטבח ומעולם לא נתפסו. מביני דבר קבעו ששוטר המקוף ג'מאל וגנבי השכונה עושים יד אחת ומחלקים את השלל שווה בשווה – 90% להם ו-10% לג'מאל.
הבלקון שלנו היה עמוס תמיד בבקבוקים ריקים של משקאות חריפים ששתו אצלנו ללא הכרה. אחי, המיומן בהטלת דיסקוס בהפועל ירושלים, היה מעיף בקבוק או שניים למרגלות הגנבים ואלו נבהלו וברחו. אימא כעסה על אחי ואמרה לו: "טרונצ'ו, ראש כרוב, תיזהר! הפושעים האלה אין להם אלוהים. הם מסוגלים למלוק ראש של בן אדם בדיוק כמו שהם מולקים ראש של תרנגולת שהם גונבים מהלול של הפרסייה. הבנדיטים האלה עוד יגלו שאתה זה שמשליך בקבוקים ומפחיד את הגנבים. וחס ושלום וחס, הם עלולים לפגוע בך."
הגנבים המשיכו לפרוץ ואחי המשיך לזרוק בקבוקים עד שלילה אחד הגנבים התעשתו, חככו בדעתם וגמרו אומר בנפשם שיש להתעלם מהבקבוקים, ולהמשיך לרוקן את חנות הבדים 'עלי בבא', את חנות 'נעלי המלך החדשות' וכל חנות ששווה פריצה.
בבוקר שלאחר כל פריצה בעלי החנות חיפשו את צלופחד הבורר שפסק בנימוס רב: "כבודו יכול לצאת בידיים ריקות ולבכות על חלב שנשפך; כבודו יכול לצאת עם כל רכושו בחזרה אם יקנה את הסחורה ברבע משוויה. הסחורה כולה עד הפריט האחרון תוחזר למדפי החנות."
בעל החנות הפרוצה ניסה להתמקח ולבקש רחמים על אשתו החולה ועל ילדיו הרעבים ללחם. צלופחד השיב לו חד וחלק: "כבודו, מה עניין מחט לתחת? אתה מתייסר ולי אין לי בעיה לגאול אותך מייסוריך."
הרמז היה מובן ובעל החנות קנה בחריקת שיניים את הסחורה שנגנבה מחנותו.
עד מהרה צלופחד שכלל את השיטה והציע לבעלי החנויות שירותי הגנה ושמירה מפני גנבה או שריפה. מי שסירב לסחטנות מצא שהחנות שלו עלתה בסערת אש השמיימה. המשטרה לא עלתה על עקבותיהם של הפורצים והמציתים, כי ג'מאל שוטר המקוף הערבי ש'פחד על התחת שלו' רצה להרוויח כמה גרושים ולחיות בשלום עם הקרימינלים היהודים. הוא דיווח ליומנאי בתחנת המשטרה במאה שערים: "לילה שקט עבר על הגזרה שלי. עמדתי על המשמר כל הלילה ואַלְחַמְדוּלִילָה אין כלום כי לא היה כלום. רק חנות בדים אחת עלתה באש. מנהל של מכבי האש ראה חנות נשרף, ומה אומר? 'קצר של חשמל', ואני צוחק – למה קצר? בחנות אין בכלל חשמל, העיקר אף אחד לא מת, לא בן אדם, לא כלב ולא חתול."
לצלופחד ול'צולע' תמיד היה אליבי מוכן מראש. יומיים לפני שריפת עסק הם נסעו באוטומוביל לקבריהם של בר-יוחאי במירון ושל ר' מאיר בעל הנס בטבריה, השתטחו על קברי הצדיקים והתפללו בקול שבור וביקשו מהצדיקים שיעשו להם מערוף, יעני טובה, ויצילו אותם מהמשטרה שרוצה לשתות את הדם שלהם ולא נותנים לגנב עברי למלא את חובתו הקדושה. כשהובאו לפני שופט, הוא שמע את עדותו של נהג האוטומוביל שהסיע אותם לקברי הקדושים, הוא העיד בשבועה שבזמן האמור הם ישבו מאחוריו בדרכם לטבריה ואף עזרו לו להחליף צמיג. השופט נזף במשטרה שאינה עושה את מלאכתה נאמנה ושיחרר את צלופחד ו'הצולע' עד לפעם הבאה.
ד
תלמידים נחשלים ש'נשארו כיתה' היו גדולים וחסונים משאר התלמידים בכיתה וניצלו את היתרון הזה מול התלמידים הצעירים. כביצים עזובות אספו צלופחד ו'הצולע' את הבריונים הצעירים והרעיפו עליהם חום ואהבה. במקום כדור הסמרטוטים הם קיבלו כדורגל ממש ובנוסף קיבלו חולצה של הקבוצה האהובה וחבילת שוקולד 'צֶה-דֶה'. בקולו העמוק אמר להם צלופחד: "הלימודים לא יעזרו לכם בחיים. האוניברסיטה של החיים תמלא לכם את הכיסים בהרבה כסף. אצלי תעבדו מעט ותרוויחו הרבה. מה שנדרש מכם זה אומץ לב וציות לבוס הגדול ולבוס הקטן. מי שיפתח את הלוע שלו סופו יהיה מר ונמהר."
הנערים זכו לחינוך מחדש. קודם שצורפו לכנופייה הם נדרשו כתרגיל חניכה להציק לפלאחים ולפלאחיות שהביאו לשוק מפרי הבוסתנים ומיבולי השדות שלהם. בתעוזה רבה ובאיומים מילאו הנערים סלי קש מטוב הארץ ומכרו אותם במחיר מציאה לכל דורש. כסף הפדיון הועבר מייד לידיו של צלופחד ובתמורה קיבלו ממנו סיגריית 'לטיף' זולה, שהיה בה יותר קש מניקוטין. הם עישנו לראשונה בחייהם והשתעלו עד שדמעות ניצבו בעיניהם ועלתה מהם צחנה נוראית של סיגריית קש. הם קינחו בקונכיות קינמון וצימוקים שלקחו במשיכה מהמגש השחור של אופה העוגות הצנום, שמדי בוקר דחף לפניו עגלת ילדים צולעת עשויה עץ ועליה מגש שחור אחד. לימים ילדיו של האופה הצנוע החליפו את שם משפחתם והיו לבעלי רשת ענפה של קונדיטוריות ומסעדות.
המבחן הבא הגיע. כמדי קיץ לוהט הגיע לשכונה מוכר הקרח קֶרֶר, שעגלתו דמתה למקרר ענק מלא בלוקים של קרח והסוס הזקן שלו משך בקושי רב את המטען הקפוא. צלופחד לימד את החניכים פרק בהלכות מוסר ודרך ארץ: "כבר חז"ל זיכרונם לברכה אמרו שהגונב מהגנב פטור. מצווה לגנוב ממוכרי קרח שמוציאים מכל בלוק חמישה רבעים או ארבעה שלישים ומסרבים בעקשנות לתרום כחום היום נתזים של קרח לילדים צמאים שאין להם גרוש על הנשמה כדי לקנות לעצמם אסקימו לימון. המשורר הדגול חיים נחמן אמר בשעתו שנהיה עם נורמלי רק כשיהיו לנו: הגנב העברי הראשון והזונה העברית הראשונה ואנחנו, חניכים יקרים, לא הראשונים ולא האחרונים. ברוך השם יש כבר גנבים וגם זונות, אבל אנחנו לא סתם גנבים, אנחנו גנבים עם מוסר. ניקח מהחזקים וניתן לחלשים. ותזכרו שני כללים: מי שחי בפחד נענש מדי יום ביומו. חיים ומתים רק פעם אחת. טוב שמקללים אותנו בחיינו ולא משבחים אותנו לאחר מותנו."
ה'צולע' שיגר את גדליהו, שנראה בוגר מגילו וכבר הייתה לו פלומת שפם, לקנות רבע בלוק ולרשום על הקרח. קֶרֶר שאל: "שמנדריק, ומה עם התשלום?"
השיב לו גדליהו: "אדון קֶרֶר, אבא אמר שתרשום בבקשה על הקרח."
קֶרֶר חמום המוח, שידע שהקרח נמס והחוב יישכח, סטר שתי סטירות מצלצלות על פניו של גדליה, אחת ללחי ימין ואחת ללחי שמאל, ומשך מידיו את גוש הקרח ובעט באחוריו של גדליהו ושיגר אותו לכל רוח.
עוד באותו יום הגיעה עת נקם ושילם. גדליהו הפגוע עד עמקי נשמתו תחב בחור שמתחת לזנב של הסוס הזקן פלפל 'שאטה', שנודע בחריפותו ועליו אמרו זקני ירושלים: "ארור הוא בבואו וארור בצאתו. כמה קטן ככה חריף." מי שלא ראה סוס זקן משתולל כששורף לו מתחת לזנב לא ראה מחזה מטיל אימה ונוגע ללב גם יחד. הסוס דהר פעם לשמאל ופעם לימין, השמיע קולות צניפה ובמצוקתו נעמד על רגליו האחוריות שגרמו לבריחה המונית של הולכי רגל. בלוקי הקרח נשמטו מן העגלה אל הכביש והתנפצו לרסיסים לשמחת ילדי השכונה. אדון קֶרֶר ספק כפיו בזעקה לאלוהי הקרח. הוא לא ידע על מה להתאבל קודם – על בלוקי הקרח האבודים או על הסוס שאיבד את שפיותו לעת זקנה.
"בנדיטים, מה שעשיתם זה לא מוסרי," נזף צלופחד בחניכיו, "נכון שצריך להעניש את אדון קֶרֶר, אבל מה אשם הסוס המסכן? גדליהו, אם היית תוקע פלפל 'שאטה' לאדון קֶרֶר במקום לסוס המסכן היית זוכה אצלי לכבוד מלכים. אני אעשה מכם גנבים בעלי מצפון, שיודעים ממי לגנוב, כמה לגנוב ומתי לגנוב. אתן לכם דוגמה לגנב בעל מצפון: נשרפה לך נורת חשמל. אתה לא קונה נורה חדשה אלא מחליף את הנורה השרופה שלך בנורה הדולקת של השכנים – זאת אינה גנבה כי הבאת בתמורה נורה חלופית, שרופה אבל נורה."
מישהו מן הנערים לחש בינו לבין עצמו: "אני חושב שזה מוסר של גנבים."
"אמרת משהו?" שאל צלופחד.
"לא, מה פתאום?" התגונן החניך המפוחד בפני הבוס.
"בחורצ'יק, אתה יודע מה קרה לחתול ששאל ארבע קושיות? כאן לא אוניברסיטה, כאן צריך לחשוב לפני שפותחים את הלוע."
כשהבנדיטים הצעירים הוכיחו ש'יש להם את זה.' ה'צולע' כינס אותם לפגישה עם הבוס הגדול וכרס"ר בריטי במחנה הוא קיבל בהצדעה את הבוס הגדול צלופחד, יישר את המגבעת האוסטרלית, כחכח בגרונו בניסיון לחקות את דוד בן-גוריון לפני נאום גדול לאומה. "אפסים גמורים, אפילו פלאפל לא תמכרו בחיים... תזכרו שאני שופט כל אדם לפי התנהגותו. רע ומר יהיה גורלו של כל מלשין. אם מישהו מכם ינסה להתחכם ולשלשל אפילו מיל שחור לכיסו הפרטי, אני מבטיח לכם חגיגית שאנקר לו גם את העין השנייה ולא אשאיר לו אפילו שן בינה ואעשה אותו יותר צולע מ'הצולע'. אם יחמיר המצב והפטפטן ימשיך לפטפט אתן לו כבוד אחרון עם זרי פרחים."
מהר מאוד הבינו החניכים שחייהם בסכנה מתמדת, יום טוב לא יראו בחייהם וכסף יראו רק בחלומות או בסרט חצות.
ה
צלופחד צעד קוממיות גם היום בדרכו לקפה 'אירופה' בכיכר ציון חמוש בחליפת סמוקינג שחורה, בחולצת משי לבנה, בפפיון אדום ובנעליים מצוחצחות ששיקפו את פניו הערמומיות. הסַפָּר 'פיגארו' מגאולה סידר לו שפם ותסרוקת הוליוודית אָ לָה קלארק גייבל. ולהשלמת התמונה הוא לא נפרד מהסמל המסחרי שלו – המגבעת האוסטרלית. כך הלך לקפה 'אירופה' בכיכר ציון ובחן שם את הגרציות מרחביה שמחפשות אהבה עם איזה אנגלי עשיר. הוא קד קידה לאחת הגרציות והזמין אותה לרקוד לצלילי התזמורת. במהלך הריקוד הרעיף עליה מחמאות שהשתרעו לאורך כל רחוב יפו, מכיכר ציון בואכה בית החולים של ד"ר ואלך, כולל הסמטאות שבדרך. הוא רקד עם הגרציה ואלס אנגלי, ואלס וינאי, טנגו, פוקסטרוט, צ'רלסטון, פאסו-דובלה וסמבה. בין לבין הזמין סטיקים משובחים שניצלו באסכלת גחלים לוחשות והשיק עם הגרציה גביעים של שמפנייה צרפתית וויסקי סקוטי. הפרטנרית לאותו ערב התרשמה מהמלצרים שהתרפסו בפניו של צלופחד שהצטנע ולחש לאוזנה של הגרציה סוד כמוס: "יפהפייה, אני מבקש שלא תספרי לאיש. אני הבן של סניור קוקיא, שחצי רחוב יפו שלו. אני מחזיק בתי דירות, חנויות, משרדים ומגרשים רבים. אבא מינה אותי כמנהל כללי של עסקי הנפט והחשמל ובקרוב אני אנהל את השלוחה של 'ברקליס בנק' בפלסטינה-א"י."
הגרציה המוקסמת פקחה זוג עיניים ענקיות בהערצה ובהערכה והוא הוסיף היישר לאוזניה: "ושתדעי לך, שאבא שלי תרם להקמת בית חינוך עיוורים, לבית היתומים 'דיסקין', לבית היתומים הספרדי, למושב הזקנים והזקנות הספרדי ועוד. המשפחה שלנו קשורה בקשרי עסקים ונישואין עם האצולה הספרדית. החברות שבבעלותי בונות בימים אלה וילות מפוארות ברחביה, בבית הכרם ובתלפיות. אישה שתמצא חן בעיניי תקבל ממני וילה כמתנת יום הולדת ובגראג' יחכה לה פורד מפואר עם מושבים עשויים קטיפה. אני משקיע גדול במניות המפעל לזיקוק נפט בחיפה ובמפעלי האשלג שיהפכו אותי לאיש העשיר ביותר בפלסטינה-א"י ואולי גם באגן הים התיכון."
הגרציה ראתה לפניה ברון עשיר רחב לב, שיש לו עסק חובק עולם, שיעניק לה כמעט ללא תמורה וילה מפוארת ומכונית פורד הדורה, איש שיודע ליהנות מהחיים, אוכל, שותה ורוקד. היא כבר חשבה על פגישה שנייה ושלישית.
חמש דקות לפני סיום הפגישה, שהן כידוע רגעים קריטיים ומלאי חרדה אצל הגבר המצוי, שצריך לשלוף ארנק ולפרוע חשבון בסכום של שלוש ספרות. בקריצת עין של צלופחד, ניגש אליו אחד המלצרים ואמר: "סניור קוקיא, יש לכבודו שיחה דחופה מ-וול-סטריט בניו-יורק."
הוא התנצל בפני הגרציה ואמר בנימוס: "יפהפייה, מלכת היופי של פלסטינה-א"י, אוי כמה שאני אוהב אותך כבר ממבט ראשון. נקראתי לשיחת טלפון חשובה. את יודעת Business is business. דרלינג, כבר היית בלונדון? בניויורק? מייד אשוב. נעלה למכונית המפוארת שלי וכמו ג'נטלמן אנגלי אלווה אותך הביתה, My sweet heart."
בעודה ממתינה יצא צלופחד מעדנות דרך המטבח, פרס שלום לשף ולסו-שף ולצוות הטבחים ולחבורת המלצרים והמלצריות. בעוד הגרציה הוזה הזיות על ימי התהילה והעושר שיגיעו בקרוב, התקרב אליה ראש המלצרים ובפנים חמוצות הניח לפניה את החשבון לפירעון ואמר: "גברתי, נא לשלם מייד. אנחנו סוגרים עוד מעט."
הגרציה הנדהמת כמעט איבדה את ההכרה ואת חוש הטעם והשמיעה ואמרה להגנתה: "אדון קוקיא אמור לשלם," והמלצר השיב לה בנון-שלנטיות: "סיניורה, כבר שנים שרגלו של אדון קוקיא לא דרכה כאן. קיבלת שירות – בבקשה לשלם ולא לשכוח טיפ למי ששירתו אותך בכל הכבוד הראוי."
באין ברירה ובעיניים דומעות שילמה הגרציה עד המיל האחרון בתוספת טיפ הגון למלצרים. כואבת עד עמקי נשמתה וללא מיל שחור בכיס עשתה ברגל את הדרך הביתה כשהיא מהרהרת על הנוכל שהילך עליה קסם.
עוד באותו שבוע נתפס 'הצולע' בכיכר ציון כשהכניס את אצבעותיו הזריזות לכיס מכנסיו של מזכיר העירייה סניור חסון, שעמד לצחצח נעליים אצל 'אבו-זקן', המצחצח האולטימטיבי של ירושלים. הנעליים המבריקות שיצאו מתחת ידו, שיקפו אל נכון את פניו הנכלמות של מי שלא שילם ל'אבו-זקן' בעין יפה. בעודו מושך את הארנק התפוח מכיס מכנסיו של מזכיר העירייה, בלש של הCID- שהזדמן למקום ראה את המעשה ובזריזות תפס את כף ידו השולפת של 'הצולע', אזק את ידיו ואת רגליו והשליך אותו ל'זינזנה', כלי רכב להובלת אסירים. בקישלה שליד מגדל דוד כרע 'הצולע' ברך, נשק את כפות רגליו של סניור חסון, עיניו זלגו מים כמימי השילוח והוא יבב: "בחיי אדוניי, שאימא שלי תמות ושאבא שלי ישבור רגל אם ניסיתי לגנוב מכבודו. כבודו צריך להעריך את ההוקרה שירושלים ואני הקטן רוחשים לכבודו. בנועם ובעדנה ליטפתי את המושב היפה והעגלגל שיש לכבודו ובגלל הדוחק בכיכר ציון כבוד הבלש טעה וחשב שאני מנסה לכייס את כבוד מזכיר העירייה, ידידי כאח לי. אני נשבע שאני הגון כמו סרגל. מעולם לא גנבתי. סתם מעלילים עליי."
ליבו הרחום של סניור חסון נשבר לרסיסים למראה תחנוניו ובכיו קורע הלב של 'הצולע' והוא ביטל על המקום את התלונה. עדי ראייה סיפרו ש'הצולע' חייך מאוזן לאוזן ויצא שמח וטוב לב מהקישלה לא לפני שכייס, והפעם בהצלחה, את סניור חסון מהעירייה שכבר התבייש להתלונן במשטרה.
ו
יום המבחן הגדול הגיע. 'הצולע' הגיע הבוקר לכיכר ציון. דקות אחדות אחריו הגיעו הבנדיטים הצעירים והתערבו בקהל הרב שמילא את הכיכר. 'הצולע' הביט ימינה ושמאלה ולפתע קרס ונפל בפתח קפה 'אירופה'. הנערים זעקו בחרדה מתוך הקהל "הוא נפל, הוא הולך למות. הצילו. יש רופא בקהל?"
ליבם של העוברים ושבים נכמר ונשבר לרסיסים למראה האומלל שצנח על המדרכה, פרכס בתנועות כמעט אובדניות וקצף לבן ניגר מזוויות פיו. בתוך ההמון שהקיף אותו היו שניסו להחיות את 'הצולע' בעצות שונות ומשונות. גברת במבטא אוסטרי כבד אמרה: "אני רופאה מנתחת. אני אנשים אותו מפה לפה..."
חבר הכנופייה סעדיה השיב לה: "גברת, לא חשוב מאיפה באת."
בכל מקרה, ריח השום, הבצל והלקרדה שעלה מפיו של 'הצולע' מנע הנשמה מפה לפה. המהומה הייתה רבה. עד שהגיע האמבולנס של 'מגן דוד' מרחוב הסולל הסמוך, הבנדיטים הצעירים ניצלו את הדוחק והצפיפות ואת ההמון העסוק בהצלת חייו של 'האומלל' ותוך דקות אחדות הכניסו אצבעות זריזות ומיומנות לכיסי הצופים ושלפו ארנקים שהועברו מיד ליד עד שהורחקו מן הזירה.
לפתע נשמעו זעקות שבר מכל עבר: "כייסו אותי!" "כייסו אותי!". גַ'בֶּר, שוטר המקוף של כיכר ציון, חמוש במכנסי זלמן, קולפאק צר ונבוט, זיהה את 'הצולע' ופשפש בכיסיו אך לא מצא דבר. עורך 'דואר היום' איתמר בן אב"י, שחלף בכיכר ציון, תקף בקולי קולות את משטרת המנדט הבריטי: "מדוע המשטרה נטפלת לאדם שקרס ורגע קודם היה בין המתים. היא טופלת אשמת שווא על הנוער העברי, שהוא נקי כפיים, בר-לבב וללא רבב. יש גבול לכל תעלול," התלונן העורך איתמר והוסיף: "קהל יקר, מחר תקראו על כך רפורטאז'ה סנסציונית ב'דואר היום'. אל תשכחו לקנות את הגיליון ההיסטורי של מחר."
שוטרים שהוזעקו ממגרש רוסים ערכו חיפוש בכליהם של צעירים חשודים, אך לא מצאו דבר. 'הצולע', המת החי, הציץ בין הריסים וראה את החיוך המשוך על פני חבריו הצעירים, התאפק שלא לצחוק. הוא הבין אל נכון שהמשימה הצליחה למעלה מן המשוער. אט אט התעורר לחיים ושאל בקול שבור ורצוץ: "למה, מה קרה? נגמר לי האוויר. תנו לנשום. מי אתם בכלל? יאללה, תלכו מכאן, אני בסדר."
"Auch danke sagt er das nicht, אפילו תודה הוא לא אומר," התלוננה הרופאה המנתחת מזלצבורג, "כמעט עשיתי הנשמה בפה מסריח שלו." עד מהרה גילתה שמתיק העור עשוי עור תנין שהיה תלוי על הכתף שלה, נשארו רק הרצועות.
בחצר 'אגד' הסמוכה, לא רחוק מבית השימוש הציבורי, ליד הבית של קוקיא העשיר שגבל עם בית החולים של ד"ר טיכו וביתו של הרב הראשי קוק, חיכה צלופחד לכנופייה כשהוא חבוש במגבעת האוסטרלית השמוטה על עיניו וסיגריה עצבנית מרקדת על שפתיו. עם כפפות עור על ידיו בדק את תכולת הארנקים שהוגשו לו. במיומנות ובזריזות שלף את השטרות וזרק לפח האשפה הסמוך את הארנק והתעודות ואמר לחברי הכנופייה הצעירים: "אני בעל מצפון. לא גונב תעודת זיהוי, לא גונב פנקס שיקים. רק מזומן. כסף עובר לסוחר, כסף הולך וכסף בא."
הצעירים לא העזו לפצות פה. ראו את השטרות שהבוס משלשל לכיסו ועיניהם כלות. צלופחד כחכח בגרונו והודיע חגיגית: "בנדיטים צעירים, ליקטנו היום משכורת חודשית של 20 לבלרים בסוכנות היהודית. לכם לא נשאר כלום כי עליכם להשתפר. פעם כשההכנסות יגדלו אזמין אתכם לחנות 'תנובה' וכל אחד יקבל צנצנת לבניה. בפעם הבאה תצליחו יותר ואולי תקבלו משהו. תזכרו, כסף זה הדבר הכי חשוב בעולם ואני אעשה כל מה שיידרש על מנת שלא יחסר לי ממנו. מחר יום חמישי בשבוע, יום של חגיגות בר מצווה בכותל המערבי, בעזרת השם ובלי נדר אתם הולכים לרוקן את כיסיהם של החוגגים. אני מבקש בכל לשון של בקשה, תנו כבוד למשפחות חתני בר המצווה ולאורחים הנכבדים שלהם ועשו הכול בעדינות המתבקשת. אל תקפחו חלילה גם את קבצני הכותל שכיסיהם תמיד מלאים מצלצלים ומרשרשים. למדנו מחז"ל זיכרונם לברכה: הגונב מהגנב פטור. אין זה עוון לגנוב מגנבים אלא מצווה. מחר בשעה שמונה בבוקר ניפגש בשער יפו. לא לשכוח להביא כיפות. המאחר יבוא על עונשו ואוי למי שייקח לעצמו מעשר, לקט, שכחה ופאה. אני אתפלל למענכם ליד הכותל ואשים פתק שבלי נדר ובעזרת השם יצאו מכם אחלה גנבים."
שמחים וטובי לב נפרדו צלופחד ו'הצולע' מן הנערים ונכנסו למסעדה העממית של סניור טרבלוס, הסמוכה לבניין העמודים. עיניו המצומצמות של הסניור הסתתרו מאחורי זגוגיות עבות שדמו לתחתית של בקבוק ובקושי ראה דרכן. צלופחד סידר על ראשו את המגבעת האוסטרלית ובנעימה של תלמיד חכם אמר:
"שלום עליכם כבוד תורתו, סניור טרבלוס."
"עליכם השלום," אמר הסניור בנועם הליכות.
צלופחד הניח את כפות ידיו על ראשו הגדול של הסניור, הסתיר לו את שדה הראייה ובכוונה עמוקה ובניגון בירך: "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את סניור טרבלוס, שיצליח בעזרת השם בעסקיו וייתן לו בריאות איתנה, אושר ושמחה כל הימים."
בעוד הסניור אומר "אמן" בקול מלא חדווה של שביעות רצון, הצליח 'הצולע' בזריזות ידיים של קוסם לסלק מעל שולחנו של הסניור תלושי אוכל ליום חול וליום שבת וכמאחז עיניים משך גם חופן של מטבעות כסופות של שילינג ממגירת המזומנים מבלי שהסניור הרגיש. שמח וטוב לב ובמאור פנים נפרד מהם המסעדן הנדיב בברכת "והמברך יבורך. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, תבורכו מהשמיים ויימלא השם משאלות ליבכם לטובה. אמן."
צלופחד ו'הצולע' הצליחו לתפוס שולחן פנוי בירכתי המסעדה ותוך דקה או שתיים הגיעה אליהם המנה היומית הקבועה – פילה מטוגן על מצע של פירה ולצידו צלחת גדושה של מרק פסוליה, שעליו אמרו זקני ירושלים: "לא בא כבושם הזה... נכנס בשמחה ויוצא בתרועה."
צלופחד שיחרר מגרונו שיהוק וגיהוק של שביעות רצון והכריז בקול גדול לאוזני הסועדים האחרים: "קהל יקר, שתדעו לכם כי בכל ירושלים אין מרק פסוליה כמו המרק של סניור טרבלוס. שלושה ימים אחרי שאכלת אתה עדיין שומע תופים וחצוצרות של צבא הוד מלכותו, שמנגנים הלל ושבח לפסוליה של סניור טרבלוס."
כמה מהסועדים צחקו בפה מלא. אחרים לא הבינו מה הקשר בין מסעדת טרבלוס לתזמורת הצבאית של הוד מלכותו. השניים קינחו בגזוז בטעם אורנג'דה ובפודינג-ג'ל אדמדם שצבע להם את השפתיים ואת הלשון. שמחים וטובי לב חזרו לשכונה כשבטנם מקרקרת וכיסיהם מלאים מיום ציד מוצלח.
ז
בלש ממשטרת הקישלה שליד מגדל דוד התחזה למתפלל ליד הכותל ובה בעת הציץ מתוך הטלית וראה את ידו של 'הצולע' מפשפשת בכליהם של מתפללים אחרים. כשהיד המשוטטת חזרה עם ארנק, עצר אותו הבלש והביא אותו לתחנה.
שופטי השלום והמחוזי במגרש הרוסים בירושלים הכירו היטב את צמד התכשיטים שהופיעו בפניהם עם כיפה לבנה ענקית בגודל של צלחת מרק והציציות שלהם מציצות מתוך החולצה. זה מכבר השופטים הפסיקו להתרגש מעבריינים 'החוזרים בתשובה' שלימדו סניגוריה על עצמם בלשון גבוהה מתובלת באמרות חז"ל, שאפילו השופטים לא תמיד הכירו.
להגנתו טען 'הצולע': "כבוד השופט, אני לא מודה בשום אשמה. בירושלים יש הרבה גנבים ודווקא נטפלים אל האדם הכי ישר בירושלים שחזר בתשובה. אני נע ונד בזמן התפילה וכל מעייניי במלכות שמיים. כפות ידיי משוטטות בתחינה לפני בורא עולם ואם כף ידי המשוטטת נקלעת מתוך הרגל ישן לחפציו של מי מהמתפללים אני מחזיר מייד את האבדה לבעליה ומבקש אלף סליחות. כבוד השופט, במו עיניי ראיתי את הגנב וזה לא אני."
התובע המשטרתי: "אתה יכול לתאר את הגנב שראית?"
'הצולע': "כן, הוא היה בגובה ממוצע ועם זקן."
התובע המשטרתי: "האם אותו אדם היה גבר או אישה?"
'הצולע': "ממתי נשים מסתובבות ליד הכותל עם זקן ואני לא עודכנתי?"
השופט: "כבוד התובע המשטרתי, מי גייס אותך למשטרה?"
למוחרת נכתב ב'דואר היום' תחת הכותרת: 'חשרת עננים שחורים על ירושלים: גנבים שוחררו בגלל בדיחה עם זקן.' הכתבים ציטטו את צלופחד בצאתו מאולם בית המשפט מתהדר במגבעת אוסטרלית: "אני נשבע בזקן של אבא שלי, בחיים לא גנבתי... המשטרה רודפת אותי רק בגלל חטא קטן שעשיתי בנעוריי ומאז חזרתי בתשובה ואני מקפיד על קלה כחמורה."
ח
צלופחד ו'הצולע' לא שמעו ולא הקשיבו לטרוניות ולקובלנות של חבורת הצעירים, שחשו שהם עובדים ב'ניוטרל', הילוך סרק שאינו מסיע לשום מקום. מוכי ייאוש הלכו הנערים הביתה, מבלי לראות גרוש לבן ליום שחור שבו יוכלו לקנות פיסת 'לֶדֶר' או 'בַּמְבָּלִיק' שחור או לשתות כוס 'סוס' או 'תמר הינדי' או לקנות סיגריה 'פליירס' בודדת בקיוסק של אליהו. הקמצנות הכרונית של צלופחד ותאוות הבצע של 'הצולע' היו האקדח המעשן בתחילת הסרט שסופו מי יישורנו. מדי לילה ישבו הנערים מתחת לפנס היחיד בשכונה וקוננו על המצב הבלתי אפשרי וחיפשו פתרון נאות למצב שאליו נקלעו. ראש הדוברים היה יומטוב, שדיבר על קיפוח וניצול של הנערים, שלא מקבלים גרוש מכל השלל. נראה שהדיבורים תורגמו למעשים.
ליל שבת פרשת 'ויחי'. לילה חורפי סוער במיוחד. רוח סערה טרקה דלתות וניפצה חלונות. ברקים ורעמים. גשם זלעפות. זקני ירושלים דיברו על שלג וברד שאלוהים הולך להמטיר על העיר. לא ידענו אם רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים או ידם של פורצים המנצלים את רעשי הטבע. אימא, שאוזניה היו חדות כתער, הציצה מבעד לחלון ואמרה: "אני חושבת שהלילה פורצים את החנות של הסמרטוטר."
"מה כבר יש לגנוב אצלו? ממה מתפרנס הסמרטוטר?", שאל אחי, "זאת שאלת אלף פונט מנדטוריים. כל הסמרטוטים המסריחים שלו שווים בקושי גרוש וחצי. בחיפושים שהבריטים עורכים בשכונה כמעט מדי יום – הבלשים, השוטרים והגפירים צובטים לעצמם את האף ומדלגים על החנות המסריחה של הסמרטוטר."
"שמוחה, שיודעת על כל פשע 24 שעות לפני הביצוע," סיפרה אימא, "אומרת שהוא מסתיר בין הסמרטוטים שלו טומי גאן, סטן וברן שנגנבו מהבריטים והיא חושבת שהוא מעמיד פנים של מטומטם אבל הוא סוחר ממולח של סמים ונשק. מספרים שפעם כמעט אחז שבץ את הסמרטוטר כשקליינטית עם זגוגיות עבות על העיניים עצרה בפתח חנותו, אחזה בחולצה מוכתמת עם טלאים וללא כפתורים ושאלה: 'אדון אלטע-שמאטע, כמה עולה החולצה?' איזו סיבה יש לאדם להיות מוקף כל ימיו בסמרטוטים מסריחים מבלי שמישהו יהיה לו אומץ לקנות ממנו אפילו סמרטוט אחד?"
אחי הטיל ספק בסיפורים של אימא על סמרטוטים מצחינים, נשק וסמים שיש לסמרטוטר ואמר שאם יפרצו פעם לשם, יהיה זה בזבוז להשליך בקבוקים ריקים כדי להפחיד את הפורצים.
באותו לילה סגרירי, גשם דפק על השמשות, אחי ואני הצצנו מבין העציצים בבלקון, רטובים עד לשד עצמותינו. לאור פנס הרחוב ראינו דמויות עם כלי פריצה. אחי קבע שאחד מהם הוא 'הצולע' כי הוא גורר רגל והשני החבוש מגבעת אוסטרלית הוא צלופחד. לצידם עמדו עוד שניים-שלושה פורצים צעירים. שמענו את יומטוב הבן של ברוריה: "צלופחד, נשבע לך באבא שלי זיכרונו לברכה ובאימא שלי שתהיה בריאה, ששמעתי מהשכנות שהסמרטוטר מחביא בחנות שלו בין הסמרטוטים נשק, סמים וגם כסף, זהב ואבנים טובות ומרגליות. מה יש לנו להפסיד? אולי נרוויח בשביל כל החיים. רק בקשה אחת קטנה, אם תמות אני רוצה במתנה את המגבעת האוסטרלית שלך."
