* ברית התקומה החברתית – נתניהו מבסס את שלטונו על הפרד ומשול, על חרחור שנאה, כפי שהתוודה נושא כליו נתן אשל, על הסתה, על הנצחת השסעים והרחבתם.
כך הוא, הפריבילג האשכנזי מרחביה, שהיה לטייקון מקיסריה, עם אשתו שונאת המזרחים וילד התפנוקים שלו, מיתג את עצמו כמנהיג המזרחים. הוא נבנה מהסתה עדתית, מזריית מלח על פצעי עבר, מהנצחת מעמד "ישראל השנייה", ובעיקר מסכסכנות מתמדת בין תושבי ערי הפיתוח לקיבוצניקים (שאגב, בניגוד לתדמית המקובלת, מעל שליש מהם הנם בני עדות המזרח, אלא שבקיבוצים אין לכך משמעות – כולנו יהודים ישראלים, וארץ המוצא של ההורים או הסבים אינה מוקד הזהות שלנו).
בשבעה באוקטובר האוייב לא הבחין בין מזרחי לאשכנזי, בין מסורתי, דתי או חילוני, בין תושבי שדרות ואופקים לבין בארי, ניר עוז וכפר עזה. האם נסתפק בשותפות הגורל שכופים עלינו אויבינו, או ניצור ברית ייעוד משותפת – יהודית, ציונית, ישראלית, ממלכתית? האם נמשיך לתת לו לסכסך בינינו ולהיבנות מהקרע?
מה הגיוני ונכון יותר מברית תושבי הסְפָר, תושבי שדרות וניר עוז, אופקים ועין השלושה, נתיבות ונחל עוז, על בסיס ערכי הציונות, ההתיישבות לאורך הגבולות ופיתוח הספר, והפיכתו לפנינה הלאומית של חינוך, תרבות, השכלה ומדע, דווקא מתוך המגוון החברתי? עד מתי ניתן לו לסכסך, להפריד כדי למשול, בין קריית שמונה, מנרה, משגב עם וכפר גלעדי? בין שלומי ומעלות לבין חניתה, אדמית וראש הנקרה? בין בית שאן לכפר רופין, שדה נחום וטירת צבי?
בנינו משרתים יחד בצה"ל, נלחמים זה לצד זה ברעות מופלאה ונכונות להקריב את חייהם איש למען רעהו, ללא קשר לצורת ההתיישבות ולדעה פוליטית – למה באזרחות אנחנו נותנים לו להפוך אותם לאויבים, משני צדי המתרס? מה נכון יותר מברית בין המשרתים, שתקעקע את הברית העסקנית המושחתת עם המשתמטים – השתמטות ומימון ההשתמטות תמורת שלטון?
התקומה מאסון שבעה באוקטובר חייבת להיות גם ריפוי החברה הישראלית, באמצעות ברית פוליטית חדשה של הכוחות הלוחמים, היצרנים, המתיישבים, החלוציים; אלה, שכאשר הממשלה נעלמה, נשאו את עמם עלי שכם, מכל המגזרים, תוך הפיכת ברית הדם לברית של בניה ויצירה של החברה הישראלית בכלל, ושל אזורי הספר בפרט.
מן הראוי שאתגר התקומה החברתית יהווה בסיס להתארגנות פוליטית חדשה, שתנצח את פוליטיקת הזהויות המחנאית, השבטית, המפלגת, ההרסנית.

