באיחור קראתי את היומן של רות אלמוג ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 6.7.25 ובו קטע המוקדש לרחוב ילדותי רחוב פיק"א בפתח-תקווה:
"אני זוכרת את רחוב פיק"א שלנו כרחוב אלים. הילדים והנערים היו אלימים, הבנות היו שקטות ומחונכות. התאומות, לידה ואדריאנה לבית אביבי ואחותן אריאלה שגרו ממול ואביהן הביא להן בובות מאיטליה. אני חושבת שהוא עבד בעלייה ב'. ורותי גולדמן שגרה בבניין שמאחורי הבית שלהן שהיתה חברה טובה, אבל אחיה יחזקאל, כמו בן-דודו יחזקאל גולדמן מרחוב בורוכוב, היה שובב גדול, פרא אדם.
אבל הגרוע מכולם היה אורי אופֶּר, שבערב שבועות אחד זרק אבן על ראשי ושמלתי הלבנה החדשה נמלאה דם, וכבר סיפרתי על זה באחד מסיפורי. הוא היה כנראה ילד מחונן, ילד שהוריו ניצולי השואה לא הבינו אותו. הוא סיים את הטכניון בהצטיינות ועקר לאוסטרליה. באחד מביקוריו בארץ התעקש להיפגש אתי וביקש סליחה.
בערבים, עם רדת החשיכה, היה יחזקאל גולדמן יוצא לרחוב ובשריקה מיוחדת היה מזמין את ילדי הרחוב למשחק "מחבואי לילה". לא השתתפתי בו."

ובכן תיקון קטן: "...אחיה [של רותי] יחזקאל, כמו בן-דודו יחזקאל גולדמן מרחוב בורוכוב, היה שובב גדול, פרא אדם." – ברחוב בורוכוב אכן גר בן-דודו – יחזקאל כספי, שאימו מניה היתה אחותה של זהבה גולדמן, אימו של יחזקאל גולדמן.
מניה היתה ידידת נפש של אימי דורה. במשחקי הילדות שלי עם רותי גיליתי לראשונה שלילדות אין פיפי.
אני זוכר את אורי אופֶּר רק בשם אורי אופיר, שאביו החשמלאי היה מכה אותו מכות רצח שהידהדו בכל הרחוב. אם איני טועה הוא מופיע באחד מסיפוריה של רות אלמוג-לוּמְפ.
אברשה אביבי, אביהן של התאומות, היה ידיד של דה גאספרי, ראש ממשלת איטליה, ועזר רבות בקשריו עימו למערכת הביטחון החשאית של המדינה בדרך.
אחותו של אברשה אביבי, רבקה נוביק, היתה נשואה למשה נוביק, דודו של בן-דודי מצד אימי אורי חדש-נוביק. רבקה נוביק היתה אשת-ציבור פעילה וחברת מועצת העיריה ועל שמה נקרא "בית רבקה" בפתח-תקווה.