"טוקמק, יש לי תוכניות לחיות עוד הרבה שנים ואתה, שרק עכשיו יצאת מקליפת הביצה, כבר רוצה לרשת אותי ולחבוש את המגבעת האוסטרלית שלי? נפרוץ לחנות של הסמרטוטר ואם נמצא רק סמרטוטים מסריחים אדאג לסרס אותך בגלל מידע כוזב. אל תתפלא שתתחיל לצייץ כמו ציפור," שמענו את קולו הצרוד של צלופחד.
תוך דקות אחדות הדלת נפרצה ואדי סירחון הגיעו עד לבלקון שלנו. דלת החנות נסגרה מבפנים. המתנו דקות אחדות כשאנו רועדים מקור ורטובים עד לשד עצמותינו כדי לגלות סוף סוף איזה אוצרות קורח מחזיק הסמרטוטר. לפתע נשמעו שתי יריות. שמענו צעקות חדות ומייד ירד שקט. דלת החנות נפתחה. הצלליות של צלופחד ושל 'הצולע' לא נראו. יומטוב יצא מהחנות עם מגבעת אוסטרלית לראשו ושמח וטוב לב סלסל: "תִּמְחֶה את זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָיִם." בעקבותיו יצאו עוד שני צעירים שברחו במרוצה. צלופחד ו'הצולע' לא יצאו. לא היה ספק, אירוע טרגי קרה הלילה בחנותו של הסמרטוטר.
כדרכו מדי בוקר הגיע הסמרטוטר ונדהם לגלות את חנותו הפרוצה. הוא נכנס פנימה ומייד יצא בזעקות שבר: "רצח, רצח! לא אחד רצחו. שניים נרצחו. הפכו את החנות שלי לזירת רצח. הלוואי שאימא של הפורץ תהיה אלמנה והילדים שלה יתומים... מי יקנה בגדים ישנים טבולים בדם?"
בעקבות צעקותיו של הסמרטוטר הגיע ג'מאל, שוטר המקוף הערבי, תחב את הנבוט לבית השחי, צבט את האף ונכנס לחנותו של הסמרטוטר. הוא זיהה מייד את שני הנרצחים, הוציא משרוקית משטרתית, שרק ואמר בקול שבור: "וואללא איזה בחורים... מוש חאראם? לב של זהב היה לבנדיטים. תמיד התחשבו בי ובילדים שלי, אפילו שמו לי כסף בכיס שאני לא ארגיש. לא חבל? מי עכשיו בעל הבית? מי?!" היה נדמה שחרב עליו עולמו של שוטר המקוף על האובדן.
לא חלפה שעה ולמקום הגיעו קציני משטרה ושוטרי המחלקה לזיהוי פלילי. בלשים תחקרו את השכנים והגיעו גם לביתנו ושאלו את אימא: "אתם גרים מעל זירת הרצח. האם שמעתם קולות של פריצה? האם שמעתם שיחות של פורצים בלילה האחרון? שמעתם קולות ירי?"
אימי העמידה פנים של שייה תמימה וניסתה להסיח דעתם של הבלשים בחצי ספניולית: "פישקאדו אי לימון... קרידוס, שוטרים נכבדים, שייתן לכם אלוהים אושר ובריאות ושלא תדעו צער... היה זה לילה סוער, רעמים וברקים. גשם דפק על החלונות הכפולים שלנו שהיו סגורים. לא שמענו. לא ראינו. דווקא הלילה ישנו שינה עמוקה."
אחי, זה מהבקבוקים, התאפק שלא לצחוק מתחת לכף ידו שכיסתה את פיו. אימא סילקה אותו מעל פניה: "קַאבֶיסַה דֶי טְרוֹנְצ'וֹ – ראש כרוב, טיפש."
ט
השכונה שהיתה סוגדת לנפטרים ולהלוויות ידעה להפוך כל רשע שנפטר לצדיק הדור. כל החנויות נסגרו על מסגר ובריח. בעלי קמעונאים ויהודים של יום יום ותושבי השכונה התקהלו ברחבת ההלוויות להלווייתם של צלופחד ו'הצולע' שלאחר מותם נחשבו לשהידים, שהקריבו חייהם על מזבח האומה העברית בארץ ישראל. על מודעות אבל בגודל של בית קטן נכתב: "אחרי מות קדושים – אמור!" בין ההולכים אחרי ארונות הנפטרים היו מן הסתם גם אלה שרצו לוודא שצלופחד ו'הצולע', שבחייהם ובמותם לא נפרדו, הולכים לשכב עם אבותיהם.
בעלי החנויות בשכונה נשמו לרווחה. גם אנו נשמנו לרווחה כי סוף סוף נוכל לישון בלילות מבלי שאחי ישליך בקבוקים. רובן הסנדלר סיכם את המצב במבטא המשותף למרדכי היהודי ולהמן הרשע: "גנבים, אחד כלב בן כלב הולך, שני כלב בן כלב בא... מי עכשיו עושה בוררות? מי עכשיו מחזיר סחורה?"
המקוננת רוחמה, שבצעירותה הייתה זמרת חתונות, קוננה בקול גבוה ושובר לב על שני בחורים צעירים, ישרים כמו סרגל, שחלב אימם עדיין על שפתותיהם ולא טעמו את טעם החיים ולא הקימו בית ומשפחה.
המחזיר בתשובה השכונתי חכם עזרא ספד: "בפי כול טוביה נקרא צלופחד, ואמציה יפה הנפש נקרא 'הצולע'. שניהם חזרו בתשובה ומקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. לא עבר יום מבלי שהניחו תפילין ונתנו ח"י מיל צדקה לעניים צנועים."
רב השכונה זעק זעקת שבר ואמר: "'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.' עכשיו כשארונותיהם מונחים לפנינו, לא נכזב אם נאמר שלא דג רקק היה כל אחד מהנפטרים אלא לוויתן היה. לא אזוב קיר היה אלא ארז הלבנון היה. טיפשים הם לא היו. אם מקצת חוכמתם היו מקדישים לפלפול בדברי קדמונים, לתורה ולמעשים טובים אין ספק שגדולי הדור היו."
לא היתה עין שנותרה יבשה למשמע השבחים שהרעיף הרב על צלופחד ו'הצולע', השם ינקום דמם, שזכרם לא ימוש מאיתנו. גם יומטוב וחברי הכנופייה הצעירים דמעו והיו שסברו שאלה דמעות בצל, כמקובל בשכונתנו כשאין סיבה ממשית לבכי. בעוד ההלוויה יוצאת לדרכה האחרונה שני בלשים ניגשו ליומטוב החבוש במגבעת אוסטרלית, אזקו את ידיו ואת רגליו וגררו אותו ל'זינזנה'. מישהו מבאי ההלוויה אמר: "על ראש הגנב בוער הכובע... האוסטרלי. חמור שהחליפו לו את האוכף נשאר אותו חמור."
בן-ציון יהושע
אֵיךְ נִדְמֵיתָה, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם
(עובדיה א, ה)
א
היו התלחשויות בשכונה שטוביה, הבן של שמחה האלמנה, הוא עבריין מועד שעשה כל פשע אפשרי וכבר ישב שנתיים בבית כלא לנערים פושעים בשכם, חווה על גופו ועל נפשו את החוויות הכואבות של הקלבוש, אך בה בעת למד את כל רזי הפשיעה וההתחמקות מעיניו הרעות של החוק.
כבר בילדותו נודע טוביה כצלף חד-עין, שיכול לשגר אבן מרוגטקה ולקלוע למטרה מבלי להחטיא כחוט השערה. הוא פגע בתרנגולות חופש שלקטו זירעונים ואימץ אותן לסעודה הקרובה. כלבי רחוב משוטטים ברחו מפניו כאילו היה 'מגפה מהלכת'. אף אחד לא קרא לו בשמו טוביה אלא בכינוי שדבק בו 'צלופחד', על היותו חמקמק כצלופח וחד-עין כצלף. חרף גילו הצעיר חיסל את כל מתחריו מבלי להשאיר עקבות וזכה למעמד מכובד של ראש כנופיה ובורר רב-תחומי, שאין מערערים על פסיקותיו. כרטיס הביקור שלו היה מגבעת אוסטרלית שחטף מראשו של חייל אוסטרלי שתוי.
סיפרו שצלופחד זומן לקישלה לחקירה בפני קצין משטרה בריטי. החקירה לא הניבה תוצאות והוא שוחרר מחוסר אשמה. עד מהרה גילה הקצין שהאקדח שלו נעלם. גם דוד תדהר, הבלש המיתולוגי שנקרא לדגל, לא הצליח לעלות על עקבותיו של האקדח הגנוב. שוטרים ועבריינים צחקקו: "אם האקדח המעשן אבד כבר במערכה הראשונה איך ייכנס לפעולה במערכה האחרונה?"
ב
שותפו לעסקים האפלים של צלופחד היה אמציה 'הצולע', הבן של פרעוש הגנב, שעלה על אביו עשרת מונים ונעשה גנב וכייס מיומן לתפארת העם והמדינה. אצבעותיו הילכו אימים מהרובע היהודי בעיר העתיקה ועד בית חולים 'ואלך' שבפאתי ירושלים. לא היו כיס, ארנק או קופה של שרצים ש'הצולע' לא טמן בהם את אצבעותיו הדקות והזריזות.
לכינוי 'הצולע' זכה בחסד כשפעם ברח מידי ה-CID (הבולשת הבריטית), שרדפו אחריו. הוא עלה על גג הפח של בית הכיסא הציבורי וכשהגג קרס הוא נפל ישר ללוע המדמנה כשהוא מרוח מכף רגל ועד ראש במוצקים ובנוזלים מפיצי ניחוחות. זעקותיו של הפצוע הרעידו את אמות הסִפִּים. השכנים יצאו להגנתו של בן השכונה השקוע בביב שופכין וביקשו לחלץ אותו מידי שלטון הרשע אך מחמת הזוהמה והצחנה נסוגו כולם כמטחווי קשת. זעקותיו ודמעות השליש שירדו מעיניו וזרמו לביב השופכין הבהילו את השוטרים ואת רודפיו מהבולשת שחששו שימות ויהפוך לגיבור לאומי והמחתרות ייצאו למסע נקמה. כוחות ההצלה שלפו אותו כשהם עוטים מסכות גז ממלחמת העולם השנייה. הוא הובא לבית חולים 'ואלך' שממול לשכונת אבו-בצל ומושב הזקנים והזקנות.
רופאים, אחים ואחיות רחמניות, עטויים מסכות של חדר ניתוח, הקיאו את נשמתם אך באותם ימים שליחות היה שליחות. באין ברירה סיבנו וקרצפו את 'הצולע' ושטפו מעליו את הסְחִי והַמָּאוֹס עד שסוף סוף עלו ממנו ריחות של ליזול, אקונומיקה וסבון כביסה תוצרת שכם. בנסיבות המֵקֵלות הללו גיבסו את רגלו השמאלית ולפי דרישתו, שאינה משתמעת לשתי פנים, חבשו את כל גופו בתחבושות והותירו לו פתח צר לנשימה. לשמע זעקותיו של הפצוע והמראה הטרגי שלו כשהוא חבוש מכף רגל ועד ראש נכמרו רחמיהם של השוטרים והבלשים בשירות מלך אנגליה שעמדו על משמרתם סביב מיטת הפצוע. הקצין תדהר כתב בפרוטוקול האירוע: "הבנדיט קיבל כבר את עונשו. לדעת הרופאים הוא ימשיך להיות צולע ומצחין כל ימיו. לאור מצבו החמור של הפצוע נאלצנו לשחרר אותו מחוסר אשמה."
כשעזבו השוטרים והבלשים את החדר פקח 'הצולע' עין תורנית ואמר: "יאללה אחיות רחמניות, אם הבלש תדהר והשוטרים והבלשים המניאקים שלו כבר הסתלקו, אתן יכולות לשחרר אותי מהתחבושות ואנשום לרווחה."
בשבועיים שהתנייד בעגלת נכים במסדרונות בית החולים 'ואלך' הצליח לרוקן ארנקים וחפצים יקרי ערך של החולים והצוות הרפואי כאחד. צלופחד, שהאמין באלת הצדק, הורה ל'צולע' לרוקן את הארנקים מהמזומנים ולהותיר את הדוקומנטים ואת הארנק הריק מכסף. בסופו של יום, צלופחד התחלק בשלל שווה בשווה – 90% לקח לעצמו ו-10% נתן ל'צולע'.
ג
לא עבר לילה אחד מבלי ששמענו קולות פריצה של גנבים לחנויות שמתחת לבלקון שלנו. יצורי האופל התעוררו לחיים בחושך. בלילה, בין שתיים לשלוש, שמענו חריקות של שבירת מנעולים ודלתות. הפורצים גנבו מכל הבא ליד – נעליים, בדים, מלבושים וכלי מטבח ומעולם לא נתפסו. מביני דבר קבעו ששוטר המקוף ג'מאל וגנבי השכונה עושים יד אחת ומחלקים את השלל שווה בשווה – 90% להם ו-10% לג'מאל.
הבלקון שלנו היה עמוס תמיד בבקבוקים ריקים של משקאות חריפים ששתו אצלנו ללא הכרה. אחי, המיומן בהטלת דיסקוס בהפועל ירושלים, היה מעיף בקבוק או שניים למרגלות הגנבים ואלו נבהלו וברחו. אימא כעסה על אחי ואמרה לו: "טרונצ'ו, ראש כרוב, תיזהר! הפושעים האלה אין להם אלוהים. הם מסוגלים למלוק ראש של בן אדם בדיוק כמו שהם מולקים ראש של תרנגולת שהם גונבים מהלול של הפרסייה. הבנדיטים האלה עוד יגלו שאתה זה שמשליך בקבוקים ומפחיד את הגנבים. וחס ושלום וחס, הם עלולים לפגוע בך."
הגנבים המשיכו לפרוץ ואחי המשיך לזרוק בקבוקים עד שלילה אחד הגנבים התעשתו, חככו בדעתם וגמרו אומר בנפשם שיש להתעלם מהבקבוקים, ולהמשיך לרוקן את חנות הבדים 'עלי בבא', את חנות 'נעלי המלך החדשות' וכל חנות ששווה פריצה.
בבוקר שלאחר כל פריצה בעלי החנות חיפשו את צלופחד הבורר שפסק בנימוס רב: "כבודו יכול לצאת בידיים ריקות ולבכות על חלב שנשפך; כבודו יכול לצאת עם כל רכושו בחזרה אם יקנה את הסחורה ברבע משוויה. הסחורה כולה עד הפריט האחרון תוחזר למדפי החנות."
בעל החנות הפרוצה ניסה להתמקח ולבקש רחמים על אשתו החולה ועל ילדיו הרעבים ללחם. צלופחד השיב לו חד וחלק: "כבודו, מה עניין מחט לתחת? אתה מתייסר ולי אין לי בעיה לגאול אותך מייסוריך."
הרמז היה מובן ובעל החנות קנה בחריקת שיניים את הסחורה שנגנבה מחנותו.
עד מהרה צלופחד שכלל את השיטה והציע לבעלי החנויות שירותי הגנה ושמירה מפני גנבה או שריפה. מי שסירב לסחטנות מצא שהחנות שלו עלתה בסערת אש השמיימה. המשטרה לא עלתה על עקבותיהם של הפורצים והמציתים, כי ג'מאל שוטר המקוף הערבי ש'פחד על התחת שלו' רצה להרוויח כמה גרושים ולחיות בשלום עם הקרימינלים היהודים. הוא דיווח ליומנאי בתחנת המשטרה במאה שערים: "לילה שקט עבר על הגזרה שלי. עמדתי על המשמר כל הלילה ואַלְחַמְדוּלִילָה אין כלום כי לא היה כלום. רק חנות בדים אחת עלתה באש. מנהל של מכבי האש ראה חנות נשרף, ומה אומר? 'קצר של חשמל', ואני צוחק – למה קצר? בחנות אין בכלל חשמל, העיקר אף אחד לא מת, לא בן אדם, לא כלב ולא חתול."
לצלופחד ול'צולע' תמיד היה אליבי מוכן מראש. יומיים לפני שריפת עסק הם נסעו באוטומוביל לקבריהם של בר-יוחאי במירון ושל ר' מאיר בעל הנס בטבריה, השתטחו על קברי הצדיקים והתפללו בקול שבור וביקשו מהצדיקים שיעשו להם מערוף, יעני טובה, ויצילו אותם מהמשטרה שרוצה לשתות את הדם שלהם ולא נותנים לגנב עברי למלא את חובתו הקדושה. כשהובאו לפני שופט, הוא שמע את עדותו של נהג האוטומוביל שהסיע אותם לקברי הקדושים, הוא העיד בשבועה שבזמן האמור הם ישבו מאחוריו בדרכם לטבריה ואף עזרו לו להחליף צמיג. השופט נזף במשטרה שאינה עושה את מלאכתה נאמנה ושיחרר את צלופחד ו'הצולע' עד לפעם הבאה.
ד
תלמידים נחשלים ש'נשארו כיתה' היו גדולים וחסונים משאר התלמידים בכיתה וניצלו את היתרון הזה מול התלמידים הצעירים. כביצים עזובות אספו צלופחד ו'הצולע' את הבריונים הצעירים והרעיפו עליהם חום ואהבה. במקום כדור הסמרטוטים הם קיבלו כדורגל ממש ובנוסף קיבלו חולצה של הקבוצה האהובה וחבילת שוקולד 'צֶה-דֶה'. בקולו העמוק אמר להם צלופחד: "הלימודים לא יעזרו לכם בחיים. האוניברסיטה של החיים תמלא לכם את הכיסים בהרבה כסף. אצלי תעבדו מעט ותרוויחו הרבה. מה שנדרש מכם זה אומץ לב וציות לבוס הגדול ולבוס הקטן. מי שיפתח את הלוע שלו סופו יהיה מר ונמהר."
הנערים זכו לחינוך מחדש. קודם שצורפו לכנופייה הם נדרשו כתרגיל חניכה להציק לפלאחים ולפלאחיות שהביאו לשוק מפרי הבוסתנים ומיבולי השדות שלהם. בתעוזה רבה ובאיומים מילאו הנערים סלי קש מטוב הארץ ומכרו אותם במחיר מציאה לכל דורש. כסף הפדיון הועבר מייד לידיו של צלופחד ובתמורה קיבלו ממנו סיגריית 'לטיף' זולה, שהיה בה יותר קש מניקוטין. הם עישנו לראשונה בחייהם והשתעלו עד שדמעות ניצבו בעיניהם ועלתה מהם צחנה נוראית של סיגריית קש. הם קינחו בקונכיות קינמון וצימוקים שלקחו במשיכה מהמגש השחור של אופה העוגות הצנום, שמדי בוקר דחף לפניו עגלת ילדים צולעת עשויה עץ ועליה מגש שחור אחד. לימים ילדיו של האופה הצנוע החליפו את שם משפחתם והיו לבעלי רשת ענפה של קונדיטוריות ומסעדות.
המבחן הבא הגיע. כמדי קיץ לוהט הגיע לשכונה מוכר הקרח קֶרֶר, שעגלתו דמתה למקרר ענק מלא בלוקים של קרח והסוס הזקן שלו משך בקושי רב את המטען הקפוא. צלופחד לימד את החניכים פרק בהלכות מוסר ודרך ארץ: "כבר חז"ל זיכרונם לברכה אמרו שהגונב מהגנב פטור. מצווה לגנוב ממוכרי קרח שמוציאים מכל בלוק חמישה רבעים או ארבעה שלישים ומסרבים בעקשנות לתרום כחום היום נתזים של קרח לילדים צמאים שאין להם גרוש על הנשמה כדי לקנות לעצמם אסקימו לימון. המשורר הדגול חיים נחמן אמר בשעתו שנהיה עם נורמלי רק כשיהיו לנו: הגנב העברי הראשון והזונה העברית הראשונה ואנחנו, חניכים יקרים, לא הראשונים ולא האחרונים. ברוך השם יש כבר גנבים וגם זונות, אבל אנחנו לא סתם גנבים, אנחנו גנבים עם מוסר. ניקח מהחזקים וניתן לחלשים. ותזכרו שני כללים: מי שחי בפחד נענש מדי יום ביומו. חיים ומתים רק פעם אחת. טוב שמקללים אותנו בחיינו ולא משבחים אותנו לאחר מותנו."
ה'צולע' שיגר את גדליהו, שנראה בוגר מגילו וכבר הייתה לו פלומת שפם, לקנות רבע בלוק ולרשום על הקרח. קֶרֶר שאל: "שמנדריק, ומה עם התשלום?"
השיב לו גדליהו: "אדון קֶרֶר, אבא אמר שתרשום בבקשה על הקרח."
קֶרֶר חמום המוח, שידע שהקרח נמס והחוב יישכח, סטר שתי סטירות מצלצלות על פניו של גדליה, אחת ללחי ימין ואחת ללחי שמאל, ומשך מידיו את גוש הקרח ובעט באחוריו של גדליהו ושיגר אותו לכל רוח.
עוד באותו יום הגיעה עת נקם ושילם. גדליהו הפגוע עד עמקי נשמתו תחב בחור שמתחת לזנב של הסוס הזקן פלפל 'שאטה', שנודע בחריפותו ועליו אמרו זקני ירושלים: "ארור הוא בבואו וארור בצאתו. כמה קטן ככה חריף." מי שלא ראה סוס זקן משתולל כששורף לו מתחת לזנב לא ראה מחזה מטיל אימה ונוגע ללב גם יחד. הסוס דהר פעם לשמאל ופעם לימין, השמיע קולות צניפה ובמצוקתו נעמד על רגליו האחוריות שגרמו לבריחה המונית של הולכי רגל. בלוקי הקרח נשמטו מן העגלה אל הכביש והתנפצו לרסיסים לשמחת ילדי השכונה. אדון קֶרֶר ספק כפיו בזעקה לאלוהי הקרח. הוא לא ידע על מה להתאבל קודם – על בלוקי הקרח האבודים או על הסוס שאיבד את שפיותו לעת זקנה.
"בנדיטים, מה שעשיתם זה לא מוסרי," נזף צלופחד בחניכיו, "נכון שצריך להעניש את אדון קֶרֶר, אבל מה אשם הסוס המסכן? גדליהו, אם היית תוקע פלפל 'שאטה' לאדון קֶרֶר במקום לסוס המסכן היית זוכה אצלי לכבוד מלכים. אני אעשה מכם גנבים בעלי מצפון, שיודעים ממי לגנוב, כמה לגנוב ומתי לגנוב. אתן לכם דוגמה לגנב בעל מצפון: נשרפה לך נורת חשמל. אתה לא קונה נורה חדשה אלא מחליף את הנורה השרופה שלך בנורה הדולקת של השכנים – זאת אינה גנבה כי הבאת בתמורה נורה חלופית, שרופה אבל נורה."
מישהו מן הנערים לחש בינו לבין עצמו: "אני חושב שזה מוסר של גנבים."
"אמרת משהו?" שאל צלופחד.
"לא, מה פתאום?" התגונן החניך המפוחד בפני הבוס.
"בחורצ'יק, אתה יודע מה קרה לחתול ששאל ארבע קושיות? כאן לא אוניברסיטה, כאן צריך לחשוב לפני שפותחים את הלוע."
כשהבנדיטים הצעירים הוכיחו ש'יש להם את זה.' ה'צולע' כינס אותם לפגישה עם הבוס הגדול וכרס"ר בריטי במחנה הוא קיבל בהצדעה את הבוס הגדול צלופחד, יישר את המגבעת האוסטרלית, כחכח בגרונו בניסיון לחקות את דוד בן-גוריון לפני נאום גדול לאומה. "אפסים גמורים, אפילו פלאפל לא תמכרו בחיים... תזכרו שאני שופט כל אדם לפי התנהגותו. רע ומר יהיה גורלו של כל מלשין. אם מישהו מכם ינסה להתחכם ולשלשל אפילו מיל שחור לכיסו הפרטי, אני מבטיח לכם חגיגית שאנקר לו גם את העין השנייה ולא אשאיר לו אפילו שן בינה ואעשה אותו יותר צולע מ'הצולע'. אם יחמיר המצב והפטפטן ימשיך לפטפט אתן לו כבוד אחרון עם זרי פרחים."
מהר מאוד הבינו החניכים שחייהם בסכנה מתמדת, יום טוב לא יראו בחייהם וכסף יראו רק בחלומות או בסרט חצות.
ה
צלופחד צעד קוממיות גם היום בדרכו לקפה 'אירופה' בכיכר ציון חמוש בחליפת סמוקינג שחורה, בחולצת משי לבנה, בפפיון אדום ובנעליים מצוחצחות ששיקפו את פניו הערמומיות. הסַפָּר 'פיגארו' מגאולה סידר לו שפם ותסרוקת הוליוודית אָ לָה קלארק גייבל. ולהשלמת התמונה הוא לא נפרד מהסמל המסחרי שלו – המגבעת האוסטרלית. כך הלך לקפה 'אירופה' בכיכר ציון ובחן שם את הגרציות מרחביה שמחפשות אהבה עם איזה אנגלי עשיר. הוא קד קידה לאחת הגרציות והזמין אותה לרקוד לצלילי התזמורת. במהלך הריקוד הרעיף עליה מחמאות שהשתרעו לאורך כל רחוב יפו, מכיכר ציון בואכה בית החולים של ד"ר ואלך, כולל הסמטאות שבדרך. הוא רקד עם הגרציה ואלס אנגלי, ואלס וינאי, טנגו, פוקסטרוט, צ'רלסטון, פאסו-דובלה וסמבה. בין לבין הזמין סטיקים משובחים שניצלו באסכלת גחלים לוחשות והשיק עם הגרציה גביעים של שמפנייה צרפתית וויסקי סקוטי. הפרטנרית לאותו ערב התרשמה מהמלצרים שהתרפסו בפניו של צלופחד שהצטנע ולחש לאוזנה של הגרציה סוד כמוס: "יפהפייה, אני מבקש שלא תספרי לאיש. אני הבן של סניור קוקיא, שחצי רחוב יפו שלו. אני מחזיק בתי דירות, חנויות, משרדים ומגרשים רבים. אבא מינה אותי כמנהל כללי של עסקי הנפט והחשמל ובקרוב אני אנהל את השלוחה של 'ברקליס בנק' בפלסטינה-א"י."
הגרציה המוקסמת פקחה זוג עיניים ענקיות בהערצה ובהערכה והוא הוסיף היישר לאוזניה: "ושתדעי לך, שאבא שלי תרם להקמת בית חינוך עיוורים, לבית היתומים 'דיסקין', לבית היתומים הספרדי, למושב הזקנים והזקנות הספרדי ועוד. המשפחה שלנו קשורה בקשרי עסקים ונישואין עם האצולה הספרדית. החברות שבבעלותי בונות בימים אלה וילות מפוארות ברחביה, בבית הכרם ובתלפיות. אישה שתמצא חן בעיניי תקבל ממני וילה כמתנת יום הולדת ובגראג' יחכה לה פורד מפואר עם מושבים עשויים קטיפה. אני משקיע גדול במניות המפעל לזיקוק נפט בחיפה ובמפעלי האשלג שיהפכו אותי לאיש העשיר ביותר בפלסטינה-א"י ואולי גם באגן הים התיכון."
הגרציה ראתה לפניה ברון עשיר רחב לב, שיש לו עסק חובק עולם, שיעניק לה כמעט ללא תמורה וילה מפוארת ומכונית פורד הדורה, איש שיודע ליהנות מהחיים, אוכל, שותה ורוקד. היא כבר חשבה על פגישה שנייה ושלישית.
חמש דקות לפני סיום הפגישה, שהן כידוע רגעים קריטיים ומלאי חרדה אצל הגבר המצוי, שצריך לשלוף ארנק ולפרוע חשבון בסכום של שלוש ספרות. בקריצת עין של צלופחד, ניגש אליו אחד המלצרים ואמר: "סניור קוקיא, יש לכבודו שיחה דחופה מ-וול-סטריט בניו-יורק."
הוא התנצל בפני הגרציה ואמר בנימוס: "יפהפייה, מלכת היופי של פלסטינה-א"י, אוי כמה שאני אוהב אותך כבר ממבט ראשון. נקראתי לשיחת טלפון חשובה. את יודעת Business is business. דרלינג, כבר היית בלונדון? בניויורק? מייד אשוב. נעלה למכונית המפוארת שלי וכמו ג'נטלמן אנגלי אלווה אותך הביתה, My sweet heart."
בעודה ממתינה יצא צלופחד מעדנות דרך המטבח, פרס שלום לשף ולסו-שף ולצוות הטבחים ולחבורת המלצרים והמלצריות. בעוד הגרציה הוזה הזיות על ימי התהילה והעושר שיגיעו בקרוב, התקרב אליה ראש המלצרים ובפנים חמוצות הניח לפניה את החשבון לפירעון ואמר: "גברתי, נא לשלם מייד. אנחנו סוגרים עוד מעט."
הגרציה הנדהמת כמעט איבדה את ההכרה ואת חוש הטעם והשמיעה ואמרה להגנתה: "אדון קוקיא אמור לשלם," והמלצר השיב לה בנון-שלנטיות: "סיניורה, כבר שנים שרגלו של אדון קוקיא לא דרכה כאן. קיבלת שירות – בבקשה לשלם ולא לשכוח טיפ למי ששירתו אותך בכל הכבוד הראוי."
באין ברירה ובעיניים דומעות שילמה הגרציה עד המיל האחרון בתוספת טיפ הגון למלצרים. כואבת עד עמקי נשמתה וללא מיל שחור בכיס עשתה ברגל את הדרך הביתה כשהיא מהרהרת על הנוכל שהילך עליה קסם.
עוד באותו שבוע נתפס 'הצולע' בכיכר ציון כשהכניס את אצבעותיו הזריזות לכיס מכנסיו של מזכיר העירייה סניור חסון, שעמד לצחצח נעליים אצל 'אבו-זקן', המצחצח האולטימטיבי של ירושלים. הנעליים המבריקות שיצאו מתחת ידו, שיקפו אל נכון את פניו הנכלמות של מי שלא שילם ל'אבו-זקן' בעין יפה. בעודו מושך את הארנק התפוח מכיס מכנסיו של מזכיר העירייה, בלש של הCID- שהזדמן למקום ראה את המעשה ובזריזות תפס את כף ידו השולפת של 'הצולע', אזק את ידיו ואת רגליו והשליך אותו ל'זינזנה', כלי רכב להובלת אסירים. בקישלה שליד מגדל דוד כרע 'הצולע' ברך, נשק את כפות רגליו של סניור חסון, עיניו זלגו מים כמימי השילוח והוא יבב: "בחיי אדוניי, שאימא שלי תמות ושאבא שלי ישבור רגל אם ניסיתי לגנוב מכבודו. כבודו צריך להעריך את ההוקרה שירושלים ואני הקטן רוחשים לכבודו. בנועם ובעדנה ליטפתי את המושב היפה והעגלגל שיש לכבודו ובגלל הדוחק בכיכר ציון כבוד הבלש טעה וחשב שאני מנסה לכייס את כבוד מזכיר העירייה, ידידי כאח לי. אני נשבע שאני הגון כמו סרגל. מעולם לא גנבתי. סתם מעלילים עליי."
ליבו הרחום של סניור חסון נשבר לרסיסים למראה תחנוניו ובכיו קורע הלב של 'הצולע' והוא ביטל על המקום את התלונה. עדי ראייה סיפרו ש'הצולע' חייך מאוזן לאוזן ויצא שמח וטוב לב מהקישלה לא לפני שכייס, והפעם בהצלחה, את סניור חסון מהעירייה שכבר התבייש להתלונן במשטרה.
ו
יום המבחן הגדול הגיע. 'הצולע' הגיע הבוקר לכיכר ציון. דקות אחדות אחריו הגיעו הבנדיטים הצעירים והתערבו בקהל הרב שמילא את הכיכר. 'הצולע' הביט ימינה ושמאלה ולפתע קרס ונפל בפתח קפה 'אירופה'. הנערים זעקו בחרדה מתוך הקהל "הוא נפל, הוא הולך למות. הצילו. יש רופא בקהל?"
ליבם של העוברים ושבים נכמר ונשבר לרסיסים למראה האומלל שצנח על המדרכה, פרכס בתנועות כמעט אובדניות וקצף לבן ניגר מזוויות פיו. בתוך ההמון שהקיף אותו היו שניסו להחיות את 'הצולע' בעצות שונות ומשונות. גברת במבטא אוסטרי כבד אמרה: "אני רופאה מנתחת. אני אנשים אותו מפה לפה..."
חבר הכנופייה סעדיה השיב לה: "גברת, לא חשוב מאיפה באת."
בכל מקרה, ריח השום, הבצל והלקרדה שעלה מפיו של 'הצולע' מנע הנשמה מפה לפה. המהומה הייתה רבה. עד שהגיע האמבולנס של 'מגן דוד' מרחוב הסולל הסמוך, הבנדיטים הצעירים ניצלו את הדוחק והצפיפות ואת ההמון העסוק בהצלת חייו של 'האומלל' ותוך דקות אחדות הכניסו אצבעות זריזות ומיומנות לכיסי הצופים ושלפו ארנקים שהועברו מיד ליד עד שהורחקו מן הזירה.
לפתע נשמעו זעקות שבר מכל עבר: "כייסו אותי!" "כייסו אותי!". גַ'בֶּר, שוטר המקוף של כיכר ציון, חמוש במכנסי זלמן, קולפאק צר ונבוט, זיהה את 'הצולע' ופשפש בכיסיו אך לא מצא דבר. עורך 'דואר היום' איתמר בן אב"י, שחלף בכיכר ציון, תקף בקולי קולות את משטרת המנדט הבריטי: "מדוע המשטרה נטפלת לאדם שקרס ורגע קודם היה בין המתים. היא טופלת אשמת שווא על הנוער העברי, שהוא נקי כפיים, בר-לבב וללא רבב. יש גבול לכל תעלול," התלונן העורך איתמר והוסיף: "קהל יקר, מחר תקראו על כך רפורטאז'ה סנסציונית ב'דואר היום'. אל תשכחו לקנות את הגיליון ההיסטורי של מחר."