* אלטרנטיבה למחנה 8 באוקטובר – כיוון שאיני מפמפם את תעמולת חמאס, כיוון שאיני מדקלם עלילות דם אנטישמיות על מדינת ישראל וצה"ל, כיוון שאיני מייחל להקמת מדינת טבח בלב הארץ, כיוון שאני מתנגד נחרצות לעריקה וסרבנות למיניהם, כיוון שאיני שוכח מי צודק במלחמה הזאת ובכלל, מי צודק במאבק על ארץ ישראל, "הסביר" לי מישהו שאני... ביביסט.
הוא ושכמותו אינם מבינים, שאין דבר ששלטון נתניהו נבנה ממנו יותר ממנו ושכמותו. כי אם מי שלא קהה מוחו ולא שכח שעמנו הצדק מזוהה עם נתניהו, רוב הציבור יידחף לידי נתניהו.
ההבדל ביני ושכמותי לבינו ושכמותו, הוא שאנחנו אופוזיציה לממשלה והם אופוזיציה למדינה. אנחנו נבנה מחנה של אחריות לאומית, שתהווה אלטרנטיבה למחנה שישה באוקטובר על שתי דפנותיו.

* ושכח שעימו הצדק – --- אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.

כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!

את השיר הנבואי הזה כתב נתן אלתרמן סמוך למותו ב-1970. היה זה שירו האחרון. אלתרמן זיהה כבר אז את תופעת הפוסט-ציונות וההתכחשות לצדקת הדרך הציונית.
כבר לפני 55 שנים הוא כתב לנו, שטבח שבעה באוקטובר לא יוכל לנו, גם לא מתקפת חיזבאללה, גם לא חגורת האש האיראנית, לא טילים מתימן ואפילו לא הגרעין האיראני. האיום הקיומי האמתי עלינו, הוא שנשכח שעמנו הצדק. ושגם אחרי 7 באוקטובר נלקה את עצמנו על שאנו מגינים על קיומנו והשופרות הגדולים ביותר של קמפיין ה"הרעבה" יהיו ישראלים.
מאות פעמים ציטטתי את השיר במאמריי, בהרצאותיי ובשעוריי לאורך עשרות שנים. מאז 7 באוקטובר, לא נגעתי בו. לא האמנתי שעוד אזדקק לו. והנה, השטן קם לבצע המזימה.

* מאסו בארץ חמדה – על פי מסורת חז"ל, האסון הראשון שארע בתשעה באב היה חטא המרגלים, שבעטיו נדחתה הכניסה לארץ ישראל בארבעים שנה. בני ישראל שמעו את חוות דעתם הפחדנית של עשרה מ-12 המרגלים ואימצו אותה ובכו על האסון הצפוי להם בכניסתם לארץ ישראל. על כך, מספר מדרש חז"ל, אמר הקב"ה לישראל: "אתם בוכים בכייה של חינם, אני אקבע לכם בכייה של דורות", וכך תשעה באב היה מועד האסונות הגדולים, אסונות החורבן, שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות.
ומה היה חטאם של המרגלים ושל הנוהים אחריהם? "כי מאסו בארץ חמדה". וכי "הוציאו את דיבת הארץ רעה."
וגם היום, להוותנו, יש המוציאים את דיבת הארץ, העם והמדינה רעה, בבוחרם להיות הפרזנטורים של עלילות הדם על מדינת ישראל, בעיקר בחו"ל. ע"ע דוד גרוסמן, סופר דגול, שכמעט כל ספר שהוציא הוא פנינה, אך הוא מוכיח שוב ושוב שכישרון כתיבה וכישרון סיפור, גאוניים ככל שיהיו, אינם ערובה לראיה מפוכחת של המציאות, לתבונה פוליטית, למוסר ולאמת.