שוטרים שהוזעקו ממגרש רוסים ערכו חיפוש בכליהם של צעירים חשודים, אך לא מצאו דבר. 'הצולע', המת החי, הציץ בין הריסים וראה את החיוך המשוך על פני חבריו הצעירים, התאפק שלא לצחוק. הוא הבין אל נכון שהמשימה הצליחה למעלה מן המשוער. אט אט התעורר לחיים ושאל בקול שבור ורצוץ: "למה, מה קרה? נגמר לי האוויר. תנו לנשום. מי אתם בכלל? יאללה, תלכו מכאן, אני בסדר."
"Auch danke sagt er das nicht, אפילו תודה הוא לא אומר," התלוננה הרופאה המנתחת מזלצבורג, "כמעט עשיתי הנשמה בפה מסריח שלו." עד מהרה גילתה שמתיק העור עשוי עור תנין שהיה תלוי על הכתף שלה, נשארו רק הרצועות.
בחצר 'אגד' הסמוכה, לא רחוק מבית השימוש הציבורי, ליד הבית של קוקיא העשיר שגבל עם בית החולים של ד"ר טיכו וביתו של הרב הראשי קוק, חיכה צלופחד לכנופייה כשהוא חבוש במגבעת האוסטרלית השמוטה על עיניו וסיגריה עצבנית מרקדת על שפתיו. עם כפפות עור על ידיו בדק את תכולת הארנקים שהוגשו לו. במיומנות ובזריזות שלף את השטרות וזרק לפח האשפה הסמוך את הארנק והתעודות ואמר לחברי הכנופייה הצעירים: "אני בעל מצפון. לא גונב תעודת זיהוי, לא גונב פנקס שיקים. רק מזומן. כסף עובר לסוחר, כסף הולך וכסף בא."
הצעירים לא העזו לפצות פה. ראו את השטרות שהבוס משלשל לכיסו ועיניהם כלות. צלופחד כחכח בגרונו והודיע חגיגית: "בנדיטים צעירים, ליקטנו היום משכורת חודשית של 20 לבלרים בסוכנות היהודית. לכם לא נשאר כלום כי עליכם להשתפר. פעם כשההכנסות יגדלו אזמין אתכם לחנות 'תנובה' וכל אחד יקבל צנצנת לבניה. בפעם הבאה תצליחו יותר ואולי תקבלו משהו. תזכרו, כסף זה הדבר הכי חשוב בעולם ואני אעשה כל מה שיידרש על מנת שלא יחסר לי ממנו. מחר יום חמישי בשבוע, יום של חגיגות בר מצווה בכותל המערבי, בעזרת השם ובלי נדר אתם הולכים לרוקן את כיסיהם של החוגגים. אני מבקש בכל לשון של בקשה, תנו כבוד למשפחות חתני בר המצווה ולאורחים הנכבדים שלהם ועשו הכול בעדינות המתבקשת. אל תקפחו חלילה גם את קבצני הכותל שכיסיהם תמיד מלאים מצלצלים ומרשרשים. למדנו מחז"ל זיכרונם לברכה: הגונב מהגנב פטור. אין זה עוון לגנוב מגנבים אלא מצווה. מחר בשעה שמונה בבוקר ניפגש בשער יפו. לא לשכוח להביא כיפות. המאחר יבוא על עונשו ואוי למי שייקח לעצמו מעשר, לקט, שכחה ופאה. אני אתפלל למענכם ליד הכותל ואשים פתק שבלי נדר ובעזרת השם יצאו מכם אחלה גנבים."
שמחים וטובי לב נפרדו צלופחד ו'הצולע' מן הנערים ונכנסו למסעדה העממית של סניור טרבלוס, הסמוכה לבניין העמודים. עיניו המצומצמות של הסניור הסתתרו מאחורי זגוגיות עבות שדמו לתחתית של בקבוק ובקושי ראה דרכן. צלופחד סידר על ראשו את המגבעת האוסטרלית ובנעימה של תלמיד חכם אמר:
"שלום עליכם כבוד תורתו, סניור טרבלוס."
"עליכם השלום," אמר הסניור בנועם הליכות.
צלופחד הניח את כפות ידיו על ראשו הגדול של הסניור, הסתיר לו את שדה הראייה ובכוונה עמוקה ובניגון בירך: "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הוא יברך את סניור טרבלוס, שיצליח בעזרת השם בעסקיו וייתן לו בריאות איתנה, אושר ושמחה כל הימים."
בעוד הסניור אומר "אמן" בקול מלא חדווה של שביעות רצון, הצליח 'הצולע' בזריזות ידיים של קוסם לסלק מעל שולחנו של הסניור תלושי אוכל ליום חול וליום שבת וכמאחז עיניים משך גם חופן של מטבעות כסופות של שילינג ממגירת המזומנים מבלי שהסניור הרגיש. שמח וטוב לב ובמאור פנים נפרד מהם המסעדן הנדיב בברכת "והמברך יבורך. תזכו לשנים רבות, נעימות וטובות, תבורכו מהשמיים ויימלא השם משאלות ליבכם לטובה. אמן."
צלופחד ו'הצולע' הצליחו לתפוס שולחן פנוי בירכתי המסעדה ותוך דקה או שתיים הגיעה אליהם המנה היומית הקבועה – פילה מטוגן על מצע של פירה ולצידו צלחת גדושה של מרק פסוליה, שעליו אמרו זקני ירושלים: "לא בא כבושם הזה... נכנס בשמחה ויוצא בתרועה."
צלופחד שיחרר מגרונו שיהוק וגיהוק של שביעות רצון והכריז בקול גדול לאוזני הסועדים האחרים: "קהל יקר, שתדעו לכם כי בכל ירושלים אין מרק פסוליה כמו המרק של סניור טרבלוס. שלושה ימים אחרי שאכלת אתה עדיין שומע תופים וחצוצרות של צבא הוד מלכותו, שמנגנים הלל ושבח לפסוליה של סניור טרבלוס."
כמה מהסועדים צחקו בפה מלא. אחרים לא הבינו מה הקשר בין מסעדת טרבלוס לתזמורת הצבאית של הוד מלכותו. השניים קינחו בגזוז בטעם אורנג'דה ובפודינג-ג'ל אדמדם שצבע להם את השפתיים ואת הלשון. שמחים וטובי לב חזרו לשכונה כשבטנם מקרקרת וכיסיהם מלאים מיום ציד מוצלח.
ז
בלש ממשטרת הקישלה שליד מגדל דוד התחזה למתפלל ליד הכותל ובה בעת הציץ מתוך הטלית וראה את ידו של 'הצולע' מפשפשת בכליהם של מתפללים אחרים. כשהיד המשוטטת חזרה עם ארנק, עצר אותו הבלש והביא אותו לתחנה.
שופטי השלום והמחוזי במגרש הרוסים בירושלים הכירו היטב את צמד התכשיטים שהופיעו בפניהם עם כיפה לבנה ענקית בגודל של צלחת מרק והציציות שלהם מציצות מתוך החולצה. זה מכבר השופטים הפסיקו להתרגש מעבריינים 'החוזרים בתשובה' שלימדו סניגוריה על עצמם בלשון גבוהה מתובלת באמרות חז"ל, שאפילו השופטים לא תמיד הכירו.
להגנתו טען 'הצולע': "כבוד השופט, אני לא מודה בשום אשמה. בירושלים יש הרבה גנבים ודווקא נטפלים אל האדם הכי ישר בירושלים שחזר בתשובה. אני נע ונד בזמן התפילה וכל מעייניי במלכות שמיים. כפות ידיי משוטטות בתחינה לפני בורא עולם ואם כף ידי המשוטטת נקלעת מתוך הרגל ישן לחפציו של מי מהמתפללים אני מחזיר מייד את האבדה לבעליה ומבקש אלף סליחות. כבוד השופט, במו עיניי ראיתי את הגנב וזה לא אני."
התובע המשטרתי: "אתה יכול לתאר את הגנב שראית?"
'הצולע': "כן, הוא היה בגובה ממוצע ועם זקן."
התובע המשטרתי: "האם אותו אדם היה גבר או אישה?"
'הצולע': "ממתי נשים מסתובבות ליד הכותל עם זקן ואני לא עודכנתי?"
השופט: "כבוד התובע המשטרתי, מי גייס אותך למשטרה?"
למוחרת נכתב ב'דואר היום' תחת הכותרת: 'חשרת עננים שחורים על ירושלים: גנבים שוחררו בגלל בדיחה עם זקן.' הכתבים ציטטו את צלופחד בצאתו מאולם בית המשפט מתהדר במגבעת אוסטרלית: "אני נשבע בזקן של אבא שלי, בחיים לא גנבתי... המשטרה רודפת אותי רק בגלל חטא קטן שעשיתי בנעוריי ומאז חזרתי בתשובה ואני מקפיד על קלה כחמורה."
ח
צלופחד ו'הצולע' לא שמעו ולא הקשיבו לטרוניות ולקובלנות של חבורת הצעירים, שחשו שהם עובדים ב'ניוטרל', הילוך סרק שאינו מסיע לשום מקום. מוכי ייאוש הלכו הנערים הביתה, מבלי לראות גרוש לבן ליום שחור שבו יוכלו לקנות פיסת 'לֶדֶר' או 'בַּמְבָּלִיק' שחור או לשתות כוס 'סוס' או 'תמר הינדי' או לקנות סיגריה 'פליירס' בודדת בקיוסק של אליהו. הקמצנות הכרונית של צלופחד ותאוות הבצע של 'הצולע' היו האקדח המעשן בתחילת הסרט שסופו מי יישורנו. מדי לילה ישבו הנערים מתחת לפנס היחיד בשכונה וקוננו על המצב הבלתי אפשרי וחיפשו פתרון נאות למצב שאליו נקלעו. ראש הדוברים היה יומטוב, שדיבר על קיפוח וניצול של הנערים, שלא מקבלים גרוש מכל השלל. נראה שהדיבורים תורגמו למעשים.
ליל שבת פרשת 'ויחי'. לילה חורפי סוער במיוחד. רוח סערה טרקה דלתות וניפצה חלונות. ברקים ורעמים. גשם זלעפות. זקני ירושלים דיברו על שלג וברד שאלוהים הולך להמטיר על העיר. לא ידענו אם רוח אלוהים מרחפת מעל פני המים או ידם של פורצים המנצלים את רעשי הטבע. אימא, שאוזניה היו חדות כתער, הציצה מבעד לחלון ואמרה: "אני חושבת שהלילה פורצים את החנות של הסמרטוטר."
"מה כבר יש לגנוב אצלו? ממה מתפרנס הסמרטוטר?", שאל אחי, "זאת שאלת אלף פונט מנדטוריים. כל הסמרטוטים המסריחים שלו שווים בקושי גרוש וחצי. בחיפושים שהבריטים עורכים בשכונה כמעט מדי יום – הבלשים, השוטרים והגפירים צובטים לעצמם את האף ומדלגים על החנות המסריחה של הסמרטוטר."
"שמוחה, שיודעת על כל פשע 24 שעות לפני הביצוע," סיפרה אימא, "אומרת שהוא מסתיר בין הסמרטוטים שלו טומי גאן, סטן וברן שנגנבו מהבריטים והיא חושבת שהוא מעמיד פנים של מטומטם אבל הוא סוחר ממולח של סמים ונשק. מספרים שפעם כמעט אחז שבץ את הסמרטוטר כשקליינטית עם זגוגיות עבות על העיניים עצרה בפתח חנותו, אחזה בחולצה מוכתמת עם טלאים וללא כפתורים ושאלה: 'אדון אלטע-שמאטע, כמה עולה החולצה?' איזו סיבה יש לאדם להיות מוקף כל ימיו בסמרטוטים מסריחים מבלי שמישהו יהיה לו אומץ לקנות ממנו אפילו סמרטוט אחד?"
אחי הטיל ספק בסיפורים של אימא על סמרטוטים מצחינים, נשק וסמים שיש לסמרטוטר ואמר שאם יפרצו פעם לשם, יהיה זה בזבוז להשליך בקבוקים ריקים כדי להפחיד את הפורצים.
באותו לילה סגרירי, גשם דפק על השמשות, אחי ואני הצצנו מבין העציצים בבלקון, רטובים עד לשד עצמותינו. לאור פנס הרחוב ראינו דמויות עם כלי פריצה. אחי קבע שאחד מהם הוא 'הצולע' כי הוא גורר רגל והשני החבוש מגבעת אוסטרלית הוא צלופחד. לצידם עמדו עוד שניים-שלושה פורצים צעירים. שמענו את יומטוב הבן של ברוריה: "צלופחד, נשבע לך באבא שלי זיכרונו לברכה ובאימא שלי שתהיה בריאה, ששמעתי מהשכנות שהסמרטוטר מחביא בחנות שלו בין הסמרטוטים נשק, סמים וגם כסף, זהב ואבנים טובות ומרגליות. מה יש לנו להפסיד? אולי נרוויח בשביל כל החיים. רק בקשה אחת קטנה, אם תמות אני רוצה במתנה את המגבעת האוסטרלית שלך."
"טוקמק, יש לי תוכניות לחיות עוד הרבה שנים ואתה, שרק עכשיו יצאת מקליפת הביצה, כבר רוצה לרשת אותי ולחבוש את המגבעת האוסטרלית שלי? נפרוץ לחנות של הסמרטוטר ואם נמצא רק סמרטוטים מסריחים אדאג לסרס אותך בגלל מידע כוזב. אל תתפלא שתתחיל לצייץ כמו ציפור," שמענו את קולו הצרוד של צלופחד.
תוך דקות אחדות הדלת נפרצה ואדי סירחון הגיעו עד לבלקון שלנו. דלת החנות נסגרה מבפנים. המתנו דקות אחדות כשאנו רועדים מקור ורטובים עד לשד עצמותינו כדי לגלות סוף סוף איזה אוצרות קורח מחזיק הסמרטוטר. לפתע נשמעו שתי יריות. שמענו צעקות חדות ומייד ירד שקט. דלת החנות נפתחה. הצלליות של צלופחד ושל 'הצולע' לא נראו. יומטוב יצא מהחנות עם מגבעת אוסטרלית לראשו ושמח וטוב לב סלסל: "תִּמְחֶה את זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָיִם." בעקבותיו יצאו עוד שני צעירים שברחו במרוצה. צלופחד ו'הצולע' לא יצאו. לא היה ספק, אירוע טרגי קרה הלילה בחנותו של הסמרטוטר.
כדרכו מדי בוקר הגיע הסמרטוטר ונדהם לגלות את חנותו הפרוצה. הוא נכנס פנימה ומייד יצא בזעקות שבר: "רצח, רצח! לא אחד רצחו. שניים נרצחו. הפכו את החנות שלי לזירת רצח. הלוואי שאימא של הפורץ תהיה אלמנה והילדים שלה יתומים... מי יקנה בגדים ישנים טבולים בדם?"
בעקבות צעקותיו של הסמרטוטר הגיע ג'מאל, שוטר המקוף הערבי, תחב את הנבוט לבית השחי, צבט את האף ונכנס לחנותו של הסמרטוטר. הוא זיהה מייד את שני הנרצחים, הוציא משרוקית משטרתית, שרק ואמר בקול שבור: "וואללא איזה בחורים... מוש חאראם? לב של זהב היה לבנדיטים. תמיד התחשבו בי ובילדים שלי, אפילו שמו לי כסף בכיס שאני לא ארגיש. לא חבל? מי עכשיו בעל הבית? מי?!" היה נדמה שחרב עליו עולמו של שוטר המקוף על האובדן.
לא חלפה שעה ולמקום הגיעו קציני משטרה ושוטרי המחלקה לזיהוי פלילי. בלשים תחקרו את השכנים והגיעו גם לביתנו ושאלו את אימא: "אתם גרים מעל זירת הרצח. האם שמעתם קולות של פריצה? האם שמעתם שיחות של פורצים בלילה האחרון? שמעתם קולות ירי?"
אימי העמידה פנים של שייה תמימה וניסתה להסיח דעתם של הבלשים בחצי ספניולית: "פישקאדו אי לימון... קרידוס, שוטרים נכבדים, שייתן לכם אלוהים אושר ובריאות ושלא תדעו צער... היה זה לילה סוער, רעמים וברקים. גשם דפק על החלונות הכפולים שלנו שהיו סגורים. לא שמענו. לא ראינו. דווקא הלילה ישנו שינה עמוקה."
אחי, זה מהבקבוקים, התאפק שלא לצחוק מתחת לכף ידו שכיסתה את פיו. אימא סילקה אותו מעל פניה: "קַאבֶיסַה דֶי טְרוֹנְצ'וֹ – ראש כרוב, טיפש."
ט
השכונה שהיתה סוגדת לנפטרים ולהלוויות ידעה להפוך כל רשע שנפטר לצדיק הדור. כל החנויות נסגרו על מסגר ובריח. בעלי קמעונאים ויהודים של יום יום ותושבי השכונה התקהלו ברחבת ההלוויות להלווייתם של צלופחד ו'הצולע' שלאחר מותם נחשבו לשהידים, שהקריבו חייהם על מזבח האומה העברית בארץ ישראל. על מודעות אבל בגודל של בית קטן נכתב: "אחרי מות קדושים – אמור!" בין ההולכים אחרי ארונות הנפטרים היו מן הסתם גם אלה שרצו לוודא שצלופחד ו'הצולע', שבחייהם ובמותם לא נפרדו, הולכים לשכב עם אבותיהם.
בעלי החנויות בשכונה נשמו לרווחה. גם אנו נשמנו לרווחה כי סוף סוף נוכל לישון בלילות מבלי שאחי ישליך בקבוקים. רובן הסנדלר סיכם את המצב במבטא המשותף למרדכי היהודי ולהמן הרשע: "גנבים, אחד כלב בן כלב הולך, שני כלב בן כלב בא... מי עכשיו עושה בוררות? מי עכשיו מחזיר סחורה?"
המקוננת רוחמה, שבצעירותה הייתה זמרת חתונות, קוננה בקול גבוה ושובר לב על שני בחורים צעירים, ישרים כמו סרגל, שחלב אימם עדיין על שפתותיהם ולא טעמו את טעם החיים ולא הקימו בית ומשפחה.
המחזיר בתשובה השכונתי חכם עזרא ספד: "בפי כול טוביה נקרא צלופחד, ואמציה יפה הנפש נקרא 'הצולע'. שניהם חזרו בתשובה ומקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. לא עבר יום מבלי שהניחו תפילין ונתנו ח"י מיל צדקה לעניים צנועים."
רב השכונה זעק זעקת שבר ואמר: "'אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.' עכשיו כשארונותיהם מונחים לפנינו, לא נכזב אם נאמר שלא דג רקק היה כל אחד מהנפטרים אלא לוויתן היה. לא אזוב קיר היה אלא ארז הלבנון היה. טיפשים הם לא היו. אם מקצת חוכמתם היו מקדישים לפלפול בדברי קדמונים, לתורה ולמעשים טובים אין ספק שגדולי הדור היו."
לא היתה עין שנותרה יבשה למשמע השבחים שהרעיף הרב על צלופחד ו'הצולע', השם ינקום דמם, שזכרם לא ימוש מאיתנו. גם יומטוב וחברי הכנופייה הצעירים דמעו והיו שסברו שאלה דמעות בצל, כמקובל בשכונתנו כשאין סיבה ממשית לבכי. בעוד ההלוויה יוצאת לדרכה האחרונה שני בלשים ניגשו ליומטוב החבוש במגבעת אוסטרלית, אזקו את ידיו ואת רגליו וגררו אותו ל'זינזנה'. מישהו מבאי ההלוויה אמר: "על ראש הגנב בוער הכובע... האוסטרלי. חמור שהחליפו לו את האוכף נשאר אותו חמור."
בן-ציון יהושע
עדינה בר-אל
אברהם גת, הילד מהשוֹאה – חקלאי וקצין
אברהם גת (גוטמן), חבר מושב כפר מעש בן 92, הגיע ארצה כנער ניצול שואה, אחד מאלפי ילדים שבאו לבדם ארצה מרומניה בדרך לא דרך. הוא מספר לעדינה בר-אל על חייו כילד, על נעוריו ב"מקווה ישראל", וכיצד הוא לימד את הוריו העולים החדשים לעסוק בחקלאות במושב. במקביל להיותו מושבניק הוא היה איש צבא והגיע לדרגת אלוף משנה.
אברהם גוטמן נולד בעיר יאסי ברומניה בשנת 1933. אביו נח היה סייד ואימו ציפורה עבדה במפעל לריבות. אברהם הוא הבכור מבין שלושת ילדיהם. אחיו שמואל היה צעיר ממנו בשנה וחצי ואחותו רחל היתה צעירה ממנו בחמש שנים. כמו המשורר חיים נחמן ביאליק, גם אברהם גר רוב הזמן בילדותו המוקדמת בבית סבו. "סבי זלמן היה אחראי על בית הכנסת." הוא מספר "היו שם תפילות בוקר, מנחה ומעריב וגם ערכו בו טקסי בר-מצווה וחתונות. אני לא הייתי בגן ילדים. כשמלאו לי ארבע שנים סבי הכניס אותי ללמוד ב'חדר'. ואז התחלתי כבר ללמוד לקרוא בחומש. התגוררתי אצלו עד גיל שבע. אז, בשנת 1940, הגיעה המלחמה אל רומניה."
ילדוּת בזמן המלחמה
"לפני המלחמה החיים בקהילה היהודית הגדולה ביאסי היו כמו בקהילות יהודיות אחרות במזרח אירופה." הוא מספר. "היו בה בעלי מקצוע שונים, רוב האנשים היו מסורתיים. המגורים היו בבניינים גבוהים סביב חצרות סגורות. סביב החצר שלנו גרו עשרים משפחות. היו שם רק שני בתי שימוש. היה נורא נחמד." צוחק אברהם, "וכדי להיכנס למבנה כזה, שהיה בו חור באדמה וסביבו מונחים קרשים, היה צורך לחכות בתור..."
רוב היהודים ביאסי דיברו ביידיש. אברהם, לדוגמא, איננו דובר השפה הרומנית. "היהודים רצו לחיות בשקט, אבל הרומנים התנכלו להם מפעם לפעם. עוד לפני תחילת המלחמה התחילו לקחת יהודים למחנות עבודה. את אבא שלי, שהיה סייד מקצועי, לקחו לעבוד במחנה של הצבא הרומני וגם בבתים של קצינים רומניים. הוא היה יוצא בבוקר וחוזר בכל ערב. כשהיתה סכנה ברחוב מסוים, היו הרומנים מזהירים את אבי שלא יעבור שם, כי תהיה שם סלקציה. פעם אחת תפסו אותו חיילים גרמנים והעלו אותו לרכבת לטרנסניציה, [טרנסיסטריה?], אז בא קצין ואמר להם לשחרר את אבי, כי הוא צריך לגמור לסייד את הבית שלו. אימא שלי עבדה באותה תקופה בבית חרושת בו הכינו ריבות משזיפים." הוא מוסיף.
כשהגיעו הגרמנים היו בני המשפחה, מבוגרים וילדים, ישנים בתוך בורות מכוסים בפחים מלמעלה, ועל הפחים גידלו ירקות כמו תפוחי אדמה ובצל. כשהיו שמועות על סלקציות במקום מסוים, הם היו עוברים בלילה למקום אחר. "הלינה בבורות גרמה לנו למחלות שונות כמו ראומטיזם." מספר אברהם. "סבלנו מהתקפות של הגרמנים, (ומאוחר יותר של הרוסים). אנחנו גרנו לא רחוק מהנהר פְּרוּט. המצב היה קשה מאוד. היה מחסור באוכל." הוא ממשיך לספר. "אבל למזלנו אבא שלי עבד במחנות של הצבא הרומני וגם בבתים של הקצינים הרומניים, והוא היה גונב אוכל בלי בושה. מה שהיה הוא 'לקח בגנבה'. למשל, בחג הפסחא היו הרומנים אופים מיני עוגות במקום לחם, אז הוא היה מביא לנו עוגות."
האב נח מצא עבודה נוספת לזו של הסיוד. הוא החל לנקות ארובות של תנורי עצים. "הוא המציא פטנט לפתיחת הסתימות בארובות באמצעות בקבוקי יין." מספר אברהם.
כידוע, בסוף יוני 1941 היה פוגרום נורא בעיר יאסי, בו נרצחו אלפי יהודים בידי חיילים גרמנים וגם בידי חיילים, שוטרים ואזרחים רומנים. יהודים שנותרו בחיים הועלו על קרונות משא והוסעו מהעיר.
על אירוע זה מספר אברהם, כפי שהוא זוכר אותו מילדותו: "יום אחד יצא כְּרוּז בו הודיעו, שכל מי שרוצה להסתובב חופשי ביאסי, יגיע למשטרה לקבל אישור. ברור שרוב האנשים שהגיעו למשטרה כבר לא חזרו משם. אבא שלי החליט לא ללכת לשם ולכן הוא נשאר בחיים. אבל סבא שלי הלך למשטרה ולא חזר." וכאן הוא ממשיך את הסיפור המצמרר: "שלחו אותי לחפש את סבא. הייתי אז ילד בן שמונה, עם טלאי צהוב. עברתי ממקום למקום וחיפשתי אותו. ואז נודע לי שהוא היה במשטרה, היכו אותו שם וקטעו לו את היד, אבל הוא הצליח לברוח. באחד מבתי החולים מצאתי את היד שלו, פשוטו כמשמעו. לאחר זמן מצאו את סבא שבר כלי." הוא מסיים את הסיפור הנורא.
מסע הילדים לארץ ישראל
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הגיעו נציגי הג'וינט ליאסי והציעו להורים לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. אברהם ואחיו הצטרפו לאלפי הילדים והנערים. "ההונגרים הבטיחו שהם יאפשרו לנו לעבור את הגבול. לכן הג'וינט אירגן רכבות ואנחנו נסענו מיאסי להונגריה כמעט שבוע ימים." הוא מספר. "הגענו לגבול ההונגרי, אבל ההונגרים החליטו לא לתת לנו לעבור. היינו אז בעיירה בשם אַלְבָּה יוּלְיָה בטרנסילבניה. נציגי הג'וינט הכניסו אותנו לבית גדול נטוש שנקרא 'וילה של רוסמן'. זו היתה בעצם וילה ענקית עם חצר רחבת ידיים סביבה. כך נוצר מין בית ילדים, בו הנערים הבוגרים יותר, כבני חמש-עשרה, היו מדריכים של הצעירים. אז התארגנו שם קבוצות לפי תנועות נוער ציוניות. אני הייתי ב'בני עקיבא'."
אסור היה לצאת מתחומי החצר. היה מעט מאוד אוכל. מספר אברהם: "לא רחוק משם היה בית חולים. הרופאים היהודים היו מבריחים לבית הילדים שלנו מזרונים ושמיכות, ולעיתים גם קצת אוכל." הם שהו בבית הזה כמעט שנה, למדו בו קצת ביידיש וגם את השפה העברית.
באחד הימים, השנה היתה כבר 1947, הגיעו נציגים מ"ההגנה" ובישרו לילדים שהלילה הם נוסעים לארץ ישראל. "התלבשנו בבגדים בכמה שכבות שהצלחנו לשים על עצמנו והתחלנו ללכת ברגל. התגנבנו בין חצרות והגענו לתחנת רכבת ובה ספסלי ברזל. הגיעה רכבת משא. ישבנו כולנו צפופים בקרון, ילדים ללא הורים." גם כאן נזכר אברהם באופן משעשע בקושי לעשות את הצרכים בדרך. "תוך כדי נסיעה, היו בנים שהשתינו החוצה, אבל הרוח החזירה את ה'שפיץ' לתוך הפנים שלנו... ולפעמים עצרה הרכבת בשלג, ונתנו לנו עשר דקות בלבד לצאת לצורך עשיית הצרכים, ומי שהספיק, הספיק."
עלייה בלתי לגאלית באניות
סוף סוף הם הגיעו לבולגריה. קבוצת הילדים והנוער השתלבה עם עולים נוספים, רובם מרומניה ומיעוטם מבולגריה. בדצמבר 1947 נאספו כחמישה-עשר אלף יהודים בנמל בורגס ועלו על שתי אוניות עם דגלי פנמה. האחת היתה "פָּאן יוֹרק", שנקראה אחר-כך בעברית קיבוץ גלויות, השנייה היתה פּאן קרֶסֶנט שנקראה בעברית עצמאות.
"כשהיינו על האונייה," מספר אברהם, "אמרו לנו להשליך לים כל סממן יהודי שיש לנו, כדי שהבריטים לא יזהו אותנו כיהודים. אני ואחי הגענו מיאסי עם מזוודת קרטון. היתה בתוכה טלית, ובלית בררה השלכתי הכול לים. אגב," הוא מוסיף, "עד היום אני לא זוכר אם חגגו לי בר-מצווה. בכל אופן טלית היתה לי, אבל תפילין לא."
הצעד הזה לא עזר. הבריטים עצרו אותם בים ורצו להשיבם לאירופה. בסופו של דבר הופנו שתי האניות עם כל המעפילים עליהן לקפריסין. מספר אברהם: אני זוכר שבשלב הזה החליפו את דגל פנמה והניפו את הדגל שלנו על האונייה. ואז, כולם בלי יוצא מן הכלל שרו את 'התקווה'. זה היה אחד המחזות האדירים שאני זוכר בחיי. עד היום, כאשר שרים את 'התקווה', אני בוכה."
בקפריסין
"בקפריסין היינו הרבה זמן במחנה מעצר בריטי. אני זוכר שהיו ברזים בחצר וכך היינו מתקלחים. גם שם לא היה הרבה אוכל." וכאן משלב אברהם סיפור על חזרתו לקפריסין לאחר שנים: "נסעתי עם המשפחה לקפריסין ביום הולדת שמונים שלי. באחד הימים ישבנו שם במסעדה. אדם יווני שמע אותנו מדברים עברית, ניגש אלינו ואמר לנו ממש עם דמעות בעיניים: 'אתה היית בין הילדים שהיו פה ולא היה לכם מה לאכול? אני הייתי אז עובר עם האופניים שלי ליד המחנה וזורק לכם לחם פנימה."
הגעה לארץ
"כאשר האנגלים אישרו להכניס לארץ ילדים, התחילו להוציא ילדים לפי גילים ברפסודות." מספר אברהם. "אחי ואני הגענו באחת הרפסודות האלו לנמל תל-אביב ב-5 בינואר 1948. קיבלו את פנינו הגפירים – הנוטרים היהודים במשטרת אנגליה. ואז כל ילד קיבל חצי תפוז. תאמיני לי," הוא אומר, "כאשר חצו את התפוז לשניים, ניסינו לקלוט את הטיפות שלא יפלו על הארץ."
הילדים העולים פוזרו במקומות שונים בארץ. אברהם ואחיו הגיעו למחנה בפרדס חנה. ושם מיינו אותם לפי רמת ידיעת העברית שלהם. "אני כבר ידעתי אז מהו מושב. לימדו אותנו שזה מקום עם פרות וסוסים, ומאוד רציתי להגיע למושב. אבל למזלי הפנו אותי לבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'."
במקווה ישראל
"במקווה ישראל זו היתה הפעם הראשונה מאז גיל שבע שהיתה לי מיטה לעצמי." הוא אומר בהתרגשות. "במקווה ישראל היתה הפעם הראשונה שהרגשתי בית." הוא זוכר את שמות המטפלים בהם: "אב הבית היה זאב רנד ואם הבית היתה חוה רנד. אנחנו היינו מחזור ל"א בבית ספר זה. זו היתה התקופה הכי יפה בחיי. השנים האלו עיצבו אותי. רכשתי חברים לכל החיים, כמו אלו שרכשתי בבית הילדים בהונגריה. עד היום יש חברה ממקווה בת למעלה מתשעים, שלא שוכחת להתקשר אלי בכל שנה ביום ההולדת שלי כדי לברך אותי."
תרומה גדולה ששינתה את חייו של אברהם היתה כניסתו לעולם החקלאות. במקווה הוא עבד ברפת, למד חקלאות ורכש אהבה למקצוע זה. התלמידים, כנהוג בבתי הספר החקלאיים, למדו חצי יום ועבדו חצי יום. "אגב," הוא מוסיף "בפעם הראשונה אכלנו שם אבוקדו, פרי שלא היה נפוץ אז בארץ."
עוד חוויה מעניינת היתה לאברהם במקווה: "אני עזרתי לדוד לייבוביץ לבנות את הדווידקה, התותח של 'ההגנה'. הוא בנה אותו במדגריה וזה היה סודי ביותר. אני היגשתי לו את הכלים שהיה צריך תוך כדי עבודה." מספר אברהם, אשר לימים בנה קריירה צבאית והגיע לדרגת אלוף משנה. מנפלאות הגורל.
עם כל הפעילויות והלימודים במקווה, מצא אברהם החרוץ זמן לעבוד גם בחוץ. הוא היה מתגנב מתוך שטח בית הספר אל העיר חולון הקרובה, ועבד שם בגינות של אנשים שונים. "כך הרווחתי קצת כסף. וכשהוריי עלו ארצה, נתתי להם כמה לירות שהיו לי וגם אבוקדו ותפוזים ששמרתי עבורם בתוך ארון הבגדים שלי."
במושב
הוריו של אברהם עלו ארצה עם אחותו הצעירה בשנת 1950. הם התלבטו היכן לגור. "ואני המלצתי להם ללכת למושב, כמו שרציתי כל חיי. וכך הגענו למושב כפר מעש, בו אני חי עד היום."