* הפשע השני נגד האנושות – ב-7 באוקטובר (כן, היה תאריך כזה, למרות תעשיית התעמולה המנסה להשכיח אותו, וגם בתוכנו יש מי שמשתפים פעולה עם מכונת ההשכחה וההכחשה) היה נדמה לנו שראינו את שפל התחתיות של הרוע הפלשתינאי; רשע מפלצתי ברברי שאין דומה לו. בן שמתקשר לאימו מבית משפחה שרצח, מספר לה בצהלה שרצח עשרה יהודים, והיא מעודדת אותו להמשיך ולרצוח עוד ועוד. רוע צרוף.
מסתבר שלא ראינו אז הכל. ב-22 החודשים שחלפו, ראינו את הצד השני של אכזריות חמאס – ההתנהלות החייתית הרצחנית נגד בני עמם, בשירות מכונת רצח היהודים.
אסטרטגייה מובנית ומתוכננת היטב של הפיכת ילדים ואזרחים פלשתינאים למגינים אנושיים של המחבלים, תוך אפס אכפתיות לחייהם, שהם זולים בעיניהם כמעט כמו חיי יהודים. הפיכת בתי חולים, בתי ספר ומסגדים לבסיסי טרור רצחני. והשפל הגדול מכל – הרעבה מכוונת של האוכלוסייה הפלשתינאית, של הילדים הפלשתינאים, באמצעות ביזת הסיוע ההומניטרי, כדי למלא את מחסניהם, להפקיע את מחיר המזון ולהבטיח את תלות הציבור בשלטונם הרצחני. ירי על בני עמם, שכל חטאם הוא רצון להגיע למרכזי הסיוע כדי לשבור מעט שבר להאכיל את משפחותיהם. שימוש בתוצאות ההרעבה שלהם לתעמולת כזב זוועתית נגד ישראל. זהו פשע נורא נגד האנושות, המצטרף לפשע הנורא נגד האנושות בטבח הג'נוסיידי בשבעה באוקטובר.
והמערב, בסכלותו המינכנית, מתמסר לתעמולה הגבלסית, ויוצא נגד זכותה של ישראל להגנה עצמית. ורבים בתוכנו הופכים גם הם לשופרות תעמולת הזוועה של רוצחי אחינו ואונסי אחיותינו.

* סדר הקדימויות – צפיתי בסרטון הטרור הפסיכולוגי המזעזע של חמאס על אביתר דוד. ראיתי מוזלמן, ששוביו, המחבלים מדושני העונג, שבוזזים את משאיות האספקה המיועדים לאזרחים בעזה, מרעיבים למוות. ראיתי את הציניות שלהם. לטובת מי שזכו ולא ראו, לא אפרט את הציניות התעמולתית שלהם, שגם את גבלס היא היתה מביישת.
הסרטון הזה הוא עוד הוכחה שאסור לנו לוותר על אף אחד משני יעדי המלחמה – לא על מיטוט חמאס ולא על שחרור החטופים. השאלה כעת, אחרי 22 חודשים, ולנוכח מצבם של החטופים, אינה איזה יעד חשוב יותר, אלא איזה יעד דחוף יותר. היעד הדחוף יותר הוא שחרור החטופים, לפני שימותו ברעב. גם במחיר עסקה שמשמעותה המיידית היא ויתור על היעד של מיטוט חמאס. אחרי שבמשך כמעט שנתיים לא הצלחנו למוטט את חמאס, כולל שנה ורבע מאז הצהרת ראש הממשלה שאנו כפסע מהניצחון המוחלט, איש אינו ערב לנו שהמטרה תושג בעתיד הנראה לעין. אסור לנו להקריב את החטופים כשכלל לא בטוח מתי נמוטט את חמאס.
בתחבולות תעשה מלחמה. גם אם נחתום על עסקה להפסקת המלחמה, אסור לנו לוותר על מיטוט חמאס. אבל קודם כל עלינו להחזיר את החטופים. אם אפשר, בעסקה כוללת. אם אי אפשר, בעסקה חלקית שבה נחלץ כמה שיותר חטופים. אם נתמהמה זה עלול להיות מאוחר מדי.

* הסכנה בעסקה כוללת – כולנו רוצים בעסקה כוללת שתחזיר את כל החטופים. כולנו משתוקקים לכך. בעולם נורמלי, ודאי שעדיפה עסקה כוללת על פני עסקה חלקית. אבל יש גם סכנה בעסקה כוללת. יתכן שתנאיה יהיו כאלו שאי אפשר לקבלם. אילו התעקשנו על "הכול או לא כלום", יתכן שכל החטופים והחטופות שכבר שוחררו, היו עדיין במנהרות חמאס, אם בכלל שרדו. סכנה נוספת, היא שחמאס לא ישחרר את כולם וישאיר אצלו חטופים כתעודת ביטוח. הנה, כבר גא"פ מספר ש"נותק הקשר", כביכול, עם רום ברסלבסקי. ומה אז? נחתום על העסקה המלאה, ונשלם את מלוא המחיר שהם ידרשו, ולא נקבל בתמורה את כל החטופים? או נוותר על העסקה ועל כל החטופים? הלוואי שתהיה עסקה כוללת, אך ייתכן שדווקא עסקאות חלקיות הן הדרך הנכונה לשחרור החטופים.

* מול המצור המדיני – כפי שידענו להתלכד מול פלישת האוייב בשבעה באוקטובר, כך מן הראוי שנתלכד מול המצור המדיני. קמפיין ה"הרעבה" של חמאס הוא המשך ישיר של שבעה באוקטובר, וחבל שרבים כל כך בתוכנו הוסיפו את הקיסם שלהם למדורה, והיו לאידיוטים שימושיים של מחוללי הטבח.

* מנגב לנו את הדמעות – אילו בשמונה באוקטובר היינו מחליטים להבליג ו"להכיל" את הטבח. לא להגיב כלל. לחתום על הסכם של החזרת החטופים תמורת כל האסירים הביטחוניים כולל הנוח'בות שביצעו את הטבח, והפסקת אש מוחלטת.
במקרה הזה, שלטון חמאס ברצועה היה מתחזק כפי שלא היה מעולם. סינוואר היה סלאח א-דין המודרני. חמאס היו משתלטים בתוך שבוע על הרש"פ. חיזבאללה ואיראן וכל חגורת האש היו מחממים מנוע, מודעים לכך שנמצאה הדרך להשמדת ישראל.
אבל היתה לכך בוננזה נהדרת. מקרון היה מנגב לנו את הדמעות. וכך גם עמיתיו באיחוד האירופי. האמת, לא היה כדאי?

* לא תקום ולא תהיה – מדינה פלשתינאית דה-פקטו ביו"ש, אחרי הסכמי אוסלו, הביאה את גל הטרור הרצחני עם פיגועי התאבדות מדי יום, שרק מבצע "חומת מגן", שהפך את המדינה לאוטונומיה, עם שליטה צבאית ישראלית, עצר אותו. מדינה פלשתינאית דה-פקטו בעזה, המיטה עלינו עשרות שנות רקטות ואת טבח שבעה באוקטובר. הקמת מדינת טבח בלב הארץ תהפוך את ריכוזי האוכלוסייה הצפופים ביותר שלנו לעוטף המדינה הפלשתינאית. רוחב המדינה יהיה קטן יותר מהמרחק שאליו הגיעו הנוחבות ב-7 באוקטובר. מדינה פלשתינאית היא איום על מדינת ישראל. רק משיחיסט יכול לתמוך בהקמתה אחרי שבעה באוקטובר. עם כל הכבוד לאינטרסים האלקטורליים של פוליטיקאים אירופאים שמתחרים על הקול המוסלמי, לא נסכן את קיומנו כהיענות ללחציהם. בטח לא אחרי 7 באוקטובר. לא תקום ולא תהיה מדינה פלשתינאית.