אברהם, שסיים את לימודיו במקווה, הצטרף אליהם. "כשהגענו למושב," הוא מספר, "שמו אותנו על גבעת חול, אחת מהגבעות באדמות יהודיה, שצירפו אז למושב." הם קיבלו מהסוכנות היהודית מזרונים וגם חומרים לבניית ביתם - קרשים, מסמרים ופחים. המשפחה בנתה לעצמה צריף ובו שני חדרים, עם בית שימוש בחוץ, כמובן. "היינו בצריף שש נפשות – ההורים, שלושת הילדים וסבתא. ואת יודעת מה?" מוסיף אברהם ברוח טובה, כדרכו, "לא היה כל כך גרוע. לא הרגשתי מקופח."
להורים, העולים החדשים מרומניה, לא היה מושג בחקלאות. וכאן בא לעזרתם בנם הבכור. "היות ואני הייתי בעל ניסיון בחקלאות ממקווה ומאוד אהבתי חקלאות, לימדתי את הוריי להיות חקלאים."
הם קיבלו מהסוכנות אדמה, שני סוסים, פרה אחת, ואפילו מפתח שוודי. "אגב, לאחר שהוריי נפטרו והמשק הועבר על שמי, נסעתי לסוכנות היהודית ברחובות, ושם שילמתי עבור כל מה שקיבלנו – מזרונים, קרשים, מסמרים... אני שומר את הקבלות עד היום."
המשפחה נטעה פרדס, קנתה פרה נוספת והתחילה לטפח רפת במבנה שהסוכנות בנתה עבורם. "כאשר אחת הפרות היתה צריכה להמליט, אני ישנתי ברפת, כדי לשמור בעת ההמלטה שהעגלה את תיחנק מהשלייה."
הם הקימו גם לול ענק וגידלו תות בשדה פתוח. "אבי עבד מאוד קשה. קנינו מרסס גב שהיה אז משהו נדיר במושב, והוא עבר בחצרות וריסס. ככה התקיימנו."
בתקופה בין סיום בית הספר ועד הגיוס לצבא עבד אברהם במשק של הוריו, אבל לא הסתפק בזה. "אני חיפשתי עבודות נוספות. למשל, כאשר אני וחבריי הבחנו במשאית עמוסה שצריך לפרוק, מיד היינו פורקים אותה ומרוויחים כסף. הלכתי לכל מיני מקומות כדי לחפש עבודה."
קריירה צבאית
בשנת 1951 התגייס אברהם לצבא. בתחילה היה בחיל רגלים במחנה בכפר יונה. שם הוא הכיר את רעייתו לעתיד דליה, בת קיבוץ מסדה. לאחר הנישואין הם עברו לקיבוץ מסדה, שם חיו במשך ארבע שנים. אברהם עסק בתחום הביטחון בקיבוץ, ואפילו עבר קורס מרגמות. לאחר מכן הוא חזר לשרת בצבא, ובמקביל הוא ורעייתו עזבו את הקיבוץ והגיעו למושב כפר מעש, למשק של הוריו.
כאשר היה כבר אב לילדה, עבר אברהם קורס קצינים בצבא. למרות שהיה המבוגר ביותר בין החניכים, הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין והרמטכ"ל דאז חיים לסקוב העניק לו מיד דרגה של סגן משנה.
אחד המפקדים שלו היה רחבעם זאבי, גנדי. יום אחד הוא קרא לאברהם ואמר לו: "אצלי לא ישרת קצין בעל שם לועזי. אני רוצה שתחליף את שם המשפחה שלך." ואז אברהם שינה את שם משפחתו מגוטמן לגת. "אבל לגנדי זה לא הספיק," הוא מספר, הוא חקר אותו מה הסיבה שבחר בשם "גת" ובחן אותו: מהי גת? איפה יש גתות? איפה נזכרת המילה בתנ"ך...
קצין גבוה אחר, מוטה גור, שלח אותו לרכוש השכלה אקדמית תוך כדי השירות. אברהם למד באוניברסיטת בר-אילן. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה ותואר שני במִנהל ציבורי.
אברהם התקדם בדרגותיו. דרגת סגן אלוף העניק לו הרמטכ"ל חיים בר-לב, ודרגת אלוף משנה ענד לו הרמטכ"ל רפאל איתן, רפול.
הוא השתחרר מצה"ל בשנת 1983 בדרגת אלוף משנה. "על דבר אחד אני מצטער," הוא אומר, "שלא צנחתי. לא אפשרו לי לעבור קורס צניחה כי הייתי בעל משפחה, אב לילדים."
עם המשפחה
לאחר השחרור היה אברהם מנהל סופרגז עד שנת 1993. במשך 15 שנים הוא היה יו"ר ועד המושב. במשק שלו יש עכשיו פרדסים.
אברהם נהנה ממשפחתו – רעייתו דליה, שהיתה ספרנית במושב במשך 22 שנים. הם הורים לשלושה: סמדר, תומר וענבר. הם התברכו בתשעה נכדים ושמונה נינים. אברהם גאה מאוד שצאצאיו שירתו ומשרתים בצה"ל, חלקם ביחידות מובחרות. הוא גאה גם בהשכלה האקדמית של ילדיו ונכדיו הבוגרים, רובם בעלי תואר שני.
כולם מכירים את תולדות חייו. מספרת בתו סמדר: "במשך שנים אבי לא הסכים לנסוע לרומניה. כאשר מלאו לו שמונים שנה, הצלחנו לשכנע אותו לשוב לשם. אחותי ואני נסענו עם ההורים. מצאנו את כל פרקי החיים שלו ברומניה. הבית, בית הכנסת. ואז חזרנו ארצה ואבי לקח את כל המשפחה המורחבת, 17 איש, ארבעה דורות, ועשינו את כל המסלול הזה. חגגנו את ליל הסדר ברומניה, במסעדה רומנית עם הגדות שהבאנו מהבית, שרנו שירי פסח. זו היתה סגירת מעגל עבור אבי.
ומסיים אברהם בהכרזה: "אין לנו ארץ אחרת. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." ואכן, אברהם, הילד פליט השואה, שעלה ארצה בעלייה הבלתי לגלית, תרם למדינה תרומה משמעותית הן כחקלאי והן כאיש צבא. נאחל לו בריאות ואריכות ימים.
עדינה בר-אל
*פורסם ב"קו למושב", גיליון 1386, 24.7.2025.
אברהם גוטמן נולד בעיר יאסי ברומניה בשנת 1933. אביו נח היה סייד ואימו ציפורה עבדה במפעל לריבות. אברהם הוא הבכור מבין שלושת ילדיהם. אחיו שמואל היה צעיר ממנו בשנה וחצי ואחותו רחל היתה צעירה ממנו בחמש שנים. כמו המשורר חיים נחמן ביאליק, גם אברהם גר רוב הזמן בילדותו המוקדמת בבית סבו. "סבי זלמן היה אחראי על בית הכנסת." הוא מספר "היו שם תפילות בוקר, מנחה ומעריב וגם ערכו בו טקסי בר-מצווה וחתונות. אני לא הייתי בגן ילדים. כשמלאו לי ארבע שנים סבי הכניס אותי ללמוד ב'חדר'. ואז התחלתי כבר ללמוד לקרוא בחומש. התגוררתי אצלו עד גיל שבע. אז, בשנת 1940, הגיעה המלחמה אל רומניה."
ילדוּת בזמן המלחמה
"לפני המלחמה החיים בקהילה היהודית הגדולה ביאסי היו כמו בקהילות יהודיות אחרות במזרח אירופה." הוא מספר. "היו בה בעלי מקצוע שונים, רוב האנשים היו מסורתיים. המגורים היו בבניינים גבוהים סביב חצרות סגורות. סביב החצר שלנו גרו עשרים משפחות. היו שם רק שני בתי שימוש. היה נורא נחמד." צוחק אברהם, "וכדי להיכנס למבנה כזה, שהיה בו חור באדמה וסביבו מונחים קרשים, היה צורך לחכות בתור..."
רוב היהודים ביאסי דיברו ביידיש. אברהם, לדוגמא, איננו דובר השפה הרומנית. "היהודים רצו לחיות בשקט, אבל הרומנים התנכלו להם מפעם לפעם. עוד לפני תחילת המלחמה התחילו לקחת יהודים למחנות עבודה. את אבא שלי, שהיה סייד מקצועי, לקחו לעבוד במחנה של הצבא הרומני וגם בבתים של קצינים רומניים. הוא היה יוצא בבוקר וחוזר בכל ערב. כשהיתה סכנה ברחוב מסוים, היו הרומנים מזהירים את אבי שלא יעבור שם, כי תהיה שם סלקציה. פעם אחת תפסו אותו חיילים גרמנים והעלו אותו לרכבת לטרנסניציה, [טרנסיסטריה?], אז בא קצין ואמר להם לשחרר את אבי, כי הוא צריך לגמור לסייד את הבית שלו. אימא שלי עבדה באותה תקופה בבית חרושת בו הכינו ריבות משזיפים." הוא מוסיף.
כשהגיעו הגרמנים היו בני המשפחה, מבוגרים וילדים, ישנים בתוך בורות מכוסים בפחים מלמעלה, ועל הפחים גידלו ירקות כמו תפוחי אדמה ובצל. כשהיו שמועות על סלקציות במקום מסוים, הם היו עוברים בלילה למקום אחר. "הלינה בבורות גרמה לנו למחלות שונות כמו ראומטיזם." מספר אברהם. "סבלנו מהתקפות של הגרמנים, (ומאוחר יותר של הרוסים). אנחנו גרנו לא רחוק מהנהר פְּרוּט. המצב היה קשה מאוד. היה מחסור באוכל." הוא ממשיך לספר. "אבל למזלנו אבא שלי עבד במחנות של הצבא הרומני וגם בבתים של הקצינים הרומניים, והוא היה גונב אוכל בלי בושה. מה שהיה הוא 'לקח בגנבה'. למשל, בחג הפסחא היו הרומנים אופים מיני עוגות במקום לחם, אז הוא היה מביא לנו עוגות."
האב נח מצא עבודה נוספת לזו של הסיוד. הוא החל לנקות ארובות של תנורי עצים. "הוא המציא פטנט לפתיחת הסתימות בארובות באמצעות בקבוקי יין." מספר אברהם.
כידוע, בסוף יוני 1941 היה פוגרום נורא בעיר יאסי, בו נרצחו אלפי יהודים בידי חיילים גרמנים וגם בידי חיילים, שוטרים ואזרחים רומנים. יהודים שנותרו בחיים הועלו על קרונות משא והוסעו מהעיר.
על אירוע זה מספר אברהם, כפי שהוא זוכר אותו מילדותו: "יום אחד יצא כְּרוּז בו הודיעו, שכל מי שרוצה להסתובב חופשי ביאסי, יגיע למשטרה לקבל אישור. ברור שרוב האנשים שהגיעו למשטרה כבר לא חזרו משם. אבא שלי החליט לא ללכת לשם ולכן הוא נשאר בחיים. אבל סבא שלי הלך למשטרה ולא חזר." וכאן הוא ממשיך את הסיפור המצמרר: "שלחו אותי לחפש את סבא. הייתי אז ילד בן שמונה, עם טלאי צהוב. עברתי ממקום למקום וחיפשתי אותו. ואז נודע לי שהוא היה במשטרה, היכו אותו שם וקטעו לו את היד, אבל הוא הצליח לברוח. באחד מבתי החולים מצאתי את היד שלו, פשוטו כמשמעו. לאחר זמן מצאו את סבא שבר כלי." הוא מסיים את הסיפור הנורא.
מסע הילדים לארץ ישראל
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הגיעו נציגי הג'וינט ליאסי והציעו להורים לשלוח את ילדיהם לארץ ישראל. אברהם ואחיו הצטרפו לאלפי הילדים והנערים. "ההונגרים הבטיחו שהם יאפשרו לנו לעבור את הגבול. לכן הג'וינט אירגן רכבות ואנחנו נסענו מיאסי להונגריה כמעט שבוע ימים." הוא מספר. "הגענו לגבול ההונגרי, אבל ההונגרים החליטו לא לתת לנו לעבור. היינו אז בעיירה בשם אַלְבָּה יוּלְיָה בטרנסילבניה. נציגי הג'וינט הכניסו אותנו לבית גדול נטוש שנקרא 'וילה של רוסמן'. זו היתה בעצם וילה ענקית עם חצר רחבת ידיים סביבה. כך נוצר מין בית ילדים, בו הנערים הבוגרים יותר, כבני חמש-עשרה, היו מדריכים של הצעירים. אז התארגנו שם קבוצות לפי תנועות נוער ציוניות. אני הייתי ב'בני עקיבא'."
אסור היה לצאת מתחומי החצר. היה מעט מאוד אוכל. מספר אברהם: "לא רחוק משם היה בית חולים. הרופאים היהודים היו מבריחים לבית הילדים שלנו מזרונים ושמיכות, ולעיתים גם קצת אוכל." הם שהו בבית הזה כמעט שנה, למדו בו קצת ביידיש וגם את השפה העברית.
באחד הימים, השנה היתה כבר 1947, הגיעו נציגים מ"ההגנה" ובישרו לילדים שהלילה הם נוסעים לארץ ישראל. "התלבשנו בבגדים בכמה שכבות שהצלחנו לשים על עצמנו והתחלנו ללכת ברגל. התגנבנו בין חצרות והגענו לתחנת רכבת ובה ספסלי ברזל. הגיעה רכבת משא. ישבנו כולנו צפופים בקרון, ילדים ללא הורים." גם כאן נזכר אברהם באופן משעשע בקושי לעשות את הצרכים בדרך. "תוך כדי נסיעה, היו בנים שהשתינו החוצה, אבל הרוח החזירה את ה'שפיץ' לתוך הפנים שלנו... ולפעמים עצרה הרכבת בשלג, ונתנו לנו עשר דקות בלבד לצאת לצורך עשיית הצרכים, ומי שהספיק, הספיק."
עלייה בלתי לגאלית באניות
סוף סוף הם הגיעו לבולגריה. קבוצת הילדים והנוער השתלבה עם עולים נוספים, רובם מרומניה ומיעוטם מבולגריה. בדצמבר 1947 נאספו כחמישה-עשר אלף יהודים בנמל בורגס ועלו על שתי אוניות עם דגלי פנמה. האחת היתה "פָּאן יוֹרק", שנקראה אחר-כך בעברית קיבוץ גלויות, השנייה היתה פּאן קרֶסֶנט שנקראה בעברית עצמאות.
"כשהיינו על האונייה," מספר אברהם, "אמרו לנו להשליך לים כל סממן יהודי שיש לנו, כדי שהבריטים לא יזהו אותנו כיהודים. אני ואחי הגענו מיאסי עם מזוודת קרטון. היתה בתוכה טלית, ובלית בררה השלכתי הכול לים. אגב," הוא מוסיף, "עד היום אני לא זוכר אם חגגו לי בר-מצווה. בכל אופן טלית היתה לי, אבל תפילין לא."
הצעד הזה לא עזר. הבריטים עצרו אותם בים ורצו להשיבם לאירופה. בסופו של דבר הופנו שתי האניות עם כל המעפילים עליהן לקפריסין. מספר אברהם: אני זוכר שבשלב הזה החליפו את דגל פנמה והניפו את הדגל שלנו על האונייה. ואז, כולם בלי יוצא מן הכלל שרו את 'התקווה'. זה היה אחד המחזות האדירים שאני זוכר בחיי. עד היום, כאשר שרים את 'התקווה', אני בוכה."
בקפריסין
"בקפריסין היינו הרבה זמן במחנה מעצר בריטי. אני זוכר שהיו ברזים בחצר וכך היינו מתקלחים. גם שם לא היה הרבה אוכל." וכאן משלב אברהם סיפור על חזרתו לקפריסין לאחר שנים: "נסעתי עם המשפחה לקפריסין ביום הולדת שמונים שלי. באחד הימים ישבנו שם במסעדה. אדם יווני שמע אותנו מדברים עברית, ניגש אלינו ואמר לנו ממש עם דמעות בעיניים: 'אתה היית בין הילדים שהיו פה ולא היה לכם מה לאכול? אני הייתי אז עובר עם האופניים שלי ליד המחנה וזורק לכם לחם פנימה."
הגעה לארץ
"כאשר האנגלים אישרו להכניס לארץ ילדים, התחילו להוציא ילדים לפי גילים ברפסודות." מספר אברהם. "אחי ואני הגענו באחת הרפסודות האלו לנמל תל-אביב ב-5 בינואר 1948. קיבלו את פנינו הגפירים – הנוטרים היהודים במשטרת אנגליה. ואז כל ילד קיבל חצי תפוז. תאמיני לי," הוא אומר, "כאשר חצו את התפוז לשניים, ניסינו לקלוט את הטיפות שלא יפלו על הארץ."
הילדים העולים פוזרו במקומות שונים בארץ. אברהם ואחיו הגיעו למחנה בפרדס חנה. ושם מיינו אותם לפי רמת ידיעת העברית שלהם. "אני כבר ידעתי אז מהו מושב. לימדו אותנו שזה מקום עם פרות וסוסים, ומאוד רציתי להגיע למושב. אבל למזלי הפנו אותי לבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל'."
במקווה ישראל
"במקווה ישראל זו היתה הפעם הראשונה מאז גיל שבע שהיתה לי מיטה לעצמי." הוא אומר בהתרגשות. "במקווה ישראל היתה הפעם הראשונה שהרגשתי בית." הוא זוכר את שמות המטפלים בהם: "אב הבית היה זאב רנד ואם הבית היתה חוה רנד. אנחנו היינו מחזור ל"א בבית ספר זה. זו היתה התקופה הכי יפה בחיי. השנים האלו עיצבו אותי. רכשתי חברים לכל החיים, כמו אלו שרכשתי בבית הילדים בהונגריה. עד היום יש חברה ממקווה בת למעלה מתשעים, שלא שוכחת להתקשר אלי בכל שנה ביום ההולדת שלי כדי לברך אותי."
תרומה גדולה ששינתה את חייו של אברהם היתה כניסתו לעולם החקלאות. במקווה הוא עבד ברפת, למד חקלאות ורכש אהבה למקצוע זה. התלמידים, כנהוג בבתי הספר החקלאיים, למדו חצי יום ועבדו חצי יום. "אגב," הוא מוסיף "בפעם הראשונה אכלנו שם אבוקדו, פרי שלא היה נפוץ אז בארץ."
עוד חוויה מעניינת היתה לאברהם במקווה: "אני עזרתי לדוד לייבוביץ לבנות את הדווידקה, התותח של 'ההגנה'. הוא בנה אותו במדגריה וזה היה סודי ביותר. אני היגשתי לו את הכלים שהיה צריך תוך כדי עבודה." מספר אברהם, אשר לימים בנה קריירה צבאית והגיע לדרגת אלוף משנה. מנפלאות הגורל.
עם כל הפעילויות והלימודים במקווה, מצא אברהם החרוץ זמן לעבוד גם בחוץ. הוא היה מתגנב מתוך שטח בית הספר אל העיר חולון הקרובה, ועבד שם בגינות של אנשים שונים. "כך הרווחתי קצת כסף. וכשהוריי עלו ארצה, נתתי להם כמה לירות שהיו לי וגם אבוקדו ותפוזים ששמרתי עבורם בתוך ארון הבגדים שלי."
במושב
הוריו של אברהם עלו ארצה עם אחותו הצעירה בשנת 1950. הם התלבטו היכן לגור. "ואני המלצתי להם ללכת למושב, כמו שרציתי כל חיי. וכך הגענו למושב כפר מעש, בו אני חי עד היום."
אברהם, שסיים את לימודיו במקווה, הצטרף אליהם. "כשהגענו למושב," הוא מספר, "שמו אותנו על גבעת חול, אחת מהגבעות באדמות יהודיה, שצירפו אז למושב." הם קיבלו מהסוכנות היהודית מזרונים וגם חומרים לבניית ביתם - קרשים, מסמרים ופחים. המשפחה בנתה לעצמה צריף ובו שני חדרים, עם בית שימוש בחוץ, כמובן. "היינו בצריף שש נפשות – ההורים, שלושת הילדים וסבתא. ואת יודעת מה?" מוסיף אברהם ברוח טובה, כדרכו, "לא היה כל כך גרוע. לא הרגשתי מקופח."
להורים, העולים החדשים מרומניה, לא היה מושג בחקלאות. וכאן בא לעזרתם בנם הבכור. "היות ואני הייתי בעל ניסיון בחקלאות ממקווה ומאוד אהבתי חקלאות, לימדתי את הוריי להיות חקלאים."
הם קיבלו מהסוכנות אדמה, שני סוסים, פרה אחת, ואפילו מפתח שוודי. "אגב, לאחר שהוריי נפטרו והמשק הועבר על שמי, נסעתי לסוכנות היהודית ברחובות, ושם שילמתי עבור כל מה שקיבלנו – מזרונים, קרשים, מסמרים... אני שומר את הקבלות עד היום."
המשפחה נטעה פרדס, קנתה פרה נוספת והתחילה לטפח רפת במבנה שהסוכנות בנתה עבורם. "כאשר אחת הפרות היתה צריכה להמליט, אני ישנתי ברפת, כדי לשמור בעת ההמלטה שהעגלה את תיחנק מהשלייה."
הם הקימו גם לול ענק וגידלו תות בשדה פתוח. "אבי עבד מאוד קשה. קנינו מרסס גב שהיה אז משהו נדיר במושב, והוא עבר בחצרות וריסס. ככה התקיימנו."
בתקופה בין סיום בית הספר ועד הגיוס לצבא עבד אברהם במשק של הוריו, אבל לא הסתפק בזה. "אני חיפשתי עבודות נוספות. למשל, כאשר אני וחבריי הבחנו במשאית עמוסה שצריך לפרוק, מיד היינו פורקים אותה ומרוויחים כסף. הלכתי לכל מיני מקומות כדי לחפש עבודה."
קריירה צבאית
בשנת 1951 התגייס אברהם לצבא. בתחילה היה בחיל רגלים במחנה בכפר יונה. שם הוא הכיר את רעייתו לעתיד דליה, בת קיבוץ מסדה. לאחר הנישואין הם עברו לקיבוץ מסדה, שם חיו במשך ארבע שנים. אברהם עסק בתחום הביטחון בקיבוץ, ואפילו עבר קורס מרגמות. לאחר מכן הוא חזר לשרת בצבא, ובמקביל הוא ורעייתו עזבו את הקיבוץ והגיעו למושב כפר מעש, למשק של הוריו.
כאשר היה כבר אב לילדה, עבר אברהם קורס קצינים בצבא. למרות שהיה המבוגר ביותר בין החניכים, הוא סיים את הקורס כחניך מצטיין והרמטכ"ל דאז חיים לסקוב העניק לו מיד דרגה של סגן משנה.
אחד המפקדים שלו היה רחבעם זאבי, גנדי. יום אחד הוא קרא לאברהם ואמר לו: "אצלי לא ישרת קצין בעל שם לועזי. אני רוצה שתחליף את שם המשפחה שלך." ואז אברהם שינה את שם משפחתו מגוטמן לגת. "אבל לגנדי זה לא הספיק," הוא מספר, הוא חקר אותו מה הסיבה שבחר בשם "גת" ובחן אותו: מהי גת? איפה יש גתות? איפה נזכרת המילה בתנ"ך...
קצין גבוה אחר, מוטה גור, שלח אותו לרכוש השכלה אקדמית תוך כדי השירות. אברהם למד באוניברסיטת בר-אילן. הוא סיים תואר ראשון בכלכלה ובמדעי המדינה ותואר שני במִנהל ציבורי.
אברהם התקדם בדרגותיו. דרגת סגן אלוף העניק לו הרמטכ"ל חיים בר-לב, ודרגת אלוף משנה ענד לו הרמטכ"ל רפאל איתן, רפול.
הוא השתחרר מצה"ל בשנת 1983 בדרגת אלוף משנה. "על דבר אחד אני מצטער," הוא אומר, "שלא צנחתי. לא אפשרו לי לעבור קורס צניחה כי הייתי בעל משפחה, אב לילדים."
עם המשפחה
לאחר השחרור היה אברהם מנהל סופרגז עד שנת 1993. במשך 15 שנים הוא היה יו"ר ועד המושב. במשק שלו יש עכשיו פרדסים.
אברהם נהנה ממשפחתו – רעייתו דליה, שהיתה ספרנית במושב במשך 22 שנים. הם הורים לשלושה: סמדר, תומר וענבר. הם התברכו בתשעה נכדים ושמונה נינים. אברהם גאה מאוד שצאצאיו שירתו ומשרתים בצה"ל, חלקם ביחידות מובחרות. הוא גאה גם בהשכלה האקדמית של ילדיו ונכדיו הבוגרים, רובם בעלי תואר שני.
כולם מכירים את תולדות חייו. מספרת בתו סמדר: "במשך שנים אבי לא הסכים לנסוע לרומניה. כאשר מלאו לו שמונים שנה, הצלחנו לשכנע אותו לשוב לשם. אחותי ואני נסענו עם ההורים. מצאנו את כל פרקי החיים שלו ברומניה. הבית, בית הכנסת. ואז חזרנו ארצה ואבי לקח את כל המשפחה המורחבת, 17 איש, ארבעה דורות, ועשינו את כל המסלול הזה. חגגנו את ליל הסדר ברומניה, במסעדה רומנית עם הגדות שהבאנו מהבית, שרנו שירי פסח. זו היתה סגירת מעגל עבור אבי.
ומסיים אברהם בהכרזה: "אין לנו ארץ אחרת. אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." ואכן, אברהם, הילד פליט השואה, שעלה ארצה בעלייה הבלתי לגלית, תרם למדינה תרומה משמעותית הן כחקלאי והן כאיש צבא. נאחל לו בריאות ואריכות ימים.
עדינה בר-אל
*פורסם ב"קו למושב", גיליון 1386, 24.7.2025.
אהוד בן עזר
הנאהבים והנעימים
רשימות מהחיים החדשים
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזובנו של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.
זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.
יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על ניקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג'ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!
אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.
אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –
והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –
"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "
והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:
"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "
בטח שרציתי. "איך?" גמגמתי נרגשת. "המורה אורן, תגיד לי, איך?"
"אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!"
הבטחתי.
"שבי עליי," ביקש, "מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "
ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –
"עכשיו יותר טוב?" שאל. "את מתחילה להבין?"
"מה? הטומוגראף?" גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –
נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!
מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!
אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.
הייתי בטוחה שלמחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערורייה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ'יק למוח.
אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.
היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!
יון, יונה ויוני –
באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!
ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.
סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!
ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול ייסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.
אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.
אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ'יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.
קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – "נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!"
לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!
אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.
מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 40 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
מחברת רביעית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
לא כל אחד מצליח עם ההורים שלו. אני, שנים ארוכות, הייתי משתדלת שיחשבו אותי לבתו של דודי דוקטור דולפי הרמוטק, ולא לבת אבי. הייתי מבקשת שישלחו אותו ליום-הורים, במקום את אבא. כי ידעתי שאליו תתייחסנה המורות ביתר כבוד, ואם לא בזכות כישרונותיי וחריצותי אז אולי בזכותו תזכינה אותי סוף-סוף ביחס מיוחד, ותחדלנה להסתכל בי כאילו באתי לקחת מהן משהו.
טוב. הן החלו מסתכלות עליי כך לאחר שהמורה אורן ניסה ללמד אותי חשבון בשיטת האלקטרו-פוסיק, וזאת בתקופה שהייתי שפופה מאוד כי תמימה כבר לא הייתי ועם יוני בשריקי גמרתי, וזכר התבתקותי בזובנו של דוקטור מכס צוצקינר היה עדיין טרי באגן-נעוריי. המורה אורן היה ההיפך הגמור מכל מה שאתם מצפים ממורה בתיכון שהבנות מתאהבות בו. הוא היה ממוצע-קומה. פניו מכוסים חטטים וכתמים אדומים, כאילו לא אפו אותו היטב בטרם שיצא מתנור-אימו לאוויר העולם. שערו היבש מלא קשקשים. אשתו מכוערת יותר ממנו, והדבר היחידי שאני יכולה להגיד לזכותו – שגם הוא רוכב-אופניים מושבע. חפתי-קפיץ משוכללים כמו שיש לו, להצמיד מכנס לרגל – לא ראיתי מעודי. אורן לימד מתמטיקה, מקצוע לא מלהיב, אותי, לפחות, כל כך לא מלהיב שתהרגו אותי אם בלי שיעורים פרטיים הייתי מבינה מה זה סינוס, קוסינוס וטנגס. בקושי תפשתי את פַּיי בריבוע.
זאת הסיבה שהייתי באה לביתו ללמוד שיעור פרטי, בסודי-סודות – כי זה לא מקובל שמורה ילמד תלמידה שלו. בדרך-כלל הם שולחים אחד לשני. הפיגור שלי בחשבון התחיל מסוף כיתה אל"ף, כשהפסדתי חודש לימודים בגלל ניתוח תוספתן, ומאז לא סגרתי את הפער.
יום אחד יותר נכון ערב לקחה אותי חברתי דינה דופברג למועדון של רווקים ורווקות ממוצא אקדמי בגבעתיים. ומה שנחרת ביותר בזיכרוני מאותה פגישה היה הריח הרע שעלה מפיהם של מקצת באי-המקום ואז עלה במחשבתי משפט מתוך סיפור שפעם הפסקתי לקרוא, לא זוכרת של מי, "ריח רע עולה מפי, באישה לא נגעתי מימיי," ופתאום הבנתי שאולי הסיבה לאומללות החבוייה, ולבדידות, שריחפו בחלל המועדון, נעוצה בכך שרובם אינם מקפידים לבקר באופן קבוע אצל רופא-שיניים, כמוני למשל – שזו אמנם לא דוגמה טובה כי סידרתי לעצמי ביטוח-טיפול-שיניים-בחינם עד סוף ימי חייו של בותקי דוקטור מכס צוצקינר – ולדאוג לניקוי האבן המצטברת סביב השיניים וסותמת את הרווחים ביניהן ומשמשת אכסניית הגורמים לדלקות החניכיים ולסרחונות הפה שאני מאמינה שרובם נובע מהפה ולא מהקיבה ואם גם באי-המועדון היו מאמינים בכך ולא מקמצנים על כספם ומטפלים היטב בשיניהם – לא היו דוחים זה את זה כמגנטים הפוכים ולא היו רואים את עצמם אומללים כל כך, ומיואשים – שהריח העולה מפיהם הוא מכת-טבע שאי אפשר להתגבר עליה. ואותו דבר אמור לגבי הסופר ההוא, ששכחתי את שמו. ומהפה של אורן נדף גם כן ריח לא טוב כמו שיש לפעמים לפה של זקנים שאינם מקפידים על ניקיון מערכת שיניהם התותבות, מה שמוכיח שבחיים שלי, ובייחוד כשלמדתי בתיכון – לא הייתי מתאהבת בעלוב-נפש שכזה, המורה אורן, אשר רק אשתו מכוערת ממנו ונראית כמו פרה בג'ינס עם ציפורניים חולות וצחוק גברי. הה, הה, הה!
אבל המורה אורן ניפח לי את השכל ואמר שיש לו כוחות על-טבעיים וכי הוא יכול ללמד מתמטיקה גם במאגיה חשמלית ולא רק מראש אל ראש למשל – שם לי יד על הצוואר בזמן שלמדנו והשפיע עליי להאמין שיש במגעו פעולת זרם שמאפשרת ליונים השליליים במוח להתלכד עם יונים חיוביים ולחזק את החשיבה.
אינני יודעת איך זה משפיע על פעולת המוח, אבל זה בהחלט השפיע על בלוטות אחרות אצלי, וכל פעם שהייתי חוזרת ממנו הייתי צריכה להחליף תחתונים. אחר כך, כשהתקשיתי עדיין להכין את שיעורי המתמטיקה, הסביר לי כי ייתכן שכיוון היונים אצלי במוח הפוך, ולכן מוטב שאני אגע בו. חשבתי שהוא מתכוון לצווארו, ולא היה לי כלל חשק לשים את היד על במקום שמצמח פצעונים מעוטרים בקשקשי עור יבש, אבל הוא התכוון למקום אחר לגמרי –
והמזל המחורבן שלי – בדיוק כאשר החזקתי לו בדבר האחר, נכנסה אשתו לחדר. ישבנו צמודים, כתף אל כתף, ואני, טיפשה שכמוני, במקום למשוך מיד את ידי, הידקתי אותה על היון-במכנסיים שלו, כאילו אני מבקשת לטמון אותו באגרופי הקפוץ, ולהחביאו! אשתו הניחה לידינו צלחת עם עוגיות ולזכותו ייאמר שהבליג, ולא הרגישה במאום! הוא המשיך להסביר לי את השיעור כאילו אין קולו נחנק מכאב והתרגשות – אולי אני טועה אבל נדמה לי שתפסתי לו גם ביצה אחת באותה לפיתה מבוהלת – עד שיצאה, אשתו, לא הביצה, והוא לחש לי –
"לילך, בעדינות – זו לא ידית של דינאמו, הזרם כבר ישנו, צריך רק להעביר אותו למוח הקטן שלך, מותק – "
והראה לי איך. אותו רגע נשמעה טריקת הדלת החיצונית. אשתו יצאה. היינו כבר שנינו מגורים ונרגשים כהוגן, ואז אמר לי:
"לילך, אני רואה שאת לעולם לא תביני כבר את המתמטיקה שלך, נותרה רק עוד דרך אחת, לנסות, אם את רוצה להצליח בבחינה – "
בטח שרציתי. "איך?" גמגמתי נרגשת. "המורה אורן, תגיד לי, איך?"
"אבל תבטיחי לי שלא תשאלי שום שאלות ולא תספרי לאיש!"
הבטחתי.
"שבי עליי," ביקש, "מנסים מגע זרם ישיר למוח, כמו בטומוגראף – "
ישבתי עליו, גבי לחזהו, והוא רכן יחד איתי על הספר, והמחברות, והתחיל להסביר לי מההתחלה אבל אני לא שמעתי מאום כי באותו זמן הרגשתי שהוא מפשיל את התחתונים שלי – הייתי בחצאית – ותוקע את השלילי בחיובי שלי, או להיפך –
"עכשיו יותר טוב?" שאל. "את מתחילה להבין?"