* מכשיר את טבח 7 באוקטובר – השר הבן גביריסט עמיחי אליהו, מציע להגדיר את החטופים שבויי מלחמה, וכמו במלחמה להשאיר את שחרורם לסוף המערכה. כאשר שר בישראל מגדיר את החטופים שבויי מלחמה, הוא מכשיר את טבח שבעה באוקטובר ומציג את הפשע הנורא נגד האנושות כפעולה מלחמתית לגיטימית. חטיפת ילדים ותינוקות, זקנים ונשים, מבתיהם ומיטותיהם, היא כמו לקיחה בשבי של לוחם חמוש במהלך קרב.
כל העולם שומע שר בישראל, מכשיר את טבח שבעה באוקטובר. זאת התוצאה של ממשלה עם הכנופייה. זאת הקקיטוסקרטיה – שלטון הגרועים ביותר.

* מקארתיזם זול – כבר שלושה חודשים רודפי הכיפות מחפשים בנרות בדל הוכחה לטענות כלשהן נגד דוד זיני, שתצדקנה את הג'יהאד שהם מנהלים נגד מינויו לראש השב"כ, ולא מצאו שום הוכחה או אישוש לטענותיהם, לאורך 33 שנותיו בצה"ל. כל מי שמכיר את זיני אומר שני דברים: א. הוא ישר כמו סרגל. ב. הוא ממלכתי כמו הדגל.
אז הנה, השוקניה מצאה "אקדח מעשן" ד-לה שמטע. ג'וש בריינר חשף (!) ספר שהוציאה אשתו של זיני, המבוסס על שיחות עם נשות מילואימניקים, ושם מופיעות עמדות "משיחיות". והכתבה מצוטטת בחדווה בקרב מחנה 6 באוקטובר, שכבר שלושה חודשים מייחל למתנה הזאת.
הכתבה הזאת מבטאת מקארתיזם זול ונחות. יאללה יאללה עם ה"משיחיות" שלכם. המשיחיסטים האמיתיים הם מי שאחרי 7 באוקטובר עוד מאמינים במדינה פלשתינאית. ואף על פי כן, לא אתנגד לראש שב"כ משיחיסט כזה, רק על סמך דעותיו, אם הוא מתאים לתפקידו.

* שדוד לרגליו –כשבשאר אסד החליף את אביו, המערב ורבים בישראל סיפרו לעצמם סיפור על רופא העיניים שלמד בבריטניה - מערבי, מתון, רפורמיסט, דובר אנגלית, ובעיקר - גולש באי-נ-טר-נט!!! וואו!
כתבתי אז מאמר מפוכח ולועג לתופעה, תחת הכותרת "אש יא-גולש!"
בסוף, קוטנו של בשאר הייתה עבה ממותני אביו. אגב, אותם נלהבים מהפרטנר החדש, שהחליף את חאפז אסד השמרן, האטום והנוקשה, הם אותם אלה שעד מותו הציגו את חאפז אסד כמנהיג חזק וחכם, שרק הוא יכול לעשות אתנו שלום וצריך להזדרז להספיק למסור לו את הגולן לפני שימות. עכשיו המערב, וטראמפ בראשו, נופל שדוד לרגליו של הטרוריסט הג'יהאדיסט אל ג'ולאני. הם לא לומדים.

* איך מילביצקי נבחר לכנסת – איך החשוד באונס נבחר לכנסת? כת "בני ברוך-קבלה לעם" התפקדה בהמוניה לליכוד ובחרה בו כאיש אחד.
ההתפקדות לא היתה רק כדי לדחוף את החשוד באונס, אלא גם כדי להלך אימים על כל הח"כים והשרים מהליכוד, באמצעות שוט כוחה האלקטורלי של הכת בפריימריז. מכאן התשובה לשאלה – למה כל הליכוד התייצב כאיש אחד מאחורי החשוד באונס?
ברור שהם לא יאמרו שזאת הסיבה, אז הם הלכו לסיפור הקורבני האהוב על הבייס – "רדיפה פוליטית", אלא מה? וכמובן ש"היועמ"שית", אלא מה? מכאן התשובה לשאלה מדוע כל קואליציית הפיגולים, גם מי שאינם תלויים בכת לפריימריז, התייצבו מאחורי החשוד באונס.
עכשיו ספרו לנו שהפריימריז הוא "חגיגה לדמוקרטיה".

* קואליציית סדום – סוגיית עבריינות מין ואונס בתוך כתות קשה לאין ערוך יותר מכל עבריינות מין, בשל הפחד המשתק של הקורבנות להתמודד עם הזוועה, ובוודאי להתלונן עליה. האווירה בכת היא של קשר שתיקה והשתקה, ומי ששובר את הקשר שובר את הקוד הבסיסי של הכת ומתחייב בנפשו. האלימות המופעלת בתוך הכתות כדי להבטיח את ההשתקה – נוראית.
החשד כלפי מילביצקי הוא לאונס בתוך כת, מתוך עמדת כוח. מי שהתלוננה, העזה לעשות זאת כאשר היא כבר נמצאת ברוסיה, וגם כך, ספק רב אם תעז לחזור לארץ ולהעיד.
האינטרס הציבורי הוא לספק הגנה ואווירה תומכת ומעודדת למי שמעזה להתלונן, לתת לה להבין שהיא אינה לבד, שיש לה גב ציבורי. תפקידם של אנשי ציבור במקרה זה, הוא להתייצב לצד המתלוננת ולתבוע מהמשטרה והפרקליטות למצות עד תום את החקירה. האינטרס הציבורי הזה אינו קשור לשמאל או ימין, קואליציה או אופוזיציה. זה אינטרס שהכל מחויבים לו.
אבל קואליציית סדום מכשירה כל שרץ וכל תועבה, למען האינטרס העסקני. אין להם אלוהים. אין להם קווים אדומים. אין תהום שהיא עמוקה מדי בעבורם. ואין בהם ולו צדיק אחד בסדום, גם לא צדיקה אחת. סדום טוטלית.
כל ח"כ שהתייצב לצד החשוד באונס הוא פושע ואדם חף ממוסר, הפוגע בחברה הישראלית ובנשות ישראל. גם כל צייצן וטוקבקיסט שמתייצב לצדו, שותף לפשע.
קואליציית סדום מדרדרת את ישראל לשפל מוסרי חסר תקדים.

* מי הכניס את היועמ"ש לממשלה – ב-29 השנים הראשונות של המדינה, היועמ"ש לא נטל חלק בישיבות הממשלה. רק אחרי המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, הוא הוזמן כמשתתף קבוע בישיבות. היה זה ביטוי, אחד מרבים, למימוש האידיאולוגיה של תנועת החירות ואח"כ של הליכוד, כפי שבגין כינה אותה: "עליונות המשפט", או כפי שאנו קוראים לה היום, אקטיביזם שיפוטי. בגין סבר, שהכול שפיט, ובכל נושא יש משקל מכריע לסוגיה המשפטית, ולכן סבר שהיועמ"ש חייב להשתתף בישיבות, וכן בישיבות ועדת השרים לענייני ביטחון, לימים – הקבינט המדיני ביטחוני.
בגין קיבל בירושה את היועמ"ש אהרון ברק. נפשותיהם נקשרו זה לזה בהערצה הדדית. בגין נהג לומר שהלוואי שכל הירושה שקיבלתי מממשלת המערך היתה כמו אהרון ברק. לימים, אהרן ברק יישם חלק מתפיסת "עליונות המשפט" של בגין, בתפיסת האקטיביזם השיפוטי שלו.
אחרי סיום תפקידו של ברק, בחרה ממשלת בגין ביצחק זמיר ליועמ"ש. זמיר ושר המשפטים משה ניסים היו שני שותפי הסוד של בגין במהלך המדיני המזהיר של החלת הריבונות הישראלית על הגולן. בגין ביקש את חוות דעתו המשפטית של זמיר. זמיר אמר לו, שהחוק, המתיר לממשלה להחיל ריבונות של שטחי ארץ ישראל, עלול להתפרש ככזה שחל רק על שטחי ארץ ישראל המנדטורית, שהגולן אינו נכלל בהם. לכן, הוא יעץ לו לא להחיל את הריבונות בידי הממשלה על סמך אותו חוק, אלא כחוק מיוחד שיובא להחלטת הכנסת. וכך היה.
איך הליכוד מחק מן היסוד את מורשת בגין והפך לאוייב הגדול שלה.
אגב, איני שותף לתפיסה האקטיביסטית של בגין וברק, ולכן אני בעד רפורמה משפטית. ודאי שאיני שותף לגישה של לוין ורוטמן, של ביטול עצמאותה של הרשות השופטת והפיכתה לזרוע של הממשלה. יש מקום לרפורמה קונסטרוקטיבית, מתוך הידברות ובהסכמה לאומית רחבה.