"מה? הטומוגראף?" גמגמתי, אני חושבת שהייתי מעולפת-למחצה. הוא המשיך להסביר. היה יכול גם לשיר את התקווה, כי שיעור כזה במתמטיקה לא היה לי מימיי. שלוש פעמים הזריע אותי המורה אורן, מבלי לצאת מתוכי ומבלי שקמתי מעל ברכיו אפילו פעם אחת, וכל אותו זמן לא הפסיק לדקלם את הבעייה האלגבראית שלא הבנתי וגם כיום אני לא זוכרת ממנה כלום, כי מרוב התרגשות לעסתי עוגייה אחר עוגייה וחיסלתי את כל הצלחת שהכינה אשתו. לאפות דווקא ידעה, עם הרבה אבקת-סוכר, ושקדים טחונים. וכשגמרתי את העוגייה האחרונה, אצבעותיי דביקות ושפתיי ודאי לבנבנות – המורה אורן נותר חסר-נשימה, לאחר היון השלישי –
נלפתנו לפתע שנינו לשמע פרץ צעקות וחרפות, מפתח החדר: "כלבה מיוחמת! תלמידת בית-זונות! הסתלקי מהבית שלי! שרמוטה! ואתה – חרמן מלוכלך, שרמוט! אתה שרמוט! אתה מספר לי סיפורים כל הזמן שנחלשת! נחלשת, הה? – " התקרבה והחלה סוטרת על לחיו, ועל לחיי!
מתברר שכלל לא יצאה מהדירה. בכוונה טרקה את דלת-היציאה. שנחשוב שהסתלקה. ובעצם ניצבה כל אותה עת בפתח, נסתרת, והציצה על מעשינו!
אספתי מיד את המחברות והספרים שלי ונמלטתי מהדירה ורק ביציאה הרמתי את התחתונים חזרה למקומם. ובאצבעות המתוקות שלי התנגבתי קצת בעזרת דף שתלשתי ממחברת המתמטיקה. אבל המוזר ביותר היה שכאשר העפתי לעברם מבט אחרון, מן הפתח, היה המורה אורן יושב עדיין על כיסאו, חיוור ונדהם, והיא, המכשפה, כורעת לרגליו וטומנת פניו בין ירכיו כאיזו כלבת-גישוש, והשד יודע מה חיפשה שם. האם רצתה להעניש אותו, או שנהפך עליה לפתע ליבה לטובה עליו, והמחזה שצפתה בו קודם גרם לה לרצות חשמל גם כן! כאשר יבוא יום אחד הסופר הגאון שיפענח כל צפונות לב אישה – יסביר גם זאת. אני שמעתי את הצרחות של התינוק, שהתעורר בחדר השני, והשארתי את הזוג אורן שקוע בשאיבה מן הצינור המשפחתי, שלעניות דעתי כבר היה ריק.
הייתי בטוחה שלמחרת תבוא המכשפה לבית-הספר, או לבית אימי, ותערוך שערורייה. לא ולא. להפתעתי עבר כל זה בשתיקה, כלא היה. אני רק הפסקתי ללכת ללמוד אצל המורה אורן. ובשיעורים הייתי נמנעת מלפגוש במבטו. גם יחסו אליי היה מאופק. אני מתארת לעצמי שאשתו פחדה פן יסלקו אותו מההוראה אם יתגלה כיצד ניסה להשחיל לי את המתמטיקה מפותצ'יק למוח.
אפס, כמו שאומרים – העניין לא נשאר בגדר סוד משהתברר שהזרעתו המשולשת נשאה פרי הילולים. כשאיחר המחזור פעם ראשונה לא דאגתי, כי עדיין הוא לא היה מסודר אצלי באותה תקופה, כי טרם התחלתי להשתמש בגלולות נגד הריון. אבל אחרי שעברו חודשיים, והתחלתי גם להרגיש קצת נפוחה בידיים וברגליים, וכאבי-ראש, ובחילות בבוקר, וציצים נפוחים, איזה יופי! – עם קצת טיפות-חלב – אימא התחילה לסחוב אותי לרופאים, כי חשבה שאני חולה באיזו מחלה מסתורית של תקופת ההתבגרות, ואני, טיפשה שכמוני, לא קישרתי כלל את הרגשותיי הרעות הללו עם היונים שקיבלתי מהמורה חשקוני, הדחקתי לגמרי את זכר הישיבה ההיא כאילו לא התרחשה כלל במציאות אלא היא חלום הנמוג בערפילי ההזייה הדמיונית של מחשבותיי התועות בלא-נודע המעורפל במעומעם ממני, המפהקת ורוצה לישון, לישון, לישון. כך למשל אני חולמת לפעמים שאני רוצחת מישהו ואני מאוד מקווה שזה לא קורה לי בחלום אלא מתרחש ממש במציאות, מה שמפחיד אותי כפליים ונותן לי הרגשה כאילו נחצו חיי לשניים – לפני הצניחה, סליחה, הרציחה הגדולה, ולאחריה.
היה זה דודי דוקטור דולפי הרמוטק שראה על קצה האף שלי את מצבי האמיתי ומיד פקד עליי לתת בדיקת שתן – והאמת יצאה לאור! לא אתפלא אם היתה זו שלישייה!
יון, יונה ויוני –
באותה תקופה אבא שלי נפל מהגג!
ובאותו בית-חולים שבו שכב במנוחה שלימה כמה שבועות, כמו צמח, עד שדעך כליל המוח שלו, שכבתי גם אני אחרי שהוציאו מרחמי הילדותי, עדיין-בתולי-כמעט, את פרי הביכורים, את התינוקות הבכורים שהיו יכולים להיוולד לי, אחד עם פצעונים בצוואר ואחד עם חטטים בשיער ואחד עם עור שלא נאפה דיו ברחם אימו.
סנופי, שהובא בסוד העניין, שילם את דמי ההפלה, ולמרות תחנוניו הלכה אימא והקימה שערורייה בבית-הספר. ואז התפוצצה כל הפרשה!
ישבתי כשבועיים בבית, אחרי ההפלה, כי היתה לי דלקת וחשבתי שקרעו לי את התחת ולא יכולתי לעשות את צרכיי מבלי לסבול ייסורים נוראים. דולפי אמר שזה קוואטש. שטויות. רק בלידה קורה שחותכים קצת גם ברקטום, אבל תופרים והכול מתחבר כמו שהיה קודם ואלה הן רק הזיות של מופרעת כמוני, שהיתה מסוגלת להגיד לו שעכשיו היא מרגישה את עצמה רחבה כמו כביש חוצה-שומרון! – לא זוכרת שאמרתי שטות כזו.
אבל, עובדה – זאת, זאת, זאת היתה הצניחה הגדולה שלי, כי מאז מקרה הפלת אורן נפלו שדיי, וגם נתייתמתי.
אולי מפני שבטעות עשו לי בהתחלה את הגרידה בתחת, שאצלי הוא פעור מתוק נקי ויפה לא פחות מפותצ'יק, הם כמו שתי תאומות בַּחוֹרַיים.
קראתי כל מה שנכתב בעיתונים. את שמי לא פירסמו, כי הייתי עדיין קטינה, גם לא שם בית-הספר ושם המורה אורן – אבל איזה שקרים נדפסו! בעיתון אחד קבעו שאני בת שלוש-עשרה! – הייתי אז בת שש-עשרה וחצי – "נימפומאנית ממשפחה הרוסה שפיתתה את המורה שלה לאחר ששכבה עם כל בני-כיתתה!"
לעומת זאת, בעיתון אחר כתבו שהוא ליטף את הגב שלי ואחר כך את הרגליים בשיער ראשו! – וכן ליקק את כפות-רגליי ונשק לחזה שלי. וכי כל זה קרה בשעה שהחזיר אותי, חולה, מן השירות הלאומי, ופיתה אותי להיכנס עימו קודם לביתו, וכי אחרי שדרכתי על גבו, לפי בקשתו, איבד את עשתונותיו, ובכוח עשה בי מעשה מגונה!
אני יודעת? הנה קראתי בעיתון שח"כ וגינור אומר שיש לו תיק-חומר שיכול להוריד שאולה כמה וכמה פוליטיקאים בכירים. האם ייתכן שהכול שקרים? הלא גם במקרה שלי – בהריון ממורה-בתיכון באמת הייתי. אחרת לא הייתי חושבת לתבוע לדין את הסתדרות המורים התיכונים על צניחת חזי.
מפני המחסור במורים למתמטיקה – לא פיטרו את המורה אורן. רק העבירו לתיכון אחר. ואני חושבת שהמכשפה היתה די מרוצה, כי שמו את בעלה ללמד בתיכון שנחשב כעומד על רמה גבוהה יותר. בכוונה אינני מזכירה את שמות בתי-הספר הללו, כדי שלא אפגע באנשים חיים.
אהוד בן עזר
[נדפס לראשונה לפני 40 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל].
המשך יבוא
נעמן כהן
מדד קרשובאנו
פאבל קרושבאנו (1860-1909) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך עיתונים ופוליטיקאי רוסי ממוצא רומני. תומך נלהב של הצאר, אנטישמי וקיצוני ימני, משתף פעולה עם המשטרה הפוליטית באימפריה הרוסית, משתתף פעיל ב"מאות השחורות". עלילת הדם שפירסם שיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לפולחן, הביאו לפרעות קישינב ב-1903.
קרושבאנו כתב את הנוסח הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, והיה המוציא לאור של הספר שהשפיע ומשפיע על האנטישמים עד היו.
מקבלי אות קרושבאנו
אנחנו פותחים מדור חדש של מדד קרושבאנו המיועד לישראלים ההולכים בדרכו. מדד קרושבאנו. כל ישראלי ההולך בדרכו של קרושבאנו ומשטין ומפיץ עלילות דם על ישראל ומלבה שנאה המסכנת את חיי היהודים בארץ ובעולם, יקבל את אות קרושבאנו.
ברבות הימים נדרג את חשיבותם.
אני פונה לכולם אנא שלחו מועמדים לקבלת אות קרושבאנו.
הנה הרשימה הראשונה של מקבלי אות קרושבאנו:
יאיר גולדנר-גולן. הוא הראשון שמקבל את אות קרושבאנו כי הוא זה שהדהד את עלילת הדם שלו (שהביאה לפוגרום קישינב) ש"היהודים הורגים תינוקות של לא יהודים כתחביב." (קרושבאנו אגב אמר כפולחן דתי).
עמוס שוקן, ואלוף בומשטיין-בן. מקבלים את אות קרושבאנו. עיתונם, עיתון "הארץ", בדומה לעיתונו של קרושבאנו הוא המקור העיקרי לעלילת הדם שהיהודים מבצעים ג'נוסייד בערבים, ולכן שניהם ראויים לאות קרושבאנו.
גדעון (לואי) לוי, מקבל את אות קרושבאנו על עלילת הדם שלו ש"ההרעבה וההרג ההמוני הם המטרה. כלומר, ג'נוסייד," "הארץ" 31.7.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-5b42-da8a-ab9c-7fcae83b0000
מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי מקבלת את אות קרושבבאנו. כיושבת ראש ההנהלה של ארגון בצלם הכריזה: "הג'נוסייד שלנו":
https://www.btselem.org/hebrew/publications/202507_our_genocide
מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי היא מהגרת (הבלתי חוקית לתפיסת הערבים) מאיראן, תומכת הטרור שקבעה בשנת 2022, בעקבות פיגוע שבו ירו מחבלים פלסטינים על אוטובוס שהסיע חיילים, כתבה: "לא, ירי על אוטובוס חיילים בשטח כבוש אינו טרור." חברת בל"ד: ומועמדת המפלגה לכנסת. היא איראנית אנטישמית ואנטי-ציונית. על כל אלה היא ראויה לאות קרשובאנו.
(ודוק: כשיצחק רוביצוב-רבין אמר שמוחמד יאסר ערפאת בלי בג"צ ובצלם יילחם בחמאס, הוא לא הבין שבצלם הא בעצם ארגון תומך חמאס).
"ארגון רופאים לזכויות אדם" ראוי לאות קרושבאנו לאחר שפירסם: "ג'נוסייד בעזה"
https://www.phr.org.il/genocide-in-gaza-heb/
מוזר. האתר מחק את הקישור של עצמו ל"צוות והנהלה" ולא ברור מי עומד בראש הארגון.
אבל ג'מיני כתב לי שזה ד"ר גיא שלו:
https://www.zman.co.il/writer/12718/
הנה בקטע מדהים מתוך הריאיון של 2 ראשי ארגוני זכויות אדם, בצלם ורופאים לזכויות אדם ב-CNN. אחרי שהם מסבירים כמה ישראל מבצעת ג'נוסייד כשהם טוענים שההוכחה לכך היא "הכוונה" שהשמיעו פוליטיקאים ישראלים נגד עזה, שואלת אותם המראיינת כריסטיאן אמנפור, האם חמאס ביצע ג'נוסייד לאור ההגדרה שלכם?
ובכן, שימו לב לתשובה של מר גיא שלו. הוא לא היה מוכן להגיד שחמאס בצעו ג'נוסייד. הוא מדפדף את השאלה וחוזר להאשים את ישראל. כאשר הוא נשאל על עמדת ישראל הטוענת שחמאס מתחבא מאחורי בתי חולים הוא משיב: "מה הראיות לכך?"
או במילים אחרות, כדי להרשיע את ישראל והחברה הישראלית, החבר'ה האלה מקטינים את הג'נוסייד של חמאס. מקטינים את המפלצתיות של החברה העזתית כולה. זה אשכרה פוגע להם בנרטיב של "ישראל הג'נוסיידית" ששני החבר'ה האלה עם המבט המיוסר בעיניים מנסים לקדם.
https://x.com/IshayFridman/status/1950791625950597359?t=56UonCdnxiyKV-pHp_inVg&s=03
שני הארגונים אם כן זכאים לאות קרושבאנו.
יולי נובק: מנכ"לית בצלם לשעבר מקבלת את אות קרושבאנו בעקבות פירסומה את עלילת הדם: "הג'נוסייד שלנו"
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-6038-dc50-a9bf-ed7bd0af0000
דויד גרוסמן: מקבל את אות קרושבאנו על שהכריז: "ברצועת עזה מתרחש רצח עם."
https://x.com/Haaretz/status/1951278906037711320?t=_3n7DepCa-OCbpZN0Mcj1A&s=03
אתם מוזמנים להציג מועמדים נוספים לקבלת אות קרושבאנו.
"תיקון" נוסח הניו יורק טיימס: אחרי ששיקרו והכפישו את ישראל לעיני עשרות מיליוני עוקבים הם פירסמו תיקון בשקט בשקט בעמוד יח"צ זניח
אחרי ששוב פירסם עלילת דם על ישראל, "הניו יורק טיימס" "תיקן" הלילה את "הטעות" בה הציג ילד החולה בסיסטיק פיברוזיס כמי שגווע למוות בגלל "ההרעבה" הישראלית בעזה.
בלחצה של הקונסוליה הישראלית בניו יורק, העיתון פירסם הבהרה רפה ומערבלת בה נאמר כי "לאחרונה פרסמנו כתבה על האזרחים הפגיעים ביותר בעזה, כולל מוחמד זכריה אל-מוטוואק, בן כ-18 חודשים וסובל מתת תזונה חמורה. מאז למדנו מידע חדש, כולל מבית החולים שטיפל בו ומרשומותיו הרפואיות, ועידכנו את הכתבה שלנו כדי להוסיף הקשר לבעיות הבריאות הקיימות שלו. פרט נוסף זה מעניק לקוראים הבנה טובה יותר של מצבו."
קונסול ישראל בניו יורק אופיר אקוניס, אמר בתגובה כי "מצער שהתקשורת הבינ"ל נופלת פעם אחר פעם לתעמולת השקרים המתועבים של חמאס. קודם מפרסמים – אחר בודקים, אם בכלל. התיקון של הניו יורק טיימס הוא רק ההתחלה. אנחנו נמשיך להיאבק על האמת ועל העובדות ללא הפסקה ולנפץ את תעמולת הזוועה של חמאס בכל דרך."
"התיקון" של הניו יורק טיימס לא מתחיל להיות אמין. ראשית, הוא פורסם בקטן ברשתות החברתיות, בעוד תמונת הילד נמרחה בעמוד הראשון ונפוצה בכל העולם. ומה שחשוב יותר לא מדובר ב"טעויות", ואפילו לא בתופעה או מגמה. בכל הנוגע לניו יורק טיימס, ולא רק אליו, זו שיטה.
מכון "קמרה" חשף כי ניו יורק טיימס השתמש באנשי חמאס כ"צלמי עיתונות" שלו בעזה. בדיקה של פרופ' איתן גלבוע מצא שרק בחצי השנה הראשונה של המלחמה, העיתון, שלצערנו משפיע גם על הממשל הנוכחי, תיקן 48 פעמים כתבות שלו בנוגע לישראל. "תיקונים אלה התייחסו לסוגיות כמו ציטוט שגוי של מנהיגים ישראלים, כותרות מטעות ושגיאות, בדיווח על אירועים כמו הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי." כותב מנוע הבינה המלאכותית גרוק.
הקו העוין של "העיתון היהודי" לעם היהודי, הוא מן המפורסמות. "ניו יורק טיימס" הצניע את זוועות השואה ומסקר את מדינת ישראל בעוינות באופן שיטתי. כזכור, עוד לפני המלחמה, התפטרו שני עורכים בכירים בעיתון, ג'יימס בנט ובארי וויס, על רקע ההטייה השמאלית החריפה מאוד בתוך המערכת.
אבל כשהאמת נחשפה, והסתבר שלא היה מדובר ברעב אלא בילד חולה – הניו יורק טיימס לא טרח לפרסם את התיקון באותו מקום ולא באותו היקף חשיפה.
במקום זאת, הוא בחר להחביא את ה"התנצלות" בעמוד יחסי הציבור שלו,
זהו העמוד שבו פורסמה העלילה האנטישמית בפני עשרות מיליונים:
👉 https://x.com/nytimes
וזהו העמוד הזניח שבו פורסם ה"תיקון", הרחק מעיני הציבור:
👉 https://x.com/NYTimesPR
https://rotter.net/forum/scoops1/910182.shtml
עיתון הניו יורק טיימס זכאי גם הוא לאות קרושבאנו, אבל אנחנו מעניקים את האות רק לישראלים.
ומי אחראי לרעב בעזה?
האו"ם מאשר רשמית: מאז ה 19.5 ועד היום נכנסו לרצועה באמצעות מנגנון האו"ם 2010 משאיות סיוע. מתוך 2010 המשאיות שנכנסו לרצועה 1753 משאיות נבזזו ורק 260 הגיעו אל היעד. יותר מ 87% ממשאיות הסיוע של האו"ם שנכנסו לרצועת עזה נבזזו!!! ואלה נתוני האו"ם בעצמו.
https://rotter.net/forum/scoops1/910325.shtml
כמובן שהמלעיזים והמשטינים יעלילו רק על ישראל.
חיפה יפא עכא
(בעקבות מאמרו של פרופסור אהוד מנור, "חיפה הסיפור היהודי והדמוקרטי", ("חדשות בן עזר", 2077):
זוהי חיפה שחדלה להתקיים, ונותרה בבתים הנטושים ובקפה ששותים.
צעירים ערבים רואים בה זיכרון מתמשך של הנכבה.
סיור טיולים בחיפה לערבים
ראודה גנאיים, שפירסמה את הספר "חיפה בזיכרון בעל־פה: שכונות, בתים ואנשים", שיצא ב–2022 (הוצאת המרכז הערבי למחקר ומדיניות בקטאר), מדגישה ש"המסע שלי לחיפוש אחר הזהות האישית והלאומית התחיל לפני שנים רבות."
גנאיים משרטטת בספרה את החוויה הקיומית של הערבים בחיפה לפני קום המדינה ואחריה. היא עוקבת אחרי 40 סיפורים אישיים של אנשים בשכונות אל-עתיקה, המושבה הגרמנית, ואדי סאליב, ואדי ניסנאס ועבאס. גנאיים היא חוקרת עצמאית של היסטוריה חברתית והיסטוריה שמקורה בסיפורים בעל-פה.
"השיח על סוגיית השיבה של הפליטים מושתק," היא אומרת, "הישראלים רואים בחזרתו של פליט פלסטיני לארץ איום על קיומם. אחרי 76 שנה צריך להיות פתרון צודק לנושא."
עבור יהודים רבים מייצגת חיפה חיים משותפים, אולם צעירים ערבים רואים בה זיכרון מתמשך של הנכבה.
גנאיים מקיימת סיורים בחיפה תחת הכותרת "שכונה וסמטה", המיועדים לקהל הערבי והיהודי, בערבית ובעברית (בהתאמה). סיור כזה בשכונת ואדי ניסנאס, שאירגנה "תנועת צעירי חיפה הערביים" ציין את נפילת העיר (בידי היהודים) ב-22 באפריל 1948." כ-30 צעירים התאספו בארבע אחר הצהריים ברחוב הוואדי, ליד בית מספר 50 שבו פועלת המספרה של וליד בלוטין. משפחה זו היא אחת היחידות שגרה ברחוב עוד מלפני הנכבה.
כמו תמיד בסיור שמארגנת ראודה גנאיים הנכבה נוכחת בכל נשימה, אבל לא קיימת, שקופה, לא זוכה להכרה. עבודת אמנות אחת ב"מוזיאון ללא קירות" שהיא מובילה בסיורה לא מותירה מקום לספק. העבודה, של חיה קרברג-תומא (אמנית חיפאית יהודייה, שהיתה בת זוגו של ההיסטוריון הערבי־נוצרי אמיל תומא*), נקראת "מישהו גר כאן עד 1948.".רואים בה דלת עץ ישנה ומעליה תצלום של בני זוג אלגנטיים.
(שירין פלאח-סעב ומשה גלעד, זוהי חיפה שחדלה להתקיים, ונותרה בבתים הנטושים ובקפה ששותים, "אל-ארצ'", 13.5.24).
https://www.haaretz.co.il/gallery/trip/2024-05-13/ty-article-magazine/.premium/0000018f-5c39-d019-a3bf-5cfd8ca50000
בניין קולנוע חן ההיסטורי של חיפה נמכר בכספים שגייס עזמי בשארה מקטאר, יהפוך למרכז תרבות פיליסטינית המנציח את הנכבה.
טיולים להכרת העבר היהודי של חיפה
"חיפה הסיפור היהודי"
במקביל לסיורים הערביים להכרת הנכבה וחיפה הערבית, קם בחיפה גם ארגון המארגן טיולים להכרת העבר היהודי של חיפה.
"חיפה הסיפור היהודי" הוא פרויקט להדרכת טיולים וסיורים, משחקי ניווט עירוניים, העברת הרצאות, ימי עיון וסדנאות בנושא הסיפור היהודי והציוני של חיפה.
מטרת הפרויקט היא להשפיע על תדמיתה היהודית והציונית של חיפה.
"חיפה הסיפור היהודי" שם לו למטרה להשפיע על תדמיתה של חיפה ולהפוך אותה ליהודית וציונית יותר.
כיום נחשבת חיפה לעיר רב תרבותית ורבת דתות. המבקרים בעיר יכולים להתרשם מהמושבה הגרמנית המשוקמת, מהגנים הבהאים המפוארים, מביקור בכנסיה בסטלה מריס ומחוסר היכרות משווע של העבר וההווה היהודיים והציוניים של העיר.
בנוסף, נחשבת חיפה לעיר "אדומה", ללא קשר לעולם הרוח והתרבות של מסורת ישראל.
חיפה הסיפור היהודי שם לו למטרה לשנות את תדמיתה של חיפה ולהפוך אותה לעיר של כחול לבן.
באמצעות סיורים למבוגרים, טיולי בתי ספר, הרצאות ושיקום אתרי מורשת יהודיים אנו מנסים להנחיל לציבור הרחב את מורשתה היהודית והציונית המשמעותית והלא מוכרת של חיפה.
באמצעות היכרות עם מורשת זו אנו מקווים שתדמיתה של העיר תשתנה בעיני הציבור הרחב, ומעיר אדומה תהפוך חיפה לכחולה לבנה.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו, להכיר את סיפורה היהודי והציוני של חיפה וביחד לשנות את תדמית העיר – עיר של זהות יהודית, עיר של כחול לבן.
https://www.haifajewishstory.co.il/3/מי-אנחנו
על אירגון טיולים בחיפה להכרת העבר היהודי של העיר יצא קצפהּ של עליזה גוטר-שנהר-אלראי, יו"ר העמותה לתולדות חיפה.
עליזה גוטר שנהר-אלרעי "וביערת הרע מקירבך"
עליזה גוטר-שנהר-אלרעי המתנאה כפרופסורית בפנסיה לספרות עממית יהודית, ובהיותה שגרירה ברוסיה כמינוי של שמעון פרסקי-פרס, בלי לדעת רוסית, מכהנת עתה כיו"ר העמותה לתולדות חיפה, ופועלת לבער את הרע. ומהו הרע אליבא דעליזה גוטר-שנהר-אלרעי?
הרע הוא העבר היהודי של חיפה. וכך היא כותבת:
"קבוצה בשם 'חיפה – הסיפור היהודי', שאין לדעת מי מממן אותה, מנסה לעורר ריב ומדון בלב עירנו השלווה והרב-תרבותית. מטרתה המוצהרת: 'לחזק את הצביון היהודי והציוני של חיפה' – כלומר, לשנות את אופייה הקוסמופוליטי והפתוח של העיר.
"לטענתם, המבקרים בחיפה סובלים מ'חוסר היכרות' עם סיפורה היהודי והציוני של העיר. אך מנין להם טענה זו? האם נערך סקר אמין? האם נבדקו העדפות המבקרים?
"העמותה לתולדות חיפה, לצד גופים אקדמיים ואנשי חינוך מקומיים, עורכת זה שנים הרצאות, סיורים ופרסומים על תולדות העיר – על כל רבדיה: יהודיים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובהאים גם יחד. חיפה היא עיר רב-תרבותית ורב-דתית, המהווה דוגמה נדירה לחיים משותפים. יהודים – חילונים, דתיים וחרדים – חיים ופועלים בה לצד ערבים – מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים מתוך כבוד הדדי, שותפות והרמוניה מרשימה. כך הייתה חיפה, כך היא כיום – וכך גם תישאר!
"במנשר הבזוי שמפיצה הקבוצה, הם מציינים כי חיפה נחשבת לעיר 'אדומה', כביכול מנותקת מעולמה הרוחני והתרבותי של מסורת ישראל. לידיעת המפיצים – חיפה, למרבה הצער, כבר אינה אותה עיר 'אדומה' שבה גדלתי, ושמעולמה היהודי וההומניסטי צמחתי. הקבוצה הדתית העומדת מאחורי היוזמה אינה מבינה, ככל הנראה, כי אין מדובר באי-ידיעה מצד הציבור החילוני, אלא בפער יסודי בתפיסת היהדות. לנו, היהודים ההומניסטיים, היהדות היא מקור השראה, מרחב של טקסטים, ערכים, יצירה ומשמעות, ממנו אנו ניזונים. עבורם, היהדות היא מקור סמכות. בעיניהם, כל בני העם היהודי נדרשים 'לקבל על עצמם עול שמיים' ולקיים מצוות.
"בעינינו – האדם עומד במרכז, ולא האל.
"היהדות הגזענית, המדגישה עליונות יהודית על פני אחרים, אינה מקובלת על רבים מאיתנו, היהודים ההומניסטיים. בחיפה, יהודים הומניסטיים אינם מיעוט – הם רבים, רבים מאוד. הניסיון להציג את עצמם כמי ש'מנחילים לציבור הרחב את מורשתה היהודית והציונית המשמעותית והלא מוכרת של חיפה' – חוטא לאמת. לא מדובר בהנחלה אלא בהשתלטות תרבותית, בניסיון לכפות קריאה אחת, צרה ומצמצמת, על מרקם עשיר ומורכב של חיים יהודיים, ערביים, חילוניים ודתיים. זו אמירה שקרית וחסרת כל בסיס. אין לנו כל עניין 'לתקן' או לשנות את תדמיתה של עירנו האהובה והשלווה. להפך, אנחנו מבקשים לשמר את הריבוי, את הפסיפס העשיר של קולות, קהילות, מסורות ותרבויות שחיים זה לצד זה בעיר חיפה, כבר דורות.
ולכם, המבקשים למחוק את הזהות הרב-תרבותית של חיפה, נאמר זאת בפה מלא: לא ניתן לכם לשנות את דמותה של העיר שלנו. נאבק עד חורמה."
https://haipo.co.il/item/584953
מובן שעל ארגון טיולים לערבים להנצחת הנכבה הקוראים לזכות השיבה, עליזה גוטר-שנהר-אלרעי, אינה מלינה. היא הרי כמו רבים כמוה רואה את האוייב ביהודים הדתיים בלבד. מצידה שחיפה תהפוך שוב לעיר ערבית-מוסלמית (מה שקורה ממילא, למעלה מ-50 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת חיפה, המנציחה בחזיתה את הנכסה, הם ערבים) העיקר שלא יוזכרו בה אתרים יהודים על ידי יהודים דתיים.
הבנתם? לבער את הרע לפי עליזה גוטר-שנהר-אלראי, זה לבער את העבר היהודי "הזוי" לדבריה של חיפה, יחד עם ביעור היהודים הדתיים. נגדם, ולא נגד הערבים היא תילחם "עד חורמה".
מסקנה: יש לבער את הרוע מתוכה של עליזה גוטר-שנהר-אלראי.
*אמיל תומא – יווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, היה עסקן פוליטי בפ.ק.פ. בזמן המנדט, ואחר עסקן במק"י ובגלגולה רק"ח. עם אשתו חיה קרברג, ילידת אורגייב הקרובה לקישיניב (אז ברומניה, כיום במולדובה), עלתה לארץ ב-1934(נחשבת למהגרת בלתי חוקית ע"פ הגדרת הערבים) התחתן במוסקבה. כל ימיהם היו קומוניסטים סטלניסטים אנטי-ציונים שלא הכירו בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, והתנגדו לדמוקרטיה בשאיפה לקומם שלטון דיקטטורי קומוניסטי.
הרישעות, הפיליסטיניות והכסילות של יאיר למפל-לפיד (1)
שנה לאחר ההתנתקות מעזה כתב העיתונאי אז, וראש האופוזיציה היום, יאיר למפל-לפיד, בטורו בידיעות: "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה [ ... ] אני רוצה להציע תיאוריה: זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו ( ונסתרו שוב ושוב ). המניע היה אחר לגמרי: הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין החברה המתנחלית לבין החברה הישראלית [ ... ] בעשרים השנים האחרונות עשו הדתיים= לאומיים שימוש נרחב בעם החילוני כדי להגשים שורה של מטרות פוליטיות, ובעיקר אמוניות [...] אלא שהישראלים לא אוהבים להיות חמורים , ולא חשוב מי רוכב עליהם: 'עקרון המטוטלת הנודע' הוא מציאות פוליטית פעילה מאוד בארץ [ ... ] ככל שתדחף את המטוטלת רחוק יותר, היא תחזור בעוצמה רבה יותר. הוחלט ללמד את המתנחלים צניעות ואולי דמוקרטיה."
יאיר לפיד, "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", ידיעות אחרונות, 13.10.2006.
https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Page.aspx?nBookID=103787881&nTocEntryID=103787954&nPageID=103787914
הבנתם? ההתנתקות מעולם לא היתה קשורה לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו. המניע היה אחר לגמרי. הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם דמוקרטיה.
כשהפיליסטיני למפל-לפיד רצה ללמד את המתנחלים צניעות ודמוקרטיה הוא לא העלה כלל על הדעת בכסילותו שבשביל הערבים ניר עוז, נחל עוז, בארי, שדרות, וכל יישובי גבול עזה הם התנחלויות שיש לעקור מן השורש ולרצוח את כל המתנחלים היהודים החיים בהם.
הרישעות, הפיליסטיניות והכסילות של יאיר למפל-לפיד (2)
יאיר למפל-לפיד: "הצעה מנומסת: אם אתם נכנסים לאיזה מקום ציבורי, מסעדה, רופא שיניים, הספר שלכם, והטלוויזיה דלוקה על ערוץ 14, תבקשו שיעבירו. בלי התרסה, בלי לריב, בלי להיכנס לויכוח אידיאולוגי ארוך. פשוט תבקשו הכי באדיבות בעולם, 'זה בסדר מבחינתכם להעביר ערוץ? לא, ממש לא אכפת לי לאיזה ערוץ, מה שנוח לכם. אם ישאלו אתכם למה, אל תכנסו להסברים ארוכים, בטח אל תריבו. תחייכו, תגידו, 'כי זה גורם לי להרגיש לא נעים,' וזהו. אם יגידו לכם לא, אז לא. אם יגידו לכם כן, אז יהיה במרחב הציבורי קצת פחות הסתה וקצת פחות רעל וקצת פחות שטיפת מוח אלימה של השלטון."
https://x.com/yosishahbar/status/1950460137342108019?t=-a2nBJbfe7yAcKO4cdihaA&s=03
יש מזל שליאיר למפל-לפיד אין כוח פוליטי, לו היה לו, הוא היה מתפקד כז'דנוב או גבלס ואוסר כפשיסט לצפות בכל ערוץ תקשורת שאינו מהדהד את דעותיו.
אין צורך לחדש את הוויכוח אם הוא חכם או טיפש. הוויכוח כבר הוכרע.
[אהוד: אם אינני טועה, ענבל היא נינה של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר, שניהם ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878]. ("חדשות בן עזר", 2077).
אכן. משפחתו של גדי אביה של ענבל ראב-בן עזר, מצד אביו, באה מהונגריה באמצע המאה ה-19 והתיישבה בירושלים. הם היו חרדים שיצאו מהיישוב הישן כדי להקים יישוב חדש. עוד בהונגריה הם החליטו שליישוב יקראו פתח תקוה. בשלב מסוים הכריחו אותם הטורקים להתאזרח באימפריה העותמנית ולהחליף את שמם מראב (הסופר אהוד בן עזר הוא בן דוד של גדי, המשוררת אסתר ראב היא דודתו) למשהו יותר טורקי. "לסבא של אהוד קראו הטורקים מוסה אבן עזר, הבן של אלעזר, וככה זה נשאר," אומר גדי. ("התפוח והעץ", "הארץ" 27.4.12).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2012-04-27/ty-article/0000017f-db69-d856-a37f-ffe944480000
[אהוד: מרבית הפרטים שפורסמו בקטע-הכתבה הזה אינם נכונים ואין להתייחס אליהם כחלק מהימן מתולדות משפחת ראב בן עזר. הם פשוט נובעים מבורות. באותה מידה יכול היה להיכתב כי משפחת ראב עלתה ברגל מתימן לארץ-ישראל בשנת תרפ"ה-פ"ו].
אבוי לנו אילנה המרמן לא יורדת מהארץ לדויטשלנד
האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, אילנה המרמן, אזרחית דויטשנלד נאמנה, טסה באל על לברלין בירת הרייך, ולא יכלה להפסיק לחשוב במטוס: "צפיתי בתמונות החביבות האלה של משפחות ישראליות אוהבות בתחילת דרכן לחיי משפחה שטסות איתי, ולא מצאתי לי מפלט מן המחשבה שאולי, ואף קרוב לוודאי, שעד לפני זמן קצר היו הצעירים והצעירות האלה שותפים למלחמה שקיפדה והחריבה לעד את חייהן של משפחות שלמות, ושמטרתה העיקרית ואף המוצהרת נהייתה בינתיים לדאוג שלעקורים ולשורדים לא יהיה לאן לחזור. שאולי יש בהם אף מי שהרגו, במו נשקם האישי, או בפצצות שהשליכו ממרום או הפעילו מרחוק, אבות ואימהות בני גילם ואת ילדיהם ותינוקותיהם."
"בשהותי בברלין," ממשיכה המרמן, "ובעודי שבה ומתחבטת להגר או לא להגר. מתבררת לי בוודאות גדלה והולכת האמת המרה שישראל אינה המדינה שלי, הישראליות שלה אינה הישראליות שלי ויהדותה אינה היהדות שלי. אז מה עושים עכשיו, כשהגיעו מים עד נפש כמאמר הקלישאה שהיתה למציאות? מהגרים?
"אני אישית מגלה לתימהוני שאין ביכולתי לממש את האפשרות להגר, שנפלה גם בחלקי. מתברר לי שדווקא בעת הזאת, שארץ הולדתי היתה למדינה נתעבת יותר משצפיתי בתחזיותיי האפלות ביותר, אני נאחזת לבלי יכולת להתנתק במחויבויות שבניתי לי בה בעשרות שנות חיי, במחויבויות כלפי האנשים שעדיין אוזרים די כוחות, ובעיקר אומץ, להיאבק נגד הרוע שהשתלט על ארצם.
"הסולידריות הפוליטית והאנושית שלי נתונה לעשרות ולמאות שיוצאים להגן על הפלסטינים מפני הפוגרומים הרצחניים שעושים יהודים בכפריהם; לאזרחי ישראל הפלסטינים שנרדפים עכשיו בארצם יותר מתמיד ורובם אינם יכולים לבחור להגר ממנה; לַפעילים בעמותות המגינות על זכויות האזרח בישראל ונרדפות אף הן; וגם לחברים אישיים שדעותיהם כדעותיי והם מוכי יגון כמוני, אבל כבר לא בריאים דיים לצאת לפעילות או להגר. את הסולידריות הפוליטית והאנושית עם האנשים האלה, יהודים כערבים, לא אמצא בשום מקום מחוץ לישראל. בני האדם האלה יקרים לי וטוב לי בקרבתם. מקומי בישראל."
(אילנה המרמן, "ארץ הולדתי היתה למדינה נתעבת, ואני נאחזת בלי יכולת להתנתק", "אל-ארצ'", 31.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-6005-de6e-a198-e8ed7d1b0000
כאזרחית דויטשלנד נאמנה (בנציונליטט הגרמני, לא בפולק הגרמני) מכירה ודאי פראו המרמן את האימרה של הפילוסוף הגרמני היינריך פון טרייצ'קה Die Juden sind unser Unglück "היהודים הם אסוננו" (אימרה שאומצה ע"י חבריהּ בחמאס), והיא מודעת היטב לעובדה ששם בדויטשלנד ייקל עליה אמנם להמשיך להזדהות עם החמאס הפועל נגד היהודים במדינת היהודים, אבל היא לא תוכל יותר להמשיך ולהיות אקטיביסטית פרו איסלמית בדויטשלנד עצמה. לכן היא בחרה להישאר בארץ.
הישארותה בארץ היא בשורה רעה לנו, ובמיוחד לעזתים, שעליהם היא מביאה אסון במאבקה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, ממנו הם יסבלו בראש ובראשונה.
נ.ב. בלי קשר, אי אפשר לסלוח לה על התרגום הקלוקל שלה ל"נסיך הקטן" בו מנעה מילדי ישראל להכיר את המילה העברית תוכן – אסטרונום.
עדיף לבקר ב"לוחמי הגטאות"
משלחת צה"ל נדרשה להסיר דגלי ישראל בטקס בבירקנאו: ״השפלה שטרם חווינו.״
180 חיילים, קצינים ואנשי כוחות הביטחון במשלחת "עדים במדים" התכוננו לטקס במחנה בפולין בעודם אוחזים בדגלי כחול לבן – אבל לראשונה נעצרו בשערי המחנה על ידי שוטר פולני שדרש להסיר את הדגלים. "אף טקס לא נעצר, לא ביערות, לא בטרבלינקה, לא בוורשה," ״עצוב, עדיין נאבקים באנטישמיות.״
משלחת ״עדים במדים״ מטעם צה״ל ומערכת הביטחון, שפועלת מזה שנים רבות בתחום הנצחת השואה, וכללה השנה 180 משתתפים – נעצרה בצעדת הדגלים בכניסה למחנה בירקנאו שבפולין. זאת, היות שנדרשה על ידי שוטר מקומי להסיר את דגלי ישראל אותם נשאה. למרות ניסיונות מצד הקצינים הישראלים והצוות המקומי – לא הושגה הסכמה, והדגלים הוסרו.
אחד המשתתפים במשלחת, סיפר על שחווה: ״יצאנו בשורות מהמוזיאון החיצוני אל שערי המקום כמקובל עם דגלים, בצעידה צבאית, קול חצוצרה. כשעצרנו ליד השער הידוע לשמצה, השוטר הפולני עצר את השורה הראשונה וביקש שלא ניכנס עם דגלים. הסגל הפולני המקומי התווכח, גם הסגל הישראלי שכלל קצינים בכירים התווכח איתו, אבל ללא הצלחה.
״בזמן השיח ביניהם חיכינו בשקט בשורות ולא זזנו. כעבור דקות בודדות הסגל הנחה את הרס"רית של המשלחת, והיא הנחתה את נושאי הדגל לפרק את הדגלים.״ הוא מוסיף, ״שמנו אותם מאחור, ברכב שמשמש לארגון טקסים. כשחלפנו בשער לא אמרנו שום דבר לשוטר הפולני אבל שררה אווירה לא נעימה.״
״היינו בשוק מההחלטה, אף טקס על מדים לא נעצר עד כה באמצע, לא ביערות, לא בטרבלינקה, לא בוורשה, לא במיידנק, בכולם היינו עם נושאי דגלים מקדימה,״ המשיך ב׳. ״לא הרגשנו השפלה עד אותו רגע, וההשפלה הזאת היתה פומבית מול קהל אורחים שצילם אותנו, והתלהב מהטקס הצבאי. מדי שנה אפשר להיכנס, כל משלחת נכנסת עם דגלים. יש תמונות מפורסמות מאז ותמיד של קצינים במדים עם דגלים בבירקנאו. לדעתנו, מקור ההנחייה היא שילוב של אנטישמיות וניסיון שלהם לצייר את העבר בדרך אחרת.״
״זה ממש עצוב,״ הוא אומר בכאב. ״נאלצנו לוותר על מסורת ארוכת-שנים. זה טקס מרגש מאוד, ונאלצנו להחסיר חלק משמעותי ממנו. זה פגע משמעותית ברגשות של כולנו. האירוע הזה מסמל שאנחנו עדיין במאבק מול אנטישמיות באירופה, ויש עדיין מי שמנסה לשנות את הנרטיב הציוני ואת קדושת המקום עבורנו.״
https://www.ynet.co.il/news/article/bj847wywxl
באמת אולי הגיעה העת להפסיק עם המצעדים הצבאיים בפולניה, עדיף להפסיק להעשיר את המשק הפולני ולהעביר את המצעדים למוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות.
יאיר גולדנר-גולן לראשות המשטרה
לפרופסור אורי יוסלזון-בר יוסף, מדען המדינה בפנסיה מאוניברסיטת חיפה, יש רעיון גאוני איך להציל את המדינה ל"לנוכח ההרס שהממשלה הזאת ממיטה על כל מה שבנה המפעל הציוני במשך יותר ממאה שנה – שוו בנפשותיכם," כותב יוסלזון-בר יוסף, ש"יאיר גולדנר-גולן מודיע שבממשלה הבאה שתקום הוא ידרוש תפקיד אחד בלבד: את תפקיד השר לביטחון הפנים. שוו בנפשותיכם איך קציני המשטרה, שכיום יודעים שעתידם המקצועי מותנה ביכולתם להשביע את מדיניות פורעת החוק של בן גביר, יחשבו על עתיד מקצועי לאורך טווח כשאת תפקיד הממונה עליהם ימלא גולן. וחזקה על גולדנר-גולן שהוא יידע להבהיר היטב מה תהיה מדיניותו, אילו נורמות התנהגות הוא ישית על המשטרה ומה יהיה המחיר שישלמו מי שפועלים כיום מחוץ לכל נורמת התנהגות שהיתה מקובלת בארגון לפני בן גביר בתפקיד. נסו לחשוב מה יעשו במשטרה אם יידעו שבתוך שנה יאיר גולן יתייצב בראש המשרד לביטחון הפנים. השינוי יתחיל כבר עתה.
"נסו לחשוב מה יהיה החשבון שיעשו אם יידעו שבתוך שנה או מעט יותר יתייצב בראש המשרד לביטחון הפנים אדם בעל מדיניות אחר לגמרי, שפיו ולבו שווים, ושלא יירתע לגבות מחיר יקר ממי שנהפכו לעבדיו הנרצעים של בן גביר על חשבון ציבור שומרי החוק. האם זה לא ישפיע על התנהגותם כבר עתה? האם הם לא יהיו זהירים יותר? קפדנים יותר במילוי תפקידם על פי חוק? האם לא תתחיל לנשב רוח קצת אחרת בשורות המשטרה?
"אם כן, גולן, הנה הצעה שבעיני תפורה היטב למידותיך, ויכולה להשפיע השפעה של ממש על המתרחש. נכון שאין כבוד של ממש בכניסה לנעליו של בן גביר, אבל השירות לדמוקרטיה הישראלית חשוב יותר."
(אורי בר-יוסף, "יאיר גולן לראשות המשטרה", "אל-ארצ'", 29.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-29/ty-article-opinion/.premium/00000198-5677-d304-af9a-de7fe9910000
הצעה מוזרה ביותר. מניין בכלל ההנחה של יוסלזון-בר יוסף שהמשטרה תפורה למידותיו של גולדנר-גולן? אם ראש הממשלה יהיה בנט או ליברמן, והאמת, גם בלעדיהם, האם הוא בטוח שיאיר גולדנר-גולן לא יפעיל למשל את "נוהל שכן" במשטרה, כמו שהפעיל אותו בזמנו בצבא?
מניין לו בכלל הערובה שהוא כמפקד המשטרה יהיה ישר יותר מאיתמר חאנן-בן-גביר?
לפרקליטות אין זמן פנוי
הפרקליטות לא תחקור את יאיר גולן לאחר שאמר בשנת 2023 שסרבנות היא כלי לגיטימי:
https://x.com/BiniAshcknasy/status/1950191917167169564?t=BK8l1kCmHpGa0X1yILDnxw&s=19
לפרקליטות כידוע אין זמן פנוי עליה לעסוק בבעיות אחרות מלבד הסתה לסרבנות.
יש ח'ותים יהודים
מסתבר שיש ח'ותים יהודים. ראובן-צוברי-רוברט סוברי, בן 77, יהודי ממוצא תימני ואזרח ישראלי-אמריקני, היה בין 21 משתתפי משט חנדלה.
משתתפי המשט לעזה נאסרו וגורשו מהארץ. שוחררו ממאסר שני משתתפים בעלי אזרחות ישראלית (לא מובן למה לא נשפטו ונשלחו לכלא?) – הוואידה עראף, עורכת דין ערבייה-מוסלמית לזכויות אדם, (לא של העזתים בעזה) מייסדת שותפה של תנועת הסולידריות הבינלאומית וחברת ועדת ההיגוי של "משט החופש" ורוברט סוברי, ישראלי אמריקאי תימני.
"השגנו את מטרתנו," אמר רוברט סוברי שנותר בינתיים בארץ, למרות הכישלון-הצפוי-מראש של להגיע ליעד, "ניסינו לשבור את המצור הישראלי הבלתי חוקי על עזה. זה היה מתוקשר היטב וכך הפנינו את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצור המתמשך ולרצח עם בהרעבה."
ראובן צוברי-רוברט סוברי בן ה-77, יליד 1948 נולד בדרום קליפורניה, בעיר הפרבר לייקווד שדרומית ללוס אנג'לס. "אחרי התיכון הלכתי ל-UCLA, ואז התגייסתי," הוא מספר, "כשחזרתי מווייטנאם, סיימתי את התואר הראשון שלי, הלכתי ללימודים מתקדמים במישיגן, ובסופו של דבר מאז לא עזבתי את המערב התיכון." הוא למד רוקחות. אבל לא סיים. פתח עם אשתו מסעדת פירות ים בנוסח קריאולי בסנט לואיס, שבמדינת מיזורי השכנה, ופרשו לגמלאות.
כיצד הפך אנטי-ציוני?
"בסנט לואיס הייתי הולך לטמפל אבל אחרי זמן מה, איבדתי עניין," הוא משתף, "ב-2006 יצאתי למשלחת של שר-אל. זו עמותה העוסקת בארגון מתנדבים מרחבי העולם לעבודה במסגרת צה"ל. זה כמו תגלית, אבל לאנשים זקנים. אתה יודע, חבורה של אמריקאים קשישים. כולנו היינו די בפנסיה. זה היה ב-2006 ואני זוכר שעבדנו בבסיס צבאי דרומית לחיפה. אז זו היתה תחילת הטרנספורמציה שלי. זה לא כל כך בגלל מה שעשיתי שם, כי לא עשינו כלום. זה היה בעיקר, אתה יודע, חיבור מחדש אידיאולוגי של, אתה יודע, למטרה הציונית. אתה יודע, לבשנו מדי צבא, הסתובבנו בבסיס, ישנו בצריפים, ואתה יודע, בסוף היום דיברנו על פוליטיקה, וגיליתי שאין לי איתם שום דבר במשותף. בסוף שלושה השבועות, שאלתי את עצמי, מה לעזאזל אני עושה עם זה, במה אני בעצם מעורב והאם אני באמת מאמין לחרא הזה? הרגשתי שלא הייתי שייך לאנשים האלה בכלל והתחלתי לפקפק במעורבות שלי. זה לא קרה ביום אחד. זו נקודת השבר. לקח לי הרבה זמן להגיע לאן שהגעתי.
"כן, אני אנטי ציוני," מכריז בוב סוברי ללא היסוס, למרות שלרגע אין לו כל כוונה לוותר על האזרחות הישראלית, "קראתי הרבה ספרים שלא הייתי חשוף אליהם לפני זה. נועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, כאלה. התחלתי לקרוא סופרים פלסטינים, התחלתי ללמוד על התנועה הציונית דרך עיניו של מרטין לותר וכל זה היה ממש פוקח עיניים. אבל רק בגיל 70, בפעם הראשונה, ביקרתי בגדה המערבית. יש לי משפחה גדולה בישראל והם תמיד אמרו 'אל תלך לשם, זה מסוכן, יירו בך.' אבל חציתי את הקו הירוק ונחשפתי לדברים שלא הרשיתי לעצמי לראות קודם. עשינו התנדבות. עזרנו להם להחזיר לבעלותם איזו באר. אפשר להגיד שזה השלים את התהליך." (מוזר כיצד בכלל קיבל אזרחות ישראלית? נ.כ.)
"מאז אני מגיע כל שנה להתנדבות, גר שם בכפר באזור שלושה חודשים בכל פעם. לא ממש רוצה להיכנס לחוויות שהיו לי, נפצעתי, עשינו הרבה נוכחות מגוננת בזמן שהיינו שם ואתה יודע, נפצעתי פעם אחת, ראיתי הרבה דברים אז הגעתי להשתתף באמת, נפצעתי על ידי חיילי צה"ל, מתנחלים ולא מתנחלים.
"ב-2018 התקיים פסטיבל מורשת פלסטינית בסנט לואיס," הוא מספר, הלכתי אליו, ושם למשט החירות היה שולחן ונרשמתי. שנה לאחר מכן אני קיבלתי טלפון מיונתן שפירו שבהיותו טייס בצה"ל סירב לטוס לעזה. הכניסו אותו לרשימה השחורה והוא לא יכול היה לעבוד בשום מקום בישראל אז הוא עבר לאוסלו והוא עשה את המשט והוא התקשר אליי. הסתבר שהוא קיבל את המיספר שלי מהעצומה הזאת, הוא התקשר אליי ונפגשנו. יש לי ניסיון של 12 שנים בשייט. היה לי רישיון קפטן. חייתי על סירה במשך שבע שנים עם אשתי. הפלגנו מסביב לעולם וחשבתי שהמשט יהיה הזדמנות מושלמת לשלב את שתי התשוקות הללו בחיי.
"האם אני מגנה את חמאס? אני חושב שזה לא רלוונטי למה שקורה. אתה יודע, כמו שאמרתי במשך כמעט שני עשורים, ישראל מחזיקה בעזה בכל הכוח. היא שולטת במצב. הם יכלו לקבל הפסקת אש, הם יכלו לקבל את בני הערובה שלהם בחזרה."
(יואב איתיאל)
https://news.walla.co.il/item/3769797
אבוי לנו בנוסף לח'ותים המוסלמים שמנצחים אותנו במלחמה ועשו סגר ימי על נמל אילת, יש לנו גם ח'ותי יהודי המנסה לפרוץ את הסגר הימי על החמאס המחויב לרצוח גם אותו.
יצר הטנטוס היהודי
סקר בניו יורק: זוהרן ממדאני, המועמד הדמוקרטי האנטישמי והאנטי-ציוני לראשות העיר ניו יורק, הוא המועמד המוביל בקרב היהודים בעיר
כבר כתבתי על העובדה שהשמדת הערך הגדולה ביותר של העם היהודי בהיסטוריה היתה בארה"ב, שבה אבד מיספר גבוה יותר של יהודים מאשר בפולניה בשואה, והנה פעם נוספת אנחנו נתקלים בטנטוס המדהים של יהודי ניו יורק.
לפי סקר דעת קהל, המועמד ההודי-שיעי האנטישמי והאנטי ציוני לראשות העיר ניו יורק, ממדאני, זוכה לתמיכה של 43% מהקולות היהודיים, כשבמקום השני נמצא אנדרו קואומו (שהפסיד לממדאני בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ומתכנן לרוץ כעצמאי לראשות העיר) עם 26%. הסקר חילק את היהודים לפי קבוצות גיל ולפי השתייכות לזרמים:
55% מהקול הרפורמי\חילוני\לא מזוהה עם אף זרם תומכים בממדאני, בעוד 21% מהאורתודוקסים\קונסרבטיבים תומכים בו.
בקרב המצביעים היהודים בגילאי 18-44 התמיכה בממדאני חזקה מאד, 67%, כשבמקום השני נמצא ראש העיר הנוכחי של ניו יורק, עם 11% תמיכה בקרבם בלבד.
https://rotter.net/forum/scoops1/910176.shtml
צפויים לנו ימים קשים וגם למצביעי ממדאני היהודים.
אובדן המפלגה הדמוקרטית סכנה לישראל
מספר שיא של סנאטורים דמוקרטים – יותר ממחצית מסיעת המפלגה – הצביעו בעד שתי החלטות שמטרתן לחסום מכירות נשק אמריקאיות לישראל.
שתי יוזמות שהוביל הסנאטור העצמאי ברנרד גוטמן-סנדר-סנדרס ממדינת ורמונט במטרה לעצור מכירת נשק אמריקאי לישראל – נדחו ברוב ברור בסנאט, לאחר שכל הרפובליקנים ו-20 דמוקרטים הצביעו נגד.
הצעת ההחלטה הראשונה (S.J.Res.34), שניסתה למנוע עסקה בשווי של מעל 675 מיליון דולר, נכשלה בהצבעה של 70 מתנגדים מול 27 תומכים. ההצעה השנייה (S.J.Res.41), שכוונה לבלום את מכירתם של עשרות אלפי רובים אוטומטיים, נדחתה אף היא, עם 73 נגד ו-24 בעד.
לקראת ההצבעה, אמר סנדרס: “לא משנה מה יקרה הלילה, ההיסטוריה תגזור את דינם של אלה מאיתנו שלא פעלו מול הזוועות האלה."
https://rotter.net/forum/scoops1/910298.shtml
מחוקק נוסף שמסלים כעת את יחסו לנתניהו וממשלתו הוא חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ג'רי נדלר, מהמחוקקים היהודים הבכירים והוותיקים ביותר בקונגרס, שהשתתף שלשום בהפגנה נגד ממשלת ישראל מול בניין הקונסוליה הישראלית בניו יורק. בנאומו שם הטיח נדלר ביקורת חריפה בנתניהו, והאשים אותו בגרירה מכוונת של המלחמה ובניסיון לסכל עסקת חטופים ממניעים פוליטיים. "נתניהו שם את העתיד הפוליטי שלו מעל חיי החטופים ואזרחים חפים מפשע," תקף. "המכשול המרכזי לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים זה הפוליטיקה של אדם אחד – בנימין נתניהו". (הוא בטח קורא את "הארץ").
נדלר, מקווה בבחירות אמצע הכהונה בשנה הבאה לשמור על מושבו בקונגרס מטעם אחד ממחוזות הבחירה של ניו יורק, אבל בפריימריז הדמוקרטיים שייערכו לקראת הבחירות נושף בעורפו המועמד היהודי-פרוגרסיבי ליאם אלקינד, צעיר בן 26, ויש פרשנים שסבורים כי הקו החריף שנדלר מאמץ כעת נועד למשוך קולות יהודים מהשמאל. לדבריהם, זו גם הסיבה שנדלר הביע תמיכה במועמדותו של זוהראן ממדאני האנטי-ישראלי בבחירות לראשות העיר ניו יורק.
וסחף גם אצל הרפובליקנים.
הרפובליקנית מרג'ורי טיילור גרין, אשת ימין קיצוני הדוגלת במדיניות חוץ בדלנית, הפכה לרפובליקנית הראשונה בוושינגטון שטוענת ל"רצח עם" בעזה, ותקפה מחוקק רפובליקני יהודי שצייץ "תחזירו את החטופים, עד אז תרעבו": "אמירה נוראית שתיצור עוד אנטישמיות."
מרג'ורי טיילור גרין, כמו סנדרס, מתנגדת להמשך הסיוע לישראל, אם כי בעיקר מתוך אידיאולוגיה בדלנית הרואה בכל השקעה מעבר לים בזבוז של כספי משלם המיסים האמריקני.
"זה הדבר האמיתי והקל ביותר לומר ש-7 באוקטובר בישראל היה מזוויע ושחייבים להחזיר את כל החטופים – אבל כך גם שרצח עם, משבר הומניטרי ורעב מתחוללים בעזה," היא צייצה שלשום ברשת X – ציוץ שבו הגיבה לדיווח על כך שהלובי הפרו-ישראלי AIPAC החליט לבטל את תמיכתו במחוקק הרפובליקני היהודי רנדי פיין, אחרי שזה נשמע כמי שתומך בהרעבת עזתים וצייץ: "שחררו את החטופים, עד אז – תרעבו" (באותו ציוץ גם הכחיש שיש רעב בעזה וטען שמדובר ב"תעמולת טרור מוסלמית"). בתגובה לדברים הללו של פיין כתבה גרין: "קריאה של מחוקק אמריקני יהודי להמשך הרעבתם של אנשים וילדים חפים מפשע היא דבר בזוי. ההצהרה הנוראית שלו תיצור רק עוד אנטישמיות."
גרין, היא אשת ימין קיצוני שבעבר קידמה שלל תיאוריות קונספירציה המזוהות עם תנועת QAnon, בהן גם תיאוריה הזויה שתוארה כאנטישמית ולפיה קרן לייזר – ששוגרה מהחלל ביוזמת פוליטיקאים דמוקרטים וכמה חברות, כולל "רוטשילד בע"מ" – אחראית לשריפות יער שהשתוללו בקליפורניה. כמו דמויות בולטות אחרות במחנה ה-MAGA של תומכי טראמפ, היא דוגלת במדיניות חוץ בדלנית והתנגדה בין היתר להחלטת הנשיא לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. לפני כשבועיים נפלה הצעה שלה בבית הנבחרים לבטל סיוע בהיקף של 500 מיליון דולר למערכות ההגנה האווירית של ישראל.
היא הצביעה אז יחד עם מחוקקות פרוגרסיביות ואנטי-ישראליות כמו רשידה טליב ואילהאן עומאר, אך ההצעה נפלה ברוב עצום של 422 מתנגדים מול שישה תומכים בלבד. גרין הסבירה כי ההתנגדות שלה לסיוע הזה נובעת מהעובדה שישראל כבר מקבלת בנפרד יותר מ-3 מיליארד דולר מדי שנה מכספי הסיוע האמריקניים, והיא הקפידה לתאר את ישראל כ"מדינה גרעינית", יכולת שישראל שומרת לגביה על עמימות ושגם הממשל האמריקני נמנע מלאשר או להכחיש.
גרין תהתה מדוע על ארה"ב להעביר כל כך הרבה כסף לישראל בשעה שהאמריקנים עצמם נתונים לקשיים כלכליים רבים: "לישראל – החמושה בגרעין – יש ביטוח בריאות אוניברסלי לאזרחים שלהם והיא מסבסדת להם את הלימודים האקדמיים. כאן באמריקה, אנחנו בחוב של 37 טריליון דולר. ההצעה שלי תבטיח שמשרד ההגנה יפעל על פי גישת 'אמריקה תחילה', וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים," אמרה.
אף שגרין עדיין מהווה קול חריג בנוף הרפובליקני, התמונות מעזה, לצד הטענות להתנכלות לקהילה הנוצרית בישראל (שהביאו לאיום חריג מהשגריר מייק האקבי) והזעם על הפצצת הכנסייה בעזה מוקדם יותר החודש – מגבירים את הקולות הביקורתיים כלפי ישראל בקרב השמרנים. מגין קלי, עיתונאית "פוקס ניוז" לשעבר וכיום דמות בולטת ומשפיעה במחנה הזה, התראיינה השבוע לתוכניתו של פירס מורגן – שמרני נוסף שתמך בעבר נחרצות בישראל אך כעת משמיע ביקורת נוקבת על התנהלותה ברצועה – והזהירה מהמשך המגמה הזו.
קלי הדגישה כי אינה סומכת על תמונות הרעב המגיעות מעזה, וציינה כי לחמאס יש אינטרס בהפצתן ברחבי העולם, אך הוסיפה: "בין אם ישראל מבינה זאת או לא, היא הפכה את עצמה לנבל של העולם בכך שאפשרה לדבר הזה (המלחמה בעזה) להימשך כל כך הרבה זמן. היא איבדה את התמיכה של ידידיה הקרובים ביותר. אפילו כל המפלגה הדמוקרטית הפכה לנגדם, והם מאבדים רפובליקנים מדי יום, בעלי הברית החשובים ביותר שלהם."
(איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/news/article/b1aegxtdel
יש מקום לדאגה מהמשך הדשדוש בהכרעת החמאס.
היוזמה הצרפתית באו"ם דורשת:
״דה-רדיקליזציה של מערכת החינוך הישראלית״
אין גבול לחוצפה הצרפתית. הוועדה בהובלת צרפת וסעודיה קוראת לישראל לערוך תיקונים בספרי הלימוד בדומה לרשות הפלשתינית.
(אור שקד, ישראל היום, 30.7.25)
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/other/article/18530340
אין לי מושג מה הצרפתים רוצים שיפסיקו ללמד במערכת החינוך הישראלי שאינה מלמדת כלל בניגוד להיגיון ולחוק את הנאראטיב הערבי:
אחת ממטרות החינוך כפי שמוגדר בחוק היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית." למרבה הצער סעיף זה אינו מקוים.
לפני שנים כתבתי לד"ר אדר כהן אז המפמ"ר לאזרחות כי יש חובה להוסיף בלימוד האזרחות את הנאראטיב הערבי. הוא ענה לי שיענה לי ולא ענה. אני מבין אותו.
מכל מקום לפי החוק קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנאראטיב הערבי:
1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
2. האמנה הפלשתינאית (1964): היהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה.
4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
כפי הנראה גם בנושא זה החוק הישראלי לא יכובד, אבל בכל מקרה ובלי קשר על ישראל לתבוע ממקרון נשיא צרפת את הדברים הבאים:
לשנות את שמו העברי עמנואל לאימם-אללה.
להסיר מחזית הנוטרדאם את פסלי מלכי ישראל, ולהחליפם בפסלי החליפים הערבים.
לסלק מתוכנית הלימודים בצרפת את היצירה הראשונה הכתובה בשפה הצרפתית – "שנסון דה רולנד" המתארת את סילוק הכיבוש הערבי.
כבר כתבתי זאת בנוסף למקרון גם לנתניהו, אבל הוא כצפוי התעלם ולא התייחס. (לא שחשבתי אחרת).
https://x.com/naaman_c/status/1911734425689223454?t=YfzJ6Pwl7-HESCuVcPJ0Eg&s=03
בשורה רעה
צרפת משעה את תוכניתה לקליטת עזתים בעקבות התבטאויות, כנגד הנוצרים ועוד, של עזתית שהגיעה לשם בחודש שעבר
מאז שצרפת הכריזה על קבלת פליטים מעזה, שמחנו שהנה יש פתרון לעזתים. מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת מדי. ועכשיו יש רק אכזבה מהצרפתים.
זעם בצרפת לאחר שנור עטאלה, פליטה מעזה שהגיעה בחודש שעבר במלגה המבוססת על "מצוינות אקדמית", נחשפו בצרפת פוסטים ישנים שלה המשבחים את היטלר, חמאס, חיזבאללה והחות'ים, וקוראים לרצח כל החטופים בעזה.
היא פרסמה מחדש את התוכן המתאר את מתקפת הטרור על העיתון הצרפתי "שרלי הבדו" שהתרחשה בעקבות פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד, מה שהובילה להתקפה רצחנית על משרדי העיתון, וטענה כי מוסלמים אינם צריכים להשתתף ב"פעילויות נוצריות".
תושבי צרפת המומים לגלות עד כמה העזתים רדיקליים וכעת, שבועיים בלבד לאחר שצרפת הכריזה שכל העזתים זכאים למקלט, צרפת משעה את תוכניתה לקליטת פליטים מעזה. ונור חייבת לעזוב את צרפת.
https://rotter.net/forum/scoops1/910500.shtml
בושה וחרפה לצרפת. איפה ההומאניות וההומניטריות של הצרפתים?
הוי תמימות קדושה, כאילו שהצרפתים לא ידעו כל הזמן מה דעת החמאס והעזתים לגבי הצרפתים, אז מה אם הם גם נגד הצרפתים? הרי לצרפתים חשוב יותר שהם בעיקר נגד היהודים...
נעמן כהן
קרושבאנו כתב את הנוסח הראשון של הפרוטוקולים של זקני ציון, והיה המוציא לאור של הספר שהשפיע ומשפיע על האנטישמים עד היו.
מקבלי אות קרושבאנו
אנחנו פותחים מדור חדש של מדד קרושבאנו המיועד לישראלים ההולכים בדרכו. מדד קרושבאנו. כל ישראלי ההולך בדרכו של קרושבאנו ומשטין ומפיץ עלילות דם על ישראל ומלבה שנאה המסכנת את חיי היהודים בארץ ובעולם, יקבל את אות קרושבאנו.
ברבות הימים נדרג את חשיבותם.
אני פונה לכולם אנא שלחו מועמדים לקבלת אות קרושבאנו.
הנה הרשימה הראשונה של מקבלי אות קרושבאנו:
יאיר גולדנר-גולן. הוא הראשון שמקבל את אות קרושבאנו כי הוא זה שהדהד את עלילת הדם שלו (שהביאה לפוגרום קישינב) ש"היהודים הורגים תינוקות של לא יהודים כתחביב." (קרושבאנו אגב אמר כפולחן דתי).
עמוס שוקן, ואלוף בומשטיין-בן. מקבלים את אות קרושבאנו. עיתונם, עיתון "הארץ", בדומה לעיתונו של קרושבאנו הוא המקור העיקרי לעלילת הדם שהיהודים מבצעים ג'נוסייד בערבים, ולכן שניהם ראויים לאות קרושבאנו.