* אל הכאב האחר – כבכל ליל תשעה באב, השתתפתי בהתוועדות הגולנית. מדובר באירוע שייסדתי ב-2001, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, והוא נמשך עד היום ואף מתעצם. האירוע התקיים זו השנה הרביעית בבית הכנסת העתיק בקצרין, והשתתפו בו, להערכתי, כ-300 איש, וכן כמה עשרות בני נוער. החלק הראשון, כתמיד, היה קריאת מגילת איכה. אני השתתפתי במעגל קריאה של קוראות וקוראים, וקראתי בטעמים את אחד הפרקים.
הנושא השנתי היה "אל הכאב האחר". החלק השני היה שיחה בנדון עם שניים שחוו שבר וחורבן. חנה קלנר, מוזיקאית, יוצרת, מרצה, מורה ומנחת מפגשי העצמה דרך מוזיקה, עקורה מגוש קטיף, שסיפרה את הסיפור הכואב של עקירתה מהבית שבו נולדה וגדלה והחלה להקים את משפחתה. איתן צור מקיבוץ געש, רב חילוני הומניסט, יזם חברתי, איש חינוך, תרבות וקהילה, שאחיו אמיר, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל בהגנת כפר עזה ב-7 באוקטובר, סיפר את כאב האובדן והשכול. השיח ביניהם היה מרגש ומרתק.
החלק השלישי היה קבוצות שיח סביב הנושא. מבנה האישיות שלי הוא כזה, שאיני יודע לחוות את הכאב, כי הראש שלי נמצא תמיד, מיד, בפתרונות, בצמיחה מתוך משבר ובתקומה. ובכל זאת, סיפרתי על הכאב שחוויתי וחווה כל הקיבוץ שלי עם רציחתם של נועה וניר ברנס בשנה שעברה, ועל הנחמה שבחיבוק החם והאוהב שקיבלנו מקהילת הגולן, שעטפה אותו באהבה, בערבות הדדית ובסולידריות, והעניקה לנו תחושה של משפחה מורחבת.

* ביד הלשון: מלכת אמבטיה – מתוך מאמרו של פרופ' אבי בראלי ב"ישראל היום", "2023 לא תהיה 1973": "הם ייחסו סרבנות מרושעת ל'מלכת האמבטיה', כך כונתה אז גולדה."
מקור הכינוי הוא הרביו הסאטירי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה", ודוק – לא מלכת "האמבטיה", כלומר המלכה של מקום שנקרא אמבטיה. היתה זו סאטירה נוקבת וסנסציונית בעיצומה של מלחמת ההתשה (1970), שעלתה בתיאטרון הקאמרי, עוררה סערה רבתי והורדה בלחץ דעת הקהל לאחר כחודש וחצי.
שם ההצגה הוא שמו של אחד הקטעים הסאטיריים הקשים ומעוררי המחלוקת בתוכה. לא מדובר שם ישירות על גולדה, אך מעצם העובדה שמחזה סאטירי שמאלני אנטי ממשלתי נקרא בשם זה, התבקשה התובנה שמלכת אמבטיה היא גולדה מאיר.
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com