גדעון (לואי) לוי, מקבל את אות קרושבאנו על עלילת הדם שלו ש"ההרעבה וההרג ההמוני הם המטרה. כלומר, ג'נוסייד," "הארץ" 31.7.25)
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-5b42-da8a-ab9c-7fcae83b0000
מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי מקבלת את אות קרושבבאנו. כיושבת ראש ההנהלה של ארגון בצלם הכריזה: "הג'נוסייד שלנו":
https://www.btselem.org/hebrew/publications/202507_our_genocide
מוז'גאן אבגינסז-אורלי נוי היא מהגרת (הבלתי חוקית לתפיסת הערבים) מאיראן, תומכת הטרור שקבעה בשנת 2022, בעקבות פיגוע שבו ירו מחבלים פלסטינים על אוטובוס שהסיע חיילים, כתבה: "לא, ירי על אוטובוס חיילים בשטח כבוש אינו טרור." חברת בל"ד: ומועמדת המפלגה לכנסת. היא איראנית אנטישמית ואנטי-ציונית. על כל אלה היא ראויה לאות קרשובאנו.
(ודוק: כשיצחק רוביצוב-רבין אמר שמוחמד יאסר ערפאת בלי בג"צ ובצלם יילחם בחמאס, הוא לא הבין שבצלם הא בעצם ארגון תומך חמאס).
"ארגון רופאים לזכויות אדם" ראוי לאות קרושבאנו לאחר שפירסם: "ג'נוסייד בעזה"
https://www.phr.org.il/genocide-in-gaza-heb/
מוזר. האתר מחק את הקישור של עצמו ל"צוות והנהלה" ולא ברור מי עומד בראש הארגון.
אבל ג'מיני כתב לי שזה ד"ר גיא שלו:
https://www.zman.co.il/writer/12718/
הנה בקטע מדהים מתוך הריאיון של 2 ראשי ארגוני זכויות אדם, בצלם ורופאים לזכויות אדם ב-CNN. אחרי שהם מסבירים כמה ישראל מבצעת ג'נוסייד כשהם טוענים שההוכחה לכך היא "הכוונה" שהשמיעו פוליטיקאים ישראלים נגד עזה, שואלת אותם המראיינת כריסטיאן אמנפור, האם חמאס ביצע ג'נוסייד לאור ההגדרה שלכם?
ובכן, שימו לב לתשובה של מר גיא שלו. הוא לא היה מוכן להגיד שחמאס בצעו ג'נוסייד. הוא מדפדף את השאלה וחוזר להאשים את ישראל. כאשר הוא נשאל על עמדת ישראל הטוענת שחמאס מתחבא מאחורי בתי חולים הוא משיב: "מה הראיות לכך?"
או במילים אחרות, כדי להרשיע את ישראל והחברה הישראלית, החבר'ה האלה מקטינים את הג'נוסייד של חמאס. מקטינים את המפלצתיות של החברה העזתית כולה. זה אשכרה פוגע להם בנרטיב של "ישראל הג'נוסיידית" ששני החבר'ה האלה עם המבט המיוסר בעיניים מנסים לקדם.
https://x.com/IshayFridman/status/1950791625950597359?t=56UonCdnxiyKV-pHp_inVg&s=03
שני הארגונים אם כן זכאים לאות קרושבאנו.
יולי נובק: מנכ"לית בצלם לשעבר מקבלת את אות קרושבאנו בעקבות פירסומה את עלילת הדם: "הג'נוסייד שלנו"
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-6038-dc50-a9bf-ed7bd0af0000
דויד גרוסמן: מקבל את אות קרושבאנו על שהכריז: "ברצועת עזה מתרחש רצח עם."
https://x.com/Haaretz/status/1951278906037711320?t=_3n7DepCa-OCbpZN0Mcj1A&s=03
אתם מוזמנים להציג מועמדים נוספים לקבלת אות קרושבאנו.
"תיקון" נוסח הניו יורק טיימס: אחרי ששיקרו והכפישו את ישראל לעיני עשרות מיליוני עוקבים הם פירסמו תיקון בשקט בשקט בעמוד יח"צ זניח
אחרי ששוב פירסם עלילת דם על ישראל, "הניו יורק טיימס" "תיקן" הלילה את "הטעות" בה הציג ילד החולה בסיסטיק פיברוזיס כמי שגווע למוות בגלל "ההרעבה" הישראלית בעזה.
בלחצה של הקונסוליה הישראלית בניו יורק, העיתון פירסם הבהרה רפה ומערבלת בה נאמר כי "לאחרונה פרסמנו כתבה על האזרחים הפגיעים ביותר בעזה, כולל מוחמד זכריה אל-מוטוואק, בן כ-18 חודשים וסובל מתת תזונה חמורה. מאז למדנו מידע חדש, כולל מבית החולים שטיפל בו ומרשומותיו הרפואיות, ועידכנו את הכתבה שלנו כדי להוסיף הקשר לבעיות הבריאות הקיימות שלו. פרט נוסף זה מעניק לקוראים הבנה טובה יותר של מצבו."
קונסול ישראל בניו יורק אופיר אקוניס, אמר בתגובה כי "מצער שהתקשורת הבינ"ל נופלת פעם אחר פעם לתעמולת השקרים המתועבים של חמאס. קודם מפרסמים – אחר בודקים, אם בכלל. התיקון של הניו יורק טיימס הוא רק ההתחלה. אנחנו נמשיך להיאבק על האמת ועל העובדות ללא הפסקה ולנפץ את תעמולת הזוועה של חמאס בכל דרך."
"התיקון" של הניו יורק טיימס לא מתחיל להיות אמין. ראשית, הוא פורסם בקטן ברשתות החברתיות, בעוד תמונת הילד נמרחה בעמוד הראשון ונפוצה בכל העולם. ומה שחשוב יותר לא מדובר ב"טעויות", ואפילו לא בתופעה או מגמה. בכל הנוגע לניו יורק טיימס, ולא רק אליו, זו שיטה.
מכון "קמרה" חשף כי ניו יורק טיימס השתמש באנשי חמאס כ"צלמי עיתונות" שלו בעזה. בדיקה של פרופ' איתן גלבוע מצא שרק בחצי השנה הראשונה של המלחמה, העיתון, שלצערנו משפיע גם על הממשל הנוכחי, תיקן 48 פעמים כתבות שלו בנוגע לישראל. "תיקונים אלה התייחסו לסוגיות כמו ציטוט שגוי של מנהיגים ישראלים, כותרות מטעות ושגיאות, בדיווח על אירועים כמו הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי." כותב מנוע הבינה המלאכותית גרוק.
הקו העוין של "העיתון היהודי" לעם היהודי, הוא מן המפורסמות. "ניו יורק טיימס" הצניע את זוועות השואה ומסקר את מדינת ישראל בעוינות באופן שיטתי. כזכור, עוד לפני המלחמה, התפטרו שני עורכים בכירים בעיתון, ג'יימס בנט ובארי וויס, על רקע ההטייה השמאלית החריפה מאוד בתוך המערכת.
אבל כשהאמת נחשפה, והסתבר שלא היה מדובר ברעב אלא בילד חולה – הניו יורק טיימס לא טרח לפרסם את התיקון באותו מקום ולא באותו היקף חשיפה.
במקום זאת, הוא בחר להחביא את ה"התנצלות" בעמוד יחסי הציבור שלו,
זהו העמוד שבו פורסמה העלילה האנטישמית בפני עשרות מיליונים:
👉 https://x.com/nytimes
וזהו העמוד הזניח שבו פורסם ה"תיקון", הרחק מעיני הציבור:
👉 https://x.com/NYTimesPR
https://rotter.net/forum/scoops1/910182.shtml
עיתון הניו יורק טיימס זכאי גם הוא לאות קרושבאנו, אבל אנחנו מעניקים את האות רק לישראלים.
ומי אחראי לרעב בעזה?
האו"ם מאשר רשמית: מאז ה 19.5 ועד היום נכנסו לרצועה באמצעות מנגנון האו"ם 2010 משאיות סיוע. מתוך 2010 המשאיות שנכנסו לרצועה 1753 משאיות נבזזו ורק 260 הגיעו אל היעד. יותר מ 87% ממשאיות הסיוע של האו"ם שנכנסו לרצועת עזה נבזזו!!! ואלה נתוני האו"ם בעצמו.
https://rotter.net/forum/scoops1/910325.shtml
כמובן שהמלעיזים והמשטינים יעלילו רק על ישראל.
חיפה יפא עכא
(בעקבות מאמרו של פרופסור אהוד מנור, "חיפה הסיפור היהודי והדמוקרטי", ("חדשות בן עזר", 2077):
זוהי חיפה שחדלה להתקיים, ונותרה בבתים הנטושים ובקפה ששותים.
צעירים ערבים רואים בה זיכרון מתמשך של הנכבה.
סיור טיולים בחיפה לערבים
ראודה גנאיים, שפירסמה את הספר "חיפה בזיכרון בעל־פה: שכונות, בתים ואנשים", שיצא ב–2022 (הוצאת המרכז הערבי למחקר ומדיניות בקטאר), מדגישה ש"המסע שלי לחיפוש אחר הזהות האישית והלאומית התחיל לפני שנים רבות."
גנאיים משרטטת בספרה את החוויה הקיומית של הערבים בחיפה לפני קום המדינה ואחריה. היא עוקבת אחרי 40 סיפורים אישיים של אנשים בשכונות אל-עתיקה, המושבה הגרמנית, ואדי סאליב, ואדי ניסנאס ועבאס. גנאיים היא חוקרת עצמאית של היסטוריה חברתית והיסטוריה שמקורה בסיפורים בעל-פה.
"השיח על סוגיית השיבה של הפליטים מושתק," היא אומרת, "הישראלים רואים בחזרתו של פליט פלסטיני לארץ איום על קיומם. אחרי 76 שנה צריך להיות פתרון צודק לנושא."
עבור יהודים רבים מייצגת חיפה חיים משותפים, אולם צעירים ערבים רואים בה זיכרון מתמשך של הנכבה.
גנאיים מקיימת סיורים בחיפה תחת הכותרת "שכונה וסמטה", המיועדים לקהל הערבי והיהודי, בערבית ובעברית (בהתאמה). סיור כזה בשכונת ואדי ניסנאס, שאירגנה "תנועת צעירי חיפה הערביים" ציין את נפילת העיר (בידי היהודים) ב-22 באפריל 1948." כ-30 צעירים התאספו בארבע אחר הצהריים ברחוב הוואדי, ליד בית מספר 50 שבו פועלת המספרה של וליד בלוטין. משפחה זו היא אחת היחידות שגרה ברחוב עוד מלפני הנכבה.
כמו תמיד בסיור שמארגנת ראודה גנאיים הנכבה נוכחת בכל נשימה, אבל לא קיימת, שקופה, לא זוכה להכרה. עבודת אמנות אחת ב"מוזיאון ללא קירות" שהיא מובילה בסיורה לא מותירה מקום לספק. העבודה, של חיה קרברג-תומא (אמנית חיפאית יהודייה, שהיתה בת זוגו של ההיסטוריון הערבי־נוצרי אמיל תומא*), נקראת "מישהו גר כאן עד 1948.".רואים בה דלת עץ ישנה ומעליה תצלום של בני זוג אלגנטיים.
(שירין פלאח-סעב ומשה גלעד, זוהי חיפה שחדלה להתקיים, ונותרה בבתים הנטושים ובקפה ששותים, "אל-ארצ'", 13.5.24).
https://www.haaretz.co.il/gallery/trip/2024-05-13/ty-article-magazine/.premium/0000018f-5c39-d019-a3bf-5cfd8ca50000
בניין קולנוע חן ההיסטורי של חיפה נמכר בכספים שגייס עזמי בשארה מקטאר, יהפוך למרכז תרבות פיליסטינית המנציח את הנכבה.
טיולים להכרת העבר היהודי של חיפה
"חיפה הסיפור היהודי"
במקביל לסיורים הערביים להכרת הנכבה וחיפה הערבית, קם בחיפה גם ארגון המארגן טיולים להכרת העבר היהודי של חיפה.
"חיפה הסיפור היהודי" הוא פרויקט להדרכת טיולים וסיורים, משחקי ניווט עירוניים, העברת הרצאות, ימי עיון וסדנאות בנושא הסיפור היהודי והציוני של חיפה.
מטרת הפרויקט היא להשפיע על תדמיתה היהודית והציונית של חיפה.
"חיפה הסיפור היהודי" שם לו למטרה להשפיע על תדמיתה של חיפה ולהפוך אותה ליהודית וציונית יותר.
כיום נחשבת חיפה לעיר רב תרבותית ורבת דתות. המבקרים בעיר יכולים להתרשם מהמושבה הגרמנית המשוקמת, מהגנים הבהאים המפוארים, מביקור בכנסיה בסטלה מריס ומחוסר היכרות משווע של העבר וההווה היהודיים והציוניים של העיר.
בנוסף, נחשבת חיפה לעיר "אדומה", ללא קשר לעולם הרוח והתרבות של מסורת ישראל.
חיפה הסיפור היהודי שם לו למטרה לשנות את תדמיתה של חיפה ולהפוך אותה לעיר של כחול לבן.
באמצעות סיורים למבוגרים, טיולי בתי ספר, הרצאות ושיקום אתרי מורשת יהודיים אנו מנסים להנחיל לציבור הרחב את מורשתה היהודית והציונית המשמעותית והלא מוכרת של חיפה.
באמצעות היכרות עם מורשת זו אנו מקווים שתדמיתה של העיר תשתנה בעיני הציבור הרחב, ומעיר אדומה תהפוך חיפה לכחולה לבנה.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו, להכיר את סיפורה היהודי והציוני של חיפה וביחד לשנות את תדמית העיר – עיר של זהות יהודית, עיר של כחול לבן.
https://www.haifajewishstory.co.il/3/מי-אנחנו
על אירגון טיולים בחיפה להכרת העבר היהודי של העיר יצא קצפהּ של עליזה גוטר-שנהר-אלראי, יו"ר העמותה לתולדות חיפה.
עליזה גוטר שנהר-אלרעי "וביערת הרע מקירבך"
עליזה גוטר-שנהר-אלרעי המתנאה כפרופסורית בפנסיה לספרות עממית יהודית, ובהיותה שגרירה ברוסיה כמינוי של שמעון פרסקי-פרס, בלי לדעת רוסית, מכהנת עתה כיו"ר העמותה לתולדות חיפה, ופועלת לבער את הרע. ומהו הרע אליבא דעליזה גוטר-שנהר-אלרעי?
הרע הוא העבר היהודי של חיפה. וכך היא כותבת:
"קבוצה בשם 'חיפה – הסיפור היהודי', שאין לדעת מי מממן אותה, מנסה לעורר ריב ומדון בלב עירנו השלווה והרב-תרבותית. מטרתה המוצהרת: 'לחזק את הצביון היהודי והציוני של חיפה' – כלומר, לשנות את אופייה הקוסמופוליטי והפתוח של העיר.
"לטענתם, המבקרים בחיפה סובלים מ'חוסר היכרות' עם סיפורה היהודי והציוני של העיר. אך מנין להם טענה זו? האם נערך סקר אמין? האם נבדקו העדפות המבקרים?
"העמותה לתולדות חיפה, לצד גופים אקדמיים ואנשי חינוך מקומיים, עורכת זה שנים הרצאות, סיורים ופרסומים על תולדות העיר – על כל רבדיה: יהודיים, ערבים, נוצרים, מוסלמים, דרוזים ובהאים גם יחד. חיפה היא עיר רב-תרבותית ורב-דתית, המהווה דוגמה נדירה לחיים משותפים. יהודים – חילונים, דתיים וחרדים – חיים ופועלים בה לצד ערבים – מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובהאיים מתוך כבוד הדדי, שותפות והרמוניה מרשימה. כך הייתה חיפה, כך היא כיום – וכך גם תישאר!
"במנשר הבזוי שמפיצה הקבוצה, הם מציינים כי חיפה נחשבת לעיר 'אדומה', כביכול מנותקת מעולמה הרוחני והתרבותי של מסורת ישראל. לידיעת המפיצים – חיפה, למרבה הצער, כבר אינה אותה עיר 'אדומה' שבה גדלתי, ושמעולמה היהודי וההומניסטי צמחתי. הקבוצה הדתית העומדת מאחורי היוזמה אינה מבינה, ככל הנראה, כי אין מדובר באי-ידיעה מצד הציבור החילוני, אלא בפער יסודי בתפיסת היהדות. לנו, היהודים ההומניסטיים, היהדות היא מקור השראה, מרחב של טקסטים, ערכים, יצירה ומשמעות, ממנו אנו ניזונים. עבורם, היהדות היא מקור סמכות. בעיניהם, כל בני העם היהודי נדרשים 'לקבל על עצמם עול שמיים' ולקיים מצוות.
"בעינינו – האדם עומד במרכז, ולא האל.
"היהדות הגזענית, המדגישה עליונות יהודית על פני אחרים, אינה מקובלת על רבים מאיתנו, היהודים ההומניסטיים. בחיפה, יהודים הומניסטיים אינם מיעוט – הם רבים, רבים מאוד. הניסיון להציג את עצמם כמי ש'מנחילים לציבור הרחב את מורשתה היהודית והציונית המשמעותית והלא מוכרת של חיפה' – חוטא לאמת. לא מדובר בהנחלה אלא בהשתלטות תרבותית, בניסיון לכפות קריאה אחת, צרה ומצמצמת, על מרקם עשיר ומורכב של חיים יהודיים, ערביים, חילוניים ודתיים. זו אמירה שקרית וחסרת כל בסיס. אין לנו כל עניין 'לתקן' או לשנות את תדמיתה של עירנו האהובה והשלווה. להפך, אנחנו מבקשים לשמר את הריבוי, את הפסיפס העשיר של קולות, קהילות, מסורות ותרבויות שחיים זה לצד זה בעיר חיפה, כבר דורות.
ולכם, המבקשים למחוק את הזהות הרב-תרבותית של חיפה, נאמר זאת בפה מלא: לא ניתן לכם לשנות את דמותה של העיר שלנו. נאבק עד חורמה."
https://haipo.co.il/item/584953
מובן שעל ארגון טיולים לערבים להנצחת הנכבה הקוראים לזכות השיבה, עליזה גוטר-שנהר-אלרעי, אינה מלינה. היא הרי כמו רבים כמוה רואה את האוייב ביהודים הדתיים בלבד. מצידה שחיפה תהפוך שוב לעיר ערבית-מוסלמית (מה שקורה ממילא, למעלה מ-50 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת חיפה, המנציחה בחזיתה את הנכסה, הם ערבים) העיקר שלא יוזכרו בה אתרים יהודים על ידי יהודים דתיים.
הבנתם? לבער את הרע לפי עליזה גוטר-שנהר-אלראי, זה לבער את העבר היהודי "הזוי" לדבריה של חיפה, יחד עם ביעור היהודים הדתיים. נגדם, ולא נגד הערבים היא תילחם "עד חורמה".
מסקנה: יש לבער את הרוע מתוכה של עליזה גוטר-שנהר-אלראי.
*אמיל תומא – יווני-נוצרי שהסתערב בגין הכיבוש הערבי, היה עסקן פוליטי בפ.ק.פ. בזמן המנדט, ואחר עסקן במק"י ובגלגולה רק"ח. עם אשתו חיה קרברג, ילידת אורגייב הקרובה לקישיניב (אז ברומניה, כיום במולדובה), עלתה לארץ ב-1934(נחשבת למהגרת בלתי חוקית ע"פ הגדרת הערבים) התחתן במוסקבה. כל ימיהם היו קומוניסטים סטלניסטים אנטי-ציונים שלא הכירו בקיומו של העם היהודי ובזכותו למדינה, והתנגדו לדמוקרטיה בשאיפה לקומם שלטון דיקטטורי קומוניסטי.
הרישעות, הפיליסטיניות והכסילות של יאיר למפל-לפיד (1)
שנה לאחר ההתנתקות מעזה כתב העיתונאי אז, וראש האופוזיציה היום, יאיר למפל-לפיד, בטורו בידיעות: "מדוע היה דחוף וחשוב כל כך למדינת ישראל להתפנות מעזה [ ... ] אני רוצה להציע תיאוריה: זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו ( ונסתרו שוב ושוב ). המניע היה אחר לגמרי: הוא נעוץ בהפרת האיזון העדין שהיה בין החברה המתנחלית לבין החברה הישראלית [ ... ] בעשרים השנים האחרונות עשו הדתיים= לאומיים שימוש נרחב בעם החילוני כדי להגשים שורה של מטרות פוליטיות, ובעיקר אמוניות [...] אלא שהישראלים לא אוהבים להיות חמורים , ולא חשוב מי רוכב עליהם: 'עקרון המטוטלת הנודע' הוא מציאות פוליטית פעילה מאוד בארץ [ ... ] ככל שתדחף את המטוטלת רחוק יותר, היא תחזור בעוצמה רבה יותר. הוחלט ללמד את המתנחלים צניעות ואולי דמוקרטיה."
יאיר לפיד, "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", ידיעות אחרונות, 13.10.2006.
https://kotar.cet.ac.il/kotarapp/index/Page.aspx?nBookID=103787881&nTocEntryID=103787954&nPageID=103787914
הבנתם? ההתנתקות מעולם לא היתה קשורה לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו. המניע היה אחר לגמרי. הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם דמוקרטיה.
כשהפיליסטיני למפל-לפיד רצה ללמד את המתנחלים צניעות ודמוקרטיה הוא לא העלה כלל על הדעת בכסילותו שבשביל הערבים ניר עוז, נחל עוז, בארי, שדרות, וכל יישובי גבול עזה הם התנחלויות שיש לעקור מן השורש ולרצוח את כל המתנחלים היהודים החיים בהם.
הרישעות, הפיליסטיניות והכסילות של יאיר למפל-לפיד (2)
יאיר למפל-לפיד: "הצעה מנומסת: אם אתם נכנסים לאיזה מקום ציבורי, מסעדה, רופא שיניים, הספר שלכם, והטלוויזיה דלוקה על ערוץ 14, תבקשו שיעבירו. בלי התרסה, בלי לריב, בלי להיכנס לויכוח אידיאולוגי ארוך. פשוט תבקשו הכי באדיבות בעולם, 'זה בסדר מבחינתכם להעביר ערוץ? לא, ממש לא אכפת לי לאיזה ערוץ, מה שנוח לכם. אם ישאלו אתכם למה, אל תכנסו להסברים ארוכים, בטח אל תריבו. תחייכו, תגידו, 'כי זה גורם לי להרגיש לא נעים,' וזהו. אם יגידו לכם לא, אז לא. אם יגידו לכם כן, אז יהיה במרחב הציבורי קצת פחות הסתה וקצת פחות רעל וקצת פחות שטיפת מוח אלימה של השלטון."
https://x.com/yosishahbar/status/1950460137342108019?t=-a2nBJbfe7yAcKO4cdihaA&s=03
יש מזל שליאיר למפל-לפיד אין כוח פוליטי, לו היה לו, הוא היה מתפקד כז'דנוב או גבלס ואוסר כפשיסט לצפות בכל ערוץ תקשורת שאינו מהדהד את דעותיו.
אין צורך לחדש את הוויכוח אם הוא חכם או טיפש. הוויכוח כבר הוכרע.
[אהוד: אם אינני טועה, ענבל היא נינה של משה-שמואל ראב בן עזר, אחיו הצעיר של סבי יהודה ראב בן עזר, שניהם ממייסדי פתח תקווה בשנת 1878]. ("חדשות בן עזר", 2077).
אכן. משפחתו של גדי אביה של ענבל ראב-בן עזר, מצד אביו, באה מהונגריה באמצע המאה ה-19 והתיישבה בירושלים. הם היו חרדים שיצאו מהיישוב הישן כדי להקים יישוב חדש. עוד בהונגריה הם החליטו שליישוב יקראו פתח תקוה. בשלב מסוים הכריחו אותם הטורקים להתאזרח באימפריה העותמנית ולהחליף את שמם מראב (הסופר אהוד בן עזר הוא בן דוד של גדי, המשוררת אסתר ראב היא דודתו) למשהו יותר טורקי. "לסבא של אהוד קראו הטורקים מוסה אבן עזר, הבן של אלעזר, וככה זה נשאר," אומר גדי. ("התפוח והעץ", "הארץ" 27.4.12).
https://www.haaretz.co.il/magazine/2012-04-27/ty-article/0000017f-db69-d856-a37f-ffe944480000
[אהוד: מרבית הפרטים שפורסמו בקטע-הכתבה הזה אינם נכונים ואין להתייחס אליהם כחלק מהימן מתולדות משפחת ראב בן עזר. הם פשוט נובעים מבורות. באותה מידה יכול היה להיכתב כי משפחת ראב עלתה ברגל מתימן לארץ-ישראל בשנת תרפ"ה-פ"ו].
אבוי לנו אילנה המרמן לא יורדת מהארץ לדויטשלנד
האקטיביסטית הפרו-איסלמית הוותיקה, אילנה המרמן, אזרחית דויטשנלד נאמנה, טסה באל על לברלין בירת הרייך, ולא יכלה להפסיק לחשוב במטוס: "צפיתי בתמונות החביבות האלה של משפחות ישראליות אוהבות בתחילת דרכן לחיי משפחה שטסות איתי, ולא מצאתי לי מפלט מן המחשבה שאולי, ואף קרוב לוודאי, שעד לפני זמן קצר היו הצעירים והצעירות האלה שותפים למלחמה שקיפדה והחריבה לעד את חייהן של משפחות שלמות, ושמטרתה העיקרית ואף המוצהרת נהייתה בינתיים לדאוג שלעקורים ולשורדים לא יהיה לאן לחזור. שאולי יש בהם אף מי שהרגו, במו נשקם האישי, או בפצצות שהשליכו ממרום או הפעילו מרחוק, אבות ואימהות בני גילם ואת ילדיהם ותינוקותיהם."
"בשהותי בברלין," ממשיכה המרמן, "ובעודי שבה ומתחבטת להגר או לא להגר. מתבררת לי בוודאות גדלה והולכת האמת המרה שישראל אינה המדינה שלי, הישראליות שלה אינה הישראליות שלי ויהדותה אינה היהדות שלי. אז מה עושים עכשיו, כשהגיעו מים עד נפש כמאמר הקלישאה שהיתה למציאות? מהגרים?
"אני אישית מגלה לתימהוני שאין ביכולתי לממש את האפשרות להגר, שנפלה גם בחלקי. מתברר לי שדווקא בעת הזאת, שארץ הולדתי היתה למדינה נתעבת יותר משצפיתי בתחזיותיי האפלות ביותר, אני נאחזת לבלי יכולת להתנתק במחויבויות שבניתי לי בה בעשרות שנות חיי, במחויבויות כלפי האנשים שעדיין אוזרים די כוחות, ובעיקר אומץ, להיאבק נגד הרוע שהשתלט על ארצם.
"הסולידריות הפוליטית והאנושית שלי נתונה לעשרות ולמאות שיוצאים להגן על הפלסטינים מפני הפוגרומים הרצחניים שעושים יהודים בכפריהם; לאזרחי ישראל הפלסטינים שנרדפים עכשיו בארצם יותר מתמיד ורובם אינם יכולים לבחור להגר ממנה; לַפעילים בעמותות המגינות על זכויות האזרח בישראל ונרדפות אף הן; וגם לחברים אישיים שדעותיהם כדעותיי והם מוכי יגון כמוני, אבל כבר לא בריאים דיים לצאת לפעילות או להגר. את הסולידריות הפוליטית והאנושית עם האנשים האלה, יהודים כערבים, לא אמצא בשום מקום מחוץ לישראל. בני האדם האלה יקרים לי וטוב לי בקרבתם. מקומי בישראל."
(אילנה המרמן, "ארץ הולדתי היתה למדינה נתעבת, ואני נאחזת בלי יכולת להתנתק", "אל-ארצ'", 31.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-31/ty-article-opinion/.premium/00000198-6005-de6e-a198-e8ed7d1b0000
כאזרחית דויטשלנד נאמנה (בנציונליטט הגרמני, לא בפולק הגרמני) מכירה ודאי פראו המרמן את האימרה של הפילוסוף הגרמני היינריך פון טרייצ'קה Die Juden sind unser Unglück "היהודים הם אסוננו" (אימרה שאומצה ע"י חבריהּ בחמאס), והיא מודעת היטב לעובדה ששם בדויטשלנד ייקל עליה אמנם להמשיך להזדהות עם החמאס הפועל נגד היהודים במדינת היהודים, אבל היא לא תוכל יותר להמשיך ולהיות אקטיביסטית פרו איסלמית בדויטשלנד עצמה. לכן היא בחרה להישאר בארץ.
הישארותה בארץ היא בשורה רעה לנו, ובמיוחד לעזתים, שעליהם היא מביאה אסון במאבקה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, ממנו הם יסבלו בראש ובראשונה.
נ.ב. בלי קשר, אי אפשר לסלוח לה על התרגום הקלוקל שלה ל"נסיך הקטן" בו מנעה מילדי ישראל להכיר את המילה העברית תוכן – אסטרונום.
עדיף לבקר ב"לוחמי הגטאות"
משלחת צה"ל נדרשה להסיר דגלי ישראל בטקס בבירקנאו: ״השפלה שטרם חווינו.״
180 חיילים, קצינים ואנשי כוחות הביטחון במשלחת "עדים במדים" התכוננו לטקס במחנה בפולין בעודם אוחזים בדגלי כחול לבן – אבל לראשונה נעצרו בשערי המחנה על ידי שוטר פולני שדרש להסיר את הדגלים. "אף טקס לא נעצר, לא ביערות, לא בטרבלינקה, לא בוורשה," ״עצוב, עדיין נאבקים באנטישמיות.״
משלחת ״עדים במדים״ מטעם צה״ל ומערכת הביטחון, שפועלת מזה שנים רבות בתחום הנצחת השואה, וכללה השנה 180 משתתפים – נעצרה בצעדת הדגלים בכניסה למחנה בירקנאו שבפולין. זאת, היות שנדרשה על ידי שוטר מקומי להסיר את דגלי ישראל אותם נשאה. למרות ניסיונות מצד הקצינים הישראלים והצוות המקומי – לא הושגה הסכמה, והדגלים הוסרו.
אחד המשתתפים במשלחת, סיפר על שחווה: ״יצאנו בשורות מהמוזיאון החיצוני אל שערי המקום כמקובל עם דגלים, בצעידה צבאית, קול חצוצרה. כשעצרנו ליד השער הידוע לשמצה, השוטר הפולני עצר את השורה הראשונה וביקש שלא ניכנס עם דגלים. הסגל הפולני המקומי התווכח, גם הסגל הישראלי שכלל קצינים בכירים התווכח איתו, אבל ללא הצלחה.
״בזמן השיח ביניהם חיכינו בשקט בשורות ולא זזנו. כעבור דקות בודדות הסגל הנחה את הרס"רית של המשלחת, והיא הנחתה את נושאי הדגל לפרק את הדגלים.״ הוא מוסיף, ״שמנו אותם מאחור, ברכב שמשמש לארגון טקסים. כשחלפנו בשער לא אמרנו שום דבר לשוטר הפולני אבל שררה אווירה לא נעימה.״
״היינו בשוק מההחלטה, אף טקס על מדים לא נעצר עד כה באמצע, לא ביערות, לא בטרבלינקה, לא בוורשה, לא במיידנק, בכולם היינו עם נושאי דגלים מקדימה,״ המשיך ב׳. ״לא הרגשנו השפלה עד אותו רגע, וההשפלה הזאת היתה פומבית מול קהל אורחים שצילם אותנו, והתלהב מהטקס הצבאי. מדי שנה אפשר להיכנס, כל משלחת נכנסת עם דגלים. יש תמונות מפורסמות מאז ותמיד של קצינים במדים עם דגלים בבירקנאו. לדעתנו, מקור ההנחייה היא שילוב של אנטישמיות וניסיון שלהם לצייר את העבר בדרך אחרת.״
״זה ממש עצוב,״ הוא אומר בכאב. ״נאלצנו לוותר על מסורת ארוכת-שנים. זה טקס מרגש מאוד, ונאלצנו להחסיר חלק משמעותי ממנו. זה פגע משמעותית ברגשות של כולנו. האירוע הזה מסמל שאנחנו עדיין במאבק מול אנטישמיות באירופה, ויש עדיין מי שמנסה לשנות את הנרטיב הציוני ואת קדושת המקום עבורנו.״
https://www.ynet.co.il/news/article/bj847wywxl
באמת אולי הגיעה העת להפסיק עם המצעדים הצבאיים בפולניה, עדיף להפסיק להעשיר את המשק הפולני ולהעביר את המצעדים למוזיאון השואה בקיבוץ לוחמי הגטאות.
יאיר גולדנר-גולן לראשות המשטרה
לפרופסור אורי יוסלזון-בר יוסף, מדען המדינה בפנסיה מאוניברסיטת חיפה, יש רעיון גאוני איך להציל את המדינה ל"לנוכח ההרס שהממשלה הזאת ממיטה על כל מה שבנה המפעל הציוני במשך יותר ממאה שנה – שוו בנפשותיכם," כותב יוסלזון-בר יוסף, ש"יאיר גולדנר-גולן מודיע שבממשלה הבאה שתקום הוא ידרוש תפקיד אחד בלבד: את תפקיד השר לביטחון הפנים. שוו בנפשותיכם איך קציני המשטרה, שכיום יודעים שעתידם המקצועי מותנה ביכולתם להשביע את מדיניות פורעת החוק של בן גביר, יחשבו על עתיד מקצועי לאורך טווח כשאת תפקיד הממונה עליהם ימלא גולן. וחזקה על גולדנר-גולן שהוא יידע להבהיר היטב מה תהיה מדיניותו, אילו נורמות התנהגות הוא ישית על המשטרה ומה יהיה המחיר שישלמו מי שפועלים כיום מחוץ לכל נורמת התנהגות שהיתה מקובלת בארגון לפני בן גביר בתפקיד. נסו לחשוב מה יעשו במשטרה אם יידעו שבתוך שנה יאיר גולן יתייצב בראש המשרד לביטחון הפנים. השינוי יתחיל כבר עתה.
"נסו לחשוב מה יהיה החשבון שיעשו אם יידעו שבתוך שנה או מעט יותר יתייצב בראש המשרד לביטחון הפנים אדם בעל מדיניות אחר לגמרי, שפיו ולבו שווים, ושלא יירתע לגבות מחיר יקר ממי שנהפכו לעבדיו הנרצעים של בן גביר על חשבון ציבור שומרי החוק. האם זה לא ישפיע על התנהגותם כבר עתה? האם הם לא יהיו זהירים יותר? קפדנים יותר במילוי תפקידם על פי חוק? האם לא תתחיל לנשב רוח קצת אחרת בשורות המשטרה?
"אם כן, גולן, הנה הצעה שבעיני תפורה היטב למידותיך, ויכולה להשפיע השפעה של ממש על המתרחש. נכון שאין כבוד של ממש בכניסה לנעליו של בן גביר, אבל השירות לדמוקרטיה הישראלית חשוב יותר."
(אורי בר-יוסף, "יאיר גולן לראשות המשטרה", "אל-ארצ'", 29.7.25).
https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-07-29/ty-article-opinion/.premium/00000198-5677-d304-af9a-de7fe9910000
הצעה מוזרה ביותר. מניין בכלל ההנחה של יוסלזון-בר יוסף שהמשטרה תפורה למידותיו של גולדנר-גולן? אם ראש הממשלה יהיה בנט או ליברמן, והאמת, גם בלעדיהם, האם הוא בטוח שיאיר גולדנר-גולן לא יפעיל למשל את "נוהל שכן" במשטרה, כמו שהפעיל אותו בזמנו בצבא?
מניין לו בכלל הערובה שהוא כמפקד המשטרה יהיה ישר יותר מאיתמר חאנן-בן-גביר?
לפרקליטות אין זמן פנוי
הפרקליטות לא תחקור את יאיר גולן לאחר שאמר בשנת 2023 שסרבנות היא כלי לגיטימי:
https://x.com/BiniAshcknasy/status/1950191917167169564?t=BK8l1kCmHpGa0X1yILDnxw&s=19
לפרקליטות כידוע אין זמן פנוי עליה לעסוק בבעיות אחרות מלבד הסתה לסרבנות.
יש ח'ותים יהודים
מסתבר שיש ח'ותים יהודים. ראובן-צוברי-רוברט סוברי, בן 77, יהודי ממוצא תימני ואזרח ישראלי-אמריקני, היה בין 21 משתתפי משט חנדלה.
משתתפי המשט לעזה נאסרו וגורשו מהארץ. שוחררו ממאסר שני משתתפים בעלי אזרחות ישראלית (לא מובן למה לא נשפטו ונשלחו לכלא?) – הוואידה עראף, עורכת דין ערבייה-מוסלמית לזכויות אדם, (לא של העזתים בעזה) מייסדת שותפה של תנועת הסולידריות הבינלאומית וחברת ועדת ההיגוי של "משט החופש" ורוברט סוברי, ישראלי אמריקאי תימני.
"השגנו את מטרתנו," אמר רוברט סוברי שנותר בינתיים בארץ, למרות הכישלון-הצפוי-מראש של להגיע ליעד, "ניסינו לשבור את המצור הישראלי הבלתי חוקי על עזה. זה היה מתוקשר היטב וכך הפנינו את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית למצור המתמשך ולרצח עם בהרעבה."
ראובן צוברי-רוברט סוברי בן ה-77, יליד 1948 נולד בדרום קליפורניה, בעיר הפרבר לייקווד שדרומית ללוס אנג'לס. "אחרי התיכון הלכתי ל-UCLA, ואז התגייסתי," הוא מספר, "כשחזרתי מווייטנאם, סיימתי את התואר הראשון שלי, הלכתי ללימודים מתקדמים במישיגן, ובסופו של דבר מאז לא עזבתי את המערב התיכון." הוא למד רוקחות. אבל לא סיים. פתח עם אשתו מסעדת פירות ים בנוסח קריאולי בסנט לואיס, שבמדינת מיזורי השכנה, ופרשו לגמלאות.
כיצד הפך אנטי-ציוני?
"בסנט לואיס הייתי הולך לטמפל אבל אחרי זמן מה, איבדתי עניין," הוא משתף, "ב-2006 יצאתי למשלחת של שר-אל. זו עמותה העוסקת בארגון מתנדבים מרחבי העולם לעבודה במסגרת צה"ל. זה כמו תגלית, אבל לאנשים זקנים. אתה יודע, חבורה של אמריקאים קשישים. כולנו היינו די בפנסיה. זה היה ב-2006 ואני זוכר שעבדנו בבסיס צבאי דרומית לחיפה. אז זו היתה תחילת הטרנספורמציה שלי. זה לא כל כך בגלל מה שעשיתי שם, כי לא עשינו כלום. זה היה בעיקר, אתה יודע, חיבור מחדש אידיאולוגי של, אתה יודע, למטרה הציונית. אתה יודע, לבשנו מדי צבא, הסתובבנו בבסיס, ישנו בצריפים, ואתה יודע, בסוף היום דיברנו על פוליטיקה, וגיליתי שאין לי איתם שום דבר במשותף. בסוף שלושה השבועות, שאלתי את עצמי, מה לעזאזל אני עושה עם זה, במה אני בעצם מעורב והאם אני באמת מאמין לחרא הזה? הרגשתי שלא הייתי שייך לאנשים האלה בכלל והתחלתי לפקפק במעורבות שלי. זה לא קרה ביום אחד. זו נקודת השבר. לקח לי הרבה זמן להגיע לאן שהגעתי.
"כן, אני אנטי ציוני," מכריז בוב סוברי ללא היסוס, למרות שלרגע אין לו כל כוונה לוותר על האזרחות הישראלית, "קראתי הרבה ספרים שלא הייתי חשוף אליהם לפני זה. נועם חומסקי, נורמן פינקלשטיין, כאלה. התחלתי לקרוא סופרים פלסטינים, התחלתי ללמוד על התנועה הציונית דרך עיניו של מרטין לותר וכל זה היה ממש פוקח עיניים. אבל רק בגיל 70, בפעם הראשונה, ביקרתי בגדה המערבית. יש לי משפחה גדולה בישראל והם תמיד אמרו 'אל תלך לשם, זה מסוכן, יירו בך.' אבל חציתי את הקו הירוק ונחשפתי לדברים שלא הרשיתי לעצמי לראות קודם. עשינו התנדבות. עזרנו להם להחזיר לבעלותם איזו באר. אפשר להגיד שזה השלים את התהליך." (מוזר כיצד בכלל קיבל אזרחות ישראלית? נ.כ.)
"מאז אני מגיע כל שנה להתנדבות, גר שם בכפר באזור שלושה חודשים בכל פעם. לא ממש רוצה להיכנס לחוויות שהיו לי, נפצעתי, עשינו הרבה נוכחות מגוננת בזמן שהיינו שם ואתה יודע, נפצעתי פעם אחת, ראיתי הרבה דברים אז הגעתי להשתתף באמת, נפצעתי על ידי חיילי צה"ל, מתנחלים ולא מתנחלים.
"ב-2018 התקיים פסטיבל מורשת פלסטינית בסנט לואיס," הוא מספר, הלכתי אליו, ושם למשט החירות היה שולחן ונרשמתי. שנה לאחר מכן אני קיבלתי טלפון מיונתן שפירו שבהיותו טייס בצה"ל סירב לטוס לעזה. הכניסו אותו לרשימה השחורה והוא לא יכול היה לעבוד בשום מקום בישראל אז הוא עבר לאוסלו והוא עשה את המשט והוא התקשר אליי. הסתבר שהוא קיבל את המיספר שלי מהעצומה הזאת, הוא התקשר אליי ונפגשנו. יש לי ניסיון של 12 שנים בשייט. היה לי רישיון קפטן. חייתי על סירה במשך שבע שנים עם אשתי. הפלגנו מסביב לעולם וחשבתי שהמשט יהיה הזדמנות מושלמת לשלב את שתי התשוקות הללו בחיי.
"האם אני מגנה את חמאס? אני חושב שזה לא רלוונטי למה שקורה. אתה יודע, כמו שאמרתי במשך כמעט שני עשורים, ישראל מחזיקה בעזה בכל הכוח. היא שולטת במצב. הם יכלו לקבל הפסקת אש, הם יכלו לקבל את בני הערובה שלהם בחזרה."
(יואב איתיאל)
https://news.walla.co.il/item/3769797
אבוי לנו בנוסף לח'ותים המוסלמים שמנצחים אותנו במלחמה ועשו סגר ימי על נמל אילת, יש לנו גם ח'ותי יהודי המנסה לפרוץ את הסגר הימי על החמאס המחויב לרצוח גם אותו.
יצר הטנטוס היהודי
סקר בניו יורק: זוהרן ממדאני, המועמד הדמוקרטי האנטישמי והאנטי-ציוני לראשות העיר ניו יורק, הוא המועמד המוביל בקרב היהודים בעיר
כבר כתבתי על העובדה שהשמדת הערך הגדולה ביותר של העם היהודי בהיסטוריה היתה בארה"ב, שבה אבד מיספר גבוה יותר של יהודים מאשר בפולניה בשואה, והנה פעם נוספת אנחנו נתקלים בטנטוס המדהים של יהודי ניו יורק.
לפי סקר דעת קהל, המועמד ההודי-שיעי האנטישמי והאנטי ציוני לראשות העיר ניו יורק, ממדאני, זוכה לתמיכה של 43% מהקולות היהודיים, כשבמקום השני נמצא אנדרו קואומו (שהפסיד לממדאני בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ומתכנן לרוץ כעצמאי לראשות העיר) עם 26%. הסקר חילק את היהודים לפי קבוצות גיל ולפי השתייכות לזרמים:
55% מהקול הרפורמי\חילוני\לא מזוהה עם אף זרם תומכים בממדאני, בעוד 21% מהאורתודוקסים\קונסרבטיבים תומכים בו.
בקרב המצביעים היהודים בגילאי 18-44 התמיכה בממדאני חזקה מאד, 67%, כשבמקום השני נמצא ראש העיר הנוכחי של ניו יורק, עם 11% תמיכה בקרבם בלבד.
https://rotter.net/forum/scoops1/910176.shtml
צפויים לנו ימים קשים וגם למצביעי ממדאני היהודים.
אובדן המפלגה הדמוקרטית סכנה לישראל
מספר שיא של סנאטורים דמוקרטים – יותר ממחצית מסיעת המפלגה – הצביעו בעד שתי החלטות שמטרתן לחסום מכירות נשק אמריקאיות לישראל.
שתי יוזמות שהוביל הסנאטור העצמאי ברנרד גוטמן-סנדר-סנדרס ממדינת ורמונט במטרה לעצור מכירת נשק אמריקאי לישראל – נדחו ברוב ברור בסנאט, לאחר שכל הרפובליקנים ו-20 דמוקרטים הצביעו נגד.
הצעת ההחלטה הראשונה (S.J.Res.34), שניסתה למנוע עסקה בשווי של מעל 675 מיליון דולר, נכשלה בהצבעה של 70 מתנגדים מול 27 תומכים. ההצעה השנייה (S.J.Res.41), שכוונה לבלום את מכירתם של עשרות אלפי רובים אוטומטיים, נדחתה אף היא, עם 73 נגד ו-24 בעד.
לקראת ההצבעה, אמר סנדרס: “לא משנה מה יקרה הלילה, ההיסטוריה תגזור את דינם של אלה מאיתנו שלא פעלו מול הזוועות האלה."
https://rotter.net/forum/scoops1/910298.shtml
מחוקק נוסף שמסלים כעת את יחסו לנתניהו וממשלתו הוא חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ג'רי נדלר, מהמחוקקים היהודים הבכירים והוותיקים ביותר בקונגרס, שהשתתף שלשום בהפגנה נגד ממשלת ישראל מול בניין הקונסוליה הישראלית בניו יורק. בנאומו שם הטיח נדלר ביקורת חריפה בנתניהו, והאשים אותו בגרירה מכוונת של המלחמה ובניסיון לסכל עסקת חטופים ממניעים פוליטיים. "נתניהו שם את העתיד הפוליטי שלו מעל חיי החטופים ואזרחים חפים מפשע," תקף. "המכשול המרכזי לסיום המלחמה ולהחזרת החטופים זה הפוליטיקה של אדם אחד – בנימין נתניהו". (הוא בטח קורא את "הארץ").
נדלר, מקווה בבחירות אמצע הכהונה בשנה הבאה לשמור על מושבו בקונגרס מטעם אחד ממחוזות הבחירה של ניו יורק, אבל בפריימריז הדמוקרטיים שייערכו לקראת הבחירות נושף בעורפו המועמד היהודי-פרוגרסיבי ליאם אלקינד, צעיר בן 26, ויש פרשנים שסבורים כי הקו החריף שנדלר מאמץ כעת נועד למשוך קולות יהודים מהשמאל. לדבריהם, זו גם הסיבה שנדלר הביע תמיכה במועמדותו של זוהראן ממדאני האנטי-ישראלי בבחירות לראשות העיר ניו יורק.
וסחף גם אצל הרפובליקנים.
הרפובליקנית מרג'ורי טיילור גרין, אשת ימין קיצוני הדוגלת במדיניות חוץ בדלנית, הפכה לרפובליקנית הראשונה בוושינגטון שטוענת ל"רצח עם" בעזה, ותקפה מחוקק רפובליקני יהודי שצייץ "תחזירו את החטופים, עד אז תרעבו": "אמירה נוראית שתיצור עוד אנטישמיות."
מרג'ורי טיילור גרין, כמו סנדרס, מתנגדת להמשך הסיוע לישראל, אם כי בעיקר מתוך אידיאולוגיה בדלנית הרואה בכל השקעה מעבר לים בזבוז של כספי משלם המיסים האמריקני.
"זה הדבר האמיתי והקל ביותר לומר ש-7 באוקטובר בישראל היה מזוויע ושחייבים להחזיר את כל החטופים – אבל כך גם שרצח עם, משבר הומניטרי ורעב מתחוללים בעזה," היא צייצה שלשום ברשת X – ציוץ שבו הגיבה לדיווח על כך שהלובי הפרו-ישראלי AIPAC החליט לבטל את תמיכתו במחוקק הרפובליקני היהודי רנדי פיין, אחרי שזה נשמע כמי שתומך בהרעבת עזתים וצייץ: "שחררו את החטופים, עד אז – תרעבו" (באותו ציוץ גם הכחיש שיש רעב בעזה וטען שמדובר ב"תעמולת טרור מוסלמית"). בתגובה לדברים הללו של פיין כתבה גרין: "קריאה של מחוקק אמריקני יהודי להמשך הרעבתם של אנשים וילדים חפים מפשע היא דבר בזוי. ההצהרה הנוראית שלו תיצור רק עוד אנטישמיות."
גרין, היא אשת ימין קיצוני שבעבר קידמה שלל תיאוריות קונספירציה המזוהות עם תנועת QAnon, בהן גם תיאוריה הזויה שתוארה כאנטישמית ולפיה קרן לייזר – ששוגרה מהחלל ביוזמת פוליטיקאים דמוקרטים וכמה חברות, כולל "רוטשילד בע"מ" – אחראית לשריפות יער שהשתוללו בקליפורניה. כמו דמויות בולטות אחרות במחנה ה-MAGA של תומכי טראמפ, היא דוגלת במדיניות חוץ בדלנית והתנגדה בין היתר להחלטת הנשיא לתקוף את מתקני הגרעין באיראן. לפני כשבועיים נפלה הצעה שלה בבית הנבחרים לבטל סיוע בהיקף של 500 מיליון דולר למערכות ההגנה האווירית של ישראל.
היא הצביעה אז יחד עם מחוקקות פרוגרסיביות ואנטי-ישראליות כמו רשידה טליב ואילהאן עומאר, אך ההצעה נפלה ברוב עצום של 422 מתנגדים מול שישה תומכים בלבד. גרין הסבירה כי ההתנגדות שלה לסיוע הזה נובעת מהעובדה שישראל כבר מקבלת בנפרד יותר מ-3 מיליארד דולר מדי שנה מכספי הסיוע האמריקניים, והיא הקפידה לתאר את ישראל כ"מדינה גרעינית", יכולת שישראל שומרת לגביה על עמימות ושגם הממשל האמריקני נמנע מלאשר או להכחיש.
גרין תהתה מדוע על ארה"ב להעביר כל כך הרבה כסף לישראל בשעה שהאמריקנים עצמם נתונים לקשיים כלכליים רבים: "לישראל – החמושה בגרעין – יש ביטוח בריאות אוניברסלי לאזרחים שלהם והיא מסבסדת להם את הלימודים האקדמיים. כאן באמריקה, אנחנו בחוב של 37 טריליון דולר. ההצעה שלי תבטיח שמשרד ההגנה יפעל על פי גישת 'אמריקה תחילה', וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים," אמרה.
אף שגרין עדיין מהווה קול חריג בנוף הרפובליקני, התמונות מעזה, לצד הטענות להתנכלות לקהילה הנוצרית בישראל (שהביאו לאיום חריג מהשגריר מייק האקבי) והזעם על הפצצת הכנסייה בעזה מוקדם יותר החודש – מגבירים את הקולות הביקורתיים כלפי ישראל בקרב השמרנים. מגין קלי, עיתונאית "פוקס ניוז" לשעבר וכיום דמות בולטת ומשפיעה במחנה הזה, התראיינה השבוע לתוכניתו של פירס מורגן – שמרני נוסף שתמך בעבר נחרצות בישראל אך כעת משמיע ביקורת נוקבת על התנהלותה ברצועה – והזהירה מהמשך המגמה הזו.
קלי הדגישה כי אינה סומכת על תמונות הרעב המגיעות מעזה, וציינה כי לחמאס יש אינטרס בהפצתן ברחבי העולם, אך הוסיפה: "בין אם ישראל מבינה זאת או לא, היא הפכה את עצמה לנבל של העולם בכך שאפשרה לדבר הזה (המלחמה בעזה) להימשך כל כך הרבה זמן. היא איבדה את התמיכה של ידידיה הקרובים ביותר. אפילו כל המפלגה הדמוקרטית הפכה לנגדם, והם מאבדים רפובליקנים מדי יום, בעלי הברית החשובים ביותר שלהם."
(איתמר אייכנר)
https://www.ynet.co.il/news/article/b1aegxtdel
יש מקום לדאגה מהמשך הדשדוש בהכרעת החמאס.
היוזמה הצרפתית באו"ם דורשת:
״דה-רדיקליזציה של מערכת החינוך הישראלית״
אין גבול לחוצפה הצרפתית. הוועדה בהובלת צרפת וסעודיה קוראת לישראל לערוך תיקונים בספרי הלימוד בדומה לרשות הפלשתינית.
(אור שקד, ישראל היום, 30.7.25)
https://www.israelhayom.co.il/news/world-news/other/article/18530340
אין לי מושג מה הצרפתים רוצים שיפסיקו ללמד במערכת החינוך הישראלי שאינה מלמדת כלל בניגוד להיגיון ולחוק את הנאראטיב הערבי:
אחת ממטרות החינוך כפי שמוגדר בחוק היא "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית." למרבה הצער סעיף זה אינו מקוים.
לפני שנים כתבתי לד"ר אדר כהן אז המפמ"ר לאזרחות כי יש חובה להוסיף בלימוד האזרחות את הנאראטיב הערבי. הוא ענה לי שיענה לי ולא ענה. אני מבין אותו.
מכל מקום לפי החוק קיימת חובה ללמד בשעורי אזרחות את ארבעת המרכיבים המהותיים של הנאראטיב הערבי:
1. תורת מוחמד: היהודים הם קופים וחזירים שיש לרודפם להשפילם, לענותם, ולהשמידם (קוראן, סורה 5 פסוק 60, סורה 7 פסוק 163, סורה 9 פסוק 29. חדית' אל-בח'ארי ומסלם).
2. האמנה הפלשתינאית (1964): היהודים הם רק דת ולא עם ולכן הם אינם זכאים לריבונות. לכן יש לבצע טרנספר של כל היהודים בישראל (למעט אלו שהיו בארץ לפני 1917) לארצות מוצאם.
3. אמנת החמאס (1988): אמנת החמאס (סעיף 7) קובעת שע"פ האיסלם, יש לחסל את מדינת ישראל ולהשמיד את כל היהודים כתנאי לגאולה.
4. חזון ערביי ישראל (2006): "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי." "הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה."
כפי הנראה גם בנושא זה החוק הישראלי לא יכובד, אבל בכל מקרה ובלי קשר על ישראל לתבוע ממקרון נשיא צרפת את הדברים הבאים:
לשנות את שמו העברי עמנואל לאימם-אללה.
להסיר מחזית הנוטרדאם את פסלי מלכי ישראל, ולהחליפם בפסלי החליפים הערבים.
לסלק מתוכנית הלימודים בצרפת את היצירה הראשונה הכתובה בשפה הצרפתית – "שנסון דה רולנד" המתארת את סילוק הכיבוש הערבי.
כבר כתבתי זאת בנוסף למקרון גם לנתניהו, אבל הוא כצפוי התעלם ולא התייחס. (לא שחשבתי אחרת).
https://x.com/naaman_c/status/1911734425689223454?t=YfzJ6Pwl7-HESCuVcPJ0Eg&s=03
בשורה רעה
צרפת משעה את תוכניתה לקליטת עזתים בעקבות התבטאויות, כנגד הנוצרים ועוד, של עזתית שהגיעה לשם בחודש שעבר
מאז שצרפת הכריזה על קבלת פליטים מעזה, שמחנו שהנה יש פתרון לעזתים. מסתבר שהשמחה היתה מוקדמת מדי. ועכשיו יש רק אכזבה מהצרפתים.
זעם בצרפת לאחר שנור עטאלה, פליטה מעזה שהגיעה בחודש שעבר במלגה המבוססת על "מצוינות אקדמית", נחשפו בצרפת פוסטים ישנים שלה המשבחים את היטלר, חמאס, חיזבאללה והחות'ים, וקוראים לרצח כל החטופים בעזה.
היא פרסמה מחדש את התוכן המתאר את מתקפת הטרור על העיתון הצרפתי "שרלי הבדו" שהתרחשה בעקבות פרסום קריקטורות של הנביא מוחמד, מה שהובילה להתקפה רצחנית על משרדי העיתון, וטענה כי מוסלמים אינם צריכים להשתתף ב"פעילויות נוצריות".
תושבי צרפת המומים לגלות עד כמה העזתים רדיקליים וכעת, שבועיים בלבד לאחר שצרפת הכריזה שכל העזתים זכאים למקלט, צרפת משעה את תוכניתה לקליטת פליטים מעזה. ונור חייבת לעזוב את צרפת.
https://rotter.net/forum/scoops1/910500.shtml
בושה וחרפה לצרפת. איפה ההומאניות וההומניטריות של הצרפתים?
הוי תמימות קדושה, כאילו שהצרפתים לא ידעו כל הזמן מה דעת החמאס והעזתים לגבי הצרפתים, אז מה אם הם גם נגד הצרפתים? הרי לצרפתים חשוב יותר שהם בעיקר נגד היהודים...
נעמן כהן
אהוד בן עזר
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
שירים 1995-1955
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
הורים
בְּלֶכְתָּם
הֵם נִשְׁאֲרִים בְּדָמֵנוּ
כִּפְלַיִם.
אֲנַחְנוּ מוֹרִישִׁים אוֹתָם
בְּצַוָּאוֹת.
אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת
בָּנוּ –
– הַזָּרִים
אֲשֶׁר קְרוֹבִים לָהֶם
מְאוֹד.
1961
אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2005
שער ראשון: שירים מוקדמים
הורים
בְּלֶכְתָּם
הֵם נִשְׁאֲרִים בְּדָמֵנוּ
כִּפְלַיִם.
אֲנַחְנוּ מוֹרִישִׁים אוֹתָם
בְּצַוָּאוֹת.
אַשְׁמָתָם מְכַרְסֶמֶת
בָּנוּ –
– הַזָּרִים
אֲשֶׁר קְרוֹבִים לָהֶם
מְאוֹד.
1961
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
בערבית מדוברת ואקטואלית
* דַרַבַּנִי וַבַּכַּא, סַּבַּקַנִי וַאִשְׁתַקַא. היכני ובכה, הישיגני ויתלונן.
* פִי יוֹם אִל בַּטִיח מַפִישׁ טַבִּיח. כשהאבטיח מבשיל אין צורך בתבשיל.
* נִחְנַא, אִל יַהוּד וַטַנִי, נִחְנַא נִפְהַם אִל עַוַנְטַא אַכְּתַר מִנְכּוֹם. אנחנו, היהודים שנולדו כאן לפני שנת 48', אנחנו מכירים את תרבות העורמה והמירמה שלכם יותר טוב מכם!
* אהוד היקר, מנחם רהט מפרט את הזוועות שערכו הנוח'בות בעוטף, מעשים סדיסטיים מסמרי שיער. והרי כל זה תועד על ידי הרוצחים עצמם – מדוע, אם כן, הממשלה אינה מטיחה עובדות אלו בממשלות המבקשות להעניק מדינה למפלצות? נעמן כהן מתאר את הדרך של שווייץ לגייס לצבא, בין השאר מס על מי שלא מתגייס. הלוואי היינו לומדים ממדינה מתוקנת זאת.
אני מסכים עם נעמן כהן שטוב יעשו כוחות הביטחון אם יעצרו מחדש את המחבלים המשוחררים בעסקאות קודמות עם חמאס. שתי מטרות יושגו: ענישה לחמאס על מניעתם את שחרור החטופים, ופחות רוצחים חופשיים.
שלך –
משה גרנות
אהוד: וחשוב לא פחות להראות לפחות חלק מתמונות הזוועה הללו לאזרחי ישראל, שחלקם, בייחוד הכותבים ב"הארץ" [ומִתרגמים מיד למהדורה האנגלית] דומה כבר שכחו את הזוועות ומשתדלים להיות "אידיוטים שימושיים" של חמאס, דוגמת דויד גרוסמן ואילנה המרמן.
* עיתון "הארץ" לא מפסיק לפרסם, גם בצילומים, את הזוועות – אבל לא של 7 באוקטובר אלא של הילדים הרעבים ברצועה באשמת החמאס. את חמאס כמובן לא מזכירים, רק מאשימים כמובן את ביבי וישראל במצב!
* אהוד יקר, בתגובה לאורי הייטנר על ביקורתי להצהרתו המטופשת מעודדת העריקה מצה"ל על מנת להציל אחים מטבח. הנ"ל אינו מתייחס למהות ביקורתי ומעדיף להכות מתחת לחגורה בשמות גנאי "ילדותיות" ו"ביבי משיח צדקנו" ו"כפירה". עם מפלטו המפוקפק והמתחמק הזה הוא מתכוון להגן על מנהגו הנפסד במקום להתמודד עם המהות, העיקר לצאת צודק. אז מי הילדותי, הטיפש או הצודק כאן? סליחה מה עניין "תחת למחט"? כוונתי למשל האווילי שהביא אילו היה חייל יהודי בצבא אירופה ומדינתו לא היתה נוקפת אצבע להצלת אחיו מטבח. האם הסיטואציה הגיאופוליטית זהה בשני המקרים?
לא! היא שונה לחלוטין ולא ארחיב כדי לא להלאות את הקוראים. האם העלה אורי הייטנר על דעתו שמצבה העדין והרגיש של ישראל ייחודי לעומת מדינה פלונית אירופית שלא נוקפת אצבע כאשר במדינה שכנה לה ולא אוייבת מתבצע טבח? האם ישראל לא נקפה אצבע להצלת הדרוזים בסוריה מתוך אדישות לגורלם? או אולי ההימנעות נבעה משיקולים אסטרטגיים אופרטיביים?
לא הייתי מתייגת את אורי הייטנר באווילות ואף נוטה להסכים איתו לו היה מאופק יותר ואומר שעל ישראל להשתדל לעשות יותר למען הדרוזים בסוריה ולא להסתפק בישיבה בחיבוק ידיים.
אבל הצהרת ה"אילו הייתי חייל דרוזי בצה"ל" הילדותית שלו היתה מיותרת ומזיקה ומה לעשות? הוציאה ממני את ה"הילדותיות" שלי. ואיך צילו הגדול של משיח השקר בעיניו – ביבי, מערפל את חדות מחשבתו רק הוא יודע.
חוה ליבוביץ
אהוד: לא. הוא לא יודע. הוא דבק באיוולתו. בנושאים מסויימים יש אצלו קיבעון מחשבתי.
* פִי יוֹם אִל בַּטִיח מַפִישׁ טַבִּיח. כשהאבטיח מבשיל אין צורך בתבשיל.
* נִחְנַא, אִל יַהוּד וַטַנִי, נִחְנַא נִפְהַם אִל עַוַנְטַא אַכְּתַר מִנְכּוֹם. אנחנו, היהודים שנולדו כאן לפני שנת 48', אנחנו מכירים את תרבות העורמה והמירמה שלכם יותר טוב מכם!
* אהוד היקר, מנחם רהט מפרט את הזוועות שערכו הנוח'בות בעוטף, מעשים סדיסטיים מסמרי שיער. והרי כל זה תועד על ידי הרוצחים עצמם – מדוע, אם כן, הממשלה אינה מטיחה עובדות אלו בממשלות המבקשות להעניק מדינה למפלצות? נעמן כהן מתאר את הדרך של שווייץ לגייס לצבא, בין השאר מס על מי שלא מתגייס. הלוואי היינו לומדים ממדינה מתוקנת זאת.
אני מסכים עם נעמן כהן שטוב יעשו כוחות הביטחון אם יעצרו מחדש את המחבלים המשוחררים בעסקאות קודמות עם חמאס. שתי מטרות יושגו: ענישה לחמאס על מניעתם את שחרור החטופים, ופחות רוצחים חופשיים.
שלך –
משה גרנות
אהוד: וחשוב לא פחות להראות לפחות חלק מתמונות הזוועה הללו לאזרחי ישראל, שחלקם, בייחוד הכותבים ב"הארץ" [ומִתרגמים מיד למהדורה האנגלית] דומה כבר שכחו את הזוועות ומשתדלים להיות "אידיוטים שימושיים" של חמאס, דוגמת דויד גרוסמן ואילנה המרמן.
* עיתון "הארץ" לא מפסיק לפרסם, גם בצילומים, את הזוועות – אבל לא של 7 באוקטובר אלא של הילדים הרעבים ברצועה באשמת החמאס. את חמאס כמובן לא מזכירים, רק מאשימים כמובן את ביבי וישראל במצב!
* אהוד יקר, בתגובה לאורי הייטנר על ביקורתי להצהרתו המטופשת מעודדת העריקה מצה"ל על מנת להציל אחים מטבח. הנ"ל אינו מתייחס למהות ביקורתי ומעדיף להכות מתחת לחגורה בשמות גנאי "ילדותיות" ו"ביבי משיח צדקנו" ו"כפירה". עם מפלטו המפוקפק והמתחמק הזה הוא מתכוון להגן על מנהגו הנפסד במקום להתמודד עם המהות, העיקר לצאת צודק. אז מי הילדותי, הטיפש או הצודק כאן? סליחה מה עניין "תחת למחט"? כוונתי למשל האווילי שהביא אילו היה חייל יהודי בצבא אירופה ומדינתו לא היתה נוקפת אצבע להצלת אחיו מטבח. האם הסיטואציה הגיאופוליטית זהה בשני המקרים?
לא! היא שונה לחלוטין ולא ארחיב כדי לא להלאות את הקוראים. האם העלה אורי הייטנר על דעתו שמצבה העדין והרגיש של ישראל ייחודי לעומת מדינה פלונית אירופית שלא נוקפת אצבע כאשר במדינה שכנה לה ולא אוייבת מתבצע טבח? האם ישראל לא נקפה אצבע להצלת הדרוזים בסוריה מתוך אדישות לגורלם? או אולי ההימנעות נבעה משיקולים אסטרטגיים אופרטיביים?
לא הייתי מתייגת את אורי הייטנר באווילות ואף נוטה להסכים איתו לו היה מאופק יותר ואומר שעל ישראל להשתדל לעשות יותר למען הדרוזים בסוריה ולא להסתפק בישיבה בחיבוק ידיים.
אבל הצהרת ה"אילו הייתי חייל דרוזי בצה"ל" הילדותית שלו היתה מיותרת ומזיקה ומה לעשות? הוציאה ממני את ה"הילדותיות" שלי. ואיך צילו הגדול של משיח השקר בעיניו – ביבי, מערפל את חדות מחשבתו רק הוא יודע.
חוה ליבוביץ
אהוד: לא. הוא לא יודע. הוא דבק באיוולתו. בנושאים מסויימים יש אצלו קיבעון מחשבתי.
"הארץ": תמונה של אביתר דוד מהשבי, שמשפחתו אישרה לפרסם
לידיעת דויד גרוסמן, אורית קמיר ושאר "האידיוטים השימושיים" התומכים בחמאס ומשווים את ישראל לנאצים ומוציאים את דיבתה רעה, בעיקר ב"הארץ" באנגלית.
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2184 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
פרופ' יוסי גלרון ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
http://benezer.notlong.com
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון.
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021]
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
פינת המציאות: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,692 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!
אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.
*
קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:
https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
📑 בגיליון:
- שירי אסתר ראב: סִיּוּטִים
- רועי וסרשטיין איננו: רועי וסרשטיין, חובש קרבי במילואים בחטיבה 401, התאבד אתמול (רביעי, 30.7) בביתו בנתניה. וסרשטיין, בן 24, השתחרר בפעם האחרונה ממילואים בחודש מאי, ולפי הצבא, הוא "ביצע שירות מילואים משמעותי מאז תחילת הלחימה."
- רון בריימן: ישרתו – יקבלו!
- עכשיו זה רשמי: גם נביא השקר דויד גרוסמן הוא
- עמנואל בן סבו: 1. מלאי החמלה שמור, בעת הזו, רק לבני עמי
- אורי הייטנר: צרור הערות 3.8.25
- בן-ציון יהושע: מוסר של גנבים
- עדינה בר-אל: אברהם גת, הילד מהשוֹאה – חקלאי וקצין
- אהוד בן עזר: הנאהבים והנעימים
- נעמן כהן: מדד קרשובאנו
- אהוד בן עזר: יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
- ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":: בערבית מדוברת ואקטואלית
- שאר הגליון